תולים את פדובר וממים נוספים: התליונים של ליה מריונטה
נייאן קאט, פוראבר אלואון, דאבל ריינבואו, This is Sparta!, פדובר ועוד ממים אינטרנטיים הם המודלים של ליה מריונטה, שהפכה אותם לתליונים לגיקים ולגיקים ברוחם. כמו בסיפורים על הדוגמנית שרק ליוותה חברה לאודישן והתקבלה בעצמה, מריונטה, מעצבת אופנה ואקססוריז בת 23 מהוד השרון, נתקלה בממים במקרה, וגילתה שהם מאפילים על היצירות האחרות שלה.
הממים האינטרנטיים הם רעיונות ויראליים שמופצים ברשת תוך כדי שהם עוברים מוטציות, כלומר גרסאות שונות שגולשים יוצרים. “ההתחברות שלי אל הממים הייתה כמובן שהטרלתי לתומי במימד האינטרנט, נתקלתי בטרול, רייג’ ופוראבור אלון, אבל לא לגמריי הבנתי במה מדובר”, מספרת מריונטה (כינוי במה), שעובדת גם כמפיקה וכפרפורמרית באירועים, שאליהם היא מגיעה מחופשת לפי נושא האירוע. “יום אחד הוזמנתי לקבוצה בפייסבוק של פוראבור אלון, שם רבים מחבריי מגוללים סטטוסים בוכיים על כך שיום שישי, ושהם יושבים ורואים יוטיוב בבית במקום לצאת לרקוד, או שיושבים עם החתול, או הולכים לסטנד אפ עם אמא (דוגמאות אמיתיות לחלוטין). הקבוצה הזו הלכה וגברה ונהייתה הדבר הכי מצחיק שיכול להיות, בעיקר בימי שישי!! אז החלטתי כבדיחה להכין את שרשראות פוראבור אלון, הכנתי ארבעה, ועד סוף השבוע כולם נמכרו בהרף עין!! השאירו אותי במחשבה, למה דבר כל כך מכוער יותר נמכר מכל יצירות הפאר שלי! true story! משם אנשים כבר ידעו להגיע במיוחד בשבילי, והמון חנונים ברחבי הפייסבוק השאירו לי הודעות חיבה רבות על הקיר, ואני מצטטת: ‘את עשוייה מניצחון’. חמודים!!! אתה תהיה בהלם כמה ביקוש יש לממים, וכמובן לניייאן קט, שהוא כרגע התליון הכי נמכר שלי, מיד אחריו הוא הקומפניין קיוב, מפורטל 3>. כרגע כולם מהארץ, אבל אני בטוחה שבקרוב זה יגדל לחו”ל”.
התליונים מצויירים על חומר פלסטיק קשיח, שמריונטה מסרבת לחשוף – “אני מעדיפה לשמור את שם החומר לעצמי, כדי להימנע מהעתקות לפחות בשלב מוקדם כל כך”. נראה שמדובר בשרינקי דינק, דפי פלסטיק פוליסטירן גמישים, שמציירים עליהם ואז אופים בתנור, מה שגורם להתכווצות שטח הפנים של היריעה, התעבותה והתקשותה.
תליוני הממים מוצעים למכירה בחנות של מריונטה בקהילת עבודות היד אטסי, בהזמנה אישית, בירידים ובסוכות בדוכן שהיא תפעיל בפסטיבל הגיקים אייקון: התחדשות. עוד תמונות ותליונים כאן וכאן.
_________________________________
התפרסם במקור בגירסה שונה מעט ב-ynet מחשבים.
מיני מזונות | למה את כל הזמן מצלמת אוכל?
לפני המון שנים ערכה עיתונאית במגזין נשים אמריקאי ניסוי: היא לבשה חליפת שומן, מאלו שמשמשות בעיקר להשמין שחקנים בקומדיות גרועות, ופנתה לסדר יומה הרגיל. הניסוי גילה לה שכשמנה, היא מהווה מטרה להערות של זרים גמורים במסעדות לגבי הרגלי האכילה שלה. בהשוואה ליום רגיל הרגלי האכילה שלה לא השתנו, רק המשקל.
