יוצרשת

עידו קינן

“אסור היה לנו להסתובב שם, חוץ מבבניינים שבהם כלואים הילדים ובבניין שבו הם אוכלים”, משחזרת שוש שלם את החוויה הסינית שלה. היא והילה מדליה היו מרותקות למחנה צבאי בבייג’ין, שבתוך בית החולים שבו פועל מחנה פרטי לגמילה בכפייה מאינטרנט לבני נוער. הסרט התיעודי שיצרו, “לכודים ברשת“, הוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע ירושלים.

לפי קולונל פרופ’ טאו ראן, התמכרות לאינטרנט (PDF) נמדדת בשימוש לא הכרחי (כלומר, לא לימודים ולא עבודה) של שש שעות ביום במשך שלושה חודשים. אם היינו סינים, כנראה שהיינו מוגדרים כמכורים. ואם היינו בני נוער, ההורים שלנו עשויים היו לקחת אותנו למחנה שהקים טאו ב-2004, הראשון בעולם והיום אחד מכ-400 מחנות בסין.

שלם התוודעה למחנה כשראתה כתבה בטלוויזיה האוסטרלית על ילד שהוכה שם למוות. בביקור בסין היא איתרה את טאו, שוחחה איתו וסיפרה לו שהיא רוצה לצלם סרט על המחנה. הוא הסכים, לדבריה “כי הוא רוצה להפיץ את תורתו בעולם. ויכול להיות שהוא איש בשורה. אבל הדרך שבה זה נעשה – לקחת ילדים בכפיה, חלקם אפילו מורדמים ומוצאים את עצמם בתוך המחנה – לבוא ולכלוא ילדים, אמנם זה נעשה על ידי ההורים שלהם, אבל יש פה פגיעה בזכויות אדם. בארץ, ילד שהיו עושים לו את זה והיה מגיש תביעה נגד ההורים היה זוכה”.

הצד השני של הסיפור הוא מצבם החמור שהביא את המטופלים למחנה. “ילדים שצריכים ללבוש חיתול כדי לא להתנתק שניה מהמשחק וללכת לשירותים, או כאלה שיושבים 3-4 ימים, 300 שעות רצוף בלי להתנתק – הם מפסיקים ללכת לבי”ס, מפסיקים לצאת, זה כל עולמם”, מפרטת מדליה. “האינטרנט מביא איתו בעיות שאנחנו כהורים בחברה המערבית צריכים לשים לב לזה. במערב, העניין של ההתמכרות לאינטרנט נכנס השנה כנספח ל-DSM, ספר המחלות הפסיכיאטריות”.

טאו התיר את התיעוד, אולם תחת מגבלות, שבהן מלווה שמנעה תיעוד במקומות מסויימים. “אני יודעת שבקומה הרביעית נמצאים הילדים הכי אבודים, במרכאות”, אומרת שלם, “ואני יודעת שהשתמשו במכות חשמל והיום זה מחוץ לחוק. לא ראיתי את זה, אבל בכתבות קודמות דיברו על זה”.

האנשים שם ראו את הסרט?
שלם: “עדיין לא”.

את חוששת מזה?
“תשמע, אין לי חוזה עם הפרופסור שהוא צריך לאשר את הסרט. כמי שפתח לי את הדלת הייתי רוצה שהוא יחשוב שעשיתי עבודה טובה, שהבאתי את המציאות בלי לעוות אותה. בחוזה הסכמנו על דבר אחד, שזה לא יהיה מוקרן בסין”.

הילה מדליה (שנייה מימין), שוש שלם וקולונל פרופ’ טאו ראן. צילום באדיבות שלם

איסור הקרנת הסרט בסין נובע, אולי, מהחשש מביקורת פוליטית על המחנה. מדליה אומרת: “ברור שיש קשר בין הפחד של הממשלה הסינית מהאינטרנט לכך שדווקא בסין החליטו למגר את שימוש היתר או ההתמכרות מהאינטרנט. ברור שיש פחד שהילדים יוצרים קשר עם ילדים ממקומות אחרים. אם אתה מכור לאינטרנט אתה כבר לא מועיל לחברה, לא פרודוקטיבי. גם לזה יש חלק בזה”.

