תרומת הזרע של גוגל טרנסלייט לתחום תרגום המכונה

בכיוון ההפוך זה עובד – לפי ההערה בבוקסה, אחרי התערבות אנושית:

6 באפריל, 2016 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | להגיב זה מגניב

בליסת סדרות משנה את יחסינו עם הטלוויזיה המפרסמים שמרגלים אחרינו כך מרמים היום במבחנים » רבע לדיגיטל

הבינג’ משבש את יחסינו עם הטלוויזיה, טוענת רותה קופפר • אדיר רגב על המפרסמים שנכנסים לנו לפרטיות • הדור החדש של השליפים הוא שעונים-חכמים

בולמוס טי.וי

אליסיה רוזנברג טוענת במאמר בוושינגטון פוסט שמערכת היחסים שלנו עם הטלוויזיה נהרסה, ואת האשמה היא תולה בהרגלי הצפייה המשתנים שלנו, ובמעבר מצפייה בסדרות על פי מועד שידורן, ביום ובשעה קבועים על פי רוב, ל”בינג'”, בולמוס צפייה ברצף במספר רב של פרקים. פעם היינו מחכים יום או שבוע לפרק הבא. משנבראה אפשרות אחרת, נפתח לנו התיאבון.

רותה קופפר, כתבת טלוויזיה בליברל ודה-מרקר, חושבת שזה חלום שהתגשם והכזיב. בראיון למפיק “רבע לדיגיטל” מירון ששון היא אומרת: “בינג’ הוא התגשמות החלום, הוא עונה על הכמיהה שלנו לא לדחות סיפוקים, לא לחכות שבוע שלם עד הפרק שאנחנו אוהבים. אבל הבינג’ הזה, מילולית, גורם לנו מהר מאוד לשובע ומיד אחר כך לבחילה. אתה במשך סופ”ש שלם מסריח עם איזו סדרה, ובפרקים האחרונים אתה רק רוצה להגיע לסוף, וכבר כמעט ולא אכפת לך מה אתה רואה. הפגיעה של הבינג’ באה לידי ביטוי בעיקר כשאנחנו צופים בסדרות איכותיות, ואלה למעשה רוב הסדרות שאנחנו צופים בהן בבינג’. הן מחייבות אותנו למחשבה או לרגע של נחת בין פרק לפרק, ומרתון הצפייה לא מאפשר לנו את זה.”

אחרי הטירוף הגדול מגיעה הריקנות: “אתה מסיים רצף צפייה של כמה שעות ואז אומר לעצמך: ‘אז מה עכשיו?’. פעם היינו מחכים שבוע שלם לסדרה שלנו, היינו משננים בעל פה את לוח השידורים ומחכים לפרקים שאנחנו הכי אוהבים, עכשיו כבר אין את זה”.

אז אולי במקום לבלוס סדרות, אנחנו צריכים לראות יחידה אחת – סרט? כאן הבינג’ עונה על מה שהקולנוע לא יכול לתת לנו: “פעם היינו הולכים לקולנוע, רואים סרט במשך שעתיים ואז צריכים להיפרד מהדמויות שאהבנו ונקשרנו אליהן בזמן הזה. למה לנו לעשות את זה? בסדרה יש לנו וליוצרים מרחב תמרון. אפשר לבנות עלילות משנה, להכניס עוד דמויות – זה אף פעם לא צריך להיגמר. מה גם שהבינג’ מאפשר לנו נקודות עצירה כל כמה דקות, ועדיין משאיר אותנו במתח לקראת הפעם הבאה שנחדש את הצפייה בסדרה”.

