הצער והחרטה על הפרס של עמותת אפרת הוביל להקמת אתר פרו-צ’ויס ישראלי
מיטל שרון, למה רק עכשיו הקמתם את אתר “הפלה – ההחלטה שלך“?
“בגלל ההחלטה להעניק לעמותת אפרת פרס בכנס ירושלים, על אף שכבר מזמן דיברנו על הרצון שלנו להקים אתר שכזה”.
מה המטרה שלו?
“ליצור מקום שבו ירוכזו מידע רפואי על הפלות, מידע על מערכת הבריאות, מידע על מדיניות הנוגעת להפלות ולבריאות האישה וטורים אישיים של נשים הקשורים בנושא, כדי שמי שמחפשת ברשת מידע שכזה תוכל למצוא אותו בקלות, מבלי שיופעל עליה לחץ”.
האתר מוצג כ”pro choice”. האם הוא יציג גם נימוקים אידיאולוגיים ובריאותיים נגד הפלות?
“כבר עכשיו קיימים באתר פוסטים שמדברים על הגישה של היהדות, הנצרות והאיסלאם להפלות. שלוש הדתות לא רואות הפלות בעין יפה, גם אם מציעות מקרים יוצאי דופן שבהן ההפלות יכולות להיות מקובלות”.
אתר אינטרנט זה מספיק, או שאתם גם מתכוונים לחכות לנשים ששוקלות הפלה ליד מרפאות, כמו פעילי עמותת אפרת?
“אנחנו נישאר במרחב המקוון”.
האתר הוא נקודת זינוק לפעילויות אחרות לקידום החופש לבחור לעשות הפלות? האם תילחמו בחוקי ההפלות או בעצם קיומן של הוועדות להפסקת הריון?
“כרגע, התכנית שלנו היא להישאר בתחומי הצגת המידע והדעות האישיות בלבד”.
מי עומד מאחורי האתר, ואיך הוא ממומן?
“אני ואורי ברוכין והוא נעשה במימון עצמי. החומר הרפואי, החומר על מערכת הבריאות, וחומרים נוספים נלקחו מהפרק “הפסקות הריון” בספר הנפלא על בריאות האישה של עמותת “נשים לגופן. כמו כן פנינו לנשים כותבות כדי שיתרמו לנו טקסטים ותגובות בנושא, וההיענות היתה גורפת. אנחנו מזמינים נשים נוספות שרוצות לחלוק איתנו את חוויותיהן, לספר על מדיניות או להשלים מידע לשלוח לנו מייל ל-editor@pro-choice.org.il”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 11.1.2013
מחוכים, איפור ומוזיקה אלטרנטיבית מחכים לבאי הפסטיבל הגותי הראשון
גיל יעיש, מה יהיה בפסטיבל הגותי הראשון, שאתה אחד ממארגניו?
“יהיה בזאר בגדים ואקססוריז, הופעות של להקות גותיות ישראליות בינלאומיות בסגנון EBM, סינת’פופ ואלקטרו ועד סימפוניית מטאל, דיג’יים, מופע רקדניות בטן גותיות, בורלסק ואקרובטיקה, וקולנוע שיקרין סרטים אלטרנטיביים קלאסיים כמו התפוז המכני, סרטים שגדלנו עליהם. והאנשים עצמם עושים את הפסטיבל – יש את כל ההווי והחוויה של הגותיקה, הלבוש הגותי, הוויקטוריאני, אנשים שמתלבשים עם ויניל ועור”.
איך זה התחיל?
“היייתי עם חבר שלי אולג, הוא סולן של להקת Deathmade, היא מופיעה בפסטיבל, ויש להם פרויקט מדהים. זו להקת EBM ישראלית. ההופעה האחרונה שלהם היתה לפני 6 שנים ואז הם סגרו את הפרויקט כי אין קהל. אמרתי לו, חבל שלהקה כזאת טובה תלך לאיבוד. ארגנתי לו הופעה של 180 איש בדנאג’ן, ואז הוא אמר, איך מופיעים הלאה. אמרתי, בוא נרים את הכפפה ונעשה פסטיבל. אנשים חשבו שאני קצת מטורף, לא נורמלי”.
מה זה אומר להיות גותי?
“הרבה אנשים רואים גותי לבוש בשחור ומתבלבלים, קוראים לנו פריקים או מטאליסטים או רוקרים, וזה לא נכון. הרבה מהגותים צמחונים, אנשים ירוקים, בהווי הגותי לא מתביישים לדבר על אהבה ודברים חיוביים. אנחנו לא אנטי ולא רוצחי חתולים”.
איך הגעת לזה?