קרן רובין מצלמת אוכל ונשים, ומפרסמת את הצילומים באלבום Eating girls בפייסבוק שלה. כך גילתה שכמו שומן נשי, גם תמונות של נשים אוכלות (ונהנות מאוכל) הן פרובוקציה שהציבור לא יכול לעמוד בה. רובין כתבה לאחרונה בבלוגה:
האלבום מורכב מצילומי אוכל וצילום נשים. מדובר בצילום חצי מבוים לפני האכילה, ולא בצילום ספונטני במהלך האכילה, כי אין לי כוונה לפלוש ולהפריע לארוחתו של אדם, בעיקר כשהוא סועד עימי (כי לא יהיה מי שיעשה זאת, אחר כך). כל החברות שצולמו סועדות עימי לאלבום, עשו זאת בהסכמה ובשמחה. כשהפרויקט עלה לפייסבוק וקרם עור וגידים בתור אלבום שלם של אוכל ונשים אוכלות, נשים רצו וביקשו להצטלם אליו. ההשתתפות באלבום הפכה “אופנתית” ולוותה בגאווה. התגובות נעו בין “את הורגת אותי, תפסיקי עם זה” דרך “התמונות האלה מעוררות השראה, איזה יופי” ועד “זה בערך 500 קלוריות!” (שהכי קוממה אותי, כי אם אני לא סופרת לעצמי קלוריות כבר שנים, אל תעשו את זה בשבילי בהתנדבות), וגם “את לא משמינה עם כל האוכל הזה?”
אלבומי אוכל נוספים צצו בעקבותיו כפטריות אחרי הגשם (והיו כאלה גם לפניו), ובעצמי תויגתי על יותר מתמונה אחת של בעלות הפרעת אכילה מוצהרות שצילמו ארוחות שלמות והעלו אותן לפרסום. זה הנצחון הקטן שלי.
אני אשה, אני אוכלת ואני נהנית מהחיים האלה וממה שיש להם להציע לי. אני לא פוגשת את המקרר לדייט לילי ולא אוכלת בהיחבא. האכילה שלי ברב הזמן איננה רגשית או מנחמת ובהחלט מודעת לעצמה. הבטוח והוודאי הוא שאני לא מתביישת לאכול.
אהבת החיים חזקה יותר מאיפוק. אני לא טוענת שיש להגזים ולאכול כמה שבא לנו מתי שבא לנו, אבל אוכל מעבר לדרכו להזין ולהחיות אותנו הוא הנאה, והנאה היא דרך חיים; הדרך היחידה לחיות.
הפוסט הזה הוא תשובה לאנשים ששואלים למה את מפרסמת כל כך הרבה תמונות של אוכל?
רובין: “אנשים שואלים, אבל לרוב כדי להבין אם אני באמת אוכלת את כל האוכל הזה, והתשובה היא כן. את כל המנות האלה אכלתי. לא מצולמת באלבום הזה מנה אחת שלא אני בישלתי או הזמנתי או התחלקתי בה. הפוסט היה אמור להיכתב כבר מזמן וזה התבשל (תרתי משמע וברוטב שוקולד) ונכתב כשכבר לא יכלתי להמשיך לפרסם את התמונות, הרבה תמונות, בלי להסביר למה אני עושה את זה, בעיקר כשהיה הסבר. בכל מקרה, האג’נדה קדמה לתמונות”.
שינוי הממשק של פייסבוק וכללי נימוס בעולם
בחודש שעבר השקנו במוסף פירמה של גלובס מדור אינטרנט חדש, fi. חגי גילר נותן שם בקומיקס.
הסטריפ הראשון עסק בשינויי הממשק בפייסבוק, והתפרסם בתזמון מעולה על השינויים הדרמטיים האחרונים.
גילר תרגם אותו לאנגלית ועשה חיל ב-9gag.
הסטריפ השני עסק בנימוסים בעידן הדיגיטלי.
לפנות בוקר הירידה לדפוס סטיב ג’ובס מת, והוסר במהירות מהקומיקס.
גוגל מינוס 1, כפתור לדירוג שלילי לאתרים בעייתיים
לפני שנה פורסמה ב”ניו יורק טיימס” כתבה מערערת. היא סיפרה על דפקט אחד, ויטלי בורקר, שהפעיל עסק למכירת משקפיים באינטרנט, סירב באופן סדרתי לטפל בתלונות של לקוחות, העליב את אלו שהתעקשו ואף איים עליהם. הוא גילה שההתנהגות הזאת דווקא תורמת לקידומו בגוגל, ואנשים שחיפשו לקנות משקפיים באינטרנט הגיעו לאתר שלו, בלי לדעת שהסנטימנט שקידם אותו לפסגת התוצאות היה שלילי (אחר כך הוא נעצר).