שירותי ה-VOD והרשת הפתוחה מעמידים בסכנה את המשך שידורן של סדרות בערוצי הברודקאסט. אל החלל הזה נכנסו תכניות הריאליטי: “הריאליטי הוא אנטי בינג’, כי מהרגע שאתה יודע מי זכה ומי הודח, אין שום טעם לחזור ולראות פרקים מתוך העונה, כך שהצופה חייב להישאר כל הזמן עם הערוץ המשדר, ואחרי שהעונה נגמרת אין לה שום ערך מבחינת צפייה נדחית. ואותו הדבר גם בשידורי אקטואליה, ולכן אני חושבת שערוץ 10 יצרו שיבוץ נהדר באחד הימים שלהם: אחרי פרק של ‘גב האומה’, שזו תכנית שאין לה הרבה ערך מבחינת צפייה בטווח הרחוק, שמו את ‘לה פאמיליה’, שזו סדרה שלא תלויה בזמן ומקום. השילוב ביניהן מאפשר גם לסדרות וגם לשידורי הכאן והעכשיו להתקיים יחד זה לצד זה”.

הפרסומות צופות בנו

“יש המון שיטות לעקוב אחרי אנשים, והמידע הזה הוא מידע שאנשים נותנים בצורה וולונטרית. שיטות המעקב האלו מתחלקות לשיטות שכבר מוכרות יותר לקהל ושיטות שלא מוכרות עדיין” , אומר אדיר רגב, מנכ”ל GO פרסום בדיגיטל. הוא מדבר על המעקב שמבצעות חברות פרסום אחרי אנשים, כדי לטרגט אליהם פרסומות שמותאמות להם. הוא סיפר על כך בתוכנית, ובראיונות מקדימים למפיק “רבע לדיגיטל” עומר אלוני ולי.

“למרות שאנשים נוטים להתרעם על איסוף הדאטה עליהם, אף אחד לא מוכן לוותר על טיפת נוחות בשביל לשמור על הפרטיות”, אומר רגב. “האם מישהו מוכן לוותר על חשבון הפייסבוק שלו? על חשבון הוואטסאפ שלו? האם מישהו מוכן לוותר על ווייז ולשלם עבור תוכנת ניווט אחרת? האם מישהו מוכן לוותר על החיבור לווייפיי חינם במסעדה, בית קפה, נמל תעופה או רכבת ישראל? האם מישהו מוכן לוותר על האפליקציות שלו בטלפון רק בשביל לשמור על הפרטיות שלו?”

רגב מונה שיטות מרכזיות לאיסוף מידע:

1. קוקיז בדפדפנים זו השיטה הנפוצה ביותר והמוכרת לכולם.

2. רשתות חברתיות וספקי שירותי אימייל: אנחנו בד”כ מחוברים כל הזמן לרשת החברתית שלנו, והדפדפן שלנו במחשב או האפליקציה בטלפון הנייד מאזינים כל הזמן לראות אם משהו שאנחנו עושים רלוונטי ויכול להיות שישמש אותנו לשים פוסט ברשת החברתית. בשיטה זו הרשתות החברתיות אספות עלינו מידע עצום. וכמובן כל מה שאנחנו כותבים/מגיבים עליו/מסתכלים עליו מעל כמה שניות ברשת החברתית נרשם ומעובד כמידע חשוב עלינו.

3. אפליקציות: קיבלתם אפליקציות חינם, אבל הן לא באמת חינם, האפליקציות אוספות ומוכרות מידע על הרגלי הצריכה והשימוש שלכם, על מידע שעובר לכם בטלפון ועל מדדים פיזיים ואיכוניים שונים, שנאספים על ידי חיישני הסמארטפון, ובהם קירבה, רעידות, כיוון תנועה, כיוון של המכשיר. בשליפה נכונה של חומר מהטלפון הנייד, שמחובר 90% מהזמן לבן אדם, אפשר לזהות אם אתם עולים במעלית בבניין גבוה או יורדים. אנחנו יודעים גם לזהות אם אתה בתוך קניון, לאיזה חנות אתה הולך ועל איזה מדף אתה מסתכל. יש מין חיישנים קטנים כאלה שממוקמים בחנות ומשדרים דרך הטלפונים שלנו.

