🚧 הכבישים לקברו של אבי האומה האיראנית חסומים, הנהגים מתבקשים לנסוע לקבר אבי המהפכה האסלאמית 🇮🇷 מהנעשה באיראן


תמר עילם גינדין

מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

ב-ג’ במרחשוון שנת ג’רכ”ב (539 לפנה”ס) כבש כורש הגדול את בבל והקים את האימפריה הפרסית המפוארת שאנחנו מכירים מהתנ”ך. כורש היה מלך אהוב על כל העמים הנכבשים (בבבל כינו אותו “המושיע”); הצהרת כורש נחשבת להצהרת זכויות האדם הראשונה בהיסטוריה, וגם ביהדות הוא נחשב סוג של משיח. ולזכר אותו כיבוש/שחרור, ה-7 בחודש אבאן (28 או 29 באוקטובר, תלוי בשנה), יום חג הוא ללאומיות האיראנית – “יום כורש הגדול”.

זהו יום בלתי רשמי, למרות שכל שנה מבקשים מהנשיא להפוך אותו לרשמי, ובתקופת הנשיא מחמוד אחמדי-נז’אד גם נעשו כמה ניסיונות כאלה מצד הנשיא ועושי דברו, אך הם לא צלחו. למעשה, אחת הסיבות למתיחות בין אחמדי-נז’אד לבין המנהיג העליון עלי ח’אמנהא’י היתה הדגש המיותר, שלא לומר המסוכן, שהנשיא שם על הזהות האיראנית. המרכיב האיראני והמרכיב האסלאמי בזהות העם נמצאים בהתנגשות תמידית: אנשי הדת וצמרת השלטון שואפים להצניע או להעלים את הזהות האיראנית, וככל שהם מנסים יותר – כך שואף העם להדגיש ולהבליט אותו יותר. ובעוד אנשי הדת הבכירים מותחים ביקורת על ההתכנסויות האלה, הנשיא הנוכחי, חסן רוחאני, העלה ביום כורש בשנה שעברה תמונה שלו בפרספוליס, סמל הזהות האיראנית הקדומה, עם כיתוב המשבח את התרבות ההיא ואת חוכמת שליטיה. השנה הוא לא עשה זאת.

תמונה שנשיא איראן חסן רוחאני העלה לאינסטגרם ביום כורש 2016, שבה הוא מצולם בפרספוליס עם כיתוב המשבח את תרבות איראן הקדומה ואת חוכמת שליטיה

תמונה שנשיא איראן חסן רוחאני העלה לאינסטגרם ביום כורש 2016, שבה הוא מצולם בפרספוליס עם כיתוב המשבח את תרבות איראן הקדומה ואת חוכמת שליטיה

בקורס איראן שאני מעבירה במרכז האקדמי שלם, שואלים אותי לא פעם – במדינה טוטליטרית, שרוב הידע שלנו עליה הוא מהמרחב הווירטואלי, שיש בו כל כך הרבה חסימות, שבו לך תדע מי פייק ומי אמיתי, מי מגיב מהלב ומי מגיב בשכר – איך אפשר לדעת מה באמת חושב העם?

ובכן, התשובה טמונה בכבישים.

ביום השנה להסתלקותו של אמאם ח’מיני, כאשר מקומות עבודה ממשלתיים מארגנים אוטובוסים ומחייבים עובדים לעלות לקברו המפואר של אבי המהפכה ומייסד הרפובליקה האסלאמית, רוב האנשים לוקחים יום חופש, והפקקים הם יותר בדרך לצפון המדינה (גם אצלם הצפון זה המקום שנוסעים אליו לחופשה). לעומת זאת, ביום כורש, שאינו יום חג רשמי, עולים אלפים רבים לקברו המוזנח של אבי האומה האיראנית. ואנחנו מדברים על קבר שנמצא במרחק עשרות קילומטרים מהעיר הקרובה ושלושה ק”מ מדרך האספלט הקרובה ביותר.

בשנה שעברה, למשל, כאשר 7 באבאן היה יום שישי – יום החופש השבועי – הגיעו אירועי יום כורש לשיא, עם פקקים של 30 ק”מ ויותר בדרך לקבר כורש בפאסרגאד אשר במחוז פארס, כ-157 ק”מ מבירת המחוז, שיראז. בקבר התקיימה התאספות המונית מאולתרת (לכאורה) עם מאפיינים דתיים וסיסמאות בעד כורש ונגד השלטון הנוכחי (“כורש אבינו, איראן מולדתנו”, “כורש אנחנו אוהבים אותך”, ברכות יום הולדת ליורש העצר רצ’א פהלוי, יליד 9 באבאן, ועוד, כולל הקלאסיקה “לא עזה, לא לבנון, נשמתי קודש לאיראן”). מספר ימים לאחר מכן נעצרו חלק מהמארגנים (והנה תמונה מיום כורש בשנה שעברה).

הכרזת כורש על הגליל של כורש. תמונה: Mike Peel (cc-by-sa)

הכרזת כורש על הגליל של כורש. תמונה: Mike Peel (cc-by-sa)

השנה נערכו השלטונות מבעוד מועד כדי למנוע את “טקסי יום כורש”, כלומר ההפגנה נגד המשטר, הגדלה והולכת מדי שנה: אנשי דת פרסמו מאמרים בתקשורת ונשאו נאומים במסגדים נגד יום כורש, שהוא בכלל לא יום היסטורי אמיתי אלא מזימה של ההתנשאות העולמית (ארה”ב והמערב), שמנצלת את רגש הלאומיות האיראני.

כבר מתחילת אבאן נחסמו הדרכים לפאסרגאד, או נחסמו חלקית, ותושבי האזור קיבלו תעודות מיוחדות המאפשרות להם לנוע באזור עם מכוניותיהם. על נהגים שאינם מקומיים נאסרה הכניסה. לפי הודעת משרד התחבורה, זה משום שיש במקרה עבודות בכביש בדיוק ב-6 וב-7 באבאן, והבסיג’ ערך תרגיל צבאי באזור. עולי רגל דיווחו על נוכחות מסיבית של כוחות ביטחון לאורך הכבישים המובילים לקבר כורש, וברשתות החברתיות עלו סרטוני וידאו של ניידות דיכוי-הפגנות של המשטרה, שנשלחו לאזור. דיווחים נוספים הצביעו על הקמת גדרות סביב הקבר כדי למנוע גישה אליו והתכנסות סביבו.

בימים האחרונים נשלחו גם מסרונים אנונימיים לאנשים, ובהם נאמר שהתכנסות בפאסרגאד אינה חוקית, ומפרי החוק יטופלו משפטית. הודעות סותרות התפרסמו מטעם מחלקת המורשת התרבותית של מחוז פארס – לפי חלקן קבר כורש יהיה סגור למבקרים, ולפי חלק אחר הביקור בו יוּתַר.

סמס מהשלטונות האיראניים שמזהיר שהתכנסות בקבר כורש ביום כורש תוביל למעצר. תמונה: TaheriKaveh

סמס אזהרה מהשלטונות האיראניים מפני התכנסות בקבר כורש ביום כורש. תמונה: TaheriKaveh

לפי דיווחים של חלק מאתרי החדשות, אתמול, יום כורש, עצר משרד המודיעין האיראני קבוצה אנטי מהפכנית שפעלה במרחב הווירטואלי, ויצרה קמפיין לטקסי יום כורש, וקמפיין להחזרת יורש העצר, הנסיך רצ’א פהלוי. לפי אותם דיווחים, המארגנים זממו להסב נזקים לרכוש ציבורי, והונחו על ידי גורמים זרים. לפי סוכנויות אחרות, מדובר בחדשות ממוחזרות מהשנה שעברה.

אז מה קרה שם בסוף? הצליחו לחגוג? הדרכים לקבר היו סגורות, תרגיל צבאי התקיים באזור, ועולי רגל שניסו להגיע בכל זאת – נעצרו. עם זאת, את העם האיראני לא עוצרים כל כך בקלות: עצרות מאולתרות התקיימו לצד מחסומי הדרכים, הרגש הלאומי, בתגובה האיראנית האופיינית לכל סוג של דיכוי – בוער ביתר שאת, והשלטונות הוכיחו שהם מ-פ-ח-דים



ד”ר תמר עילם גינדין היא חברת סגל ליבה בתוכנית ללימודי המזרח התיכון במרכז האקדמי שלם וחוקרת במרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה. עילם גינדין כתבה על חסימת אפליקציות איראניות באפסטור של אפל בגליון ספטמבר 2017

📵 שר התקשורת האיראני נגד מנכ”ל אפל, ואומת הרשת נגד שניהם 🇮🇷 מהנעשה באיראן


תמר עילם גינדין

מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

ב-20 באוגוסט הושבע מֹחַמַּד-גַ’וָאד אָדַ’רִי [אזרי] גַ’הְרֹמִי כשר התקשורת בממשלתו החדשה של חסן רוחאני. אזרי ג’הרמי הוא השר הצעיר ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית, והשר הראשון שנולד אחרי המהפכה האסלאמית. טרם יבשה הדיו על כתב המינוי שלו, וכבר פרץ הסקנדל הראשון בתחום אחריותו: אפל הסירה מהאפסטור שלה אפליקציות של מפתחים איראנים, שנועדו לשימוש בתוך איראן.

פרופילי הטוויטר של מנכ"ל אפל טים קוק ושר התקשורת האיראני מוחמד-ג'וואד אזרי ג'הרמי

הטוויטרים של מנכ”ל אפל קוק ושר התקשורת האיראני ג’הרמי

איראן היתה ועודנה שרויה בחרם בינלאומי. הסכמי הגרעין אמנם התניעו תהליך של הסרת החרם, אבל ההסרה היא הדרגתית וחברות בינלאומיות עדיין אינן קופצות על השוק האיראני הבלתי יציב. קולין אנדרסון, מומחה למדיניות-אינטרנט ויחסי חוץ מאוניברסיטת פנסילבניה, מדגיש שמאז חתימת הסכמי הגרעין לא השתנה הרבה מצד ארה”ב, ורוב הסחר עם איראן עדיין אסור. רוב השיפור במצבה של איראן חל ועתיד לחול בשל הסחר עם מדינות אירופה ומדינות אחרות בעולם, שחרב החרם האמריקאי הוסרה מעליהן. העם האיראני כמובן מאוכזב מתוצאות החרם.

אחת ממשמעויות החרם היא שהזרמת כסף לתוך איראן וממנה החוצה עדיין בעייתית, גם מבחינה משפטית וגם מבחינה טכנית. חברות האשראי הבינלאומיות המובילות, כמו ויזה ומסטרקארד, עדיין אינן מנפיקות כרטיסי אשראי בינלאומיים לאיראנים. כרטיסי האשראי הבינלאומיים שאפשר כעת להשיג באיראן הם של חברות סיניות וקוריאניות, ואינם מכובדים ברוב אתרי הסחר הבינלאומיים ובתי העסק במדינות אחרות.

האיסור החשוב ביותר בחרם הוא שאסור לכסף לעבור לתוך איראן והחוצה מאיראן – בפברואר הורתה אפל למפתחים האיראנים להסיר מאפליקציותיהם כל אפשרות תשלום כדי למנוע כניסת כסף איראני לארה”ב. לפיכך, האפליקציות התוך-איראניות של המפתחים האיראניים – ביניהן אלו המקבילות לגטטקסי, אמזון וגרופון – משתמשות בשירות העברות בנקאיות בין חשבונות איראנים, שאפרכּ, שנפתח באיראן בעקבות הסנקציות, וכן במזומן ובדרכים אחרות, כך לפי הניו יורק טיימס. לכאורה אין הפרה של החרם, כי הכסף נשאר בתוך המדינה, בין אזרחים ובעלי עסקים, משפר את חיי הפרט ואת העסקים ואינו קשור לממשלה.

הודעה של אפל למפתח אפליקציות איראני על חסימת תשלומים אליו בגלל החרם האמריקאי על איראן

הודעה של אפל למפתח אפליקציות איראני על חסימת תשלומים אליו בגלל החרם האמריקאי על איראן

אז למה בכל זאת הן הוסרו? כי חרם. בהודעה שאפל שלחה למפתחים האיראנים, שאת אפליקציותיהם הסירה, כתבה החברה: “בהתאם לכללי הסנקציות האמריקאיות, האפסטור לא יכולה לאחסן, להפיץ או לעשות עסקים עם אפליקציות או מפתחים שמקושרים לארצות מסויימות שנמצאות תחת חרם אמריקאי”.

