גם לאקטיביסטים יש משפחה יהודית חמה

לכבוד ראש השנה, סלון מזל מציע “חבילות שי חופשיות מניצול. בסלסלה מוצרי סחר הוגן: קפה, זעתר, שמן זית, ריבה ביתית, סבון, דיסק ויומן”.

30 בספטמבר, 2005 | בנושאים: 404, חיים 1.0 | תגובה אחת

איפה אתם עושים את ראש השנה?

• בקרב המשפחה
• בקרב החברים
• ב-1 בינואר

30 בספטמבר, 2005 | בנושאים: 404, חיים 1.0 | 3 תגובות

שאלה לאלוהים

אדם אכל מעץ הדעת ואז ידע את ההבדל בין טוב לרע. אז למה אלוהים העניש אותו!? הרי לפני הוא לא ידע את ההבדל בין טוב לרע!

– Mr-Misfit

30 בספטמבר, 2005 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

יותר מעניין

סקר בשוקס:

30 בספטמבר, 2005 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת | 2 תגובות

דיסתאריכיזציה

שנה זה לא שנה, יום הולדת זה לא יום הולדת – ולאנשים האלה נותנים לבנות לוח שנה?

30 בספטמבר, 2005 | בנושאים: 404, אינטרנט, התיקונים | להגיב זה מגניב

69% מהעיתונאים אוכלים סקרים מחוממים מחדש

גילעד נס מגלה בבלוגו שהסקר השנתי של שטראוס על צורת אכילת הקרמבו ממוחזר מזה שלוש שנים לפחות: אותו סקר התפרסם בעיתונות ב-2003, 2004 ו-2005.

בשנה שעברה סיפרתי סיפור דומה: סקר של עמינח על הרגלי שינה, שנשלח בפברואר לרגל הוולנטיין, נשלח שוב ביולי, הפעם לרגל ט”ו באב.

חברות מצליחות בשטיקים כאלה כשעיתונאים אוכלים סקרים יחצניים בלי לבדוק דברים בסיסיים כמו שיטת מחקר (שכוללת את התאריך בו נערך הסקר). לפרסם סקר חסר משמעות מדעית זה חטא אחד, אבל למה להוסיף עליו את פשע המיחזור?

29 בספטמבר, 2005 | בנושאים: 404, Press, Release, עיתונות ותקשורת | 7 תגובות

עולצנות

מה שמעורר אצלי את הבעתה הגדולה בהקשר של [מיכל] זוארץ זה שיש לה תוכנית שכולה עולצנות. זה אפילו לא עליצות. זה עשר דרגות מעל עליצות. מיכל זוארץ היא עליצה באופן קיצוני, מוחלט, ללא הרף וללא קשר למי מתראיין אצלה ובאיזה נושא. זה סוטה.

– נעה ידלין, קוֹ-מבקרת הטלוויזיה של מעריב, בפאנל מבקרי טלוויזיה שפורסם בפנאי פלוס.

29 בספטמבר, 2005 | בנושאים: 404, אבשלום קור, טלוויזיה | להגיב זה מגניב

קליק אחד זה פשוט לא מספיק

יפעת קונפינו מפרסמת בזמן תל אביב כתבת יא-בה-יה על לינק באתר עיריית תל אביב שמוביל לאתר עם סרטון סקס. ואיך מגיעים לאתר המסוקס? בקליק, כמו שנהוג עם לינקים? לא ולא. באתר עיריית ת”א יש, אליבא דקונפינו, טכנולוגיה ייחודית:

מדובר בסרטון שעולה מיד אחרי דאבל-קליק שנעשה על הפנייה באתר של עיריית ת”א

29 בספטמבר, 2005 | בנושאים: 404, אינטרנט, התיקונים, נראה אותך מפרסם את זה | תגובה אחת

מיקרו-סקופ

ד”ר יובל קרניאל כותב ב”הארץ” על תיאום הכותרות בין הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט:

הפחד הזה מפני הסקופ של המתחרה הוא המנוע הגדול של העיתונות, והוא ביטוי מובהק לתחרות עזה המתקיימת לטובת הציבור ומשרתת את האינטרס הציבורי. לעיתונאי, לעורך ולמו”ל חשוב יותר מכל דבר אחר לגבור על המתחרה, או לפחות לא להיות מובס ומושפל על ידו. הערכים של זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי והעיתונות הם רק רטוריקה המצדיקה את הפרסום בדיעבד. המוטיווציה האמיתית לחשיפה העיתונאית הבלעדית הם התחרות והכבוד הנלווה לניצחון בקרב מול המתחרה. וכמובן, הצורך למכור עיתונים.

