אסור לעשן בתחנות אוטובוס. לקרוא מותר
דניאל רוזנברג מספר: “בכמה מתחנות האוטובוס בשכונה שלי [בחיפה], לאורך רחוב טרומפלדור, עד תחילת חנקין, התקינו מדפי ספרים. יצא לי כבר למצוא שם כמה דברים שווים, בין השאר ספר על אנגליה תחת בית טיודור ו’האידיאולוגיה הגרמנית’ בצרפתית”.
יודעים מי עומד מאחורי המיזם? ספרו לי.
חדש בפייסבוק: התקפת פיראטים שמאלנית
המלחמה בדפי פייסבוק של יריבים אידיאולוגיים מתאפיינת אצלנו בשתי תורות לחימה מנוגדות. האחת דוגלת בהצפה המונית של הדף במסרים, במטרה להפריע להתנהלותו ולייאש את מפעיליו. השניה גורסת שיש להתלונן על הדף בפני הרודנות הפייסבוקית, בתקווה שדי תלונות יגרמו לסגירתו, גם אם זמנית. במקרה של דף “השמאל הלאומני” ננקטה שיטה שלישית: השתלטות עוינת על הדף.
“הדף הוקם לפני כשמונה חודשים כדף סאטירה נגד השמאל הלאומי וכדף המתנגד למדיניות שהם מנסים לכפות על העם”, אומר דני מגידוביץ’, פעיל רשת בן 26 מהמרכז ולשעבר אחד ממנהלי הדף. האקר אנונימי, שמאס במה שהוא כינה “הסתות ותקיפות אישיות קשות” שהתפרסמו בדף, התחזה לתומך, רכש את אמונם של המנהלים ומונה לאחד מהם. כשל מובנה בדפי פייסבוק הוא היעדר היררכיה ניהולית – ההרשאות של מנהל שצורף זה עתה זהות לאלו של כל אחד ממנהלי הדף האחרים, כולל המייסד. ההאקר האנונימי ניצל עובדה זו, הדיח את כל המנהלים האחרים והשתלט על הדף. זו גירסתו, שנמסרה דרך מתווך. ההאקר קבע איתנו ראיון טלפוני, אולם חזר בו וניתק מגע. לגירסת מגידוביץ’, “אינני חושב שזה היה אחד האדמינים שצירפתי. […] ככל הנראה פרצו לנו לדף והשתלטו עליו”.
ההאקר לא חסם את האפשרות של גולשים לפרסם סטטוסים, ורבים מהם ממשיכים לנאץ את השמאל בכלל והשמאל הלאומי בפרט. “שמאלנים יקרים – הנקמה בדרך”, כתב אחד המפעילים שהודחו, אלי בר מגן, שתמונת הפרופיל שלו היא צילום של יגאל עמיר. “אני לא מאיים באלימות פיזית, אנחנו נחזיר לכם במטבע שלכם. בסופו של דבר אתם תחזרו אלינו על ארבע ותתחננו שנסלח לכם”. ניתאי שייננזון, שהציג את עצמו כ”איש השמאל הלאומי”, תהה: “באמת שמאלנים השתלטו על הדף הזה? אתם באמת משועממים בשביל להפיל דף של 240 אנשים?”
“החיים זה כמו פייסבוק!”, מסבירה רבקה זיתוני, בת 23 מהמרכז, אחת מהשותפות של מגידוביץ’. “ניסגר דף אחד, ניפתח דף אחר….. :)” מגידוביץ’ פחות משועשע: “מאחר ואנחנו חיים במדינה יהודית ודמוקרטית זכותינו לפתוח דף המתנגד או הלועג לתנועה זו או אחרת. כל מהלך שנועד לטרפד את חופש הביטוי (כמו למשל ההשתלטות שלהם על הדף) פוגע בחוסנה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואנחנו לא נרשה זאת בשום אופן”. בינתיים הם הקימו דף חדש, “השמאל הלאומני 1”. ב-10.6 כתב לי מגידוביץ’ שגם הדף הזה נפרץ.