התחומים העיקריים בהם נאסף או נמסר מידע: מיקום באמצעות GPS או רשתות ווייפיי – 70% מהאפליקציות (!), גישה לרשימת אנשי הקשר בטלפון, הרשמה וגישה לנתוני רשתות חברתיות, זיהוי יוניקי של המכשיר (UDID) והפעלת מנגנון רכישה בתוך האפליקציה במכשיר. המידע נמכר לרשתות פרסום ולחברות מחקר ואנליזה. מחקר שנעשה ע”י חברת appthority מגלה ש-91% מהאפקליציות באפסטור ו-83% מהאפליקציות בגוגל פליי אוספות מידע בתחום אחד לפחות. מחקרים גילו ש-90% מהאפליקציות החינמיות מעבירות מידע הלאה לחברות אחרות, ו-50 או 60% מהאפליקציות בתשלום גם כן.

4. איכון באמצעות הרשת הסלולרית: דומה למה שאנחנו שומעים שמידי פעם המשטרה עושה כדי לאתר חשודים. באמצעות טריאנגולציה – בדיקת המרחק שלנו משלוש תחנות שידור של הרשת הסלולרית שלנו – אפשר למקם את ה-Cell-ID שלנו על המפה די בקלות בדיוק של כמה מטרים. חשוב לציין שבארה”ב ובתחום התקשורת בכלל המידע הזה לא נחשב מידע פרטי , שכן זו הדרך היחידה של חברת הטלפונים או חברת הסלולר לדעת את מיקומך ולהעביר אליך את השיחות והמידע שביקשת. תוכן המידע והשיחות נחשב מידע פרטי, אבל המיקום שלך לא.

5. לווייני איכון GPS: רשתות לווינים. למי אין ווייז או לא השתמש בגוגל מאפּס או לא הכניס את הסטטוס שלו בפייסבוק עם מיקום במסעדה או בנמל תעופה או על גדות אגם רומנטי באירופה. איך חשבתם שפייסבוק יודע בדיוק איפה אתם נמצאים כשאתם כותבים סטטוס?

גם כאשר אין קליטת לוויינים באזור, או שכיביתם את ה-GPS בטלפון, אפשר לאכן אתכם בדרכים נוספות, שמכונות בשם הכולל IPS – Indoor Positioning Systems. כמה דוגמאות:

6. מערכת WPS – Wi-Fi Positioning Systems: איכון על ידי זיהוי רשתות ווייפיי והמרחק שלנו מהן (לפי עוצמות האות). הזיהוי נעשה על ידי מיפוי מוקדם ויצירת בסיס נתונים ענק המכיל את כל שמות (ה- SSID ו/או MAC Address) של ה- Routers של הרשתות WIFI הפרטיות/ציבוריות והמיקום שלהם [גוגל אוספת מידע כזה ישירות מהסלולריים שלנו; בעבר החברה אספה אותו באמצעות מכוניות הצילום של גוגל סטריט ויו, שחיברו בין שמות רשתות לבין מיקומן הפיזי, ועל הדרך גם גרפה מידע לא מוצפן שהועבר על גבי הרשתות האלחוטיות, ואחר כך התנצלה על ה”תקלה“; ע”ק]

כיום יש חברות שמשתמשות בשילוב של שיטות (Cellular Network / Wifi Network) כאשר הן אוספות את הנתונים ממיליוני משתמשים וככה ממפות טוב יותר את המיקומים של מכשירי הווייפיי ואנטנות סלולר.

7. מערכות מבוססות Bluetooth או NFC (Near Field Communication) משתמשות בקרבה שלנו למשדרים קטנים נייחים שממוקמים במקומות קבועים וידועים מראש. לכל משדר כזה יש חותם ייחודי משלו וברגע שהוא מתקשר עם המכשיר שלנו, המידע נשלח לגורם הרלוונטי. כיום עיקר השימוש של מכשירים כאלו נעשה במקומות ציבוריים או בחנויות מסחריות וקניונים. למשל: עמדות מידע והתמצאות בקניונים, ניטור מיקום ומתן הצעות ערך בתוך חנויות או סופרמרקטים וכדומה.

