שוקי טאוסיג

Miko Sleeping, by Ian Westcott – iandavid@flickr, cc-by-nc-sa

בפעם השנייה בתוך חמישה ימים בוחרים במוסף “ממון” (עורכת: יעל דרומי) להקדיש את הכותרת הראשית לתקלה בחיווי השעה בטלפונים סלולריים, שלא הסתכרנו עם השינוי במועד המעבר משעון הקיץ לשעון החורף. בשבוע שעבר הודיעה הכותרת בשילוב של בומבסטיות ופתטיות (האם צמד זה הינו בכלל בר-הפרדה?): “זהירות: הסלולרי שלכם לא יודע מה השעה”, ומשום שעבירה גוררת עבירה וכך גם איבוד פרופורציות, היום מודיעה הכותרת הראשית של המוסף הכלכלי על “הבאג הסלולרי שהטריף את המדינה”.

הכפולה הפותחת של המוסף נקראת כבדיחה, כבר מהפתיחה הדרמטית המספרת על “עשרות אלפי ישראלים” ש”לא התעוררו אתמול בזמן”. מהיכן יודעים במוסף שעשרות אלפי ישראלים לא התעוררו בזמן? אולי מדובר באלפים בלבד? ואולי במאות אלפים? לא זו כמובן השאלה הנכונה, אלא השאלה מדוע יש לדווח בהבלטה על כך שאנשים רבים התעוררו במהלך בוקר אחד באיחור של שעה, אבל דווקא הניסיון לענות על השאלה הלא נכונה חושף את האבסורד שביסוד האתוס העיתונאי ב”ידיעות אחרונות”, שאפשר אולי לתמצתו במלים “פנייה לאדם הפשוט”.

מן האתוס הזה נגזר העיסוק המובלט בהתרחשות טריוויאלית, רק משום שהיא נפוצה וקשורה למלות מפתח של “האדם הפשוט” בדמיונם של עורכי טבלואיד (שעון, טלפון סלולרי, טכנופוביה, היסטריה). אבל מן האתוס הזה נגזרים גם חוסר נאמנות לעובדות ושיבוש מהותי בתפיסת המציאות. זאת, משום שהאתוס העיתונאי שהניב את הכותרת בשבוע שעבר (“זהירות”) הכריח מצדו כותרת שתבשר על קטסטרופה, ומשזו לא קרתה – הניב שיטות מפוקפקות ליצירת מציאות אלטרנטיבית.

כך הכתב הוותיק ישראל וולמן, יחד עם לא פחות משלושה כתבים נוספים שגויסו לעניין, עושה כמיטב יכולתו לספק את סחורת האסון, אבל מצליח למצוא רק תקלות שוליות וקוריוזים (בתחנות אוטובוסים אנשים שאלו מה השעה!) ומגיש לצדם עובדות יבשות המוכיחות דווקא כי שום דרמה לא התרחשה (“לא היו שיבושים משמעותיים בלוחות-הזמנים של האוטובוסים”, “שיבושים קלים נגרמו בבתי-הספר בעיקר בגלל נהגי הסעות שהתעוררו מאוחר”). אז כיצד, אם כן, מוכיחים ש”באג שעון החורף” הטריף את המדינה? מי אם לא האדם הפשוט יבוא לעזרת עיתונות האדם הפשוט – האדם מן הרחוב!

וכך זוכים היום קוראי “ממון” להיחשף לסיפוריהם של שישה ישראלים שחוו על בשרם ממש את האפקט הדרמטי של “באג שעון החורף” (תופים). האם עדויות של שישה אזרחים במדינה המונה (ברוך השם) כמה מיליונים יכולות להוכיח את קיומו של טירוף (תופים) שסחף מדינה שלמה? ובכן, הם לא. לכן מכתירות העורכות ב”ממון” את החלק הזה של הפרויקט העיתונאי שלהן בכותרת “6 סיפורים אמיתיים”. זו כותרת הלקוחה מעולם הקולנוע (“מבוסס על סיפור אמיתי”), והיא באה לתייג חומרים מתעדי מציאות בתוך תחום המוקדש לפיקציה.

האם ב”ממון” מתכוונים (הכוונה, כמובן, לתת-המודע של עורכי “ממון”. אין בדברים שנכתבו כאן ניסיון לרמוז שבבחירות העריכתיות במוסף מופעל שיקול דעת מודע) לסמן בכך את כל הפרסומים האחרים במוסף כפיקציה? ודאי שלא. למעשה ההפך הוא הנכון. עורכי “ממון”, שמתוקף האתוס המוטבע בהם הביאו את עצמם לדווח על מציאות שלא קרתה (טירוף במדינה), מגישים לקוראים תיאורים שרירותיים של דברים שכן קרו, וקרו לאנשים כמוכם, ולכן הם קרו גם לכם – גם אם המציאות שחוויתם היתה שונה לגמרי, משום שהמציאות האמיתית היא מה שהעיתון מדווח עליו.

איזה עיתון יכול לספר לקוראיו בביטחון כי לא המציאות שלו היא המציאות האמיתית אלא המציאות שהעיתון מדווח עליה? עיתון הסבור כי קוראיו הם מטומטמים. וזהו, אולי, סוד ההצלחה של “ידיעות אחרונות”, משום שהוא צודק לגמרי באבחון שלו את קוראיו. הרי הם קנו את העיתון.

שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-9.9.2013 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק ובטוויטר

10 בספטמבר, 2013 | בנושאים: העין השביעית | להגיב זה מגניב

ישראל היום על כשל הפריימריז בליכוד ובעבודה

פוסט של שוקי טאוסיג
העין השביעית
צילום: טל שניידר, הפלוג

“עושים צחוק מהעבודה”, ליגלגה כותרת הכפולה הפותחת של “ישראל היום” מעל לכותרת המשנה שהודיעה כי “3 שעות מפתיחת הקלפיות, קרסו המחשבים והפריימריז בוטלו”. הידיעה המרכזית, של גדעון אלון, נפתחה במלים “ביזיון, בושה, פארסה, פיאסקו”, וכיתוב התמונה קבע כי מדובר ב”מצעד האיוולת”. “עכשיו יגידו שאם אנחנו לא יודעים לנהל פריימריז – איך נוכל לנהל את המדינה”, צוטט “גמלאי”. ידיעה נפרדת הוקדשה לקריאות לפטר את חבר-הכנסת האחראי על ניהול הפריימריז (תמונה מלעיגה שלו התפרסמה סמוך לידיעה).

בטור הפרשנות קבע דן מרגלית תחת הכותרת “הסמליות שבכישלון” כי מדובר ב”צדק פואטי” וכי “הטכנולוגיה הכושלת” משקפת את מצבה של המפלגה. “הכתובת היתה על הקיר”, קבעו הכתבים מתי טוכפלד ואילן גטניו בידיעה אחרת. הכותרת הבולטת על השער היתה “תאונת עבודה”. השנה: דצמבר 2008. המפלגה: מפלגת העבודה.

ובחזרה ל-2012: “התקלה והמבוכה”, מתנצלת הכותרת הראשית (באותו יום בדצמבר 2008 הכותרות הראשיות של כלל העיתונים עסקו ב”בית המריבה” בחברון). “הכל היה מוכן לפריימריז בליכוד”, פותחת כותרת המשנה, ומוסיפה בשיעול, “חוץ ממערכת ההצבעה […] ולמרות הכל”, מוסיפה הכותרת, אחרי תיאור התקלה והתירוץ (האקרים!), “51.6% הצליחו להצביע”, ומסיימת: “בעבודה, שמבססת את הפריימריז על אותה מערכת, עוקבים בדאגה”. הידיעה הראשית, של מתי טוכפלד ואילן גטניו, מדווחת רק על “פארסה”. הביזיון, הבושה והפיאסקו נותרו נבוכים ב-2008.

כותרת הכפולה הפותחת היא “קריסת מערכות”. אף גמלאי של הליכוד לא מצוטט כמי שרואה בתקלה עדות לאוזלת ידה של מפלגת השלטון. האשמה היחידה שמוזכרת בידיעה הראשית ובידיעה הנוספת בעמוד העוסקת בתקלה היא חברת המחשבים. לצד תמונות המצביעים המאוכזבים לא נכתב על איוולת, אלא “מול המערכת הממוחשבת” ו”הקלפי בגני-התערוכה”.

ואולם, ניתן למצוא גם עקביות באופן שבו בוחרים ב”ישראל היום” לסקר תקלות בבחירות המקדימות, בין אם היו במפלגת שמאל ובין אם היו במפלגת הבית של העיתון: בשני המקרים, ב-3 בדצמבר 2008 וב-26 בנובמבר 2012, מתנוסס בכפולה הפותחת של החינמון תצלום מחמיא של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הנה הוא לפני ארבע שנים, נואם מעל בימת מרכז הליכוד כשמאחוריו מציץ מנחם בגין; הנה הוא היום, יחד עם הגברת נתניהו, שניהם עטורי חיוכים, משלשל מעטפה לקלפי. “הגיעו בזמן: נתניהו ורעייתו הצליחו להצביע”, נכתב בכיתוב התמונה. אם כן: ניצחון.

שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-26.11.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר ובפליקר

26 בנובמבר, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

מר קו

פוסט של שוקי טאוסיג
העין השביעית
קריאייטיב איור: אבנר רסל, באדיבות Mooz

בפעם האחרונה שמדינת ישראל התמודדה עם הסכנה שאומה מזרח-תיכונית עוינת תחמש את עצמה בנשק גרעיני, נכנסו לפעולה מטוסי קרב ואמצעי תקיפה צבאיים אחרים. בחזית המילולית, לעומת זאת, נשמר שקט כמעט מוחלט, למעט התרברבותו של יו”ר האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, שקשרה בין אותה תקיפה של כור בסוריה לבין ישראל. כשמדובר בהתמודדות עם איום הגרעין האיראני, היחס מעט שונה: תקיפות נעשות, אולם רק באמצעי ביון ולוחמה טכנולוגית, ואת מקומן תופסות בעיקר הצהרות תוקפניות הלובשות צורות שונות: תדרוכים מאחורי הקלעים או לפניהם, נאומים חגיגיים ואף מופעים אודיו-ויזואליים.

מופע כזה, בכיכובו של מי שהוא היום ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, תופס היום באופן אקסקלוסיבי את הכותרות הראשיות של עיתוני המדינה. בצדק. נאומו של נתניהו אתמול באו”ם קבע נקודת ציון חשובה בטרנספורמציה הנערכת בחסות ממשלת נתניהו, ממדיניות של מעשים, שאיפיינה את הממשלה הקודמת, לכזו של דיבורים. ממשא-ומתן לשלום ומלחמות עקובות מדם – לדיבורים על רצון בשלום ואיומים במלחמות עקובות מדם. מתקיפת כור גרעיני – לאיום בתקיפת כור גרעיני.