עו”ד אלדד יניב, ממייסדי השמאל הלאומי, מסר תגובה ממלכתית: “כל מי שרוצה לפתוח עמודי תמיכה בשמאל הלאומי, נאצה, דאחקה או פארודיה, מימין או משמאל, מוזמן בשמחה. בשביל זה בדיוק המציא צוקרברג את פייסבוק”. אבל בטוקבק שפרסם להודעת ההשתלטות בדף הוא נשמע אחרת: “אחי היקר והאהוב במיוחד, חיבוק גדול. ככה השמאל מנצח את הימין. שמאלנים שלא הכרתם”.
_____________________-
התפרסם במקור בגירסה קצרה יותר ב"מוסף הארץ" ב-10.6.2011, ועלה גם בוואלה
אלון עוזיאל נ’ סמי עופר: על הסיבות לשנאת העשירים
פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית
בטורו הקבוע שבמוסף “ממון” של “ידיעות אחרונות” מתייחס הפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון, סבר פלוצקר, לשנאת העשירים במדינת ישראל, וזאת בעקבות ריקוד המחאה שביצע הבלוגר אלון עוזיאל מול הלווייתו של המיליארדר סמי עופר.
“הצעירים שחגגו בכיף את מותו של סמי עופר לא באים יש מאין, והם לא גידולי פרא. להפך. הם לבטח קוראים אדוקים של עיתונים מסוימים, מאזינים קבועים של תוכניות רדיו מסוימות וגולשים לאתרי אינטרנט מסוימים. משם הם מקבלים את השראתם. משם הם יונקים את השנאה למי שמכונים בשיח הישראלי ‘בעלי ההון'”.
פלוצקר אינו נוקב בשמות כלי התקשורת שלדעתו מעודדים את שנאת העשירים בישראל, אך אפשר לנחש שלא מדובר ב”ידיעות אחרונות”. בהמשך טורו מזהיר פלוצקר מפני התחזקותה של שנאת העשירים בתקופה האחרונה. “ראיתיה מתעצמת מחדש, מרימה ראש”, הוא כותב, ומשווה את שנאת העשירים בישראל לשנאת העשירים באירופה הפשיסטית.
“לרקוד בהלוויה של סמי עופר נראה לאותם צעירים כמו מחאה”, כותב חנוך דאום ב”מוסף לשבת” של “ידיעות אחרונות”, “אבל רק אנשים שטחיים ודווקאניים, עם תפיסת עולם שטוחה של מתבגרים ג’ינג’ים בסחנה, לא מסוגלים לתת לבנים להיפרד בכבוד מאביהם בדרכו האחרונה. יש להניח שהבחורים הצעירים הללו נהנו במהלך חייהם מבתי-תרבות, בתי-חולים ומוזיאונים שלא היו נבנים אילולא החליט סמי עופר לתרום מאות מיליוני דולרים לטובת ישראל. תרומתו חסרת התקדים לישראל איננה מחייבת אותם להתמלא עצב על מותו, אבל זה אמור היה להספיק לפחות כדי שלא ירקדו לו על הדם”.
“למה אנחנו שונאים אותם?”, שואלת כותרת טורו של רענן שקד במוסף “7 ימים” של “ידיעות אחרונות”. שקד, שמרבה להקדיש את טורו האישי במוסף לכסף, מנסה להבין בטורו היום את מקורות סלידתו שלו ממשפחת עופר. הוא נזכר בסרט התיעודי “זהב לבן”, שתיעד את תנאי העבודה של עובדי המפעלים בים המלח, הוא נזכר גם ב”שיטת השקשוקה”, שתיעד את עסקאות המשפחה עם מדינת ישראל, ומגיע בסופו של דבר למסקנה כי האחים עופר הם “אנשי עסקים מצוינים שיודעים לנצל הזדמנויות”.