התפרסם בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון 9.2013 של מוסף פירמה של גלובס

14 ביוני, 2014 | בנושאים: יוצרשת | להגיב זה מגניב

הדואר בעעע היום // עברייני רשת

עידו קינן, ג’וני זילבר

אנחנו משערים שממש כמונו, גם אתם לא חשתם בסערה שעוברת על עובדי חברת דואר ישראל במסגרת רפורמה שמאיימת לשלוח רבים מהם הביתה, שהגיעה לשיא בשביתת דואר בסוף אפריל. אלא אם ציפיתם לחבילה, ואז הבחנתם שהאיחור בהגעתה קצת ארוך ממה שהורגלתם. הדואר, איך לומר זאת, כבר מתחיל להריח מוזר. לתחושת רבים מאיתנו, וכנראה ששיעורם גדל ככל שיורדים בגיל, על הדואר חלה התיישנות, תוקפו פג והוא מת כמו תוכי מת.

יש אקסיומה שקובעת שהדואר עדיין מספק שירות חברתי חשוב: האפשרות של כל אזרח לנהל תקשורת רשמית בזול ובקלות. הבעיה בקביעה הזאת היא שהיא חד-משמעית כמו חותמת דואר מטושטשת. הרשת שינתה עבורנו את ההגדרות של מונחים כמו זול או קל. ברשת, הודעות יכולות להתקבל באותו דצישנייה שבה הן נשלחו, ואפילו לא צריך לשים עליהן בול. אין הגיון בלפנות במכתב לספקי שירות ולחכות ימים עד שהם יחזירו תשובה כשאפשר לפנות אליהם בטלפון או באימייל או באתר האינטרנט או בפייסבוק, ולהיענות מיד (או לחכות ימים במקרה של ספקיות סלולר ואינטרנט, או לנצח במקרה של ספקיות גז בישול). מסמכי נייר רשמיים לא שווים את הנייר שעליו הם כתובים, ורצוי להחליפם במסמכים דיגיטליים חתומים בחתימה אלקטרונית קשה לזיוף.

דוור לגו. צילום: stavos (cc-by-nc-nd)

אז לשלוח תכתובת רשמית – את זה הדואר לא עושה טוב. מה עם לקבל תכתובת רשמית? הרעיון הוא כזה: לכל אזרח יש כתובת, והכתובת הזאת, שמורכבת ממספר ומשם של עסקן סוציאליסט או עסקן רבנות, בנויה כפי שהיא בנויה גם כדי לאפשר לכל אחד למצוא אותה בקלות. הכתובת שלך מגדירה אותך, ולא רק במובן הברור שמגורים ברמת אביב שונים ממגורים בשיכון ד’ בבאר שבע: הכתובת שלך היא המזהה שלך. העניין הוא שמאז שנפוליאון המציא את הכתובת נוספו לנו כמה מזהים: מספר טלפון, מספר סלולרי, מספר ICQ, כתובת דוא”ל, עוד כתובת דוא”ל, השם שלנו בפייסבוק, היוזר שלנו בטוויטר, עוד כתובת דוא”ל, ועוד ועוד. למעשה, הרעיון שהכתובת שלנו, זו שאנחנו צריכים לעדכן במשרד הפנים, היא הדרך הכי פשוטה עבור הרשויות והחברות לפנות אלינו, הוא מגוחך: המאגר האיטי, האנלוגי, הלא מעודכן והנוח למניפולציות הזה, שמתבסס על רצונן הטוב של מחלקות שילוט הרחובות של המועצות המקומיות והעיריות, על שמות מודבקים בסלוטייפ לתיבות דואר ביתיות ועל יכולת ההתמצאות במרחב של הדוורים, הוא הדרך הכי פחות טובה לפנות לאזרחים מקוונים.

ומה עם אזרחים לא מקוונים? אולי בשבילם שווה לשמור על הקונספט העתיק של הכתובת, ועל שירות כזה שבמרכזו איש מקצוע שמקצועו הובלת פריטים פיזיים ממקום למקום, המגיע לכתובת ומוסר בה את אותו הפריט? אתם יכולים להגיד שלאיש הזה קוראים דוור, אבל הנה עוד כמה שמות: שליח, סבל, ילד העובד בחלוקת דברי פרסומת, אפילו נהג מונית. הסניף הניו יורקי של גטטקסי נקרא Gett, בין השאר כי האפליקציה הישראלית מספקת שם לא רק חיבור בין אדם שזקוק לנסיעה לבין נהג פנוי, אלא גם חיבור בין נהגים פנויים לבין אנשים שצריכים לשלוח או לקבל משהו, בין אם זה מסמך, הזמנת טייק אוויי או חבילה. הצורך בחברת דואר ממשלתית דווקא ליישום מטרה זו הוא כבר עניין לוויכוח בין תומכי הפרטה לחובבי הלאמה, שלא ניכנס אליו כי כבר רבנו מספיק באינטרנט בשביל כל העשור.

