האייפון 1 בידינו! (נוסטלגיה)

בדבר אחד אין ספק: האייפון יכול לגרום גם לאדיש שבטכנופובים לאבד את הצפון. הוא דק גם ביחס לטלפונים רגילים, וצבעו השחור-מתכתי נראה עתידני לגמרי, כמעט חייזרי. המסך הענק (והוא ענק, כמעט בגודל כף יד של ילד) מבריק ומציג צבעים שעושים בית-ספר לכל טלפון שראיתי לפניו.

מצאתי בארכיוני תמונות של אייפון מהדור הראשון, שכתב הסלולר צחי הופמן הצליח להשיג וכתב עליו סקירה ראשונה בכלי תקשורת ישראלי. כמה זמן עבר מאז? בסך הכל ארבע שנים. כתבות על טכנולוגיה מתיישנות כל כך מהר. הנה עוד אחת כזאת, ישראלים עם אייפון מספרים על המכשיר.

7 בספטמבר, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת | תגובה אחת

קורבנות העינויים של האוניברסיטה (כשל)

צילמה והלשינה: אלוירה גנדלמן.

7 בספטמבר, 2011 | בנושאים: FAIL • כשל | להגיב זה מגניב

חמש עובדות שאתם (לא ממש) חייבים לדעת על מצפה רמון

פוסט של אליען לזובסקי
“בביתי במדבר“

אל תצפו שהיא תהיה יפה, כי היא לא

בעצם, אולי כדאי שנגיד את זה ממש בבירור: מצפה היא מכוערת.

למעשה, יש להעמיד את הארכיטקט העירוני בכיכר העיר – זאת עם המזרקה המזוויעה ביותר שנתקלתם בה אי פעם (משהו כמו כדור אקמול גדול שנשמט על הרצפה והתבקע לשניים), שכמעט לעולם לא זורמים בה מים, כי אין כסף ואין מים – ולסקול אותו בגללי אלפקות.

כשתגיעו בנסיעה מכביש 40, יקבל את פניכם השלט המדכא “שטחי מסחר להשכרה”, המרמז על האטרקטיביות העסקית של עיירתנו. כמה מטרים לפני כן תראו את השלט שמבטיח שדה תעופה. מבטיחים אותו כבר שבע שנים. אפילו הניחו אבן פינה. אבל החטא האמיתי הוא בנייני המגורים המשפחתיים שנבנו בשכונה הישנה שעל שפת המכתש. במקום למקם אותם עם הפנים אל המכתש, כך שיפנו אל הנוף השגיב שלרגליהם, הם נבנו על הצד (!), כך שיהנו מהנוף המקסים של רחבת השוק – מפלצת בטון מנוקדת בזבל ובשאריות של ירקות.

גללי אלפקות, אמרתי?

כל בית צריך מחסן

למה? ככה. צורך מצפאי שכזה.

איזורי המגורים של מצפה מתחלקים, בעיקרם, לשניים: השכונה החדשה והשכונה הישנה. לא ממש ברור למה קוראים לשכונה החדשה ככה, כי היא קיימת לפחות 20 שנה, אבל בינתיים לא קמה שכונה גדולה אחרת, אז ככה זה נשאר. כל הבתים בשכונה הזו – שבה גם אני גרה – בנויים בדיוק באותה צורה: בתי קרקע דו-משפחתיים, שלושה חדרים, חנייה וגינה קטנה מקדימה, גינה נוספת מאחור.

תמיד חסר חדר, ותמיד ישנה בעיית אחסון אקוטית – וזה לא משנה אם אתה אדם יחיד או משפחה מרובת נפשות. כל מי שגר בשכונה החדשה תמיד צריך להוסיף מחסן בחצר. תעברו בית בית, ותגלו שבכולם, ללא יוצא מן הכלל, יש מחסנים.