השיא שנקבע אתמול היה בהפיכתו של הדיבור עצמו, הבא במקום המעשה – למעשה בעצמו. כך הפכה התקיפה לאיום בתקיפה, וזה הפך לדרישה לקבוע תנאי לתקיפה, וזו התגלמה בביטוי והפכה לדרישה ל”קו אדום”, ואזי ניתק הביטוי ממשמעותו ונותר בפני עצמו: קו אדום, קו אדום ממש. כזה המצויר בטוש על גבי בריסטול קשיח. אמת, יש בכך משהו מגוחך, אבל גם דבר מה מנחם.

שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-28.9.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר ובפליקר

28 בספטמבר, 2012 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

גולן טלקום נכנסת לשוק התקשורת, מעריב שייך לקבוצת אי.די.בי, שאחת האחזקות העיקריות שלה היא חברת הסלולר הוותיקה סלקום, המאוימת מאוד על ידי השינויים בשוק התקשורת

פוסט של שוקי טאוסיג
העין השביעית

“מחירי הסלולר בצניחה חופשית”, נכתב בכותרת הראשית של “דה מרקר”, העיתון שהתחרות בשוק הטלפונים הניידים היתה מושא לקמפיין מתמשך ועקבי שלו, ושהכיסוי האדוק שלו את הנושא היה נראה כחלק בלתי נפרד מהרפורמות שביצע שר התקשורת משה כחלון. בתקופת השנה האחרונה נותנות הרפורמות את אותותיהן, השוק משתנה לבלי הכר והעיתונים מדווחים על כך בהרחבה. אחרי הכל, מדובר בנושא הנוגע למספר עצום של אנשים (בעלי טלפון סלולרי) וכזה בעל משמעות כלכלית לא מבוטלת עבורם, עבור מספר חברות ענק כמו סלקום, אורנג’ ופלאפון, ועבור שוק ההון.

“אתמול בבוקר: גולן טלקום הכריזה על חבילת סלולר ללא הגבלה ב-99 שקל”, נכתב בכותרת המשנה לראשית של “דה מרקר”, “בצהריים: הוט מובייל שברה את השוק עם 89 שקל. גם רמי לוי ופלאפון מיהרו לעדכן תעריפים. מניות חברות הסלולר הוותיקות נפלו. מדריך: כך תשלמו הרבה פחות על חשבון הסלולר – כבר היום” (אמיתי זיו ורותי לוי). “בתוך שעות ספורות, שוק הסלולר הישראלי השתנה באופן בלתי הפיך, והדביק פער תחרותי של שנים מול העולם”, פותח אמיר טייג את הידיעה המרכזית. העיתון מקדיש מספר עמודים לכיסוי הנושא.

“ענף הסלולר מציג: מ-ל-ח-מ-ה”, מכריזה גם הכותרת הראשית של “גלובס”. “גולן טלקום עולה לאוויר: 99 שקל לשיחות, הודעות וגלישה כמעט ללא הגבלה”, כותב גד פרץ, “תחת הכותרת ‘מספיק להיות פראייר’, השיקה היום החברה את פעילותה הסלולרית מציעה שיחות חינם לחו”ל וחבילה מינימלית בעלות של 9.99 שקלים בחודש”. “המפעילים האחרים שייכים לטייקונים. הם רימו את הלקוח”, מצטט פרץ את מיכאל גולן, בעל החברה. “”הוט מובייל מתחילה היום את התחרות האמיתית בשוק הסלולר”, מצטט עוד פרץ את יעקב נדבורני, מנכ”ל של החברה המתחרה, הוט מובייל. העיתון מקדיש מספר עמודים לכיסוי ההתרחשויות.

גם ב”כלכליסט” הכותרת הראשית מוקדשת לאירוע ההשקה של גולן טלקום ולהשלכה המכריעה שלו על שוק הסלולר. “תחרות ללא הגבלה” נכתב בכותרת, מתחת למילים “ענף הסלולר רותח”. “גולן טלקום השיקה אתמול את רשת הסלולר החמישית והציעה חבילה ב-99 שקל ללא הגבלה. שעתיים לאחר מכן HOT מובייל הגיבה עם חבילה דומה ב-89 שקל. התחרות הסוערת בענף מאיימת כעת לא רק על החברות הגדולות אלא גם על המפעילים הוירטואליים”.

“כשהאייפון חדר לישראל היה ברור כי חברות הסלולר מתחילות לאבד את הצרכן”, נכתב בתמצית טור הפרשנות של גילעד נס המודפסת על השער, “כניסת המפעילים הוירטואליים רמי לוי והום סנטר יצרה אלטרנטיבה לצרכן וכך גם מודל הסבסוד של YouPhone. את המכה הניצחת הציגו HOT וגולן טלקום עם חבילות מתחת ל-100 שקל”. העיתון מקדיש מספר עמודים לכיסוי תחום הסלולר.

גם ב”ממון” של “ידיעות אחרונות”, השם דגש פעמים רבות על עניינים צרכניים, ענייני הסלולר תופסים את הכותרת הראשית. “הסלולריים מציגים: מלחמת מחירים”, נכתב בה, ובכותרת המשנה: “התחרות משתוללת, ואנחנו מרוויחים: אחת אחרי השנייה הודיעו אתמול חברות סלולר על חבילות חדשות במחירי רצפה – מ-89 שקל לחודש, כולל הכל. אז במי כדאי לבחור?”. הכפולה הפותחת של המוסף מוקדשת לנושא.

