צו איסור פרסום על סנטר
ינון מלכי תוהה לפשר הפקסול המשונה על הסנטר בתמונה בראשית של ynet. מישהו יודע?
[עדכון] תודה למגיבים אלעד ר. ואילן18 שפתרו את התעלומה: הפקסול נועד להסיר את סימן המים של “בחדרי חרדים”, כי קרדיט זה לחלשים.
[עוד עדכון] בגוף הכתבה בוויינט מופיעה התמונה המפוקסלת ומתחתיה קרדיט ל”בחדרי חרדים”.
אנשים שמשתמשים בסחורה של עצמם
פוסט של אורן פרסיקו
לפני כשבועיים הגיש בא כוחה של חברת אס.אם.אס לוגיסטיקה בע”מ תצהירי עדות משלימים במסגרת תביעה המתנהלת בינה לבין חברת עיתון “ישראל היום”, שבמסגרתה נחשפו הסכומים שמשלם החינמון ל”הארץ” על הפצתו. אחד הנספחים שהוגש לבית המשפט הינו העתק של תכתובת מיילים הנוגעים למשלוח גיליונות “ישראל היום” למשרדי חברת Interface Partners International Ltd.
באוקטובר 2007 שלחה תמי בר מחברת Interface Partners International דואר אלקטרוני לעמיר פינקלשטיין, סמנכ”ל תפעול והפצה ב”ישראל היום”, ובו כתבה כך:
Hello Amir
May we ask to have just 2 copies of the daily paper?
We have been getting too many and they get thrown away – It’s a pity!
Thanks!
מהתכתובת שהוגשה לבית המשפט עולה כי כעבור כמה שעות העביר פינקלשטיין את המסר הלאה, למי שעבד בזמנו כמנהל ההפצה של העיתון, כשהוא מדגיש בפניו: “לביצוע מיידי. זה המשרד של שלדון בארץ”.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית"
עכשיו במוסף החג: כולם מדברים על הכל
פרויקט חג בעיתון הוא נסיבות פרוזאיות שהתלבשו בבגדים חגיגיים: הקוראים מצפים לנפח גדול יותר בעיתון חג, שנמכר במחיר הגבוה של עיתון סוף השבוע ואמור להספיק לכל ימי הבטלה. מאחר שחופשת החג מקדימה את מועד ההורדה לדפוס, אין אפשרות לכתוב תכנים עדכניים לגמרי, ולכן אוספים מראש תכנים על-זמניים ומפרסמים אותם כפרויקט. דבורית שרגל, שנאלצת לקרוא את כל הפרויקטים האלו במסגרת בלוג ביקורת התקשורת שלה, הגדירה זאת יפה: “כשרונם הגדול של עורכי ימינו מתמצה במציאת שם לפרויקט שאפשר לקרוא לו כלבויניק. הווה אומר, יש לנו איקס כתבות שעוד לא השמשנו עד כה והן מעלות חלודה בתיקייה, בואו נמצא להן שם שיוכל לאגד אותן תחת מילת המוות – פרויקט. זה הולך כך: או שיש לנו סטוק של כתבות, או שאנחנו רוצים לתת לטאלנטינו משהו לכתוב עליו, משהו אישי שלא יצטרכו להתאמץ עבורו, ושכבר כתבו עליו אלף פעם”.
כתבות הפרויקט הן הלחם שמכניסים לתערובת הקציצות כדי לתת להן נפח ויציבות ולחסוך בבשר (למעשה, בפסח הזה אני מתכוון לטחון את עיתוני החג עצמם ולהכניסם לתערובת כדי לחסוך בלחם). אחד מסוגי הלחם שנוהגים למלא בו את קציצת החג הוא ראיונות עם אנשים שלא מרבים להתראיין, ועכשיו, במבצע לרגל החג, מדברים על הכל (באמת? הכל? ה-כל? כולל הכל? והכל כולל הכל נכנס בכתבה של 5000 מילה?). הקורא עידן גל מצא ושלח לנו לא פחות משלושה דברנים כאלה בעיתוני הסופשבוע שלפני החג: שלמה ארצי, קרן פלס ובר רפאלי מדברים על הכל. לידיעת קוראינו שומרי המסורת: על הקציצות הללו יש לברך “שהכל נהיה בדברו”. חג שמח.