לדעת שקד, “כשאנחנו נובחים על העשירים, אנחנו שונאים את השחקן במקום את המשחק. אנחנו נובחים על העץ הלא נכון. הכתובת שלנו איננה אנשי עסקים ישראלים שהתעשרו באופן לגיטימי – לפעמים אפילו יצירתי – אלא רשויות קיקיוניות בהתנהלותן, ובכירי וראשי מדינה ואוצר המשרתים אינטרסים פרטיים, לרוב של עצמם. זו הכתובת האמיתית שלנו”.
“אחד הדברים שיותר מעצבנים אותי זה העשירים שטוענים שבארץ לא מפרגנים להם”, כותב דרור פויר בטורו הקבוע שמתפרסם בסוף מוסף “G” של “גלובס”. “השאלה שלי היא הפוכה: למה שנפרגן? […] הם רוצים שיפרגנו להם כי הם מעסיקים אנשים. נו? מה יש לפרגן על זה? מי שמקים עסק מעסיק עובדים. מה רציתם, גם להתעשר וגם לא לשלם לאנשים? הם רוצים שנפרגן להם כי הם עובדים קשה. נו? אנחנו עובדים יותר קשה, ובשבילכם. מתי מישהו יפרגן לנו משהו?
“[…] עשו עימדי חסד ואל תדברו איתי על פילנתרופיה. […] כל הפילנתרופיה הנהדרת שעשירי ארצנו כל-כך גאים בה ומתנאים בה – ‘אחריות חברתית’ הם קוראים לזה – ובכן, כל הפילנתרופיה הזו, על הפאר וההדר המזויף שהיא כוללת, היא פחות מעשירית מהכסף שהיא לא משלמת במסים שלהם היא מחויבת. […] אנא, עשו שימוש בנתון הזה בפעם הבאה שאחד מאלה מתחיל לדבר איתכם על פרגון ועל פילנתרופיה. זה בוטנים, חברים, בוטנים שהם זורקים לנו”.
המקרה של חזקיהו
העמוד הפותח במוסף “עסקים” של “מעריב” מוקדש לחמישה: יורם טורבוביץ’, אריה מינטקביץ’, ניר גלעד, משה ברקת ורוני חזקיהו.
הראשון היה הממונה על ההגבלים העסקיים ולאחר פרישתו עמד להתמנות למנכ”ל בזק. לאחר התערבות היועץ המשפטי מונה למנכ”ל דיסקונט-השקעות, ובשנתיים האחרונות מכהן כיו”ר דלק-אנרגיה. השני כיהן כיו”ר רשות ניירות הערך, ולאחר פרישתו התמנה ליו”ר בנק דיסקונט ובהמשך ליו”ר אלרון מקבוצת אי.די.בי ולסגן יו”ר גזית-גלוב. השלישי כיהן כחשב הכללי באוצר והתמנה לאחר פרישתו למשנה למנכ”ל מגדל ובהמשך למנכ”ל החברה. כעבור שנה מונה למשנה למנכ”ל החברה-לישראל ובהמשך למנכ”ל החברה. הרביעי ניהל את מחלקת התאגידים ברשות ניירות הערך, ועם פרישתו התמנה למנהל בקבוצת תשובה. בהמשך מונה ליו”ר הפניקס. החמישי כיהן עד לאחרונה כמפקח על הבנקים, ועם פרישתו דווח כי ימונה לתפקיד בכיר בקבוצת תשובה.
ב”ישראל היום” מדווח הבוקר כי מינוי זה לא ייצא אל הפועל. “חזקיהו היה במשך חודשים רבים במשא-ומתן עם איש העסקים יצחק תשובה על הצטרפות לקבוצת דלק, אך ל’ישראל היום’ נודע כי החליט נכון לעכשיו לוותר על הצעת העבודה”, מדווח זאב קליין, ומצטט מההודעה שמסרה קבוצת דלק: “חזקיהו ביקש לדחות את מועד תחילת עבודתו על מנת לברר את תקופת הצינון הנדרשת ממנו, ונכון לעכשיו הוא אינו ממלא שום תפקיד רשמי בקבוצת דלק”.
