ה”עירום” של אלן פייג’ מעלה שאלות על יצרים, חוק וייצוגים דיגיטליים // עברייני רשת


עידו קינן, ג’וני זילבר

עברייני רשת. קליק לארכיון המדור. צילום: Lydia (cc-by), עיבוד: חדר 404

כך גרמה השתתפותה של השחקנית אלן פייג’ (“ג’ונו”) במשחק וידאו לדליפת תמונות עירום חזיתי שלה לרשת, למרות שמעולם לא התפשטה מול המצלמה

תמונות עירום פרונטלי מלא של השחקנית אלן פייג’ דלפו לרשת. הסיפור החל כשפייג’, שחקנית קנדית בת 26 שהתפרסמה בתפקיד גיבורת הסרט “ג’ונו”, גילמה דמות בשם ג’ודי הולמס וצולמה בסצינת מקלחת. כמקובל במוצר בידור שמיועד לציבור הרחב, היוצרים רצו לגרות את הקהל הפוטנציאלי בלי להשתמש בעירום מלא. המצלמה ריחפה סביב פייג’ ועקבה אחריה, מהרגע שנעמדה מול המקלחת ופשטה את בגדיה ועד שנעמדה מול ארון הבגדים והתלבשה, כשהיא כמעט חושפת אבל לא באמת: פייג’ מצולמת מכפות רגליה ועד למקום שהן מסתיימות אך לא למעלה מכך, מצולמת מהגב התחתון ומעלה כשגבה אל המצלמה, מוסתרת על ידי מגבת שתלויה על ידית הדלת השקופה וכיוצא בזה תרגילי טיזינג הוליוודיים. סרטון סצינת המקלחת פורסם ברשת.

[עוד בנושא: איור עירום של מישל יבור גרם לחסימתה מפייסבוק]

אלא שהאקר אחד הצליח להשתלט על המצלמה, שינה את זווית הצילום שלה כך שתתעד את פייג’ מקדימה ופרסם את התמונות ברשת. בחברת ההפצה ביקשו לשמור על הכבוד של הכוכבת שלהם, ודרשו מאתרים שפרסמו את תמונות העירום להסיר אותן. “התמונות הגיעו מקונסולה שנפרצה באופן לא חוקי והן מאוד מזיקות לאלן פייג’. זה לא באמת הגוף שלה. מאוד אעריך אם תורידו את הסיפור כדי לסיים את סבב הדיון בנושא”, כתב נציג סוני קומפיוטר אנטרטיימנט אירופה לאתר “סינמה בלנד”, שדיווח על תמונות העירום. בהמשך עדכן האתר כי הבקשה להסיר את התמונות נומקה ב”סיבות משפטיות”.

ג'ודי הולמס, גיבורת משחק הווידאו BEYOND: Two Souls, בעירום

זה לא יוצא דופן שתמונות עירום של כוכבות (בעיקר כוכבות נשים) דולפות לרשת, וזה גם לא המקרה הראשון שבו גורם רשמי יוצא לתקשורת ומכחיש שזו הכוכבת בתמונות. ייתכן, למשל, שמדובר בכפילת-גוף שנשכרה משום שפייג’ לא הסכימה להצטלם בעירום מלא, או בעבודת פוטושופ שהלבישה את הראש של פייג’ על גוף עירום של אישה אחרת. במקרה הנוכחי, הגוף לא שייך לפייג’ משום שהוא לא אמיתי: ג’ודי הולמס היא דמות במשחק וידאו בשם BEYOND: Two Souls, והעירום שלה במשחק הוא דיגיטלי לגמרי.

פייג’ שיחקה את הדמות במשחק הווידאו כשחיישנים שמחוברים לגופה ולפניה מתעדים ושומרים את תנועותיה בתלת-ממד. המתכנתים של יצרנית המשחק, קוונטיק דרים, בנו את דמותה הדיגיטלית של ג’ודי הולמס והשתמשו בתנועות המוקלטות של פייג’ להניעה, ובקולה של פייג’ לדבב אותה. כשהמשחק יצא בתחילת אוקטובר, גיימר אחד השתמש בגירסת מפתחים (Dev Kit) של קונסולת המשחקים פלייסטיישן 3 (ולא בקונסולה פרוצה, כטענת סוני), שמשמשת לבקרת איכות של משחקים. זו איפשרה לו לשנות את תנועות המצלמה, שבמשחק הרגיל היא חסומה בזמן סצינת המקלחת, לצלם את העירום ולפרסמו ברשת.

הזיון הסודי של GTA

הסיפור הזה מחזיר אותנו בדיוק תשע שנים אחורה, אז הוציאה חברת רוקסטאר גיימז את המשחק הסופר-אלים “GTA: סן אנדריאס”. מוד (טלאי תוכנה) לא-רשמי בשם “קפה חם” הפך את סצינת הסקס ההוליוודית שבמשחק, שבה רואים מבחוץ בית שממנו נשמעים קולות של יחסי מין, למשחקון שבו השחקן יכול לשלוט בדמות הגברית בעת קיום יחסי מין עם הדמות הנשית, כששתי הדמויות לבושות לגמרי. מרגש, אה? את רוקסטאר זה ריגש – הם געשו ורעשו ואמרו שההאקרים שהפיצו את המוד הם שיצרו את משחקון הסקס הזה. אחר כך התברר שבדיוק כמו ב”ביאנד”, גם כאן האימג’ים השנויים במחלוקת לא נוצרו על ידי האקרים אלא על ידי יוצרי המשחק עצמם. משחקון הסקס היה נעול וההאקרים רק פתחו את הנעילה, דבר שאסור על פי תנאי השימוש של המשחק, אם אתם נוטים להקשיב למסמכים בעורכדינית שמנסים למנוע מכם להשתמש כרצונכם בתוכנה שרכשתם כחוק.

מפיצת המשחק טייק טו שילמה את המחיר כשגוף דירוג משחקי הווידאו ESRB העלה את הדירוג של המשחק מ”בוגרים” ל”מבוגרים בלבד 18+”, מה שגרם לקיצוץ תחזית המכירות השנתית של החברה ב-1.25 מיליארד דולר; והיא נאלצה להתפשר בתביעה ייצוגית ולתת לקוני המשחק שיבקשו זאת עותק מצונזר או פיצוי של 35$ עבור העותק שרכשו. נזכיר שעלילת המשחק סובבת סביב סי.ג’יי, עבריין שחוזר לעיר ילדותו לכנס מחדש את הכנופיה שלו כדי לחשוף מי רצח את אמו, כשבדרך הוא יכול לגנוב מכוניות, לדרוס אנשים, להכות אותם ולירות בהם. חלילה שבמשחק כזה תופיע סצינת התגפפות בלבוש מלא, זה עוד עלול לקלקל את הנוער.

https://www.youtube.com/watch?v=dyR3qgw9g1k

איום משפטי נגד עירום וירטואלי

הטענה של סוני שהתמונות “מאוד מזיקות לאלן פייג'” תמוהה: אין נזק בכך שפרצופה הדיגיטלי הולבש על גוף עירום דיגיטלי, במיוחד כשסוני כבר הצהירה שזה לא הגוף שלה. פייג’ ידועה כמי שמסרבת להתפשט בסרטים, והשמועה אומרת שאיימה לתבוע את סוני, שמיהרה לאינטרנט לדרוש את הסרת התמונות.

אם החוזה של פייג’ אוסר כל הצגה שלה בעירום, אפילו משתמע, מדוע תכנתה היצרנית קוונטיק דרים ייצוג דיגיטלי של עירום שכלל לא אמור להיות מוצג לשחקנים, במקום להשאיר אותו ריק או ליצור עירום ברבי חלק ונטול איברי מין? ומדוע הסכימה סוני להפיץ משחק כזה? סוני יכולה לטעון שלא ידעה שבמשחק מסתתר עירום, אלמלא היא עצמה דרשה מקוונטיק להסתיר חלק מהעירום בסצינות מקלחת ומין במשחק קודם של החברה, Heavy Rain, מה שלא מנע מגיימרים למצוא דרכים לראות ולשחק את גיבורת המשחק, מדיסון, בעירום חלקי ומלא. עוד לפני יציאת “ביאנד” חזו באתר אסקימו פרס שמישהו ימצא “תקלה” דומה גם בו. תחזיתם התגשמה.

יש הרבה שאלות מעניינות שהסיפור הזה מעלה. פמיניסטים יתהו עד מתי נשים עירומות ימשיכו לשמש לקידום מכירות של מוצרי צריכה. שמרניות ישאלו מדוע גברים אוהבים לצפות בנשים עירומות. סוציולוגים יתהו על התשוקה של אנשים לצפות בתמונות עירום של כוכבות דווקא. פסיכולוגיות יתמהו על ההנאה שבצפייה בעירום וירטואלי. פילוסופים יתחבטו אם ייצוג דיגיטלי של עירום הוא עירום, ומתי הוא מפסיק להיות כזה. משפטניות ידסקסו את האפשרויות של פייג’ לתבוע על הפרת חוזה ולהתלונן על הטרדה מינית. גיימרים יבררו איפה אפשר להשיג את הקונסולה שמאפשרת לשלוט במצלמה. ובמשרד מפואר מדי בלוס אנג’לס ישב סוכן וינסח מחדש את הסעיפים הנוגעים לעירום בחוזה של הכוכבת שהוא מייצג, ובשימושים שאפשר לעשות בייצוגים הווירטואליים של גופה.


