לא לפי הספר // סמול טוק
במקום למכור ספרים לחנויות של משומשים, גיתית הרש מציעה מפגש של מינגלינג והחלפת ספרים במחיר סמלי. סמכו עליה – היא פגשה שם את בעלה
איך התחיל שבוע הספר האלטרנטיבי?
“אנחנו משפחה שמאוד אוהבת ספרים, תמיד היינו יוצאים מהספריה עם סלים של שוק. כשעברתי לירושלים גיליתי שיש לי המון ספרים שאין לי מה לעשות איתם. אמרתי שאמכור לחנות יד שניה ואעשה בוכטה. כשראיתי שאני לא מגיעה לזה, חשבתי שאם לי יש כל כך הרבה ספרים, בטח יש לעוד אנשים. בגלל כל המבצעים של 3 ו-4 במאה, אנשים קונים ספרים שלא חשקה נפשם בהם. זה לא כמו פעם שהספרים היו יקרים והיית קונה רק ספר שהתחברת אליו. היום אתה קונה כל כך הרבה ספרים ולא ממש נקשר אליהם”. 
אז מה עושים איתם?
“עשיתי נסיון, הזמנתי אנשים להביא ספרים שהם לא רוצים, ושיבואו לקחת ספרים שהם כן רוצים. זה מין שוק קחתן כזה עם עלות סמלית של 10 שקלים לספר – הספרים הולכים לאנשים שרוצים אותם והכסף הולך למטרות טובות, לצדקה, אז אנשים מבסוטים להעביר הלאה את הספרים. כעובדת בחברה להגנת הטבע, אני מאוד מתחברת לנושא הזה של קיימות, מיחזור. מה שנורא נחמד זה שאנחנו לא עושים לזה שום פרסום – זה עובר ברשת, בפייסבוק, לפני שש שנים לא הייתי מחוברת לפייסבוק וזה עבר באימיילים”.
כמה משתתפים בזה?
“השנה זו השנה השישית, והגיעו למעלה מ-600 איש, ואספנו בסביבות 6000 שקל. היו לנו גם שנים עם למעלה מ-8000”.
איפה מכניסים כל כך הרבה אנשים וספרים?
כל פעם במיקום אחר: זה היה מתקיים בדירות שגרתי בהן, בשכונת נחלאות ברחוב, והשנה במבואה של בית של חברה שלי. משתדלים לעשות את זה במקום פתוח. הציעו לנו לעשותא ת זה במקומות ציבוריים גדולים, אמרנו שאנחנו לא רוצים, שזה יישאר אינטימי, בין חברים, שלא ילך לאיבוד. מגיעים רק אנשים שמאוד אוהבים ספרים, מדברים ביניהם. האנשים שמביאים את הספרים מדברים על הספרים עם אנשים אחרים, ממליצים להם. ספר שהוא ג’אנק בשביל מישהו אחד יכול להיות מציאה בשביל מישהו אחר. אני מצאתי ספר שחיפשתי המון שנים”.
זה גם שינה את חייך.
“בשנה השניה שעשיתי את זה הגיע בחור חמד, אבינועם הרש, לסקר את האירוע מטעם nrg, הכרנו דרך האירוע, התחלנו לצאת והתחתנו. עכשיו, אחרי שהקמנו משפחה, הוא המנוע, הוא זה שמרים את המפעל הזה”.
יצרת טרנד.
“אני יודעת על כל מיני אירועים ממשיכים – יש חברה שהיתה שותפה שלי בארגון של זה בהתחלה, ועכשיו היא התחתנה, עברה למקום אחר ועושה את שבוע הספר הזה אצלה, בנופי פרת ליד מעלה אדומים. אני יודעת על עוד מקומות שלקחו את הרעיון, וזה נורא משמח”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 17.9.2013
אחרי הקיפול: גלם הראיון.
שד לאור יום // סמול טוק
כשהתינוק רעב, אין ברירה. אורית גלעד אספה מאה סיפורים על הנקה במקומות מוזרים וקיבצה אותם בספר
מה הסיטואציות הכי מוזרות שבהן נשים מניקות?
“אישה אחת הניקה תוך כדי שחבר שלה עבר עיקור, אחת הניקה במכון קעקועים כשהיא בתור, יש לי מישהי שישבה להניק במהלך תספורת, במהלך בדיקה גיניקולוגית, היתה מישהי שזה היה לי מוזר קצת – בספינת הפיראטים במתקן Pirates of the Caribbean בדיסנילנד. היא אמרה שיש שם פינת הנקה, אבל היא היתה רחוקה מדי”.
מאיפה את יודעת את כל זה?
“גרתי בניו יורק, חזרתי לארץ לפני 5 שנים, ושני הבנים שלי נולדו בניו יורק. במנהטן זה לא כמו פה, שיש קניונים שאפשר לשבת בשקט ולהניק, או את האוטו שלך. כשהייתי מסתובבת עם הבן שלי הייתי מתיישבת בפארק או בחנויות – אני זוכרת שישבתי בסושי והנקתי אותו ואכלתי תוך כדי, כי זה נורא נוח עם הצ’ופסטיקס. חשבתי שיום אחד אכתוב ספר על כל המקומות המטורפים שבהם הנקתי. בזמנו הייתי בהרבה קבוצות אונליין של מניקות, לראות אם הכל בסדר ושאלות ותשובות. נכנסתי לפורומים, ובמקום להתלונן שהפטמה שלי סדוקה ביקשתי שיספרו על מקומות מוזרים שבהם הניקו. קיבלתי מאות תשובות מוזרות – כולל מישהי שסיפרה איך היא רוכנת מעל כסא התינוק באוטו, כי בשעה וחצי שלוקח לה לנסוע הביתה הוא התחיל לצרוח. אחת הניקה בהלוויה של חמותה, אחת בבית כנסת כשהיא מקבלת אנשים כי היא היתה המזכירה, אחת בראיון עבודה.