“אני זכיתי להיות במסיבה הגותית הראשונה בישראל ב-1997, היינו הגותיק סוסייטי הראשונה בישראל, עשינו את המסיבות הגותיות הראשונות, היו באים 40-50 איש. זה התחיל להתגלגל ולהתרחב. זה משהו שמתחיל מבפנים. אם אתה לא גותי יהיה לך קשה להבין את זה. יש הרבה תיירים, ככה אני קורא להם, אנשים שבאים לראות ולצלם, ויש אנשים שמרגישים באמת גותיים. להרגיש מיוחד, להרגיש שאתה לא מתבייש לעשות דברים – גברים לובשים מחוך ופאות ומתאפרים בשביל ההווי. גם במילים וגם בהווי הגותי יש משהו מאוד עמוק עם הרבה רגש. להיות גותי, המילה הכי חזקה זה להיות עמוק, להיכנס לדברים לעומק. מיינסטרים כמו ‘כוכב נולד’ וכאלה זה משהו שטחי שמדבר לכולם. גותי זה משהו עמוק. כדי למצוא אותו אתה צריך ללכת במסדרון בחושך ולחפש עד שאתה מוצא את נקודת האור, ואז אתה נשאר שם, פור לייף גותי. הייתי בפסטיבל בגרמניה, היו שם אנשים עם ילדים וזוגות בני שמונים שלבושים בבגדים גותיים. אין לזה גיל”.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ixbM_4rxpCk[/youtube]
כמה גותים יש בארץ?
“הקהילה הפעילה היא 400 איש, פוטנציאלית אנחנו 700 פלוס – יש את ותיקי הסצנה שזרקו את המחוכים לבוידעם והפסיקו לצאת, אבל יש בהם משהו בוער, אם יש הופעה הם יוצאים; והדור הצעיר, אני מנסה לאתר אותו. הפסטיבל יהיה בלי הגבלת גיל, זה חשוב לי כי אני רוצה ליצור דור המשך. הייתי בפסטיבל בגרמניה, היו שם אנשים עם ילדים וזוגות בני שמונים שלבושים בבגדים גותיים. אין לזה גיל”.
אילו בילויים יש לקהילה הזאת בארץ?
“כמו בכל העולם, הגותים פה מתקשרים לעולם הבדס”ם, אולי בגלל הלבוש, שהוא זהה כמעט. במסיבות בדס”ם מקפידים על קוד לבוש שמאוד מתאים לנו. אנחנו לא רוצים לבוא למסיבה שאנשים באים אליה כמו שהם מתלבשים ביום יום. לובשים עור, ויניל, מחוכים וכו’. אנחנו באים גם למסיבות דפש מוד – סינת’פופ, גל חדש, אייטיז. רוב הלהקות הגותיות גדלו על דפש מוד של האייטיז. יש גם מסיבות ייעודיות לגותים. בד”כ זה רחבה שניה במסיבה, רחבת דארק או רחבת גותי. בסילבסטר תהיה מסיבת פתיחה של סטודיו 49, ותהיה עוד רחבה גותית”.
מה אתה מקווה להשיג בפסטיבל הזה?
“הקהל קטן. המטרה של הפסטיבל היא להרחיב את הקהל. בזכות הפסטיבל גילינו אנשים שלא הכרנו. יש מישהי מרמת הגולן שקנתה שלושה כרטיסים לה ולחברים שלה, ויש בנאדם מאילת שיגיע. הפסטיבל יניע גם את המסיבות האחרות, זה משהו שמאוד חשוב לנו. כלכלית אנחנו לא יכולים להביא להקה מחו”ל, אבל ב-2014 ודאי שנביא להקה מחו”ל, אבל נצטרך להעלות את מחיר הכרטיס. הכרטיס היום עולה 80 שקלים, זה מחיר של כניסה למסיבה. אנחנו נצא מזה בהפסד”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 28.12.2012
אבא עושה בושות בפייסבוק // אוהד עוזיאל חושף את האמת הסודית של ההורים: “ילד נורמלי זה דבר מעיק”
אוהד עוזיאל, מה מסתירים מאיתנו על הורות?
“מסתירים מאיתנו שזה נורא קשה ומבאס ומלוכלך ומתסכל. לא רק זה שמסתירים מאיתנו, יש המון ספרי שמסבירים לך איך להיות הורה יותר טוב, וכולם מיועדים לעורר בך רגשות אשמה. עבור כל אלה שמרגישים באסה ולא נעים, הוצאתי ספר, ‘100 Hidden Truths of Parenting’, שבעזרתו הם יוכלו להבין שהם לא לבד, שכל אחד שונא את הילדים שלו מדי פעם; ובעיקר לצחוק”.
איך הספר נולד?
“לפני שלוש שנים הילדים שלי היו חולים תקופה והייתי תקוע איתם בבית. התלוננתי עליהם בפייסבוק, והיתה לי עוד תלונה ועוד תלונה, עד שפתחתי אתר אינטרנט, hiddentruthsofparenting.com, ובסופו של דבר החלטתי להוציא את זה כספר. זה נולד מזה שגיליתי את הסוד של נשים, שלהתלונן זה דבר נהדר. כמות הבלוגים של נשים אמהות שמתלוננות היא פשוט אינסופית. החלטתי שאני מתחבר לצד הנשי שלי ואני חולק עם העולם את כאבי. מהר מאוד גיליתי שאני גבר טיפוסי שימכור את הנשמה של הילדים שלו בשביל פאנצ’ליין, וזה מה שעשיתי”.