“נו באמת, עכשיו בודקים?”, תוהה חזי שטרנליכט בטור נלווה. “מה, המפקח על הבנקים לא הכיר את תקופת הצינון הנדרשת ומה המשמעות שלה? אין יועצים משפטיים בנמצא? זו הודעה הגובלת בהיתממות. אבל טוב שהצדדים ביקשו לקחת פסק זמן”.
“לכאורה, כמפקח על הבנקים לא היתה לחזקיהו נגיעה לענייניו של תשובה, ולכן הוא סבר כי אין בעיית צינון”, מסביר סמי פרץ ב”דה-מרקר”. “ואולם למעשה, למפקח על הבנקים יש נגיעה לכל אחד מהלווים הגדולים במערכת הבנקאות – ותשובה הוא אחד משלושת הגדולים. לפיכך, אף שתשובה אינו בעלים של בנק, הוא רלבנטי מאוד למערכת הבנקאות. אין ספק שבמהלך כהונתו עסק חזקיהו בענייניו של תשובה ושל טייקונים ממונפים אחרים, ולכן תקופת הצינון מתבקשת. עם זאת, זו הבעיה הקשה פחות, כי יש להניח שחזקיהו ישמור על שמו הטוב ולא יסטה מהוראות הצינון. הבעיה העיקרית היא אחרת ונוגעת למסר שבמינוי כזה. המקרה של חזקיהו הוא דוגמה טובה לבחינת המסר שמתקבל ממעברו האפשרי לקבוצת תשובה”.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-10.6.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית
הבת מצווש של קמה בן יעקב: סרטון גיקי בסטופ מושן
אילן בן יעקב מספר:
כסוג של תגובה תרבותית לכניסות הצדפה וספר התורה, החלטנו לעשות משהו שונה לבת המצווה של בתנו קמה. השקענו הרבה כדי שהקליפ יתאים לאופי שלנו, החל מבחירת השיר (“לחיות נכון” של רונה קינן – לא ממש הבחירה הבת מצוושית הקלאסית) ועד לטכניקות הצילום והעריכה. הגיקים יזהו בקלות את מקורות ההשראה שלנו.
מי שלא מכיר את המקורות של הצדפה וספר התורה מוזמן לשטוף את העיניים, רצוי באקונומיקה:
וזה החיקוי של ארץ נהדרת:
שקיעתה של גוגל, יצורי ג’ויסטיקים ועוד אמנות בביזארשת
פוסט של רון ג'רבי
שקיעתה של גוגל
גוגל תמונות היא גלריה אד-הוק שמציגה תערוכות נושאיות לפי מילות החיפוש שהכנסתם בה. זה כנראה הרקע הרעיוני ליצירה המשובחת של האמן ג’ספר אלינגס, שיצר וידאו של שקיעה שמורכב מצילומי סטילס של חופים ושקיעות שהוא מצא בגוגל תמונות.
אלינגס קורא ליצירה “Sharing a Beautiful Sunset” (לשתף שקיעה יפהפיה), כפל משמעות שמצד מדבר על אנשים שמצלמים דברים כדי לשתף אותם עם יקיריהם, ומצד שני מתייחס להתגייסות הבלתי מתוכננת ובלתי מודעת של גולשי האינטרנט ליצור ביחד יצירה שיתופית.
מיקרוסופט משתמשת ברעיון דומה בתוכנת Photosynth שלה, שאוספת ומשלבת יחד המוני תמונות של אתרי תיירות שגולשים צילמו מזוויות שונות, והופכים אותן לצילום פנורמי תלת-ממדי שאפשר לטייל בו דרך המחשב.
חלקי חילוף
שני פסלים צבעוניים שעשויים מג’ויסטיקים תפסו לי את העין בפייסבוק. מאחוריהם עומדת נטלי מנדל, אמנית פיסול שבין חומרי שלה נמנים מוצרי חשמל, אלקטרוניקה וחתיכות של מכוניות שהופכים לחיות ורובטריקים שמזכירות את היצורים של ה.ר. גייגר. מכירים הנוסע השמיני? כאלה.
“בפסלים שלי, רובם בטכניקת האסמבלאז’, אני נוגעת בחומרים יומיומיים מוכרים, חפצים, מפרקת ומרכיבה צורות חדשות”, היא מספרת. “החפצים תחת ידי עוברים גלגול, פיזי ומהותי, מהשלב הראשון בו החומר נאסף, דרך השינוי שנעשה בחומר, כיפוף, הלחמה, חיבור, טישטוש, עד היווצרות התוצר המוגמר: פסל. נדרש מהמתבונן בפסל שלי לקבל עליו את שינוי המהות שנעשה בחפצים אשר הוא מורגל בהם יומיומית, להביט מבעד למשמעות המקורית של החפץ, לנתק את הרגש המוכר כלפי אותו חפץ ולקבלו שנית, מחדש, כצורה אחרת בעלת משמעות ויזואלית חדשה. מתקיימת אינטרקציה אינטימית בין הפסל לצופה: זיהוי וחיבור, ניתוק וזיהוי מחדש. זוהי אמנות מעוררת חשיבה, אני כופה משמעות חדשה על אובייקטים וכופה על הצופה להשתתף במשחק ולהסכים למשמעות החדשה . בעבודותיי אני מעלה שאלות בנוגע לעתיד כדור הארץ, איך ייראו החיים בעוד מאה שנים, אלף שנים? באיזה כיוון ההישרדות הטבעית של כדור הארץ תבחר להתקיים?”
אם הקלישאה אומרת שהג’וקים הם היחידים שישרדו שואה אטומית, הג’וקים הצבעוניים האלקטרוניים של מנדל מציעים את האפוקליפסה הזאת בגירסה רובוטית-פסיכדלית, אפילו הומוריסטית. רק שלא נשאר מי שיצחק.
זה הכל רק משחק של דמעות
כמו סרטן לעישון, התקפי לב לאוכל טוב ומחלות מין לסקס, כך גם פגיעות גופניות שונות ומשונות למשחקי מחשב: תוצאת לוואי לא רצויה להנאה גדולה. החטא ועונשו, אם תרצו.
“מה ההשפעות האמיתיות של משחקים דיגיטליים על האצבעות, הידיים והגופים שלנו?”, שואלים כותבי דוח Game Arthritis (דלקת פרקים ממשחקים, בתרגום חופשי), “מחקר שיטתי של מחלות שנגרמות על ידי משחקי מחשב”. לדבריהם, “האחידות של הממשקים יוצרת עיוותים גופניים. זו עובדה. קראו לזה ‘המציאות של הוירטואלי'”. הדוח מציג, במילים ובתמונות, מחלות כדוגמת”אגודל פלייסטיישן”, “פריקת כתף ווימוט” ו”קילוף עור אטארי”.
אף ששימוש בג’ויסטיקים במשחקי מחשב יכול לגרום למיחושים ופגיעות שונות, המחלות ש-Game Arthritis מציג הן פיקטיביות, והדוח עצמו הוא פרויקט אמנותי של מטאו ביטנטי וקולקטיב IOCOSE. אם תשאלו אותי, הפרויקט מעביר מסר נגד היסטריה המונית ממשחקי מחשב מחד, ונגד בריחה מהחיים האמיתיים אל העולם הווירטואלי המסוכן, ובאופן פרדוקסלי בו זמנית מוגן יותר, של משחקי הווידאו.
סריכריך
ניו יורק היא מעצמת סנדביצ’ים עולמית, ובשנתיים האחרונות, הצלם והמעצב ג’ון מת’יו צ’ונקו הוא המתעד שלה. צ’ונקו חותך, סורק ומעלה לאינטרנט תמונות של סנדביצ’ים ממסעדות, דוכנים וגם תוצרת בית.
בעוד כמה חודשים הוא יוציא ספר עם מיטב הכריכים. זה יקרה בדיוק ב-3 בנובמבר, ותודו שלא ידעתם שזהו יום הסנדביץ’ הלאומי. בתאבון!
התפרסם בגירסה מקוצרת ב-ynet מחשבים >>
________________________
רון ג'רבי אוהב דברים מוזרים ושונא רובוטים. הוא כותב טור שבועי על ביזאר ברשת ב-ynet מחשבים. אפשר למצוא אותו גם בביזארפייסבוק, בביזארטוויטר ובביזאראימייל
הביומטרי: להיות מאיר שטרית
פוסט של שלי דובילנסקי,ynet מחשבים
ביום חמישי השניים ביוני התכנסו חברי ועדת המדע של הכנסת להצבעה בנושא תקנות הביומטרי. הח”כים נעו באיטיות לעבר המעלית הישנה, שהובילה אותם לקומה 7 וחצי של משכן הכנסת ונפלטו אל תוך המסדרון האפרפר בעל התקרה הנמוכה במיוחד, שגרמה להם ללכת בגב כפוף.
בין הח”כ שהופיעו להצבעה החשובה אפשר היה לאתר את חברי הכנסת מאיר שטרית, מאיר זאב אלקין שטרית, אורי מאיר-שטרית אורבך, וכמובן את חמד שטרית עמאיר – כולם כבר מוכרים היטב מהופעותיהם הקודמות בהצבעות על סעיפי החוק הביומטרי.
“שטרית?” שאל אחד הח”כים את חברו בזמן שצעדו על האולם.
“מאיר שטרית”, ענה לו חברו למליאה בהסכמה.
מיד לאחר שנכנסו המכובדים לאולם ההצבעה כדי לדון בנושא והתמקמו בכסאות, עלה לבמה המרצה הראשון לדון בנושא המאגר הביומטרי ובטחון התושבים. היה זה יושב ראש הוועדה, מאיר שטרית, שפתח בנאום חוצב להבות:
“מאיר שטרית. שטרית. מאיר מאיר מאיר. שטרית? מאיר!” אמר ראש הוועדה.
כבוד הח”כ ציון פיניאן שטרית הרים את ידו וקטע את הנואם בשאלה: “מאיר? מאאאיר שטרית שטרית?”
מייד לאחר הנאומים עברו הח”כים לניהול דיונים וויכוחים מקיפים בנושא הכל כך חשוב, שישפיע על הפרטיות והבטחון של כלל תושבי ישראל. הועלו שאלות חשובות בנושא הכוח שינתן למשטרה ולגופים השלטוניים כתוצאה מהמאגר (היה זה כבוד הח”כ אורי מאיר-שטרית אורבך שהעלה את הנושא החשוב בשאלתו “שטרית, שטרית שטרית שטרית, מאיר?” שאחר כך צוטט בעיתונים רבים).
ההצבעה עברה פה אחד להפתעתו של אף לא אחד מהנוכחים. בהרמת הכוסית שלאחר הוועידה, היה זה מאיר שטרית שבצעד מרשים מאין כמוהו התנדב להיות הראשון להצטרף לפיילוט של המאגר הביומטרי. אחרי הכל, טביעות האצבע שלו כבר מתנוססות על המאגר.