ברור שישנם גם בתים ראוותניים וגדולים יותר, או בתים שאוחדו להם יחדיו. אבל יש משהו נחמד בידיעה שרוב הבתים לא מאוד שונים זה מזה. בכלל, יש בהם משהו חינני ונעים, בבתים האלה. הם פשוטים, לא מוגזמים אך גם לא קמצניים. אצלי בבית השכור, למשל, הזיזו את הקיר המרכזי, והסלון הפך רחב ידיים. במטבח – כמו ברוב המטבחים – קרוע חלון רחב ומואר אל החצר, מכוסה בסורגים שעליהם משתרגים העציצים בשמחה. חדר השינה פונה אל המדבר, ורואים את הירח מהחלון.

אין באמת איפה לאכול כאן

כלומר, יש כל מיני מקומות נחמדים, והם מגישים אוכל רע, בינוני וטוב, אבל אם אתם מצפים למסעדה ברמת 5 כוכבים תל אביבית – זה לא יקרה. גם בית קפה איכותי באמת אין ממש. יש “קפהנטו” והם חמודים, אבל זה קפהנטו. יש מסעדה צרפתית, והיא טובה. כיום, היא האופציה היחידה לאוכל טוב כאן. חוץ מזה, יש פיצה, שווארמה וחומוס במרכז המסחרי. את החומוס לא ניסיתי, השווארמה והפיצה סטנדרטיות. הפלאפל סביר.

בפאב השכונתי, החבית, יש דברים מטוגנים. ויש גם את “הקצה”, אבל לא יצא לי לאכול שם והדעות חלוקות.

בקיצור, חברים, כאן זה הפריפריה, אין אוכל טוב, בדיוק כמו שאין פה סופרפארם ורופא בלילה. נא להנמיך ציפיות.

מה שכן, יש אוכל הודי מ ע ו ל ה, שמכינים זוג הודים מבוגרים. אבל צריך להזמין מראש, ואין בסופי שבוע.

וגם אומרים שפלורה שושן, ראש המועצה, עושה אחלה חריימה, אבל לא טעמתי.

הצד החיובי: זה מכריח אותך לבשל בבית, ולאכול אוכל טרי (בתנאי שאינך פדלאה – כמוני – שבסוף מתפשרת על פרוסה עם משהו).

מגדל המים, שכונת גמל, המצוק, ה”שיישים”, החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה

חמש נקודות מפגש נפוצות כשאת גרה כאן. בתל אביב זה היה קפה “התחתית”, דיזנגוף-פרישמן, עזריאלי, צומת מעריב. עכשיו אני פוגשת אנשים באתרי טבע עם שמות דרמטיים כמו “החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה”. אני, אין לי מושג אפילו איפה החורשה הראשונה, אז האחרונה?

ה”שיישים” (SHAISHIM) הם קבוצה של בנייני שיש, מכוערים שאין דברים כאלה, שממוקמים במרכז מצפה, לא רחוק מהשכונה הישנה. הדבר הכי מעניין שיש לי להגיד עליהם זה שויקי קנפו גרה שם.

שכונת גמל, כפי שניתן לנחש, בנויה מתחת להר גמל. טוב, לא ממש בנויה, כי התושבים ופעילי אקולוגיה נלחמים בה. בינתיים, יש רק בית אחד, והמון תשתיות.

מגדל המים דווקא שמור יפה. לא ברור איך זה קרה.

החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה התגלתה, למרבה ההפתעה, כיפהפייה. הייתי בה ביום העצמאות האחרון, באחד הפיקניקים היותר כיפיים. מצד שני, אם תשאלו אותי איך מגיעים, אין לי מושג.

המצוק – הוא אותו מצוק נדיר ומפעים שצופה אל מכתש רמון. מקום אידיאלי לראות בו שקיעה, לפגוש יעלים ולהיזכר מה מקומך האמיתי והזניח בעולם.

קר כאן גם באוגוסט

למצפה יש מזג אוויר משלה, תוצאה של העובדה שהיא ממוקמת על הר הנגב, וגבוהה אפילו יותר מירושלים.