ג’וני זילבר ועידו קינן עובדים יחד כבר יותר מדי שנים. הטור התפרסם במדורם “עברייני רשת” במוסף “גלריה שישי” של “הארץ”, 1.11.2013

איך לשדרג את הדואר לשירות מודרני באמצעות טכנולוגיה // עברייני רשת


עידו קינן, ג’וני זילבר

עברייני רשת. קליק לארכיון המדור. צילום: Lydia (cc-by), עיבוד: חדר 404

על גסיסתו של הדואר דיברנו בטור הקודם, שבמחווה לנושאו התפרסם באיחור של כמה שבועות. סיכמנו שכדי שהדואר ישרוד הוא חייב להתקדם, לרתום לטובתו את הטכנולוגיה ולהפוך יריב ראוי למתחריו. כאן נציע תוכנית לייעול הדואר, שכוללת ממשק מקוון חכם בין הדואר לבין לקוחותיו.

שינוע מידע וחפצים. בבסיסו, הדואר הוא שירות שמקבל מהשולח מידע או פריט פיזי וכתובת נמען, ומעביר אותם לאותה כתובת. בתהליך הזה יש כמה דרישות יסוד בעייתיות: השולח צריך להגיע לתיבת הדואר או, במקרה של דואר מהיר, רשום או חבילה, לסניף הדואר; השולח צריך לדעת את כתובתו העדכנית של הנמען; הדוור צריך להצליח לקרוא את הכתובת; הדוור צריך לאתר את הכתובת; הדוור צריך למצוא את התיבה הנכונה; דבר הדואר צריך להיכנס לתיבה; אם לא נכנס, הדוור צריך להשאיר הודעה לנמען ולהחזיר את דבר הדואר לסניף לפני שהנמען מגיע אליו, והנמען צריך להגיע לסניף.

כתובת פיזית זה כל כך שנה שעברה. בתחילת 2013 הורחב המיקוד בישראל מחמש לשבע ספרות, עם פוטנציאל של יותר מעשרה מיליון מיקודים – יותר ממספר האזרחים בארץ. בהתחלה חשבנו שזו הפרזה. אחר כך הבנּו שמדובר בהברקה: כתובת פיזית פוגעת בפרטיות כשהיא חושפת את מקום מגוריו של הנמען לכל מי ששולח לו דואר, ומעבר דירה מחייב עדכון של אנשים וגופים שמתקשרים עם הנמען באמצעות הדואר. את הכתובת הפיזית אפשר להחליף בכתובת-וירטואלית חד-ערכית קבועה, כמו מספר בן שבע ספרות או כתובת אימייל, ומדוייקת לרמת הנ”צ.

במקום לרשום על המעטפה כתובת ארוכה, שטעויות עלולות ליפול בה ולא בטוח שהיא עדכנית, אפשר יהיה לרשום את כתובתו-הווירטואלית של הנמען (או להדפיס את גירסת קוד ה-QR שלה מאתר הדואר), והמכתב יגיע ליעדו. כאשר הנמען יעבור דירה, הוא יצטרך לעדכן רק את רשות הדואר, שתשייך ברשומותיה את הכתובת-הווירטואלית לכתובת הפיזית החדשה, ומאותו רגע תעביר אליה את המכתבים. מכתבים מתקופת החפיפה שהגיעו לכתובת הפיזית הישנה ישולשלו בחזרה לתיבת הדואר ויישלחו מחדש לכתובת העדכנית. פריטי דואר לאדם מסויים שממשיכים להגיע לכתובת לא נכונה ולהיות מוחזרים לתיבת הדואר יקפיצו התרעה בסניף דואר, והפקיד האחראי ייצור קשר עם הנמען כדי לברר את כתובתו העדכנית.

הכתובת-הווירטואלית תשמש גם כשם המשתמש של האזרח באתר הדואר, והוא יוכל לקשר אותה לפלטפורמות תקשורת נוספות (אימייל, סמס, פקס, הודעת משיבון, תזכורת באפליקציה, נוטיפיקציה בפייסבוק ועוד).

דוור. איור: vectatory (cc-by-nc-nd)

דבר דואר. נייר ועט הם לא כלים הכרחיים לכתיבת מכתב, ופותח מעטפות הוא לא כלי הכרחי לקריאת מכתב. הדואר החדש יגשר בין העולם הדיגיטלי למוחשי – השולח יוכל לשלוח טקסט דיגיטלי וקבצים לנמען, גם אם אין לנמען אימייל. ולהיפך: הוא יוכל לשלוח מכתב מנייר שיתורגם לקובץ דיגיטלי – תמונה סרוקה או טקסט דיגיטלי, שהומר באמצעות תוכנה או פקיד דואר. הבחירה באיזה פורמט לשלוח את המכתב תהיה בידי השולח והבחירה באיזה פורמט לקבלו – בידי הנמען, שיוכל לקבלו בכל אחת מהפלטפורמות שמקושרות לכתובתו-הווירטואלית. חברות וארגונים ממשלתיים ישמחו לבטל את עלויות הנייר, ההדפסה, ההכנסה למעטפה, הדפסת הכתובת והשליחה של מכתבים פיזיים, ולשלוח הודעות דיגיטליות בתעריף מופחת. נמענים ישמחו להיפטר מהנייר שמציף את הבית והולך לאיבוד במגירות, ולהמירו בקובץ דיגיטלי זמין וחפיש.

בתחילת העשור שעבר הפעילה רשות הדואר שירות מסורבל בשם “דואר-טק“, שבו הנמען מתקשר לדואר ומקבל כתובת אימייל זמנית. השולח שולח אימייל לאותה כתובת, והנמען מקבל אותה מודפסת במכתב או מפוקססת. שירות נוסף היה “מברקים באינטרנט” – השולח מזין את המסר באתר הדואר, וזה מדפיס את המסר ומעביר אותו לנמען באמצעות שליח.


בול. אם מדובר במכתב לחו”ל, צריך לברר את התעריף לאותה מדינה. אם מדובר במכתב פיזי כבד או חבילה, צריך להחזיק בבית מאזניים כדי לשקול אותם, ולחשב כמה בולים צריך. אם אין בולים בבית, צריך ללכת לסניף הדואר לרכוש אותם. בדואר החדש אין בולים – באתר הדואר משלמים על המשלוח (או בוחרים באפשרות “איני יודע כמה לשלם”), מקבלים מספר פריט וכותבים אותו על המעטפה. כשהחבילה תגיע לסניף הדואר היא תישקל, התעריף ייקבע והסכום החסר ייגבה מחשבון הדואר של השולח.

שירותי הדואר הממלכתיים בשוודיה ובדנמרק התנסו כבר בתחילת העשור בהחלפת הבולים בתשלום מקוון. שולחי המכתבים סימסו למספר ייעודי וקיבלו בחזרה קוד, שאותו כתבו על החבילה.


תיבת הדואר וסניף הדואר. אנחנו לא צריכים ללכת לתיבת הדואר או לסניף כדי לשלוח דואר. על תאי הדואר הפרטיים באזורים הפרבריים-כפריים בארה”ב מותקנים דגלים. השולח מכניס את הדואר היוצא לתא הדואר שלו עצמו ומרים את הדגל. כשהדוור עובר במסלול החלוקה שלו, הוא עוצר ליד התאים שדגליהם מורמים, אוסף את הדואר ולוקח אותו לסניף. אנחנו מציעים דגל וירטואלי: כאשר יש לנו דואר לשלוח, נניח אותו בתא הדואר הביתי שלנו ובאתר הדואר נקליק על “יש לי דואר יוצא”. הדוור שאחראי על אזור המגורים שלנו יקבל את המסר ויאסוף את הדואר בסיבוב הקרוב. אם נקליק “יש לי דואר יוצא דחוף”, יצא שליח במיוחד לאסוף את המכתב, והתשלום על השירות המיוחד ייגבה מחשבוננו. ולגבי הסניפים, הם ישדרו לאתר בלייב את מספר הלקוח שמטופל כרגע, את מספר הלקוח האחרון שנשלף מהמכונה ואת זמן ההמתנה המשוער, כשכל אחד יוכל לשלוף מספר מרחוק באמצעות האפליקציה, ולקבל התרעה כמה דקות לפני שתורו מגיע. אבל זה רק לאנשים חובבי פיזיות, משום שאת רוב הפעולות שאפשר לעשות בסניף לא באמת צריך לעשות בסניף.

הדואר בפיצריה. במקום ללכת לסניף או לזמן את הדוור, אפשר להשתמש בסניף דואר אד-הוק כגון פיצריה שפתוחה עד אחת בלילה. השולח משאיר את החבילה שם והנמען אוסף אותה בשעות יותר נוחות מאלו המוגבלות של הדואר.

