“כמובן שאצלנו אין להאקר מה לעשות עם הסיסמה, מלבד להזמין פיצה בשמכם. ולשלם עליה מכספו הוא”
הודעת אימייל שפיצה האט שלחו אתמול ללקוחותיהם בעקבות הפריצה לאתרם (גירסת טקסט אחרי הקיפול). הלשינה: אודין שדמי.
פותגייט: הקמפיין הבא של ערוץ 24
יוצר: חן רותם.
סלקום מגינים עליכם מפני… מה, בעצם?
מכירים את הקטע המעצבן הזה שאיזה האקר טורקי מפעיל בוט שמסיר אתכם מהרישום לכל מיני ניוזלטרים? אז איזה מזל שסלקום שמו קפצ’ה על עמוד ה-unsubscribe שלהם כדי למנוע מההאקר הטורקי לבצע את זממו. מה, לא מכירים את הקטע המעצבן הזה?
הלשין: גיא וידר.
מתכון מהיר: לוקשים
1. חכו שמשתמש תמהוני יפתח באתרכם פרופילים מזוייפים לכל 120 חברי הכנסת.
(אם אין לכם סבלנות לחכות: בקשו ממישהו).
(אם אין לכם חברים: פתחו את הפרופילים בעצמכם).
(אם אין לכם כוח לפתוח 120 פרופילים: פתחו 2-3 אטרקטיביים במיוחד).
(אם אין לכם זמן לפתוח 2-3: פברקו 2-3 פרופילים בפוטושופ).
2. שלחו הודעה לעיתונות.
(אם אין לכם כוח לנסח הודעה לעיתונות: שלחו אימייל אדום).
(אם אין לכם כוח לשלוח מייל: פרסמו טוקבק).
(אם אין לכם סבלנות לטקבק: פרסמו סטטוס בפייסבוק שלכם).
3. הכינו ציטוט משעשע מפי בכיר בחברה עבור הכתבה.
משהו כמו “אם היה מדובר בכרטיס אחד או שניים היינו כמובן מבצעים בירור דיסקרטי עם בעל הכרטיס. אבל איכשהו… לא נראה לי שמדובר במגיפת סטוצים שפושה בכנסת”.
4. הכינו תירוץ עלוב לאי-פנייתכם לרשויות האכיפה.
למשל, אמנם כל הפרופילים נפתחו מאותה כתובת IP, אבל מכיוון שמדובר במעשה קונדס אין בכוונתכם להגיש תלונה.
(הקפידו לא לתת את הסיבה האמיתית: “אנחנו מעוניינים בפרסום חינם בתקשורת, תודה”).
5. הגישו קר.
מותגים מאבדים שליטה באינטרנט
הכתבה המלאה כאן: מותגים מאבדים שליטה באינטרנט
מה זה ירוק, כתום, אדום ומחייך?
“יש הפתעות שאתה פשוט לא יכול שלא לחייך מולן”, אומר רועי זוהר על הרמזור המחייך שצילם ביציאה מנווה חיים לכביש 4.
חזון עצמאות (בעקבות פרשת פותגייט)
חשיפת הערווה של מיכל אמדורסקי בשידור חי, ובעקבותיה הדיון הער מדי באינטרנטיה הישראלית, שעסק בין השאר בתדמיות, סקס ומדיה, הזכירו לי את הקומיקס הקלאסי הזה מ”סטיות של פינגווינים”, שכתב ירון ניסקי וצייר מושון זר-אביב. תודה לאמיתי סנדי על האיתור. קליק על התמונה להגדלה.
כשל התעללות בחיות
בדיחה מהאייטיז:
– כדי להתקבל לכ”ך אתה צריך להרוג ערבי וכלב.
– למה כלב?
– התקבלת!
חדש מאיקאה: ערכת קידום אלבום חדש של פוליקר להרכבה עצמית
הקומיקס אחרי הקיפול.
אני אוהב ציצים!
אני אוהב ציצים. יא וואראדי כמה שאני אוהב ציצים. הם עגולים, הם נחמדים, הם רכים, יש בהם פטמות. אתם לא מבינים איזה מעולה זה ציצים – גם בתור מחשוף, וגם בלי כלום מסביב. אנשים אחרים אולי לא אוהבים ציצים, אבל הם טפשים. ציצים זה מצוין. אם לא היו אוסרים אותי, הייתי ניגש לכל בחורה ברחוב ועושה לה “לייק” על כל ציץ וציץ.