מזג האוויר כאן הוא טריטוריה מנותקת לחלוטין ממרכז הארץ: כשבחלונכם יורד גשם, אצלנו שמש ויבש. כשאצלכם נעים ואביבי, אצלנו קפוא ומצמרר. כשאתם מזיעים את נשמתכם, אנחנו לובשים חולצה ארוכה ומתענגים על בריזה קרירה.

הימים חמים מאוד, והשמש בקיץ מכה ללא רחמים.

אבל ברגע שהערב יורד, מגיעה הקלה מסחררת, וקרירות מופלאה חודרת והופכת למזג אוויר שאין לו אח ורע בכל ארץ ישראל. לא פלא שמבוגרים רבים רכשו לאחרונה בתי קיץ במצפה. הם התמכרו, ויש להם סיבה טובה.

ויש את עניין היובש. בחצי השנה האחרונה גיליתי, שכשאני מגיעה לתל אביב לביקור אצל ההורים, אני נהיית עצבנית בשעות הראשונות לביקור. לקח לי זמן להבין למה. פשוט שכחתי מה זה להזיע.

________________________
אליען לזובסקי, בת 36, היא תסריטאית ובעלת תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב. היא היתה עורכת, כתבת ובעלת טור ב”מעריב”, ביימה את הסרט הדוקומנטרי “הבטן הרכה שלי” וכתבה לשלל סדרות טלוויזיה. לפני שנה וחצי עברה למצפה רמון, והיום כותבת את הבלוג “בביתי במדבר“, על החיים שם ובמדבר בכלל. הפוסט התפרסם שם במקור ב-6.9.2011

7 בספטמבר, 2011 | בנושאים: 404 | 7 תגובות

כבוד לאומי/התקף פסיכוטי

פוסט של אורן פרסיקו
העין השביעית

הכותרות הראשיות בכל עיתוני הבוקר, למעט “הארץ”, מוקדשות ליחסי טורקיה-ישראל. אתמול, בנמל התעופה של איסטנבול, הועברו במשך כשעתיים כמה עשרות ישראלים בדיקות ביטחון מקיפות ופולשניות, וכמה מעיתוני הבוקר צווחים על כך בקולי קולות.

בראש שורת הצווחנים ניצב “ישראל היום”, שכותרתו הראשית קוראת “אקספרס של השפלות”. בסרט “אקספרס של חצות”, נזכיר, מתוארת מסכת הייסורים של אמריקאי שנתפס בטורקיה בניסיון להבריח סמים. הוא מושלך לכלא שבו הסוהרים נוהגים לאנוס דרך קבע את האסירים. על-פי הדיווח ב”ישראל היום” [אילן גטניו ושלמה צזנה], עשרות הישראלים שהושפלו אתמול בנמל התעופה הטורקי נדרשו, בין היתר, להיפרד לזמן מה מדרכוניהם, לעמוד בקבוצה נפרדת, לענות על שאלות ולעבור בדיקה גופנית. מכמה מהם דרשו הטורקים להתפשט.

הסגנון הקלישאתי-אסוציאטיבי-מתלהם מחלחל מהכותרת הראשית של “ישראל היום” אל הכפולה הפותחת, שלרוחבה מתנוססת הכותרת “להשפיל ישראלי ולנוח”. הצעה לכותרת מחר: “הלחמעג’ון המג’נון”.

כתבי העיתון מצטטים דברים שאמרה הנוסעת רבקה ברוך בשיחה עם ערוץ 10: “שמו אותנו בחדר חשוך, חלק מהנוסעים נדרשו להתפשט. אותי בדקו אפילו בחגורה של המכנסיים. מה אני אגיד? דבר לא נורמלי. מפחיד”. העובדה כי פלח נכבד מהאוכלוסייה המבקרת בישראל ויוצאת מנתב”ג עובר דרך קבע הליך בדיקה דומה נדחקת אחר כבוד אל התת-מודע. טענות של טורקים בדבר מקרה ספציפי של בדיקות פולשניות ומשפילות בנתב”ג, שאירע יום לפני הבדיקות בטורקיה, מוזכרות בחלקו האחרון של הדיווח בכפולה הפותחת, אך לא בכותרת, בכותרת המשנה או בלידים. בכל זאת, טורקים. כולם נראים כמו טרוריסטים.