איך אנשים מגיבים? אומרים לך שאתה אבא נוראי?
“דווקא להיפך. התגובות היו מאוד חמות ומחממות את הלב. אנשים גם התחילו לשלוח לי את האמיתות שלהם, הן מופיעות באתר ובדף הפייסבוק. חשבתי שזה שהיה לי כלב יכין אותי להורות. אבל כלבים מפסיקים להשתין על הרצפה באיזשהו שלב”.
בני כמה הילדים שלך?
“היום הגדול בן 6 והקטנה בת 4”.
הם מודעים לכך שהם גיבורים של ספר כזה?
“הם יודעים. התמונה על הכריכה זה הבן שלי. אני גם מתלונן עליהם בפניהם, אני לא חוסך מהם את התלונות שלי”.
תן תלונה מייצגת.
“‘ילדים חולים זה באסה’ זה הדבר הראשון שגיליתי. ועוד כמה:
אמת סודית של הורים #14: ילדים אוהבים לזרוק דברים לזבל. חפש שם כל מה שאתה לא מוצא – כמו המפתחות, הארנק או החיים שלך.
#13: עוגיות שנאפו על ידי ילדך הרכים באמת טעימות יותר. כלומר השוליים טעימים יותר, המרכז נוטה להיות גוש בצק לא אפוי.
#22: אף פעם אל תשאל את הילדים מה הם רוצים לארוחת ערב. הם משקרים.
#56: זה מדהים שילד שהרגע ניסה ללעוס חיפושית זבל, יסרב לגעת בנקניקיה החשודה שנגע בה חרדל.
#78: לפעמים אני שונא את הילדים שלי. הם כל הזמן נוגעים לי בצעצועים.
#87: כל פעילות שנעשית בלי הילדים היא רומנטית, וזה כולל לראות כדורגל”.
איזה ילד אתה היית?
“אני חושב שנורמלי. גם הילדים שלי נורמליים. אלא שילד נורמלי זה דבר מעיק”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 21.12.2012
“אני לא בן אדם סגור, אני פשוט פתוח בשעות לא נוחות” // השורות של דוד ולצר
דוד ולצר, מתי חשבת על הרעיון להוציא את הספר “שורות”, שמורכב מציוצים מצחיקים שפרסמת בטוויטר?
“השעה הייתה שלוש וקצת”.
איך הוא נולד?
“במהלך העבודה שלי כקופירייטר באידיאולוג’יק, טוויטר התחיל לקבל יותר חשיפה ומודעות כרשת חברתית ומיקרו-בלוגיה. התפקיד של קופי באינטראקטיב מחייב בחינה של כל תופעת רשת כפלטפורמה פרסומית. כל עניין ההגבלה של 140 תווים הזכיר לי את התרגילים מקורס הקופירייטינג של תרצה גרנות ז”ל. ההגבלה מפעילה יצירתיות וככה התחלתי להתנסות בשפת הציוצים. מאה וארבעים תווים מאפשרים לך לכתוב לא יותר משורה, מקסימום שתי שורות. באותה תקופה הקשבתי וקראתי הרבה מהחומרים של וואן-ליינרים מפורסמים כמו סטיבן רייט, מיטש הדברג, דימיטרי מרטין ועוד. לקחתי על עצמי לנסות להמציא וואן ליינרים באורך ציוץ ומדי פעם יצא לי משהו נחמד. היו ימים שהעליתי כמה שורות והיו ימים שלא הצלחתי לחשוב על דבר אחד שיגרום למישהו לחייך או לצחוק וזה ביאס אותי נורא. כדי למתן את החרדה והבאסה מימים יבשים, בחרתי למנן את כל העניין לשורה אחת ביום, מסגרת יצירתית מאתגרת על בסיס יומי, משהו שאוכל לעמוד בו. מאז העליתי שורה אחת בכל יום קלנדרי (למעט חופשה בחו”ל). במהלך התקופה הזאת סגנון השורות השתנה.
מה נתן לך השראה?
“ספר מצחיק שהוציא טים סידל, הידוע גם בשם badbanana. לספר קוראים ‘Marching bands are just homeless orchestras'”.
כמה זמן עבדת על זה?
“שלוש שנים. לספר ‘שורות’ הוכנסו 200 שורות שמשקפות תקופות שונות ומגוון סוגי הומור”.
היו רגעים של ייאוש?
“כל פעם שנגמר הדוריטוס”.
מה היתה פריצת הדרך?
“אני יותר טיפוס של סתימת דרכים”.
מה עשית כדי להסיח את דעתך מהפרויקט?
“עשיתי פיקניקים בדשא המלאכותי שעל גג הבניין. כל פיקניק היה פשוט נהדר עד הרגע בו מגיעות נמלי הפלסטיק”.
איך חגגת כשהשלמת אותו?
