רשות המיסים תחפש העלמות מס בפייסבוק; לא בחברת פייסבוק, טפשונים!
כלכליסט מדווח ש:
באמת הגיע הזמן שמישהו יבדוק למה החברה הזאת לא משלמת מיסים ביש–
אה. זאת אומרת שבעוד העורכדין של משפחת השפע עופר מסדר לה חוק שלימים יפטור אותה משומה של מיליארד שקל, כולנו נהיה נתונים לבילוש מתמיד, ספק-חוקי, מצד רשות המסים, שתבדוק כל מה שאנחנו מוכרים, קונים, עושים ואומרים באתרי מכירות ובפייסבוק, חברה שבעצמה מגלגלת מאות מיליונים בשנה בישראל אבל לא משלמת מס כי היא לא גרה כאן כי לרשות המיסים אין כוח להתעסק איתה, בניגוד לרשות המיסים של בריטניה, למשל.
כותרת-משנה מדוייקת יותר לכתבה של כלכליסט היא “חברת כריית המידע ‘אתנה’ של ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, שבעבר מצאה בהצלחה את המטבע מתחת לפנס עשוי זהב ויהלומים, נשכרה לצוד בפייסבוק דגי רקק עבור רשות המיסים”. או כפי שתמצת הקורא קובי גנט: “מעלימי מס? בפייסבוק!”
תגובות מוצלחות של קוראים לסיפור הזה:
רועי עידן: “מעניין איפה החברה הזאת רשומה”.
מוטי פוגל: “מה יש לעידן עופר לחפש ביד2?”
אני: “אולי יש שם איזה מוזיאון בקשיים שאפשר לקרוא על שמו. או משאבי טבע בזול”.
יוסף כהן: “הוא מוכר שם את מה שנשאר מים המלח”.
ארז כהן: “איך מורידים את התמונה של הפרארי מהקיר?”
עופר סמוראי: “שיהיה לו בהצלחה עם בוגרי האוניברסיטה של החיים שלא עובדים אלא עובדים בשבילם”.
רמי יולזרי: “אני מעלים מיסים בגוגל +”
פיני שרגיל בן סירה: “אני מעלים מס בפינטרסט”
אהרן פוירשטיין: “מוכר 6 דירות בגאולה הייטס!!!!!!!! בתנאים מיידיים. ההודעה תמחק מיד כשתשלח! הצעות מחיר בפרטי!!!!! אפשר בתשלומים דרך פרוייקט הדסטארט!
שכחתי לרציניים בלבד :(”
נראה לי שצריך לעשות משהו.
קו צדק מאפשר לציבור לסייע לרשות המסים בהתמודדות עם עברייני המס ולמסור באמצעות דואר אלקטרוני, טלפון או פקס, מידע שיסייע בגילוי העבריינים, ובמניעת עבירות מס (מס הכנסה, מע”מ, מכס). באפשרותך למסור פרטים הידועים לך על עסקים שונים, אשר אינם מדווחים כחוק לרשויות המס, מעלימים הכנסות ו”עובדים בשחור”. המידע שיתקבל יטופל וייבדק במלוא תשומת הלב.
והאוסקר הולך ל”ספוטלייט”, סרט לזכר העיתונות החוקרת
הסרט “ספוטלייט” של טום מקארת’י מספר על קבוצת עיתונאים ותחקירנים מהבוסטון גלוב, אשר תחקירם על פרשת ההתעללות המינית של כמרים בילדים בכנסיה הקתולית במסצ’וסטס זיכה אותם בפוליצר.
יעקב אילון, ערוץ 1: “׳ספוטלייט׳ – סרט חובה לעיתונאים ולמי שמתגעגע לעיתונות במיטבה”.
דורון רוזנבלום, לשעבר הארץ: “‘ספוטלייט’: סרט בסדר, תקני, אפילו קצת שבלוני. לא ממש מבין את ההתפעלויות (אלא אם כן עתונאינו הדלים והנדכים חושבים שזה עליהם)”.
חגי סגל, מקור ראשון: “מה שיפה בספוטלייט הוא שהכתבים והעורכים המככבים בו לא מתוארים כסופרמנים אלא כפועלים חרוצים של המשימה העיתונאית החשובה שקיבלו על עצמם”.
גדעון דוקוב, מקור ראשון, נרג: “צוות של 4 אנשים בני 40+, ראש צוות עם 29 שנות ניסיון, עובדים חודשים על סיפור אחד שהם בוחרים. בישראל צריך לסווג את ספוטלייט בז’אנר מדע בדיוני”.
נועה קארו: “הגיל הממוצע בקולנוע הוא 65 #ספוטלייט”.
ספוטלייט זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ל-2015, וכן באוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. “רואים, עיתונות היא לא כזאת גרועה #ספוטלייט”, כתב בראיין דייוויס מהאוסטין אמריקן-סטייטסמן. הטפיחה של האקדמיה האמריקאית לקולנוע על כתפה של האחות הפחות זוהרת, כמו גם הפער בין הערב המוזהב לבין היומיום החלוד, לא חמקו מעיניהם של עיתונאים ושאר חברי אומת הרשת.
אניל דאש, וויירד: “לא היה סביר שסרט על שורדים נואשים בעולם גיהנומי, מורעב-למשאבים יזכה בסרט הטוב ביותר, ובכל זאת ספוטלייט ניצח את מקס הזועם: כביש הזעם”.
יאיר טרצ’יצקי, ארגון העיתונאים: “שמח שהאוסקר הולך לספוטלייט, סרט שמציג עיתונות חוקרת בתפארתה, אבל חבל שתעשיית הפרסים תמיד נזכרת לפרגן למישהו רק רגע לפני שהוא מת”.
סון אנגל רסמוסן, הגרדיאן, אקונומיסט, וויקאנדאוויסן: “כבוד ל#ספוטלייט ולעיתונאים האמיצים והעשויים ללא חת שהוא מציג. כמו כן כבוד לכל הפרילאנסרים שכותבים על זה הערב טורי דעה ב-100$”.
ציפי שמילוביץ, ידיעות אחרונות:
“עיתונאי: אני כל כך גאה שספוטלייט זכה באוסקר!
כן, מגניב! על מה כתבת היום?
עיתונאי: ’32 סיבות שצפרדעים הם חיית המחמד הכי טובה'”
ציון נאנוס, חדשות 2: “ספוטלייט סרט זניח יחסית שיישכח במהרה.מהאוסקר הזה יזכרו את המחאה על העדר השחקנים השחורים ואת הזכיה ונאום שינויי האקלים של די קפריו”.
רמי יצהר, “עניין מרכזי”, גלצ: “מפתיע. הסרט הטוב ביותר הוא ‘ספוטלייט’. סרט קטן על מאבקם של עיתונאים בהטרדות מיניות בכנסיה. סרט בינוני מינוס. בחירה מוזרה למדי”.
בנימין טוביאס, ידיעות אחרונות: “מזל טוב ‘ספוטלייט’, הצטרפת לרשימה של זוכי אוסקר ביזיוניים, סרטים חסרי חשיבות מעבר לחמש דקות בהם הם שוחררו שיהפכו לפרטי טריוויה של “מה לעזאזל הם חשבו לעצמם” בחידוני אוסקר עתידיים. איכס.”
עינב שיף, ידיעות אחרונות: “עיתונאים שמתבאסים רצח מזכייה של ״ספוטלייט״: כאילו, לא נעים לכם שהמקצוע שלכם קיבל רגע קטן של זוהר בים של חרא?”. בתיה גלעדי השיבה: “אולי זה מרגיש כמו שהאחרון יכבה את האור וזה”. מואב ורדי, ערוץ 10: “אתה מזכיר לי את אלה שאומרים שצריך היה לסלוח לאולמרט על השחיתות כי הוא כמעט הביא שלום”.