ההתרחשויות בתחום הטלפונים הניידים הורגשה אתמול היטב גם בבורסת תל-אביב, כך לפי סקירות המסחר בעיתונים הכלכליים: “התחרות המתגברת הפילה את מדד התקשורת ב-3.4%”, נכתב בכותרת סקירת המסחר ב”דה מרקר”. “על רקע מלחמות חברות הסלולר על כיסו של הצרכן וכניסתן של שחקניות חדשות לשוק, נרשמו היום ירידות חדות במניות חברות התקשורת”, נכתב ב”גלובס”. “מניות התקשורת הגדולות ריכזו אתמול מחזורי מסחר גבוהים, כשהן סופגות כאמור ירידות חדות”, נכתב ב”כלכליסט”.

גם ב”ישראל היום”, בעל דסק הכלכלה החלש במזרח התיכון, מקדישים מקום נרחב לטלפוניה הניידת. “מלחמות הסלולר: כך כולנו מרוויחים”, נכתב בכותרת בולטת בראש הפניה התופסת את כל חלקו השמאלי של עמוד השער. “הכל חופשי והמחיר צונח”, נכתב בכותרת נוספת ו”תחי התחרות” בעוד כותרת בשער.

ובינתיים, במדינה אחרת, שגם לה קוראים ישראל, ב”מעריב”, שגם לו קוראים עיתון, קוראת כותרתו הראשית של המוסף הכלכלי “עסקים”: “המעשנים ישלמו 300 מיליון שקל”; “הגזירות הראשונות במסגרת המאמץ לאזן את התקציב יהיו מסים על כל מוצרי הטבק. התמורה הצפויה למדינה: 300 מיליון שקל. היום תבוטל ההפחתה שתוכננה במע”מ” (יהודה שרוני ורותם סלע).

מתחת לכותרת הראשית מודפסות שתי הפניות נוספות (מתוך שבע בכל העמוד). האחת מתייחסת לירידה במדדי הבורסות האירופיות והשנייה לאירוע שהתרחש באותה ישראל: “גולן ומירס מצטרפים לתחרות בסלולר”, נכתב בכותרת המנוסחת כדבעי (ודוק: התחרות כאן מאז ומעולם). “גולן טלקום הכריזה על השקת שירותיה, המתבססים על חבילות פשוטות וזולות. בתוך שעתיים הודיעה מירס על השקת המותג הסלולרי הוט מובייל במחיר נמוך יותר”, נכתב בכותרת המשנה.

הכפולה הפותחת של המוסף מוקדשת לידיעות בנושאים הבאים: שוק הסליקה באשראי, מדד אפריל, בורסות אירופה, מחיר המע”מ, מכס על סיגריות, הצמיחה בינואר-מרץ, בית קולנוע חדש בראשון-לציון. הכפולה השנייה של המוסף מוקדשת לידיעות בנושאים הבאים: מחירי הדירות בתל-אביב, קמפוס של קומברס, חשמול מסילת ברזל בכפר שמריהו, מגדל מגורים ברמת-גן, זיכיון למותג בובות, שותפות ישראלית עם חברה איטלקית, מסגרת אשראי של מפעלים, הפיקוח ההדוק מדי של הרשות להגבלים עסקיים (מה אתם יודעים), תנודות במשכנתאות ותקציב הפרסום של חברת מזון.

לבסוף, בעמוד 6, מגיעה ידיעה על ההתרחשות המשמעותית ביותר בכלכלת ישראל לפי כל העיתונים הכלכליים היוצאים באותה מדינה: “גולן ומירס השיקו את שירותי הסלולר החדשים”. הידיעה תופסת חצי עמוד. חתום עליה הדר חורש, מי שכיסה (וכנראה עדיין מכסה) את תחום הסלולר במוסף וכיום שמו מופיע בתיבת הקרדיטים כעורך “עסקים” (מתחת ל”עורך הכלכלי” איתן מרקוביץ’).

בסופה של הידיעה לא נדפס הגילוי הנאות המופיע לעיתים ב”מעריב”, לפיו “מעריב שייך לקבוצת אי.די.בי”, וגם לא נוסח אחר שלו, כמו למשל “מעריב שייך לקבוצת אי.די.בי, שאחת האחזקות העיקריות שלה היא חברת הסלולר הוותיקה סלקום, המאוימת מאוד על ידי השינויים בשוק”. אמנם, לא מקובל לכתוב “גילוי נאות” ארוך כל כך. אחרי הכל, הנייר עולה כסף.

שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-15.05.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר ובפליקר

15 במאי, 2012 | בנושאים: 404, גולן טלקום, מעריב, סלולר, סלקום, עיתונות ותקשורת | תגובה אחת

שוקן ג’וניור נגד דנקנר ג’וניור

פוסט של שוקי טאוסיג
העין השביעית

“פורסם משיקולים מקצועיים ועניין לציבור בלבד”, צייץ הבוקר עורך “וואלה”, גדי להב (לשעבר בקבוצת “הארץ”), בטוויטר, לצד תצלום ידיעה המתפרשת על פני חלק גדול מעמ’ 8 של קונטרס החדשות של “מעריב”, לשם נדדה כנראה ממדור הרכילות. “רוני שוקן הורשע בנהיגה בשכרות”, נכתב שם (“בית-המשפט המחוזי גזר על בנו של מו”ל עיתון ‘הארץ’ שנתיים של פסילת רשיון נהיגה. שוקן: ‘מתחרט על טעות חמורה שעשיתי לפני שנים'”, זוהר שחר לוי). ובמלים אחרות: אתה תתעסק עם הבן שלי, אני יתעסק עם הבן שלך.

שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-8.2.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר, בפליקר ואף בגוגל פלוס

8 בפברואר, 2012 | בנושאים: עיתונות ותקשורת | 2 תגובות

שקר החן/הבל היופי: דוגמניות ממוחשבות או מפוטשפות?