בכפולה הפותחת מתפרסם מאמר מאת בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ בעיתון, המסביר מדוע נכונה היתה ההחלטה של ישראל לא להתנצל על הרג אזרחים טורקים על סיפון המאבי-מרמרה (ביסמוט אינו מזכיר במאמרו את נסיבות דרישתם של הטורקים להתנצלות).

“לאלה הסבורים כי ישראל היתה צריכה להתנצל גם על חשבון נטילת סיכון”, הוא כותב, “צריך להזכיר שקיים גם מושג כזה שנקרא כבוד לאומי. במזרח התיכון יש לו משמעות מיוחדת”. לפי ביסמוט, “אלה שקראו להתנצלות של ישראל כנראה לא קוראים נכון את המפה האזורית. מה לעשות, הזמנים אינם טובים”. במלים אחרות, לא עוד “וילה בג’ונגל”, כי אם “ג’ונגל בג’ונגל”.

לצד מאמרו של ביסמוט מתפרסם מאמר מאת דן מרגלית. “רג’פ טאיפ ארדואן החליט לכבוש מעמד בכורה בעולם הערבי על גבם של היהודים. אנטישמיות קלאסית”, מבאר מרגלית את מצב העניינים באזורנו. משפט זה מופיע גם בשער העיתון, כחלק מתמצית טורו, תחת הכותרת “אנטישמיות קלאסית”.

בהמשך הטור משווה מרגלית בין הקוראים כיום לפיוס עם טורקיה ובין יהודים קומוניסטים ובונדיסטים שהתנגדו לציונות וניסו להשתלב במדינות שבהן חיו. במשתמע, מרגלית משווה בין ארדואן ובין שני הרוצחים הגדולים של המאה העשרים – היטלר וסטלין.

כמו ביסמוט, גם מרגלית בדעה שהזמנים אינם טובים. הנה, לפי מרגלית, תמצית מציאות חיינו: “האזור אחוז התקף פסיכוטי של מחלת הנפש האנטישמית, מחלה כרונית שאין לה מרפא. כל שניתן לעשות הוא להוריד את גובה הלהבות ולשכך את הטירוף לתקופות ממושכות”.

מוזר שהטור של מרגלית, והעיתון שבו הוא מתפרסם, אינם נענים להמלצתו להוריד את גובה הלהבות ולשכך את הטירוף. ההפך הוא הנכון. מרגלית והעיתון מלהיטים עוד יותר את המצב, במה שנראה כניסיון לרכוב על הטירוף. עד לאן? מה שיותר רחוק, אולי עד הבחירות הבאות.

כמו ערבים

הכותרת הראשית של “ידיעות אחרונות” – “הטורקים חיפשו חיילים קרביים” – נראית במבט ראשון רצינית יותר מזו של “ישראל היום”. עיון בידיעה המתפרסמת בכפולה הפותחת של העיתון [איתמר אייכנר, בנימין טוביאס, ליאור אל-חי ודוד רגב] מגלה כי היא מתבססת על כרעי תרנגולת.

דליה קליגר, אחת מהנוסעים שנבדקו בקפידה יתרה אתמול בטורקיה, מצוטטת בפתח הידיעה כאומרת: “הטורקים לקחו הצדה גברים צעירים ושאלו אותם איפה שירתו בצבא. הרושם שלנו היה שהם מחפשים חיילים קרביים או כאלה שקשורים להשתלטות על המרמרה”. על בסיס רושם זה, של אחת הנוסעות, ללא כל ביסוס נוסף נראה לעין, נוסחה והודפסה כותרת ראשית שקוראיה מוזמנים לדמיין תסריטי אימים על אודות חיילים קרביים שמופרדים בסלקציה מיתר הנוסעים הישראלים ומושלכים לכלא טורקי (וכל מי שראה את “אקספרס של חצות” יודע מה הולך שם).

