שני גברים שמנים

המריבה בין אמנון דנקנר, עורך מעריב (גילוי: נאות) ובין נחום ברנע, הכתב הבכיר של ידיעות אחרונות, נמשכת בפומבי, ומספקת עוד רגעים משמחים. עכשיו דנקנר מאשים את ברנע ועמיתו שמעון שיפר שהם רזים, ומגייס לשם כך את משמניו הוא ואת אלה של עופר נמרודי, מו”ל מעריב:

כתבי מעריב [דיווחו ש]משקלו של ראש הממשלה [עומד] על 142 קילוגרם. מכיוון שבצמרת מעריב יש לפחות שני אנשים – המו”ל והעורך הראשי – שמבינים משהו במשקל עודף, על בשרם ממש, הערכנו במומחיות מסוימת כי המספר סביר ופרסמנו. חלפו יומיים, וב”ידיעות אחרונות” התפרסם כי ראש הממשלה, לפי דבריהם של שני רופאיו, פרופ’ בולק גולדמן וד”ר שלמה שגב, שוקל רק “למעלה מ-110 קילוגרם”.

גם בהנחה שהניסוח המעודן הזה אמור להכיל עוד שניים או שלושה קילו, זה נשמע מאוד לא סביר, וממה ששמענו זה עורר הרבה צחוק סביב שולחנות ארוחות ליל השבת ברחבי המדינה, בעיקר שולחנות שסביבם יושבים אנשים שהכרס שלהם נלחצת בין הסנטר והשולחן. אני בטוח שאנשי “ידיעות אחרונות” שמעון שיפר ונחום ברנע פרסמו את הנתון הזה בלי פקפוק רק בגלל שהם אנשים כחושים, שאין להם ניסיון בעניינים כאלה.

אין שר כזה

יהודה קונפורטס מסביר בדיילי מיילי למה הממשל לא דואג להייטק, וכותב בין השאר:

לענף ההיי-טק אין שר בדמות ישראל כץ שהעמיד עצמו בראש מאבק ציבורי נגד פיטום אווזים.

מעניין, גם לענף צער בעלי חיים אין שר כזה.

כסאות מקומם על הרצפה

אל תהיה מרושע. הרבה נכתב על הסיסמה של גוגל, אבל אנחנו באמת מנסים לחיות לפיה, במיוחד בדרגי ההנהלה. כמו בכל ארגון, אנשים נלהבים בנוגע להשקפות שלהם. אבל אף אחד לא זורק כסאות בגוגל, בניגוד למנהגים של ההנהלה בחברות טכנולוגיה מוכרות אחרות.

— אריק שמידט, מנכ”ל גוגל, והאל ואריאן, יועץ של גוגל, עוקצים את מנכ”ל מיקרוסופט, סטיב באלמר, חצי שניה לפני הפשרה בפרשה שגרמה לו לזרוק את הכסא.

הסרטון של רות גונזלס

עלה פה.

הסיפור מאחורי הסרט כאן.

עובדה תכנים שיווקיים

צילומסך

כל מה שצריך לעשות כדי להכניס תוכן שיווקי ל”עובדה” זה לשחק עם ה-ItemID ב-URL של האתר הרשמי.

(ולמי שלא דובר גיקית: זה לא באמת, אבל הלינק עובד)

דרוש/ה מכור/ה לבלוגים

יריב חבוט, אבא של ישראבלוג, מחפש

מתנדבת לתפקיד עריכה שמכורה לקריאת בלוגים. הכוונה היא שאם ממילא את קוראת בלוגים בכמויות, לא יהיה לך איכפת מדי פעם לשלוח אליי דברים שיתאימו לקריטריונים שאגדיר. אני יכול להציע בתמורה מנוי פרו לכל תקופת ההעסקה ואת תודתי. […] הטקסט נוסח בלשון נקבה מטעמי נוחות בלבד ומיועד לגברים ונשים כאחד”.

פניות, כולל כתובת בלוג, גיל וניסיון בתפקידי עריכה אפשר לשלוח לאימייל שלו.

מק’כת

“מיקרוסופט היא דת, אפל היא כת” – יצחק רדשקוביץ, מנכ”ל ידע מחשבים, נציגת אפל בישראל (ידיעות אחרונות, 20/12/2005)

איזה חג?