פוסט של שוקי טאוסיג
העין השביעית

כתבה מתורגמת מה”ניו-יורק טיימס” ב”גלריה” של “הארץ” מבשרת על “איום על עתידן של הדוגמניות”, זאת בשל ההתקדמות החדשה בתחום חפצון הנשים ושטיפת המוח הצרכנית (להלן: שיווק ופרסום): חברת אופנה גדולה החלה להשתמש בפרסומות שלה בגופי נשים שנוצרו במחשב וחוברו אליהן ראשי דוגמניות בשר ודם. “לפחות הפנים עוד אמיתיים”, נכתב בכותרת הכתבה. מעתה אמור: תווי פניה של אשה שנבררה מבין מיליון נשים, אופרה בקפידה וצולמה בתאורה מחמיאה על-ידי מומחים, ואחר-כך לוטשה באמצעות תוכנות מחשב – היא אמיתית.

ואם בעולם של דוגמניות פיקסלים וירטואליות דוגמנית רגילה היא אמיתית, מה שם ייקרא לאשה אמיתית באמת? ואיזה שם ייקרא לאמת בעולם שבו שקר קטן מתקדש כאמת מפני שקר גדול הימנו?

________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-22.12.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר, בפליקר ואף בגוגל פלוס

22 בדצמבר, 2011 | בנושאים: 404 | 3 תגובות

הערת קרדיט

פוסט של שוקי טאוסיג
העין השביעית

“קרדיט”, או ההכרה בהיותו של מאן-דהו האחראי להוצאתו של מידע מסוים אל האור, הוא מהמוקדים הרגשיים היותר מרכזיים באישיות העיתונאית (כך אצל מי שאינו קדוש. ברם, אין קדושים העוסקים במקצוע העיתונות). ממילא, מי שאינו מעניק קרדיט משול לבועט בעיטה גסה באותו מרכז רגיש.

למרות זאת – בעיטות כאלו הן עניין שבשגרה: הגדולים לא נותנים קרדיט לקטנים (יותר נפוץ), הקטנים לא נותנים קרדיט לגדולים (פחות נפוץ), עד שאפשר להוסיף לכלל האמור לעיל את הכלל הבא: מי שנותן קרדיט משול למי שבועט בעיטה גסה באותו מרכז רגיש שלו עצמו (המשל מתפתח). ולמרות כל האמור לעיל – תלונות פומביות על אי-מתן קרדיט אינן נפוצות, זאת משום שתלונה על אי-מתן קרדיט משולה (הנה משל שלישי) למי שבעטו בו בעיטה גסה, והוא מקנח בכך שהוא מוסיף לה בעיטה גסה שהוא בועט בעצמו.

ובגלל כל זה, היכן שניתן למצוא לעיתים תלונות פומביות על אי מתן קרדיט, הוא בשולי הדרך: אצל דמויות עיתונאיות זניחות, בבלוגים, ובאופן כללי אצל מי שכבודו העצמי כה גדול שהוא מצליח להביס את כבודו העצמי שלו עצמו. במסגרת תלונות מן הסוג הזה, נהוג להאשים את מי שאינו נתן קרדיט בכך שהוא עבר על כללי תקנון האתיקה. באופן מפתיע, למרות שלדעתי מעטים העיתונאים החיים שאי פעם קראו את התקנון, הרי שלטענה כי הוא טרח לשמור גם על גאוותם של עיתונאים ולא רק על מוסריותם, יש רגליים.

הנה סעיף 21 של תקנון האתיקה העיתונאית, “ציון מקור הפרסום”, ובו נכתב כך: “לא יציגו עיתון ועיתונאי כלשהם את עבודתם של עיתון ועיתונאי אחרים. בכל מקרה של ציטוט מידע שכבר פורסם באמצעי תקשורת אחר או על ידי סוכנות חדשות, יציינו העיתון והעיתונאי את זהות המפרסם המקורי”.

אם כן, מי שאינו מציין את שמו של עיתונאי (או כלי תקשורת) אחר כמקור למידע שהוא מביא שוב, אינו נוהג רק באופן לא קולגיאלי אלא גם לא אתי. אמנם, לטובת הנילונים, ולמען בריאות נפשם של המתלוננים, יש לשים לב למה שכן נכלל ולמה שלא נכלל בסעיף 21 של תקנון האתיקה: מתן קרדיט הוא על ציטוט, כלומר שכפול, של עבודה עיתונאית. במקרה שבו עיתונאי מבצע עבודה עיתונאית משלו על סמך מידע שעיתונאי אחר חשף, הרי שלפי תקנון האתיקה לפחות, הוא אינו מחויב במתן קרדיט (אם כי, זה בכל זאת יכול להיות נחמד).

ועוד: התקנון אינו מחייב עיתונאי, בטרם פרסום, לחפש אם עיתונאי אחר כבר פירסם חלק מהמידע שהוא הגיע אליו בעבודה עיתונאית עצמאית, כדי להעניק לו קרדיט. לא התקנון וגם לא ההיגיון. כך גם כשעיתונאי מצטט כלי תקשורת אחר, אין עליו חובה לבדוק אם אותו כלי תקשורת לא נתן קרדיט ראוי למידע שהוא מביא, לא לפי התקנון ולא לפי ההיגיון.