הסיבה היא אלגוריתם הדירוג של גוגל, שאחד הסיגנלים שלו הוא מספר הלינקים לאתר מסוים, ואיכות האתרים המלנקקים, אשר קובעים את הציון של האתר, שקובע את מיקומו בתוצאות החיפוש. אם אתר הפוקימון של יניב ילנקק לחנות שמוכרת מוצרי פוקימון, הדבר יתרום לציון של אתר החנות, אבל לינק מ-CNN יתרום הרבה יותר. כך, בכל פעם שמישהו נפגע מהחנות של בורקר, טינף עליה ולינקק אליה, הוא למעשה הגדיל את כוחה בגוגל. כדי להימנע מכך יש להשתמש בתגית HTML בשם rel=nofollow, שמודיעה לגוגל ולשאר מנועי החיפוש: “אני רק מאזכר את האתר הזה, אל תספרו את ההצבעה שלי”. ספק אם רוב הגולשים מודעים לקיומה של התגית, לא כל שכן יודעים איך להשתמש בה.
איך אפשר לתקן את המצב? באמצעות כפתור 1-. אחד הכלים החדשים של גוגל הוא כפתור 1+, שבדומה ללייק של פייסבוק משמש לשתף לינקים ברשת החברתית של גוגל, גוגל פלוס. אבל בניגוד ללייק, שהשפעתו מוגבלת בעיקר לאקוספירה הסגורה של פייסבוק, 1+ משמש גם כסיגנל באלגוריתם הדירוג של גוגל, כפי שחשף אתר וויירד בסוף אוגוסט. כשאתם עושים 1+ לאתר, אתם תורמים לקידומו. מתבקש שגוגל תשיק גם כפתור 1-, שלחיצה עליו אומרת “תנו לאתר הזה הצבעה שלילית אחת בשמי”, ותשקלל גם את המינוסים של משתמשי גוגל פלוס לתוך דירוג האתרים. המקבילה הגיקית שלו צריכה להיות תגית rel חדשה, למשל rel=degrade, שתשמש כסיגנל זהה של הצבעה שלילית.
הבעיה עם 1- ועם degrade היא שהם יאפשרו להאקרים להפעיל בוטים שיבצעו הקלקות המוניות כדי לשנמך דירוג של אתרים באופן לא אורגני. אבל זו תמונת ראי מדויקת של המצב כיום, כשאפשר לנסות לשדרג דירוג גוגל של אתר מסוים באמצעות בוטים מקליקים וחוות לינקים. הפתרון כבר קיים: בגוגל יצטרכו פשוט ליישם את האמצעים נגד קומבינות קידום אתרים גם כלפי קומבינות שנמוך אתרים.
________________________
התפרסם במקור בגירסה שונה מעט בטור השרת במדור פי בגליון אוקטובר 2011 של מוסף פירמה של גלובס. תודה לקשת רוזנטל, שעוסקת ב-local SEO, שעזרה לי להבין איך עובד ה-1+.
דומינוס פיצה: איכות זו לא מילה
תום מאירי גילה הבדל בין הטראקר (סרגל מעקב המשלוחים) באתרי דומינוס פיצה בארה”ב ובישראל. שלב “quality check” (בקרת האיכות) בטראקר האמריקאי הוחלף אצלנו ב”אריזה”. אמריקאים טפשים, איך תשלחו את הפיצה אם לא ארזתם אותה?
דומינוס פיצה ארה”ב: איכות זו לא מילה גסה
דומינוס פיצה ישראל: איכות זו לא מילה
אסאנג’ וג’ובס: המלך מת, תחי הממלכה
שני שליטים טוטליטריים, ג’וליאן אסאנג’ מוויקיליקס וסטיב ג’ובס מאפל, חטפו באחרונה מכה קשה בהפרש של ימים. האנשים הגדולים מהחיים נפלו קורבן לחולשות אדם: שרשרת טעויות אנוש, ואולי גם זדון נקמני, של אסאנג’, פורשי וויקיליקס והעיתון הבריטי גרדיאן גרמה לדליפה של 251 אלף מברקים דיפלומטיים אמריקאיים שבידי וויקיליקס בגירסה לא מצונזרת, שכוללת שמות של משת”פים ומסכנת את שלומם. מחלות קשות שהכו שוב ושוב בגופו השברירי של ג’ובס לא אפשרו לו להמשיך ולתפקד כמנכ”ל.