זה נכון, ויש לזה מחיר בעייתי (לפחות בישראל). שאלו כל יחצן, חברה או איש שעובדים עם התקשורת הישראלית, והם יספרו לכם על עיתונאי שאמר להם: “נתת את הסיפור קודם לעיתון אחר? אז אני לא כותב עליך”. יש כאן בעיה אתית – לכאורה, רק חשיבות הסיפור צריכה לקבוע אם הוא יתפרסם או לא, ולא משחקי האגו של הכתב והעיתון. מצד שני, הבלעדיות היא מאזן אימה הכרחי לקיומו של עיתון: אם, למשל, דה מרקר יסכים לפרסם סיפורים שפורסמו קודם בגלובס, בעוד גלובס ימשיך לסרב לפרסם סיפורים שנחשפו קודם בדה מרקר, הרי שכל הסיפורים יגיעו קודם כל לגלובס, מה שיבטיח את פרסומם בשני העיתונים, ולא לדה מרקר, שאז הם יתפרסמו רק בו. ואם זה יקרה, דה מרקר יכול לסגור את בית הדפוס ואתר האינטרנט וללכת הביתה.

קרניאל ממשיך:

דווקא שיתוף הפעולה האלגנטי כביכול בין העיתונים המובילים בארה”ב מדאיג עוד יותר, וזאת בגלל החשש שהוא עלול להביא לפגיעה של ממש בתחרות בין העיתונים החשובים; מכאן קצרה הדרך לפגיעה בכמות ובאיכות המידע שיזרום לציבור הגדול הניזון מעיתונים אלה.

[…]

תיאום מהסוג הזה יכול גם להביא לכך שפרסום שגוי ומוטעה יפורסם בשני העיתונים ויזכה לאמינות ולתפוצה כפולים.

בנקודה הזאת אני חושב שקרניאל טועה, לפחות ככל שזה נוגע לטיימס ולפוסט. בישראל, אם סקופ הוא ממש חשוב, העיתון שלא פרסם ייאלץ בסופו של דבר לפרסמו, לפעמים יעתיק אותו בשינויים קלים בלי לאמת אותו, ובדרך כלל תוך הקפדה לא לתת קרדיט לעיתון שחשף את הסיפור. לטיימס ולפוסט אין בעיה כזאת: כשהטיימס פרסם סיפור בלעדי והראה לפוסט את השער, הפוסט שלח כתבים שלו לעשות את אותו סיפור, ונתן קרדיט לטיימס על החשיפה. וזה, אגב, סטנדרט בעיתונות ברמה הזאת: לא ממחזרים סיפור של כלי תקשורת אחר בלי לתת קרדיט (זה מגיע לרמות אנאליות של לציין בכתבה את מקורם של כל ציטוט וכל פיסת מידע), ולא ממחזרים סיפור בלי לבדוק עצמאית שהוא נכון (אפילו שכשהטיימס או הפוסט מפרסמים סיפור, אפשר בדרך כלל להיות בטוחים שהוא עבר מספיק בודקי עובדות ועורכים, מה שאי אפשר להגיד על העיתונות בארץ, שבקושי יש לה כסף למגיהים, שלא לדבר על בודקי עובדות).

קרניאל חושב שתיאום הכותרות ותופעת הכתבות המומצאות (ג’ייסון בלייר ודומיו) נובעות מחרדה של העיתונות המודפסת* מהעיתונות האינטרנטית, ומסכם:

בעידן האינטרנט אין יותר משמעות לדד ליין**. אפשר אפוא להתנחם בכך שעידן המידע מחייב גם את העיתונים הגדולים להתמודד כל רגע בזירת המידע. בעידן שבו הסקופ הופך בזמן אמת לכותרת באינטרנט – אין מקום להסדרים כובלים של העידן הישן.