הדבר עורר את זעמם של המפתחים בפרט ושל העם האיראני בכלל: האפליקציות שירתו את העם, לא את הממשלה. לא עבר כסף בין איראן לבין העולם שבחוץ. רוב הציוצים בסולמיתג #StopRemovingIranianApps זועמים, ובצדק, על הפרת זכויות הלקוח, על כך שיישום זה של החרם מתמקד בעם, המדוכא גם כך, ולא בממשלה. נכון שאפל אינה סוחרת עם איראן, אבל אייפונים מוברחים מהווים כ-11% משוק התקשורת של איראן, לפי ציוץ של שר התקשורת החדש מוחמד-ג’וואד אזרי ג’הרמי.

גם כאשר מנכ”ל אפל טים קוק צייץ ב-26.8 ש”לכולם מגיעה גישה שווה לחינוך מצוין”, רוב התגובות כללו את הסולמיתג הנ”ל, ומשפטים כגון “לכולם – חוץ מאשר לאיראנים” או “אבל לאיראנים לא מגיע אפילו לתפוס מונית”.

איראנים דורשים ממנכ"ל אפל טים קוק להפסיק להסיר אפליקציות איראניות

הדבר המעניין יותר מבחינתי היה הציוצים בפרסית, ובפרט התגובות לתגובתו של שר התקשורת, שאמר שיטפל בהסרת האפליקציות בדרכים משפטיות. רבות מהתגובות הזכירו לו שאל לו לדבר על זכויות אזרח וזכויות לקוח, כשהוא היה מעורב בציתותים לשיחות של אזרחים במהלך המהפכה הירוקה ב-2009, שלא צלחה. תגובות אחרות תקפו את גילו הצעיר ואת חוסר הניסיון וחוסר ההשכלה שלו, ובאופן כללי את המשטר שפוגע בזכויות אדם הרבה מעבר לזכות להזמנת מונית או לקניות בקליק.

אגב, טוויטר, כמו פייסבוק ויוטיוב, חסום באיראן מאז 2009, אבל רוב בכירי המשטר, כולל שר החוץ מחמד-ג’ואד ט’ריף [זריף], הנשיא חסן רוחאני והמנהיג הדתי עלי ח’אמנהא’י, מתחזקים חשבונות טוויטר פעילים. גם הם, כנראה, כמו רוב האיראנים, גולשים דרך VPN (פרוקסי) באירופה או בארה”ב. לכן מוזר היה לראות בעיתונות את הודעתו של שר התקשורת יום לאחר השבעתו, שהוא פצח במגעים עם טוויטר להסרת החסימה, ואולי גם יוטיוב, אם אלו יסכימו לסינון תכנים “בלתי מוסריים”.

ב-27 באוגוסט צייץ השר: “אף אחד אינו מסכים עם סגירת המרחב הווירטואלי, כי זה לא יהיה חכם. הממשלה מעוניינת להרחיב את הגישה של העם למרחב הווירטואלי, תוך שמירה רצינית על התרבות”, והסולמיתג “חירות אחראית” (#آزادی_مسولانه), שגררה מבחר תגובות מגחיכות ומאשימות, ובהן “לא ברור איזה חלום הם חלמו בשבילנו עם המושג החדש הזה “חירות אחראית””, ו”חירות אחראית: אתם חופשיים לגשת למרחב הווירטואלי, אנחנו נפרק לכם את הצורה באחריות”, וגם: “חירות אחראית או חירות הבכירים? [مسولانه נגזר מהמילה ל- “אחראי”, המשמשת גם לציון אנשים בעמדת סמכות, תע”ג] כולם יודעים שלבכירים אין צורך ב-VPN והם חופשיים לחלוטין” ו”חירות אחראית זה לדעתכם שיתוף פעולה עם רצונות הממשלה?”

בינתיים האפליקציות של אפל לא חזרו, חלק מהאיראנים עברו מאייפונים מוברחים לאנדרואידים מוברחים או תוצרת מדינות שלא מחרימות אותם, וכולם מצפים לשערורייה הבאה. בהצלחה לשר התקשורת הצעיר!


ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית ומומחית לאיראן מהמרכז האקדמי שלם בירושלים וחוקרת במרכז עזרי באוניברסיטת חיפה, ומעבירה הרצאות העשרה בנושאים כגון מגילת אסתר, מהנעשה באיראן, השפעות איראניות על לשוננו ועל תרבותנו, נשים באיראן ועוד. עילם גינדין כתבה על איראנים שמחרימים את הבחירות בגליון יוני 2013

אני לא מצביע! || לקראת הבחירות באיראן // תמר עילם גינדין


תמר עילם גינדין

מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

ב-24 בח’ורדאד, ובתרגום חופשי – ב-14 ביוני, ילך העם האיראני לקלפיות לבחור את הנשיא הבא שלו.

אהמממ… קבלו תיקון:

ב-24 בח’ורדאד, ובתרגום חופשי – ב-14 ביוני, יתקיימו הבחירות לנשיאות הרפובליקה האסלאמית.

למה הניסוח הראשון לא מדויק?

מכמה סיבות, אבל הסיבה שלשמה התכנסנו היום היא – אחוזי ההצבעה נמוכים מאוד. כלומר, כן, אנחנו רואים תמונות של אנשים בקלפיות (אין לי מושג מי הם וממתי התמונות), אבל רוב הצעירים לא מצביעים.

גם לזה יש לזה כמה סיבות. אבל למה שאסביר במילים אם אפשר בתמונה הזאת, שמסתובבת במספר עמודים של מתנגדי שלטון בפייסבוק:

במה אתם הייתם בוחרים?

במה אתם הייתם בוחרים?

הכיתוב אומר: בחירה בין רע ורע יותר.
מה הנטייה שלך, ידידי?
1 – רע
2 – רע יותר
3 – אף אחד! אין בחירה בין “רע” ו”רע יותר”

זה מה שקורה כשיש מועצת שומרי החוקה, ששומרת על טוהר הבחירות – כלומר על רשימת מועמדים טהורה ונקייה מאנשים שעלולים לערער את שלטונו של המנהיג העליון – ח’אמנהא’י.

אבל אפילו לו הייתה בחירה אמיתית – גם בעבר זה היה ברור, אבל ב-2009, אם לנקוט לשון ציורית, חא’מנהא’י כבר השתין מהמקפצה. אז אף אחד לא חושב שפתק הבחירות שלו משפיע על משהו. זה מה שחושבים על הקול שלך:

where's my vote?

where’s my vote?

הכיתוב אומר: “אנחנו לא משתתפים במינויי הרפובליקה האסלאמית”. יש כאן משחק מילים בין אנתח’אבאת – “בחירות” לבין אנתצאבאת – “מינויים”.

וכן בתמונה הזאת – בחלק מהעמודים כתוב שעיריית קום קישטה פח זבל כקלפי כדי לעודד אנשים להצביע, וחברים אומרים שזאת תמונה של קלפי מוגדלת, ופשוט יש לה צורה של פח זבל. בכל מקרה, זה מה שקורה עם פתקי ההצבעה.

באדיבות עיריית קום

באדיבות עיריית קום

אבל הסיבה העיקרית לכך שלא משתתפים בבחירות, היא זו:

cover photo עמוד ילידי שנות החמישים (כלומר 1971-1981)

cover photo עמוד ילידי שנות החמישים (כלומר 1971-1981)

כיתוב: הקול שלי בבחירות הוא הדרך שלהם (שוב משחק מילים בין ראי – דעה, הצבעה, קול בבחירות – לבין ראה – דרך. כשמדברים על חללים שמתו למען המדינה משתמשים במילה הזאת: הרוגי דרך המולדת).
אני לא מצביע לתלייניהם ולרוצחיהם של בני עמי.

האנשים בתמונה, חלקם חיים אבל רובם כבר לא – כולם מסיבות פוליטיות. נסרין סתודה, שתמונתה מופיעה למטה במרכז, היא עו”ד מומחית בזכויות אדם, ויושבת בכלא על ייצוג מתנגדי משטר. הבחור מימין למטה הוא סתאר בהשתי, בלוגר שכתב נגד המשטר. לפני מספר חודשים באו לעצור אותו ביום שני, וביום רביעי קראו למשפחה שיבואו לקחת את הגופה. ותוכלו למצוא כאן גם את צאנע ז’אלה, שכבר כיכב ב”מהנעשה באיראן” בעבר, שלא בטובתו.

אתמול, בעקבות שאלה שעלתה בהרצאה, שאלתי חבר איך נראות הבחירות: האם יש פתק עם כל השמות ומסמנים אחד, האם יש פתקים נפרדים עם השמות, האם שמים את הפתקים במעטפה או זורקים ככה לקלפי. תשובתו הייתה שהוא הצביע רק פעם אחת, בגיל 16, שזה הגיל המינימלי להצבעה, ומאז לא. לא, לא עושים עם זה בעיות בקבלה למקומות עבודה, זה מיתוס. שאלתי אותו אם הוא יכול לשאול את אחיו או את הוריו, והוא אמר שגם הם לא מצביעים. בני דודים? חברים ללימודים?

אני תמיד חשבתי שרק אנשים שאני מכירה אישית לא מצביעים, מהסיבה האחרונה: הצבעה בבחירות היא מתן לגיטימציה למשטר הרפובליקה האסלאמית. מסתבר שלא. באמת רוב האנשים לא מצביעים, ודווקא מהסיבה השנייה: יש דברים רכים יותר לנגב איתם מאשר פתק ההצבעה שלהם. לדברי אותו חבר, גם אם מישהו מצביע – זאת פדיחה, וכן הוא לא יגלה.

רוצים לשמוע עוד? אני ארחיב על הנושא מחר, 11.6.2013, ביום עיון שיתקיים במרכז מאיר עזרי באוניברסיטת חיפה

יום עיון בחירות במרכז מאיר עזרי


ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית, חוקרת במכון עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה ומרצה הרצאות העשרה בנושאים כגון מגילת אסתר, מהנעשה באיראן, השפעות איראניות על לשוננו ועל תרבותנו, נשים באיראן ועוד


מדוע עוררה ברכת הנורוז של הנשיא אובאמה כעס באיראן? // מהנעשה באיראן


רז צימט ותמר עילם גינדין

מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ibLrgyY-qXg[/youtube]

כמדי שנה בירך נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, את העם האיראני לרגל נורוז, ראש השנה הפרסי, שצוין ב-20 במרץ. בסרטון וידאו בן 4 דקות אמר אובמה כי ארצות-הברית מעדיפה לפתור את משבר הגרעין בדרכי שלום ודיפלומטיה אם טהראן תפגין מחויבות לכך. הוא קרא לממשלת איראן לנקוט צעדים מיידיים ומשמעותיים להפחתת המתיחות ולפעול להסדרה ארוכת טווח של הסוגיה הגרעינית. בסיום דבריו ציטט הנשיא את המשורר הפרסי חאפט’: “שתול את עץ החברות שמצמיח פירות של הגשמה, עקור את נטע הטינה שמביא לסבל אינסופי”.

ברכת הנשיא אובמה עוררה, כצפוי, ביקורת מצד חוגים המזוהים עם המחנה השמרני באיראן. אלה טענו כי בשעה שהנשיא האמריקאי מברך את העם האיראני לרגל נורוז, פועלת וושינגטון להחרפה נוספת בסנקציות המוטלות על איראן ופוגעות באזרחיה. האתר “רג’א ניוז”, המזוהה עם האגף הימני-רדיקלי במחנה השמרני, טען כי אף על-פי שבראשית דבריו הדגיש אובמה את הצורך לפתור את משבר הגרעין בדרכי שלום, הרי שבהמשך דבריו הוא סתר את עצמו בהשמעת איומים בנוגע להמשך מדיניות הלחצים כנגד איראן. גם האתר “עצר-י איראן” מתח ביקורת על דברי הנשיא, וטען כי אובמה ניצל את ברכת החג כדי לשוב על טענות השווא מצד המערב ביחס לסוגיית הגרעין ולאיים על איראן כי המשך מדיניותה תוביל לבידודה ולהחרפת הלחצים כנגדה. אתר האינטרנט של שירות ה-BBC בפרסית, שדיווח על תגובות גולשים לברכת הנורוז של אובמה, ציין כי מספר גולשים הביעו את מורת רוחם מהמשך מדיניות הסנקציות ואת הסתייגות מהתייחסות הנשיא לכוונת ארצו להמשיך ולהפעיל לחץ כלכלי על ארצם.