דמיינו עיתון במדינה זרה שהופך שאלה בסיסית בתחקור היומיומי של גורמי הביטחון בנתב”ג לכותרת ראשית דומה ותבינו עד כמה העיתונות כאן היסטרית במאמציה לשמור על הכבוד הלאומי. ידיעה נפרדת [איתמר אייכנר ובנימין טוביאס] מוקדשת לטענות נוסעים טורקים על מסע השפלה שעברו קודם לכן בנתב”ג.

עוד בכפולה הפותחת של “ידיעות אחרונות”, דיווח מאת תלם יהב, שליח העיתון ואתר ynet לטורקיה, שנחת שם אתמול, ניסה להתסיס את האווירה, אך התקבל באדישות. “למרות אינספור נסיונות קנטור מצדי לקצין ביקורת הגבולות, הוא הביט בי במבט עייף והחתים לי את הדרכון ושיחרר אותי לדרכי”, כותב יהב. למרות קבלת הפנים המשעממת, כותרת מודגשת בשער “ידיעות אחרונות” – שחור על גבי צהוב – מספרת על “הישראלי היחיד בביקורת הדרכונים באיסטנבול”.

הטון ששולט במאמרי הפרשנות של “ישראל היום” על טורקיה צץ גם ברשימה ב”ידיעות” מאת רז שכניק, המתפרסמת במוסף “24 שעות”, כחלק ממדור “ראש בראש” (חנוך דאום מציע הבוקר את העמדה ההפוכה). שכניק מסביר מדוע על אזרחי ישראל להחרים את טורקיה וכותב כך: “אני מכיר את התשובות שלכם, אנשי הדילים. אוהב במיוחד את ההסבר שלפיו ‘הטורקי ברחוב לא אשם שהממשלה שלו כזו ואנחנו לא צריכים להעניש אותו'”. שכניק מציג שלוש תשובות לטיעון זה. אפשר להסתפק בראשונה כדי להבין עד לאן הידרדר השיח הציבורי בישראל – “לא בטוח שאותו טורקי קטן לא אשם”.

בעיתון “מעריב” מתייחסים לקוראיהם, ולמשבר עם טורקיה, ביתר רצינות. הכותרת הראשית מתעלמת מהאירוע בנמל התעופה של איסטנבול ומתמקדת ביחסים בין שתי המדינות: “טורקיה קיבלה החלטה אסטרטגית להתנתק מישראל”, מצוטט “גורם בכיר מתוך דיוני השמינייה”. בכפולה הפותחת מביא בן כספית ציטוטים ארוכים מפי אותו “גורם בכיר”, המסביר מדוע טורקיה נקלעה למצב ביש בזירה הבינלאומית ונכון היה לא להתנצל “על תוקפנות שננקטה נגדה”.

מנגד מצטט כספית גורם עלום אחר, התומך בהתנצלות ולועג למלחמת הכבוד של ישראל (ולכל הערבים באשר הם). “באמת כל הכבוד”, אומר אותו אדם, “סוף-סוף נטמענו במזרח התיכון, הפכנו לערבים, פתאום מדיניות החוץ הישראלית מתבססת על כבוד. לפי זה, בקרוב נחוקק כאן חוק שמצדיק רצח על כבוד המשפחה”. ידיעה על השפלת הנוסעים הישראלים באיסטנבול מתפרסמת בתחתית עמ’ 3, על פני פחות ממחצית העמוד.

עיתון “הארץ” דוחק כותרת על היחסים עם טורקיה אל מתחת לקפל עמוד השער, ומכל מקום מתרכז בזירה המדינית ולא במלחמת הכבוד על חשבון האזרחים. “טורקיה גירשה את חברי הסגל הדיפלומטי הישראלי הבכיר”, מדווחים ברק רביד, זהר בלומנקרנץ ורויטל חובל. מסע ההשפלות בן השעתיים של הנוסעים הישראלים מוזכר בשער רק בגוף הידיעה, אם כי מדווח בהרחבה.