הביוגרפיות של אסאנג’ וג’ובס משיקות בנקודות מעניינות. ג’ובס נמסר לאימוץ; אסאנג’ גדל עם אב חורג שאמו התגרשה ממנו בהמשך, ואחר כך נחטף לאוסטרליה במסגרת מאבק משמורת של אמו עם גבר שלישי. שניהם עסקו במחשבים, כתחביב ובהמשך כמקצוע. שניהם למדו באוניברסיטה אבל לא סיימו את חוק לימודיהם. שניהם הולידו ילדים לבת זוג, נפרדו והתכתשו – אסאנג’ ביקש משמורת על הבן, ג’ובס התכחש לאבהותו לבת ולבסוף הכיר בה ושילם מזונות.
ושניהם רצו להיות שליטים יחידים, שאיפה שהיתה בעוכריהם. אסאנג’ איבד שותפים לדרך בוויקיליקס, וחירב את הבריתות שכרת עם גדולי העיתונים בעולם לפרסום מסמכים. ג’ובס נאלץ להתפטר מהחברה שהוא עצמו הקים בעקבות הידרדרות יחסיו עם המנכ”ל שהוא עצמו גייס. ולמרות זאת, שניהם ניצחו: בעוד מיזם אופנליקס של פורשי וויקיליקס לא מתרומם, וויקיליקס המקורי הביך ממשלים, אישים וארגונים ברחבי העולם, דחף את האביב הערבי והניע מהלך של שינוי דרמטי בדרך שבה פועלים התקשורת, הדיפלומטיה, הביון, אבטחת המידע, אומת האינטרנט ולמעשה העולם כולו. ג’ובס חזר לאפל כמנצח, הקים אותה מההריסות והביא אותה להישגים טכנולוגיים, כלכליים ותרבותיים שאי אפשר להפריז בחשיבותם.
השניים התמודדו בדרכים מנוגדות עם האסונות הנוכחיים. אסאנג’ פיזר האשמות, העלה את התדלופת לאתר, איים לתבוע את הגרדיאן ולא חולם לפרוש, אף שהוא עומד בפני משפט אונס בשוודיה ועלול לעמוד לדין באוסטרליה על התדלופת. ג’ובס, לעומתו, הרכין את ראשו בהכנעה בפני הטרגדיה האישית, הודיע על פרישה והכתיר לו יורש.
________________
התפרסם במקור בטור השרת במדור פי במוסף פירמה של גלובס, גליון ספטמבר 2011
שפעת הפייסבוק
המעצבת הגרפית כריסטה מרזן והסטודנטית ארין יוגסנדראם הן שתיים מכאלף חברות ב-Influencer Network, פאנל משפיעניות רשת של מגזין האופנה ווג. הפאנל הוקם כדי לשרת מפרסמים של ווג, שלא מסתפקים בפרסום המסורתי במגזין ובאתרו, ורוצים להגיע באופן מפולח וממוקד לקוראות המשפיעות. נשות הפאנל משמשות כקבוצת מיקוד שעליה בוחנים המפרסמים מוצרים חדשים, קולקציות אופנה וקריאייטיב של מודעות, שאחר כך מופצים לקהל הרחב; וכמשווקות ויראליות, שמדברות על המוצרים (ועל ווג) ברשתות החברתיות שלהן ומעבירות אותן הלאה, למעגלים החברתיים המקוונים שלהן, שפוטנציאלית יכולים להכיל גם נשים שכלל לא קוראות את המגזין.
מי מרוויח מהדיל הזה? המפרסמים מקבלים גישה לקהל יעד שהוא שניים במחיר של אחד, גם צרכן וגם משווק; ווג מקבל (ככל הנראה) כסף מהמפרסמים עבור התיווך ומהדק את הקשר עם המשפיעניות הפעילות. והמשפיעניות, מה הן מרוויחות? ומה זה בכלל משפיעני רשת?
“יש הרבה אנשים שהם מומחים מטעם עצמם”, הסבירה המו”ל של ווג, סוזן פלייגמן, בראיון לאתר אדוויק. “ההבדל הגדול הוא שאנחנו מפתחים תוכנית של שגרירים שמפיצים את המסר – בצורה דיגיטלית על גבי רשת גדולה מאוד – על הגישה שהם קיבלו בזכות ווג”. “אני מחשיבה את עצמי כמשפיענית משום שאני משתמשת בכלים חזקים פוטנציאלית (בלוגינג, סושיאל מדיה) להפיץ חדשות ולדון במה שקורה בעולם האופנה”, אמרה כריסטה מרזן לאדוויק. “פוטנציאלית” היא מילת מפתח: למרזן יש כ-870 חברים בפייסבוק, 1700 עוקבים בטוויטר, והפוסטים בבלוג שלה, fresh squeezed, זוכים למספר תגובות חד-ספרתי, כשלעתים הספרה הזאת היא אפס. המספרים החברתיים של יוגסנדראם מוצלחים יותר – 1900 חברים בפייסבוק ו-3500 עוקבים בטוויטר, ועם זאת, הפוסטים בבלוג שלה, Erin Jeen, עומדים עריריים עם אפס תגובות ושיתופים בודדים ברשתות חברתיות.