גלית חתן, לשעבר גלובס: “אז העיתונאים זכו. ספוטלייט. חבל שבמציאות זה לא ככה, והענף שלנו שוקע לו בנחת”.
מייקל ב’ דוהרטי, ד’ה וויק: “לחבריי העיתונאים: מערבונים היו בשיאם כשחיי הקאובויים היו לקראת סיומם. עיתונות הפרינט זוכה באוסקר כש…”
עמיר שיבי, ממיסט: “בועז ביסמוט, אני זוכר שפעם היית עיתונאי אז אני חייב לשאול, מה דעתך על הזכייה של ‘ספוטלייט’ באוסקר?”
מה עושים עכשיו?
וויל פדרמן, פורצ’ן:
“■ להשיג אוסקר לליאו
■ ללתקן את הגיוון
■ ללפתור את שינוי האקלים
□ להציל את העיתונות
”
איימוס אייקמן, ד’ה אוסטרליאן: “עכשיו שספוטלייט התגלה כפופולרי אצל ההמונים, גם אני רוצה צוות עם זמן ומשאבים בלתי מוגבלים לרדוף אחרי סיפורים שבחרנו בעצמנו”..
דני האג’אר: “אם אהבתם את #ספוטלייט, אתם עשויים ליהנות גם ממינוי לעיתון ממש”.
לסיכום:
אזי: “העיקר שבפרס הסרט הטוב ביותר זכה הזרקור מת מצחוק”.
ובחזרה לעבודה:
הולי בראקוול, Gadgette: “כעיתונאית אני פשוט נרגשת לראות ש#ספוטלייט זכה ב#אוסקר. *חוזרת לכתוב ’10 דברים שהכלב שלך שונא בך'”.
התפרסם בגירסה שונה בוואלה ברנז’ה, 29.2.2016
הצרות שהלייקים החדשים בפייסבוק יעשו לעיתונאי תרבות הרשת
הלייקים החדשים לפי חוף לוגסי ומלכה לוי, דרך מזבלה
רחמנות על העיתונאים שיאלצו לכתוב מעתה שהפוסט אותו העתיקו מפייסבוק קיבל 243 לייקים, 864 “אהבתי”, 216 “חה חה”, 854 “וואו”, 21 “עצוב”, 352 “כועס” ו-392 שיתופים.
“…הפוסט הוויראלי שותף על ידי למעלה מעשרים אלף גולשים, קיבל מאות לייקים ו-26 לב, 38 סמיילי צוחק, 2 סמיילי בוכה, 65 סמיילי אדום כועס ו-19 סמיילי שוק”.
(בקרוב בכתבות תרבות הרשת שלכם).
פרסומת של 17 דקות לפייסבוק ישראל // רן הרנבו
לא יודע איך ישבתי ובזבזתי שבע עשרה דקות שלמות על כתבת הפלסטיק של אולפן שישי על פייסבוק, סניף ישראל. מסמך מדהים. כתבת ערוץ 2 קלאסית – קלישאות אינסוף, דילוג קליל ומחופף על כל מה שאכן נדרשת לו עין עיתונאית, שאלות חשובות שמקבלות תשובות מרגרינה ולאף אחד לא איכפת, בטח לא לכתב. מוזיקה קלה, עריכה כיפית, קייטרינג והייטק שמייטק הכל על הכיפאק, מי רוצה רוסטביף? 
איזה כיף זה ערוץ 2 בחיי. גם חדשות זה בסך הכל אנטרטיינמנט. שיהיה בסבבה העיקר.
אז ככה. פייסבוק ישראל היא חיה יוצאת דופן עבור פייסבוק העולמית. יש בתל אביב מרכז פיתוח משמעותי, הראשון אי פעם של פייסבוק מחוץ לסיליקון ואלי. פייסבוק היא חברת הטכנולוגיה החשובה בעולם והיא רכשה בישראל כבר שלוש חברות – כמות חסרת תקדים. היא פעילה מאוד, ולמעשה עשתה הימור יפה וחשוב על יכולות הפיתוח בארץ. זאת הסיבה שיש בתל אביב משרד גדול כל כך. המפתחים, שהם הלב של כל הסיפור, לא מדווחים למנכ”לית המקומית, עדי סופר-תאני, שמנהלת את סניף המכירות הלוקאלי של פייסבוק בארץ. אבל את מי מעניינים הפרטים השוליים האלה כשאפשר לדבר על נפלאות האופן ספייס ליד החלון עם הנוף, על היתרונות בישיבה משותפת כאילו המציאו אותה הרגע ממש. מפתחים זה לא לפריים טיים.
עוד עניין. פייסבוק מנהלת מדיניות עריכה תמוהה ואגרסיבית ומעוררת ביקורת חריפה מאוד בעולם, בטח במקום טעון כמו ישראל. לאחרונה נסגרו פה שרירותית עמודים שביקרו יחסי הון שלטון, המצב הישראלי-פלשתינאי מעורר שאלות משמעותיות בנוגע למדיניות האכיפה, והנהלת פייסבוק בארץ מסרבת להגיב על כל הנושא כבר חודשים, מתגוננת בעזרת משרדי יחץ. כשהכתב יוצא ידי חובה ושואל על הנושא (חדשות 2 לא באמת נכנסים לזה, כמובן; נראה שמישהו ביחץ עשה את העבודה שלו), עונה מנכלית פייסבוק – בשיא הנונשלאנט – שזה בכלל לא מדיניות שנקבעת בישראל, אלא באירלנד (אבל אלה טובי האנשים, 24/7, לא נסבול הסתה, בלה בלה בלה). גאוני. איך לא תסבלו הסתה אם אין לכם אף מילה בנושא? למה אתם מתחבאים כבר חודשים אם זה בכלל לא בשליטתכם? ולמה זה לא בשליטתכם? את הכתב זה לא ממש מעניין.
גם על מדיניות המיסוי של פייסבוק הוא מקבל את אותה התשובה (לא אנחנו. אירלנד. עובדים על פי החוק. אירלנד, כאמור. בלה בלה בלה). סבבה, העיקר ששאל. אפשר לסמן וי ולעבור לאיזה סטארטאפ מגניב. לא באמת נצלול לענייני מיסוי עכשיו הרי.
אז אם פייסבוק בארץ לא באמת אחראים על שום דבר שקורה בארץ (חוץ מלמכור פרסום כמובן), למה לתת שבע עשרה דקות של כלום ושום דבר על כלום ושום דבר? ככה נראית עיתונות מבית מדרשו של ערוץ 2. ללכת ליד הבלאגן, לא באמת לגעת.
שבע עשרה דקות של יחסי ציבור נטו בפריים טיים, ערב שישי, עם תמונות נוף מהשלוש קומות של פייסבוק בלב תל אביב וימבה שביעות רצון של המראיין והמרואיינים שהצליחו לדבר על כל מה שציפו מהם ולא להגיד שום דבר. אה, רגע, אולי גם יבנו קומה רביעית, פששששש, סקופ אדיר. בחזרה אלייך לאולפן, קושמרו. מחר יהיה חם ומגניב.
