מלחמת הכוכבים הירוקים-אדומים: האם טוויטר ילך בדרכו של דה-מרקר קפה?

פוסט של ארד אקיקוס

אני רוצה לספר לכם סיפור.

בסיפור הזה יש את כל מה שאתם אוהבים – קשרים בין אנשים, טכנולוגיה, דרמות וסיפורים עצובים. וכדאי שתישארו עד הסוף, אז מגיעות גם מסקנות – אני יודע, זה טיזינג קצת עלוב, אבל סביר להניח שהן יעניינו את כל אלה שאכפת להם מסוציולוגיה, יחסים בין אנשים ויחסים בין אנשים לטכנולוגיה.

[עדכון: טוויטר לא מת. אם בכלל, יותר חי מאי פעם // שרון גפן משיבה לארד אקיקוס]

כשהכל היה תמים ונוח

הזמן: תחילת שנת 2006. פייסבוק עדיין לא באמת הגיע לארץ, והחזיק ככל הנראה כמה אלפים ספורים של יוזרים ישראלים. דהמרקר, אחד משני העיתונים הכלכליים בישראל, השיק את דהמרקר קפה, אתר שכמעט והקדים את זמנו יחסית לתחום. זו הייתה רשת חברתית-עסקית מבוססת תוכן, אשר נועדה לחבר בין אנשי עסקים שיש להם קצת אוריינטציה טכנולוגית. גירסת האלפא הסגור יצאה לדרך בינואר עם אלף ומשהו משתמשים, אם אני לא טועה, ואיפשהו באיזור מרץ כבר השתחררה לבטא פתוח לקהל הרחב.

הפלטפורמה הייתה פשוטה, ממשק המשתמש היה די פונקציונאלי, ולמעט בעיות של שרת בהרצה, הכל הלך שם מעולה. הקפה (ככה כולם קראו לו) בתצורתו הראשונית עודד אנשי תוכן/טכנולוגיה/עסקים לחלוק את עולמם המקצועי והאישי בפוסטים שכתבו ולנהל דיונים בנושאי שיווק, פרסום, כלכלה, טכנולוגיה ועוד. הכללים היו פשוטים: אתה כותב פוסט/מתחיל דיון, וכל שאר המשתמשים יכולים לדרג אותך: כוכב ירוק למקרה שאהבו, וכוכב אדום למקרה שלא. כל משתמש יכול להעניק עד שלושה כוכבים ביום, לא משנה מאיזה צבע.

בסוף, וזה החלק החשוב, הכל מתנקז לפרופיל שלך– כתבת בסך הכל שלושה פוסטים, ועל כל אחד קיבלת שלושה כוכבים ירוקים? הפרופיל שלך מדורג עם 9 כוכבים ירוקים. קיבלת כוכב אחד אדום? יש לך 8 כוכבים סה”כ. כיף גדול.

אגב, רק ברגע שהגעת ל-50 כוכבים נפתחה בפניך האפשרות לדעת מי דירג אותך. עד אז הדירוג מבחינתך הוא אנונימי לחלוטין.

בהתחלה הקפה באמת עשה את העבודה – הפלטפורמה משכה אליה אנשי עסקים, פרסום וברנז’ה, שיצרו תכנים מעניינים, אקטואלים ורלוונטיים, אנשים כתבו, הגיבו, יצרו קשרים. הכל עבד כמו שצריך. אני יכול להגיד שבאופן אישי הכרתי שם שניים מהאנשים שנמצאים ברשימת החברים הכי הטובים שלי עד היום, שותפים עסקיים, לקוחות, עובדים ועוד. בהתחלה הפלטפורמה הזאת עשתה כל מה שרק הייתה צריכה לעשות, חוץ מדבר אחד – להגן על הקהילה מעצמה.

המון תמיד יהפוך להמון הזועם

יש דבר אחד שהופך אדם מסתם אחד שמנהל קהילה לארכיטקט קהילות גאון: היכולת לנטרל את הבעיה לפני שהיא צצה. והבעיה היא שאנשים, כשהם הופכים להמון, לעולם יתנהגו כמו קופים. תנו להם אוכל, מחסה, מקום לדבר בו, לחלוק רעיונות ועצות, ולנצח הם ינהגו כאילו רק שלשום ירדו מהעצים.