תפנית בעלילה

במקביל לתגובות אלה מצא אחד הגולשים האיראנים לנכון להתמקד בשימוש שעשה אובמה בפנייתו לעם האיראני במונח “דרוד” (doroud), שמשמעותה “ברכה”, והיא משמשת כברכת שלום – במקום “סלאם” הערבית. העדפת השימוש במונח הפרסי על פני המונח הערבי לא נסתרה גם מעיניהם של אתרי החדשות האיראנים. “עצר-י איראן” ו”ח’בר אונליין” הסבו את תשומת לב הגולשים לכך. גם טוויטר ופייסבוק מלאו תגובות, רובן דווקא נלהבות, מהשימוש במילה זו.

המילה “דרוד” מוכרת אמנם גם באיראן, אך היא אינה שגורה בדרך כלל בפי העם היושב שם, אלא דווקא בקרב גולים איראנים רבים בחו”ל. בחירת ברכת השלום, כמו בחירת מילים בהקשרים אחרים, אינה סתם העדפה סגנונית או דיאלקטלית. בקרב הגולים, זהו חלק מנטייתם להדגיש את הרכיב הלאומי-תרבותי הפרסי בזהותם הלאומית על פני הרכיב הדתי-אסלאמי, המודגש בדרך כלל על-ידי שלטונות הרפובליקה האסלאמית.

אלט-טאב: כשהתראיינתי (תמר) ב-BBC פרסית ביום הבחירות בישראל, הפעם על תקן אזרחית ישראלית, החברים האיראנים החמיאו לי על ההופעה ועל השליטה בשפה. את הביקורת קיבלתי דווקא מאיראנים ישראלים, שאמרו לי שהפרסית שלי לא טובה. למה? כי אני משתמשת יותר מדיי במילים ערביות, כמו סלאם במקום דרוד. שיפט-אלט-טאב.

מיהו איראני

העניין הרב שעורר השימוש במונח הפרסי על-ידי הנשיא אובמה הן ברשתות החברתיות והן באתרי החדשות באיראן אינו סמנטי בלבד. הוא משקף שיח עמוק ומהותי הנוגע לזהות האיראנית. בתקופת השלטון הפהלוי במאה העשרים הודגשה הלאומיות האיראנית והועמדה במוקד הזהות האיראנית. לאחר המהפכה האסלאמית (1979) ביקש המשטר המהפכני להציב במוקד זהות זו את הדת.

שורשיו של המאבק בין הזהות האסלאמית לבין הזהות האיראנית עמוקים הרבה יותר: מצד אחד, רוב האיראנים אימצו את דת האסלאם ורבים קוראים לילדיהם מחמד, עלי, פאטמה, סעידה וכו’. מצד שני, איראנים רבים עדיין נקראים בשמות איראניים מקוריים כמו פרוויז, ג’משיד, סאנאז ובהאר. לוח השנה האסלאמי משמש רק לציון מועדים דתיים (“בכל פעם שערבי אחד הרג ערבי אחר, לי יש יום חופש”, התפייט פעם אחד מחברינו). במסמכים רשמיים ובאתרי אינטרנט משתמשים לפעמים בתאריך הלועזי, ותמיד מציינים את התאריך האיראני. נורוז, ראש השנה הפרסי, הוא חג איראני עתיק יומין, שאמנם השתנה רבות בעקבות הכיבוש האסלאמי, אבל הוא עדיין החג האהוב ביותר בשנה. אחרי המהפכה האסלאמית, עם כל ההתלהבות מהאסלאם, כאשר עלתה הצעה (כל מקור מציין אדם אחר כמעלה ההצעה) לשנות את שם המפרץ הפרסי ל”מפרץ האסלאמי” כדי להפסיק את המלחמה על שמו – הערבים, מאז שנות החמישים, קוראים לו “המפרץ הערבי” – האיראנים לא הסכימו בשום פנים ואופן.

המאבק החריף והקצין מאוד בתקופת הרפובליקה האסלאמית, עד כדי כך שלאומנים רבים מגדירים את עצמם חסרי דת, או בוחרים להמיר את דתם ובלבד שלא יהיו מוסלמים. הלאומנים ביותר הופכים לזורואסטרים, אבל הרוב מתנצרים.

השפה הערבית השפיעה עמוקות על השפה הפרסית. מינון הערבית תלוי בז’אנר ובעמדותיו הפוליטיות של הדובר, אבל בדרך כלל אצל דוברים או כותבים שאינם לאומנים ואינם טַהֲרָנים, אפשר למצוא כ-50% אוצר מילים ערבי. לאומנים מקפידים על שימוש בשפה הפרסית, כי מבחינתם המילים הערביות בשפה הן חלק מהכיבוש. בפייסבוק יש מספר דפים העוסקים בטיהור השפה הפרסית. אחד מהם הוא הדף של אתר המילון פָּארסי-גוּייwww.beparsi.com (דוברים טַהֲרָנים מקפידים לקרוא ללשונם פּארסי – השם המקורי – ולא פֿארסי – שם המושפע מערבית). דף אחר מוקדש למציאת מילים פרסיות במקום שלוש(!) המילים הערביות בהמנון הלאומי “אי איראן”. למען הסר ספק, זהו אינו המנון הרפובליקה האסלאמית. בסרט “פרידה” יש תמונה שבה האב עוזר לבתו להתכונן למבחן על מילים פרסיות במקום מילים זרות  (לועזיות וערביות). על אחת המילים הוא אומר לבת שזוהי מילה ערבית, ושעליה להשתמש במונח הפרסי. אחרי ויכוח קצר, האב אומר לבת שעדיף שתקבל ציון נמוך יותר במבחן ולא תשתמש במילה הערבית.

ראשיתו של השיח בנוגע למרכיבי הזהות הלאומית האיראנית ולגישה כלפי הערבים וכלפי שפתם נעוצה כבר בהופעתה של הלאומיות האיראנית המודרנית בשלהי המאה ה-19. בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 האשימו כמה אינטלקטואלים איראנים את האסלאם בפּיגורהּ של איראן, נקטו גישה אנטי-אסלאמית ואנטי-ערבית כחלק מחיקוי המערב, והטילו את האחריות לשקיעתה של איראן על הפלישות הערביות-מוסלמיות של המאה השביעית. אחד מהם, פתח-עלי אח’ונדזאדה (1878-1812), אף קרא לטהר את הפרסית מהשפעת הערבית ולבטל את השימוש באלפבית הערבי. הדגשת העבר הטרום-אסלאמי של איראן כמקור לגאווה לאומית-תרבותית הפכה בתקופה הפהלוית (1979-1925) למרכיב מרכזי בנרטיב הלאומי. אחד הביטויים לכך היתה הרפורמה בשפה, שיזם רצ’א שאה (לקרוא: רֶזָא שאה). בשנת 1935 הוקמה האקדמיה ללשון פרסית (פרהנגסתאן), שנועדה לקדם את השפה והספרות הפרסית ולטהר אותה מהשפעות זרות, בעיקר של מילים ממוצא ערבי. הפרהנגסתאן בוטלה אחרי המהפכה האסלאמית והוקמה מחדש, והיא עדיין עוסקת בתחדישי מילים בפרסית, תוך הדגשה מתמדת – “אנחנו לא לאומנים”.

אלט-טאב: שמו של הלאומן פתח-עלי אח’ונדזאדה מעניין: פתח-עלי הוא שם ערבי לחלוטין. אח’ונדזאדה הוא שם פרסי, שמשמעותו “בן לאיש דת מוסלמי”. שיפט-אלט-טאב.

תככים בצמרת

בשנתיים האחרונות מתנהל בצמרת האיראנית מאבק חריף בין הממסד הדתי-שמרני בהנהגת המנהיג העליון, איתאללה עלי ח’אמנהאי, לבין הנשיא אחמדי נז’אד ומקורביו המזוהים בפי מתנגדיהם בתואר “הזרם הסוטה” (ג’ריאן-י אנחראפי). מאבק זה אינו משקף אך ורק חילוקי דעות פוליטיים כי אם גם מחלוקת אידיאולוגית חריפה סביב זהותה של הרפובליקה האסלאמית הנובעת, בין היתר, מהדגשת הרכיב הלאומי-תרבותי בזהות האיראנית מצד מקורבי הנשיא. הדבר ניכר, למשל, בכוונתו של הנשיא אחמדי נז’אד (שלא יצאה בסופו של דבר אל הפועל בשל התנגדות מבקריו) לקיים את חגיגות ראש השנה האיראני לפני שנתיים בפרספוליס, בירת האימפריה הפרסית הקדומה, בהתבטאויות לאומניות כגון “אי אפשר להפיל את איראן בת ה-7000 שנה באמצעות סנקציות”, ובהצהרת ראש לשכתו לשעבר מעורר המחלוקת, רחים משאא’י, בכנס של איראנים המתגוררים מחוץ לאיראן לפיה איראן צריכה להציג לעולם את “האסכולה האיראנית” ולא את “האסכולה האסלאמית”.

כורש אבינו

בימים האחרונים דיווחו דפי פייסבוק ואתרי אופוזיציה איראנים על השלכת רימון לעבר קבר המלך כורש בפרספוליס במהלך התכנסות שקיימו אלפי אזרחים איראנים במקום לרגל השנה החדשה. המתקהלים קראו קריאות בזכותו של המלך כורש ובגנות הסיוע האיראני לקבוצות אסלאמיות-רדיקליות בעולם הערבי. הנה קישור לסרטון, ובו אפשר לראות ראשית את מספר האנשים המגיעים מרצונם החופשי למקום המרוחק כ-150 ק”מ מהעיר הגדולה הקרובה ביותר (שיראז). זריקת ה”רימון” מתרחשת בדקה 1:30, ואחריה אפשר לשמוע את כל הקהל צועק לזורק הרימון “בִּי פַרְהַנְג” – חסר תרבות. זה כנראה לא היה באמת רימון יד, כי הוא רק השאיר כתם שחור מכוער, וצעיר לאומן עלה וניקה אותו בחולצתו הצחורה, בעידוד ההמונים.

בסרטון הבא אפשר לשמוע את הסיסמאות הלאומניות:

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=kbLkkeE3X_g[/youtube]

הסיסמאות, לפי סדר קריאתן: נַה עַ’זֶה, נַה לֹבְּנָאן, גָ’אנַם פַדָאיֶ איראן – לא עזה, לא לבנון, נשמתי קודש לאיראן (סיסמה המביעה את התנגדותם של האיראנים לשימוש בכספי המיסים שלהם ובהכנסות מאוצרות הטבע שלהם כדי לתמוך בפלסטינים ובלבנונים בשעה שבאיראן יש רעבים וחסרי קורת גג); “אנו אוהבים אותך, כורש”; “איראן מולדתנו, כורש אבינו”; “אֶבְנֵךְ מחדש, מולדתי”. בשלב מסוים בסרטון יש אקט שנראה כמו תפילה אסלאמית. למעשה, הם מנשקים את האדמה שבה קבור כורש. הדמיון לתפילה האסלאמית, לפי אחד מפרשנינו, אינו מקרי, אלא משקף התרסה. תפילה אסלאמית היא לכיוון מכה, ואילו הם “מתפללים” לכיוון קבר כורש.

העניין הרב שעוררה המילה שבה בחר הנשיא אובמה לפתוח את פנייתו לעם האיראני שב ומעיד, כי גם כיום, 34 שנים לאחר המהפכה האסלאמית, נמשך הוויכוח בין אלה הנוטים להדגיש את המרכיב האסלאמי-דתי בזהות האיראנית לבין אלה המדגישים את זהותה הפרסית של איראן ומבקשים לבדל אותה מהשפעות ערביות כלשהן. העלייה ההמונית לקבר כורש והסיסמאות שנשמעות שם מראות שגם אחרי 34 שנות דיכוי, ואולי דווקא בגללן, הרוח האיראנית עדיין מפעמת בחוזקה בלב העם האיראני.

ונסיים בסיסמתו של אחמדי-נז’אד, תוך הוצאתה מהקשרה: יחי האביב!


ד”ר רז צימט הוא חוקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב, ועורך סקירת החדשות זרקור לאיראן.

ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית, חוקרת במכון עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה ומרצה הרצאות העשרה בנושאים כגון מגילת אסתר, מהנעשה באיראן, השפעות איראניות על לשוננו ועל תרבותנו, נשים באיראן ועוד.