אבי שילון בוואלה, לעומתו, קורא לביטול מוסד הסקופ, או לכל הפחות להוצאת הרבה אוויר מהבלון שלו:

השאיפה לבלעדיות, הנטייה שלא לחזור לאותו נושא שכבר פורסם בעיתון מתחרה היא מה שכל עורך יודע לומר לכתב. לא מעט פעמים הדבר היחידי שעורך יודע לומר לכתב. למה? בעיתונות לא תמיד יש זמן לחשוב.

חבל. כי האמת היא שערכם של הסקופים פחת. צרכני תקשורת בימינו סובלים מעודף אינפורמציה – אינטרנט, טלוויזיה, עיתונים – ומה שקורא צריך כדי ליהנות זו דווקא יכולת לברור. כש”מעריב” יוצא עם סקופ, הסיכוי שהוא יישאר נחלתם הבלעדית של קוראיו מזערי. החגיגה המטופשת של עורכי עיתונים שהשיגו סקופ בלעדי היא, אם להיות שנון, חגיגה מטופשת. אתרי אינטרנט יפרסמו מיד את אותה ידיעה, הטלוויזיה תערוך פולו-אפ והדבר האחרון שצרכני התקשורת יזכרו הוא היכן פורסם הסקופ לראשונה. היום בו יאותר קורא העיתונים שיצהיר כי הוא בחר ב”ידיעות” משום שהם הקדימו את “מעריב” בפרסום הסקופ על החשדות למעשים מגונים על ידי חנן גולדבלט לא יגיע. אנשים בוחרים עיתונים כי הם אוהבים את הסגנון, את התוכן, את הכותבים, במקרה הטוב; כי זה מה שהם התרגלו אליו במקרה היותר נפוץ. […] רוב בציבור מסתפק בעיתון אחד, העיתון שהוא קורא. זה רק העורכים שעוברים על כל העיתונים, כל בוקר, כל הזמן, יותר מדי זמן.

שילון מסייג את הדברים:

זה לא אומר, כמובן, שאין ערך לסיפור בלעדי. אדרבה: תחקיר מיוחד וסקופ נדיר יהווה תמיד מרכיב חשוב במקצוע. אבל כשזהו עיקר התחרות המחיר שהעיתונים והעיתונאים משלמים בעבור השגת הסקופ גבוה מדי. הוא דורש חנופה למספקי המידע, הסתרת מידע מסוים בעבור מידע אחר, נטייה להפריז, לדלג על הפרטים שמחבלים בתמונה “המיוחדת” שיש להשיג. המרדף אחר הסקופ הבלעדי מעקר את התוכן, את הכתיבה הנאה, את הרצון להציע זווית מיוחדת. ראיון “בלעדי” עם הנשיא מובארכ אינו שווה רק משום שהוא בלעדי. למעשה, הוא בלעדי רק אם הוא מעניין.

לדעתו, הוויתור על הסקופים ואימוץ מודל הטיימס-פוסט דווקא יעזרו לעיתונים:

השיתוף יעביר את התחרות לפסים חשובים יותר: איכות הסיקור, זווית הראייה הייחודית, אופן הכתיבה, סוג אחר של סיפורים. […] מה שהסקופ על שיתוף הפעולה האמריקאי מסייע להבין זה שלמרבה המזל, התמודדות נכונה עם האויב החיצוני תאלץ את העיתונות, בניגוד לרוב המלחמות, דווקא להגביה את הרף.

נשמע בלתי אפשרי, לאור האיבה בין המו”לים? נזכיר שידיעות הדפיס את עיתוניו בדפוס מעריב בזמן שביתת עובדי הדפוס לפני מספר שנים.

____

* הערה סמנטית: קרניאל דיבר על הפחד של העיתונות הכתובה מעיתונות האינטרנט. אבל גם באינטרנט יש עיתונות כתובה, ולכן עדיף להשתמש בביטוי “עיתונות מודפסת” כשמדברים על עיתונים (אלא אם מישהו רוצה להתקטנן על ההתקטננות שלי, ולהגיד שגם עיתונות אינטרנטית לפעמים נצרכת בפורמט מודפס – ניירות A4 במדפסת הביתית).

** דיברתי פעם עם כתב דה מרקר שכינה זאת “ההבדל בין הדדליין לאונליין”. אני לא יודע אם הוא הגה את זה או רק ציטט, אבל אני חושב שזה די מבריק

29 בספטמבר, 2005 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת | להגיב זה מגניב