________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-6.9.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית

7 בספטמבר, 2011 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת | 2 תגובות

רשת Kik Ass פתחה את הסניף הראשון בישראל

פוסט של דן קשאני ועידו כהן

ברוכה הבאה לארץ, קיקה!

6 בספטמבר, 2011 | בנושאים: 404 | 8 תגובות

זכרתם להזיז את השעון?

4 בספטמבר, 2011 | בנושאים: 404 | 10 תגובות

“צעדת המיליון”: שלטים מעניינים

צילמתם שלטים מעניינים? שלחו לי לכתובת ido@kenans.net.

השלטים שלכם

ענת קמרד הניפה שלט “קפיטליזם יחתיכת אפס אתה תתצטר על כל מה שעשית” שיצר אלי לוין.

יואב פסקרו צילם שלט “די להפקעת מחירי הצעצועים”.

4 בספטמבר, 2011 | בנושאים: 404 | 10 תגובות

גם אני אחד ממיליון, התפסן בשדה השיפון

3 בספטמבר, 2011 | בנושאים: 404 | 5 תגובות

דפני ליף, מבצע לחיילים משוחררים (אינטרטקסטואליות)

נתפס באתר “סרוגים”, 1.9.2011.

• עוד בנושא: דברים שדפני ליף לא עשתה ואפשר להשתמש בהם כדי לנגח את מחאת האוהלים

3 בספטמבר, 2011 | בנושאים: אינטרטקסטואליות, מוֹדעוּת – החומה הצינית | להגיב זה מגניב

מעצבנת

פוסט של אָמִיר אֱלִישָע אַהֲרוֹנִי

"חיפושים כמשל"

ברשומה הזאת הייתה אמורה להיות פרסומת חינם למשהו שאהבתי. במקום זאת הרשומה הזאת תהיה קיטוּר על משהו שלא אהבתי.

אני אוסף תמונות של סמלים ושלטים שיש בהם שילוב של אותיות לועזיות עם ניקוד עברי. כל בתי העסק שמופיעים שם מקבלים פרסומת חינם ואיש לא מתלונן – לא הקוראים ולא בתי העסק. אדרבא, קיבלתי פניות אחדות מבתי עסק שביקשו להוסיף עוד פרטים. פעם אחת אפילו הוספתי קצת, כשהייתה לזה הצדקה.

אמש צילמתי עוד שלט כזה, שעמד מחוץ לחנות:

כאן הייתה יכולה להיות פרסומת שלך, מעצבת מעצבנת. הצגת את התמונה הזאת ברשות הרבים ולא החתמת אותי על חוזה שמחייב אותי לתת לך קרדיט

כפי שאתם מנחשים, התמונה הזאת ערוכה. היא ערוכה כי בעלת הבית רצה אליי ושאלה אותי:

– „מה אתה עושה?”

– „אני מצלם את השלט היפה שלך.”

– „מישהו נתן לך רשות?”

– „אני מקווה שאת צוחקת.”

– „צריך לקבל אישור בשביל לצלם דברים כאלה.”

– „אני עדיין מקווה שאת צוחקת.”

– „לא. אתה יודע, התכשיט הזה,” היא הצביעה על התכשיט עם העיגולים הגדולים באמצע, „מישהי צילמה אותו כמוך ועכשיו היא מוכרת אותו פה מעבר לפינה. שבועיים לקח לי רק לעצב אותו…”

– „אסור לצלם? את קולטת מה את עושה? את אומרת לי שאסור לי להוציא את הטלפון שלי וללחוץ על כפתור ברשות הרבים. את מציגה את הפרסומת שלך ברשות הרבים. בשביל מה את מציגה אותה אם את לא רוצה שאנשים יראו?”