מדוע מסתפק המגזין הנחשב בנשים שהן משפיעניות זוטרות, אם בכלל, במקום לפנות לפאשניסטיות-רשת גדולות יותר? טיפאני מנינג מהבלוג הוליווד אינסיידאאוט כתבה פוסט תחת הכותרת הסרקסטית “האם אני אהיה בלוגרית ווג הבאה?”, שבו הסבירה שזו הכלכלה, טמבל: “סיבה אחת לכך שחברות הפאנל הן כל כך עלובות היא ככל הנראה העובדה שלא משלמים להן. בלוגרית חכמה ומבוססת לא היתה נותנת לווג ולמפרסמים את זמנה ואת יחסי הציבור בחינם. לעומת זאת, לחובבת אופנה צעירה (למרות שחלקן לא כאלה צעירות) וקלולסית יותר שנהנית לכתוב את הבלוג שלה, זו נראית כמו הזדמנות טובה להיות סוג-של-מקושרת עם ווג ומותגים גדולים אחרים ולקבל דוגמיות חינם כדי ליצור תוכן עבור האתר שלה, שלא לדבר על התואר המכובד ‘משפיענית ווג'”. במילים פשוטות: משפיעני רשת הם כמו פרזנטורים, רק זולים.
מסיבת רווקות ופסולת יחצנית
לא רק באנגלית אין מילה ל”לפרגן” – גם בעברית. “אני חושבת שאני מדברת בשם כולנו כשאני אומרת שאנחנו סולדות מהכינויים הללו, כי הרבה אנשים לא מפרגנים”, אומרת רות זוארץ, משפיענית רשת מקומית שגייסה לאחרונה תשע מעמיתותיה להפקת אופנה לקידום אירוע של עמותת פתחון לב, כשאני מבקש ממנה להגדיר מה זה “משפיענית רשת”. “אנשים אומרים ‘סטטוסים מכורים’, ‘מסחריות’ וכל מיני כאלה דברים. ובגלל זה לא היה לי קל לגייס אותן”.
זוארץ עובדת בעסק המשפחתי שלה, “טוויטר אנלייזר”, שירות סטטיסטיקות למשתמשי טוויטר, ועוסקת בייעוץ למיתוג ושיווק ברשתות חברתיות. לדבריה, “משפיענית מבחינת רוב האנשים זה אחת שהיא מסחרית. זה לא נכון בכלל – הרבה מהקמפיינים שאנחנו עושות הם בהתנדבות. אני יכולה להראות לך את האינבוקס שלי, וגם של טל נבארו ושונית וייס. בכל יום אני מקבלת בין 10-15 פניות – בואי לעשות הסרת צלוליטיס, מסע שורשים וכו’ בחינם, רק תכתבי בפייסבוק שלך. ברוב המקרים אנחנו אומרות לא – לא כי אנחנו לא רוצות מסז’ בחינם, אלא כי אנחנו לא רוצות לקבל את התגובות הללו. אם היו מגיעים עם הצעה שאי אפשר לעמוד בפניה, הייתי עושה את זה”. הצעה כזאת הגיעה מקיה, שמימנה את מסיבת הרווקות של זוארץ, כולל מכוניות צמודות לחוגגות ואירוח במלון קראון פלאזה באילת. [עדכון 27.9.2011] הדר אוקנין מעדכנת: “האירוע של קיה הוא יוזמה שלי, לקחת 15 מובילות דעה ברשת עם ארבעה רכבי קיה חדשים לסופ”ש באילת. לגמרי במקרה זה נפל גם על מסיבת הרווקות של זוארץ וגם על היומולדת שלי :) כאמור, רעיון, ארגון ותפעול כולו שלי. קרדיט לא יזיק :)” [\עדכון]
לזוארץ יש כ-5000 חברים בפייסבוק – המספר המקסימלי האפשרי לפרופיל אישי (בניגוד לדף של מותג, שאינו מוגבל) וכ-24,500 עוקבים בטוויטר. לא קשה להבין למה תמורת אזכור אצלה, המפרסמים יסכימו גם לבוא אליה הביתה ולעשות לה מסז’ חינם במו ידיהם. “זה לא רק העניין של מספר חברים”, היא מתעקשת, “אלא גם האינטראקציה שקיימת לך בדף. יש ימים שאני לא כותבת כלום ומישהו כותב לי שיום בלי הסטטוס שלי זה כמו יום בלי לקרוא ‘ידיעות’. תצחק, אבל זה ככה”.