__________
הפוסט באדיבות ynet מחשבים, שם התפרסם הטקסט במקור
דברים שבחורה צריכה לזכור: פדיקור, גלולה ומחזור
פוסט של יעל גורן,"קארמה רעה ושאר הפרזות"אני רוצה להציע לכם הצצה חטופה וחד פעמית אל הממד המקביל והמעוות שנקרא “עולמי שלי”. בניגוד לעולמה של עליסה, הוא לוקה בחסרונם של כובענים, מסיבות תה וזחלים הזייתיים עם נרגילה, אבל הוא משתדל לחפות על זה בכמות בלתי נתפסת של פוסט-איטס. וככה זה נראה תשע או עשר או אחת עשרה שעות מהיום שלי:
לפני שבועיים בערך ביקשו ממני להשתתף בסרטון וידאו שמקדם אמצעי מניעה חדש, שלוקחים פעם בחודש. בהתחלה אמרתי לא, אחר כך אמרתי כמה משלמים ובסוף אמרתי תודה, היה כיף. מה שביקשו מאיתנו המשתתפות לעשות הוא להכין רשימה ולדבר על דברים שאנחנו צריכות לזכור כל יום. חשבתי על זה רגע, והמוח שלי התמלא בפוסט איטס צהובים, זועמים, שכבר אין לי דרך להגדיר מה מהם דחוף יותר כי כולם דבוקים למסך, כולם ממורקרים בכחול וצהוב, וכולם מלאים בדברים הרבה פחות כייפיים לעשות מלקרוא, נגיד, על מחוות חצי מחאתיות חצי אירוניות חצי מודעות לעצמן באינטרנטים המשועממים שלנו.
ברגיל אני לגמרי בעד מחוות, וכפתורים מגניבים שמחברים לז’קט וחולצות של צ’ה גווארה ושיצבטו לך בישבן בשייח ג’ראח. אני רק קצת צוחקת וקצת קופץ לי הווריד הקטן ברקה לנוכח מחווה שיודעת להגיד “אה, מה שאמרת? אז הפוך! מה תגיד על זה? הא? הא?!”. גם כאן חייכתי, כי אנחנו באמת עוד המון דברים חוץ מלהתחיל עם המדריך בחדר כושר ולאסוף את הקטן מהגן. אבל בעוד שחייכתי חיוך אמיתי ולא ציני גם קיבלתי כאפה, שאם אני במקרה אורטל מבאר שבע, שלא בדיוק חיה חיים של אקטיביסטית מרכז תל אביבית, אז משהו בי קצת לא אישה שלמה ולא לגמרי בסדר.
נכון שזה מאוד רלוונטי לזכור להשתתף בישיבת ועד השכונה ולדבר עם החבר שאין לי על הסוגייה החמורה של אמצעי המניעה (או לפחות לשאוף להיות מעורבת חברתית ובמערכת יחסים מתפקדת), אבל יש עוד כמה עיסוקים קצת פחות פואטיים בחיי. העיסוקים האלה הם חלק מהם, בחרתי להקדיש להם משאבים, הם חתיכות חשובות באישה שאני רוצה להיות. בוידאו בכלל יצא שדיברתי על פוסט- איטס של עבודה ושל משפחה, שהם כידוע אבני יסוד של כל נשיות שטוחה ורדודה באשר היא. על כל פנים, לבוא להגיד “אני עושה רק דברים חשובים ומשוחררים כמו לבשל לעצמי ארוחות אורגניות, לרחוץ הומלסים ולנגן בצ’לו”, ולהתעלם מהפדיקור, המניקור והגלולות זה ליפול שוב באי שיוויון. זה לקחת סקציה שלמה מהחיים שלי ולהחביא אותה כי היא לא משוחררת מספיק.