תפקידו האבוד של אסי כהן ב”איים אבודים”
פוסט של דורון פישלר, "עין הדג"
בטח לא ידעתם בכלל שאסי כהן שיחק ב”איים אבודים“. אבל זאת עובדה. היה כתוב באינטרנט, ולא במקום אחד. תודה ל-Mook, שגילה את התופעה ודיווח לי עליה.
אסי כהן, בטח שמעתם, הכריז השבוע על פרישה מ”ארץ נהדרת”, ומדורי הבידור של כל העיתונים והאתרים הישראליים דיווחו על כך. באותה הזדמנות הם כמובן סקרו גם את הפילמוגרפיה של כהן, שכוללת את “אהבה קולומביאנית”, “יוסי וג’אגר”, “זוהי סדום“, וכמובן “איים אבודים”, אחד הסרטים הישראליים המצליחים של השנים האחרונות.
רק שאסי כהן לא השתתף ב”איים אבודים”. ובכל זאת, הסרט מוזכר בכתבות על פרישתו מהתכנית כמעט בכל אחד מהאתרים. הנה הדיווח ב-ynet:
והנה הדיווח במאקו, שכולל משום מה טקסט זהה:
ב”ישראל היום” הניסוח קצת שונה, אבל גם הם מתעקשים שאסי היה ב”איים אבודים”:
ואותו הדבר בדיוק קרה גם בנענע10, בעכבר העיר ובנרג. מבין האתרים הישראליים הגדולים, וואלה הוא היחיד שבו סיקור העזיבה של כהן את “ארץ נהדרת” לא כולל איזכור ל”איים אבודים”.
מה לעזאזל קרה? הניסוח המאוד דומה בכל האתרים מעלה את הסברה שכולם לקחו את המידע מקומוניקט כלשהו שנשלח אליהם על ידי יחצ”ן כלשהו, או שהעתיקו מויקיפדיה – שבה בערך על אסי כהן באמת מופיע “איים אבודים”. ואיך המידע הזה הגיע לויקיפדיה? באמצעות העתקה מ-IMDb, כמובן. ואיך אסי כהן הגיע לרשימת השחקנים של הסרט ב-IMDb? טעות פשוטה: בסרט משתתף שחקן אחר, ילד בשם אסף כהן (ככל הנראה אחיו הקטן של אושרי כהן).
אם כתב אחד היה עושה את הטעות הזאת, לא היה בזה שום דבר מפתיע או אפילו ראוי לציון. כולם טועים לפעמים. מה שמדהים פה הוא שכולם טעו. מצב ה”עתונות” בארץ כל כך עלוב שצריך להגיד תודה על כל כתב שטורח אפילו לבדוק מידע בויקיפדיה, ואם אפילו מי שמרחיק עד ל-IMDb מוצא את אותו הדבר – זאת כבר עובדה בשטח. ובכל זאת מפתיע שלכותבי הידיעה באף אחד משבעת האתרים לא קפצה לראש העובדה שאחד השחקנים הכי פופולריים בארץ לא באמת השתתף באחד הסרטים המצליחים של השנים האחרונות.
ויקיפדיה היא עבודה בתהליך שמשתנה כל הזמן. סביר שבתוך חצי שעה מרגע פרסום הפוסט הזה, הערך על אסי כהן כבר יתוקן. אבל אותו הדבר לא נכון לגבי כל האתרים הישראליים. אם תרצו מאוחר יותר “לתקן” את ויקיפדיה חזרה, אין שום בעיה – יהיו לכם סימוכין, והרבה. בקיצור, הטעות היא כבר לא טעות אלא עובדה בדוקה ומוצקה. אם תצא גירסת במאי של “איים אבודים” יהיה צריך לשתול בה דיגיטלית את אסי כהן, כדי להתאים את הסרט למציאות כפי שכולם מכירים אותה.