“עליתי בפעם הראשונה בחיי לעשות סטנדאפ. ההורים שלי לא היו בקהל ותשמע, זה הרגיש לגמרי אחרת בלי קריאות הבוז”.
להשיג בחנויות המובחרות?
“אין לי כוונה, בשלב זה, להכניס את הספר לרשתות הספרים עד שמשהו מהותי לא ישתנה בשיטה הנצלנית שלהם כלפי היוצר ובעלי מקצוע נוספים (מתרגמים, עורכים, מגיהים, בית ההוצאה לאור) בדרך למדף הספרים. כל ההשקעה בספר יצאה מהכיס שלי וככה זה גם מרגיש, כמו הבייבי שלי, זה שלא הפלתי. ניתן להשיג אותו בדף הפייסבוק של ‘שורות’“.
מה הדבר הבא?
“‘שורות – המחזמר'”.
התפרסם במקור במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 29.6.2012
עמותת אל-דת // אזרחים עותרים לבג”צ שיתיר הסרת רישום דת בת”ז בעקבות התקדים של יורם קניוק
אורי אביב, תגיד, אתה לא יהודי?
“זו לא שאלה פשוטה. אני בטוח שלפי חוקי נירנברג אני יהודי. אבל להגדרתי, אני ישראלי, אתאיסט (או אם להיות טכני, אגנוסטיקן), בן לעם וללאום היהודי. אז… כן ולא”.
ומה אתה עושה בנידון?
“אנחנו – עודד כרמלי, יעל כ”ץ-מסטבאום ועוד מצטרפים רבים – מגישים עתירה לבג”צ בכדי שיתיר לנו להסיר את סעיף הדת ממרשם האוכלוסין. אנחנו מבקשים שלא להיות רשומים כיהודיים תחת סעיף הדת. העתירה תוגש בימים הקרובים והמעוניינים להצטרף יכולים לפנות אל עודד כרמלי או אלי בפייסבוק”.
מה תבקשו שיהיה רשום שם?
“מרגע שהנושא הזה עלה ברשת התחיל דיון סמנטי שלם, כי קראנו לזה ‘חסרי דת’ – להבנתי, כי ככה זה נקרא במשרד הפנים. אנשים אמרו, ובצדק, שלא חסר להם שום דבר, וביקשו שיהיה כתוב שהם ‘שוחרי חופש’ או דברים מהסוג הזה. אני מעדיף שסעיף ‘דת’ בכלל לא יהיה במרשם האוכלוסין, כי דת היא עניין פרטי, אבל אם הוא שם, שפשוט יהיה ריק, לא יהיה רשום בו כלום”.
מה הביא אתכם להגיש את הבג”צ דווקא עכשיו?
“יוזם המהלך הוא הסופר יורם קניוק. לא איכנס לכל הסיפור, אבל הנכד של קניוק רשום כחסר דת במשרד הפנים, וקניוק ראה כי טוב וביקש להירשם כמו הנכד שלו, כחסר דת, להיפרד מהרישום המשונה הזה. משרד הפנים אילץ אותו לעבור דרך בית המשפט המחוזי ולהוציא פסק דין הצהרתי, כי במשרד הפנים אין פרוצדורה של הסרת סעיף הדת. אפשר להמיר, אי אפשר בלי… בית המשפט המחוזי איפשר זאת עבור קניוק לפני כשנה, ועכשיו אנחנו מבקשים מבג”צ שתהיה לכך אפשרות פשוטה שלא תדרוש סכום כסף רב והופעה בפני בית משפט. זה הרי מגוחך. אם אני רוצה לשנות את שמי, אני יכול לעשות את זה תחת מגבלות סבירות (פעם בשבע שנים אם אני זוכר נכון). אז אנחנו מבקשים שבג”צ יורה על משרד הפנים להפעיל פרוצדורה פשוטה לכך – כדי שכל חסרי הדת יוכלו להירשם כך ולהיות אגב כך זכאים לכל התנאים והזכויות של חסרי דת בישראל”.
אילו תגובות קיבלת מהסביבה על המהלך הזה?
“תמיכה גורפת. ואדגיש גורפת, כי זה נושא שחוצה גבולות פוליטיים של ימין ושמאל וגם של חילוני/דתי. הרבה דתיים תמכו ותומכים במהלך, מתוך הסכמה שדת היא בחירה, ויותר מזה, היא בחירה אישית. אנשים בעיקר מקווים לשלב הבא: אנחנו צריכים שזוג חסרי דת שזה עתה נפרדו מדתם יבקש להירשם אצל רשם הזוגיות, אם ירצה השם, זה יאפשר נישואין אזרחיים עבור חסרי דת. אבל אנחנו עדיין לא שם”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 14.12.2012
כיתה קיפולית // לימודי הגאומטריה קשים ומשעממים? הפתרון: אוריגמי
מירי גולן, איך התחלת לקפל?