האקרים הפילו אתר מחקר ישראלי שטוען שערכי העם האיראני תואמים דמוקרטיה ליברלית וסותרים את הממשל הדיקטטורי

פוסט של תמר עילם גינדין

מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

בשנים האחרונות, פריצה לאתר משמשת את בעליו כהוכחה לחשיבותו, וכן עילה מעולה לאייטם חדשותי צהבהב. זה לא קורה בבלוגים בלשניים, למיטב ידיעתי (וטוב שכך), אבל סוף סוף זה קרה לאתר שהייתי מעורבת בו, Iran Research. הידד!

ואם מהירות הפריצה היא מדד, אז האתר הזה הוא כנראה מ-מש חשוב, כי הוא נפרץ, על ידי האקרים עם IP רוסי, פחות או יותר שתי שניות אחרי שעלה קישור אליו בוול-סטריט ג’ורנל בלילה שבין ראשון לשני. הפריצה היתה פשוטה ביותר, בלי קללות ונאצות, אבל היא הוציאה את כל המידע אל מחוץ להישג ידם של הגולשים. השיטה פשוטה ביותר – חוץ מדף הבית, כל הקישורים באתר הפכו לגוגל. אתמול בשעות אחר הצהריים המוקדמות האתר חזר לקדמותו.

אז על מה החגיגה? מה כל כך חשוב להוציא מהישג ידם של הגולשים? ובכן: הקישור לאתר הוא מתוך מאמר של יובל פורת על מחקר פורץ-דרך שמודד את מוכנותם של האיראנים לדמוקרטיה. יובל פורת הוא יועץ אסטרטגי פוליטי שבין האסטרטגיות המוכרות שלו אפשר למצוא את מפלגת הגמלאים כהצבעת מחאה, והקמפיין הכתום נגד ההתנתקות. לצידו עמדו כל הזמן שותפיו, יעל שטרן וגל לין, סטודנטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. המחקר המדובר מתבסס על מחקר בינלאומי של פרופ’ שלום שוורץ, פסיכולוג בין-תרבותי ואבי תיאוריית הערכים האנושיים הבסיסיים (theory of basic human values). שוורץ היה פעיל גם במחקר הזה ופיקח עליו. השתתפו במחקר גם אנשי אקדמיה מתחומים כמו פסיכולוגיה חברתית, איראניסטיקה וסטטיסטיקה, מומחים לניהול פרויקטים, וגם ישראלים ילידי איראן, רובם שדרנים או עובדים ב-רדיס-אין, תחנת רדיו פרסי שמשדרת מחולון. הם התגייסו להיות הסוקרים, בהתנדבות מלאה ובהתלהבות אין קץ. סחתיין.

ייחודו של המחקר הוא בכך שהוא אינו שואל ישירות על נכונותו של הנסקר לדמוקרטיה (כאילו שאיראני ממוצע יאמר שהוא תומך בדמוקרטיה כשמתקשרים אליו ממספר חסוי), אלא על מערכת הערכים שלו: יחס למסורת, מה יגידו, קונפורמיות, יצירתיות, צורך בביטחון אישי וחברתי, ועוד. כל זאת בהשוואה לשישים וארבע מדינות אחרות בשני מאגרי מידע שונים. האתר מפרט את שיטות המחקר, את הממצאים ואת המסקנות, אבל לא עד הסוף. הוא נמנע מלפרט איך עקפו את המסך האלקטרוני לאיראן, או איך הגיעו למדגם כל כך מייצג מבחינת התפלגות מחוזות, השכלה, גיל ושיוך אתני. הקשר שלי למחקר החל כשתרגמתי את השאלון הבינלאומי מאנגלית לפרסית. צוות המתרגמים כלל גם את פרויז ברח’ורדאר מרדיס-אין.

מכיוון שהמחקר א ביסלע רגיש, הוא התנהל כמבצע צבאי סודי. המתרגמים והסוקרים – וכמובן הנסקרים – יודעים שהם משתתפים במחקר חשוב על איראן בתחום הפסיכולוגיה החברתית, אבל לא מה מטרותיו הסופיות. כדי לשמור על בטחון הנסקרים ולמסך את מקור השיחות, השאלונים היו אנונימיים, והשיחות, מן הסתם, לא זוהו כמגיעות מישראל.

גם לחצי הזמנים הזכירו מבצעים צבאיים, כמו אותו לילה בלתי נשכח שבו תרגמנו בשיחת ועידה תלת לשונית – שני מתרגמים, פורת ואני הקטנה (אילו זה היה פרסית, הייתי כותבת עכשיו שלוש שורות של דברי הצטנעות. כמה שיותר דברי הצטנעות כך האדם בעצם יותר חשוב) – משתים עשרה בלילה ועד שהיינו צריכים ללכת לעבודה וללימודים בבוקר, ופורת היה צריך ללכת ולתת לסוקרים את השאלונים. עמיתיי בטח זוכרים את הבוקר שאחרי (זה היה בחנוכה, אם אני לא טועה), כי הייתי בעננים אחרי לילה של תרגום, כמו שהייתי בצעירותי אחרי לילות ללא שינה מסיבות אחרות. התחלתי לפרט וזה נהיה חופר ומתאים לאתר שלי, אז פיצלתי את הפוסט. הנה תיאור של אתגרי התרגום.

אבל הדבר המפתיע ביותר – וגם השאלה שלא נשאלה בהתחלה – היא מי היה רוצה להפיל את האתר. האם מישהו במשטר קרא את המאמר עד הסוף וראה שכתוב שם שמערכת הערכים של העם האיראני תואמת דמוקרטיה ליברלית ולכן היא עומדת בסתירה לשיטת הממשל הדיקטטורית?

זהות ההאקרים לא ידועה, כמובן, אבל בין התגובות של מערביים אפשר למצוא – לצד תגובות נלהבות, כמובן – גם תגובות שאומרות שהוא בסך הכול סמולני שרוצה למנוע את המתקפה על איראן, ובעיתונות האיראנית התגובות מפתיעות אף יותר: גם אתרים שמזוהים עם המשטר אימצו את המחקר בזרועות פתוחות, ללא מילת ביקורת. אפילו לא על כך שהמחקר נערך על ידי צוות ישראלי, או תהייה על עקיפת המסך האלקטרוני.

הכותרות באתרי חדשות כמו עצר-י איראן, המזוהה עם האגף הפרגמטי במחנה השמרני (או בעברית: מתנגדי הנשיא תומכי המשטר), היתה: “האיראנים הם האומה שהכי מאמינה בדמוקרטיה מכל עמי המזרח התיכון”. הם אפילו נתנו את הגרף, אבל שכחו לציין שציר ה-Y שלו מראה את דרגת הליברליות של המשטר, ושאיראן נמצאת עמוק מתחת לרצועת האלכסון. רצועת האלכסון משקפת את המתאם בין ערכי האוכלוסייה לבין מידת הליברליות של המשטר. רוב האתרים ציטטו את עצר-י איראן. התחלה אופיינית למאמר: “לפי דיווח של שורא ניוז, אתר עצר-י איראן ציטט את וול אסתרית ז’ורנאל (וול-סטריט ג’ורנל), שדיווח…”.

אתרי אופוזיציה ובלוגרים עצמאיים דווקא מצאו בקלות את הפסקה האחרונה, ובהם הכותרות הן יותר לכיוון פוטנציאל עצום של איראן לדמוקרטיה ליברלית, וכותרות משנה כמו “שוחרי חופש בצל משטר טוטליטרי”.

עד עכשיו מצאתי את הדיווח ב-17 אתרים איראנים שונים, מתנגדי משטר ותומכי משטר, ובאתרים עם תוסף פייסבוק אפשר לספור מאות שיתופים. חברים איראנים ששאלתי אותם לדעתם אמרו שהמחקר עצמו מעניין ביותר, גם השיטות וגם התוצאות, ושהעם האיראני אכן מאמין בדמוקרטיה ומשתדל להשיג אותה. היתה גם אחת שאמרה שיובל חתיך ושאלה אם הוא נשוי.


ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית, שמעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, “מגילת אסתר – היה או לא היה” ועוד.


אנחנו לא שונאים אתכם, אנחנו לא רוצים מלחמה, שנה טובה!

פוסט של תמר עילם גינדין

מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

בראש השנה פרסמתי בבלוגי את תרגום ברכתם של תומכי האיתאללה כאט’מיני ברוג’רדי לעם היהודי לרגל השנה החדשה. הבלוגר ריצ’רד סילברסטיין ראה, פרסם בבלוגו “תיקון עולם”, ובסוף כתב:

בין ההשמצות הבלתי פוסקות של שני הצדדים – האיראני והישראלי – זה נגד זה, מרענן לקרוא שהסובלנות לא מתה. אילו רק היו בישראל דעות כה מתחשבות ואמיצות של רבנים.

אני מאוד לא מסכימה עם סילברסטין. פניתי לרב אבי גיסר, רב היישוב עפרה וראש מנהל החינוך הדתי. הוא הרים את הכפפה בשמחה וכתב לעם האיראני את היפה בברכות לראש השנה שלהם, הנורוז, שמצויין היום. הרי היא לפניכם, במקור, בתרגום לפרסית ובתרגום לאנגלית.

לבני העם האיראני הגדול והמכובד

יברך אתכם הא-ל בכל ברכותיו וישלח לכם שמחה וחירות לשנה חדשה ומאושרת בחג הנורוז הזה יום ראש השנה של בני עמכם.

כמוכם, גם העם היהודי מציין את ראש השנה הלאומי שלו בראשית האביב. תורת ישראל קובעת כי האביב הוא זמן הפריחה לכל הערכים האנושיים והלאומיים, ואנו מצווים לחגגם מידי שנה בשנה. לב חגיגות האביב הוא חג הפסח שהוא חג החירות. ביום זה נגאל העם היהודי ויצא מתחת ידו של דיקטטור משעבד במצרים העתיקה והפך מעם עבדים לעם חופשי. רק אחרי החירות הוא זכה לקבל מן האלוהים את התורה ולחיות את חייו הדתיים במלואם. שלמות דתית ואמונה טהורה הם נחלתם של בני חורין בלבד.

השעבוד והכפייה הם היפוכה של הרוח האנושית ומה שוויה של אמונה דתית ושל שמירת מצוות אם הרוח האנושית מדוכאת ועשוקה?

בני העם היהודי אינם אויבים לעם האיראני המכובד. העם האיראני הוא בעל מסורת מפוארת של כבוד לערכים אנושיים ומאבק לחירות ושוויון. המשימה המשותפת של שני העמים היא להמשיך בחתירה לשוויון, לחירות ולכבוד כל אדםאיש ואשה, צעיר וזקן. חירותן של נשים היא היא כבודן. חירותה של האשה היא הסימן המובהק לחברה הבוחרת בחיים ובשמחת חיים. האויב המשותף לשני העמים הוא כל שלטון וכל תנועה המשעבדת את הרוח האנושית ומשפילה את הנשים ואת החלשים ואת החריגים בשם הדת או בשם כל אידיאולוגיה מזויפת אחרת. בשם תורת ישראל ובשם רבנים רבים ואנשי חירות וכבוד רבים אני מברך אתכם לשנה של תקווה ושלום.

* הרב אברהם גיסר הוא מנהיג דתי וחינוכי בישראל. הרב עומד בראש קהילה גדולה ובראש מערכות חינוכיות שונות. הרב אברהם גיסר מאמין בחיי אמונה ושמירת מצוות מתוך בחירה חופשית וחופש ביטוי.

پیام تبریک و شادباش نوروزی خاخام آوراهام گیسر* به مردم شریف ایران

به یکایک مردم محترم و عزیز ایران.

خداوند شما را با تمامی برکات خویش مبارک کند و در این سال نو برای شما شادی و آزادی و همچنین خوشبختی و فرخندگی قسمت کند در این عید نوروز سال نو مردم شما.