בא לי לתמחר. ולכן, לפי שעות פרילאנס בחודש, זה הכסף ששווה זמן הטיפוח העצמי שמציעים לי כעת למחוק מרשימת העיסוקים שלי משל לא היה: טיפול בציפורניים 500 שקל, סידור השיער 680 ש”ח, מריבות מנטליות עם השיער 1200 ש”ח (אבל מתקזז כי אני עושה את זה במולטי טאסקינג), הסרת שיער גוף 420 ש”ח; ספורט, חיטוב ופילאטיס 0 ש”ח (אבל בחודש הבא אני מבטיחה שנתקדם עם הפרוייקט הזה ונראה תוצאות אפקטיביות. אפילו הכנו מצגת.). כמה זה יוצא בשעות עבודה חודשיות? חשבו בעצמכם. ואחרי זה תבינו למה קפץ לי הווריד.
__________________
יעל גורן היא כותבת, צייצנית ומומחית מדיה חברתית מחוץ לארון. יום אחד היא אולי תפרוש כנפיים. הפוסט התפרסם במקור בבלוגה, "קארמה רעה ושאר הפרזות".
מבצע לגרפיקאים: טיול גיפים
מיכל מורנו צילמה את השלט הזה ביער אשתאול.
[עדכון 6.6.2011] בן ק. הפך את זה להנפשת גיף. אל תעודדו אותו.
הזמנה בפייסבוק לכל הפגנת שמאל אי פעם
“קצת נמאס לי מהפגנות שמאל. התחושה שלי היא שזה כבר הכל אותו דבר (ושזה לא עוזר)”, כתבה
שרון גפן ב”היתוך קר למפגרים” בעקבות הפגנת השמאל אמש. “לפעמים הנואמים מתחלפים. וכמעט לכל הפגנה יש לוגו מפואר חדש. או קואליציית ארגונים ענפה. אבל זהו בערך”. זו היתה ההשראה שלה לאיור “כל הפגנות השמאל (כמעט) באיוונט-מטריה אחד ידידותי”.
הבלוגר האמריקאי שמצפצף על הצנזורה: אמין?
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
במוסף “24 שעות” של “ידיעות” מראיין משה רונן את הבלוגר היהודי מסיאטל, ריצ’רד סילברסטיין (הראיון ב-PDF), אותו הוא מתאר כ”אחת הבעיות הגדולות של הצנזורה הישראלית”. “הוא חשף לראשונה את פרשת ענת קם, כתב שהמוסד השתמש בספינות של האחים עופר כדי להחדיר סוכנים לאיראן והעלה לאינטרנט סדרה ארוכה של ידיעות בטחוניות. מה מניע את הבלוגר האמריקאי ריצ’רד סילברסטיין?”, שואלת כותרת המשנה לכתבה. מי שנחשף ולו במעט לבלוג, יודע את התשובה. סילברסטיין הוא מה שנקרא בתקשורת הישראלית “שמאלני קיצוני” (או בתקשורת האלטרנטיבית – “ליברל רדיקלי”, ובטוקבקים: “עוכר ישראל” או סתם “מניאק”).
“דיווחיו נחשבים לרוב אמינים למדי”, כותב רונן וסילברסטיין עצמו מספר מי הם מקורותיו, שנראה כאילו נגזרו מאותו בד: פעילים פוליטיים, פעילי זכויות אדם, בלוגרים ישראלים, אקטיביסטים. זה תיאור לא מעודד: סילברסטיין, כאמור, בעל השקפת עולם אידיאולוגית חד-ממדית, ונראה שמקורותיו חולקים אותה איתו. לא בדיוק המתכון לדיווחים אמינים. זה לא מפריע לתקשורת הישראלית, כפי שמצוין בכתבה, לצטט יותר ויותר מהבלוג. “זה מפתיע”, כותב רונן, “אבל למרות החשיפות הרבות ישראלים מעטים בלבד גולשים לבלוג שלו בקביעות” (בין אלף ל-8,000, על-פי עדותו של סילברסטיין עצמו). האם העם חכם יותר מעיתונאיו? לא נראה לי. העם פשוט לא יודע אנגלית.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-5.6.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר ובפליקר
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