אמנם, טענה כמו זו שהובאה לעיל, יכולה להיות בשימוש גם על-ידי עברייני קרדיט, שיטענו כי נחשפו אל המידע לא כשפורסם אצל העיתונאי האחר אלא הגיעו אליו בעצמם, ממקורותיהם. זו טענה שאפשר לנסות להזים אותה, כמובן, ואם מדובר בעניין אתי, הרי שבפני העיתונאי הנפגע פתוחה הדרך לתביעה בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, ולסכנה כי יוכח שהוא, העיתונאי המתלונן, אכן זניח עד כדי-כך שהפרסום שפירסם לא תפס את תשומת ליבו של העיתונאי הנתבע (והנה משל רביעי: הדבר משול למי שממשיך לבעוט בעצמו שוב ושוב ושוב כדי להפסיק להרגיש כאב).

________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-2.12.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר, בפליקר ואף בגוגל פלוס

2 בדצמבר, 2011 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת, קופי-פייסט | תגובה אחת

גמר מאסטר נובל: למי למי יש יותר כבוד

פוסט של שוקי טאוסיג
העין השביעית

“חתן פרס נובל לכימיה: פרופ’ שכטמן מהטכניון”, נכתב בכותרת הראשית של “מעריב”, וכותרת הגג מדגישה: “נובל עשירי לישראל”. “המוח הישראלי” היא הכותרת השוביניסטית של “ידיעות אחרונות”, וב”ישראל היום” האינפנטיליות מתגשמת, כרגיל, ללא שום מעצורים של סובלימציה: “כבוד” היא הכותרת הראשית (כותרת הגג מכתירה את זוכי פרס נובל כמשתייכים ל”מועדון יוקרתי”, כנראה סוג של קאנטרי-קלאב).

אין, כמובן, רע בכך שעיתונים ישראליים מדגישים את עובדת היותו של זוכה פרס נובל ישראלי. לא רק שאין בכך רע, עובדת היותו של שכטמן ישראלי מעוררת גאווה לאומית, וזו הדגשה מתבקשת והכרחית. יש רע, או יותר נכון, סימנים להפרעה נפשית קולקטיבית, באופן שבו העובדה הזו בביוגרפיה של פרופ’ שכטמן מודגשת – או ליתר דיוק, באופן שבו בעיקר העובדה הזו מודגשת. הרי ה”כבוד” הוא החלק הכי חיצוני בזכייה הזו, החוגגת הישגים ממשיים של הרוח והתבונה האנושית. כך גם זכייתו של שכטמן בנובל ניתנה בהחלט למוח ישראלי, אבל לא למוח הישראלי, והגביש הוא לא שלנו – בניגוד לכותרת הכפולה הפותחת של “מעריב” ושל “ידיעות”. עם כל הכבוד (ה”כבוד”), לא אני ולא אתם קיבלנו את פרס נובל, וגם לא העורכים ב”ידיעות אחרונות” (במיוחד לא העורכים ב”ידיעות אחרונות”).

אחרי הכבוד והמוח הישראלי, הזווית שבאמצעותה בוחרים הטבלואידים לסקר את הזכייה היא זו של המלחמה בעולם המדע. “גדולי המוחות לעגו לו”, נכתב בכותרת המשנה לראשית של “ישראל היום”. “נובל, כנגד כולם” היא כותרת הכפולה הפותחת של העיתון. “החוקרים בעולם ביטלו את ממצאיו וכינו אותו ‘כמו מדען’. אתמול הקהילה המדעית נפלה לרגליו”, נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של “ידיעות”. זו של “מעריב” דומה, בניסוח מעט שונה.

מדוע “כבוד” הוא מה שנשלף מסל התגובות האפשריות לזכייה של שכטמן? מדוע התגוששות בין מדענים היא הפרט המודגש בסיקור הזכייה? “כולם עומדים עכשיו ומשתאים, אבל האמת היא שאין להם מושג ירוק במה שזיכה את שכטמן בפרס”, מצטטת טליה נשר את פרופ’ אהוד קינן, מנהל ועדת מקצוע הכימיה במשרד החינוך ונשיא החברה הישראלית לכימיה. תאמרו: ודאי שאין לנו מושג בגבישים קוואזי-מחזוריים ומה זה קריסטלוגרפים, אנחנו לא יודעים אפילו אין לבטא את זה, ואיך אפשר לצפות מעיתון שיסקר דבר כזה? זו, כמובן, שטות.

הנה “הארץ” פירסם במרץ האחרון כתבה נרחבת של אסף שטול-טראונינג, שהוקדשה כולה למחקרו פורץ הדרך של שכטמן, והנהירה אותו בשפה מובנת לקורא הסביר (הנה, למשל, ציטוט נפלא מהכתבה: “בכינוסים היינו אוכלים ארוחת ערב, ואנשים היו מחכים למכות. אבל פולינג הפגין חיבה. הוא היה יליד ניו-יורק עם נימוסים דרומיים. היינו יושבים ומדברים שעות על דברים שעליהם הסכמנו. הוא היה למשל תומך נלהב של ויטמין סי, וגם אני כזה. הסכמנו על כל דבר, אבל על קוואזי-גבישים נחלקו דעותינו”).

לכן אין זה פלא שהכותרת הראשית של “הארץ” היא “בזכות האמונה” (לדברים שכתב שכטמן עצמו) וכותרת מאמר המערכת שלו היא “רגע של התעלות”. רק עיתון שמקדיש כל השנה תשומת לב ומשאבים לסיקור ההתרחשויות בחלל התבונה האנושית מסוגל להתעלות ולהצביע על הערכים שבבסיס אירוע הזכייה בפרס, ולא להישאר סרוח במים הרדודים של בריכת הכבוד והגאווה. רק מי שעולם הרוח והמדע נמצא באופק תפיסת עולמו יכול להתייחס אליו לא כמו אל עצם זר שחודר מדי פעם לחשכת קיומו וממילא רק הוא רשאי לנכס אותו במשהו לעצמו – וכמובן שאותו מי שלא יהיה, אם עולם הרוח והמדע אכן נכללים בטווח תפיסתו, יוותר ממילא על הניכוס הילדותי הזה.