“אספתי אותם ואמרתי, ‘יש לך פה חומר יפה לספר’. קיבצתי את המאה הכי בולטים ומצאתי מאיירת מדהימה, חוליה פיליפוניה-ארז. פניתי להוצאות ספרים בארץ ודחו אותו. ברגע שקיבלתי החלטה לעשות אותו בעצמי, פניתי לחברת בת של אמזון, שמספקת לך את כל הכלים. הספר, Breast Site Stories, נמכר באמזון בגלל שזה הוצאה עצמית, הם אומרים לך שאתה הסופר, אתה מחליט הכל. הם עושים לך רק עימוד והגהה. הספר ימכר גם בחנות המגדלור בתל אביב”.
מה למדת מזה על נשים מניקות?
“כשכתבתי את הספר נכנסתי לנושא של הנקה. מבחינתי, להיכנס לזה יותר לעומק ולהבין את הדבר הזה – יש דברים שרק אמהות שמניקות יכולות להבין. הבנתי שלהניק בציבור זה ממש לא בעיה וכולן עושות את זה. וזה עדיין מוזר שבימינו אנו אנשים מסתכלים על זה מוזר, את צריכה לכסות את עצמך או לזוז הצידה – את בסך הכל מאכילה את הילד שלך””.
מה ההבדלים בין הנקה בארץ ובמנהטן?
“שם אין כמעט ספסלים ברחוב, אי אפשר לשבת ולהניק. צריך ללכת לפארק או לתכנן מתי את חוזרת הביתה. ואם הילד פתאום צורח באמצע הסאבוויי, מה אני אעשה? אני מניקה אותו. זה הבדל עיקרי – אין קניונים, כל המסעדות הן על השדרה ובתי הקפה ברחוב. אין מפלט נעים אם מישהי רוצה שקט ושלווה. מישהי כתבה לי שהתא של הפוטו רצח בקוני איילנד היה המקום היחיד שהיה בו שקט. היא סיפרה, ‘אנשים בטח חשבו שאני לא נורמלית, יצאתי משם אחרי 45 דקות'”.
יש הבדל ביחס של הסביבה?
“אני לא ראיתי אף אחד שהסתכל בצורה מוזרה שם, וגם בארץ נראה לי שמקבלים את זה די בהבנה. כל אלה שמצפים לכסות – בניו יורק אתה יכול להיות מוזר ואף אחד לא יגיד לך כלום. זה נראה לי עניין של מודעות”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 12.9.2013
מצחיק בשמש – “סטנד-אפ על הספסל” // סמול טוק
בן לבקוביץ’ בודק איך סטנדאפ נשמע כשהוא יוצא מהמועדון האפלולי אל הרחוב מוכה השמש והעוברים ושבים
שמעתי שאתה מפריע להומלסים לישון.
“תשמע, אני מתאם איתם מראש לרוב, ואז הם פשוט הולכים למקום אחר, אבל בגדול כן. אנחנו מבקשים מהם לקפוץ להם על המיטה ולספר בדיחות בפרהסיה מול אנשים. ‘סטנד-אפ על הספסל’ זה שילוב של מופע סטנדאפ ומופע רחוב. היו שלוש הופעות, ואנחנו מזמינים אנשים לבוא לראות אותנו בשישי הבא ב-12:00 בכיכר רבין ליד הבריכה האקולוגית”.
למה ברחוב?
“הרחוב – כולם נמצאים בו. אם היינו עושים את זה במועדון, כנראה שחברים שלנו היו מגיעים, אולי אנשים שהיו שומעים על זה. פה בנאדם רק מעצם זה שהוא יצא בבוקר לאכול חומוס, נתקל בנו ומגלה אותנו. וגם תמיד נחמד להיות בשמש”.
אילו תגובות משונות ומעניינות אתם מקבלים?
“יש את מגזר גיל הזהב שאוהב לשאול ‘זה סטנדאפ זה?’, אומרים לו שכן והוא נורא מבסוט. היו לנו מקרים שהומלסים החליטו לתפוס טרמפ וביקשו את המיקרופון להעביר מסרים. בחור אחד ביקש בנימוס וקיבל את המיקרופון וביקש עזרה כלכלית, והוא אכל לנו לתוך הרווחים של הכובע. כל הבקשה של תרומות בסוף, ‘תזרקו איזה שקל לכובע’, הלכו להומלס הזה, שפשוט גנב לנו את כל ההצגה. אנשים בעיקר שמחים להיתקל. כולם מחברים את זה למסר חברתי נורא חזק, שאנחנו נותנים תרבות לכולם, וזה נכון, אבל בגדול אנחנו פשוט רוצים לעשות צחוקים”.
מה ההבדל בין הופעה במועדון לעומת הרחוב?
“כשאתה במקום סגור, לרוב אין לך סירנות ואוטובוסים ותמהונים שצועקים, ולרוב אתה מזיע הרבה פחות. מצד אחד ההופעה בחוץ היא אתגר, כי באמת נורא קשה למקד את הקשב, אבל מצד שני יש יותר עם מה לעבוד. אם כלב רץ אליך וקופץ עליך, יש לך פה ביט של שלוש דקות של אלתור. בפעם הראשונה שהופענו היתה הפגנה של נשות דע”ם, בפעם השלישית בכיכר רבין בדיוק סיימנו בצורה מדוייקת עם מצעד השרמוטות שיצא. כשאתה בפאב אתה יכול לשאול איך הבירה וכמה טיפים צריך לתת למלצרית, דברים שהם נורא רגילים”.
כמה כסף עושים מהופעה כזאת?
“לרוב זה מצליח לכסות את ההגברה והמים לקהל, ואחרי זה אפשר לקנות במבה לשאר המופיעים. אנחנו בעיקר עושים את זה בשביל הכיף. אבל עוד מעט יגלו את כולנו, את הווייב הנפלא שנוצר על הספסל ונעשה מזה מיליונים”
אז החלום הוא להופיע על ספסל במצדה.
“ויש גם איזה ספסל בטיימס סקוור שאני מפנטז עליו שנים. יש גם את הספסל הנודע ליד המדיסון סקוור גרדן, אבל אני לא יודע אם אני אגיע אליו אי פעם”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 20.06.2014
הכדור הוא אובאלי – ישראלים משחקים פוטבול // סמול טוק
כדורגל וכדורסל מעבירים ערכים שליליים. ארז לוסטיג חושב שהילדים שלכם צריכים לשחק פוטבול, והוא ישמח ללמד אותם
מה אתה עושה פה?
“אני מאמן ומקים קבוצות פוטבול אמריקאי של ילדים ונוער בהוד השרון ובקיבוץ נען. בישראל האוהבים לעבוד הפוך, כמו הקפיטריה בטבריה. בונים את הפנטהאוז ואז בודקים אם צריך יסודות. יש קבוצות של בוגרים ותיכוניסטים, אבל אין קבוצות של ילדים, שזה היסודות”.
פוטבול רלוונטי לישראלים?
“המשחק הזה תפור על המזרח התיכון. יש את הכדורגל, שבתור ספורט הוא נהדר, השאלה היא מה הערכים שאתה מעביר לדור הצעיר – קללות, אלימות, חוסר כבוד אחד לשני, רדיפה אחרי כוכבים, יש לך חלוץ והוא הכי חשוב, וכולם סביבו. או כדורסל, שהרכז הוא הלהיט של הקבוצה. בפוטבול יש את הקורטרבק, שיש לו את ההילה שלו, אבל הוא יודע שבלי השאר הוא לא יכול לנצח. פוטבול זה שח פיזי, ככה אני קורא לזה”.
מי קהל היעד?
“הילדים שמגיעים אלי הם בדרך כלל ילדים שהיתה להם בעית משקל ושמו אותם כשוערים בכדורגל, או ילדים נמוכים שלא לקחו אותם לכדורסל – אצלי הם מלכים. הנושא של השייכות והבטחון העצמי אצל הילדים זה הדבר הכי חשוב. פיתחתי אביזרי אימון שאתה מתקל אותם. אני ממליץ לילדים שידמיינו מישהו שמציק להם, שהם לא אוהבים, וידמיינו איך הם מתקלים אותו. הם מוציאים כל כך הרבה אגרסיות ודברים לא טובים, שאתה יוצא מהאימון עייף מאוד, אבל נקי וקל. מדהים איך זה משפיע עליך בהמשך השבוע. פוטבול זה תירוץ, אותי יותר מעניין החינוך לערכים. אני ציוני מאוד נלהב – כמה אנשים אתה מכיר שיש להם קעקוע של הפלמ”ח?”
איך הגעת לאמן פוטבול?
“מתוך אהבה שלי למשחק – אחי הגדול גר בארה”ב, ובכל ביקור הוא היה מביא חולצות פוטבול, כדורים. היינו משחקים בזה במושב, זה היה הכיף הכי גדול שהיינו מחכים לו כל שבוע. החלטתי ללמוד את הנושא – לא היה איפה ללמוד פה, אז למדתי הרבה ביוטיוב”.
זאת הפרנסה העיקרית שלך?
“בגלל שאני מאוד אוהב לעבוד עם ילדים, החלום הכי גדול שהיה לי ב-15 השנים האחרונות הוא לגלות איך אני אוכל להתפרנס מזה. עבדתי בשיווק ומכירות, ואני לא מת על זה. העקרון הכי גדול כשאתה עובד עם ילדים, מעבר לזה שאתה מוקף בכיף ושמחה וצחוק כל היום, אין להם את המניירות הקלוקלות של המבוגרים. אין להם צביעות והם לא משקרים – what you see is what you get. וזה כיף אדיר. אין לי משהו שאני יותר נהנה ממנו. יצא לי לשמחתי הרבה גם להגשים את היעוד שלי, גם לראות פה אופק לעוד הרבה שנים, להתפתח במגוון גדול של כיוונים בתחום הזה. יגיל קמפנר, ישראלי שהעסקים שלו הם בארה”ב, חולה פוטבול, תורם לנו בנדיבות מדהימה, כל הציוד שאנחנו צריכים – סט לילד אחד זה 1500 שקל, שזה דבר לא זול, אבל כדי לעשות את זה כמו שצריך, חייבים אותו”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 3.10.2013
סובלים מ-ADHD? בואו לרעות צאן // סמול טוק
סובלים מהפרעת קשב וריכוז? בואו לרעות צאן, מציע ליאור-יוסף שושן
מה טיפולי ברעיית צאן?
“קודם כל, האנרגיה הטבעית שבה המטופל חווה את החיבור שלו לטבע ישירות, ולבעל החיים. בנוסף יש את כל העניין של הלמידה, איך רועים את הצאן, איך חולבים, איך מטפלים במשק בבעל החיים. נוצר קשר בלתי אמצעי בין בעל החי, הגדי או הטלה, מול הילד או הנער או הבחור. זה מתאים בעיקר לילדים ונוער שסובלים מ-ADHD, היפראטקיביות, וכל אדם שמרגיש צורך להיות מחובר יותר לטבע ופחות למסך”.
איך מפיקים דבר כזה?
“ההפקה הכי טובה זה המשק והטבע, יוצאים למשק ולמרעה וחווים את כל החוויה המדיטטיבית של היקום. החווה שלי, ‘שירת העשבים‘, נמצאת במצפה יריחו. אני מדריך רכיבה טיפולית על סוסים, והחלטתי לעשות הסבה לבעל חיים יותר עדין. אני גם מגדל כבשים ועזים, אז החלטתי לשלב את זה בטיפול. זה נולד בעקבות הנסיון שלי כרועה צאן שכיר אצל אחרים, זה פתח אצלי וטיפל בי, ומזה הבנתי שאני יכול לטפל דרך זה באחרים, כי גם אני סובל מהפרעות כאלו ואחרות”.
מה קורה בטיפול כזה?
באים ומטפלים בצורה פיזית, כל מה שקשור לטיפול במשק ובחווה – נקיון, האכלה, יציאה למרעה, הפרדות, האכלה של הגדיים והטלאים הקטנים. הילד מקבל את היכולת שלו ללמוד להיות אחראי על בעל חיים, יכולת להתמיד, לקבל אחריות להוציא קבוצה של עזים למרעה ושהם חוזרים בראיאים ושלמים. יכולת הנהגה, זה הרעיון, לקבל אחריות וסמכות, לא להיות מובל אלא ללמוד להיות מוביל. אנחנו קונים את הטלה או הגדי עם המטופל, והוא עובר איתו תהליך מסע של גדילה. זה טיפול ארוך טווח ומתמשך, לפי מה שהמטופל מרגיש שהוא צריך”.
מה עם מבוגרים?
“מבוגרים גם יכולים, אבל הם יותר מחפשים את הפרקטיקה שבעשייה, יותר את המטרות מאשר את הדרך. ברעיית צאן, רוב העניין הוא הדרך, וילדים יותר מתחברים לדרך. המבוגרים מחפשים את ההשגות שיש בכל עניין. ‘אם תגדיר לי מה זה נותן לי ותוצאות מיידיות, אני אלך על זה’. ילד אוהב את כל העניין שמסביב, את ההתעסקות לשמה בלי מניפולטיביות שכלית. הטבע הוא אחד הדרכים להיות במגע ישיר ולא מניפולטיבי”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 13.6.2014
אפשר למנוע התאבדויות. לחיים! // סמול טוק
ניר בן-צבי איבד אחות להתאבדות. הוא רוצה לחסוך את הכאב הזה ממשפחות אחרות
מה יש לך נגד התאבדויות?
“זה לא שיש לי נגד התאבדויות, יש לי הרבה רצון למנוע מאנשים את הסבל שהתאבדויות גורמות. חוויתי את זה על בשרי כשאחותי התאבדה, וראיתי מה זה עשה למשפחה שלי. כמה שנים אחר כך התנדבתי לפעילות בעמותת ‘בשביל החיים’ (אתר, פייסבוק) ונחשפתי לעוד הרבה מאוד סיפורים כאלה, של משפחות שנהרסו בעקבות התאבדות של בן משפחה. היום אני מנהל את הפעילות האינטרנטית של העמותה, ובין השאר את פורום ‘אנשים שיקיריהם התאבדו‘”
אתה חושב שאדם שמגיע למצב נפשי של התאבדות מסוגל לקחת בחשבון את הצער שהוא גורם לאחרים? 
“מכל מה שלמדתי על הנושא, לא כאיש מקצוע אבל מאנשי מקצוע שעובדים איתנו, אחד הדברים שהבנתי זה שאנשים שנמצאים במצוקה אובדנית כל כך שקועים במצוקה ובכאב שלהם שהם בעצם עיוורים לכל דבר אחר. לכן גם שיחות, או נסיון לומר להם שיכול להיות יותר טוב ושלחיים יש משמעות כזו או אחרת, בדרך כלל לא עובדות. מי שנמצא עמוק בתוך התהום, קשה מאוד להגיע אליו בטיעונים רציוניליים או אפילו אמוציונליים – ‘תחשוב על המשפחה שלך, על הילדים שלך’. הכאב הוא כנראה כל כך קשה ובלתי נסבל שהמוצא היחיד שהם רואים זה בריחה מהכאב הזה”.
מה הייחוד בסוג התמיכה שהרשת מאפשרת?
“הרשת מאפשרת לנו בעיקר חשיפה והגדלת המודעות לנושא. העמותה קיימת משנת 2000, ולאורך השנים, כל שנה השתתפו עשרות עד מאות ספורות של אנשים בקבוצות תמיכה, ונחשפו לפעילות של העמותה ולאפשרויות שהיא נותנת. נושא ההתאבדויות הוא נושא מושתק, מודחק, אנשים חוששים לדבר על זה. באמצעות הפעילות ברשת אנחנו מצליחים לשים את הדברים האלה בצורה ברורה וגלויה על השולחן ובמודעות של הציבור, כדי להתחיל לדבר על זה. אנחנו מאמינים שאם יש שיח פתוח ומכוון ומונחה נכון על נושא ההתאבדויות, אפשר יהיה לטפל בזה בצורה יותר אפקטיבית ולמנוע לפחות חלק מהמקרים”.
צעדת “בשביל החיים”. צילום מהאתר הרשמי
יש תאוריה תקשורתית שאומרת שדווקא הדיבור על זה גורם לגלים של התאבדויות.
“התאוריה הזאת נכונה בהקשר הנכון. יש דרך לדבר על התאבדויות. הספר ‘יסוריו של ורתר הצעיר’ הוא דוגמה לסיפור שגרר אחריו גל של מקרים. סיקור ההתאבדות של קורט קוביין בזמנו גרם לגל התאבדויות. סיקורים מהסוג הזה מעודדים גלי התאבדויות. היה את הסיפור עם ההתאבדות של דודו טופז, מאוד חששנו שהוא הולך להביא איתו גל, היו לנו ויכוחים עם עורכי עיתונים בנושא הזה, איך לתקשר, אילו תמונות לשים. מצד שני, הוכח ששיח ודיבור נכון ומכוון וגלוי דווקא עוזר לעלות על מקרים של מצוקה ולטפל בהם בשלבים מוקדמים יחסית, וכך למנוע התאבדויות. יש לא מעט מחקרים מהעולם שמראים שאם נותנים לבני נוער שאלון אבחוני מאוד פשוט, שאחת השאלות היא ‘האם חשבת על מוות כפתרון למצוקות שלך’ – הם עונים בכנות, ואם נער כזה אומר כן, הוא זוכה לטיפול. הוא לא מדחיק ומסתיר את זה. אם לא היו שואלים אותו הוא לא היה מספר לאף אחד, כנראה שיום אחד הוא היה מתאבד. אם תשים לב, הפרסומים שלנו, גם הפרסום של הצעדה ושל פנים אבודות, אין בהם שום האדרה של ההתאבדות ושל המתאבדים. יש התייחסות אליהם כאל אנשים, ולהתאבדות כאל תופעה שאפשר לטפל בה ולצמצם אותה”.
מה קורה בצעדה?
“זו השנה השלישית שלנו, אנחנו צועדים ביום חמישי 5/6 מכיכר הבימה בתל אביב (אירוע באתר, אירוע בפייסבוק). בצעדה אנחנו מבטאים את הקריאה שלנו כנגד ההשתקה וההדחקה של הנושא, מתוך רצון לעורר מודעות ולעורר דיבור, לזכרם של כל האנשים שאיבדנו וכדי לקדם יישום מהיר של התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות. אנחנו דוחפים אותה כבר עשר שנים, היא אושרה סוף סוף בממשלה והשנה התחילו ליישם אותה.
לאחרונה פרסם משרד הבריאות נתונים על התאבדויות ב-2011.
“הנתונים שמשרד הבריאות מפרסם כל שנה-שנתיים מתייחסים בדרך כלל שנתיים-שלוש אחורנית, עוד לא הצלחנו להבין למה. שמחנו מאוד לראות שמסתמנת ירידה במספר ההתאבדויות, למרות שצריך לקחת בחשבון שהנתונים מתייחסים רק למקרים מדווחים, והנסיון מראה שמספר המקרים האמיתי גבוה משמעותית. לא כל המקרים מדווחים כהתאבדות, אם לבקשת המשפחה ואם מסיבות אחרות של חוסר ודאות. הדוח של משרד הבריאות מסתמך על מה שכתוב בתעודת הפטירה. יש לא מעט מקרים של חיילים שהצבא מסווג כתאונת נשק ולא כהתאבדות.”.
יש תחושה שהממסד מעדיף להסתיר התאבדויות?
“אני לא בטוח אם אפשר לייחס את זה לכל הממסד. הרבה פעמים זה יוזמות מקומיות. אני לא חושב שלמשרד הבריאות יש אינטרס להציג איזשהו מצג שווא בעניין הזה. הם דווקא מאוד רתומים לטיפול בנושא”.
הפוסט מתפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 6.6.2014
מוזיקאי כל העולם, נא לעלות לבמה // סמול טוק
אם אתם מוזיקאים ומבקרים כרגע בישראל, גיל קרניאל רוצה להעלות אתכם על הבמה
למה אתה מזמין תיירים לעלות על הבמה ולנגן?
“בתור המנהל האמנותי של פסטיבל סאנביט אני יושב שעות ביוטיוב ובלוגים, נוסע לוועידות מוזיקה, ומגלה את המוזיקאים המעניינים והמיוחדים. הסקרנות הזאת היא גם חלק ממה שבעצם הוליד את הרעיון של הטרבלרז סטייג’. בכל יום נתון נכנסים לישראל המון אנשים, שבטוח מתוכם יש לא מעט מוזיקאים כשרוניים. 
בוא נראה איך לוכדים אותם, איך אנחנו יכולים לייצר את המפגש עם מוזיקאים ישראלים. אנחנו בונים איזושהי להקה מקומית שיכולה לתת להם את התמיכה והליווי במידה והם רוצים, ובסוף עושים ג’אם משותף של כל המוזיקאים. בשנה שעברה עשינו את הטרבלרז בפעם הראשונה ואמרנו, ‘אנחנו לא יודעים בדיוק איך זה יתנהל עם התיירים, לא יודעים מי ישמע על זה’. אבל השנה, כבר בשלב הזה יש הרבה מאוד נרשמים לבמה, גם ממקומות לא צפויים. הגיע אלינו נגן קאנון מאזרבייג’ן, צמד מוזיקאיות מאנגליה ומארה”ב שמסתובבות בעולם, בשנה שעברה הגיע מוזיקאי ממש רציני מצ’ילה עם שורשים יהודיים, טייל פה בארץ, שמע על הבמה, ובא והופיע, וזה היה מדהים”.
ספר לי על סאנביט.
“זה פסטיבל מוזיקה וקצב בינלאומי שהקמנו לפני ארבע שנים ומארח אמני קצב מהארץ ומהעולם. בלקן ביט בוקס זו הדוגמה הכי בולטת בארץ לז’אנר הגלובל ביט שאנחנו מתעסקים איתו בפסטיבל, מוזיקה שלוקחת את המסורת ונותנת לה הפקה ואדג’ חדש ועדכני. השנה הוא מתקיים בפארק הפקאן בגליל העליון בסופשבוע של ה-6-7 ביוני”.