– „אתה אמור לשאול. אתה יודע, אני קולטת אנשים ברגע, הייתי מרשה לך…”

– „לא את לא. אם את קולטת אנשים ברגע, את היית אמורה להבין בלי שאשאל שאין לי שום כוונה להזיק לך. ואם, נגיד, מישהי קונה את זה, הולכת עם זה לארוחת ערב ומישהו מצלם אותה, גם זה אסור?”

– „אין לי שליטה על זה.”

– ״נכון, אז מה אכפת שמישהו יצלם פה? זה אותו דבר.”

– „כי אתה אמור לפחות לשאול. אחרת זה כמו גנבת דעת.”

גנבת דעת. לקח לה שבועיים לעצב שבעה עיגולים, יומיים לכל עיגול. ולקח לה רק שניותיים לעצבן אותי. בשלב הזה החלטתי שאפרסם את התמונה הזאת על אפה ועל חמתה, אבל בלי שמה, כי היא הרסה לי את הערב, אז לא מגיעה לה פרסומת. קצת חבל, כי נעשה שם שימוש חמוד בניקוד. רציתי לשאול אותה של מי היה הרעיון לנקד ככה, כי לא תמיד יש לי הזדמנות לזה, אבל אחרי שהיא עצבנה אותי זה כבר לא היה אפשרי.

היום גם חיפשתי את שמה באינטרנט ומצאתי שיש לה אתר. לא אקשר אליו, כמובן, אבל אספר לכם שיש בו תמונות רבות, איכותיות ומפורטות הרבה יותר של העיצובים שלה. אבל מה, לי אסור לצלם אצלה בחנות.

לא זכור לי שקרה לי דבר כזה בארץ. זה כן קורה הרבה ברוסיה. ההורים שלי נוסעים לשם כמעט כל שנה ואוהבים להסתובב בחנויות יוקרה, מסעדות וכניסות של בתי מלון ומספרים שכמעט בכל מקום אוסרים עליהם לצלם. המעצב (!) הרוסי ארטמי לבדב, המוזכר בבלוג הזה מדי פעם, יצא למלחמה נגד התופעה הטיפשית הזאת ויצר שלט „מותר לצלם” (הדף באנגלית). כרגיל אצלו, הוא גם מסביר את תהליך יצירת השלט וגם נותן תמונות וקטוריות איכותיות להורדה שאתם יכולים לשים בבית העסק שלכם ולומר לאנשים: „אנא מכם: תעשו חיים וצלמו להנאתכם (ופרסמו בחינם את בית העסק שלי ולא את בתי העסק של אנשים טיפשים שאוסרים לצלם)”.

מותר לצלם

ובחייאת רבאכ, אל תספרו לי שטויות כמו „באמת יש בעיה של גנבת עיצובים”. ככה האמנות התנהלה מאז ומעולם. יש מי שטוב ברעיונות ויש מי שטוב רק בביצוע. יש מי שטוב בשניהם ויש מי שגרוע בשניהם. לנסות למנוע העתקה, ועוד באמצעים כה מרגיזים, זה דבר טיפשי להחריד.

ביסוד הרעיון המוסרי שמאחורי תכנה חופשית ותוכן חופשי נמצא אותו עיקרון: מניעת העתקה באמצעים משפטיים (פטנטים וחוקי זכויות יוצרים) וטכנולוגיים („ניהול זכויות קניין”, Digital Restrictions Management) היא דבר טיפשי ומיותר שמזיק לחברה האנושית ובסופו של דבר פוגע גם בעסקים שנוקטים בה.

• עוד בנושא: פלאש מוב מגדל האופרה

___________________
אמיר אלישע אהרוני הוא ירושלמי שאוהב מוזיקה ולשון, וכותב הבלוג "חיפושים כמשל", שם התפרסם הפוסט במקור ב-26.8.2011

3 בספטמבר, 2011 | בנושאים: זכויות ויוצרים, צילום | 9 תגובות

← לדף הקודם — לדף הבא →