“כשהייתי בת 6 ראיתי בטלוויזיה בשחור-לבן יפנית שעושה עגור מקיפולי נייר, וזה הדליק אותי ומאז לא הפסקתי לקפל. לא ידעתי שקוראים לזה אוריגמי, קראתי לזה ‘לשחק בנייר’. בגיל 24 נסעתי ליפן והתחלתי ללמוד את זה, וכשחזרתי לארץ חיברתי את שתי האהבות שלי, אוריגמי וחינוך, ומאז פיתחתי את זה בארץ ככלי לימודי, וייסדתי את המרכז הישראלי לאוריגמי. הייתי מוכרת חוברת בשבוע הספר ואנשים לא ידעו מה זה אוריגמי. אנשים היו סקפטיים – למה להכניס אוריגמי לכיתות לימוד?”
זה נכנס לך גם לחיים הפרטיים.
“זה התחיל ככלי לפיתוח מיומנות למידה, ובשנת 2000 התחתנתי עם פול ג’קסון, אמן אנגלי שעוסק באוריגמי וכתב מעל 30 ספרים בנושא, שאותו הכרתי בכנס אוריגמי בגרמניה. כתבנו ביחד את ‘אוריגמטריה’, תוכנית שמלמדת גאומטריה דרך אוריגמי”.
מה אוריגמי עושה בכיתה?
“נושא הגאומטריה בעייתי, לא רק בארץ אלא גם בעולם. מורות מלמדות מתמטיקה יתר מאשר גאומטריה, והמקצוע הזה נשאר בחסר. אבל תלמיד שלא יודע גאומטריה לא יכול לעשות חמש יחידות. חלון ההזדמנויות ללמד גאומטריה זה דווקא בגילאים הצעירים – ואז כשהם יגיעו לחטיבה ולתיכון כבר יהיה להם קל להבין את זה. לימדתי גם באיטליה ובניו יורק, כמעט בכל העיולם זה בעיה – צריך ללמד יותר וצריך להשתמש בכלים חווייתיים כמו אוריגמי. כשמלמדים גאומטריה באוריגמי, פתאום למורה למתמטיקה יש הפתעה לילדים – פתאום אוהבים אותה, מחכים לשיעורים שלה, יש לה כמו סוכריה לתת לילדים. ב-11/12 יערך לראשונה בארץ כנס בינלאומי לשימוש באוריגמי בהוראת הגאומטריה”.
יש עוד מקצועות שאפשר ללמד עם זה?
“ביולוגים משתמשים באוריגמי כדי להבין מולקולות של פרוטאין, שגם הן מתקפלות. פול מלמד בעולם סטודנטים לעיצוב פנים, לאדריכלות, ובשנקר סטודנטים לתכשיטנות, אופנה, טקסטיל, ובאים אליו מכל המחלקות. אוריגמי זה כלי שמאוד מאוד עוזר לתכנן, לחשב, לחלק. זה התחיל כמסורת יפנית, אבל הגיע רחוק משם”.
את עדיין נהנית מאוריגמי?
“אני בונה דגמים שיתאימו לחומרי הלימוד אז אני כל הזמן יוצרת. אני גם אמנית אוריגמי, עבודות שלי הוצגו במוזיאון היפני בלוס אנג’לס ובתערוכת הנייר במוזיאון ארץ ישראל”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 7.12.2012
לאפינג אאוט לאוד // אבי ליברמן מביא סטנדאפיסטים אמריקאים לישראל // סמול טוק
אבי ליברמן, סטנדאפיסט ישראלי מלוס אנג’לס, למה אתה מביא לכאן סטנדאפיסטים מארה”ב?
“אחרי פרוץ האינתיפאדה השניה עלה רעיון להביא קבוצה של קומיקאים לישראל כדי לשפר את מצב הרוח. אף אחד לא בא אז לישראל, מצב הרוח היה ירוד, וחשבנו שננסה לשמח חלק קטן מהאוכלוסיה, הקהל דובר האנגלית. פנינו לזאב אייזיק, שאמר שאין לו שום הופעות אחרות כרגע, אז אפשר לנסות. לזכותו יאמר שהוא הפסיד כסף על הפעם הראשונה, וכששאלתי אם הוא מוכן לעשות זאת שוב, הוא אמר, ‘כן, אבל אני לא יכול לממן את הטיסות’. אז התחלתי לגייס כאן בארה”ב כספים לטיסות. חבר הציע שנעשה את זה כהופעה לגיוס תרומות, והיום אנחנו עובדים עם קרן קובי מנדל, שמסייעת למי שאיבדו בן משפחה באירוע טרור”.
איך סטנדאפיסט אמריקאי מתכונן להופעה בישראל?
“הם שואלים אותי לפעמים ואני אומר, אתם יכולים פשוט לעשות את הקטע שלכם, ואם משהו עולה לכם בדרך, תוסיפו אותו. דייויד קרואו, למשל, הוא קומיקאי מאוד פורה, עד סוף הסיבוב 80% מהחומר שלו היה על ישראל. הם לא גסים, אבל אני מבקש שישמרו על מופע נקי, חוץ מאשר ההופעה בתל אביב, שם הם יכולים קצת להשתחרר”.