קבוצת מאמאזון מרקט רמת גן-גבעתיים מבצעת ניסוי בשירות הישראלי dropic, שבו מקומות ציבוריים מוסכמים מראש משמשים כסניפי דואר חלופיים. מה עושים כשהנמען והשולח לא באותה עיר? חברי הקהילה יכולים לקחת איתם את החבילות אם הם ממילא נוסעים מכאן לשם. מי שלוקח חבילה מקבל נקודת זכות, שאיתה הוא יוכל לשלם כשהוא יצטרך לבצע משלוח דרך דרופיק.


מכונית של אאוטבוקס. צילום: Adam Fagen (cc-by-nc-sa)

הדואר בדרך. זה השלב המסתורי, הקופסה השחורה של הדואר: איפה נמצא המכתב? האם הגיע לסניף הדואר? האם יצא כבר באוטו האדום? שמא הוא כבר בידיו של הדוור, או אפילו בתוך התא של הנמען? האם, לכל הרוחות, הצ’ק באמת בדואר? ובכן, מסתורין לא עוד: בכל שלב במסלול, מספר פריט הדואר ייסרק, ודיווח יישלח הן לשולח והן לנמען – “המכתב בסניף השולח”, “המכתב הגיע לסניף הנמען”, “הדוור מוביל את המכתב”, “המכתב הונח בתא הדואר”. איך? בפלטפורמת התקשורת המועדפת מבין אלו המקושרות לכתובתם-הווירטואלית.

חברת Traveling Mailbox מציעה לסרוק את מעטפות המכתבים שממוענים ללקוחותיה, ולמייל אליהם את הסריקה.


הדוור המבוזר. אין סיבה שהדואר ישלם לאדם שיסע במיוחד עם חבילה מהשולח לנמען, כשהוא יכול לבזר את המשלוח לרצים, רוכבי אופניים ונהגים שממילא עושים את אותו המסלול. כמו בכל שירות מקוון מכובד שמחבר בין לקוחות וספקים, השולחים והנמענים ידרגו את השליחים, כדי שמשתמשי השירות יוכלו לבחור שליח שזוכה לציון אמינות גבוה. שירות כזה יכול להתרחב לשירות הובלות – מישהו שמצא ספה ברחוב, קיבל אותה ממישהו שהציע אותה למסירה באינטרנט או רכש אותה בחנות רהיטים, יוכל לחפש באמצעות השירות הזה מוביל ולקבל את הספה הביתה במחיר שלא יכול היה לקבל בדואר הישן.

השירותים RideShip ו-Kanga מחברים בין אנשים שרוצים להעביר חבילה ממקום למקום לבין אנשים שמוכנים להסיע אותה ליעדה תמורת תשלום. השולחים מעלים מסלול רצוי והצעת מחיר, והמסיעים בוחרים חבילה משתלמת ומובילים אותה. Gett, הסניף הניו יורקי של גטטקסי, מאפשר למשתמשיו להזמין מוצרים – כוס קפה, זר פרחים או טייק אוויי ממסעדה – שיגיעו אליהם עם המונית שהזמינו, בתעריף של 10 דולרים נוסף על מחיר המוצר.


מה במעטפה? ברגע שהמכתב מגיע לידי הדוור, הנמען יודע שיש דבר דואר בדרך אליו, ויודע מי השולח. אבל מה יש שם? הוא יצטרך לחכות עד שדבר הדואר יגיע. או שלא: משתמשים שיבחרו בכך יוכלו לקבל סריקה של המכתב או צילום של תכולת החבילה, שיישלחו אליהם ברגע שדבר הדואר הגיע לסניף הדואר השולח. אם הנמען רואה שהוא לא צריך את העותק הפיזי של המכתב, או שהחבילה מכילה דברים שאינו צריך, הוא יכול ללחוץ על כפתור “עצור!” באתר הדואר ולעצור את המשלוח. המכתב ייגרס, הפריטים יושלכו לפח או יימכרו במכירה פומבית, וזיכוי חלקי על המשלוח יחולק בין השולח לנמען.

ב-2010 פתחה פינלנד בפיילוט לאומי לפתיחת מעטפות, סריקת הדואר והמרתו לפדף. הסטארטאפ האמריקאי קצר הימים Outbox הציע שירות סריקת מכתבים ושליחתם לתיבת אימייל באפליקציה, כולל אפשרות של סינון ספאם (מכתבים פרסומיים בלתי קרואים), שליחת המכתב הפיזי במידה שהנמען מעוניין בו וגריסתו במידה שלא. מי שגרם לסגירת השירות בתחילת 2014, אחרי כשנה של פעילות, הוא מנהל שירות הדואר האמריקאי, פטריק דונהיו, שלדברי היזמים אמר להם שהוא רואה בשירות פגיעה בלקוחות שלו – לא תושבי ארה”ב, אלא 400 חברות הדואר הכמותי, שם מכובס לחברות שמציפות את התיבות בדואר זבל פיזי. המנהל הודיע ליזמים שלא יעבוד איתם, כשכל שעליו לעשות זה להורות לסניפי הדואר לא לכבד בקשות של לקוחות להעביר את מכתביהם אל אאוטבוקס (דובר הדואר הכחיש את הדברים). החברה עברה לשיטת עבודה של איסוף הדואר מתאי הדואר של הלקוחות באמצעות “אל-דוורים” (unpostmen), שם שעוקץ את דונהיו ושירות הדואר שבניהולו. אולם לבסוף הוכרעה אאוטבוקס על ידי העלויות ונסגרה.


מזכיר דואר אישי. אם המכתב שנפתח ונסרק הוא חשבון חודשי, הקלקה על “שלם עלי” תעביר לפקיד הדואר האישי שלי הוראה לשלם אותו מחשבון הדואר שלי. אם זו הזמנה לאירוע, הוא יזין אותו לקלנדר שלי. אם מדובר בפרסומת לדויטש הדברה, הוא יזרוק אותה לפח.

חברת Zumbox, שסיפקה תיבת אימייל מאובטחת שאליה חברות וגופים שלחו גירסאות דיגיטליות של מכתבי נייר, ואשר נסגרה באפריל, הציעה בין השאר שירות תזכורות לתשלום חשבונות. חברת Earth Class Mail, שמספקת שירות טיפול במכתבים, מציעה בין השאר שירות הפקדת צ’קים שהגיעו אל לקוחותיהם בדואר.


איך תרצה לקבל את הדואר שלך? בשיטה הנהוגה כיום, רק השולח יכול לקבוע איך הדואר יגיע לנמען – במשלוח רגיל, במשלוח מזורז או עם שליח עד הבית. בדואר החדש, הנמען יוכל לקבוע, עבור כל פריט דואר או באופן גורף, אם ברצונו לקבלם בזמן רגיל, תוך 24 שעות או בשליחות עד הבית – או המשרד, או המלון שהוא שוהה בו, או היער שבו הוא משתתף ברייב, או כל מקום אחר. הנמען יבחר את מקום הקבלה ואת המועדים הנוחים לו, והדוור יגיע לשם עם דבר הדואר. קבלת חבילות מסניף הדואר תתבצע ללא מגע יד פקיד דואר – הנמען יקבל קוד, שהקשתו תגרום לפתיחת דלת האשנב ומסירת החבילה באמצעות מסוע, כמו שמקבלים כסף בכספומט.

שירות Boxit של חברת פליינג קרגו הישראלית עובד עם חנויות מקוונות, ששולחות אליו את החבילות שהלקוחות מזמינים. הלקוח מקבל סמס עם קוד אישי, מגיע למיקום של הלוקר שאליו ביקש לשלוח את החבילה, מזין את הקוד ומקבל את החבילה ללא מגע יד אדם. ענקית קמעונאות הרשת אמזון הודיעה בסוף השנה שעברה שהיא עובדת על פיתוח מזל”טים שיטיסו את החבילות אל היעד במקום לשלוח אותן באמצעות הדואר או חברות משלוחים.


https://www.youtube.com/watch?v=98BIu9dpwHU

תשובה מהירה. הנמען יוכל לסרוק או להקליד את המספר הסידורי של המכתב וללחוץ “השב”, והאתר ינפיק לו מספר סידורי חדש למכתב תשובה. הוא יוכל לשלוח אותו בלי לציין עליו את כתובתו ואת כתובת הנמען, ואתר הדואר יתעד את שרשור חליפת המכתבים הזאת, ממש כמו בתכתובת אימייל.