ככה זה – כשכמות מספיק גדולה של אנשים מגיעה למקום אחד, לנצח הם ישתמשו בפלטפורמות (לאו דווקא הווירטואליות) בצורה אינטרסנטית עד שיכלו אותן, עד שיימצו כל רגע ורגע בתוכן, בלי שום קשר למה שנכון, או מה שיגרום להם להנות מהן לאורך זמן – ככה אנחנו עם כדור הארץ, וככה אנחנו גם באינטרנט.

שלב הארלי אדפטרז בדהמרקר קפה עבר, כפי שציינתי, בצורה מדהימה – הקפה הגיע ל-10-15 אלף משתמשים תוך חודשיים, רובם המוחלט אנשים מוצלחים, משכילים ואינטלגנטים, שיצרו קשרים אמיתיים ובעלי משמעות. אבל אז התחילה הנהירה.

ומה קורה כשמקבצים 15 אלף אנשים אינטלגנטים במקום אחד? נכון, הם מושכים אחריהם אנשים פחות אינטלגנטים, ואלה בתורם מושכים אחריהם אנשים עוד פחות אינטלגנטים וכך הלאה.

אנשי/נשות העסקים שכתבו בפלטפורמה עם הקמתה יצרו תכנים מעולים, שמשכו יותר ויותר ילדים וילדות בני 22, ברנז’ה-וואנאביז, להירשם לקפה ולרצות להשתלב. והבעיה עם ברנז’ה וואנאביז, במיוחד בגיל 22, היא שבדרך כלל המראה החיצוני שלהם עובד לטובתם, מה שגרם לאותם 15 אלף אינטלגנטים, או לפחות לחלקם הרועש, לאבד קצת את המהות של הפלטפורמה, ולהתחיל לכתוב בעיקר כדי להרשים את אותם נאי ונאות המראה.

וכך קרה שאנשי עסקים בני 25-35 כתבו תכנים מעניינים ומרגשים בעיקר על מנת להרשים ילדי ובעיקר ילדות ברנז’ה בני 22-26, ולזכות בכמה שיותר כוכבים ירוקים וכמה שפחות אדומים. כן כן, ממש ככה.

אז הילדים דירגו, אנשי הברנז’ה נאבקו על תשומת הלב, ומהר מאוד התחילו “מלחמות כוכבים אדומים” בקפה. המלחמות האלו נועדו בין השאר להוריד את הדירוג ה“אלפא-מייל” של משתמשים מסויימים, כך שהם לא יהוו תחרות גדולה מדי. עד כדי כך התופעה הייתה רחבה, שבשלב כלשהו אחד הבלוגים ברשימת הבלוגים המומלצים והנצפים ביותר בקפה היה “כוכבים אדומים”.

למה? כי המערכת עשתה אביוז לעצמה – הנהלת הקפה שכחה שאם נותנים לקופים רק בננות הם יאכלו כל היום, אבל אם נותנים להם גם מקלות ואבנים, זה כנראה יתפתח למכות. וזה בדיוק מה שקרה.

מהר מאוד התכנים בקפה הפכו הרבה פחות מקצועיים והרבה יותר אישיים. משם הם רק הלכו והתדרדרו והפכו לפוסטים שמדברים על מלחמות הכוכבים אדומים-ירוקים. זה פחות או יותר היה השלב שבו נמאס לכולם, ואפשר היה להכריז על מותו של הקפה.

נכון, טכנית אפשר להגיד שהוא פועל עד היום, אבל אם למישהו יש מספיק אומץ כדי לקרוא לו “רשת חברתית-עסקית”, אז בטח שאין לו יותר מדי כבוד מקצועי.

על הקשר בין עיתונים כלכליים לציפורים

למה אני מספר לכם את כל זה? המעבר הזה, מקהילה שמתעסקת באיכות התכנים לקהילה שמתעסקת באנשים שמאחורי התכנים, הוא תהליך טבעי בכל מקום שבו יש אנשים – מתחברים על בסיס תחום העניין, ומשם יורדים לרזולוציה הפרסונלית. זה תהליך בלתי נמנע, שאמנם אפשר לווסת אותו למטרות מאוד מסויימות, בעזרת הטלת מגבלות (במקרה הזה טכנולוגיות) על התנהלות הקהילה, אבל לנצח הוא יהיה שם. ברמה הסוציאלית ניתן להגיד ש”המטרה” של כל קהילה היא לכלות את עצמה. ככה אנחנו, בני האדם, עובדים. אפשר לראות את זה בכל תהליך שמתרחש סביבנו.

נכון לכתיבת שורות אלו, אפשר לראות את סופו של התהליך גם בקהילת הטוויטר בישראל. עד יולי-אוגוסט 2009 הקהילה לא באמת הייתה קיימת. כולנו צייצנו מידי פעם, אבל אף אחד לא באמת צייץ באופן עקבי ויומיומי בעברית. בחודשים ההם קרו מספר תהליכים סוציאליים (שבכלל מגיע להם פוסט נפרד) שגרמו להתעוררות בקהילה הישראלית. בנובמבר-דצמבר הקהילה באמת התחברה. זה היה השלב שבו התחלנו להיפגש עם אנשים רק בגלל שהם מטוויטר, צייצנו אחד לשני “תזמין לי בירה” וקפצנו לבקר כשמישהו צייץ מאיזה פאב, אפילו שלא לגמרי הכרנו אותו. עד אז ההתנהגות הזאת בכלל לא הייתה מקובלת, ולקח לה זמן להתהוות.

מנובמבר 2009 ועד מאי 2010 הקהילה יצרה את האופי הבסיסי שלה, בנתה את המהות, תחומי העניין, החיבורים האישיים והרגשיים, ואפילו הדיעות הפוליטיות השולטות (תנסו לצייץ שביבי ראש ממשלה סביר, ותראו מה קורה). בחודשים ההם טוויטר היה מקום אינטימי, שיכולת לצייץ בו כמעט כל דבר בלי לחשוש. זה לא שאנשים מחוץ לקהילה לא יכלו להגיע לציוצים, זאת העובדה שידענו שגם ככה אף אחד לא מסתכל – היינו סוג של עץ שנופל ביער בלי שאף אחד שומע אותו. זה לא שאי אפשר, זה שפשוט אף אחד לא נמצא שם כדי להסתכל.

ואז הגיע הקיץ האחרון, ואיתו הנהירה, שרק התגברה והתגברה. בלי לשפוט את האינטלגנציה או לתייג את האהבה שלי לאנשים החדשים שהגיעו לטוויטר, אי אפשר להתכחש לעובדה שהם שינו אותו באופן מהותי, והפכו את התכנים שבו לפחות חשובים, ואת הקשרים האישיים והרגשיים לחשובים יותר מהכל. הממים הפכו יותר חשובים מהאנשים, וזה בעצם אומר שאנשים רצו להיות חלק ממה שטרנדי – אנשים חיפשו להיות מגניבים ולהיות חלק ממשהו, במקום ליצור משהו משל עצמם.

כשאני כותב שטוויטר של לפני שנה עסק בתכנים, אני מתכוון שגם כשמישהו רצה לצייץ שהוא יוצא מהבית, הוא דאג לכתוב את זה בצורה מעניינת/מצחיקה/מרגשת – כולנו רצינו לייצר תכנים טובים ומעניינים, וכשמייצרים תכנים, אז נותנים אינטרפטציה לכל דבר, מתארים, נותנים עומק ומשמעות. היום, בניגוד לבעבר, רוב המצייצים פשוט יכתבו “יוצא מהעבודה/מהבית”, “עפתי” או כל דבר יבשושי אחר. במקום להצמיד אינטרפרטציה למידע שהם רוצים להעביר, היום פשוט מעבירים מידע וזהו. טוויטר בעצם הפך מאתר מיקרובלוגינג לצ’ט קבוצתי אחד גדול, שבו נלחמים על עוקבים במקום על כוכבים ירוקים.

כיוון שלא כתבתי את הפוסט הזה כדי לשפוט, אלא כדי להצביע על תופעה, לא אכתוב את דעתי על הנושא, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שזה יוצר הצפה של תכנים לא רלוונטיים, ומוריד מערך המידע שמתרוצץ בפלטפורמה הזאת.

אז האם טוויטר עומד למות?

דווקא אני, שנלחמתי במשפט הזה כל כך הרבה, רוצה להתעמק בו לרגע.

האם טוויטר עומד למות?

התשובה היא כן. טוויטר בתצורה הקודמת שלו – התצורה שמתעסקת בתכנים ובאיכות שלהם, וקצת פחות באנשים שמאחוריהם; התצורה שבה חשבת פעמיים אם לצייץ משהו, כי כיבדת את האנשים שעוקבים אחריך ולא רצית ליצור הצפה בפיד; התצורה התמימה והנאיבית משהו, זאת שבה היתה פה קהילה אחת, מאוחדת, של מובילים חברתיים, שדאגה פחות או יותר למבנה שלה כקהילה – טוויטר הזה מת, והוא לא יחזור יותר.

כי ככה זה עם קהילות, הן שואפות למצות ולכלות את עצמן.

אז מה הלאה?

סביר מאוד להניח ששום דבר לא ישתנה. טוויטר ימשיך את דרכו החדשה בתור אתר הכרויות בעל פוטנציאל הולך ויורד לייצר תוכן בעל ערך משמעותי, ומצד שני יחבר יותר ויותר בין האנשים שנמצאים שם, ובין אנשים חדשים שרק רוצים למצוא מפלט מהמשפחות שלהם, שהגיעו לרשימת החברים שלהם בפייסבוק.

ומה עם הארלי אדפטרז? בקרוב לגמרי ימאס להם, והם ימצאו לעצמם פלטפורמה חדשה. אפשר שזו תהיה טמבלר, שגדל בצורה אורגנית ונכונה בחודשים האחרונים, אפשר שלא. דבר אחד בטוח – העיסוק בתכנים, במשמעויות, באינטרפרטציות, הוא זה שחשוב. הוא זה שמביא את הארלי אדפטרז, והם אלה שבונים את הקהילות שאתם מכירים סביבכם. הם הארכיטקטים והקבלנים ואומני הבנייה שחופרים את הבורות, מניחים את היסודות, ובונים את השלד. וכמו בכל אתר בניה, זה השלב שבו מגיעים הפועלים הפשוטים, עובדים בלי השגחה ובונים את הרצפה עקום.

[עדכון: טוויטר לא מת. אם בכלל, יותר חי מאי פעם // שרון גפן משיבה לארד אקיקוס]

_____________________
ארד אקיקוס הוא איש שיווק, חוקר ומרצה ניו מדיה. אקיקוס כתב על על אתיקה בטוויטר בגליון מרץ 2010, ועל פרסום גרילה ברשת בגליון אוגוסט 2008

16 בינואר, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 34 תגובות

אתיקה לגיל הרך (או: פוסט ילדותי לכיתה ו’ בטוויטר)

פוסט של ארד אקיקוס

אני רוצה לפתוח את הפוסט הזה בהתנצלות.
עשיתי טעות. רגע לפני שצייצתי על הטור של נמרוד קמר במאקו, הייתי צריך לוודא עם כל המעורבים שמבחינתם אני יכול לעשות את זה.
לא חשבתי שהדיון יתפתח למימדים כאלה, ואני באמת מתנצל אם מישהו נפגע.

הפוסט הזה עוסק באנשים, לא בטכנולוגיה.
נכון שטכנולוגיה היא זאת שעזרה לאנשים האלה להכיר, אבל הטכנולוגיה היא רק האמצעי, לא המהות. אני לא עומד לדבר על פרטיות, את זה אני משאיר למרק צוקרברג וחבריו.
ההגדרות של המילה פרטיות השתנו בשנים האחרונות, ובעיקר הפרספקטיבה עליהן.
המהות של המדיה החברתית היא שיתוף מידע בין בני אדם, ופרטיות היא בסך הכל הספקטרום שעליו יושבת רמת המעורבות האישית של כל אחד מאיתנו בקהילה שבה הוא חבר, ובקהילת האינטרנט בכלל.

לא מזמן מישהו שאל אותי מה יש לי לעשות בטוויטר, אז שאלתי בחזרה מה יש לו לעשות בטלפון שלו.
הטלפון שלו לא ישמש אותו כטלפון אלא אם יהיה לו לאן להתקשר, וממי לקבל שיחות.
בדיוק באותה צורה, טוויטר הוא לא אמצעי תקשורת בלי האנשים שבו, לכן הקשרים שבתוך הקהילה הזאת הם הדבר הכי חשוב שקיים בה, כל השאר זה רק תפאורה.

ב21/3 נמרוד קמר פרסם טור במאקו שמפר קוד אתי לא כתוב שקיים בין בני אדם, ללא שום קשר לפלטפורה בה הם משתמשים.
נמרוד לא (רק) פגע בפרטיות של אנשים מסויימים, אלא לקח משהו אישי, שהפך לקהילתי רק בהחלטת האנשים המעורבים, ועשה ממנו משהו שמשמש לצרכיו האישיים, שבסופו של דבר מתרכזים במשיכת רייטינג גבוה ככל האפשר לטור שלו.
אני חושב שמאוד קשה לשים את הקו האדום שבין רכילות לא מזיקה לבין פגיעה ברגשות של מישהו, אבל נמרוד בחור אינטלגנט, ואני בטוח שאפילו הוא יודע שמה שהוא פרסם עבר את הגבול הזה.
נמרוד לא פרסם את הפרטים במלואם, מה שבעיניי אומר שהאזכור נועד ליצור רעש בקהילה שכבר מכירה את הסיפור. זאת אחת הסיבות שהייתי חייב לצייץ בשבת בבוקר.

אני חושב שהמדיה החברתית הופכת את העולם למקום יותר טוב לחיות בו.
המדיה הזאת מחברת בין אנשים בכל העולם, ויוצרת חברויות בכל מקום.
המבנה הפתוח של המדיה הזאת, וחוסר הפרטיות שבה, הוא זה שעוזר לקהילות האלה להתקיים בצורה כל כך קרובה והדוקה (שנכון, גורמת לפעמים לאנשים להיפגע, אבל אלה החיים).
המדיה החברתית מעמידה אנשים מול מראה בכל רגע נתון. סולידריות חברתית וחמלה הם לא ביטויים גסים, ויש משהו בתקשורת קהילתית פתוחה שעוזר להם להתגבר על הציניות שלפעמים קיימת בין בני אדם בקשרים אישיים.

צייצתי בשבת בבוקר כי חשבתי שהקהילה בטוויטר צריכה להיות מודעת למה שנמרוד החליט לעשות, וכל אחד צריך להחליט בעצמו מה הוא חושב על זה.
לעשות למישהו אנפולו יכול אולי להיתפס כילדותי, אבל רק על ידי מי שממש מתעקש. בקודים שהקהילה פיתחה לעצמה, האקט הזה נחשב סימלי. יש בו ערך שמעביר מסר מסויים לצד השני, והציוץ שלי נועד להעביר מסר, לפחות מהצד שלי.

נמרוד היקר, מה שרציתי להגיד, זה שבסופו של דבר אתה ניזון מהקהילה הזאת.
בהסכמה, או שלא בהסכמה, היא מעניקה לך את המהות שממנה אתה מתפרנס.
בניגוד למה שכתבת, טוויטר הוא לא רק משחק פוליטי. במשחק שאני מכיר, יש גם חמלה ודאגה לאנשים שנמצאים סביבך.
אני חושב שאם תשים בצד את הדיונים על הפרטיות (שבאמת נחלקו לכמה דיעות), בצד של הדיונים על אתיקה מקצועית וערכים, עבר פה מסר מסויים מהקהילה אליך.
אני לא אעיז להיות יומרני ואכתוב שאני יכול להגיד מה הוא בדיוק, אבל אם בא לך להיות בנאדם, כדאי שתעצור ותחשוב עליו לפני שאתה מפרסם את הטור הבא שלך.

ארד אקיקוס הוא מנהל מקצועי בדהפיוז’ן, העוסקת במחקר ופרסום במדיה החברתית

• עוד בנושא: איפה זה בלוג? דני אובראיין על ההבדל בין פרטי, פומבי וציבורי

29 במרץ, 2010 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 16 תגובות

איך אתם שותים את הפרסומת שלכם?

[בעקבות הפוסט על השקרים של קמפייני הגרילה שלח לי ארד אקיקוס, שעוסק ~~בפרסום גרילה באינטרנט~~ בתחום האינטרקטיב ופרסום בקהילות, פוסט שכתב בנושא אך טרם פורסם. ביקשתי ממנו לפרסם אותו כאן, והוא הסכים. –ע”ק]

קמפיין “קידסורסינג” לקופת חולים כללית של טוויסטד העלה שאלות רבות בקשר לאתיקה של שיטת הפרסום “הלא קונבנציונלי” שהתפתחה עם פריצת תוכן הגולשים והישויות החברתיות לחיינו.

בתור אדם שחי את התחום בשלוש השנים האחרונות, בעיקר בתור מתבונן וחוקר (ולפעמים גם ככותב), אני חושב שהגיע הזמן לפתוח דיון רציני בנושא.

הגולשים שיחליטו לקחת חלק בדיון כזה, יכולים לעצב את עתיד הפרסום ברשת הקטנטונת שלנו. אם זה יהיה פורה מספיק, אולי ייצא מכאן ספר כללים למשרדי הפרסום שעובדים בתחום..

גילוי נאות: האינטרס האישי שלי הוא לנסות להבין את הדינמיקה שמתפתחת בין גולשים שהם יוצרי תוכן מובילים לבין קמפיינים ומותגים שמשתמשים בשיטת הפרסום החדשה שמתפתחת.

אני בעצמי מנהל חברה שעוסקת בתחום ואני חושב שהדרך הכי טובה ליצור מערכת יחסים, היא פשוט ליצור מערכת יחסים.. חלק גדול מהמהות של זה היא לשאול מה הצד השני חושב.

מעט נתונים

מאוד בקרוב התקציבים יעלו והרשת תתמלא בפרסומות מהסוג עליו אני מדבר.

בשנתיים האחרונות גדל אחוז השימוש בשירותים מתקדמים (וידיאו, רשתות חברתיות, בלוגינג) ב-40% בכל שנה. זה כבר ממש הרבה אנשים שאפשר לפנות אליהם באופן אישי (כמעט מליון רק בפייסבוק!)

נשמע מצחיק, אבל נראה כאילו המפרסמים עוד לא עלו על זה. כמעט שני מליון גולשים מסתובבים בפלטפורמות חברתיות לפחות פעם בשבוע – זה כמעט שליש (!) מהצרכנים במדינה. מתוך תקציב של 900 מליון דולר לכל שוק הפרסום, התחום הזה זכה לתקציב של בין 10 ל-15 מליון דולר – זה כלום, ממש טיפה בים.

יום אחד, מאוד בקרוב, מישהו יבין שלסמוך על 578 אנשי הפיפלמיטר כמדגם מייצג זה קצת פחות יעיל מלבקש מגוגל אינסייטס את הנתונים בזמן אמת על הקמפיין שלך, בזמן שאתה ממקד את הפניה לקהל היעד המדויק ומטפח איתו מערכת יחסים.

אז כדאי שנדבר על זה..

כמובן שכולם מוזמנים להביע את דעתם – בלוגרים, אנשי פרסום, יצרני תוכן בוידיאו, מכורים לפייסבוק וכל ישות אחרת שיכולה לתרום בכל צורה לדיון..

שלושת הנושאים שאני חושב שאנחנו צריכים למקד את הדיון אליהם (אם מישהו חושב שיש עוד נקודות, הוא יותר ממוזמן להעלות אותן, אבל כדי שיצא מזה משהו חייבים למקד את הדיון):

ספאמינג, זהויות פיקטיביות

כן, שניהם באותה הקטגוריה.

בקמפיינים שונים היו רבים שהגיבו שהקריאייטיב מוצלח, אבל הרעיון המאיס את עצמו בגלל שהפגיזו את הפורומים בספאם שקשור לקמפיין.

אני באופן אישי מתנגד לספאם מכל סוג. אם הרעיון שלך טוב, הוא יתפוס את הבאז מעצמו. אין צורך לגרום לאותה הודעה להופיע ב-20 וריאציות שונות בכל חור ברשת.

אני חושב שספאם זה כמו פרסומות על שלטי חוצות באיילון – זה סביל, ולפעמים יש איזה כוסית שתרצה להסתכל עליה, אבל בסופו של דבר אתה רוצה לחיות באוויר נקי..

מצד שני, אני דווקא בעד זהויות פיקטיביות. לא דרך הפגזה של ספאם, אלא דרך סטודנטית למשחק שיוצרת באז בבלוג וידיאו יצירתי. אני טוען שכל זמן שהגולשים קיבלו תוכן איכותי, מעניין שלא מזלזל באינטלגנציה שלהם, “נו הארם דאן”. אחרי הכל, המטרה של האינטרנט היא שכולנו נהנה.

ספינים שונים ותרגילי יחסי ציבור

בתקופה האחרונה עלו קמפיינים רבים שמתחילים בתרגיל יחסי ציבור למטרת משיכת באז.

קמפיין קידסורסינג (כבר ברור שהוא תרגיל של חברת פרסום), קמפיין ינואר המחוספס של ג’ילט וגם הקמפיין שלנו לאוקייקיופיד עם ענבר והטקן.

אני אצטט מהתגובה של דורון טל, מנכ”ל סאצ’י אינטראקטיב, החברה שעמדה מאחורי קמפיין ינואר המחוספס של ג’ילט:

האם נגרם נזק למישהו? האם פגענו ברגשות של מישהו? האם גרמנו למישהו לעשות משהו בניגוד לרצונו או אמונתו? אם כן, אני מתנצל בשם המערכת. אבל האמת, אני לא חושב שזה קרה.

בסוף היום נרשמו כמה הגיגים פילוסופים על החיים ועל שיער פנים, כמה אנשים השקיעו כמה דקות ויצרו סרטוני וידאו במובי-מייקר וכמה בליינים חגגו במסיבה שהם עצמם (ולא אנחנו) אירגנו במועדון בתל אביב.

פרסום בבלוגים ובפייסבוק ותשלום לבלוגרים

פרסום בבלוגים ובפלטפורמות חברתיות הוא כלי מאוד יעיל לפניה לקהילה ממוקדת. בעתיד תעלה היכולת הטכנולוגית למקד את הקהילה ואת האופי שלה ואיתה גם מחיר ותקציבי הפרסום.

אני אישית חושב ששני כללי ברזל צריכים להישמר:

כנות. לתת לבלוגר/גולש את המוצר וזהו. שיחליט לבד מה הוא חושב עליו. למפרסם אסור להתערב בתוכן.
לשלם לבלוגר/גולש. אם חברת הפרסום קיבלה כסף עבור העבודה, אין סיבה שהגולש לא יקבל שכר. אני חושב שפתיחות של הקהילה לנושא כזה יכולה ליצור מצב בו בלוגרים באמת מכניסים כסף מהבלוג שלהם, חלקם אפילו חיים ממנו. זה יכול לקחת קצת זמן וזה יצריך שיתופי פעולה עם תעשיית הפרסום, אבל זה בהחלט יכול לקרות.

החלק השני עליו אני מדבר הוא פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות.

הפלטפורמות האלו נתנו כלים למפרסמים, שאת רובם אנחנו עדיין לא ממש מבינים. יש בפייסבוק פוטנציאל אדיר לפניה ממוקדת לקהל היעד של מותג ספיצפי, והוא רק ההתחלה.

אם מפרסם בחר למקד את קהל היעד שלו לגילאי 13-17, הוא כבר לא צריך לפרסם בטלוויזיה בשעות מסויימות ולקוות שאף אחד לא הלך במקרה לשירותים, הוא פשוט צריך לבצע חיתוכים על בסיסי נתונים קיימים וליזום פניה ממוקדת.

השאלה היא איך לפנות לקהל היעד הזה.

חבר טוב שלי שגר בניו יורק מספר שהוא יכול לפנות לבנקאי שלו דרך חשבון הפייסבוק. הוא עדיין לא יכול לבצע פעולות בחשבון, אבל גם היום הזה יגיע.

אני חושב שצריך לעודד ארגונים, חברות מסחריות ונותני שירותים “לפתוח נציגויות” שלהן בפלטפורמות חברתיות שונות. לצורך הדוגמא, אני מתכוון לפעילות שטח של גולשים לטובת מועמדים בבחירות לראשויות המקומיות. בתקופה האחרונה נפתחו עשרות קבוצות ואירועים רלוונטיים בפייסבוק. אני חושב שהמועמד צריך לתמוך בפעילים שלו, ואפילו לשלם לחלקם, בדיוק כשם שהוא משלם לאנשי המטה שלו.

בגלל ששוק הפרסום עומד להתקיים עוד הרבה הרבה זמן, במיוחד עכשיו כשנתנו לו צעצוע חדש לשחק בו, אני רוצה לסיים ולשתף אתכם בתסריט זוועה שעלה לי לראש, למקרה שאף אחד לא ישנה את הכיוון אליו השוק הזה הולך: מאוד בקרוב עומדות לקום חברות פייסבוקמרקטינג, שזה בעצם טלמרקטינג, רק בפייסבוק. הם ישלחו לנו הודעה בשתים בלילה, ויבררו אם אנחנו בדיוק צריכים איזה וידיאו בתשלום שיפיג לנו את הבדידות. בבקשה אל תתנו לזה לקרות..