“בניגוד למצב הרוח שמשתקף מהמחאה, מהקיפאון המדיני ומהפערים החברתיים, מתברר שישראל היא מדינה ברוכת הישגים. איזה פער מדהים בין התדמית שלנו על עצמנו, כמדינה נחשלת, לבין המיקום המדהים שלנו בצמרת ההון האנושי”, כותב בן-דרור ימיני היום, והדברים מודפסים על שער “מעריב”, צמוד לכותרת הראשית של העיתון.

מעניין לשים לב לקביעה הזו של ימיני, כי היא מסמלת נזק נוסף של הסיקור השטחי והרדוד שמעניקה התקשורת הישראלית לנושאים לא פופולריים כמו מדע: היא מאפשרת לקוראים, ומסתבר שגם לעיתונאים, לחיות בתוך עולם של דמיון, עולם צר שגבולותיו עשויים נחמה ורצפתו מרופדת חנופה. הרי פרסי נובל ניתנים עבור מפעל חיים של מדענים ותיקים, שנים אחרי שמחקריהם פרצו את הדרך שעשתה אותם לייחודיים. העדות הקולקטיבית שזכייה בפרס נובל מעידה נוגעת לאותן שנים, בהחלט לא להווה.

הנה, תשאלו את המדענים, למשל אחד שזכה בפרס נובל: “זוכה פרס נובל פרופ’ הרשקו: אם נמשיך ככה, לא יהיו עוד זוכים”, כותרת ידיעה בעמ’ 3 של “הארץ”. כותרת הגג היא “אנשי מדע מתריעים מפני הידרדרות מעמד המדעים בישראל”. אבל הרי – הו, האירוניה – מי שחוגג את היותנו מעצמה אינטלקטואלית לא קורא “הארץ”. אם הגישה הטופחת על שכם הקונסנזוס בכל מחיר תנצח את זו הביקורתית, הרי שיש לקוות רק שגם בוועדת פרס נובל ישכילו לגשר על הפער ולפתוח קטיגוריה מיוחדת, פרס נובל לשוגים באשליות (“הארץ”, אגב, הוא גם מי שבמאמר המערכת טורח ומפנה את הזרקור גם אל מה שכן עושה הממשלה כדי להפוך את הכיוון השלילי של החינוך וההשכלה בישראל).

ועוד דבר: כל מי שמתהדר היום בהשלמת מניין של זוכי הנובל הישראלים (“הכימאי דן שכטמן השלים אתמול את מניין הישראלים העטורים בפרס נובל”, פותח דן מרגלית את טורו ב”ישראל היום”) צריך לזכור ששלושה מן הזוכים קיבלו את הפרס על הישגיהם בהשכנת שלום בין ישראל לפלסטינים ולמצרים. הישגים שאחד מהם נדמה היום מעורער מתמיד והאחר מעולם לא התממש.

________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-6.10.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר ובפליקר

6 באוקטובר, 2011 | בנושאים: עיתונות ותקשורת | תגובה אחת

שופרסל שטיק

פוסט של שוקי טאוסיג

העין השביעית

“ממחר: שופרסל מורידה מחיר ל-1,600 מוצרים”, נכתב בכותרת ידיעה בתחתית עמ’ 22 של “ידיעות אחרונות”. הכתבת, נווית זומר, או העורכת שלה, קושרות את ירידת המחירים למחאה החברתית: “המחאה על יוקר המחיה בישראל משפיעה על רשתות השיווק”, נפתחת הידיעה הקצרה.

גם במוסף “עסקים” מעניקים פרסום חינם להורדת המחירים, שמשתי הכתבות עולה כי הוא בגדר מבצע סטנדרטי לקראת עונת החגים. ב”מעריב”, עיתון השייך לבעלים של רשת שופרסל, נותנת נורית קדוש פתחון פה גם למי שמסביר כי מדובר באחיזת עיניים של רשת השיווק של נוחי דנקנר.

נתון מעניין אחר העולה מהדיווח הוא זה: בעקבות המחאה, צימצמו מאוד רשתות השיווק את תקציבי הפרסום שלהן, וניצלו את הכספים שנחסכו לטובת הוזלות מחירים בסניפים.

________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-29.8.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר ובפליקר

29 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת | להגיב זה מגניב

תרבות ובידור, מקבץ

פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית

“התובע הכללי האמריקאי דורש עונה נוספת ל’סמויה'” (“גלריה”).

“ספר חדש מאת מוריס סנדק יראה אור בספטמבר. הספר יתאר מסיבת יום הולדת של חזרזיר” (“גלריה”).

“אחד החידושים האחרונים בתחום תוכניות ההרזיה היא ‘Freaky Eaters’, סדרת דוקו-ריאליטי שבה מפתיעים אנשים שמנים כשהם אוכלים צ’יפס בסתר מכוניתם” (“גלריה”).