אלא שהסחר האלקטרוני, שפתח בפנינו חנויות מרחבי העולם, דווקא הגדיל את התלות שלנו בשירותי העברת החבילות של דואר ישראל ושל חברות השילוח. חבילות הן נקודה חשובה: בעוד מכתבי נייר הם פורמט מיושן שיש טובים ממנו להעברת מידע, חבילות הן פורמט מיושן שאין טובים ממנו להעברת חפצים. זה לא חייב להיעשות באמצעות דוור, כאמור, אבל זה גם לא בהכרח חייב להיעשות בידי אדם. יוני דואר יכולות לשאת חבילות פעוטות משקל. דואר פנאומטי הוא מערכת צינורות שבה חבילות משוגרות באמצעות לחץ אוויר ממקום למקום, כשהמגבלה היא רוחב הפס של הצנרת ושטח פרישתה (בסיטקום העתידני פיוצ’רמה, מערכת פנאומטית כזו משמשת תחליף להליכה, נהיגה ונסיעה בתחבורה ציבורית, כשהתושבים נכנסים לצינור בנקודת המוצא ונפלטים בנקודת היעד). חברת אמזון מאיימת לשלוח ללקוחותיה את המוצרים שהזמינו באמצעות מזל”טים עד הבית.

כל אלו הם פתרונות דומים לאותה בעיה. שינוי פרדיגמה שאנחנו רואים כבר היום הוא מדפסות התלת-ממד. ככל שהטכנולוגיה הזאת תתפתח ותוזל, אנחנו נדפיס יותר ויותר פריטים פיזיים ונסתמך פחות ופחות על התהליך האיטי, המייגע והמזהם של משלוח פיזי. השלב הבא, אנחנו מקווים, הוא טלפורטציה, שיגור חפצים ממקום למקום. כל אלו הם מוצרי ביניים, הלייזרדיסק והמינידיסק והדיוידי של עולם השילוח, כשהמוצר הסופי הוא הסינגולריות, שבה נתאחד עם המחשבים, נעבור לחיות ברשת בלי התלות בגופנו הפיזי ולא נצטרך עוד לחכות עד שמדפסת התלת תסיים להדפיס את הברגים הארורים שחסרים בשולחן האיקאה שהורדנו פיראטית באינטרנט.

אבל עד אז, אנחנו לא ממש יכולים להיפרד מהדואר. ואתם יודעים מה? אנחנו גם לא רוצים. לקבל מכתב אישי בכתב יד מארץ רחוקה (או מפתח תקווה, לצורך העניין) זה עדיין מרגש, ואספנות בולים היא תחביב חמוד ודרך מצויינת ללמוד גאוגרפיה, היסטוריה ותרבות. אבל כדי שהדואר ישרוד הוא חייב להתקדם, לרתום לטובתו את הטכנולוגיה ולהפוך יריב ראוי למתחרים. נשמח לשמוע מכם רעיונות בטוקבקים כאן או בסטטוס להלן, ובטור הבא נציג את התוכנית לשדרוג הטכנולוגי של הדואר.

ג’וני זילבר ועידו קינן עובדים יחד כבר יותר מדי שנים. הטור התפרסם במדורם “עברייני רשת” במוסף “גלריה שישי” של “הארץ”, 13.6.2014

14 ביוני, 2014 | בנושאים: עברייני רשת | 5 תגובות

עג”ג: “זה היום שבו נגמרת הדמוקרטיה”