מוזמנים להמשיך את הדיון כאן בתגובות או בפייסבוק:

(תודה לקוראים שרעיונותיהם נתנו לנו השראה: אורי גיל, ליאור רותם גורדון, נאווה ענבר, ג’ודי ואן דר לוין, רועי רון, יאיר קיבייקו, אסף מגידש, אהרן פוירשטיין, עופר הבר, טום כספי, טל דלברי, משה הלוי, עמית נתנאל, טל וינוגרד, נועה אור פלג, טל אקשטיין, זוהר מסד, בן קול, דורון וידר, מאיר קוטליאר, איתי מוזס-חי נתנאל, טד קצ’ינסקי, אסף ק. דקל, אלעד בוכריס, סיעורה זנגביל יוחאי, שלי דובילנסקי, ענת אבישר, יובל “ריל” עופר, כנרת פלד אמירי, יהונתן קלינגר ונריה בר-לבב)

ג’וני זילבר ועידו קינן עובדים יחד כבר יותר מדי שנים. הטור התפרסם במדורם “עברייני רשת” במוסף “גלריה שישי” של “הארץ”, 29.6.2014

היידישע מאמע עינה פקוחה


עידו קינן, ג’וני זילבר

עברייני רשת. קליק לארכיון המדור. צילום: Lydia (cc-by), עיבוד: חדר 404

לקומפלקס הצבאי-תעשייתי ממילא יש גישה לרוב המידע שלכם. אם רק תיכנעו ותזרמו איתו, הוא יוכל לעזור לכם

ג’ון קוסקינן הסתבך. ההסתבכות התחילה בגילויים שלפיהם ה-IRS, רשות המיסים האמריקאית, הפלתה לרעה ארגוני ימין שקשורים לתנועה הליברטריאנית-שמרנית “מסיבת-התה”, כשהעמיקה לחקור בבקשות שלהם לקבלת מעמד של ארגון פטור ממס, לעומת בקשות של ארגונים אחרים. חשיפת הפרשה הביאה להתפוטרותו של ראש ה-IRS סטיב מילר. שר המשפטים האמריקאי, אריק הולדר, הורה במאי אשתקד לפתוח בחקירה פלילית, וראש ה-FBI רוברט מולר מינה למעלה מתריסר סוכנים לחקור את הפרשה.

קוסקינן, הראש הנוכחי של ה-IRS, נחקר באגרסיביות בבית הנבחרים האמריקאי באמצע יוני. בין השאר נשאל על הטענה שהכונן הקשיח של לויס לרנר, לשעבר מנהלת חטיבת ארגונים פטורים ב-IRS, קרס שבועיים לפני שנודע לה על החקירה והביא לאיבוד שנתיים של תכתובות אימייל קריטיות לחקירה, שאין להן גיבוי ואינן ניתנות לשיחזור, משום שהכונן נשלח למיחזור.

כן, רשות המיסים האמריקאית משתמשת בתירוץ עלוב שמתאים יותר למעלימי המס שהיא אמורה לחקור.

ג'ון קוסקינן באתר ה-IRS

הרפובליקנים חושדים שהכונן “קרס” והאימיילים “אבדו” כי יכלו להוכיח קשירת קשר בין לויס לבין קבוצות פוליטיות, נציגים דמוקרטיים בבית הנבחרים, משרד המשפטים, משרד האוצר, ועדת הבחירות האמריקאית והבית הלבן עצמו – אולי קליע הכסף להפלת הנשיא ברק אובמה. חבר בית הנבחרים האמריקאי סטיב סטוקמן, רפובליקני מטקסס, מצא פתרון יצירתי ומעורר דאגה לבעיה: “ביקשתי ממנהל ה-NSA [מייקל ס’] רוג’רז לשלוח לי את כל המטא-מידע שהסוכנות שלו אספה על חשבונות האימייל של לויס לרנר עבור התקופה שלגביה בית הנבחרים ביקש רשומות. המטא-מידע יאפשר לקבוע עם מי ומתי התכתבה לרנר, מה שיעזור לחוקרים לקבוע את היקף הפעילות הבלתי חוקית של ה-IRS”.

הסיבה שסטוקמן פנה ל-NSA היא שהסוכנות לבטחון לאומי מצותתת לתעבורת האינטרנט, מיירטת ומאחסנת אותה בחוות השרתים העצומות שלה, חלקן הארי ב”מרכז המידע יוטה” של הסוכנות ליד העיירה בלאפדייל. בתחילה אספה הסוכנות מטא-מידע, כלומר מידע על תכתובות אימייל אך ללא תוכנן, בין אמריקאים ללא-אמריקאים או למי שאינם מוכרים כאמריקאים. בהמשך התקבל אישור לאסוף מטא-מידע גם על תכתובות בין אמריקאים לאמריקאים, והתכתובות של לרנר נכנסות לקטגוריה הזו. בנוסף, בשנים 2008 ל-2011 אספה הסוכנות בלי כוונה (קריצה קריצה) יותר מ-50 אלף תכתובות אימייל של אמריקאיים בשנה. ב-2011 קבע FISC, בית המשפט הסודי לביון מודיעין זר, כי התוכנית שבמסגרתה נאספו התכתובות מהווה הפרה של החוק ושל החוקה.

שירות לקוחות NSA שלום, מדברת ציפרית

בהרם סדגי: “שלום, שמי בהרם סדגי ואני מתקשר מהולנד, מאמסטרדם. האם זה NSA?”
מרכזנית NSA: “ממ-הממ”.

סדגי: “אוקיי. לפני יומיים קיבלתי אימייל ובטעות מחקתי את האימייל. לצמיתות. הלכתי לחנות שמתמחה במחשבים באמסטרדם לתקן את הטעות ולקבל את האימייל בחזרה. הם אמרו שהם לא יכולים לעזור לי, אבל הם אמרו שאולי הארגון שלכם, מאחר שיש לכם ארגון ממשלתי חזק ואמין, ואתם עוקבים אחרי הרבה אימיילים ומידע אינטרנטי, אולי תוכלו לעזור לי?”
מרכזנית:” אוקיי, זה משהו שלמעשה לא נוכל לעזור לך איתו. מי מאחסן את האימייל שלך? זה מי שאתה כנראה צריך לפנות אליו”.

סדגי: “אז אתם לא עוקבים אחרי אימייל של אנשים?”
מרכזנית: “לא נוכל לאחזר משהו שמחקת. זה לא מה שאנחנו עושים. כן”.

סדגי: “אני מבין”.
מרכזנית: “אבל אכפת לך אם אקח ממך קצת מידע?”


בדומה לחבר בית הנבחרים סטוקמן, גם מפיק הטלוויזיה בהרם סדגי פנה לסוכנות לבטחון לאומי האמריקאית וביקש סיוע בשיחזור אימייל שנמחק. בניגוד לסטוקמן, הפנייה של סדגי סאטירית: סדגי מחה באמצעותה על תוכניות המעקב של ה-NSA, שהחלו להיחשף כמה ימים קודם לכן במסמכים שהדליף עובד הקבלן של ה-NSA אדוארד סנואודן לעיתונאי הגרדיאן גלן גרינוולד.

NSA אינה הגוף היחיד שמצותת לתקשורת אינטרנטית ואינה היחידה שמחזיקה עותקים של מידע שהועבר ברשת, באופן חוקי או לא – שותפים לה סוכנויות ביון של מדינות אחרות, האקרים עצמאיים, ספקיות אינטרנט מפוקפקות וספקיות שירותים מקוונים כמו אימייל בענן ורשתות חברתיות. כל אלו יחד מהווים מעין שירות גיבוי חלופי לתכנים הדיגיטליים ולתקשורת המקוונת שלנו.

משטרת ישראל, שלא נהנית מהמשאבים והציוד של 8200 (ובטח לא של NSA), רוצה גם היא גישה למידע שלנו. בהצעת החוק הממשלתית 867, “הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – המצאה, חיפוש ותפיסה) התשע”ד 2014” (פדף), מוצע לאפשר לשוטרים לבצע חיפוש במחשבים בלי נוכחות בעל המחשב ובלי נוכחות עדים שאינם שוטרים; ולאפשר לבית המשפט לחייב את בעל המחשב לספק את הסיסמה במקרה שהמידע נעול או את המפתח במידה שהמידע מוצפן. סירוב לספקם עשוי לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה, כמו סירוב של אדם לאפשר לבצע עליו חיפוש.

אותה משטרה רוצה גם את הדנ”א שלנו, ובדיון שהתקיים בכנסת בחודש שעבר הורחבה אפשרות נטילת דגימות דנ”א, מחשד לעבירות חמורות מאוד (רצח, אונס, סחר בבני אדם וכד’) לחשד עבירות חמורות הרבה פחות (התפרעות שסופה נזק, שוהים בלתי חוקיים ו”תקיפת שוטר”, אישום שמוצמד אוטומטית לכל מי שמתלונן על אלימות מצד שוטרים). כן הותר למשטרה לשמור את המידע במאגר במשך שבע שנים.

מאגר ביומטרי נוסף, של טביעות אצבע וצילומי פנים באיכות גבוהה, מופעל על ידי משרד הפנים, שטרם ביצע בדיקות אבטחה למאגר ועדיין מחפש מנהל אבטחת מידע עבורו, לפי סטטוס שפרסם לאחרונה ראש הרשות הביומטרית, גון קמני. זאת לצד חברות כמו גוגל ופייסבוק, שמבקשות שנוותר על כמה שיותר פרטיות ונספק להן כמה שיותר מידע עלינו.