“התובע הכללי של ארצות הברית, אריק הולדר, ביטא את רחשי לבם של רבים כאשר שלח בשבוע שעבר תחינה ליוצרי ‘הסמויה’, דייוויד סיימון ואד ברנז, שיעלו עוד עונה של הסדרה או שלפחות יעשו סרט המשך. ‘אני רוצה לפנות אליהם ישירות’, אמר הולדר, האישיות הבכירה במשרד המשפטים האמריקאי, ‘יש לי כוח להשפיע’, רמז בצחוק. הוא אמר את הדברים בנוכחות שחקנים מהסדרה, שנכחו במפגש בוואשינגטון עם בכירים ממשרד המשפטים שבמסגרתו הוקרנו חלקים מהסדרה על התפוררותה של העיר בולטימור. ‘אני צופה שוב בקטעים האלה ונזכר כמה שהיא היתה גדולה’, אמר על הסדרה של HBO, לפי האתר ‘ואשינגטון אקזמינר'” (“גלריה”).

“לפני שאני יוצאת ממתחם הנמל מזמין אותי פרננדו לטעום מהקצפת האמיתית. ‘תכירי: פררטי 112, ידועה בשם קמאריק’. אחרי שאנחנו נועלים נעלי בית מיוחדות (‘רק עכשיו סיימנו להבריק את משטחי העץ’, מסביר לנו העובד שמקבל את פנינו) אנחנו עולים על סיפונה של יאכטה מעולם אחר. חלל רחב ידיים ובו כורסאות, ספות, בר אלכוהול עשיר וחלונות ענקיים פתוחים לים. ברקע נשמעת מוזיקה קצבית מארבעת הרמקולים התלויים סביב” (מוסף “מסלול”, “ידיעות אחרונות”).

“הממ”דים קטנים מדי, לא תקניים או הפכו מזמן לחדר ארונות. וזה בהנחה שיש לכם בכלל ממ”ד. מצב המקלטים גרוע בהרבה: הם מעופשים, חשוכים, ומלאים ציוד. שבוע לפני תרגיל הענק של פיקוד העורף, האזרח הישראלי שאנן לגמרי. במקרה של אזעקת אמת, לרובנו אין לאן ללכת” (מוסף “24 שעות”).

“העונה החמישית והאחרונה של ‘הסמויה’, שטיפלה גם במשבר בעיתונות המודפסת ובניסיונו של ראש עיר עם כוונות טובות להתקדם בעולם פוליטי מנוון, שודרה בארצות הברית ב-2008. למרות שבחי המבקרים הסדרה לא זכתה לשיעורי צפייה גבוהים בעת שידורה. (בהורדות החוקיות כיום בארצות הברית היא מצליחה ביותר)” (“גלריה”).

“מחפשים חופשה אחרת? קבלו את בתי המלון הכי מוזרים ולא שגרתיים שיש” (מוסף “מסלול”).

“הפראק, סימן ההיכר של המנצחים וסמל המעמד של גברי אירופה לפני 150 שנה, חלק מהלבוש המלאכותי, הפומפוזי, לבוש של אתמול מעולם שאבד עליו כלח, הוא שמפאר גם בימינו את במות המוסיקה הקלאסית” (“גלריה”).

“רוצים להופיע עם חבריכם בציור השבועי לילד?” (מודעה ב”ידיעות אחרונות”).

“אחרים מתהדרים בעיצוב יוצא דופן ומציעים לאורחים לינה בתאי בית סוהר (מלון סליקה בלובליאנה שבסלובניה), בתוך צינורות (מלון דאס פראק שבאוסנהיים, אוסטריה, עשוי משלוש צינורות ביוב לשעבר על גדות הדנובה), בקפסולות (שמפוזרות במקומות שונים ביפן, אבל כבר התחילו לחלחל גם למדינות אחרות), או בתוך גופו של כלב ענקי” (מוסף “מסלול”).

“עידן חדש על המסך: הערב בשמונה תגיש תמר איש שלום בפעם הראשונה את מהדורת החדשות של ערוץ 10” (“מעריב”, העמוד האחורי).

“אחרי כל השמועות לגבי המתמודדים ב’הישרדות VIP’ הנה הרשימה הסופית:” (מדור רכילות).

“הולדר ובכירי ממשל אחרים שיבחו את הסדרה בין השאר על התיאור הנורא והמהימן של מעגל האימים של עולם הסמים, במיוחד בקרב ילדים. הוא ציין את זה משום שמשרד המשפטים האמריקאי הקים סוכנות מיוחדת לטפל בילדים במצבים כאלה. האחראי על המלחמה בסמים במשרד, גיל קרליקובסקי, הסביר במעמד זה מול השחקנים, כי הוא ועמיתיו משתמשים בפרקים מהסדרה כדי ללמד אנשים, בכלל זה אנשי חוק, על הנושאים הרגישים הללו. […] סוניה סון שגילמה את הבלשית קימה גרגס (שכעת משתתפת בסדרה ‘בגוף ההוכחה’) […] התכנים של הסדרה החשובה הזאת גרמו להם להתגייס לפעילות חברתית בעיר עצמה: סון, למשל, מייסדת ומנהלת תוכנית לילדים בסיכון בבולטימור, ששמה ReWired for Change (משחק מלים על שם הסדרה), הקשורה לאוניברסיטת מרילנד ונלמדת בה. במקרה של השחקנית, הנושאים של הסדרה קרובים מאוד ללבה. היא גדלה באיזור הסובל מבעיות דומות בווירג’יניה. ‘חששתי לבקש עזרה כי פחדתי שיקחו את הילדים שלי ממני, כי הייתי אמא שצרכה סמים”, סיפרה לנוכחים במשרד בוואשינגטון’ (“גלריה”).

“איך קרה שככל שמתרבות תוכניות הריאליטי להרזיה כך משמינים הצופים האמריקאים?” (“גלריה”).

________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-13.6.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר ובפליקר

13 ביוני, 2011 | בנושאים: עיתונות ותקשורת | להגיב זה מגניב

לדף הבא →