מה התקשורת העברית המודפסת חושבת שקורה ברשתות חברתיות
ד”ר אזי לב-און פרסם מחקר, “הרשת הלא חברתית? מסגור פייסבוק בעיתונות המרכזית במבצע צוק איתן”, שבו ניתח אייטמים חדשותיים שכללו התייחסות לרשתות החברתיות בששת העיתונים המודפסים בישראל במהלך צוק איתן. מסקנותיו:
העיתונות מסגרה את הרשתות החברתיות בראש ובראשונה כמרחבים להבעת דעה וזירות שיח, ובעיקר כפלטפורמה לשיח שנאה והפצת שמועות ומידע לא מאומת. תמות בולטות נוספות הציגו את הרשתות החברתיות כערוצי תקשורת אלטרנטיביים מצד פוליטיקאים וסלבריטאים המתקשרים באמצעותן ישירות עם קהליהם, וכזירות דיפלומטיה ציבורית. בניגוד למחקרים קודמים שבהם נבדקו מסגורים תקשורתיים של הרשתות החברתיות, במחקר הנוכחי נמצאו ייצוגים מועטים בלבד של הרשתות החברתיות ככלים לארגון פעולה קולקטיבית ולהיכרות עם האחר.
נקודות חשובות על העיוורון של התקשורת (ושל כל משתמש) לגבי מה שקורה ברשתות החברתיות:
• הפיד של הרשתות החברתיות מורכב על ידי אלגוריתם, שהרכבו סודי, ועל כן מה שמשתמשים רואים ברשתות החברתיות לא משקף בהכרח את מה שקורה, את כל מה שקורה ואת התמהיל של מה שקורה ברשתות החברתיות.
• הפיד מסתמך בין השאר על הפרופיל של כל משתמש, לכן המשתמש נמצא בבועת תוכן משלו, שייחודית לו, ועל כן כל עיתונאי יראה תכנים שונים, ואלו התכנים שהוא יביא לפרסום בכלי התקשורת שלו.
• הרבה מהתכנים ברשתות החברתיות מוגבלים בחשיפה: משתמשי פייסבוק וטוויטר שמפרסמים רק לחברבוקים, קבוצות פייסבוק ו-וואטסאפ סגורות – ולכן הרבה מהתכנים לא זמינים לתקשורת.
• יכולות החיפוש ברשתות החברתיות מוגבלות בכוונה, הודעות וואטסאפ נשמרות רק בסלולריים של מי שהיו חברי הקבוצה כשהן נשלחו והודעות סנאפצ’ט נמחקות אחרי פרק זמן מוגדר. קשה להגיע לתכני ארכיון, הרשתות החברתיות מעודדות את המשתמשים לחיות בהווה המתמשך.
אני מתראיין על כך ברדיו גלי ישראל. אעלה את ההקלטה כשתהיה זמינה. בוטל.
יוונים נקבצו עלי, אזי בימי השמנים #טסלכרתיםלהתיווןבבקשה
היש דבר סמלי יותר מלטוס לטיול עבודה ביוון סמוך לחנוכה? סמלי, שכן כישראלי אני מחוייב למצוא סמליות בכל אינטראקציה עם בני עמים זרים (גרמנים – שואה; מצרים – מעבדות לחירות; רוסים – צסק”א; וכן הלאה), ולכן טוב שהטיסה הזדמנה באופן מקרי לחלוטין לפני חנוכה – התאריך, חמישה ימים בסוף נובמבר, נקבע על ידי מארגני “טיול האגרו-בלוגינג” שבו השתתפתי, שאמנם הסתיים שבוע וחצי לפני חנוכה, 
אבל היה מספיק קרוב בשביל לקשרו באופן מלאכותי לחג שמציין את מרד החשמונאים, שניצחו את היוונים והמתיוונים ושחררו את ירושלים ובית המקדש כדי שיהיה לנו על מה לריב, ועל שלט ההכוונה ליציאה מהמטוס של אג’יאן איירליינז היה כתוב ביוונית “אקסודוס”, שזה השם היווני של ספר שמות וגם שמה של אוניית מעפילים וספר וסרט סופר-ציוני שנעשו על סיפורה של האוניה, אז בכלל.
די משוכנע שאתם מכירים את הבדיחה היהודית העבשה שאפשר לתמצת את כל חגי ישראל לנראטיב השואה-תקומה-על-האש “ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל” (על כך שנה רבנו חנן גרשוני כי רוב החגים לא תואמים לנראטיב הזה, וניתוח עומק מעלה כי רק פורים עומד בו בלי כל ספק; על חנוכה אומר ר’ גרשוני: “בחנוכה ניסו להרוג אותנו, אבל המטרה המקורית היתה בכלל ‘להעבירם מחוקי רצונך'”). בטיול האגרו-בלוגרי ליוון, שהורכב מנציגים אירופאים במובן האירוויזיוני של המילה, כלומר מדינות אירופאיות וישראל, הנראטיב היה שונה מעט, לא אנטישמי והרבה יותר ידידותי: “ניסו להרוג אותנו באמצעות אוכל, לא הצליחו, בואו נאכל”.
רק שאני מקדים את המאוחר. אל שדה התעופה LOD, שכדי להטעות את הגויים מסומן באותיות TLV, נסעתי בלי המזוודה. למרבה המזל זו היתה רק החזרה הגנרלית, ובנסיעה האמיתית, מיד אחרי שחזרתי הביתה לקחת את המזוודה, לקחתי את המזוודה, שתחזור לסבך אותי בהמשך. באוטובוס מהטרמינל למטוס, המקומיים מדברים על יאיר לפיד ונובל אנרג’י. 
אני נכנס לנוהל oh what an exotic country you have, sure did enjoy my vacation here. כשאני עולה על המטוס, לראשונה בחיי אני מעביר את הטלפון למצב טיסה ולשעון אתונה בו זמנית ולא מרגיש שאני מבלף.
בואו ניקח רגע של סיינפלדיזמים על טיסות: טייסים, אין צורך להגיד לנו באיזה גובה נטוס (ואם יש, אל תדברו איתנו ב-30 אלף רגל; אצלנו על כדור הארץ מודדים גבהים בקילומטרים), באיזו מהירות (אנחנו מניחים שמדובר במהירות המירבית האפשרית תוך התחשבות בבטיחות וביעילות ניצולת דלק), מה הוראות הבטיחות (החגורות מיועדות למנוע מאיתנו להסתובב ולהפריע לדיילים למכור בשמים ושוקולד; מצנחים אין כי זה יקר מדי) ומה מזג האוויר ביעד (הו לא, חורף שם? מזל שאמרת, מיד ארכוש בגדי חורף במחלקת בגדי החורף שבירכתי המטוס; אה, אין לכם מחלקת בגדי חורף? אז מזל שלפני שיצאתי מהבית בדקתי באינטרנט מה יהיה מזג האוויר). אגב, שמעתם בחדשות את הסיפור המחריד על הג’מבו שהתרסק על בניין מגורים כי מישהו לא כיבה את הסלולרי בהמראה ולא הרים את הצלון של החלון, והניצולים היחידים היו הנוסעים שהיו חגורים והרימו את המגשית? בדיוק.
אז מה עושים באתונה ואיך אני מקליד אחנופיסטילוסאס במוביט?#טסלכרתיםלהתיווןבבקשה
Posted by Ido Kenan on Monday, November 23, 2015
נחתתי עם כמה שעות לבזבז עד טיסת ההמשך לכרתים, השארתי את המזוודה באחסון ותפסתי רכבת לאתונה, לפגוש את חברי אכילס פקלאריס. פקלאריס הוא עיתונאי ואקטיביסט יווני, שתפס קצת עברית בשתי תקופות התנדבות בקיבוץ יטבתה, 
ומתגורר כיום בשכונת האנרכיסטים אקסרכיה (Εξάρχεια). המשטרה משתדלת לא להיכנס אליה, ובנקים לא טורחים לפתוח סניפים כי ישברו אותם, אבל חוץ משני סמלי הקפיטליזם הללו אפשר למצוא שם בתי קפה וחנויות ספרים לא מרושתים, סוחרי סמים ונרקומנים שמזריקים ברחוב, בניינים פלושים שהוסבו למרכזים קהילתיים שונים ובהם מרכז קליטה לפליטים, מגרש חנייה שנפלש והפך לגינה ציבורית, המון גרפיטי, חנויות מחשבים, איש ישן בישיבה על עץ זית עם בובת בד ענקית (מצב שהוא עדיין שם) ושורות של מכוניות חונות ליד המדרכה, שתיים מהן שרופות – “זה מההפגנה בשבוע שעבר לציון יום השנה להתקוממות של הסטודנטים של הפוליטכניק”, הסביר לי פקלאריס. האקטיביסטים הצעירים נלהבים להשחית רכוש, ואפילו ניסו להצית את המכונית שלו ושל שותפיו, והסבירו שרצו לדרדר אותה במורד הרחוב לעבר הכיכר, שם עמדו שוטרים. “היינו צריכים להסביר להם שזה לא עובד כמו בסרטים. מישהו יצטרך לשבת באוטו הבוער ולנווט אותו לתוך הכיכר”, הוא צוחק. איך לומר זאת בלי להעליב, לא נראה שהדור הבא של האנרכיסטים הגיע מספסלי הפוליטכניק. מזג האוויר אביבי עד חם, חם מדי בשביל נובמבר, אבל פקלריס אומר שהתאריך היום הוא בכלל ה-120 באוגוסט.
יואו, כבר מאוחר. בחזרה בשדה התעופה אני מקבל ורטיגו סנטר, בדומה לזה שמקבלים בדיזנגוף סנטר או בתחנה המרכזית החדשה, ונאבק למצוא את דלפק שירות אחסון המזוודות. עם המזוודה אני מחפש את השער שממנו אני אמור להמריא. אני מתכוונן על שעת הטיסה, אבל מסתבר שצריך להגיע אליה 40 דקות לפני שהיא יוצאת, למרות שהטיסה כולה אורכת 50 דקות, ושמו אותה בקצה השני של שדה התעופה, 
ומיכלית של מטומטמים נשפכה ליד האבטחה ומעכבת את הבדיקות, ולהחליף לכרטיס לטיסה הבאה עולה 116€ ואני לא מצליח לדסקס אופציות עם קיריאקוס ליאוליוס, נציג חברת יחסי הציבור הבריטית של מחוז כרתים שמתלווה לטיול, כי הוא באוויר והטלפון שלו כבוי. בחושיי המעורפלים מנסיעות וטיסות הבנתי שאני הולך לבלות את החודשים הקרובים בטרמינל, וחשבתי מה היה עושה מהראן כארימי נאסרי, הפליט האיראני שהתגורר 18 שנה בטרמינל 1 של שדה”ת שארל דה גול, ושעל האוטוביוגרפיה שלו התבסס הסרט “טרמינל” עם טום הנקס. מיהרתי להסתתר בפינה נסתרת ליד עגלות המזוודות של אולימפיק איירליינז, שנבחרה בזכות קרבתה לדוכן אג’יאן איירליינז, הימצאותם של כסאות לא-הכי-נוחים-אבל-בכל-זאת-כסאות והקומודטי הנחשק, המ”ם השישי של ז’בוטינסקי – מקום להטעין בו את הסלולרי. עד שליאוליוס נוחת, מתחבר לוואטסאפ ומשחק איתי שוטר-טוב-שוטר-רע על מי אשם (אני) 
ומי ישלם על הפאשלה (הוא יברר; לא חזר אלי עם זה עד היום), נגמרים המקומות בטיסה הבאה ואני עולה על זו שאחריה ומשם על מונית לנסיעה לא ארוכה ברחובות החשוכים של עיירה מנומנמת ששמה הוא משהו ביוונית שמשמעותו עיירה מנומנמת שגורמים למתת להיראות כמו מטרופולין סוער, ונחיתה בווילות הנופש בארכאנס. שם ממתין לי ליאוליוס במבט של כל מורה שאי פעם היה לי, המבט הזה של “אתה הולך להיות הטראבלמייקר של הכיתה, קינן, אני כבר רואה”, וצלחת עם בשר וקציצות פראסה ועלי גפן ממולאים ופכסימאד’י (פכסמים) וצ’יפס, שגם כמה שעות אחרי שהוגשו לבלוגרים שלא פספסו את הטיסה במסעדת “אי אגורה” של ניקוס ומריה היו טעימים להפליא, ואני די בטוח בביקורת המסעדות שלי למרות שהגעתי הרבה יותר מדי רעב מאחר שבשעות שקדמו לארוחה הזאת ניזונתי רק מחטיף אנרגיה, דיאט קולה ורחמים עצמיים.
היום ראשון בכרתים הוקדש לזיתים. שיטת המסיק המסורתית היא הפלת הפרי על ידי הכאת ענפי הזית במקל. לפני מספר שנים ראיתי בתערוכה “קריאטידה” של סיגלית לנדאו במוזיאון הנגב לאמנות סרטון של מכונה מנערת באגרסיביות עץ זית כדי להוריד ממנו את פירותיו. ברכבת משדה התעופה לאתונה ראיתי יווני משלב חדש עם ישן, כשהוא עומד על כף של טרקטור כדי להגיע לענפים הגבוהים של עץ. במטע הזיתים קיבלנו אליורוודיסטיקו – מכשיר קיטוף מופעל על דלק, מקל בצורת T שבקצות ראשו קרניים מסתובבות. עם המקל הזה מסרקים את העצים, והזיתים ניתקים מהעץ אל יריעות הבד שמתוחות על האדמה. אחר כך ממיינים את התוצרת לשקים – זיתים פנימה, עלים, ענפים ושבלולים החוצה – ושולחים אותם אל בתי הבד. 
בנו של בעל המטע ואנשי צוותו ניסו להרוג אותנו באמצעות ארוחת צהריים עמוסת גבינה, נקניק, לחם, ירקות ויין. הם לא הצליחו. משם המשכנו במסלול של הזיתים לשני בתי בד שונים מאוד זה מזה. בראשון העובדים היו ברובם גברים גברתנים, כרסתנים ומזוקנים – מיד הרגשתי בבית – שנראו כמו זאק גליפיאנקיס (שהורי אביו היגרו לארה”ב מכרתים), ולא אתפלא לגלות שהוא אכן היה אחד מהם וצילם שם איזו סדרת רשת. הם טיפלו במכשירים המסיביים באדישות יוונית סטריאוטיפית, חלקם עם סיגריה בפה. המקום היה מבולגן, רצפות הבטון היו שמנוניות, מיכלי השמן מולאו באמצעות פיית תדלוק זהה לזו שמשמשת בתחנות דלק והתחושה הכללית היתה של סיטקום יווני עגום שמתרחש במוסך. משם נסענו לקורונקס, בית בד בוטיקי משפחתי באזור הכפר ספיליה, שמייצר שמן זית איכותי בכבישה קרה ראשונה ומוצרים נלווים, חלקם למסעדות גורמה. בעת ביקורנו עבדו שם על שמן זית בטעמי הדרים, שיוצר על ידי הוספת קליפות הדרים, המכילות שמנים אתריים, לעיסת הזיתים לפני תהליך הפקת השמן. טעמנו שם שמן זית, כשבעלה של הבעלים מסביר לנו איך – לכסות את הכוסית עם היד, לערבב ולחמם, להריח, לשים את השמן על הלשון, לגרגר, לשאוף אוויר פנימה ואז לבלוע. מסתבר ששמני הזית שאכלתי עד היום היו גירסה מרוסנת של הדבר האמיתי, שהוא מריר על הלשון וחריף עד כדי שיעול בגרון. אפרופו שיעול, בערב, בבית הקפה הקואופרטיבי פלומי, למדנו איך להכין סוכריות נגד שיעול מחומרים טבעיים, ואז ניסו להרוג אותנו באמצעות ארוחת ערב עמוסת גבינות, בשרים, סלטים ושבלולים. לא הצליחו.
וטוב שכך, משום שהיום השני הוקדש למזונות הנפלאים גבינות, תפוזים וראקי. בכפר קראנה שעל הר אידה (פסילוריטיס) שוכן “מחסה הרועים“, החווה החקלאית של פאפא אנדראס, 
שבמרכזה מבנה אבן כיפתי גדול ומרשים שנבנה מאבנים בלבד, ללא חומרי מליטה שמדביקים אותן. חלבנו את הצאן, למדנו להכין גבינות, אכלנו מהן עד שאיימנו להתפקע כמו דובי צעצוע שמולאו בגבינה במקום בספוג, אספנו ביצים מתרנגולות החווה, מילאנו בורות באדמה לשתילת עצי פרי, רעינו צאן, האכלנו אותו, השקינו אותו במי גשם מהבאר והלכנו לטייל ביער הסמוך כדי לאסוף בלוטים למאכל חזירי החווה. לימדתי את חבריי לטיול ואת הבת של פאפא אנדראס איך לשרוק באמצעות בסיס של בלוט; מסתבר שהיא לא ידעה לשרוק לפני כן, התלהבה מאוד מהיכולת החדשה ולא הפסיקה להדגים אותה לאביה. כנקמה, פאפא אנדראס ניסה אך לא הצליח להרוג אותנו באמצעות ארוחה, שהוגשה על שולחן אבן לצד כסאות אבנים באוויר הפתוח של ההר, שכללה דולמדקיה (עלי גפן ממולאים באורז), גבינות חווה, לחם, צ’יפס (גילוי מחריד: בצפון אנגליה אוכלים “צ’יפ באטי” – כריך צ’יפס עם חמאה או רוטב אחר; שני האנגלים בחבורה, גרי ומת’יו, הדגימו בשמחה לזוועת שאר הסועדים, ומדובר, להזכירכם, בסועדים שהתמודדו יום לפני כן עם מנת שבלולים), 
אורז, אנטיקריסטו (נשמע שטני אבל זה בסך הכל בשר כבש שמשופד במאונך ונצלה על האש, ואחרי שטועמים את זה מגלים שזה באמת שטני) ובטח היו עוד דברים אבל ההכרה כבר התערפלה בשלב הזה בגלל כמות האוכל, העייפות הנעימה מהעבודה הפיזית והאלכוהול (יין, ראקי ומי יודע מה עוד) שליווה את הארוחה. בהמשך הלכנו לפרדס של החקלאית אפטיכיה מרת’יאנקי לקטוף תפוזים, ואחר כך למסעדה לטעום ממתקים שעשויים מתפוזים – גליקוֹ טוּ קוּטליוּ (γλυκό του κουταλιού, “ממתקים של כפית” בעברית), שימורי פירות מתוקים שמוגשים באופן מסורתי על גבי כפית. כדי לוודא הריגה, לפני הממתקים הגישו לנו שם ארוחת מתאבנים קלה של גבינות, ירקות, דאקוס (פכסימאד’י ועליו עגבניות מרוסקות, גבינה, זיתים ושמן זית), צ’יפס, נקניקיות סוסג’ וקציצות בשר. 
לא הצליחו. היום הסתיים במזקקת ראקי, שאליה מגיעים מקומיים לזקק את הראקי שלהם, ובזמן ההמתנה אוכלים את הבשר שהביאו איתם ושנצלה על הגריל שבמקום. אנחנו, חברי הקבוצה ששרדו את מתקפות האוכל המרובות של אותו היום ולא פרשנו לווילות, בילינו את אותו הלילה בהכנת ארוחת ערב (סלטים, ירקות צלויים ובשר, כי למה שלא ננסה להרוג את עצמנו וניתן ליוונים כמה שעות מנוחה לשם שינוי), אכילה, ריקודים עם הלקוחות המקומיים במזקקה (לא האמנתי על עצמי אבל יש תמונות ו-וידאו) ושתיית ראקי סחוטרי בכמות שמספיקה לשמר את גופתו של אדם בוגר עד שזו תגיע למכון לרפואה משפטית באבו כביר, שם תתברר סיבת המוות: אוכל.
דא עקא שבזכות (ביחרו תשובה אחת):
1) הקב”ה
2) מפלצת הספגטי המעופפת
3) הרפואה המודרנית
4) צירוף מקרים מוחלט
קמתי בבוקר שלמחרת כשנשמה באפי. היוונים המרושעים ראו זאת והמשיכו במאמצי החיסול ביתר שאת. גרי יצא לריצת בוקר ואיבד את דרכו כשהוא נמוך סוללה, כך שמעט הכושר הגופני שתוכנן לנו, סיבוב קטיף צמחי המאכל ועשבי התיבול לבישול ארוחת הצהריים, בוטל, 
ואחרי ארוחת הבוקר שהתארכה עד לאיתורו נשלחנו ישר למסעדת השף “קריתמון” (בעברית: קריתמון ימי, צמח בעל עלים בשרניים אכילים) של השף דימיטריס מוורקיס. הכנו שם פסטה טרייה, תהליך מורכב שכולל הכנת פסטה טרייה, ובגלל שעשינו בלגן וקמח בכל מקום, מוורקיס ניסה להרוג אותנו באמצעות ארוחה מרובת מנות (כולל, למרבה הציניות, הפסטה שאנחנו הכנו), שהיתה אחת הטעימות בטיול. הוא לא הצליח, אבל מכר לנו גלגלי גבינה מצוינים כדי להמשיך את תהליך ההמתה האיטי והמענג גם אחרי שנחזור לארצות המוצא שלנו. משם המשכנו לכפר אגיוס וסילאיוס, לקואופרטיב של נשים אופות, שם למדנו להכין קריטסיניה – מקלות לחם קשים מצופים סומסום, תהליך מורכב שכולל הכנת מקלות לחם קשים מצופים סומסום, וכפי שהקוראים בעלי האובססיה לתבניות כבר יכולים לנחש, גם שם ניסו להרוג אותנו באמצעות אוכל (ששוב, אנחנו הכנו), דאקוס על פכסימאד’י. את היום, שסיכם את הסיור, סיכמנו בפעילות של כושר וסיבולת, לאוכל כמובן, כשנשלחנו כצאן לטבח שמח שניסה שוב ושוב ושוב ושוב להרוג אותנו באמצעות עוד ועוד ועוד מנות ראשונות, עיקריות, אלכוהול וקינוחים על רקע מוזיקה שגרמה לי להרגיש בבית, כלומר שירים של גליקריה מיוטיוב.
הטיול שלי מומן (למעט הטיסה שפספסתי) על ידי מחוז התיירות הכריתאי ארגון התיירות הלאומי של יוון, כפי שאני מחויב לציין בהתאם לכללי האתיקה העיתונאית, ועל ידי האיחוד האירופי, כפי שאני מחויב לציין בהתאם לחוקי “אם תרצו”. השאלה שלא הפסיקה להטריד אותי במהלך הטיול היא מה הם ניסו לקדם באמצעות הבלוגרים, כי הפעילויות שלנו בטיול אינן אופייניות לתיירים שמגיעים לנופש במקום כזה, ורוצים לנוח במלון, לשכב על החוף, לשחות בים, לטייל בכפרים ציוריים ולאכול במסעדות מצויינות (טוב, בקטע של האכילה דווקא מאוד השתדלנו); וכי גירוד קל של פני השטח של סטריאוטיפ “החיים הכפריים הפשוטים והמאושרים” גילה לא מעט עצב על רקע משבר כלכלי וחברתי – קשיי פרנסה, סכסוכים בין חקלאים, נדל”ן מתייקר בעיירות מתרוקנות וכיוצא בזה. קיריאקוס ליאוליוס, 
המבוגר האחראי שלנו, אמר בפשטות שאם נהנינו שנגיד את זה, ושהמטרה היא לספר לאנשים שיש מה לעשות בכרתים גם מחוץ לעונת התיירות הקיצית. אני לא יודע איך תיירים שמגיעים לשם בחורף אמורים להתארגן על שיעור הכנת סוכריות נגד שיעול, קטיף תפוזים או איסוף עשבי מאכל, אבל אני יכול להמליץ בחום על ויקטוריה טולה טרצ’ק, יוצרת סרטים מקומית שעוסקת גם בהדרכת טיולים, שליוותה אותנו שם, הובילה, הסבירה, תרגמה ותיווכה את המקום בלי לנסות לייפות את המציאות ולהסתיר את הקשיים. מאידך, אם אתם מחפשים חוויה תיירותית נוצצת של מלון-ים-חוף-כפר-מסעדה, עדיף שתבואו בקיץ ולא תשאלו יותר מדי שאלות. כך או כך, המקומיים ינסו להרוג אתכם עם אוכל.
Από την Αθήνα και τη Ρώμη ως την Ιερουσαλήμ. Από την αρχαιότητα μέχρι σήμερα. Κι από σήμερα ως την αιωνιότητα.Δεν ξυριζόμαστε ποτέ.Μούσια για πάντα.
Posted by Achilles M. Peklaris on Friday, November 27, 2015
דלעת! אני סינדרל, ואם אני מאחר לטיסה חזרה לארץ המטוס שלי הופך לדלעת. חזרתי לשדה התעופה באתונה, אבל היה לי עוד כמעט יום שלם עד הטיסה, ולא התכוונתי לתת לו להתבזבז בשדה התעופה (כידוע, למעט נמל התעופה של מורמנסק, כל נמל תעופה הוא נמל התעופה המכוער בעולם, כולל נמל התעופה של מורמנסק). אז חזרתי העירה ואכילס לקח אותי לאקרופוליס לראות את הפרתנון, בניין רב-שימושי שניצל מהשמדה מוחלטת על ידי כובשיו בכך שעבר הסבה לצרכיהם הדתיים, ממקדש יווני פגאני לאלה אתנה לכנסייה נוצרית למסגד לאתר תיירות עם מוזיאון וחנות מזכרות; צילם אותי ליד האצטדיון שנבנה עבור האולימפיאדה המודרנית הראשונה; ואז ניסה להרוג אותי באמצעות אוכל במסעדה היוונית “ברבה יאניס” (Μπαρμπα- Γιάννης, “הדוד יאניס” בעברית) לא רחוק מהבית שלו. “המסעדה בת מאה שנה”, הרגיע אותי בזמן שאכלתי מוסקה מצויינת, “אבל האוכל טרי”.
המלך ברגר מת, יחי המלך בורגר!
אני משתייך לאסכולה של תעתיק ההגאים (תעתוק שמות לעברית כך שייקראו כפי שהם מבוטאים בשפת המקור), כך שאני לא כותב את שמו של מנכ”ל פייסבוק מארק צוקרברג, ההגיה בגרמנית של השם הגרמני, אלא זאקרברג, ההגיה של השם בפיהם של אמריקאים ובהם זאקרברג עצמו. אסכולת התעתיק האותיות גורסת (נדמה לי) שבקריאת השם, הקוראים אמורים להבין איך הוא נכתב בשפת המקור; אני גורס שהקוראים אמורים להבין איך לבטאו. נפגעי התעתיק האותיות מסתובבים בינינו עד היום, כשהם קוראים למשקה האלכוהולי Vיסקי במקום Wיסקי, כי חוקי תעתיק האותיות קובעים ש-W בתחילת מילה היא ו’ אחת ולא שתיים, ולכן כותבים ויסקי ולא וויסקי.
אבל גם לי יש יוצאי דופן, ובהם מילים שהתעתיק שלהן התקבע באופן שקשה לשרש, ומילים שאי אפשר לתעתק הגאית כראוי בגלל היעדר תנועות/עיצורים מתאימים בעברית או קושי לבטאם, ולכן עדיף להישאר עם תעתיק האותיות מאשר לעבור לתעתיק הגאים גרוע לא פחות. דוגמה למילה מהסוג האחרון היא בורגר, שבאנגלית מבוטאת בְרְגְר (בערך; במקור באנגלית, התנועה על ה-b שונה מהתנועה על ה-g), אבל כשרואים “ברגר” בעברית מבטאים “berger”. ככה זה, אנחנו עם קשה עורף ושונא שוואים רצופים.
לכן אני בז לזכייני בורגר קינג, שמתעקשים לתעתק את שם הרשת “ברגר קינג”. לשמחתי, בניגוד למקרה זאקרברג, הפעם העם איתי, לפי השוואת החיפושים “בורגר קינג” ו”ברגר קינג” בגוגל טרנגז, עד לתחילת פברואר 2016, מועד כניסת הרשת לישראל בשנית:
למטה יש טמע של השוואה חיה של השוואת מונחי החיפוש בגוגל. נראה אם זה יישאר ככה בהמשך.
גרפיטי תל אביב 16′
אסף וול איתר מאבק פוליטי עז בשמות הרשתות האלחוטיות במהלך נסיעה ברכבת ישראל – “End the Occupation” (“סיימו את הכיבוש”), “מוות לערבים!” ו”עם ישראל חי!”.
אחוות החיות: עלייתו, נפילתו וזומביותו של הנשיונל למפון
אם תוקעים עפרון לא מחודד בבית החרושת להומור נשיונל למפון ומותחים אחורה בזמן קו גס – וקווים גסים הם סימן ההיכר של הנשיונל למפוניות – מגיעים להרווארד למפון, מגזין הומוריסטי שנוסד ב-1876 על ידי שבעה סטודנטים לתואר ראשון בהרווארד, וממשיך לצאת עד היום חמש פעמים בשנה ולהחזיק בתואר מגזין ההומור המתפרסם בקביעות הוותיק באמריקה והשני הוותיק בעולם.
הקו הגס ממשיך משם אל מקור ההשראה של הנשיונל למפון, מגזין ההומור והסאטירה הבריטי פאנץ’, שנוסד ב-1841, נתן במה למאיירים ולסופרים חשובים, טבע את המונח “cartoon” לאיור קומי, נסגר, נפתח שוב אחרי ארבע שנים והיה מגזין ההומור המתפרסם בקביעות הוותיק בעולם עד לסגירתו ב-2002. 
תת-הכותרת של שמו של פאנץ’ היתה The London Charivari, מחווה למגזין שבהשראתו נפתח, לה שריוורי, מגזין צרפתי סאטירי מאוייר שהוקם ב-1832 על ידי שארל פיליפון, שהוציא ב-1830 גם את לה-קריקצ’ור, שהפך מהר מאוד ללוחמני נגד שלטון המלך לואי פיליפ, הביא את פיליפון לעמוד לדין שש עשרה פעמים בשנים 1831-1832 ולהידון לחצי שנת מאסר. כדי להתגונן מול האישום שהעליב את דמותו של המלך באמצעות דמות מאויירת שמזכירה אותו, פיליפון ביקש להוכיח שכל דבר יכול להיראות כמו כל דבר אחר, צייר במהלך המשפט את ראשו של המלך בצורת אגס ותהה אם כל הירקנים אשמים בהסתה; האיור הופיע אחר כך כקריקטורה בלה קריקצ’ור והפך לסמל למלך פיליפ ולמשטרו. לה קריקצ’ור נסגר ב-1835 עם החזרת הצנזורה.
אם חוזרים לנשיונל למפון ומותחים את הקו הגס קדימה בזמן, עוברים דרך ההופעות הבימתיות של חברי הנשיונל למפון, התקליטים, תוכניות הרדיו, ההופעות הבימתיות, הספרים, סרט הבכורה השערורייתי והמצליח “בית החיות”, ואז החוצה אל SNL (סאטרדיי נייט לייב), ספיינל טאפ, משפחת סימפסון, ג’אד אפטאו, The Onion 
ועוד המון נקודות במיינסטרים ובאוף-מיינסטרים של ההומור האמריקאי הפופולרי מאז שנות השישים המאוחרות, ומהן בקווים גסים להומור המערבי הגלובלי המושפע ממנו עד היום.
הנשיונל למפון נולד בזכות שר הטבעות. ב-1969 הוציאו כותבי ההרווארד למפון דאג קני והנרי בירד פארודיה באורך ספר, Bored of the Rings, בברכתו של המחבר טולקין. ההצלחה שלו הביאה אותם לחבור לרוברט הופמן, עורך בהרווארד למפון, לרכוש זכיון מהמגזין ולהקים מגזין בשם נשיונל למפון. הם הבינו שגם מחוץ לאוניברסיטה היוקרתית יש מקום להומור הלמפוני מלא-הסתירות – הומור אנטי-ממסדי מבית היוצר של הגברים הלבנים, המשכילים, המצליחים והעשירים שהם הם הממסד, הומור גבוה מצח ובו זמנית מטומטם לגמרי, אינטלקטואליות ורוחב אופקים ופיפי וקקי וסקס וזין וציצים, סאטירה מקאברית נוקבת על מלחמת וייטנאם בצורת ספר לתיעוד שנותיו הראשונות של תינוק וייטנאמי עם מקום לתיעוד הרסיס הראשון שלו, הפציעה הראשונה שלו וכדומה, אל מול בדיחה שחורה, סרת טעם וחסרת ערך מוסף נראה לעין בצורת שער המגזין שעליו תינוק שעומד להיטחן בבלנדר בידי יד שטנית.
הסרט התיעודי “שיכור מסטול מבריק מת: הסיפור של הנשיונל למפון”, שיצא לפני מספר חודשים, מציג את הלמפון כגוף יצירה שנוצק בצלמו של דאג קני. השחקן והקומיקאי הבריטי טוני הנדרה, מאנשי הלמפון, מספר על פגישתו הראשונה עם קני, שבה נתקל בהדגמה חיה של ההומור הגבוה-נמוך: “הוא דיבר כמו [הסופר והסאטיריקן הבריטי] ויליאם מייקפיס ת’אקרי, הוא אילתר את הפרוזה שלו – וזה היה ת’אקרי, לא דיקנס – וכ-30-45 שניות אחר כך הוא הראה שהוא יכול להכניס את כל האגרוף שלו לתוך פיו”.
מייקל או’דנהיו היה אחד מהכותבים-המייסדים ומעורכיו של הנשיונל למפון. הוא כתב עם הנדרה את תקליט ההומור Radio Dinner של הלמפון, ובעקבות הצלחתו נבחר לביים את תוכנית הרדיו The National Lampoon Radio Hour, שרצה במשך שנה ושודרה בכ-600 תחנות רדיו ברחבי ארה”ב. הוא גם שיחק בה, לצד שחקנים ובהם ג’ון בלושי, צ’בי צ’ייס, ביל מוריי, גילדה רדנר והרולד ריימיס. אחרי 13 פרקים, המו”ל של הלמפון, מאטי סימנז, ביקש מאו’דנהיו לחזור למגזין. השניים רבו שבוע לאחר מכן, כשאו’דנהיו גילה שבת זוגו, אן ביטס, מכותבות המגזין, איבדה את השולחן שלה במשרדי הלמפון לטובת מישהו אחר, ושסימנז אחראי לכך. אוד’נהיו איים להתפטר אם ביטס לא תקבל שולחן משלה, סימנז אמר לו “אז תתפטר”, ואו’דנהיו חם המזג עזב, ואיתו ביטס.
ביטס היתה שותפה ליצירת מודעת פולקסוואגן-קנדי הידועה לשמצה של הלמפון. פולקסווגן התגאתה במודעותיה בכך שהחיפושית שלה דוחה רטיבות. בלמפון פרסמו מודעה מפוברקת של פולקסווגן, שהתגאתה בכך שהמכונית כל כך דוחה רטיבות שהיא צפה במים, וטענה ש”אם טד קנדי היה נוהג בפולקסווגן, הוא כבר היה נשיא”. היה זה רמז גס לפרשת צ’פקווידיק, שבה נהג קנדי לתוך אגם עם נוסעת בשם מרי ג’ו קופצ’ני, שטבעה למוות בעוד הוא מצליח להציל את עצמו, ומדווח על כך למשטרה רק שעות רבות אחרי האירוע, ואחרי שדיבר קודם עם עורך דינו. פולקסווגן, שקיבלה פניות מאנשים שחשבו שהמודעה אמיתית ואמרו שלעולם לא יקנו רכב מהחברה, איימה לתבוע עשרות מיליוני דולרים מהלמפון, שניצל את האירוע לקידום מכירות ודיווח על התביעה בהודעה לעיתונות. במסגרת הסכם פשרה, הלמפון הסכים לאסוף את הגליונות שלא נמכרו, להשמיד את הגלופה של המודעה ולפרסם התנצלות.
1975 מסמנת את תחילת הסוף של הנשיונל למפון כמדורת השבט של ההומור האמריקאי. באותה שנה מכרו קני ושותפיו להקמת הלמפון את המגזין למו”ל שלהם, 21st Century Communications, תמורת 7.5 מיליון דולר, שהתחלקו ביניהם. קני נשאר במגזין עד 1977, אז עזב כדי לכתוב עם ריימיס וכריס מילר את התסריט לסרט הראשון של הלמפון, “בית החיות” (שבו נתן לעצמו תפקיד קטנטן של האח סטורק, ששיאו בהובלת תזמורת המצעדים אל סימטה ללא מוצא). הסרט הופק בתקציב נמוך, היה לקומדיה המצליחה ביותר קופתית לזמנה וזיכה אותם במועמדות לפרס גילדת הכותבים של אמריקה. הוא גם עורר את התאבון של הוליווד, שרצתה חתיכה מזה. באותה שנה חטפה NBC את או’דנהיו ככותב ראשי ושחקן, ואת ביטס ככותבת, לתוכניתה החדשה סאטרדיי נייט לייב, שתשאב עוד רבים מהכותבים, השחקנים, הרעיונות והרוח של הנשיונל למפון, ותהפוך בעצמה לבית חרושת להומור, שיספק כותבים, שחקנים וכיוון לתעשיית הבידור האמריקאית.
פי.ג’יי. או’רורק היה העורך הראשי של הלמפון בשנים 1978-1980, “כשהמגזין החל לשקוע”, כפי שסיפר במאמר בהוליווד ריפורטר. “הכשלון נגרם על ידי הצלחה”, הוא כותב, מונה את המסלול המקצועי של כמה מהכוכבים שעזבו את הלמפון, ומוסיף: “אם אתם רואים תבנית, היא נקראת כסף”. כסף יכול היה לדחות את הקץ של הלמפון. “המפיק של סאטרדיי נייט לייב צפה בתוכנית שלנו במשך איזה חודש ואז שכר את האנשים”, אמר סימנז בראיון מצולם, כשהוא שוכח בכוונה את שמו של לורן מייקלז האגדי. “אני לא כועס עליו, מאחר שיש לו את רוב השחקנים שלי ורבים מהכותבים שלי”. ג’אניס הירש, חברת צוות הלמפון, מספרת בסרט שאחד מאנשי המגזין הציע לסימנז לשלם לבלושי, שכוכבו כבר זרח בשמי הלמפון, ריטיינר של 500 דולר בשבוע כדי שלא יברח, וסימנז לא קיבל את ההצעה. בלושי ואו’דנהיו מככבים יחד במערכון הראשון של סנ”ל, כשצ’בי צ’ייס נכנס בסופו ומכריז “לייב מניו יורק, זה סאטרדיי נייט!”.
אבל הלמפון יכול היה להימנע מלהגיע למצב של תחרות מול הכיסים העמוקים של רשת NBC, שיצרה את סנ”ל – הרשת רצתה שהלמפון עצמו יפיק עבורה את התוכנית. “יום אחד קיבלתי טלפון מסגן נשיא NBC”, מספר סימנז בסרט. “הוא אמר, ‘דיברנו על לעשות תוכנית סאטירית בשבת בערב, תהיו מעוניינים?’ היו לנו הרבה דברים – הופעות חיות בדרכים, המגזין, מחלקת ספרים, תוכנית הרדיו הכי גדולה בארץ ב-600 תחנות, 
היינו ה-אימפריה של ההומור בארה”ב. אמרתי לו, ‘אנחנו באמת מעריכים את זה, אבל זה יותר מדי תובעני'”.
ואולי זה לא קשור לכסף ולא לתזמון ולא לגוף שגדל מעבר ליכולותיו. אולי הלמפון פשוט איבד את המוג’ו שלו. הכותב ג’ון וויידמן סיפר בסרט שצ’בי צ’ייס הגיע יום אחד למשרדי המגזין, צחקק ואמר, “אף אחד כבר לא משיג זיונים מלכתוב לנשיונל למפון”.
ב-1980, שנתיים אחרי יציאת בית החיות, יצא “קאדישאק”, לא רשמית מבית הלמפון אבל ברוחו ועמוס באנשיו, עם דאג קני בתפקיד אחד מכותביו ומפיקו ועם תפקיד אורח כמובן, וזכה לביקורות קטלניות. קני נכנס לדכאון ונהרג חודש לאחר מכן בנפילה מסתורית מצוק, כשהוא בן 30 בלבד. ריימיס, הבמאי והתסריטאי-השותף של קאדישאק, שבראיון ל-GQ ב-2009 אמר על הסרט ש”אני בקושי יכול לצפות בזה”, שיער בציניות שקני “בטח נפל בזמן שחיפש מקום לקפוץ ממנו”. באחד הפתקים שקני השאיר אחריו, על גב של קבלה ממלון, הוא כתב: “הימים האחרונים הם בין השמחים ביותר שהתעלמתי מהם”. בנשיונל למפון הקדישו לו קומיקס שבו נראה צוק ולצדו שלט: “דאג קני החליק כאן”.
הגליון האחרון של הנשיונל למפון, 249 במספר, יצא ב-1998, אך בית החרושת ממשיך לייצר הומור באתר nationallampoon.com, ולא רק שם. כתבה שפורסמה בניו יורק טיימס ב-2005 מספרת איך הלמפון דשדש כלכלית בשנות השמונים, החליף ידיים, מת מבפנים ונותר רק קליפה ריקה של מותג שמוחכר לשידורי סטריפ פוקר וסרטי פסולת גרעינית כמו “ואן וויילדר”. דאג קני בטח מחפש מקום להתהפך בקברו.
התפרסם בגירסה שונה במוסף הארץ
הרשתות החברתיות מסייעות בזמן מתקפת הטרור בפריז
“מחשבותיי עם כולם בפריז הערב. לאלימות כזו אין מקום בשום עיר או ארץ בעולם”, כתב אתמול בפייסבוק שלו מייסד ומנכ”ל פייסבוק, מארק זאקרברג, בעקבות מתקפת הטרור בפריז. זאקרברג הודיע שהחברה הפעילה את יישום Facebook Safety Check כדי לאפשר לאנשים ששוהים בפריז לדווח לרשת החברתית שלהם שהם בחיים, בעקבות פיגועי הטרור בעיר אמש. כאן תוכלו לבדוק אם החברבוקים שלכם כבר דיווחו שהם בסדר.
בוול סטריט ג’ורנל מדווחים שהיישום פותח בעקבות רעידת האדמה והצונאמי ביפן ב-2011, הושק ב-15.10.2014, והופעל לראשונה ב-25.4 השנה, אחרי רעידת האדמה הגדולה בנפאל. פיגועי הטרור בפריז הם הפעם הראשונה שבה היישום מופעל עבור אירוע טרור.
גוגל הודיעה בפוסט בגוגל פלוס שתאפשר להתקשר לצרפת בחינם: “אנחנו חושבים עליך, פריז. אין עלות לשיחות לצרפת, באמצעות הנגאאוטס #ParisAttacks”.
פייסבוק מציעה למשתמשיה לתמוך בצרפתים על ידי הוספת דגל צרפת על גבי תמונת הפרופיל שלהם, כפי שעשתה ביוני השנה עם דגל הגאווה כשבית המשפט העליון בארה”ב פסק לטובת נישואים חד-מיניים. כדי להוסיף את הדגל אפשר לגשת לפרופיל הרשמי של פייסבוק וללחוץ על כפתור “Try it” מתחת לפוסט שבו לוגו פייסבוק עם הדגל.
ההשתג #rechercheparis (“מחפשים בפריז”) שימש צייצנים בטוויטר לנסות ולאתר את יקיריהם שהקשר איתם אבד, והיוזר @RecherchesP נפתח כדי לפרסם שמות של נעדרים.
“כל פריזאי שתקוע בבריטניה, יש לנו חדר בביתנו לא רחוק מנמל התעופה הית’רו #PorteOuverte”, צייצה בטוויטר ג’ודי מקינדו. כמוה עוד צייצנים רבים משתמשים בהשתג #PorteOuverte (דלת פתוחה) להודיע על נכונותם לארח אנשים שנקלעו לפיגועים בפריז וזקוקים לסיוע או מקום להתארח בו, וכן לצרפתים שנמצאים מחוץ למדינה ומתקשים לחזור אליה כרגע בגלל סגירת הגבולות.
מצד שני, טוויטר משמשת גם את תומכי דאע”ש להביע תמיכה במתקפת הטרור, באמצעות ההשתגים #ParisIsBurning ו-#باريس_تشتعل (“פריז בלהבות” או “פריז מתלקחת” בערבית).
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