סבתא מאכילה ילד. איור: James Vaughan (cc-by-nc-sa)

תנו לקומפלקס הצבאי-תעשייתי גישה לכל המידע שלכם, כדי שיוכל לעזור לכם – הוא ישלח לכם מידע על אתרי תיירות כשהוא מגלה שאתם מתכוונים לצאת לחופשה בחו”ל, יזמין לכם תור לרופא אם לחץ הדם שלכם גבוה באופן חריג ועקבי, ישתק לכם את הרכב אם השתכרתם בפאב, ימליץ לכם לא להתחיל עם הבחורה שפגשתם בפייסבוק כי היא ממש לא מתאימה לכם, ימחק לכם סרטוני יוטיוב שמעליבים שוטרים וגם, כמובן, ישחזר אימיילים שמחקתם בטעות. זה לא האח הגדול, זו היידישע מאמע.


ג’וני זילבר ועידו קינן עובדים יחד כבר יותר מדי שנים. הטור התפרסם במדורם “עברייני רשת” במוסף “גלריה שישי” של “הארץ”, 27.6.2014

הדואר בעעע היום // עברייני רשת


עידו קינן, ג’וני זילבר

עברייני רשת. קליק לארכיון המדור. צילום: Lydia (cc-by), עיבוד: חדר 404

אנחנו משערים שממש כמונו, גם אתם לא חשתם בסערה שעוברת על עובדי חברת דואר ישראל במסגרת רפורמה שמאיימת לשלוח רבים מהם הביתה, שהגיעה לשיא בשביתת דואר בסוף אפריל. אלא אם ציפיתם לחבילה, ואז הבחנתם שהאיחור בהגעתה קצת ארוך ממה שהורגלתם. הדואר, איך לומר זאת, כבר מתחיל להריח מוזר. לתחושת רבים מאיתנו, וכנראה ששיעורם גדל ככל שיורדים בגיל, על הדואר חלה התיישנות, תוקפו פג והוא מת כמו תוכי מת.

יש אקסיומה שקובעת שהדואר עדיין מספק שירות חברתי חשוב: האפשרות של כל אזרח לנהל תקשורת רשמית בזול ובקלות. הבעיה בקביעה הזאת היא שהיא חד-משמעית כמו חותמת דואר מטושטשת. הרשת שינתה עבורנו את ההגדרות של מונחים כמו זול או קל. ברשת, הודעות יכולות להתקבל באותו דצישנייה שבה הן נשלחו, ואפילו לא צריך לשים עליהן בול. אין הגיון בלפנות במכתב לספקי שירות ולחכות ימים עד שהם יחזירו תשובה כשאפשר לפנות אליהם בטלפון או באימייל או באתר האינטרנט או בפייסבוק, ולהיענות מיד (או לחכות ימים במקרה של ספקיות סלולר ואינטרנט, או לנצח במקרה של ספקיות גז בישול). מסמכי נייר רשמיים לא שווים את הנייר שעליו הם כתובים, ורצוי להחליפם במסמכים דיגיטליים חתומים בחתימה אלקטרונית קשה לזיוף.

דוור לגו. צילום: stavos (cc-by-nc-nd)

דוור לגו. צילום: stavos (cc-by-nc-nd)

אז לשלוח תכתובת רשמית – את זה הדואר לא עושה טוב. מה עם לקבל תכתובת רשמית? הרעיון הוא כזה: לכל אזרח יש כתובת, והכתובת הזאת, שמורכבת ממספר ומשם של עסקן סוציאליסט או עסקן רבנות, בנויה כפי שהיא בנויה גם כדי לאפשר לכל אחד למצוא אותה בקלות. הכתובת שלך מגדירה אותך, ולא רק במובן הברור שמגורים ברמת אביב שונים ממגורים בשיכון ד’ בבאר שבע: הכתובת שלך היא המזהה שלך. העניין הוא שמאז שנפוליאון המציא את הכתובת נוספו לנו כמה מזהים: מספר טלפון, מספר סלולרי, מספר ICQ, כתובת דוא”ל, עוד כתובת דוא”ל, השם שלנו בפייסבוק, היוזר שלנו בטוויטר, עוד כתובת דוא”ל, ועוד ועוד. למעשה, הרעיון שהכתובת שלנו, זו שאנחנו צריכים לעדכן במשרד הפנים, היא הדרך הכי פשוטה עבור הרשויות והחברות לפנות אלינו, הוא מגוחך: המאגר האיטי, האנלוגי, הלא מעודכן והנוח למניפולציות הזה, שמתבסס על רצונן הטוב של מחלקות שילוט הרחובות של המועצות המקומיות והעיריות, על שמות מודבקים בסלוטייפ לתיבות דואר ביתיות ועל יכולת ההתמצאות במרחב של הדוורים, הוא הדרך הכי פחות טובה לפנות לאזרחים מקוונים.

ומה עם אזרחים לא מקוונים? אולי בשבילם שווה לשמור על הקונספט העתיק של הכתובת, ועל שירות כזה שבמרכזו איש מקצוע שמקצועו הובלת פריטים פיזיים ממקום למקום, המגיע לכתובת ומוסר בה את אותו הפריט? אתם יכולים להגיד שלאיש הזה קוראים דוור, אבל הנה עוד כמה שמות: שליח, סבל, ילד העובד בחלוקת דברי פרסומת, אפילו נהג מונית. הסניף הניו יורקי של גטטקסי נקרא Gett, בין השאר כי האפליקציה הישראלית מספקת שם לא רק חיבור בין אדם שזקוק לנסיעה לבין נהג פנוי, אלא גם חיבור בין נהגים פנויים לבין אנשים שצריכים לשלוח או לקבל משהו, בין אם זה מסמך, הזמנת טייק אוויי או חבילה. הצורך בחברת דואר ממשלתית דווקא ליישום מטרה זו הוא כבר עניין לוויכוח בין תומכי הפרטה לחובבי הלאמה, שלא ניכנס אליו כי כבר רבנו מספיק באינטרנט בשביל כל העשור.

אלא שהסחר האלקטרוני, שפתח בפנינו חנויות מרחבי העולם, דווקא הגדיל את התלות שלנו בשירותי העברת החבילות של דואר ישראל ושל חברות השילוח. חבילות הן נקודה חשובה: בעוד מכתבי נייר הם פורמט מיושן שיש טובים ממנו להעברת מידע, חבילות הן פורמט מיושן שאין טובים ממנו להעברת חפצים. זה לא חייב להיעשות באמצעות דוור, כאמור, אבל זה גם לא בהכרח חייב להיעשות בידי אדם. יוני דואר יכולות לשאת חבילות פעוטות משקל. דואר פנאומטי הוא מערכת צינורות שבה חבילות משוגרות באמצעות לחץ אוויר ממקום למקום, כשהמגבלה היא רוחב הפס של הצנרת ושטח פרישתה (בסיטקום העתידני פיוצ’רמה, מערכת פנאומטית כזו משמשת תחליף להליכה, נהיגה ונסיעה בתחבורה ציבורית, כשהתושבים נכנסים לצינור בנקודת המוצא ונפלטים בנקודת היעד). חברת אמזון מאיימת לשלוח ללקוחותיה את המוצרים שהזמינו באמצעות מזל”טים עד הבית.

כל אלו הם פתרונות דומים לאותה בעיה. שינוי פרדיגמה שאנחנו רואים כבר היום הוא מדפסות התלת-ממד. ככל שהטכנולוגיה הזאת תתפתח ותוזל, אנחנו נדפיס יותר ויותר פריטים פיזיים ונסתמך פחות ופחות על התהליך האיטי, המייגע והמזהם של משלוח פיזי. השלב הבא, אנחנו מקווים, הוא טלפורטציה, שיגור חפצים ממקום למקום. כל אלו הם מוצרי ביניים, הלייזרדיסק והמינידיסק והדיוידי של עולם השילוח, כשהמוצר הסופי הוא הסינגולריות, שבה נתאחד עם המחשבים, נעבור לחיות ברשת בלי התלות בגופנו הפיזי ולא נצטרך עוד לחכות עד שמדפסת התלת תסיים להדפיס את הברגים הארורים שחסרים בשולחן האיקאה שהורדנו פיראטית באינטרנט.

אבל עד אז, אנחנו לא ממש יכולים להיפרד מהדואר. ואתם יודעים מה? אנחנו גם לא רוצים. לקבל מכתב אישי בכתב יד מארץ רחוקה (או מפתח תקווה, לצורך העניין) זה עדיין מרגש, ואספנות בולים היא תחביב חמוד ודרך מצויינת ללמוד גאוגרפיה, היסטוריה ותרבות. אבל כדי שהדואר ישרוד הוא חייב להתקדם, לרתום לטובתו את הטכנולוגיה ולהפוך יריב ראוי למתחרים. נשמח לשמוע מכם רעיונות בטוקבקים כאן או בסטטוס להלן, ובטור הבא נציג את התוכנית לשדרוג הטכנולוגי של הדואר.