ככה, רק על שלושה-ארבעה עמודים, היתה נראית כתבה בבלייזר אם הם היו מרשים לעצמם לפרסם את מה שפורסם אתמול (16.6.09) ככתבת שער ב”העיר”. “סחי”, זו הכותרת שלה, וגיא גרוס כתב, לאורך שישה עמודים (טוב, עמודונים) על כמה זה מגניב להיות מגניב. על פניו לא אמורה להיות בעיה – “העיר” ככלל הרי אמור להיות על להיות מגניב, ומחתרתי ופרוע ובועט כמו שוק אוכל בחיפה. העניין הוא שגרוס, או עורכיו ב”העיר”, בצעד של חוסר-מודעות-עצמית-מודעת-אך-לא, החליט שאנרדסטייטמנט זה פאסה, ובמקום ללכת סחור סחור כתבו לעצמם מעין מניפסטו מגניבות כזה, באופן ישיר. כמובן שהאנדרסטייטמנט של “העיר” בענייני מגניבות הוא עדין בערך כמו האנדרסטייטמנט של בלייזר בענייני ציצים, אבל עזבו – ציצים זה מגניב.
לפי גרוס, קיים מושג בשם “סחי”. סחי זה לא רק המונח ל”נטול סמים קלים” אלא גם המושג הסודי של החברים המגניבים של גרוס כדי לתאר… את המיינסטרים הישראלי. אם אתה צוחק מ”מועדון לילה” ו”רמזור”, אם אתה אוהב את שלמה ארצי ושלום חנוך, אם אתה עושה מילואים ואוהב את יאיר לפיד אתה “סחי” – ומבחינת העיר אפשר לקרוא את זה במלעל או במלרע. ולמי שלא יודע לקרוא בין השורות (שזה, ברור, כל מי שסחי): עדיף להיות כוכבת פורנו בשבי הטליבאן מאשר להיות סחי.
לפני כשנתיים ארגנה ידידתי נטע אביב ערב מחווה לזמר אליוט סמית’. בין המשתתפים בערב היתה נינט טייב, דבר שהוביל לגל של תגובות סוערות. החביבה עלי אישית היתה של עומר דיקמן. דיקמן לא יכל לסבול את הרעיון שילדות שאוהבות את נינט יקשיבו לאותה מוזיקה שהוא מקשיב בזמן שהוא בוכה בלילה, וכתב על זה טור חריף. אני לא עמדתי בפיתוי וכתבתי תגובה בשם “אוי לא, אני כבר לא רגיש, מנודה ומיוחד!”. עיקרה, למי שמתעצל ללחוץ על הלינק, הוא העצב העמוק שאני חש על אנשים שמרגישים חייבים להגדיר את עצמם על ידי שלילת אחרים, שחרף ה”מודעות העצמית” שהם מתהדרים בה (זה מה שאליבא דגרוס, מבדיל בין ה”סחי” ובין ה”היפסטרים”), הם עובדים עם מנגנונים אוטומטיים לא פחות לסיווג ומיון, במקום להיות חופשיים באמת, ולהשתמש בתחושות שלהם ובקנה המידה שלהם כדי לאמוד את המציאות מסביבם, ולא רק להיוועץ בקוד ההיפסטרי/אנטי-סחי כדי לגבש טעם ודעות.
בגיל ההתבגרות קיימת תופעה בשם “אגדת האני” – מעין חשיבות עצמית סודית שמהווה את הבסיס לגיבורים של איין ראנד. אצל החנונים זה אפילו חזק יותר – כי הם דחויים ואינטיליגנטים ומתעניינים בדברים שאף אחד אחר לא מבין. חלק מהשלבים בהתפתחות של חנונים הוא חלוקת העולם ל”הרגילים” ו”אנחנו”. הרגילים לא אינטילגנטים. הם לא יודעים לצטט מהנסיכה הקסומה או מונתי פייטון. הם מקשיבים למוזיקת פופ במקום לפרוגרסיב/מטאל/פרוגרסיב-מטאל המיוחד שאף אחד לא מבין. הם העדר. מיותר לציין שהלא-עדר לוקחים את עצמם ברצינות גדולה. לרוב החנונים שאני מכיר זה עובר. לחלק מהם זה נשאר, ברמות שנעות בין רוצח-סדרתי-בפוטנציה לכתב ב”העיר”. מה שעצוב, כמובן, הוא שהם לא מסוגלים לראות שגם הם עדר, שפשוט רועה בחלק אחר של האחו.
___________________________
טל גוטמן כותב את הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור. טל גוטמן כתב על "העיר" בגליון דצמבר 2009
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