ביום שלישי האחרון קיבלתי כתב תביעה על לשון הרע הדורש ממני להתנצל בפני חצי עולם ולשלם לגברת ענב גנד גוטשל גלילי 10 אלף שקלים. אם גברת גנד גוטשל גלילי חושבת שהיא תקבל את הכסף וההתנצלות אזי טעות בידה. נראה שגנד גוטשל גלילי חושבת שבכל פעם שתושב האינטרנט יתבטא נגדה (הם רבים וטובים) היא יכולה להפחיד אותם בתביעות סרק מטופשות, כדאי שתחשוב שוב. לחיזוק עמדתי אביא דברים שנאמרו אך לפני שנה (בראיון ל”לוקאל כפר סבא”, 22.5.2013):

ענב גלילי תושבת העיר [כפר סבא] כינתה את [ראש העיר יהודה] בן חמו בכינויי גנאי לטענתו בפייסבוק על רקע ההחלטה לשכור את אייל גולן בבימת העצמאות וחטפה איום לפני תביעה ”ביום שראש עיר יסתום הפה לתושביו, זה היום שבו נגמרת הדמוקרטיה” אומרת גלילי. בן חמו בתגובה:”הגברת גלילי ניסתה לפגוע ביושרי במודע”

[…]

גלילי :”ביום חמישי האחרון קיבלתי מכתב התראה בגין לשון הרע הדורש ממני להתנצל בפני חצי עולם ולשלם למר בן חמו 51 אלף שקלים. אם מר בן חמו חושב שהוא יקבל את הכסף וההתנצלות אזי טעות בידו. נראה שבן חמו חושב שבכל פעם שתושב העיר יתבטא נגדו (הם רבים וטובים) הוא יכול להפחיד אותם בתביעות סרק מטופשות, כדאי שיחשוב שוב”.

• מומחים שרוצים לסייע נגד התביעה שהגישה עג”ג מוזמנים למסמך הגוגלדוקס הזה, שבו נאספות טעויות עובדתיות בהרצאותיה.

14 ביוני, 2014 | בנושאים: 404, עינב גנד גוטשל גלילי נ' האינטרנט | 3 תגובות

טרגדיה של שיפוצניק

12 ביוני, 2014 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

ענב גנד גלילי נ’ האינטרנט

ענב גנד גלילי תובעת מלא אנשים על לשון הרע. נתבע מס’ 5, כפי שאכונה מעכשיו, נתבע על הפוסט הזה.

[עדכון] מומחים שרוצים לסייע מוזמנים למסמך הגוגלדוקס הזה, שבו נאספות טעויות עובדתיות בהרצאותיה של עג”ג. [\עדכון]

[עדכון] התנועה לזכויות דיגיטליות התגייסה לסייע לנו במאבק המשפטי ופתחה פרויקט מימון-קהל. מוזמנים לתרום.[\עדכון]

אחרי הקיפול: כתב התביעה והנספחים.

להמשך קריאה

10 ביוני, 2014 | בנושאים: עינב גנד גוטשל גלילי נ' האינטרנט | 42 תגובות

קווסטים? “משקיעים מחפשים משחקי פרימיום, כמו כל הקנדי קראש למיניהם”

עידו קינן

בולט ריילי, זמר הרגאיי הגדול ביותר שקם מעולם, הוא גיבורו הבדיוני של קווסט הנושא את שמו. קווסט הוא משחק מסע הרפתקאות ממוחשב, שבו לדמות יש משימה שצריך לבצע באמצעות חפצים ופעולות. במקרה של ריילי הוא “עושה דברים נגד אלימות, נגד גזענות, מתייחס לדברים באהבה, חברותיות ונחמדות. הכל בהשראת הרוח הזאת של הרגאיי”, מספר יוצרו, עודד שרון.

“המשחק לא רק מספר סיפור של אנדרדוג – הוא סיפור אנדרדוג. צוות הפיתוח של משחק המחשב Bolt Riley. עודד שרון במרכז בחולצה האדומה שלי ושל אדוונצ’ר מוב”, מספר שרון בסרטון הגיוס בקיקסטרטר. אדוונצ’ר מוב היא חברת המשחקים שלו, שהחלה לפתח את בולט ריילי ביחד עם שותפים אמריקאים, שסייעו לגייס 320 אלף דולר משלושה משקיעים. השותפים ניסו לגייס כספים נוספים מקרנות הון סיכון, נכשלו ופשטו את הרגל, ושרון המשיך בפיתוח לבדו. כעת הוא מנסה לגייס 120 אלף דולר במימון-קהל בקיקסטרטר. שבוע אחרי השקת הפרויקט הוא הגיע כבר ל-481 מממנים שהתחייבו ל-22 אלף דולר. [עדכון 5.2014: פרויקט המימון כשל, כשגייס רק 51 אלף דולר].