מה גורם לישראלים לצחוק?
“הקהל שלנו הוא אנגלו אז אין הבדל גדול מהקהל בארה”ב. לישראלים ההומור קצת שונה, יותר סלפסטיק ומערכונים ופחות סטנדאפ”.
ספר בדיחה מהמופע שלך כאן.
“הלכתי לקנות רוגלעך במחנה יהודה להביא איתי לארה”ב ונגמרו להם הקופסאות האטומות לאוויר, אז המוכר אמר, ‘אני אכניס את זה לקופסה הזאת ואלחץ חזק’. אמרתי לו שזה לא אותו הדבר, והוא אמר, ‘תשמע, אני עושה את זה 15 שנה, אני יודע על מה אני מדבר’. מסתבר שאם אתה ישראלי ועושה משהו זמן רב, אתה יכול להתגבר על חוקי הפיזיקה”.
אחד הסטנדאפיסטים ביטל ואחד מתנדנד בגלל עמוד ענן, ונאלצת למצוא מחליפים. אילו תשובות מתחמקות קיבלת מקומיקאים שלא רצו לבוא לישראל?
“מצטער, אבי, יש לי הופעה בטיז א-נאבי בבגדד, אני לא אוכל להגיע’. הבעיה היא שהחדשות פה מאוד סנסציוניות, שהם חושבים שישראל היא עזה. אני מנסה להגיד להם שאם מישהו לא היה שם, דעתו לא נחשבת, אל תקשיבו או תדברו עם אנשים שלא היו שם”.
אמא שלך גאה בעבודה שלך?
“אמא ואבא שלי גאים. אני זוכר שכשהיינו צעירים היו כל מיני פעילויות בבית הספר ששאלו מה תהיה כשתגדל. אבא שלי היה מתעצבן ואומר, ‘תגיד להם מענטש, כל עוד אתה אדם טוב, לא משנה מה תעשה’. עבודה בתעשיית הבידור היא ההיפך ממה שאתה לומד בבית יהודי: תהיה צנוע, לא הכל קשור אליך. בבידור אתה צריך להתרכז בעצמך, הכל קשור בך, תקדם את עצמך. זה עסק אנוכי. ביהדות מלמדים אותך לא להיות ככה. נחמד שאני יכול לתעל משהו בבידור ולהכניס אותו לתוך משהו שיש בו יותר משמעות מאשר לקבל תפקיד אורח בסיטקום”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 30.11.2012
בירה אחרי המלחמה: מתגייסים להציל את מועדון “עשן הזמן” | סמול טוק
צחי גולדברג, בעלי המועדון-פאב-חנות-ספרים “עשן הזמן”, תן לי בירה עוד חודשיים, ושתהיה קרה.
“בעקבות המלחמה והטרור והמצב שקורה פה בבאר שבע, ולא בפעם הראשונה, העיר די משותקת, רוב הלקוחות שלנו לא נמצאים בעיר או לא יוצאים מהבתים. אנחנו פונים ללקוחות שלנו שנמצאים מחוץ לעיר ומציעים להם להמשיך לקנות אצלנו מרחוק – חצי גולדסטאר, שלושה ספרים בחמישים שקלים, כרטיס חבר להופעות במהלך שנה שלמה – כדי שהתזרים שלנו יחזיק מעמד. אנחנו תלויים בעצמנו ובלקוחות שלנו בלבד, מבקשים שימשיכו לקנות אצלנו, יקבלו זיכויים דרך המייל ויממשו את הקניה ברגע שהם יחזרו לכאן, כשיהיו ימים טובים יותר”.
מאיפה הרעיון?
“מאבי עדאקי, מוזיקאי שסיים פרויקט שבו הוא אסף כסף באינטרנט כדי להוציא אלבום אולפן ראשון. הוא החליט דרך האינטרנט לשתף את הקהל העתידי שלו במימון האלבום – הוא היה צריך סכום מסוים ושם רשימה של סכומים, סכום שמקנה לך אלבום בנדקמפ, סכום שמקנה לך אלבום פיזי, סכום שמקנה אלבום וכרטיס זוגי להופעה. הוא לא ביקש הלוואה, הוא מכר מראש את האלבום שאנחנו רוצים לשמוע”.
המקום פתוח כרגע?
“הוא פועל בעשירית מהקיבולת הרגילה שלו, גם כי אין הרבה אנשים וגם כי אי אפשר לעשות אירועים גדולים – קשה עד בלתי אפשרי לקחת שמונים אנשים למקלט בזמן קצוב. אנחנו ממשיכים עם ההופעות הקטנות, בהנחה שעל כל 30 איש יבואו עשרה, ואת ההופעות הגדולות אנחנו מבטלים”.
מתי התחלתם את הגיוס?
“ביום שני, ותוך שעתיים גייסנו את הנזק בכיס שנגרם ביום רביעי [תחילת מבצע “עמוד ענן”; ע”ק], כשבאו להופעה 10 אנשים והיה ערב מת. אנחנו מקווים שזה יחזיק אותנו באוויר בחודשיים האלה, בהנחה שמדובר בחודשיים”.