ملت یهود نیز همانند شما ایرانیان سال نوی ملی خویش را در آغاز بهار جشن می گیرد. کتاب مقدس تورات اسرائیل می فرماید که بهار زمان شکوفه دادن تمام ارزشهای انسانی و ملی است و ما دستور داریم که هر سال از آن تجلیل کرده و به جشن بنشینیم و دل جشن های بهاری «عید پسح» است که جشن آزادی می باشد. در این روز ملت یهود در مصر باستان نجات یافته و از زیر یوغ دیکتاتوری که آنها را به بردگی کشیده بود رها شدند. آنها از یک ملت اسیر تبدیل به ملتی آزاد شده و تنها پس از این آزادی شایسته آن شدند تا کتاب مقدس تورات را از جانب خداوند دریافت کرده و زندگی تماما بر اساس دین را دارا باشند. مذهب و ایمان به مثابه یک کل مختص آزادگان است و ایمان مذهبی و تقید به دستورها و فرامین دینی چه ارزشی دارد آنگاه که روح انسانی تحت ظلم و ستم باشد؟

ملت یهود دشمن ملت محترم ایران نیست، ایرانیان دارای سنتی زیبا برای حرمت به ارزشهای انسانی و مبارزه برای آزادی و عدالت هستند. هدف مشترک دو ملت همانا تلاش برای برابری و آزادی و حرمت برای هر انسان اعم از مرد یا زن، پیر یا جوان است. حرمت به زنان همانا نفس آزادی ایشان است. آزادی زن وجه ممیز و نشانه جامعه ای است که زندگی و شادی را گزیده باشد.

دشمن مشترک هر دو ملت ایران و یهود هر آن حکومت و جنبشی است که روح انسانی را به بردگی و بندگی وا داشته باشد و زنان، ضعفاء و دگرباشان را به نام دین و یا به نام ایدئولوژی جعلی تحقیر می کند.

به نام کتاب مقدس تورات اسرائیل و به نام جمع عظیمی از خاخامها و مردمانی که پشتیبان آزادی و احترام هستند، به شما سال امید و صلح را تبریک و تهنیت می گویم.

* خاخام آوراهام گیسر یک رهبر مذهبی و فرهنگی است.

خاخام مسئول یک انجمن بزرگ و همچنین مربی امور آموزشی و تربیتی است.

خاخام اوراهم گیسر معتقد به زندگی روحانی و انجام فرامین خدا بر اساس حق انتخاب و آزادی بیان است.

To the people of the great and honorable Iranian Nation,

May the Lord bestow all his blessings upon you, and send you happiness and freedom for a happy New Year on this Nowruz holiday, your nation’s New Year’s day.

Like you, the Jewish people also marks it national New Year in the beginning of spring. The book of Law states that spring is the time of blossom for all human and national values, and we are commanded to celebrate them each and every year.

The heart of spring celebrations is Passover, which is the holiday of Freedom. On this day the Jewish nation was redeemed, escaped the yoke of an enslaving tyrant in ancient Egypt, and turned from a nation of slaves into a free nation. Only after attaining freedom, the nation was worthy of receiving the Law from the Lord, and live its religious life to the fullest. Religious wholeness and pure belief are the lot of the free only. Enslavement and coercion are the opposite of the human spirit, and what are religious belief and observing the commandments worth if the human spirit is oppressed and humiliated?

The Jewish people are not the enemy of the honorable Iranian nation. The Iranian nation has a glorious tradition of respect for human values and struggle for freedom and equality. The common mission of the two nations is to continue striving for equality, peace, and respect for every person – man and woman, young and old. Women’s freedom is their honor. A woman’s freedom is the distinct sign of a society that chooses life and joy in life. The common enemy of both nations is any government or movement that enslaves the human spirit and humiliates the women, the weak and the different in the name of religion or in the name of any other fake ideology.

In the name of the Torah of Israel and in the name of many Rabbis and people of freedom and honor, I wish you a year of hope and peace.

* Rabbi Avraham Gisser is a religious and educational leader in Israel.

The Rabbi is head of a large congregation and of various educational systems.

Rabbi Avraham Gisser believes in leading a life of belief and observing commandments out of free choice and freedom of speech.


ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית. רוצים לשמוע עוד על הקשרים ארוכי השנים בין איראן והיהדות? ביום ד’ 28.3 ב-19:30 יושק ספרה “הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית” במוזיאון ארצות המקרא בירושלים. עילם גינדין כתבה יחד עם רז צימט על תגובות אומת הרשת האיראנית לבחירות לפרלמנט בגליון מרץ 2012.

נדא נתנה את חייה, ח’אתמי נתן את קולו | אומת הרשת האיראנית על הבחירות לפרלמנט

פוסט של תמר עילם גינדין ורז צימט

מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

הבחירות ברפובליקה האסלאמית בשבוע שעבר היו בערך החדשות הכי משעממות, לפחות לפני התרחשותן. הרשתות החברתיות לא עסקו יותר מדיי בנושא.

אז מה בכל זאת היה ברשתות החברתיות לפני? היו כמה אנשים שפרסמו “תעמולת בחירות” היתולית לעצמם, למשל הומן מעין אזע’די, שהעניק לעצמו תואר דוקטור (לא ידוע אם באמת או כחלק מהבדיחה), הצטלם כשהוא מביט אל העתיד, בתור “המועמד של אנשי משהד הקדושה, מטפחי האונליין” (פרסית: אָנְלָאין פַּרְוַר. הסיומת פרור משמשת בדרך כלל בהקשרים דתיים, למשל עיר שהיא שהיד-פַּרְוַר מוציאה מתוכה הרבה שהידים).

הוא מונה את מעלותיו:

• בעל 17 עמודים בפייסבוק.
• תמיכה בחזית האייפון העממית.
• הקמת חזית הטוויטרים המאוחדת.
• ראש רשימת הקואליציה של חזית שוחרי הפייסבוק.

ומבטיח: “אני אעשה את כל מאמציי ההלכתיים והחוקיים למען”. הקטיעה הפתאומית במקור.

“מועמד” נוסף הוא ארמאן אצלאח-פד’יר, שיש לו גם סיסמת בחירות קליטה – “כל זקן ונער מצביעים לארמאן אצלאח-פד’יר” (בפרסית זה נשמע יותר טוב: רָאיֶ הַר גַ’וָאן וֹ פִּיר אַרְמָאן אֶסְלָאח פַּזִיר). במודעת הבחירות שלו הוא פרופסור, ונציג אנשי בושהר מטפחי הפייסבוק (שוב, פייסבוק-פַּרְוַר). בין כישוריו הבולטים:

• הזוכה בפרס נרגילת הקריסטל בפסטיבל זג’ר (זג’ר זה שם של עיר, אבל גם שם נרדף לחור. בערך כמו לומר פסטיבל עפולה).
• אדמין של העמודים “הבושהרים” ו”אי ריפּ”.
• בעל שבע נרגילות, חמש בטעמי פירות ושתיים טבק מבראזג’אן.
• עורך של יותר מ-50 אירועים (אירועי פייסבוק, כמובן), בתוך העיר ומחוצה לה.
• חבר ארגון המסתובבים-עם-מצלמות של בושהר, שיראז ומַרְוְדַשְת.
• בין תומכיו נמנה המהנדס חסן רוא’י, המנהל בפועל של ארגון לבני-הזקן של פייסבוק.

היו גם עמודים שניצלו את הבחירות למשחקי מילים, כמו בעמוד “חוסר דת” (הכוונה למצבו של חסר הדת. רבים מהאיראנים מגדירים את עצמם כך). כותרת התמונה היא: “הקול שלנו [קול בהקשר של הצבעה בבחירות] שותת דם”.

וזה הכיתוב:

כאב הלב של ילידי שנות ה-60 [בשנה הפרסית, 1981-1992 בלוח הגרגוריאני].
נוצרנו במהלך המלחמה, נולדנו לתוך החורבן שהשאירה אחריה, וגדלנו בתעמולה של שיקום המדינה. כשהגענו לבית הספר, בתי הספר הפכו למוסדות ללא כוונת רווח (זה שמם, אבל הכוונה לבתי ספר פרטיים ויקרים – תע”ג). הגענו לפסיכומטרי, התחילו קורסים מכל מיני סוגים. הגענו לקחת את האוטו של אבא לסיבוב – הפסיקו את הסובסידיות על הדלק.
מצאנו עבודה, לבוס נגמר הכסף לשלם לנו (המפעל פשט רגל).
הלכנו לאינטרנט, ראינו שחסמו את הגישה לאתר הזה.
לא הצלחנו לבטא את רחשי ליבנו לנערה שאהבנו, נחלנו כישלון גם באהבה…
התחברנו עם אחת אחרת, אחרי אלפי קשיים יצאנו החוצה, משמרות הצניעות עצרו אותנו על פשע שאינו פשע.
הגיע זמננו להתגייס, 18 חודשים נהיו 24 חודשים. איך זה? כל יום, מארה”ב וע————–ד לאמירויות מאיימים לתקוף [את איראן]
רצינו לצאת מאיראן, הדולר נהיה 2000 תומאן. אמרנו די עם השטויות, נלך ונישא אישה, מטבע זהב נהיה מיליון [תומאן] על שולחן חוזה הנישואין [המוהר באיראן נקוב במטבעות זהב, והאישה יכולה לבקש אותו בכל שלב של הנישואין]. אף אחד כבר לא נותן לנו מטבעות זהב…
אלוהים אדירים, ילדי שנות השישים, איזה עץ-הסקה לח מכרו לכם?
אלוהים, בבקשה, תוציא אותו [את הזין, במחילה] מתוכנו, מספיק לנו.
זאת, כמובן, אם יש אלוהים!!!

ובחזרה לבחירות: בניגוד לבחירות 2009, שלפניהן היתה תקווה, והפער בין מה שראו בשטח (תהלוכות המוניות של תומכי מוסוי, השתתפות מאסיבית של רפורמיסטים צעירים בבחירות וכו’) לבין התוצאות היה משמעותי, הפעם גם התוצאות לא מעניינות כל כך. מלכתחילה היה ברור שהמאבק האמיתי הוכרע עוד לפני הבחירות, על-ידי מועצת שומרי החוקה, הגוף שמחליט אם מועמד מסוים רשאי בכלל להשתתף. היה ברור שהם ממילא לא יאשרו מועמדים מהאופוזיציה, והמאבק בין “הזרם הסוטה” (הנשיא אחמדינז’אד ותומכיו) לבין הממסד השמרני הוכרע אף הוא כבר לפני מספר חודשים, בעקבות המשבר סביב פרשת שר המודיעין. הנשיא ממילא הפך במידה רבה ל”סוס מת”, בלי קשר לתוצאות הבחירות.

אז אם הבחירות לא מעניינות והתוצאות לא יפתיעו אף אחד, מה כן מעניין? שיעור ההצבעה. כבר לפני הבחירות היה ברור שהקרב כאן הוא לא על התוצאות אלא על מספר המצביעים. החשש הגדול של השלטונות היה משיעור הצבעה נמוך, האופוזיציה לגווניה קראה להחרים את הבחירות, ואנשים רבים אינם מצביעים ממילא, כמחאה שקטה נגד הרפובליקה האסלאמית. מבחינתם, הצבעה היא הבעת אמון במערכת, ללא קשר במי שייבחר לעמוד בראשה.

ליידי לאק 666 דיווחה: “בעיר שלי הקלפי היחידה היא במסגד העיר, שמהבוקר עד עכשיו לא נכנס לשם חמור”.

השלטונות היו כנראה לחוצים למדי. בשבת התפרסם סמס ששלחו לכאורה השלטונות למצביעים בזו הלשון: “אזרח יקר, הרינו להודיעך שאם לא תצביע בבחירות, תופסק הקצבה שלך”. הכוונה היא לקצבה שמקבלים האזרחים ישירות לחשבון הבנק, ומחליפה את הסובסידיה על מוצרי מזון ומצרכי יסוד. בטוויטר גם דיווח צייצן המזוהה בשם סירוס: “הגיע סמס: ‘אם לא תצביעו, תופסק לכם הקצבה’. טוב, בני זונות, אני ממילא לא מקבל קצבה”.

אלט-טאב: עקרונית המשטר נותן את הקצבאות לכולם. לאחרונה יש דיבור על קיצוץ בקצבאות למי שלא באמת זקוק להן. אבל מלכתחילה אזרחים רבים ויתרו על הזכות לקבל את הקצבה, כי היא מחייבת מסירת פרטים לשלטונות, וכן מהווה איזושהי קבלה של הרפובליקה האסלאמית. שיפט-אלט-טאב.

בתגובות לתמונה בפייסבוק, וגם מתשובות שקיבלנו מאנשים מתוך איראן, עולה שרוב האזרחים לא קיבלו סמס כזה. עם זאת, אחד מפרשניי אמר שאין זה מן הנמנע שזוהי שמועה שהפיצו השלטונות בכוונה. גם אם לא באמת שלחו לסלולרים של כל התושבים, ייתכן ששלחו רק לסלולרים נבחרים, בתקווה שהשמועה תופץ באינטרנט ואנשים יבואו להצביע. אזרח אחר, שלא הצביע, צייץ: “אתם יכולים לקחת את הקול שלי ולדחוף לתחת של המנהיג. בכלל לא אכפת לי”.

ציוצים נבחרים דיווחו גם שהשלטונות הודיעו שמותר להצביע גם עם ספח תעודת הזהות בלבד (שֶׁנָאס-נָאמֶה – מסמך שמקביל לתעודת לידה + ספח תעודת הזהות אצלנו), או עם תעודת זהות שאין בה תמונה. ציוץ נוסף הודיע: “היום היה יום הבחירות, או מוטב שאומר – יום החירות. הבנות יכלו ללכת אפילו עירומות להצביע, ולא היו עושים להם שום דבר. גם האינטרנט השתפר, תודה לאל!”

שני מצביעים תפסו את מירב תשומת הלב. האחד, מצביע אלמוני שלבש את החולצה הבאה:

והשני הוא ח’אתמי. למרות קריאת האופוזיציה להחרים את הבחירות, הנשיא לשעבר, המתון, שהוא חלק מהאופוזיציה, הצביע. ההצבעה שלו ושל ראשי האופוזיציה האחרים עוררה סערה גדולה. הנה ההתייחסות בדף הפייסבוק של איחוד האקטיביסטים הצעירים האיראנים:

הכיתוב על התמונה אומר: “[ככה] ראשי המאבק מקבלים את החרמת הבחירות”. הכותרת בפייסבוק אומרת “נדא [אקא סלטאני, החללה הראשונה בהפגנות 2009, שהפכה לסמל המאבק] נתנה את חייה, ח’אתמי נתן את קולו”. האתר הרשמי של ח’אתמי פרסם ביום ראשון את ההודעה הבאה: “באתר כַּלַמֶה הועלה נושא השתתפותו של כבוד האדון סיד מחמד ח’אתמי בבחירות, בצירוף הבעת דעות, מחאה ושאלות של המשתמשים היקרים. תודה לכל היקרים, הסבר וגילוי דעת של כבודו יתפרסם בהזדמנות הראשונה”. ההסבר, בסופו של דבר, היה “הצבעתי לרפובליקה האסלאמית”. מה שמזכיר לנו, חברים ישראלים יקרים, שלא כל אופוזיציה באיראן היא אופוזיציה לרפובליקה האסלאמית.

ציוצים שהתפרסמו במהלך יום הבחירות תהו, למשל: “איך זה ש-80% מהאנשים לא יצאו היום מהבית ויש 70 אחוזי הצבעה?” ואחריו: “משרד הפנים הודיע ש-64.2% מהאומה השתתפו במערכת הבחירות הזאת. ועכשיו כולם ביחד: חת שתיים שלוש: חה חה חה חה חה”.

אין לנו באמת שום דרך להעריך האם שיעור ההצבעה הגבוה (מדברים על שיעורי הצבעה של כ-65%, ושיעור הצבעה גבוה מאוד יחסית לטהראן, כ-45%) אכן משקף את המציאות בשטח. האופוזיציה מביאה תמונות וסרטים עם קלפיות ריקות, אבל מן הסתם כשיש כ-47 אלף קלפיות, תמיד אפשר למצוא קלפיות ריקות או מלאות בשלבים מסויימים של היום, במקומות מסויימים ובזוויות צילום מסויימות. הנקודה המרכזית היא המאבק בין שני הנרטיבים: הנרטיב של השלטונות (שיעור הצבעה גבוה, תבוסת קריאת המערב והאופוזיציה להחרים את הבחירות) לעומת הנרטיב של האופוזיציה (רוב העם החרים את הבחירות).

מהתרשמות ראשונית – הנרטיב של המשטר ניצח. זה נובע משתי סיבות. ראשית, הפעם אפילו האופוזיציה לא יכולה להתכחש שלפחות בחלק מהמקומות היה שיעור הצבעה גבוה. גם באופוזיציה מודים, שלפחות בקלפיות בדרום טהראן ובמערבה היו תורים. זה לא מצב שבו כל הקלפיות היו ריקות ושמאוד ברור שהשלטונות משקרים. ולכן גם אם השיעור המתפרסם על-ידי השלטונות מופרז, לא נוצר רושם של סילוף משמעותי. שנית, וזה העניין המהותי: גם אם שיעור ההצבעה היה נמוך משמעותית מזה המתפרסם, המערכה להחרמת הבחירות נחלה כישלון תדמיתי חרוץ ברגע שבכירים רפורמיסטים, ובראשם הנשיא לשעבר ח’אתמי, הלכו להצביע. זו מכה חמורה לדימוי של הרפורמיסטים, שלא מצליחים אפילו להחרים את הבחירות. בלי קשר לשאלה מה זה יעשה באופן אישי לח’אתמי ומה זה יעשה להנהגה הרפורמיסטית, שנמצאת ממילא במצב אומלל למדי, זה משליך על כל המערכה להחרמת הבחירות.

יש כאן הישג תדמיתי חשוב למשטר. אין ספק שהמשטר יטען שהבחירות מהוות ביטוי להמשך התמיכה העממית בו, ואפילו להתרסה גוברת מול המערב. אבל זה לא משנה את תמונת המצב הבסיסית ולא משפר באופן מהותי את מצבו, במיוחד לנוכח הגברת הלחצים הצפויה בחודשים הקרובים על איראן.

צריך לראות את הבחירות כביטוי נוסף למורכבות של החברה האיראנית, ולקושי הצפוי לכל מי ששואף לפגוע בלגיטימציה של המשטר. האופוזיציה הרפורמיסטית נמצאת במצוקה, והמשטר עדיין מסוגל לגייס תמיכה – בוודאי בקרב הציבור שאינו מזוהה עם “המעמד הבינוני המשכיל” ועם הצעירים בערים המרכזיות. הבחירות ממחישות ביתר שאת את מורכבות ההתמודדות עם המשטר. אם רוצים לפגוע בבסיס הלגיטימציה שלו וביכולת המשילות שלו, צריך כנראה לפעול בכמה ערוצים מקבילים: להגביר את הלחצים נגד המשטר בכל הרבדים, ובמקביל להמשיך לנסות לפגוע בלגיטימציה הציבורית שלו. הבחירות הוכיחו שהמשימה הזו מורכבת לפחות כפי שהערכנו עד כה.


ד”ר רז צימט הוא חוקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת ת”א ומחבר הניוזלטר זרקור לאיראן. ניתוח מלא שלו של תוצאות הבחירות התפרסם באתר החדשות מגפון. ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית, שמעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, “מגילת אסתר – היה או לא היה” ועוד. היא כתבה על תגובת אומת הרשת האיראנית להתאסלמות של שון סטון בגליון פברואר 2012.

הרשתות החברתיות על הזין של שון סטון

פוסט של תמר עילם גינדין

מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

שמחה וצהלה, יש לנו שיעי חדש באיראן! שון סטון, בנו של הבמאי אוליבר סטון, התאסלם וערך מסיבת עיתונאים, שבה שיבח את האסלאם ואת הרוחניות שמצא במסגדים, לכלך על הוליווד הממוסחרת והתעלם באלגנטיות משאלות כמו מה יהיה טיב יחסיו עם נשים מעתה ואילך. הרשתות החברתיות מלאות לעג וקלס, אבל לא רק. שם החיבה שנתנו לו ברשתות החברתיות הוא אֹסְכֹּל (Oskol). אסכל הוא עוף אגדי שבקיץ אוגר מזון וקובר אותו ובחורף שוכח איפה קבר את מזונו.

תגובות נבחרות:

• שון סטון בראיון עם סוכנות הידיעות איסנא: “כשאני נכנס למסגד יש לי הרגשה טובה”. עפר כל העולם על ראשך!

(אלט-טאב: “עפר על ראשך – חָ’אכּ בַּר סַרֶת – היא קללה נפוצה בפרסית. ולפני שתשאלו – כן, ח’אכי הוא צבע העפר, אם כי המילה לא נמצאת בשימוש שוטף בפרסית. אפור זה חָ’אכֶּסְתַרִי. שיפט-אלט-טאב).

• עוד מעט האח’ונדים [כינוי גנאי לאנשי הדת] ישדכו לו כלה איראנית טובה, שותה טרופית ומשופמת.

• אל תדאגו, גם מייקל ג’קסון, אללה ירחמו, התאסלם בזמנו, אחר כך גם פריס הילטון. לא לקח הרבה זמן עד שנהיו כופרים.

• אידיוט.

• מסכן.

• חמור אחד יותר.

• אסכוווווווווווווווווווווווווולי מסכן, עלי ג’ון! [ג’ון – מילולית: “נשמה”, כינוי חיבה].

• אסכל לא מספיק. צריך להמציא מונח חדש, למשל שׁוֹניזם, כמו כֹּרְדָאנִיזְם.

(אלט-טאב: כרדאניזם (کردانیسم) בפרסית זה פחות או יותר “השגת תואר אקדמי במרמה”. המושג נקרא על שם שר הפנים לשעבר של איראן, עלי כרדאן, שנחשו איך השיג את תעודת הדוקטור-לשם-כבוד שלו. שיפט-אלט-טאב).

• כל המאמינים אחים, מאמינים בלונדינים הם יותר אחים [על משקל “כל בני האדם שווים אבל יש שווים יותר].

• אדם המיר את דתו. זה אינו אירוע נדיר. גם אביו של “עלי” משך ידו פעם מהנצרות והפך לבודהיסט. אבל מה שקרה לְשון זה מאוד מיוחד: אדם בלונדיני עם עיניים כחולות שהוא אמן ואביו מפורסם, אימץ את אמונת האדם שחור השיער. סוכנות הידיעת של שחורי השיער דיווחה על כך בהתלהבות מספר פעמים.

• למה הוא תולש את שערותיו?

• עלי אסטון, הלוואי שהיית בבית הספר שלנו. היית יכול להיות מקצוע* ממש טוב [*המילה סוּזֶ’ה, כמו subjet בצרפתית, היא גם מקצוע בבי”ס וגם נושא, ושלא כמו בצרפתית, גם מושא לבדיחות].

• לא היה לו מסגד בארץ שלו, שהוא בא לכאן להתאסלם?! אין לי שום בעיה עם ההתאסלמות שלו או של כל אחד אחר, אבל אני בשוק שהוא בחר את השם עלי :))

• עצה אחת, עלי: אל תבוא לכאן. אנחנו לא רואים את האסלאם. אנחנו רואים רק פוליטיקה.

• אם הוא ירצה להתנצר מחר, יוציאו אותו להורג?

בהקשר זה, הנה קטע מהבלוג “תרגיל בדמוקרטיה”, שרץ חזק ברשתות החברתיות:

שני אנשים המירו את דתם: מצד שמאל שון סטון. הוא התאסלם, וסוכנות הידיעות פארס ניוז חוגגת את המרת הדת הזאת. הוא יותר מוסלמי מהמוסלמים האחרים, כמובן לא רק בגלל שהוא בלונדיני: שון לא נולד מוסלמי, והוא בחר את הדת בעצמו. חופש המחשבה.

אבל יוסף נד’ר, מימין, הוא בוגד. הוא התנצר ונשפט למוות. למה לו אין זכות לקבוע את הדת של עצמו?

באשר לסיבות שלו, יש כמה השערות:

• זה מריח כמו כסף.

• پـــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــول [ובתרגום לעברית: “ככככככססססססססססףףףףףףףף”]

• נו, עכשיו גם הוא יתחלק בכספי המיסים שלנו?

• גם הוא הבין איפה הכסף! הכסף של האיראנים הוא בשביל כולם חוץ מהאיראנים עצמם!

• עכשיו תראו כמה כסף הוא קיבל :دی [סימן לסמיילי בפרסית, שמשתמש בדמיון הוויזואלי של רצף האותיות לסמיילי] עכשיו ייתנו לו תקציב ענק ויגידו לו בוא תצלם סרט עם סלחשור [במאי איראני ידוע, שמשמעות שמו היא “לוחם”].

אבל גם:

• וואי, הוא עישן המון חומר!

• שאלוהים ייתן לו בינה/שפיות.

• מוח-כוס [כן, בניקוד שאתם חושבים].

• אדם טיפש – לא משנה מאיפה הוא.

• כמו שאמר נפוליאון – הדבר היחיד שאין לו גבול הוא הטיפשות של בני האדם.

• הוא בא לשאת ארבע נשים או לקחת 72 בתולות.

• אוי, למה? נראה לי שהוא נשבה ביופיו של אקא [ח’אמנהא’י, המנהיג העליון]

• תגיד, מה כל כך טוב במצב שלנו, שגם אתה באת והתאסלמת?

חלק מהתגובות מתייחסות לתכשיטים של התכשיט (לקרוא “תכשיט” במבטא יידי): במסיבת העיתונאים הצטלם שון כריסטופר עלי אבן אוליבר סטון עם שרשראות זהב לצווארו. התליון הוא תליון מוסלמי של ד’ואלפקאר (בפרסית – zolfeghar) – החרב של האמאם עלי. זוהי סגולה נגד שדים ושאר מרעין בישין. למשל:

• “עוד כמה זמן יבוא אליו איזה אח’ונד ויגיד לו: בני, תכשיטי זהב אסורים למוסלמים. הסר נא את עדייך והב לנו, כדי שנמכור, נקנה טילים וניתן לחסן נצראללה כדי שישגר על ישראל”.

(אלט-טאב: המוסלמי החדש אינו יודע שלגברים מוסלמים אסור לענוד תכשיטי זהב. מותר להם תכשיטי כסף וזהב לבן, אבל זהב זה חראם, כלומר אסור. שיפט-אלט-טאב).

• מחר, כשיבגדו בך בגלל אותה השרשרת שעל צווארך, אז תבין איזה … אכלת.

• לא אמרו לו שכשהוא יתאסלם הוא יצטרך להסיר את תכשיטי הזהב שלו? אללה אכבר, לול.

• לא ראיתם את השרשראות שלו, מראה מצודד עם ד’ואלפקאר של עלי שתלויה על צווארו, כדי להגן עליו מפני השדים.

גם בעמוד של הזכרת האמאם נקי לשיעים שמחה וצהלה. למשל:

• “אז הפכתם תכול-עיניים אחד לעַלַוִי [שיעי שמאמין באמאם עלי]. ומה תעשו עם אלפי הצעירים שהופכים מדי יום ל-נַקַוִים [=מאמיני האמאם נקי]?
אמאם נקי (עליו השלום) ומאבקו בתעמולת העלווים.

• האמאם נקי עובד עכשיו על הפיכת הסטונים האחרים לנקווים. הוא אומר: עזבו את שון אבן אוליבר אסטון, הוא לא נחשב. כשהגברת החאג’ית שרון סטון תהפוך לנקווית, אז תראו מה זה אסלאם נקווי.

נדמה שבטוויטר מעסיק אותם רק דבר אחד:

• חתכו לו או לא?

• בנו של אוליבר סטון, שון סטון, התאסלם. הדילמה הגדולה הראשונה שיש לו היא איך יעשו לו ברית.

• למה לא נראה ששון סטון התאסלם? הוא לובש מכנסי ג’ינס. להתאסלם בגיל כזה זה אומר ללבוש חצאית כמה שבועות! אני בספק.

• [ומפייסבוק:] סלחשור אמור להיות המוהל של האפרוח הזה. כמובן, עם קוצץ ציפורניים!

(אלט-טאב: אצל מוסלמים, כידוע, הברית מתקיימת כשהילד כבר עומד על דעתו. באיראן זה בד”כ בגיל שנתיים או שלוש, בניתוח, על ידי רופא כירורג, לא איש דת. חלק מהטראומה של הבנים זה שהם צריכים ללכת עם חצאית כמה ימים אחרי הברית. שיפט-אלט-טאב).

ומה הלאה?

• משוגע, הוא יתחרט עד סוף ימיו.

• לא, באבא, (זה) עדיין חם. הוא לא יודע איזו טעות הוא עשה. מרחוק הוא הריח ריח של קבב, ולא הבין שהם צולים חמור! הוא יבין מהר מאוד.

• שיחיה שנה אחת באיראן, הוא יבין מהר מאוד איזו טעות עשה [מילולית: “איזה חרא הוא אכל”].

אבל יש גם קולות אחרים, כמו:

• בחירת הדת של אדם היא עניינו הפרטי ולא קשורה אלינו. שימוש בדברים כאלה לשם פרסום הוא גם לא דבר חדש, ואין לנו מה להתפלא עליו.

• קצת כבוד לאמונות של אחרים!

• דת היא דבר אישי לגמרי. איך זה שכשאנחנו שומעים שבאיראן מציקים לאנשים שמתנצרים, אנחנו מקימים קול מחאה? עכשיו הוא, בא לו להתנצר ולהיות שיעי. מה אכפת למישהו? הבעיה היא שהמשטר האסלאמי מנצל את זה לצרכי תעמולה ורוצה לפרסם את זה בשורת ההישגים של הרפובליקה האסלאמית.

• מה אתם צוחקים עליו?! הוא הרג מישהו? בא לו, והוא התאסלם. זה טוב.

• למה אתם מתנהגים ככה? אם אנחנו בעד חופש האמונה, אנחנו צריכים לכבד גם את דעתו.

• כל אחד חופשי לבחור את האמונה שלו, אפילו אם זה לא מוצא חן בעינינו. ההעלבות שלכם חסרות בסיס, ואני התייאשתי מכם.

• הלוואי שכל האחים והאחריות המוסלמים היו מפיצים את דת האסלאם כמוהו, כדי שכל האחים והאחיות בעולם יהיו מוסלמים טובים.

נו, שוניזם.

וזאת שלי, אבל זו רק ההתחלה, תשלימו בעצמכם לפי התבנית הידועה של “יהודי, מוסלמי ונוצרי נכנסים לפאב”: שון כריסטופר עלי סטון נכנס לפאב.


ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית, שמעבירה הרצאות העשרה. ביום שלישי 21.2.2012 היא מרצה בקהילת יונתן בהוד השרון על מגילת אסתר. היא כתבה על התגובות האיראניות לפרסומת של גיבורי עספור באיראן בגליון פברואר 2012

בת שלי זה לא מדען גרעין איראני, אתה לא בא הולך מתי רוצה הורג

פוסט של תמר עילם גינדין

מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

אני לא יודעת אם הפרסומאים של הוט התכוונו לזה, אבל יצא להם אחלה יח”ץ. שמה של הוט באמת הגיע עד איראן והנה גם כאן כותבים עליהם, ועוד בחינם.

מדובר בפרסומת הבאה (כאן מאחורי הקלעים), שהצחיקה מאוד חלק מהאיראנים וזעזעה חלק אחר.

התגובות אינן מתייחסות להוט עצמה אלא לחברת סמסונג, יצרנית הטאבלט שבמבצע. מסתבר שסמסונג אינה מחרימה את איראן. אז עכשיו הרפובליקה האסלאמית מאיימת להחרים אותה בעקבות הסרטון, והדיון זכה לרמת דחיפות כפולה במג’לס. חברת סמסונג כבר התנצלה ואמרה שהקליפ נעשה ללא ידיעתה, אבל הרשת עדיין סוערת. כרגיל התגובות לכאן ולכאן.

סוכנות הידיעות פארס, המזוהה עם משמרות המהפכה, תיארה את הסרטון כ”סרטון פרסומת שיצרו חברת סמסונג וחברת פרסום ישראלית, ומשודר בחברת הטלוויזיה בכבלים ‘הוט’ של המשטר הציוני”. בסרטון, לדבריהם, חברת סמסונג מפגינה התרפסות ראויה לציון בפני המשטר הציוני ומעליבה את המדינה ואת העם האיראני, ובמיוחד את הנשים איראניות.

הידיעה כולה משעשעת ביותר, למשל – הסיפור של הקליפ הוא על קבוצת שחקנים שמעלה מופעים מיוחדים ושמעה שיש לה מעריצים גם באיראן אז היא הולכת לפגוש אותם, סוכן המוסד מספר להם על אפליקציות המעקב בטאבלט שלו, ועוד. אבל יש עוד דברים שקורים ברשת, אז נתמקד בשאלה: למה סוכנות פארס חושבת שהסרטון מעליב?

א) הוא נעשה כמה ימים אחרי ההתנקשות בחיי מדען גרעין איראני, וצוחקת על התנקשויות כאלה. חוץ מזה, היא מראה שלרצוח מדעני גרעין זה קל למוסד כמו לשתות מים.

ב) הגברים מתחפשים לנשים משופמות והולכים באופן שאינו ראוי, ובכך מציגים את הנשים האיראניות כפרימיטיביות.

ג) איראן מוצגת כמדבר מאובק, רחוקה מכל ציוויליזציה, שהאנשים בה חיים בתקופת האבן ונשים יושבות על הרצפה בכל קרן רחוב.

ד) לא ממש היעלבות, אבל ביקורת: זה שיש על קירות בית הקפה תמונות של איאתאללה סיסתאני בתור הפנים המדיניות של איראן, מראה שלחברת הפרסום אין מושג מה קורה באיראן והיא גם לא ערכה תחקיר.

אבל גם איראנים מתנגדי משטר נעלבו מהפרסומת. למה? הבלוגר Freedomseeker, שלפי שמו אפשר לדעת שהוא מהאופוזיציה, רצה לכתוב פוסט חריף ולקרוא להחרים את סמסונג, אבל אז הוא חקר קצת וגילה שזה מבצע של הוט. לדעתו אמנם יש לסמסונג אחריות עקיפה והיא צריכה להתנצל (כי בכל זאת איראן היא שוק של 70 מיליון צרכנים לעומת 5 מיליון בישראל), אבל:

אין ספק שהפרסומת היא אנטי-איראנית. כי מציגים בה את איראן (בקליפ הזה – את אצפהאן) כמדבר ללא מים וצמחייה, רחוק מציוויליזציה, שרק בונים בו טילים. כמו כן, מראים בקליפ הזה איך המוסד (ארגון הריגול של ישראל) משמיד בקלות את אחד ממתקני הגרעין האיראניים בקליק על אפליקציה. אסור לשכוח, כמובן, שהקליפ הזה הוא קומי, כי ארבעת הגברים הישראלים נכנסים לאיראן בלבוש נשים עם זקן ושפם! או שמשווים את המוסד באופן עקיף עם מרכז לחולי נפש, או שבסוף הקליפ אחד השחקנים הורג חרק ואומר “אה, חומייני“. כמו כן, צריך לקחת בחשבון שקליפים כאלה משפיעים על הצופה גם באופן לא מודע. למשל מכיוון שאיראן מוצגת כמדבר ללא תרבות, האזרח הישראלי הממוצע ייטה לקבל יותר בשוויון נפש תקיפה צבאית אפשרית של מדינתו באיראן כדי להשמיד את מתקני הגרעין.

.

ברשתות החברתיות היו גם תגובות נעלבות – רובן נעלבו מאופן הצגת איראן כמדבר ללא תרבות, בזמן שיש באיראן תרבות מפותחת ביותר (הנה גם כמה תמונות מאיספהאן האמיתית).

כמה ציוצים לדוגמה:

“סמסונג אכלו חרא [סלנג איראני ל”פישלו בגדול”, תע”ג]. החלטתי למכור את הגלקסי שלי. טפו על פנייך, סמסונג בעלת פני חתול [=הבוגדנית]”.

“אני מבקש מסמסונג שיחזרו להתעסק בשואבי אבק”.

“מהתחלה אמרתי לא לקנות סמסונג. מה רע בתעשיות איראן שלנו?”

אבל גם תגובות כאלה:

“אלוהים, איזו פרסומת תותחית! רציתי לקנות אייפד, עכשיו שיניתי את דעתי ואני רוצה לרכוש גלקסי”.

“האדונים לא נעלבו מהפרסומת של סמסונג אלא מכך שקוריאה הדרומית לא קונה מהם נפט. הם לא מצאו דרך אחרת להתנקם”.

“איך סמסונג מצאו דרך להראות את המוצר המגוחך הזה שלהם, גלקסי נוט, כמשהו מגניב”.

והיו תגובות רציניות גם לכיוון השני. זה מפייסבוק:

“התחמשות שלטון חכם הדת [=שלטונות הרפובליקה האסלאמית] בידע אטומי הוא מסוכן מאוד, כמו ‘לתת חרב ביד כושי שיכור’, ואפילו גרוע מזה. כפי שאומר מולוי, משורר איראני גדול: ‘עדיף לתת חרב ביד כושי שיכור – מאשר שיגיע הדגל לידיו של ממזר'”
(הסטיגמה על כושים היתה שהם טיפשים, וכאן הוא גם טיפש וגם שיכור. אבל עדיין לתת חרב לכושי שיכור עדיף על זה שהדגל, כלומר השלטון, יגיע לידי אדם לא ראוי).

“הקליפ אמנם נוצר בתור פרסומת, אבל הוא מראה שאנחנו יכולים להשמיד את משטר המולות ואת נשק ההשמדה ההמונית שלהם ללא מלחמה וללא שפיכות דמים, בדרכי שלום. זה אפשרי בזכות כוחו של המוסד”. אני חושבת שהוא התכוון לפיצוצים המקריים.

וידיעה שהגיע לשולחננו זה עתה מג’האן ניוז – כל העניין הוא מזימה שפלה, חלק מתוכנית סודית של המוסד הישראלי לסכסך בין איראן לבין דרום קוריאה, שלא נכנעה לחרם העולמי על הרפובליקה האסלאמית. אז דעו לכם.

וכבר יש חדשות אחרות חמות יותר. כולם מדברים עכשיו על המאמר שקורא להשמיד את ישראל (שרוב התגובות עליו, גם באתרים של תומכי השלטון, היו “מה, השתגעת?”, ואפילו סוכנות פארס טרחה לציין שפרסומו אינו מעיד על הסכמה עם תכניו), ושכחו את סמסונג. חוץ מצייצן אחד שכותב שהפרסומת הזאת הייתה פייק (מה?!)


ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית, שמעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, “מגילת אסתר – היה או לא היה” ועוד. היא פרסמה ראיון עם איראני על האמברגו והמשבר הכלכלי בגליון ינואר 2012

מהנעשה באיראן: להדק חגורות, אנחנו מתרסקים

פוסט של תמר עילם גינדין

מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור


השבוע נעשה הרבה מאוד באיראן: האינפלציה המטורפת של החודשים האחרונים והתנהלותה הכלכלית השגויה של הממשלה חברו להחרפת החרם ולהקפת נכסי הבנק המרכזי, ויצרו היסטריה אמיתית. אנשים פשוט מכינים את עצמם לתקופה ארוכה של רעב. במקום לחזור על הפוסט שכתבתי לוואינט (“איראן: המטבע קורס, אחמדינג’אד נשחט בפייסבוק”), אני מגישה לכם כאן תמליל של הראיון המלא שקיימתי עבור כתבה בערוץ 2 עם חבר שנמצא באיראן, ראיון שהרבה ממנו נשאר על רצפת חדר העריכה שם.

קודם כל, כללי בטיחות: הרפובליקה האסלאמית אומרת שיש לה הטכנולוגיה לשחזר קול אחרי עיוות, ואני לא רוצה לבדוק את זה על חשבון חיי החברים שלי. ומכיוון שאני לא יודעת אם הם גם יודעים לשחזר תמונות מפוקסלות, הראיון התקיים בצ’ט קולי כאשר הרמקולים שלי מושתקים, והחבר עונה בכתב. הצ’ט היה ממייל חד-פעמי שהוא פתח במיוחד לשם הראיון (התמונה הייתה הקריקטורה הזאת, והשם היה “שותה יין פרסי” ביוונית ולטינית מעורבבות, שם שמביע התנגדות למשטר). אני אומרת “חבר” כי זכר הוא המין הבלתי מסומן בעברית, ואני לא רוצה להסגיר שום פרטים כמו מין, גיל או מקום מגורים. רק אומר שזה אדם משכיל, שיצר איתי קשר – כמו הרבה איראנים משכילים ולאומנים אחרים – אחרי הראיון עם מנשה אמיר בקול ישראל בפרסית. הראיון היה על הספר שכתבתי, “הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית“, והלאומנים מאוד התלהבו מזה שאני מסבירה לישראלים שאיראנים אינם ערבים ושיש להם היסטוריה מפוארת עוד הרבה מלפני האסלאם.

שלום רב ותודה שהסכמת להתראיין אצלנו. כישראלית, אני יודעת שלפעמים העיתונות הבינלאומית מגזימה כשהיא מתארת את המצב במדינה מסוימת. האם זה כך גם לגבי איראן דְהַיּוֹם, או שבאמת יש היסטריה של קניית מט”ח וזהב ופחד מהתרסקות המטבע האיראני?
אוינופיון (לא יודעת למה בטלוויזיה החליטו לקרוא לו חורשן. אין שם כזה בכלל): “באמת יש! אנשים, יותר משהם מודאגים ממלחמה אפשרית של המשטר עם ארה”ב ובנות בריתה, הם מודאגים מכספם, מרעב ומחוסר ביטחון (אישי – תע”ג). הרבה אנשים קונים מזון משומר ואוגרים אותו, כדי שאם וכאשר יהיה רעב כתוצאה מהחרמות, הם יצליחו לקיים ולהציל את עצמם לתקופה מסוימת”.

האם אתה יכול לתאר את המצב ברחובות, את מעשיהם והרגשותיהם של האנשים הרגילים לגבי המשבר הנוכחי?
“הדאגה מהעתיד נראית בבירור על פני האנשים. כל אחד מכין את עצמו ואת משפחתו ככל יכולתו לעבור משבר כלכלי, מדיני וצבאי ארוך. אנשים שיכולים לצאת מהמדינה משתדלים להמיר את הכספים שלהם לדולרים ולמט”ח אחר, ולצאת מאיראן. אחרים גם משתדלים להמיר את כספם, שהוא בריאל איראני, למטבעות זהב או לדולרים, ואפילו למט”ח אחר כמו לירה טורקית או רופי הודי ופקיסטני, כדי להימנע מנפילת ערכו”.

גם אתה המרת את כספך?
“עדיין לא. אני מנסה למצוא דרך חוקית לשמור על ערך הכסף. קניית מט”ח היא לא חוקית”.

מה הממשלה עושה כדי לפתור את המצב?
“מהממשלה ומהמשטר לא שומעים כמעט שום דבר! הטלוויזיה של הרפובליקה האסלאמית משדרת תוכנית כמו נצחון האסלאמיסטים במצרים, דיווחים ופרשנות חדשות על המפגינים נגד המצב הכלכלי בארה”ב (תנועת וול-סטריט), וחדשות על לבנון ועל התערבות ארה”ב וישראל באירועים בסוריה. לא מתפרסם שום דבר לגבי שיפור המצב הכלכלי. לפעמים מודיעים שהמשטרה תופסת ועוצרת מבריחי מט”ח ודולרים, ומזהירה את העם שכל מי שיש לו דולרים חייב ללכת לבנק, להמיר לריאלים ולהפקיד בחשבונו. הדבר היחיד שנעשה הוא שאתמול אחמדינז’אד העלה את הריבית על החסכונות מ-12% בשנה ל-21% בשנה”.

ומה התוצאה?
“כל העם, אפילו האנשים הספורים שתומכים במשטר, מרגישים שהם נקלעו למצב שאין ממשלה, ושאין שום נקודת משען בטחונית וכלכלית. אז כל אחד חייב לחשוב איך להציל את עצמו ואת משפחתו. בעקבות העלאת הריבית על החסכונות, ירד ערך הזהב מ-1,300,000 תומאן ל-800,000 תומאן. הדולר ירד רק ב-5%”.

אתה חושב שתהיה מהפכה?
“אי אפשר לומר אם תהיה מהפכה או לא”.

למה?
“כי המולות (=איתוללות – תע”ג) ישלמו כל מחיר כדי להישאר בשלטון”.

אלט-טאב: כפי שראינו ב-2009, ב”מחיר” הוא מתכוון לדם של אזרחים. שיפט-אלט-טאב.

האם הגורם למשבר הוא החרם הבינלאומי?
“אני חייב לומר שהחרמות הבינלאומיים הם רק אחד הגורמים למשבר הנוכחי באיראן! איראן הייתה במשבר כלכלי עוד קודם. (הגורם האמיתי הוא) ההתנהלויות השגויות של הממשלה.

אלט-טאב: אוינופיון השתמש במילה ע’לט (غلط) בתור “שגוי”. זאת מילה מאוד חזקה ומעליבה, על גבול המילה הגסה. בד”כ משתמשים ב-אשתבאה (اشتباه), שאין עמה קונוטציות מיוחדות.

אלט-טאב. רקע לקראת המשפט הבא של אוינופיון: ב-2010 היו רפורמות כלכליות מרחיקות לכת ברפובליקה האסלאמית: במקום לסבסד מוצרי מזון ומוצרים בסיסיים, הממשלה מזרימה עכשיו סיוע ישיר לחשבונות האזרחים.

שיפט-אלט-טאב. שיפט-אלט-טאב.

“הממשלה הזרימה כספי סיוע ישירות לתושבים, וכתוצאה מכך הוצף השוק במזומנים, והאינפלציה עלתה. תוכנית הבינוי של הממשלה בשנים האחרונות – בניית דיור ממשלתי זול והעמדתו לרשות האנשים, גרמה להאטה בשוק הבנייה (הלא-ממשלתי – תע”ג) באיראן, ומכיוון ששוק הנדל”ן באיראן היווה מוקד משיכה לנתח נרחב מהכספים הנזילים, עכשיו הכספים האלה יצאו משוק הנדל”ן, וזה גורם לזעזוע גם בתחומי כלכלה אחרים”.

האם הפקדת הסיוע אמורה להיות לכל האיראנים?
“לא לכל האנשים. בשנתיים האחרונות הממשלה ביקשה מהאנשים שרוצים לקבל סיוע, שיירשמו וייתנו את הפרטים האישיים שלהם וידווחו על חייהם ועל סכומי ההכנסה שלהם לממשלה, כדי שהממשלה תחליט האם הם יכולים לקבל סיוע. לאחרונה החליטה הממשלה להפסיק את הסיוע לכ-20 מיליון מהאנשים שקיבלו סיוע עד עכשיו”.

כמה השפעה הייתה להתפתחיות השבוע האחרון – כלומר להגברת החרם ולהקפאת נכסי הבנק המרכזי?
אוינופיון: ההתפתחויות האלה הביאו לשיא את המשבר שהתחזק מאוד בחודשיים האחרונים. ערכו של מטבע זהב עלה בכ-90-100%, וכך גם שערי הדולר וכל מטבעות החוץ האחרים לעומת הריאל האיראני.

ובכמה עלו מוצרי היסוד?
“בכ-40%”.

אני רואה ברשתות החברתיות הרבה הומור שחור. באיזו מידה משתמש העם האיראני בהומור לשם התמודדות עם משברים מסוגים שונים, ובאיזה אופן?
“אווירת החנק והצנזורה ברפובליקה האסלאמית גורמת לכך שיותר ויותר אנשים מביעים את הביקורת ואת המחאה שלהם באמצעות בדיחות, וכך גם במשבר הנוכחי. ברשתות החברתיות כמו פייסבוק וטוויטר, שנפוצים מאוד בין האיראנים (למרות שהאתרים האלה מסוננים באיראן), מביעים מחאה ואפילו מגבירים מוּדעוּת לאירועים חדשותיים באמצעות בדיחות וקריקטורות. למשל: ‘העם הסומאלי מביע את נכונותו לסייע לרעבים באיראן’; ‘תחי סין! שתי ספינות משא סיניות נושאות סיוע הומנטירי מהעם הסיני, התומך בשהידים, הגיעו לנמל צ’אבהאר! הסיוע כולל קלטות של קוראן (audio books), נטלה לרחיצת ידיים (תרגמתי למונח היהודי), תכריכים לקבורת המתים, שוטים לאכיפת חוקי האסלאם, גיליוטינות לעריפת ראשי הפושעים המדיניים, סוגים שונים של סמים חזקים להתאבדות קלה ונוחה, ספרי תפילה שונים ותשמישי קדושה להשבעת הרעב הרוחני, ואלפי תשמישי קדושה אחרים! תחי סין!!!!!!!!!!’; ‘גבירותיי ורבותי, נא להדק את חגורות המושב שלכם. שבו במקומותיכם ואל תזוזו. המדינה מתרסקת!'”

יש לך מסר לעם ישראל?
“לישראל ולעם האיראני יש אויב משותף, שהוא הרפובליקה האסלאמית. אני אומר בשמי ובשם חלק גדול מחבריי: אנחנו אוהבים את ישראל, כמו את כל העמים שוחרי השלום בעולם. מולא (איתאללה) אטומי = מלחמת עולם שלישית. לא מספיק להשמיד את פרויקט הגרעין. צריך לעקור את הרפובליקה האסלאמית מהשורש”.

אם אקבל את החומר המלא הלא-ערוך, אני מבטיחה לפרסם כאן גם את הווידאו.

________________________
ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית, שמעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, “מגילת אסתר – היה או לא היה” ועוד. היא כתבה על שחקנית איראנית שהתפשטה ועוררה מהומה בגליון ינואר 2012

לדף הבא →