“אני משחק משחקי מחשב מאז שאני ילד”, מספר שרון ל”פירמה”. “שיחקתי כל סוג משחק שהיא בתקופה ההיא, 80′-90′. בקווסטים יש סיפורים, דמויות, עלילה, וללא ספק זה סוג המשחקים שאני הכי נהנה לשחק בהם והכי מושקע בתוכם”.

הפכת את זה לפרנסה?
“כן. פיתחתי כמה משחקים בצורה עצמאית, בתקופת הצבא, בין שמירה לתורנות מטבח הייתי יושב ומתכנת משחקים. עשיתי תואר במדעי המחשב ועבדתי במג’ורם, שהיתה בין חברות משחקי המחשב הראשונות בארץ. אחרי שהחברה הזאת נסגרה, ומכיוון שלא היו חברות משחקים אחרות בישראל שיעסיקו אותי, כי פשוט לא היו חברות, למדתי מנהל עסקים במטרה להקים חברה משל עצמי. הקמתי את קורבומייט גיימז והתחלתי לעשות קווסטים. הראשון בהם היה בשיתוף אורי פינק, שמבוסס על הקומיקס המפורסם זבנג, אחר כך יצרנו משחק נוסף שמבוסס על קומיקס שלו, בשם פיצה מורגנה. ב-2011 התחלנו לשתף פעולה עם היוצרים של הקווסט לארי והקמנו את אדוונצ’ר מוב. עשינו דמו שמבוסס על המשחק הראשון של לארי, ויצאנו איתם לקיקסטארטר לפני קצת יותר משנה. במקביל עבדנו עם כמה לקוחות – עשינו לקומפי אפליקציית אייפד ומשחק בשם קוקטייל ראן”.

יש בארץ שוק לקווסטים, כזה שמאפשר להתפרנס מהם?
“לא מהארץ. אף חברת משחקים ישראלית לא מפתחת לישראל, תמיד אנחנו מפתחים החוצה. יש שוק, עובדה שטים שייפר והחברה שלו גייסו 3 מיליון דולר, ויש עוד ועוד חברות שפונות לקיקסטארטר ומגייסות כסף למשחקים שלהן בהצלחה [שייפר, שעיצב כמה מהקווסטים היותר מוכרים, ביקש לגייס מהציבור 400 אלף דולר לקווסט דאבל פיין אדוונצ’ר, וסיים עם 3.3 מיליון דולר, מיליון מהם ביממה הראשונה; ע”ק]. זה לא במימדים של המשחק היילו – מה זה מאה אלף דולר או מיליון לעומת משחקים של מאה מיליון דולר – אבל בשביל חברות כמונו זה הרבה כסף, ולגייס משקיעים זה קשה. משקיעים מחפשים משחקי פרימיום, כל הפארמווילים והקנדי קראש למיניהם. כולם מחפשים את האנגרי ברדז הבא, שעולה מעט לפתח ועושה לך פי מיליון על הכסף. ובכל זאת מצאנו משקיעים שמאמינים ברעיון, שמאמינים במשחקים יותר אפיים עם יותר סיפור ותוכן”.

התפרסם בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון נובמבר 2013 של מוסף פירמה של גלובס

אחרי הקיפול: גלם הראיון.

להמשך קריאה

10 ביוני, 2014 | בנושאים: 404, יוצרשת | להגיב זה מגניב

יאיר לפיד הוזה שהצעת דמי לידה לעצמאיות התחילה בפייסבוק שלו // אזעקת אמת

“ועדת השרים לחקיקה אישרה היום תיקון לדמי הלידה לעצמאיות שהתחיל כאן בפייסבוק, בפנייה של ענבל רובמן-אשד. ענבל כתבה לי על אי-הצדק הזה פה על הקיר, וח”כ עליזה לביא, שלא במקרה היא יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה, כתבה את הצעת החוק. זו לא הפעם הראשונה שלנו: מהלכים רבים של ‘יש עתיד’ מתחילים מדי יום בהודעה אחת שלכם בפייסבוק, במייל ובאתר המפלגה. עכשיו השאלה היא האם בעקבות ההתפתחויות האחרונות כדאי להתחיל לקבל הצעות גם בוואטסאפ” (יאיר לפיד, פייסבוק, 23.2.2014)