בעוד חודשיים יגיעו המון אנשים ויממשו זיכויים, אבל לא יכניסו כסף חדש.
“לאו דווקא. קודם כל, אנשים, כשהם כבר פה, הם קונים עוד. חלק מהדברים זה אנשים שפשוט התגייסו לקנות דברים כדי לסייע לעסק להמשיך לתפקד. ספרים אני תמיד יכול להביא עוד, ולגבי הסחורה שאנחנו נצטרך לתת לאנשים כי הם קנו אותה – זה הרבה יותר טוב מאשר לקחת הלוואה בריבית קצוצה מהבנק. זה המשך היחסים עם הלקוחות שלנו כשהם נמצאים בצפון או במילואים, כל אחד באשר הוא. אנחנו לא מבקשים מאנשים להכניס לנו כסף שהוא מחוץ ליחסים הרגילים של קניה ומכירה – לא מדובר על תרומה, ואנחנו מקווים שלא נגיע למצב שנזדקק לזה”.
איך הסתדרתם בעבר?
“כשאתה לא יכול לשלם ארנונה בזמן, מע”מ, שכירות, את הצ’קים שכבר בחוץ, אתה לא יכול לתפקד, וזה פוגע בך בהמשך מבחינת אשראי. בפעם הקודמת שזה קרה, לפני עופרת יצוקה, המקום הפסיק לתפקד והיו כמה חודשים בלי פעילות וכמעט נאלצנו לסגור. יצאנו מהבור הזה בעבודה קשה מאוד. לא ניכנס לזה שוב. עסק קטן שמשותק בזמן מלחמה, אין מי שיעזור לו. כשאתה בא לבנק, הוא מעדיף להפיל את מסגרת האשראי ולקחת ריבית כפולה על האוברדראפט, מחלקת הארנונה נכנסת לאטרף של גביה ושולחת מעקלים לכל מקום. אנחנו לא מצפים לשיתוף פעולה של הרשויות”.
מה אתה מאחל לנו?
“אני מאחל שכולם יחזרו הביתה מהר, ושייפסק החרא הזה”.
נכתב ב-19.11.2012, לפני הפסקת האש, והתפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 23.11.2012
אלימות בעד נשים: ליגת רולר דרבי ישראלית, ממופע סקסיסטי להעצמה נשית | סמול טוק
הגר פשוט, מה מתגלגל?
“רולר דרבי הוא ספורט מגע על גלגיליות, בעיקר לבנות, למרות שקמו כמה ליגות גם לבנים. זה ספורט מאוד מהיר, בלי כדור, שתי קבוצות במסלול מעגלי. לכל קבוצה יש בחורה אחת שנקראת ג’אמרית, והיא צוברת נקודות בשביל הקבוצה שלה על ידי עקיפת שחקניות יריבות. התפקיד של הבנות האחרות הוא לעצור אותה. הליגה שלנו הוקמה לפני שנה, ואנחנו בעיצומם של האימונים לקראת משחק רשמי ראשון בין שתי קבוצות בליגה”.
למה בנות?
“ככה זה התחיל. זה משחק ראווה ששוחק בסבנטיז – כמו WWF על גלגיליות, זה היה מבוים, לגמרי שואו עם עלילה – שהוחייה והפך לספורט אמיתי ב-2006 בערך. זה ספורט קצת יותר אלים מכדורגל וכדורסל – זה ספורט מגע לכל דבר. יש שמשווים את זה לראגבי על גלגיליות”.
המקור נשמע סקסיסטי – נשים מתקוטטות בלבוש קצרצר כדי לבדר גברים.
“חלק מהאלמנטים הסקסיסטיים אומצו והפכו למשהו שהבנות עכשיו own it. עדיין יש תלבושות צבעוניות, ולפעמים גם קצרות, אין קטע מתחסד. עדיין שומרים על שמות מצחיקים לשחקניות – לכל שחקנית יש שם במה, שם שחקנית. השם שלי הוא ‘ביסלי קיל'”.
יש הערות מגעילות מהסביבה?
“עוד לא נתקלתי בהערות שליליות, הרוב היו ‘איזה מפחיד אבל איזה מגניב שאת עושה את זה’. לא קיבלנו שנאה או משהו כזה”.
למה את עושה את זה?
“בשבילי המטרה היתה לשחק ספורט שמדבר אלי. יש פה משהו מעצים – זה לא ספורט שברירי, הוא מאוד דורשני, צריך להיות בכושר מאוד טוב, ולא צריך להתנצל. כל סוג גוף, כל מידה, כל נסיון או חוסר נסיון מתקבל. זה לא יומרני כמו סוגי ספורט אחרים שנתקלתי בהם. יש לנו שחקניות מגיל 18, הגיל החוקי המינימלי שאנחנו יכולים לקבל, עד בנות בגיל 35, ויש לנו גם שופטים שהם מעבר לזה. וזה באמת מכל המקצועות, מכל הסוגים, גדלים, אין איזה אחידות”.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ODUwoJIyqok[/youtube]
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 9.11.2012
סופרת ישראלית גייסה ברשת 15 אלף שקל מקוראים של ספר שטרם נכתב; חלקם יעניקו את שמותיהם לדמויות
ורד טוכטרמן, איך השגת 15 אלף שקל ברשת?