טכנית, חלק מהפעילות של משפיעני הרשת היא עבודה עיתונאית: סיקור של אירועים ומוצרים וכתיבת ביקורות. אולם המשפיענים משרתים את המפרסמים ולא מערכת עיתונאית, ומצפים מהם, גם אם זה לא נאמר במפורש, לכתוב ביקורות חיוביות, או לכל הפחות להימנע מביקורות שליליות מדי. אף אחד לא שולח לזוארץ סלסלת מוצרי טיפוח כדי שהיא תכתוב בפייסבוק שלה שהריח שלהם משונה והם משאירים תחושה שמנונית על העור.
מנינג, הבלוגרית שלעגה למשפיעניות של ווג, טוענת שיש להן תפקיד אנטי-עיתונאי שמשרת את המגזין: “הרשת משמשת לווג מקום לשלוח אליו הצעות לכתבות [מטעם המפרסמים, ע”ק] ומוצרים שהוא לא יסקר, אבל צבא הבלוגריות הקלות להתפעל ובעלות הסטנדרטים הנמוכים כן יסקרו”. המגזין שומר על נקיון עמודיו לשביעות רצון תושבותיו הקוראות תוך כדי ריצוי המפרסמים, כשהפסולת היחצנית מועברת להטמנה בחצרות הבלוגים והרשתות החברתיות של המשפיעניות.
סלב out, משפיען in
מרגע שהסלבריטאים גילו את הרשתות החברתיות, זה היה עניין של מעט מאוד זמן עד שהם יגלו את הפוטנציאל הפרסומי שלהן. סלב יכול להופיע בפרסומת, להיות פרזנטור, לקבל חסות ולאזכר את המותג בראיונות, והוא יכול גם לפרסם אותו בטוויטר ובפייסבוק שלו, תמורת תשלום נוסף. לפי דיווח של CNN, גוגל בונה תוכנית לגיוס סלבים לגוגל פלוס, שיהוו מוקד משיכה לרשת החברתית החדשה שלה.
חברת Ad.ly מפעילה שירות שמתווך בין מפרסמים לבין סלבריטאים. היא מייצגת עשרות מפרסמים גדולים ועשרות אלפי סלבים ומשפיעני רשת. בראש רשימת הסלבים שעובדים עם אד.לי: 50 סנט (עם 4.8 מיליון עוקבים בטוויטר; נמצא במקום ה-20 ברשימת הפרופילים הפופולריים ביותר בטוויטר), מריה קארי (4.66; מקום 24 ברשימה הכללית), צ’ארלי שין (4.5; מקום 27), פריס הילטון (4.36; מקום 28) וסנופ דוג (3.8; מקום 38).
בשיטה של אד.לי, המפרסמים מכניסים מטבע בחריץ של הסלב, בוחרים את המסר הפרסומי הרצוי ולוחצים על הכפתור, ששולח את הסלב לאשר את המסר לפרסום בטוויטר או במייספייס שלו, בליווי גילוי נאות על כך שמדובר בפרסומת ולא באזכור אורגני. בספטמבר אשתקד הוסיפה אד.לי לפלטפורמות הפרסומיות שהיא מציעה את פייסבוק, ואפשרה לסלבים להעלות את המסרים הפרסומיים גם בדפים הרשמיים שלהם. אולם במרץ הודיעה פייסבוק לאד.לי כי היא מפירה את תנאי השימוש של הרשת החברתית, ובאפריל הפסיקה אד.לי את פעילותה שם.
זה לא אומר שפייסבוק מתנגדת לפרסום באמצעות משפיענים. למעשה, זה בדיוק הרעיון מאחורי תוכנית ה-Sponsored Stories (סיפורים ממומנים) שהיא השיקה השנה. התוכנית לוקחת פעילויות שהגולשים מבצעים בלי כוונה מסחרית והופכת אותן לפרסומת. למשל, אם עשיתם צ’ק-אין עם חברה בבית קפה, אתם והחברה עשויים למצוא את עצמכם מככבים במודעה של בית הקפה, שתוצג לחברי-הפייסבוק שלכם ותספר להם מה עשיתם. אתם אולי לא סלבים, אבל עבור המפרסמים, המלצה מכם לחבריכם עשויה להיות שווה הרבה יותר מהמלצה של ארז טל. דיויד פישר, סגן נשיא לפרסום ופעילות גלובלית בפייסבוק, סיפר לאתר פאסט קאמפני שהסיפורים הממומנים יעילים פי שתיים בממוצע מפרסומות פייסבוק רגילות.