איזה הלחם בין-דתי אתם מעדיפים, כריסמוכה או חנוכריסמס?

כריסמס שמח!

ברכת הכריסמס של להב הלוי:
כריסמס שמח. יוצר: להב הלוי, BigEyes Design

קסטות

האתר הזה (ויה חוקנרול) החזיר אותי אחורה, לבית אבאמא, שם שחינו בערימות של קלטות אודיו כשאלה עוד נקראו קסטות.

ערימת התקליטים, בעיקר קלאסיקות סיקסטיז-סבנטיז ונכסי צאן ויניל ישראליים כמו פסטיגלים ו”איך שיר נולד” של גידי גוב והחבר’ה של “הכבש השישה עשר” בתקליט צהוב (!), שקיבלתי אחרי שאספתי תריסר חתימות של קילו תפוזים כל אחת (קנינו רק קילו, אבל האיש של המועצה לשיווק פרי הדר נמס מול עיניי הכחולות והחתים את כל ה-12), עדיין שם. כמעט לכל תקליט עברי שיש בה יש מקבילה בקסטה — הגיבוי של שנות השמונים. אבא שלי היה אחראי הגיבויים, כולל כאלה של תקליטים שלא היו לנו, אבל היו לחברים, עשרים שנה לפני שהפדרציה לתקליטים (תקליטים!) בכלל חלמה לתבוע אנשים שמורידים קבצים של מוזיקה למחשב.

וגם המון הקלטות ביתיות שלנו הילדים מדברים שטויות, מאלתרים תוכניות רדיו (פודקאסטים?) וסתם מקפיאים את הזמן על סרטים מגנטיים חומים. פעם, נדמה לי שעוד בימי החלונות 3.11, רצינו, אחי הבינוני ואני, להמיר אותן לקבצים דיגיטליים. אולי זה עוד יקרה.

והקסטות הריקות מאיפה? גם זה סיפור. הדוד הקרדיולוג מאמריקה היה מקליט על קסטות את רחשי ליבם של מטופליו. צד אחד נשמע כמו הפרשנות הקולית לתרשים הגרפי של פעילות הלב — צפצוף רצוף בשני קולות לסירוגין. הצד השני נשמע כמו נפיחה ארוכה ועקשנית. בגלל חשיבות הדיוק, הקלטות הסופר-איכותיות הללו היו הולכות ישר לפח אחרי שימוש אחד. הדוד היה שולח אותן אלינו עם כל קרוב משפחה שהגיע לבקר מאמריקה, או שחזר משם לישראל. מזוודות תמיד היו מרופדות בקסטות השחורות עם המדבקה בצבע בז’ בצד אחד. היתה גם גירסה עם מדבקות כחולות.

אם הדוד הוא רופא לב, אבא היה, ובצוק העיתים ודאי עדיין, רופא קסטות. כשטייפ דאבל-קאסט דפוק היה מקמט, מותח או קורע את הרצועה החומה, אבא היה מגיע עם מברג זעיר, מספריים וסלוטייפ, פותח וסוגר וגוזר ומדביק ומבריג ואומר: “מוכן. מאתיים פוּנט*”. אחרי הניתוח, הקלטת היתה נצרבת במוחותינו עם קטע חסר שסלוטייפ מחבר לרצף אחד את מה שהיה לפניו ואחריו. שנים אחר כך הוא הציל כך גם קלטות וידאו.

הקלטות שאי אפשר היה להציל היו ממוחזרות כמשחק שנקרא, למיטב זכרוני, “מכונת טוויה”. הסרט היה נמתח בין כסאות, שולחנות, ווים וכל דבר שאפשר למתוח עליו סרט, כשבקצה האחד הקלטת המנוחה ובקצה השני אני חסר המנוחה, מושך ומותח והופך את הסרט לחוט חום דק, אותו הייתי מלפף כמו כדור של חוט צמר, קושר יחד קטעים שנקרעו — בדיעבד, נראה שזה היה מעין חיקוי הרסני יותר ופרודוקטיבי פחות לפעולות התיקון והשחזור של אבא. את פקעות הסליל המגנטי הייתי זורק — לא היה להן כל שימוש.

* סוג של מטבע. נקיבת המחיר נלקחה, כנראה, ממערכון קלאסי כלשהו (גדי יגיל? הגשש?)

← לדף הקודםלדף הבא →