“עשיתי קמפיין גיוס אינטרנטי לכתיבת ספר המשך לספר הערפדים שלי, ‘דם כחול‘. היעד היה 10 אלפים שקלים, סכום מינימלי לחודש אחד של כתיבה בראש שקט כדי שאוכל להעלות את הספר על הפסים, ומה שיישאר לי להשלים אח”כ ירוץ מעצמו. 19 שעות מתחילת הקמפיין סגרנו את המימון ב-100%, ובסיום הקמפיין בסוף אוקטובר זה עמד על 150%”
גייסת את הכסף מ-114 תומכים. זו קהילה מצומצמת.
“הרוב זה אנשים שאני מכירה. לא ידעתי שזה מה שיקרה”.
ציפית שזה יצליח?
“קיוויתי, לא הייתי בטוחה. התייעצתי עם דידי חנוך לפני הקמפיין, הוא נורא צחק עלי אחרי שהצלחתי, הוא אמר ‘אמרתי לך'”.
למה בחרת בשיטת המימון הזאת?
“כי אחרי פולמוס צומטסקי וחוק הספרים שנקבר זמנית עם ההכרזה על בחירות, כמו גם דברים שקורים בתחום בחו”ל (למשל הקמפיין המוצלח להפליא של אמנדה פאלמר, והמון קמפיינים אחרים בתחומים יצירתיים שונים, מספרות ועד משחקי מחשב), נראה לי שקשר ישיר עם קהל הקוראים הוא התקווה הגדולה של יוצרים בעידן האינטרנט. זה מסלק חלק מההשפעה השלילית של המתווכים (הרשתות), זה מאפשר לקוראים להצביע ברגליים עוד לפני שהיצירה קיימת, וזה גם מאפשר מחיר כדאי יותר.
מתי את מתחילה לכתוב?
“התחלתי לכתוב את הספר לפני שהתחלתי לגייס כסף, אבל זה לא התקדם טוב. הדיון שהתפתח בעקבות אחד מהפוסטים המתוסכלים שלי בנושא בפייסבוק הוליד בסופו של דבר את הקמפיין. יש לי כבר 6000 מילה כתובות (הספר הקודם היה כ-80 אלף). זה מתקדם יפה בהתחשב בעובדה שאין לי זמן לכתוב”.
מתי הוא יהיה מוכן?
“אני מתקשה להגיד מראש, אבל את הספר הקודם כתבתי בשלושה חודשים. אני מעריכה שהספר הזה יקח אולי קצת יותר, אולי קצת פחות”.
הספר הקודם הצליח?
“מבחינת יחצנות היתה לנו יופי של הצלחה, אבל הספר לא הוכנס על ידי המו”ל רון יניב מ’הוצאת יניב’ למבצע באף אחת מהרשתות, אז המכירות לא משהו. הייתי מקבלת מקדמה לספר ההמשך אם הייתי מוסרת ספר לדפוס, וזה לא היה מגיע לסכום הזה. תמלוגים בארץ כיום זה גרושים, אני לא חושבת שיש הרבה סופרים שרואים סכום של 15 אלף שקל מספר שהם מוכרים”.
השגת מימון, ואת לא תרוויחי הרבה יותר מזה גם אחרי התמלוגים. למה לטרוח עם גירסת נייר ולא להפיץ את זה רק כספר דיגיטלי?
“אני מאוד מאוד אוהבת אלקטרוני ואני קוראת כמעט אך ורק אלקטרוני, אבל כרגע רוב האנשים בארץ עדיין קוראים נייר. ‘דם כחול’ נמכר כמעט מההתחלה בנייר ב-78 שקלים ובאלקטרוני ב-33 שקלים, ובכל זאת הוא מכר הרבה יותר עותקים בדפוס, בהפרש גדול”.
חלק מהתומכים בקמפיין יככבו בספר.
“מכרתי את הזכות ששם של דמות תיקרא על שם התומך. היתה על זה הסתערות שלא צפיתי. מכרתי שמות של שלוש דמויות משמעותיות (ב-500 ש”ח כל אחת) ושל 11 דמויות משניות (בסכומים שנעו בין 200 ש”ח למקדימים עד 350 ש”ח למאחרים). ממש הצטערתי שלא הכנסתי הרבה יותר דמויות לספר, כדי שאוכל למכור אותן – שקלתי להכניס סצנה של גדוד ערפדים שתוקף מנזר מיד אחרי מסדר הבוקר של הנזירות שבו כל אחת מהן נקראת בשמה. אני חושבת שזה עתיד הספרות. אם היו לי עוד שמות דמויות למכור, הייתי יכולה לקנות יאכטה”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 9.11.2012
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