יש איזשהו סינון של המוזיקאים התיירים?
“כן. יש טופס אינטרנטי שהם צריכים למלא, וחלק מזה זה קטעי וידאו שהם שולחים לנו, אנחנו בוחנים את זה ומתרשמים. אנחנו לא מתעקשים שכל המוזיקאים יהיו סופר-מקצוענים, אבל אנחנו כן רוצים שתהיה איזושהי רמה, בסופו של דבר הם עומדים מול קהל ומופיעים”.
נוצרו בבמת המטיילים שיתופי פעולה שהמשיכו גם אחרי הפסטיבל?
“האמת שעוד לא שמעתי על שת”פ כזה, אבל זה בהחלט חלק מהרעיון. אנחנו חושבים להקים אתר אינטרנטי של טרבלרז, שאנשים שמגיעים לארץ יוכלו ליצור קשר ולהכיר מוזיקאים מקומיים, להיפגש ולג’מג’ם באולפן ולהתארח בהופעות של מוזיקאים ישראלים. פנתה אלי יו”ר העמותה של ההוסטלים בישראל, אפרת לאור, הרעיון הדליק אותה, ויש רעיון ראשוני שאולי נעשה פסטיבל שזו תהיה האג’נדה שלו, לארח מוזיקאים, נוודים, מטיילים. זה ברמה של פיילוט שאנחנו מריצים במסגרת הפסטיבל ובוחנים את הפוטנציאל ואת ההיענות”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 30.5.2014
הפסולת לסל – וחבל // סיוון רובין מחטטת בזבל // סמול טוק
האשפה שלנו משקפת אותנו כחברה. סיוון רובין רוצה שתצללו איתה לתוך פחי הזבל
למה את מחטטת בפח?
“אני מחטטת בפח כי אני חושבת שהפח מציע סיפור. בזבל נגלה אלינו הסיפור האולטימטיבי. הזבל הוא לא רק מעניין בפני עצמו כדי לדבר על מיחזור ועל משבר סביבתי, אלא מעיד על בעיה הרבה הרבה יותר גדולה, הוא תוצר סופי של כל שלבי הכלכלה שלנו. 
אנחנו יכולים לראות שם ראיה חותכת לתרבות ולאורח החיים שלנו. אני חושבת שאם נבין יותר טוב מה אנחנו משליכים, נוכל להבין יותר טוב את העולם שבו אנחנו חיים. החיטוט חשוב כי אי אפשר לדבר על זבל באבסטרקט – אם לא מריחים אותו ונוגעים בו ומרגישים אותו וממיינים אותו, אי אפשר להבין אותו”.
איך הידרדרת למיץ של הזבל?
“לפני חמש שנים התחלתי לעבוד במרכז לחינוך סביבתי בחיריה. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, גם בגלל האסתטיקה של הזבל וגם הרבה בגלל התגובות של אנשים. מתוך המפגש עם כל כך הרבה אנשים וקבוצות סביב הפסולת, ראיתי איך זה מצליח לעורר בכל אחד משהו. חיריה הפכה בשבילי כמו מעבדה אנושית ליחס בין אדם לזבל שלו. בחיריה אנשים רואים 3000 טון של זבל טרי שהגיע מגוש דן, הם רואים אותו כמסה מאוד מרשימה, אבל אתה לא מצליח ממש לרדת לפרטים ולהסתכל על הדברים הקטנים. הסיור ‘פחים מבפנים’, שיתקיים ב-24.5 ב-17:00 בגינת לוינסקי ופתוח לציבור, נועד להסתכל על הפרטים הקטנים שנראים לנו בנאליים ומרכיבים את היום יום שלנו, אבל מתוך התבוננות עמוקה בדבר הטריוויאלי הזה, אפשר להבין הרבה”.
Emerson, מתוך התערוכה “ויק מוניס: תמונות מכל דבר”, מוזיאון ת”א לאמנות. צילום: יחץ
מה אפשר ללמוד מזבל?
“דמוגרפיה. אתה יכול ללמוד על כמות התינוקות בשכונה, על כמה טייק אוויי אנשים מזמינים. עכשיו הייתי בגן החשמל, פשוט מלא מלא באוכל שאנשים מזמינים. אפשר ללמוד על ההבדל בין הימים בשבוע. בסיור בשבת מצאתי הרבה יותר אוכל שאנשים זרקו, יש מין רגע כזה של נחת שאתה מנקה את המקרר שלך. אפשר גם ללמוד על הבדלים סוציואקונומיים ביו אוכלוסיות – במקומות מסויימים נמצא אריזות גדולות ובקבוקים גדולים, ובמקומות אחרים אקטימלים קטנים ואריזות קוטג’ אישיות. ככל שהצפנתי בתל אביב ראיתי יותר אריזות אישיות ופחות אריזות גדולות, יותר דברים שקשורים לבעלי חיים, ספריי לפרוות של חתולים ודברים כאלה, וחלב סויה. זו ממש השתקפות כל הדברים האלה שחשבנו שיחזיקו מעמד ויביאו לנו אושר, חלומות, אכזבות ומאווים”.
מי עוד מחטט בזבל?