8. טכנולוגיית TR69 מאפשרת לחברות תקשורת המספקות את קווי האינטרנט אליכם הביתה לדעת שהן סיפקו את הקו הנכון למקום הנכון. בלי המערכת הזאת, חברות תקשורת בעולם לא יוכלו לנהל את קווי התקשורת שלהן ולוודא שאתם מקבלים את ה-100 מגה שלכם לביתכם כפי שהבטיחו. אבל אתם לא מתחברים ישירות עם המחשב לשקע של הקו אינטרנט שיוצא מהקיר. בד”כ אתם תחברו נתב תקשורת (Router), שגם אחראי על יצירת התקשורת עם החברה וגם מנהל לכם את כל המחשבים הנייחים והניידים והטלפונים החכמים בבית שמתחברים לאינטרנט, בין אם דרך כבל תקשורת או דרך רשת הווייפיי. תוצר הלוואי של פרוטוקול התקשורת שעובר בין הנתב שלכם ל-TR69 הוא שחברת התקשורת יודעת בדיוק איפה אתם נמצאים, כמה מחשבים יש לכם בבית, כמה לפטופים וכמה מכשירי טלפון ניידים ומה הזיהוי שלהם (UDID/MAC Address). מכיוון שאנחנו בדרך כלל מתחברים לאינטרנט במקומות שונים – בבית, ברכבת בדרך לעבודה, במשרד, בבית הקפה – חברת התקשורת יכולה לדעת את המסלול הקבוע שלנו בית-עבודה או את הרגלי ההסתובבות שלנו במהלך היום. לשיטה הזאת קוראים Geo Fencing – גידור מקומות שאנחנו נמצאים בהם באופן קבוע.

9. מידע צד ג’ ומידע אופליין (Third Party Data & offline Data): בעולם פועלות חברות המתמחות באיסוף מידע על אנשים, שמשתפות מאגרי נתונים עם חברות כרטיסי אשראי הגדולות בארה”ב אירופה, וגם קונות מידע מחברות מסחריות שמוכנות למכור אותו, מהאפליקציות שאתם מורידים לטלפונים הניידים שלכם, מהרגלי הבילוי והקניות שלכם ומהחיבורים שאתם עושים לרשתות ווייפיי בכל מקום. מכיוון שבעולם המערבי רוב האנשים משתמשים באינטרנט כדי לבדוק את חיובי האשראי שלהם, הם יכולים גם ליצור קשר בין השימושים בכרטיס האשראי לבין ה-User ID של המשתמש במחשב או בטלפון הנייד. כך, החברות הללו מייצרות בסיס נתונים ענק שמסוגל לפלח בדיוק מאוד גבוה אוכלוסיות שונות וקהלי יעד שמעניינים את החברות המסחריות והמפרסמים השונים, ויותר מזה, הן יודעות לומר מה בדיוק מעניין אותנו כרגע ומה אנחנו מעוניינים כנראה לרכוש ביום/שבוע/חודש הקרוב.