________________________
דורון פישלר הוא ממייסדי ועורכי אתר ביקורת הקולנוע "עין הדג", שם התפרסם הפוסט במקור
שכר עובדי הבנקים: כמה זה עולה לנו?
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“עלות שכר עובדי הבנקים לשיא: 27,600 שקל בחודש” היא הכותרת הראשית של “גלובס”, הקורא לקצץ בשכרם. אף פעם לא הבנתי את פשר האובססיה של כמה מהעיתונים לגבי שכר עובדי הבנקים (“זו השנה החמישית ש’גלובס’ מסכם את שכר עובדי הבנקים, קבוצת עובדים הנמנית באופן מסורתי עם קבוצות השכירים מקבלי השכר הגבוה”, נכתב בפתח הידיעה בכפולה הפותחת של העיתון, המוקדשת לנושא).
מדובר בהמוני שכירים (כ-50 אלף) הקמים בבוקר לעבוד (ועוד בעבודה משעממת כל-כך) ומרוויחים שכר נאה. עיתונות בריאה, שאינה נגועה בצרות עין, אמורה בשלב הזה למחוא כפיים ולא לחרוק שיניים. מה עוד שחלק מהשכר הזה, מעיד “גלובס”, מותנה בביצועי הבנק, ובשנות המשבר שכר העובדים אכן קוצץ.
לקרוא לקצץ שכר שכירים מהמעמד הבינוני בשמה של “התייעלות” זו חרב פיפיות. לכתוב על עלות שכר ממוצעת של 27,600 שקל בחודש שהיא “יישור קו” עם “שכר הבכירים”, שיש ביניהם המרוויחים סכום כזה, נטו, ביום עבודה, הוא מה שבימים אחרים אוהבים ב”גלובס” לכנות “פופוליזם”.
ברם, יש לציין כי הכתב המדווח, עירן פאר, השית לבו לנקודת התורפה של הסיקור: “אבל מה לנו כי נלין על שכר העובדים הגבוה, כשלצדם מרוויחים המנהלים משכורות גבוהות פי כמה וכמה”, כותב פאר. “העובדים לא פראיירים – הם רואים את החגיגה בצמרת הבנק, ודורשים את חלקם. איך יכול מנכ”ל בנק להסביר לעובדים שאין תוספות שכר כשהוא גורף מיליונים לכיסו?”. “גלובס”, בכל מקרה, לא צריך להתנדב לעזור לו.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-12.4.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית
השלם: כדורגל משחקים ___ דקות
פוסט של שלמה מן (ייגר מאיסטר), העין השביעיתאחד הקוראים כתב לי על תופעה חדשה בגזרה המסחרית של ערוץ הספורט: “מדובר בפרסומת שעולה כשאתה מבקש לצפות בשידור ישיר או בתקציר באתר. כאשר אתה לוחץ פליי, המסך כולו משחיר ועולה פרסומת של חברת מכונות גילוח שמחייבת אותך להתאים מעין פאזל כדי שתוכל להמשיך לצפות בשידור! לא התאמת? המסך נותר מושחר. אם לוחצים על כפתור ‘המשך לשידור הישיר’, מתקבלת הודעה ‘נסה שוב’.
“אם אתה כבד ראייה, חסר קואורדינציה, או שסתם אין לך סבלנות למשחקים כאלה, דינך אחד: להיות מורחק ממשפחת אוהדי הספורט ולא לצפות במשחק. אני מבין שפרסומת היא סוג של תשלום עבור הזכות לצפות, אבל מאיפה התעוזה המחוצפת של ערוץ הספורט ואותה חברה לחוד לי חידות שאם איני יודע את התשובה עליהן, איני יכול לראות את המשחק?