“יש בזה משהו פולשני. יש ממש תחום דעת כזה שנקרא garbology. יש אנשים שמחטטים בזבל של סלבריטאים – תחום של צלמי פפראצי וכאלה, חוקרים מתחומים של משפט ופלילים, ופעם היה מחקר של צבא ארה”ב שניסה להבין למה לטירונים קשה בצבא, אחד הדברים שהם גילו זה אוכל, במשך חודשים ארוכים חיטטו בזבל של הצבא כדי להבין מה אוכלים ומה נזרק, מה שהביא לחסכון גדול במזון. מקבוצות של מס הכנסה שביקרו בחיריה למדתי שחיטוט בזבל זה דבר שהם עושים ברגיל. אם פעם אפשר היה להגיד שארכיאולוגיה היא דיסציפלינה שמנסה להבין זבל ישן, היום יש ארכיאולוגים שעושים ארכיאולוגיה של ההווה”.
סיוון רובין מחטטת בזבל בתל אביב. צילום: עידו קינן
מה התגובות בסיורים כאלו?
“אתה רואה את השינוי ביחס של אנשים לזבל. הם מתחילים עם ניכור מאוד גדול וזה מגעיל אותם, ולאט לאט הם מתחילים לראות את האסתטיקה והפואטיקה שיש בתוך הפחים, ובסוף לבקש כפפות ולחטט ביחד איתי בזבל. אף אחד לא עושה יותר מדי עם הסיפור של הפסולת והוא די סטטי כי אנחנו מכורים לזבל. זה שיש הרבה זבל אומר שאנחנו ממשיכים לקנות, וזו עובדה מרגיעה לבעלי כוח במקומות מסויימים – מי שמוכר לנו את כל הדברים האלה, האנשים ששולטים בכלכלה. חברה יכולה לנפנף באחריות תאגידית, אבל היא לא תדבר על הפחתה במקור, כי זה פוגע בטאבואים גדולים מדי של קפיטליזם, והצריכה היא השמן בגלגלי הכרכרה הקפיטליסטית הזאתי שדוהרת לה. אנחנו ממשיכים לקנות והכל בסדר, ממשיכים בהכחשת האשפה שלנו”.
I AM TOO SAD, מתוך התערוכה “ויק מוניס: תמונות מכל דבר”, מוזיאון ת”א לאמנות. צילום: יחץ
להזמנת סיורי אשפה צרו קשר עם סיוון רובין באימייל insidegarbage@gmail.com
התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 23.5.2014
הצדדים האפלים של התחנה המרכזית החדשה בתל אביב | סמול טוק
אמונה ומסירות בלב העליבות והאופל. יוליה גיניס מזמינה אתכם להצגה בחללים הנטושים של התחנה המרכזית החדשה
מה מסתתר בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב?
“עולם אגדתי ואפל וקסום ומאוד יפה בעיניי, שאותו בעצם אנחנו מנסים לגלות תוך כדי המופעים שאנחנו, קבוצת ‘תאטרון מסתורין‘, מקיימים בתחנה. ‘בעלי שם’ הוא מופע תלוי מקום שבמקור יצרנו עבור הכיכר הראשית בקרקוב, בפולין. ב-22.5 נציג לראשונה את הגירסה המיוחדת שלו בחללים הנטושים של התחנה”.
מי יצר אותו?
“אני המנהלת האמנותית של קבוצת תאטרון מסתורין, אבל את כל המופעים שלנו אנחנו יוצרים יחד עם האנסמבל, כל השחקנים הם יוצרים, אנחנו עוברים תהליך של אלתור והסיפור נרקם תוך כדי. בגירסה הזאת של המופע אנחנו עובדים גם עם הכוריאוגרף אביב איבגי”.
יוליה גיניס מ”תאטרון מסתורין”. צילום: בשמת איבי
איך מעבירים מופע מכיכר פתוחה לתחנה סגורה?
“האמת שזה לא היה כל כך פשוט. מה שמאוד משך אותי ביצירת הגירסה החדשה זה שאני מרגישה שהיא נותנת פירוש חדש לתפיסה החסידית, שרואה את העוני ואת הדיכוי כבסיס לחיים רוחניים ובכלל לרוחניות מאוד חזקה. ברגע שאנחנו עושים את זה בחללים של התחנה, זה מאוד מורגש. בגלל העליבות ובגלל המקום הלפעמים אפל שהחללים האלה לוקחים אותנו אליו, ובתוכו קורה משהו שיש בו כל כך הרבה אמונה ומסירות”.
מתוך המופע Mind the Gap של תאטרון מסתורין. צילום: ענבל שירין אנלן
הצורך בתאטרון אינטראקטיבי נובע מכך שלאנשים אין סבלנות לשבת באולם ולראות מופע על במה?
“לא, בכלל לא. המופע קורה במסלול שמתפרש מקומה 7 עד קומה 1, והקהל הולך במסלול ותוך כדי ההליכה קורים כל מיני דברים. ברמה הזאת, הקהל כן משתתף, אבל אני לא הייתי מגדירה את מה שאנחנו עושים כתאטרון אינטראקטיבי. ‘בעלי שם’ נע על הגבול של מיצג. זה מופע שיוצר את האווירה של המסורת החסידית, הוא לא מספר את הסיפור החסידי של הבעל שם טוב, אלא יוצר אינטרפרטציה מסויימת של המציאות הזאת. הקהל הוא חלק ממנה כי הוא נמצא שם באותו רגע. זה תלוי מקום, זה קורה כאן ועכשיו, וחוצה את הגבול בין במה ואשליה לחיים היומיומיים”.
למה הקבוצה נקראת תאטרון מסתורין?
“במופעים שלנו תמיד יש אלמנט של סוד, או שאנחנו מציעים לקהל לפענח, אנחנו לא תמיד מסבירים את הכל. חלק מהמופעים מבוססים על טקסטים יהודיים, אז תמיד יש אפשרות של מדרש או אינטרפרטיציה שהקהל מוזמן לעשות אותה איך שהוא מבין”.