ג’וני זילבר ועידו קינן עובדים יחד כבר יותר מדי שנים. הטור התפרסם במדורם “עברייני רשת” במוסף “גלריה שישי” של “הארץ”, 13.6.2014

🗯️ האם רשת האינטרנט כפי שאנו מכירים אותה – חופשית, נטולת פיקוח ומאפשרת אנונימיות – עומדת להיעלם? ⌨️ עברייני רשת


ג’וני זילבר, עידו קינן

עברייני רשת. קליק לארכיון המדור. צילום: Lydia (cc-by), עיבוד: חדר 404

אני לא מתעניין בנייטרליות רשת. אין לי מושג מה זה, אבל אני די משוכנע שזה עוד אחד מהנושאים הסמולניים האלו שאתם מנסים לדחוף לנו לגרון.
שאלה מצוינת! המונח “נייטרליות רשת” מציין עיקרון עתיק יומין בעולם ניהול הרשתות, שהיסודות שלו נחים בעידן הטלגרף. נייטרליות רשת פירושה שספקיות האינטרנט יעבירו את הרשת כפי שהיא, בלי להתערב בתכנים שלה. החופש שנובע מהעיקרון הזה – שהיה עד לא מזמן עיקרון מקודש במדינות המערב ועכשיו קורס ברעש גדול – פירושו שהאינטרנט נראית אותו דבר בכל מקום, ושכל אזרח רשת יכול לתקשר עם אומת הרשת כולה, בלי חשש מצנזורה או מאינטרסים פוליטיים וכלכליים.

ברשת כפי שהכרנו אותה עד כה, ספקיות האינטרנט שימשו כ”צינור טיפש” – הן מעבירות את כל המידע כפי שהוא, בלי לגעת בו ובלי להתערב בו, כשם שחברת הטלפון לא מאזינה לשיחות שלך ומחליטה אם הן ראויות להתקיים, אבל להבדיל אלפי הבדלות מספקית הכבלים שלך, שמחליטה אילו תכנים לתת לך ובעבור מה היא דורשת תשלום פרימיום.

“בלי חשש מצנזורה” זה שם קוד לפורנו וסרטים גנובים, כן?
כן. המהפכה האמיתית של הרשת היא שבפעם הראשונה מאז המצאת הדפוס – אולי בעצם מאז המצאת הכתב – עומדת לרשותנו מערכת להפצת מידע שאף אחד לא יכול לפקח עליה ואף אחד לא יכול לעצור אותה. החופש האדיר הזה והמהפכה שהוא הוליד מפחידים את כל מי שנולד בעולם מרושת פחות. גם אנחנו נבהלים ממנו לפעמים, במיוחד כשאנחנו קוראים את הטוקבקים שלכם. אבל מי שבאמת נבהל הם אנשי הסדר הישן: רודנים במזרח התיכון שישבו בנינוחות על כיסא השלטון ופתאום, בום, טוויטר והאביב הערבי; רודנים במזרח העוד יותר תיכון שמגלים שיותר קשה להם לסמא את עיני העם בקשר ההדוק בין ההון, השלטון והעיתון; וגם חברות שנהגו להתפרנס היטב כמתווכות בין מוזיקאים ויוצרי סרטים ובין הקהל, ושהרשת שתתה להם את הביזנס. זה גם מפחיד את מי שהיה רגיל לעולם שבו הורים יכולים לשלוט במידע שמגיע לאוזני הילדים שלהם, וקשה להם מאוד לתפוש שהילדים שלהם יודעים יותר מדי בגיל צעיר מדי.

למה אתם רוצים שלילד שלי תהיה גישה לפורנו גמדים ממזרח גרמניה? אתם שונאים את הילדים שלי?
הרשת החופשית היא רשות נפרדת מהמדינה – זו שיש בה פקודת עיתונות מנדטורית ואסור לספר בה על אסירים סודיים או על כלי נשק בלתי קונוונציונליים; זו שבית המשפט יכול להטיל בה צווי איסור פרסום; זו שבה בעלי העיתון הם שחקנים שיש להם אינטרס פוליטי או כלכלי להסתיר או להבליט מידע. במקומות אחרים הרשת היא לא רשות נפרדת, אלא ישות חתרנית ממש: השלטון עושה ככל שביכולתו כדי לצנזר אותה, והיא עדיין פורחת לו מתחת לאף.

אני אסכם את מה שאמרתם במשפט אחד: בשם החופש לעשות ריפרש כל חמש דקות בפייסבוק, אתם בעד סרטים גנובים ופדופיליה.
אתה צודק, החשש הגדול לחופש ברשת הוא לא מהממשלות, אלא מחברות מסחריות, שהחופש ברשת נוגד כל היגיון עסקי שיש להן. כשחקן בשוק המסחרי, יש לך אינטרס ברור מאוד להגביל את התחרות שלך. ברשת התחרות מאגפת אותך מכל כיוון, ורבים מהמתחרים שלך מוכנים לעשות את מה שאתה עושה בחינם. לו אתה ספקית הכבלים הגדולה במערב, קומקאסט, שהיא במקרה גם הבעלים של חברת הטלוויזיה NBC ואולפני הקולנוע יוניברסל, אתה רוצה מאוד להגביל את הגישה של הלקוחות שלך לתכנים של המתחרות; אתה רוצה גם לוודא שאם מי מהם יוריד באופן בלתי חוקי תכנים ששייכים לך – אתה תנתק אותם מהרשת לתמיד. ההגבלות של רשות התקשורת הפדרלית בארה”ב, ה-FCC, מנעו את זה עד כה.

מוזיאון רשתות חברתיות. 📷 יוג'ניה לולי (cc-by-nc)

מוזיאון רשתות חברתיות. 📷 יוג’ניה לולי (cc-by-nc)

עזבו אותי באמותיכם מכל הפוליטיקה האוונגרדית שלכם. זה מפריע לי להוריד סרטים בטורנט?
כמובן.

מה!
כמובן. אנחנו נסביר: אם אתה ספקית האינטרנט הישראלית הבדיונית קווים לוהטים 000 נט, ויש לך לקוחות שמכבידים על קווי התקשורת שלך עם הורדות קבצים או משחקים, אתה רוצה לגבות מהם יותר או לפחות לחנוק להם את קו האינטרנט. בישראל יש הוראה מ-2011 שאוסרת על הנוהג הזה בסלולר, ובפברואר השנה נחקק חוק לנייטרליות רשת שאמור להרחיב את זה גם לספקיות תקשורת, אבל פה זה ישראל וספקית האינטרנט הפיקטיבית קווים לוהטים 000 נט עושה את זה בכל זאת כי לך תתפוס אותה.

נהדר. אז מה קרה השבוע בפייסבוק? יש איזה רכילות חמה על מארק זאקרברג?
אבל החופש האדיר הזה והעמידות המדהימה של הרשת הם כמובן רק אשליה. נקודת התורפה היא שכדי שהרשת תהיה חופשית, המרכז שלה צריך להישאר יציב. המרכז הזה הוא ארצות הברית, כי ככה זה, הרשת שייכת לממשלה האמריקאית ואל תאמינו לאף אחד שיגיד לכם שהרשת זה עניין בינלאומי. אבל בית המשפט בארה”ב, בשבתו כמשרת האינטרסים התאגידים, פסל את הצו של רשות התקשורת האמריקאית שמבטיח את עקרון “הצינור הטיפש”, בתירוץ – סליחה, התכוונו, בנימוק – שה-FCC חרגה מסמכותה. ה-FCC, הפועלת תחת ממשל אובמה, שייזכר לדיראון עולם כמי שיחסי הציבור הליברליים שלו הסתירו מדיניות המתעבת את החופש ברשת, הזדרזה להציע פשרה, שתהיה, לפי יו”ר הרשת, יותר “סבירה לעסקים”.

ההתגמשות, שתיתן לספקיות בעלות אינטרסים את הזכות להגביל, לחסום או לבצר בחומות תשלום חלקים מהאינטרנט, היא השלב הראשון בחיסול הכוח הדמוקרטי האדיר של הרשת והפיכה שלה למשהו אחר, משהו שיהיה הרבה יותר “סביר” לאליטות הישנות של הכוח. משוק סואן ושוקק, הרשת תהפוך לקניון: אסור לרוץ, אסור לגלוש על גלגיליות, אסור לעשן, אסור לשבת, אסור לא לקנות.

אזעקת שריפה על רקע יצירה של איי ווייוויי במוזיאון ישראל  📷 עידו קינן

אזעקת שריפה על רקע יצירה של איי ווייוויי במוזיאון ישראל 📷 עידו קינן

אני טוקבקיסט ויש לי משהו מעליב להגיד על המקצוע שלכם או על איך אתם מתלבשים.
אתה מעלה נקודה מצוינת. תחשוב על עולם שבו עולה שקל תשעים להשאיר טוקבק. נשמע לך מופרך? יש לנו את זה ביותר מופרך: תחשוב על עולם שבו הספקית שלך מחייבת אותך להזדהות בשמך האמיתי בכל פעם שאתה כותב משהו ברשת.

מופרך.
אתה צודק, זה לא מופרך בכלל: כשהמדינה מנסה לדרוש מספקיות האינטרנט לחסום גישה לאתרים מסוימים, הספקיות יכולות להתגונן ולומר שהן (כ”צינורות טיפשים”) לא אחראיות על המידע שעובר דרכן. לא בטוח שההגנה הזו תעמוד להן כשתהיה להן הזכות להתערב בתכנים שעוברים דרכן. במצב כזה סביר שהספקיות, כדי להימנע מתביעה, יחסמו את הגישה שלך לשירותים שיאפשרו לנו לתבוע אותן על הוצאת דיבה בגללך (אנחנו מתלבשים יפה מאוד דווקא!), או יגבו ממך תשלום נוסף כדי לממן את סוללות עורכי הדין שלהן.

אם חוק נייטרליות הרשת הישראלי ייאכף, אתה תוכל להגיש תלונה במשטרה על ספקית אינטרנט שחסמה גישה לאתר שלך, או לכל אתר/שירות/פרוטוקול אחר (למשל, כשכל הספקיות חסמו אתרי הימורים כי איזה שוטר אמר להן לעשות את זה כשלא היתה לו שום סמכות חוקית לכך, כפי שקבע בג”ץ). והספקית החוסמת תידרש לתת הסברים בבית המשפט.

כל הטור הזה הוא דמגוגיה. לא שאלתי אתכם אף אחת מהשאלות שעניתם להן. למעשה התעלמתם ממני לגמרי.
אתה צודק: זה יכול להיות עולם די נורא, שבו תהיה חופשי להתבטא ברשת, אבל איש לא יוכל לשמוע אותך.


ג’וני זילבר ועידו קינן עובדים יחד כבר יותר מדי שנים. הטור התפרסם במדורם “עברייני רשת” במוסף “גלריה שישי” של “הארץ”, 8.5.2014

🤙 זה לא לטלפון 👮 עברייני רשת

שיחת הטלפון היא צורת התקשורת האחרונה – מלבד שיחה פנים מול פנים ויחסי מין – שדורשת מאתנו שיתוף פעולה מלא ומסונכרן. זו בדיוק הסיבה שהיא עתידה לעבור מהעולם


ג’וני זילבר, עידו קינן

תסלחו לנו על השאלה, אבל האם אתם זקנים? אם עניתם “מנין לי” – הנה דרך לדעת: אם אתם משתמשים במלים כגון “מנין”, אתם זקנים. אבל הנה עוד דרך בדוקה, מדעית ופחות או יותר מהימנה: אם השארתם בחודש האחרון יותר מהודעה אחת בתא הקולי של מאן דהוא – אתם זקנים. אם התקשרתם במיוחד כדי להאזין להודעות בתא הקולי שלכם – אתם זקנים. ובמידה פחותה יותר של מהימנות: אם יש לכם תא קולי (ובייחוד אם הקלטתם הודעה משלכם בתא הקולי) – אתם זקנים.

הסוגיה הזאת מוכרת לעייפה; כל תינוק כבר יודע אותה (אם לא ידעתם שרק זקנים משאירים זה לזה [ולנכדיהם] הודעות בתא הקולי – הרי שאתם זקנים). מה שאולי פחות ברור, בנקודה המסוימת על ציר הצייטגייסט שבה נכתבים הדברים שלפניכם, הוא ששיחת הטלפון בעצמה היא אות קלון של זקנה. כמו קמט על הפרסונה הטכנולוגית שלכם. אם רוב התקשורת שלכם עם העולם עוברת דרך מכשיר שפעם הייתה לו חוגה – אתם זקנים. האמת הזאת הולכת ומתגבשת ברגעים אלו ממש: כרגע עוד לגיטימי להשיג אותנו בטלפון. אם תנסו להתקשר אלינו עוד חמש או שש שנים, מיד נבין שאתם שייכים לקבוצת הגיל שלא מבינה את התספורות המשונות של הנוער וצוחקת מ”סברי מרנן”.

שיחת טלפון 📸 Fred Veenkamp cc-by-sa

ככל שצועד הזמן, אנחנו מעבירים יותר ויותר מתפקודי המוח שלנו לקבלני משנה. אפשר לקונן על העניין הזה אבל זה יהיה בבחינת חלב שנשפך. למשל: אנחנו לא צריכים לזכור יותר שום דבר, משום שגוגל. אבל כשג’ מהמערכת מתקשר לשאול אותנו מה הנושא לטור של השבוע הבא ואנחנו, תוך בהייה במסך, ממציאים איזה משהו, ואז ג’ מנתק – פוף! כל תוכן השיחה מתפוגג ונעלם באותו הרגע, ומשום שאין לנו זיכרון, וחיפוש בתוכן שיחות הטלפון שלנו הוא אפשרות ששמורה רק לעובדי ה-NSA ובני משפחותיהם – אנחנו מבלים את כל היום שלפני הדדליין בחיטוט נואש אחרי הנושא ההוא שהיינו אמורים לכתוב עליו. מה לעזאזל זה היה? משהו על זה שטלפון הוא כלי גרוע להעברת מידע – אנחנו כמעט בטוחים. אנחנו רוצים לרצוח את ג’ שלא שאל אותנו במייל. למייל שלנו יש ארכיון ואפשר לחפש בו. אנחנו רוצים לרצוח את עצמנו, שענינו לג’ לטלפון. אחרי שהצצנו בכל הפתקים על שולחן העבודה אנחנו אפילו שוקלים להרים טלפון לג’ ולשאול אותו על מה לעזאזל אמרנו שנכתוב – אבל זאת תהיה פדיחה: אנחנו? נשתמש בטלפון?

זה לא לטלפון, בקיצור. הטלפון הוא מדיום פגום. אי אפשר לשתוק בו (ישר מניחים שהתנתקה השיחה). אי אפשר לאהוב בשיחת טלפון. לטרוק את הטלפון בפרצוף זה מאוד מספק, אבל מכל בחינה אחרת, גם הריב הטלפוני פגום, וזאת למרות שהוא מתבצע כל הזמן ובעוצמות קול משתנות מתחת לחלון שלנו, במושב מאחורינו באוטובוס וגם, למרבה הזוועה, בתאי שירותים ציבוריים: כשרבים בטלפון אי אפשר לראות את הפנים של הצד השני ולדעת אם הצלחתם להעליב אותו. מאותה הסיבה שאי אפשר לזרוק אף אחת בטלפון (בסמס מותר).

הטלפון הוא מדיום פגום לא רק בגלל מדיומותו, אלא גם בגלל השימוש שהחברה עושה בו. יש לך חצי שעה לשרוף ונמאס לך לחטט באפליקציית הפייסבוק שלך או שאין קליטת WiFi באזור? למה שלא תתקשר אלי ותאכל לי את הראש עד שיגיע התור שלך אצל הרופא? שיחת טלפון היא צורת התקשורת הסינכרונית האחרונה שנותרה לנו, מלבד שיחות פנים אל פנים ויחסי מין – היא דורשת שאתה ואני נשוחח בזמן אמיתי, וזה אומר שבזמן שאתה מקשקש לי באוזן אני נאלץ להקשיב, כי מיד כשתסיים לדבר אתה מצפה ממני להתחיל לדבר בעצמי. זה אומר ששיחת טלפון דורשת מאתנו את מלוא תשומת הלב שלנו בכל זמן נתון. אם אני מתקשר אליך, אני בעצם אומר לך שאתה נדרש להקדיש לי – ממש ברגע זה! – פרק זמן בלתי ידוע לשיחה בנושא לאו דווקא מעניין. אני לא יודע איפה אתה, מה אתה עושה, בחברת מי אתה ומה אתה לובש – אבל אם לא תענה, ישר אתה “מסנן”.

איך “מסנן” נהפכה בכלל למלת גנאי, אמא? ביממה יש 24 שעות ובניכוי שינה, מקלחת ופייסבוק נשארות לנו רק ארבע לעצמנו. אנחנו רוצים לשלוט בזמן שלנו. אנחנו רוצים לענות רק כשיש לנו מה להגיד, ואחרי שגמרנו את הסנדוויץ’. כל אמצעי התקשורת האחרים – סמסים, צ’טים – מאפשרים לנו את הגמישות הזאת. מי שמתקשר אלינו חי עדיין בעולם שבו לאמצעי התקשורת הייתה חדירה מוגבלת לחיים שלנו, ושבה אולי שמחנו לשמוע את קולו של מאן דהוא. עכשיו מה שישמח אותנו זה כמה דקות של שקט, כי בחייאת, אנחנו מנסים לאכול את הסנדוויץ’ הזה כבר מעשר בבוקר.

מכל הסיבות האלו ועוד, אנחנו שמחים שהשיחה הקולית גוססת ושבקרוב תחזיר את נשמתה למרכזייה הגדולה בשמיים. מי שעדיין רוצה לתקשר עם הנוער, או עם הנוער־ברוחו, כמונו, מוזמן להתקין ווטסאפ.

מחשבה פחות או יותר מעניינת לסיום

ככל שהשיחה 
הקולית נהפכת לשימוש המשני שאנחנו עושים בסמארטפונים שלנו, כך גוברת הפופולריות של הפקודה הקולית. גם לאייפון וגם לאנדרואיד יש מוצרי פקודות קוליות מצוינים – אפשר לפקוד על “סירי”, או על “אוקי גוגל”, לחפש איך קוראים לשחקנית ההיא, לשלוח סמסים, לקבוע פגישות, לשאול איך מגיעים להלסינגפורס 5 – והם משתפרים בזיהוי פקודות באנגלית במבטא לוונטיני כבד וגם בעברית.

הנבואה ניתנה לשוטים כמונו, ולכן אנחנו חוזים שבעתיד נפסיק לדבר זה עם זה בטלפון – ובמקום זה נעבור לדבר ישר עם הטלפונים שלנו.


התפרסם במדור “עברייני רשת” במוסף גלריה של הארץ

🍷 תוכן ויראלי – טוב לי או רע לי? ⌨️ עברייני רשת

סיפור שמתחיל במריבה עם נוסעת מעצבנת במטוס ומסתיים בהרהור נוגה על משמעות האמת בעידן התוכן הוויראלי


עידו קינן, ג’וני זילבר

עברייני רשת. קליק לארכיון המדור. צילום: Lydia (cc-by), עיבוד: חדר 404

עיכוב של טיסה בתקופה הלחוצה נפשית של החגים יכול לחרפן גם את הרגועים שבבני האדם, ודיאן, האישה שטסה בטיסה כזאת ערב חג ההודיה, אינה אחת מהם. דיאן התלוננה לדיילים ונזפה בהם, כשהיא מסבירה שהיא חייבת, פשוט חייבת, להגיע הביתה בזמן לארוחת הערב של החג.

גם אילן גייל אינו מהרגועים שבבני האדם. למרות שהוא, מפיק בתוכנית הבידור “הרווק”, טס באותה טיסה מעוכבת, הוא מצא את עצמו מזדהה עם הדיילים דווקא. “אישה אחת כאן מאוד נסערת כי יש לה תוכניות לחג ההודיה. היא היחידה, כמובן. מתפלל בשבילה”, צייץ בלעג בטוויטר בדיווח חי מהתקרית. הוא ביקש מאחד הדיילים להגיש לדיאן כוס יין על מפית שעליה כתב לה פתק בכתב ידו, שאותו צילם והעלה לטוויטר: “גברת יקרה במושב 7A, הובא לידיעתי שהיום הוא ‘חג ההודיה’ שלך. זה בטח קשה לא להיות עם המשפחה שלך! אנא קבלי כוס יין זו. זו מתנה ממני אליך. בתקווה שאם תשתי אותה, לא תוכלי להשתמש בפה שלך לדבר. באהבה, אילן”. בפתק תשובה היא כתבה לו, “‘אילן’ היקר, היין לא היה מצחיק. הוודקה לא היתה מצחיקה. אתה אדם איום בלי שום חמלה. אני מצטערת בשביל המשפחה שלך שצריכה להתמודד איתך. דיאן”.

הפתק שכתב אילן גייל לדיאן 📷 הטוויטר של גייל

הפתק שכתב אילן גייל לדיאן 📷 הטוויטר של גייל

“זו הכרזת מלחמה”, צייץ גייל, ובפתק הבא נזף בה ואמר לה: “תאכלי ת’זין שלי”. הקרב המתועד נמשך, כשדיאן מאיימת להתלונן על גייל לרשויות, הוא מבקש ממנה לנצל את ההזדמנות ולהסגיר את עצמה בעוון קניבליזם “כי אכלת את הזין שלי”, הוא מנסה להגיש לה פתק מוסף אחרי שהם יורדים מהמטוס, היא סוטרת לו והוא מוותר על האפשרות להגיש נגדה תלונה למשטרת נמל התעופה ולגרום למעצרה, אבל מגיש לה את הפתק והולך. בפתק נכתב: “דיאן, הרשי לי להציג את עצמי. אני TheYearOfElan…” – זה שם המשתמש שלו בטויטר – “חפשי אותי אונליין. קראי כל ציוץ. קראי כל תגובה. ואולי בפעם הבאה את תהיי נחמדה לאנשים שרק מנסים לעזור. נ”ב: תאכלי ת’זין שלי. באהבה, אילן”.

המריבה בין גייל ודיאן זכתה לתגובות רבות בטוויטר, תומכות ומבקרות. הסיפור גם הגיע לאתר הוויראלים באזפיד, שם זכה עד כה ל-1.5 מיליון צפיות, ולכלי תקשורת רבים בעולם. ציוצי המריבה לוקטו לסיפור באתר סטוריפיי, ואחד המגיבים שם סיפר שדיאן היא קרובת משפחתו וסובלת מסרטן ריאות מתקדם וסופני, שבגללו היה דחוף לה להגיע בזמן לחג ההודיה האחרון עם משפחתה. בגלל העיכוב בטיסה, כתב, היא איחרה את טיסת ההמשך והחמיצה את ארוחת החג.

בושה במשפחה

סיפור של אדם שעושה מעשה לא ראוי ונשטף בזעם מוסרי של אדם אחר הוא דבר שאומת הרשת, כמו אומת האופליין, אוהבות מאוד: יש מי שמזדהה עם הזעם ונהנה מההתפרצות, שהוא לא היה מרשה לעצמו לשחרר, ויש מי שכועס על המתפרץ על שלקח את החוק לידיים. הכתב ניצן זימרמן פרסם שני סיפורים כאלו באתר גוקר. באחד, אביו של בחור בשם נייט שמע אותו מספר לחבר בטלפון שהוא הולך לצאת מהארון בפני אביו. האב הקדים אותו במכתב שבו אמר שהוא מקבל אותו כמו שהוא. בשני, אישה בשם כריסטין סילקה את בנה צ’אד מהבית אחרי שגילתה שהוא הומו. אביה, סבו של צ’אד, כתב לה מכתב כועס, שבו הסביר לה שאכן יש “בושה במשפחה”, אבל הבושה היא לא נטייתו המינית של נכדו אלא התנהגותה בעקבות הגילוי.

שני המכתבים פורסמו לראשונה בפייסבוק של חברת האופנה הפרו-גאה FCKH8, ובשני המקרים, החברה טענה שהמכתב נשלח אליה מאחד המעורבים, ושהם לא מעוניינים להיחשף בתקשורת, כך שלזימרמן לא היתה דרך לבדוק את האותנטיות שלהם. המו”ל של גוקר והבוס של זימרמן אז, ניק דנטון, הגיב לכתבה על הסב הנוזף. “המכתבים כתובים היטב”, כתב דנטון, “הסנטימנט הוא כמעט מרגש מדי להיות אמין – אבל ויראלי מדי עבור רוב כלי התקשורת לבדוק”. זימרמן השיב לו: “זה בהחלט נראה טוב מכדי להיות אמיתי, אם כי אני טוען שרוב התוכן הוויראלי דורש מהקהל השעיה מסויימת של חוסר-אמון. העובדה היא שמפעלי תוכן ויראלי כמו באזפיד סוחרים בשמאלץ בלתי ניתן לאישוש בדיוק בגלל שזה סוג התוכן שהופך ויראלי. אנשים לא צורכים את הסיפורים הללו כדי לקבל עובדות מדויקות ודיווח עיתונאי חרוץ. הם צורכים אותם בשביל רגעים חולפים של שמחה ונוחות”. השיטה עבדה: לפי פרופיל שפורסם עליו בוול סטריט ג’ורנל, זימרמן היה אחד הכותבים הפופולריים בגוקר, כשלעתים הסיפורים שלו היו נצפים יותר מהסיפורים של כל הכותבים האחרים יחד.

המכתב שפרסם אתר FCKH8 📷 הפייסבוק של FCKH8

אחד המכתבים שפרסם אתר FCKH8 📷 הפייסבוק של FCKH8

מפעל התוכן הוויראלי באזפיד הוא כעת מקום העבודה שלו, שם הוא עורך שאחראי על פרסום תכנים ויראליים, ואחראי ליותר מ-30 מיליון דפים נצפים בחודש באתר. “ברגע שתרבות האינטרנט תאכל את עצמה, האם אוכל לבצע את עבודתי?”, תהה בראיון לג’ורנל. “כשלהגיד אמת על תרבות האינטרנט לא יביא טראפיק… כשזה יקרה, אני עלול לאבד את היתרון שלי ואצטרך למצוא משהו אחר לעשות”.

אילן גייל, בינתיים, יכול לישון במצפון שקט. הוא אמנם ראה אישה שהתנהגה בגסות לדייל, אבל לא יצר איתה כל קשר, ו”דיאן”, המריבה, הפתקים והסטירה הם סיפור שהמציא במהלך הטיסה כדי לשעשע את עצמו ואת עוקביו. רק למחרת הטיסה התעורר וגילה שהבדיחה שלו הפכה לחדשות. “חשבתי שזה הדבר הכי משוגע שאי פעם ראיתי”, אמר בראיון לרשת ABC, שבה הוא מועסק ושגם היא דיווחה על התקרית בלי לבדוק את העובדות. “בעבר, ככלי התקשורת המהימנים עליך היו טועים, הם היו מפרסמים התנצלות”, כתב בטוויטר. “עכשיו הם כותבים מאמרי מערכת חמודים עם הרבה פלפל!”


ג’וני זילבר ועידו קינן עובדים יחד כבר יותר מדי שנים. הטור התפרסם במדורם “עברייני רשת” במוסף “גלריה שישי” של “הארץ”, 21.12.2013