באופן אירוני, דווקא זוארץ, שפעילה מאוד ברשתות החברתיות, נאלצת לפעמים לצנזר את הפעילות שלה בפייסבוק: “אני וטל נבארו חברות באמת טובות, ומתראות בלי קשר לעבודה. לפעמים אנחנו לא רוצות לעשות צ’ק אין או להעלות תמונות מהמקום שאנחנו מבלות בו – אפילו שכל משתמש היה עושה זאת באופן טבעי – כי זה ייראה מסחרי. אפילו שזה שתי חברות יושבות בקפה בכיף שלהן”.
את שבויה של המעמד הפייסבוקי שלך?
“שבויה זו מילה קשה, אבל כן, הרבה מאורח החיים שלך מתנהל על פי זה. כל מה שאתה כותב ומעלה ומגיב, יש לזה השלכות, גם אם אתה חושב שאף אחד לא קורא, כולם קוראים ולכולם יש דעה. בחתונה שלי, למשל, הסתננו 50 איש שלא הוזמנו, מעולם לא ראיתי אותם. איפשהו אתה יודע שאנשים מתייחסים אליך בצורה מסויימת בגלל אינטרס – את מעלה תמונה, ו-800 אנשים אומרים לך שאת מהממת. לטס פייס איט, אני לא בר רפאלי ולא אסתי גינזבורג. זה מעלה לי חיוך על הפנים ונותן ליטוף באגו, אבל יש הרגשה שאנשים לא אומרים לך את האמת בפנים, כי הם מפחדים סלאש מכבדים סלאש רוצים ממך משהו”.
“בעידן שבו אנשים מותקפים במאות מסרים ביום – זה עשוי להגיע עד ל-700, תלוי איזה מחקר אתם קוראים – איך אתה יכול להתבלט?”, שאלה בראיון לאדאייג’ קרולין אברסון, שעברה מתפקיד אחראית מכירות הפרסום הגלובלי במיקרוסופט לסגנית נשיא מכירות גלובליות בפייסבוק, ולא חיכתה לתשובה: “אני חושבת שהמלצה מחבר היא חזקה בצורה יוצאת דופן”. לדבריה, “מה שאנחנו מנסים לעשות ברמה הפשוטה זה להיות מקדמים מטעם המותגים. אם אני אוהבת סיפור של מותג ויש לי חוויה נהדרת שאני מפרסמת על הקיר שלי, היא עוברת הלאה לחבריי ולחברים של חבריי – זה שיווק מפה לאוזן בקנה מידה שלא ראינו קודם”. לדבריה, מחקר של נילסן מראה שהסיכוי שתזכרו מסר של מודעה מוכפל אם חבר המליץ לכם על המודעה. “ספי שקד אמר שכשאני כותבת סטטוס זה יותר אמין מספוט של 30 שניות או פרסומת של ג. יפית שכיום בעידן הפייסבוק/המדיה החברתית, סטטוס שהוא גם המלצה לחבר שווה ערך יותר מספוט של 30 שניות בערוץ 2″, אומרת זוארץ. אולי לא ידעתם את זה, אבל כל אחד מאיתנו הוא משפיען הרשת של המעגל החברתי שלו.
אברסון הזכירה מונח שקראה בכתבה במגזין פאסט קאמפני – usertising – פרסום שנוצר על ידי משתמשים. אם פעם היינו הנמענים של הפרסומת, ועם בוא האינטרנט הפכנו לשליחים הוויראליים שמפיצים אותה, ברשתות החברתיות אנחנו גם אלה יוצרים אותה. אולי לא ידעתם את זה, אבל כל אחד מאיתנו הוא משק אוטרקי של פרסום.
_________________________
התפרסם במקור בגליון ספטמבר 2011 של מגזין ”פירמה" של גלובס
פוטושופ: פיני סילוק
פיני סילוק הוא צלם ומעבד תמונה, בוגר תואר ראשון בתקשורת וניהול במכללה למנהל ת”א, מתגורר ויוצר בתל אביב. “[סילוק] כבש בזריזות את הנישה הקטנה והיוקרתית של צילום שערי המוספים”, כתב עליו אסף שניידר ממעריב. “ברור לי שהוא ייסד משהו, ברור לי שהוא מוכשר כמו שד במשהו הזה, אך ברור לי גם שהמשהו הזה לא יכול, אסור לו פשוט, להיקרא צילום”.
“אני די אנטי לכך שהופכים דוגמניות למשהו שלא קיים במציאות רק לשם הכתרתן כדבר הכי יפה בשביל למכור מוצר או שער”, אומר סילוק. “אם זה היה תלוי בי, לא הייתי מחליק דוגמנית בשביל לייפות אותה. הייתי מחליק אותה בשביל להפוך אותה לבובת ברבי, כמו שעשיתי לשירז טל לשער של תרבות מעריב לפני כשנתיים. כיום אני משתמש בפוטושופ בעיקר בשביל להעביר קונספט, לתת אמירה, לרגש בצורה הייחודית לי שאפשרית רק באמצעות הרחבה הדמיון אל מעבר לכותלי היכולות של הצילום הרגיל”.
סילוק חש שההצלחה שלו מתרסקת על קירות הממסד האמנותי: “בעולם המסחרי יש ביקוש תמידי ואינסופי לחדש ולהפתיע. גם באמנות קיים היצר הזה, אך לצערי בארץ הוא מלווה בדעות קדומות, שליליות רבה וחוסר פרגון. האנשים ששולטים בתחום האמנות בארץ כיום לא פתוחים מספיק בשביל לקבל את הפוטושופ ככלי מודרני בידי היוצר של המאה העשרים ואחת, אולי כי הם לא מכירים אותו. מאוד פשוט להבין מכחול, צבע וכן ציור. לעומת זאת, להבין איך עובד הפוטושופ ומה היכולות שלו קצת יותר קשה. היו לי יצירות מדהימות שעבדתי עליהן שעה, ולעומתן כאלו שלקחו לי שלושה ימים רצוף. הצופה הממוצע לא יבחין בהבדל של ממש ולא יבין מדוע זה לקח כך וזה לקח יותר זמן.
“אולי הסיבה היא שיש בפוטושופ מעין משהו מזוייף, מציאות מדומה. ועכשיו אני אשאל אותך – האם לא כך הדבר גם בציור? מי קבע שהדיוקן של הנרי ה-8 באמת היה זהה אחד לאחד להנרי ה-8 בכבודו ובעצמו? טוב ככל שהיה הצייר שצייר אותו, הוא לא מושלם, ועל כן היתה חייבת להיות איזה שהיא סטיית תקן של המציאות. ואולי הנרי ה-8 רצה שהצייר יעשה אותו בעל אף סולד יותר או בטן נפוחה פחות. מי אמר שכך היו הדברים?
“השמרנות כיום לגבי תמונות מעובדות נמצאת בעיקר אצל בעלי הגלריות. יש מין דרישה שכזו למשהו אמיתי בכל הנוגע לצילום. בתערוכה הגדולה שלי במתחם התחנה במרץ הצגתי סדרות של צילומים שעסקו בחיי הלילה של תל אביב. הסדרה ‘the sin’ עסקה בצילומים דוקומנטריים ללא פוטושופ, וסדרת ‘המרוטשים’ היתה סוג של מחווה לקלפים המיתולוגיים משנות השמונים, ‘חבורת הזבל’. הסדרה של החתול והכלב המרוטשים לא מכרה אפילו תמונה אחת. כל המבקרים נדהמו מהתמונות אבל זה לא מכר כלום. לעומת זאת, ‘the sin’ מכרה כמה הגדלות במחיר יפה מאוד. זה גרם לי לחשוב שאולי לא רק בעלי הגלריות סגורים לפוטושופ, אלא גם הקניינים”.
________________
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור פי במוסף פירמה של גלובס, גליון ספטמבר 2011
קראקרים פרצו לאתר מכבי ת”א ולעגו להפסד שלה לבשיקטש
פרצנים (קראקרים) פרצו הערב לאתר הרשמי של מכבי תל אביב. על ההשחתה המקובלת של עמוד הבית הם הוסיפו אלמנט אקטואלי: פרסום תוצאת המשחק של מכבי נגד בשיקטאש, שהסתיים בנצחון 5:1 של הקבוצה הטורקית. בעמוד הבית הפרוץ כתבו הפורצים, שחתמו בכינויים CWOmer, sakkure ו-MasterX, כי “You Didn’t Let Us Come To Field But We Are Everywhere!” (“לא נתתם לנו לבוא למגרש אבל אנחנו בכל מקום!”).
בדקות האחרונות חזר עמוד הבית המקורי לאוויר.
11 בספטמבר בגוגל קלנדר
יניר כהן סימן לעצמו ביומן לא לשכוח את הפיגוע בתאומים:
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