פוסט זה התפרסם גם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 16.5.2014
מצחיק למות באמצע התמוז // סמול טוק
התסריטאי אריק שגב מתמודד עם מחלה סופנית. הוא רוצה שתבואו לסטנדאפ שלו ותתמודדו גם
מה יש לך?
“אם הייתי יודע את התשובה הייתי הרבה יותר רגוע. כרגע מה שחלק מהרופאים הגיעו לאיזשהו קונצנזוס עליו זה שיש לי שילוב של שתי מחלות אוטו-אימוניות. לא הרבה חולים בשתיים במקביל, זה נדיר – זה כאילו קיבלתי את השיחה הכי מבאסת מאראלה. אחת זה לופוס רנאלי והשניה היא APLA, שהחליטו ביחד לעשות קומבינות על המערכות הפנימיות שלי. אמרו לי שמחלה אוטואימונית זה אומר שהגוף שלי שונא אותי. אמרתי שזה בסדר, הוא שונא כל אחד”.
מה אתה עושה עם זה?
“לפני חמש שנים קיבלתי את הדיאגנוזה שהמצב שלי לא טוב וכל הנראה בלתי הפיך. יש לי כרגע צפי שלגיל 40 אני מגיע כמו גדול, אבל לקראת 45-50 אני אתחיל להידרדר. הבעיה היא שאני עובד הרבה יותר טוב עם דדליין – אתה הרי לא קונה קרטון חלב וכתוב לו על הצד ‘מתישהו’. אז עשיתי את מה שכל תסריטאי היה עושה – אמרתי, ‘וואלה, מגניב, זה רעיון לסדרה’. הצעתי אותה למפיקה אפרת דרור מאולפני הרצליה והיא אמרה, ‘שלא נדע. מי יצחק מבדיחות על ועדות רפואיות ובדיקות דם?’ במקביל, הפסיכיאטר שלי אמר שהבעיה שלי היא שאני לא מפחד מספיק מהמוות, וברגע שאני אתחיל לפחד אני אתחיל לקחת את הטיפול הרפואי שלי יותר ברצינות. אז הוא אמר, ‘תעשה משהו שמפחיד אותך, תתחיל לפחד'”.
ומה עשית?
“אמרתי, ננסה לעשות סטנדאפ, שזה דבר שעשיתי לפני 20 שנה ושנאתי כל רגע בגלל פחד במה, דבר שאינו בלתי אופייני לסטנדאפיסטים. אז דיברתי עם דרור ניר קסטל מהבלום בר, שידעתי שעושה שם ערבי סטנדאפ, ושאלתי אם הוא יכול לתת לי עשר דקות. בגלל שיש לי רזומה מגניב הוא אישר לי. היו הרבה חברים שלי שבאו להופעה. לא רציתי להביא, אבל הוא אמר שכל מי שמופיע אצלו בפעם הראשונה חייב להביא 10 חברים. חשבתי שאני אהיה גרוע ורציתי רק להגיע, לתת את הסטנדאפ ולרדת. המטרה לא היתה לעשות וידוי מול חברים”.
אז בהופעה יצאת מארון התרופות?
“החברים ידעו שאני בבתי חולים המון, שאני לא מרגיש טוב, אבל כל ההגדרה של מצב סופני היתה קצת חדשה להם”.
הם צחקו?
“כן, וזה היה הכי טוב. הם הבינו שאפשר לצחוק איתי על זה. לא צריך להגיד יהיה בסדר, אנחנו נתגעגע אליך. אני רוצה לדבר על זה אבל לא שיגיעו מהנקודה המתנשאת, של ‘מה אנחנו יכולים לעשות בשבילך’. אתם לא יכולים לעשות כלום”.
איך מתבדחים על מחלה סופנית?
“אני בקבוצת תמיכה של חולים סופניים למרות שהמצב שלי לא כל כך סופני. אני פשוט הישגי, אני חייב להיות בהקבצה א’. בקבוצה לא מעודדים אותם לצחוק על המחלות, וחבל, כי זה ממילא מה שהם עושים, כי אלה האנשים היחידים שאיתם הם יכולים להתבדח על זה. הומור קיים בשביל שתוכל לצחוק על חסרונות שלך ולהרגיש שלם איתם”.
בית חולים. צילום: Paul (howzey@Flickr), cc-by-nc-nd
איך אתה מסתדר שם?
“בקבוצה יש חוקים: אסור להגיד ‘מוות’, צריך להגיד ‘סוף’. יש שם הרבה עם סרטן אשכים, אסור להגיד ‘הביצים שלך’. אבל כולם שמים זין על החוקים, כי מה כבר יעשו להם? אגב, יש המון יריבות בין חולים סופניים. רוב החולים האוטואימוניים שונאים את חולי הסרטן, שהם האשכנזים של המחלות הסופניות. הם בעלי הפריבילגיות. אתה מגיע לבנאדם ברחוב ואומר לו, אני חולה סרטן, ישר הוא יגיד, אוי, איזה מסכן, אני אתחשב בך. אם תגיד לו, ‘יש לי לופוס רנאלי’ הוא יגיד לך, ‘אה? תעמוד בצד’. וסרטן, אנשים מחלימים ממנו מדי פעם, אבל משום מה זו נהייתה המחלה הפייבוריטית”.
איפה אפשר לראות אותך צוחק על המחלה שלך?
“היום (ו’) ב-12:30 אני מתארח באירוע ‘סטנד אפ על הספסל’ ברחבת סינמטק תל אביב ליד פסל הפירמידה בכיכר רבין בתל אביב. בשאר הבקרים אני עושה סטנד אפ על הספסל בחדר ההמתנה בקופת החולים שלי”.
גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 9.5.2014
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