“לי אין טלוויזיה, כך שהמחשב הוא פעמים רבות הכלי שלי לצפייה בספורט. החוצפה של ערוץ הספורט גורמת לי בראש וראשונה לא לרצות לקנות מוצרים מאותה חברה מפרסמת, וגם שולחת אותי לאתרי השידור האחרים, שם מאזנים בין הצורך לפרסם ולהתפרנס לבין חוויית הצפייה של המשתמש”.
________________________
שלמה מן (ייגר מאיסטר) כותב את טור ביקורת עיתונות הספורט "עומד בשער" באתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-7.4.2011
כיפת ברזל בפעולה: בלעדי לוויינט! ולנענע! ולמאקו!
קורא מדווח: “טמקא, נענע ומאקו בסרטון בלעדי”.
פרשת קם-בלאו: גלובס. עוד לא התבגר
פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית
לי-אור אברבך דיווח השבוע ב”גלובס” כי לשכת העיתונות הממשלתית חידשה את תעודת העיתונאי של אורי בלאו. ראש לע”מ, אורן הלמן, צוטט בידיעה כך: “בישראל כל אדם, כולל אורי בלאו, חף מפשע עד שהוכח אחרת בבית-המשפט, ובלאו לא הורשע. חשוב לזכור כי חופש העיתונות הינו ערך עליון במדינה דמוקרטית. אם בלאו יורשע בבית-המשפט, ההחלטה אם להנפיק לו תעודת עיתונאי או לא עשויה להיות שונה”.
לידיעה ב”גלובס” המודפס צורף איור של בלאו. כיתוב האיור קרא: “בלאו. עוד לא הורשע”. לא “בלאו. חופש העיתונות הינו ערך עליון”, ולא “בלאו. חף מפשע עד שהוכח אחרת”, אלא “בלאו. עוד לא הורשע”. מצער מאוד להיווכח בחוסר הסולידריות שמפגין “גלובס” כלפי עמית למקצוע שעשוי לעמוד לדין פלילי בשל עבירה שמן הסתם ניתן להאשים בה עיתונאים מכל מערכת תקשורת מרכזית בישראל.
גם ב”ישראל היום” מתפרסמת השבוע ידיעה (שלמה צזנה וצבי הראל) על חידוש תעודת העיתונאי של בלאו. תוכן הידיעה דומה, אך כיתוב התצלום בעיתון זה, שאינו ידוע כתומך נלהב במניעים האידיאולוגיים שהניעו לכאורה את ענת קם וגם לא במסקנות החריפות של התחקיר על החיסולים הממוקדים שהכין בלאו על סמך המסמכים שקיבל ממנה, קורא כך: “בלאו. ‘חופש העיתונות – ערך חשוב”.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
סקופ חדשות 2: אם תוסיפו 3 לגיל שלכם ותחסרו את הגיל שלכם, תקבלו 3
חדשות 2 באינטרנט מדווחים על “התופעות החשבוניות המסתוריות של שנת 2011”. אחת מהן היא שבאוקטובר יהיו חמישה ימי ראשון, שני ושבת, “אירוע יוצא דופן החוזר על עצמו רק פעם אחת ב-823 שנים”. מרתק. השני הוא ש”השנה יש גם ארבעה תאריכים יפים במיוחד ה-1.1.11 וה-11.1.11 שכבר עברו, וה-1.11.11 וה-11.11.11 שעוד לפנינו”. שזה בכלל, אם לא ה.
והתופעה החשבונית המסתורית השלישית:
האם ידעתם שאם תיקחו את שתי הספרות האחרונות של שנת הלידה שלכם, ותוסיפו את גילכם תמיד יתקבל המספר 111? לדוגמה, אם נולדתם בשנת 1987 אז גילכם הוא 24. כעת החיבור של 87 ו-24 ייצא כמובן - 111. עכשיו נסו בעצמכם.
ניסיתי וזה עובד! אני בן 32, נולדתי ב-79′, ביחד זה 111!
ואחי הקטן בן 23, נולד ב-88′, ביחד זה גם 111!
קסם!
בעצם לא!