ראש יש עתיד, יאיר לפיד, מתנאה הן בקידום השיוויון בין נשים לגברים (למשל מינוי יעל אנדורן למנכ”לית משרד האוצר, האישה הראשונה בתפקיד, ועוד כשהיא בהריון) והן בשיח ישיר עם הציבור (לא רק מחזיק עמוד פייסבוק פופולרי ופעיל אלא גם משתתף בדיונים ומשיב לשאלות, לעתים). המקרה הנוכחי משלב את השניים. ענבל רובמן אשד, יועצת עסקית עצמאית, ילדה בת במרץ 2012, ושנה אחר כך, באפריל 2013, כתבה ללפיד על הקיר בפייסבוק: “לו הייתי שכירה, הייתי מקבלת דמי חופשת לידה על פי החישוב של הכנסותיי בשלושת החודשים שקדמו ללידה, חוזרת לעבוד כרגיל, גם אם במשרה חלקית, או לא חוזרת לעבוד – וזהו. רק שאני עצמאית, ועכשיו, כשמתחשבנים על 2012, שולח הביטוח הלאומי את ידו לכיסי ושולף משם סכום חזרה. למה? כי ירדתי ברמת ההכנסה שלי מאז הלידה, ביננו- כמו הרבה אימהות אחרות לילדד ראשון. ומכיוון שמחשבים לעצמאיות בשונה (ובו נקרא לילד בשמו- בצורה מפלה) מאשר לשכירות, אני צריכה להחזיר כסף לביטוח הלאומי”.

לפיד השיב לה פחות משעה אחר כך: “היי ענבל. שלחתי לבדיקת משרד האוצר את כל הנושא. נשמע הגיוני”. קצת פחות משנה אחר כך, דיווח לפיד כי ועדת השרים לחקיקה, שאת ההצבעות בה הוא מסרב לחשוף מחשש לפופוליזם, אישרה את התיקון לדמי לידה לעצמאיות, ונתן את הקרדיט לח”כ עליזה לביא ממפלגתו.

ההצעה שהתקבלה בוועדה אכן הועלתה על ידי לביא, ביחד עם דב חנין מחד”ש, בדצמבר 2013 (פ/1998/19). אולם חודש לפני פנייתה של רובמן אשד ללפיד הועלתה ההצעה על ידי חנין וחבריו למפלגת חד”ש מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה. לא רק זאת – ההצעה המקורית (פ/2789/18), שנוסחה על ידי המחלקה המשפטית של ויצ”ו ישראל, הועלתה בדצמבר 2010, שנתיים וחצי קודם לפנייתה של רובמן אשד, על ידי חנין, ציפי חוטובלי ודני דנון מהליכוד ורחל אדטו מקדימה. לא פלא שיש עתיד נעדרת ממנה – היה זה בכנסת ה-18, כשהמפלגה של לפיד טרם הוקמה. התיקון לדמי הלידה לעצמאיות אולי זכה לקידום בזכות לפיד ולביא, אבל בהחלט לא “התחיל כאן בפייסבוק”.

הפוסט התפרסם במדור “אזעקת אמת” ב”מוסף הארץ”, 27.2.2014

10 ביוני, 2014 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

יום חודש שבוע הספר העברי בפייסבוק

אתמול שאלנו אתכם בפייסבוק אילו ספרים כדאי לעידוק לקרוא כדי שישכיל קצת. מה שיצא זה אחד הדיונים הכיפים והמספקים אינטלקטואלית שזכינו להם לאחרונה. יש שם גם הרבה שמות של ספרים אם תרצו: רשימת מטרות לעשרים שנות הקריאה הבאות. אם תרצו: מפת ההעדפות של הפייסבוקוספירה. אולי עלינו על דרך חדשה לגמרי לייעל את הוצאות הספרים בישראל.

בואו להזכיר את הספרים שאתם אוהבים ולצאת אינטלקטואלים כאן >>

בהמשך הערב הספרותי, יקיר המערכת הלל גרשוני הוסיף רשימה משלו: ספרים בלתי מומלצים >>

9 ביוני, 2014 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב