דווקא מתאים לי גברים
עופר ב. צילם את דלת הכניסה למחסן של סניף הגברים של חנות “מתאים לי” בקניון עזריאלי בתל אביב.
ליידי גאגה, ליידי געגע
הופרדו בלידתן, מאת אסף בילט:
דמעות פוטושופ
שוקי טאוסיג כתב על הפטריוטיות המזויפת של העיתונים בבואם להתאבל על חייל שנפל. טעימה:
כשעיתונים שתככים ומריבה ממלאים את דפיהם והאמת מהם והלאה, כשעיתון שחרוט לו בצבעים צבעוניים של אדום ושחור ולבן על העמוד הראשון הציווי “לזכור שאנחנו ישראלים”, כשעיתון כזה מבכה חייל שנהרג, הלב שלי מתכווץ פעמיים. פעם מצער ופעם ממבוכה.
לא צריך לצוות עלינו לזכור שאנחנו ישראלים. לא צריך להגדיל עוד ועוד את האותיות השמנות ממילא בכותרות האבל והשכול ולא צריך להוסיף עוד ועוד קלישאות ועוד עמודים ולחפש את התמונה הכי מזעזעת ולהגדיל את הדמעה ולרסק את האותיות בפוטושופ ואז להגדיל אותן עוד יותר. זה לא פטריוטי, זה לא לאומי, זה אפילו לא לאומני. זה סתם דוחה, ומביך. ומעורר חשק להשאיר את העיתון מחוץ לבית, ולחפש דבר מה אחר כדי לחלוק איתו את האבל, אם בכלל.
משמעת בג’פניקה: אפילו במקדונלדס הסניפים לא אחידים כל כך
בג’פניקה מבינים את חשיבות האחידות לשמירה על איכות המותג, ורבים מהסניפים שלהם מעוצבים בדיוק, אבל בדיוק, אותו דבר.
הז דיינו (פוסט סטנדאפ לפסח)
פוסט של מצחיקה אחת
אז החלטתם שאתם עושים חג עם החברים בתל אביב? קודם כל, מזל טוב. כולנו יודעים שאף חג אינו מושלם בלי הגדה של פסח, שהותאמה אישית להווי ולאווירה התל אביבית. קבלו את השירים שיהפכו את ערב פסח שלכם לערב של שיתוף, פתיחות וחירות סביב השולחן.
הז דיינו
אִלּוּ שלח לי סמס “ערה?”
וְלֹא חיכה שעה לתשובה דַּיֵּנוּ :
אִלּוּ חיכה שעה לתשובה
ולא עשה ביד ימין דַּיֵּנוּ :
אִלּוּ עָשָׂה בֶּיד ימין
וְלֹא הזמין אותי לשמוע תקליטים דַּיֵּנוּ :
אִלּוּ הזמין אותי לשמוע תקליטים
וְלֹא שפך עליי יין פטישים דַּיֵּנוּ :
אִלּוּ שפך עליי יין פטישים
וְלֹא הציע להוריד לי את החולצה דַּיֵּנוּ :
הִז דַּיָּנוּ, הִז דַּיָּנוּ, הִז דַּיָּנוּ, דַּיֵּנוּ דַּיֵּנוּ דַּיֵּנוּ
אִלּוּ הציע להוריד לי את החולצה
ולא קָרַע לי אֶת הצורה דַּיֵּנוּ :
אִלּוּ קָרַע לי אֶת הצורה
וְלֹא שָׁקַע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ דַּיֵּנוּ :
אִלּוּ שֶׁקַע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ
וְלֹא דאג לגמור בחוץ דַּיֵּנוּ :
אִלּוּ דאג לגמור בחוץ
וְלֹא הֶאֱכִילָנוּ בסרטים דַּיֵּנוּ :
אִלּוּ הֶאֱכִילָנוּ בסרטים
וְלֹא קרבנו ליום הביוץ דַּיֵּנוּ :
אִלּוּ קרבנו ליום הביוץ
וְלֹא נתן לנו את הפוסטינור דַּיֵּנוּ :
אִלּוּ נתן לנו את הפוסטינור
וְלֹא זכינו להפלה דַּיֵּנוּ :
אִלּוּ זכינו להפלה
וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לרשימת חברים שלו בפייסבוק דַּיֵּנוּ :
אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לְרשימת חברים שלו בפייסבוק
וְלֹא עשה לי לייק כל שעה דַּיֵּנוּ :
הִז דַּיָּנוּ, הִז דַּיָּנוּ, הִז דַּיָּנוּ, דַּיֵּנוּ דַּיֵּנוּ דַּיֵּנוּ
בקרוב: הרינגטון.
• עוד: עשר המכות של הסקס המזדמן • אחד מין יודע
אתיקה לגיל הרך (או: פוסט ילדותי לכיתה ו’ בטוויטר)
פוסט של ארד אקיקוס
אני רוצה לפתוח את הפוסט הזה בהתנצלות.
עשיתי טעות. רגע לפני שצייצתי על הטור של נמרוד קמר במאקו, הייתי צריך לוודא עם כל המעורבים שמבחינתם אני יכול לעשות את זה.
לא חשבתי שהדיון יתפתח למימדים כאלה, ואני באמת מתנצל אם מישהו נפגע.
הפוסט הזה עוסק באנשים, לא בטכנולוגיה.
נכון שטכנולוגיה היא זאת שעזרה לאנשים האלה להכיר, אבל הטכנולוגיה היא רק האמצעי, לא המהות. אני לא עומד לדבר על פרטיות, את זה אני משאיר למרק צוקרברג וחבריו.
ההגדרות של המילה פרטיות השתנו בשנים האחרונות, ובעיקר הפרספקטיבה עליהן.
המהות של המדיה החברתית היא שיתוף מידע בין בני אדם, ופרטיות היא בסך הכל הספקטרום שעליו יושבת רמת המעורבות האישית של כל אחד מאיתנו בקהילה שבה הוא חבר, ובקהילת האינטרנט בכלל.
לא מזמן מישהו שאל אותי מה יש לי לעשות בטוויטר, אז שאלתי בחזרה מה יש לו לעשות בטלפון שלו.
הטלפון שלו לא ישמש אותו כטלפון אלא אם יהיה לו לאן להתקשר, וממי לקבל שיחות.
בדיוק באותה צורה, טוויטר הוא לא אמצעי תקשורת בלי האנשים שבו, לכן הקשרים שבתוך הקהילה הזאת הם הדבר הכי חשוב שקיים בה, כל השאר זה רק תפאורה.
ב21/3 נמרוד קמר פרסם טור במאקו שמפר קוד אתי לא כתוב שקיים בין בני אדם, ללא שום קשר לפלטפורה בה הם משתמשים.
נמרוד לא (רק) פגע בפרטיות של אנשים מסויימים, אלא לקח משהו אישי, שהפך לקהילתי רק בהחלטת האנשים המעורבים, ועשה ממנו משהו שמשמש לצרכיו האישיים, שבסופו של דבר מתרכזים במשיכת רייטינג גבוה ככל האפשר לטור שלו.
אני חושב שמאוד קשה לשים את הקו האדום שבין רכילות לא מזיקה לבין פגיעה ברגשות של מישהו, אבל נמרוד בחור אינטלגנט, ואני בטוח שאפילו הוא יודע שמה שהוא פרסם עבר את הגבול הזה.
נמרוד לא פרסם את הפרטים במלואם, מה שבעיניי אומר שהאזכור נועד ליצור רעש בקהילה שכבר מכירה את הסיפור. זאת אחת הסיבות שהייתי חייב לצייץ בשבת בבוקר.
אני חושב שהמדיה החברתית הופכת את העולם למקום יותר טוב לחיות בו.
המדיה הזאת מחברת בין אנשים בכל העולם, ויוצרת חברויות בכל מקום.
המבנה הפתוח של המדיה הזאת, וחוסר הפרטיות שבה, הוא זה שעוזר לקהילות האלה להתקיים בצורה כל כך קרובה והדוקה (שנכון, גורמת לפעמים לאנשים להיפגע, אבל אלה החיים).
המדיה החברתית מעמידה אנשים מול מראה בכל רגע נתון. סולידריות חברתית וחמלה הם לא ביטויים גסים, ויש משהו בתקשורת קהילתית פתוחה שעוזר להם להתגבר על הציניות שלפעמים קיימת בין בני אדם בקשרים אישיים.
צייצתי בשבת בבוקר כי חשבתי שהקהילה בטוויטר צריכה להיות מודעת למה שנמרוד החליט לעשות, וכל אחד צריך להחליט בעצמו מה הוא חושב על זה.
לעשות למישהו אנפולו יכול אולי להיתפס כילדותי, אבל רק על ידי מי שממש מתעקש. בקודים שהקהילה פיתחה לעצמה, האקט הזה נחשב סימלי. יש בו ערך שמעביר מסר מסויים לצד השני, והציוץ שלי נועד להעביר מסר, לפחות מהצד שלי.
נמרוד היקר, מה שרציתי להגיד, זה שבסופו של דבר אתה ניזון מהקהילה הזאת.
בהסכמה, או שלא בהסכמה, היא מעניקה לך את המהות שממנה אתה מתפרנס.
בניגוד למה שכתבת, טוויטר הוא לא רק משחק פוליטי. במשחק שאני מכיר, יש גם חמלה ודאגה לאנשים שנמצאים סביבך.
אני חושב שאם תשים בצד את הדיונים על הפרטיות (שבאמת נחלקו לכמה דיעות), בצד של הדיונים על אתיקה מקצועית וערכים, עבר פה מסר מסויים מהקהילה אליך.
אני לא אעיז להיות יומרני ואכתוב שאני יכול להגיד מה הוא בדיוק, אבל אם בא לך להיות בנאדם, כדאי שתעצור ותחשוב עליו לפני שאתה מפרסם את הטור הבא שלך.
ארד אקיקוס הוא מנהל מקצועי בדהפיוז’ן, העוסקת במחקר ופרסום במדיה החברתית
• עוד בנושא: איפה זה בלוג? דני אובראיין על ההבדל בין פרטי, פומבי וציבורי
אחד מין יודע (פוסט סטנדאפ לפסח)
פוסט של מצחיקה אחת
אז החלטתם שאתם עושים חג עם החברים בתל אביב? קודם כל, מזל טוב. כולנו יודעים שאף חג אינו מושלם בלי הגדה של פסח, שהותאמה אישית להווי ולאווירה התל אביבית. קבלו את השירים שיהפכו את ערב פסח שלכם לערב של שיתוף, פתיחות וחירות סביב השולחן.
אחד מין יודע
13 מין יודע?
13 אני יודע:
13 פרטנרים,
12 מוגנים,
11 מהם גברים,
10 ברית מילה,
9 ירדו,
8 אני להם,
7 גמרו בחוץ,
6 גמירות,
5 יריקות,
4 אהבות,
3 אבות,
2 בחורות,
אחד אקס מיתולוגי, מיתולוגי, מיתולוגי, מיתולוגי, מיתולוגי, שבפייסבוק ובג’ימייל!
עוד: עשר המכות של הסקס המזדמן • הז דיינו
עשר המכות של הסקס המזדמן (פוסט סטנדאפ לפסח)
אז החלטתם שאתם עושים חג עם החברים בתל אביב? קודם כל, מזל טוב. כולנו יודעים שאף חג אינו מושלם בלי הגדה של פסח, שהותאמה אישית להווי ולאווירה התל אביבית. קבלו את השירים שיהפכו את ערב פסח שלכם לערב של שיתוף, פתיחות וחירות סביב השולחן.
עשר המכות של הסקס המזדמן
• דם: הימים האלה בחודש הם לא סתם המכה הראשונה, כי היא המטרידה ביותר שפוקדת את כולנו. כמו שנאמר, “וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר – לְדָם”. שלא לדבר על המצעים.
• צפרדע: זו מכת הבחורה שבתנוחת דוגי נראית יותר כמו… שנאמר: “וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים, וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ, וְעַל מִטָּתֶךָ”.
• כינים: אם צריך להסביר לכם את המכה הזו, אז הודו לה’ כי טוב!
• הרוב: הבחורה הזו היתה כבר עם כולם, או לפחות רוב רשימת החברים שלך בפייסבוק. זה נשמע כמו יתרון, אבל תקשיבו לסוף: “וּבְכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, מִפְּנֵי הָרֹב”. יען כי, מוניטין לעולם לא מתחלף – אנשים רק מתים.
• גבר: נכנסתם למיטה וגילית שהיא לא סתם שמחה לראות אותך, אלא שהיא בכלל גבר. לאו דווקא מכה בעיניי, אבל אני בכלל אישה.
• קוויף: גם אם לא שמעתם את המילה, בוודאי שמעתם את הסאונד המטריד של פליטת אוויר מאזורים שלא צריך לצאת מהם אוויר. מטריד בקטנה, אבל משאיר תמיד חוסר נעימות ואת הצורך להסביר שזה לא … אלא…
• ברד: הפריג’ידית. ניחוש: אתם אוהבים אתגרים.
• הרבה: זאת הבחורה שגבר אחד פשוט לא עושה לה את זה. אם זו לא אורגיה – היא חותכת הביתה. אולי זו לא בדיוק מכה, אבל אני כבר שניה לפני הסוף – תתבעו אותי.
• חושך: כן, כן, ניחשתם נכון. הקיוטי אגלי, שאפשר לשכב איתה רק בחושך, עם כיסוי עיניים ליתר ביטחון. אם יש לכם תריסים ונציאנים – נדפקתם, כי אלה בחיים לא אוטמים לגמרי את השמש בבוקר.
• מכת בכורות: המכה הגדולה ביותר בסקס מזדמן, שהיא כמובן הריון לא רצוי.
אגב, אם פרעה בסוף שחרר את בני ישראל, אנחנו צריכים להבין שמי שחווה את כל המכות אמור להרים ידיים מסקס לגמרי? אני בספק, אבל אתם מוזמנים לחוות דעה בטוקבקים.
עוד: אחד מין יודע • הז דיינו
ת’טעויות באמצע נגינה
דני רובס סיפר שפעם נסע עם דני סנדרסון להופעה מול חיילים, והשניים התערבו מי שר יותר מהר את “היא התיישבה ליד פסנתר” של גזוז. ההתערבות היתה על מי יופיע ראשון כי, כדברי רובס, “המקדים הפוע מקדים נסוע”. רובס ניצח, והדגים את השירה המהירה בהופעה בקפה ביאליק (26.3.2010).
(תודה למ”ש)
שימושיות דפוקה: אתר הניו יורקר
רציתי לקרוא כתבה בניו יורקר. היא היתה מאחורי חומת תשלום, אז נרשמתי לאתר ושילמתי ששה דולרים כדי לקרוא אותה (ואת כל הגיליון שהיא מופיעה בו). מאחר ששילמתי, ציפיתי שיותר לי לקרוא את העיתון כפי שנוח לי, כלומר בפורמט הטמלי-טקסטואלי בו אני יכול לבחור את גודל וסגנון הפונט. ובכן, מאחר שאני לא פיראט אלא לקוח משלם, אני בהחלט יכול ללכת להזדיין אם רצוני בכך. הכתבה זמינה בפורמט אחד בלבד: עיתון אלקטרוני. אפשר גם להדפיס אותה. ההדפסה יצאה קטנה מדי, ואותיותיה מטושטשות. האם אפשר להדפיס את הטקסט נטו בלי העיצוב, כמו שמדפיסים כתבות באתרי חדשות? לא. האם אפשר לשמור אותה למחשב בפורמט טקסט דיגיטלי חפיש? לא. האם אפשר לשמור אותה למחשב? לא, משקר ה-FAQ של האתר. כן, מספר לכם כותב שורות אלה, עם כפתור ימני ושמירת העמוד, שיורד למחשב בקובץ PNG, ומשם כבר קל מאוד להפוך את זה ל-PDF לשם הדפסה או הפצה (כן! שילמתי ששה דולר כדי לדפוק את תאגיד קונדה נסט! אני הולך להעלות את הכתבה הזאת לנאפסטר!) לא אפסיק להתפלא על גופי מדיה שדופקים את המשתמשים המשלמים, ודוחפים אותם לזרועות הפיראטיות הנוחה.
ביקשתי לברר עניין מסוים עם מחלקת שירות הלקוחות. מילאתי טופס מקוון וקיבלתי הודעת שגיאה אדומה: “you can’t have a zip code for this country”. ובכן, ניו יורקר, יכול גם יכול. גם בישראל יש מיקוד. אפילו בירושלים. ואם הטופס התקול שלכם לא לוקח מיקוד לכתובות בישראל, חסמו את האפשרות למלא מיקוד מרגע שבחרתי בישראל, או שתקבלו את הטופס שלי עם המיקוד ופשוט תתעלמו ממנו. למה הבעיה שלכם הופכת להיות הטירחה שלי?
• עוד בעיות שימושיות: נוקיה • בנק הפועלים • אתרי חדשות • לוגין