אם יורשה לי רגע של מתמטיקה ברמה של אוניברסיטת שקר כלשהו בהתכתבות: ככל ששנת הלידה שלכם רחוקה יותר מ-2011, הגיל שלכם גדול יותר. ויותר מכך – על כל שנה פחות בשנת הלידה שלכם, יש שנה יותר בגיל שלכם. [עדכונצ’יק] איל שינדלר מנסח זאת בפשטות: “שנת הלידה+הגיל=השנה היום” [\עדכונצ’יק]. אני מצטער שאני נאלץ להסביר את זה, אבל מישהו בחדשות 2 באינטרנט לא ראה מספיק רחוב סומסום בילדותו או משהו.
אם שמים את זה במשוואה, זה אפילו יותר פשוט (בהנחה שאותו מישהו יודע לפתור משוואה עם נעלם אחד, וזו הנחה מאוד מרחיקת לכת בנסיבות הקיימות). תהא שנת הלידה שלכם X. בהנחה הסבירה שאתם בני פחות מ-112, שתי הספרות האחרונות של שנת הלידה שלכם הן
וגילכם הוא
אם תחברו את שני המספרים הללו תקבלו
ה-Xים מבטלים זה את זה ואנחנו נשארים עם
קסם! תופעה! וודו! אבראקדברא! כיפוף כפיות! שמן נחשים! קבלה מעשית! טריגונומטריה של המרחב! אבקת פיות!
התופעה הזאת, אגב, מתרחשת גם בשנת 2010, 2005, 2001, 1998, 1965 וכל שנה שהיא, בעצם.
הנה, אני אדגים: נניח שעכשיו 1991. אני בן 12, נולדתי ב-79′, ביחד זה 91.
רגע, ננסה שוב. אחי האמצעי היה בן 9, נולד ב-82′, ביחד זה 91.
שיט, זה לא יוצא 111. מצטער שירדתי עליכם סתם, חדשות 2 באינטרנט.
[עדכון] מסתבר שהסיפור עם אוקטובר שגוי. בכתבה נכתב כי
בחודש אוקטובר בשנת 2011 יש חמישה ימי שבת, ראשון ושני. מתברר שזהו אירוע יוצא דופן החוזר על עצמו רק פעם אחת ב-823 שנים.
אביעד שטיר כתב לי: “כל פעם שחודש בן 31 יום מתחיל ביום שבת, יהיו בו חמישה ימי שבת, ראשון ושני. אני מניח שזה יוצא, בממוצע, מדי שבע שנים”. הוא מביא כדוגמה את אוקטובר 2005, שהיו בו חמישה ימי שבת, ראשון ושני, ומסכם: “2011 – 2005 < 832". מסקנה: לא לפרסם מכתבי שרשרת מפוקפקים ככתבות.
לאכול גם את השקית
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
על שער מוסף “ממון” של “ידיעות אחרונות” מופיעה הכותרת “הבן של רני רהב עבר טסט. נחשו מה הוא קיבל כמתנה?”, ולצידה צילום של איש יחסי הציבור רני רהב. זה מעניין: פניו של מי שעובד בשידול התקשורת כדי שזו תהפוך את פניהם של אנשים אחרים לידועים – הופכות ידועות בפני עצמן; מי שעובד בדחיפת אייטמים למדורי הרכילות, הופך אייטם בעצמו. למה דומים צרכני אותה תקשורת? למי שקונים שקית בוטנים ודורשים מהם לאכול גם את השקית.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
עוד רני רהב:
• רני רהב, ברוך הבא להפייסבוק
• הדומיין הארוך להפליא והבלתי קליט להחריד של קונסול הכבוד רני רהב
• “אינטרנטים”: מי אם לא רני רהב
• לרני רהב התפלקו 5 מיליון דולר
• רני רהב: יש לי לקוח סודי שיש לו סוד, והוא יספר לכם אותו במקום סודי
• היחצן של היחצן: מי מגונן על רני רהב בטוקבקים?
• האם הבן של רני רהב מגונן עליו בטוקבקים?
• גוגל, אל תהיי רעה!
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