10. היום אנחנו יכולים גם להאזין לפרסומות שאתם רואים בטלוויזיה או שומעים ברדיו, או רואים על המחשב או הטבלט. CDT – Cross Device Tracking: מפתחי האפליקציות והמשחקים החינמיים, שצריכים להתפרנס, מחדירים למשחק או לאפליקציה שהורדתם תוכנה קטנה שמאזינה לפרסומות. הפרסומות בטלוויזיה או ברדיו מזוהות, המידע משודר דרך האפליקציה למאגר מידע אחד גדול ושם עושים הצלבה בין נתונים שונים, למשל: כמה אנשים באמת ראו או שמעו את הפרסומת, כמה זמן מתוך הפרסומת הם ראו, האם היו עוד מכשירים (אנשים) בחדר באותו זמן (בתנאי כמובן שגם למכשירים האחרים מותקנת האפליקציה האוספת ועוקבת אחרי המידע), האם הפרסומת עניינה אתכם, האם גלשתם במכשיר הנייד שלכם (Second Screen) אחרי שראיתם את הפרסומת כדי לחפש מידע נוסף על המוצר שפורסם, האם הפרסומת גרמה לכם לבצע פעולה – האם ניגשתם לחנות לרכוש את המוצר בטווח של XX ימים (הרי אפשר לעקוב אחרי המיקום שלכם בצורה מדויקת אפילו בקניון). אפשר גם להשתמש במידע על הפרסומת שראיתם כרגע בטלוויזיה כדי לשתול לכם בדפדפן במחשב או במכשיר הנייד באנר עם מידע נוסף על המוצר, שיחכה לכם שם עד שתפתחו את אתר החדשות או האפליקציה האהובים עליכם. יש חברות שעושות ניטור ממש מדויק של הפרסומות ע”י הוספת סימן מים או חותם דיגיטלי בצורת צליל אולטרסוני (צליל גבוה מאוד שאנחנו לא שומעים אבל הטלפון הנייד שלנו כן), ואז הן יודעות לזהות בצורה מאוד מדויקת מתי פרסומת שודרה ומה הייתה התגובה. אפשר להשמיע צליל כזה אפילו מהבאנרים שאתם רואים באתרי אינטרנט.

“אלה היכולות”, מסכם רגב. “להגיד שהמפרסמים יודעים לחבר את כל המידע הזה כיום בקלות לתמונה אחת שלמה? זה עוד לא שם. יש פיסות מידע ואנחנו כחברת פרסום מבוססת טכנולוגיות עוזרים ללקוחות להתמקד על קהל היעד”.

יש לך דוגמה לקמפיין שעשיתם בו שימוש באיכון אנשים?
“עשינו השנה קמפיין במילאנו לאבן קיסר. היינו צריכים להביא קהל יעד של אדריכלים וארכיטקטים לתוך התערוכה שלהם. השתמשנו בשיטות שאפשרו לנו לאתר את קהל היעד – מעצבים, אדריכלים ואנשים שסובבים את העולם הזה שנמצאים כרגע במילאנו, ואפילו הגענו לאנשים שנחתו באותה תקופה בנמל התעופה במילאנו ויש להם קשר למקצוע. הצלבנו נתונים ונסיעות קודמות וביקורים בכנסים בנושא, וככה הגענו לבן אדם שבסופו של דבר מקבל פרסומת לטלפון שלו בלי לדעת שאנחנו חיפשנו בדיוק אותו”.

שעון חכם, מערכת חינוך טיפשה

מורים בבריטניה מתלוננים על “שעוני רמאות“, שסוחרים מקוונים מוכרים לתלמידים במטרה מוצהרת שאלו יוכלו להעתיק במבחנים. אלו משמשים חלופה עדכנית לפתקים הנשלפים ולכתיבה של תשובות על הזרועות והרגליים, ויש להם אפילו “כפתור חירום” שלחיצה עליו מחזירה את המסך למצב תמים של שעון.

(אני נזכר שקראתי לפני שנים ידיעה על שימוש בטכנולוגיה מתקדמת לזמנה להעתקה בבחינה – מישהו גנב עותק של מבחן אמריקאי, העביר אותו לחבר שחיכה באוטו ליד הכיתה, וזה צפצף בצופר את התשובות הנכונות לפי הסדר – צפירה אחת – תשובה א’, שתי צפירות – תשובה ב’ וכן הלאה).

אבל הבעיה היא לא רק עם התלמידים המעתיקים, אלא גם עם השיטה. בעולם שבו כל כך הרבה מידע זמין בכזו קלות לאנשים, המבחנים להתאים את עצמם למציאות – צריכים להיות עם מחשבים, סמארטפונים ושעונים-חכמים פתוחים, ולבדוק לא מי יודע את התשובה בעל פה, אלא מי יודע לברור ולמצוא את התשובה הנכונה מבין ערימות המידע הזבלי והבלתי רלוונטי שבאינטרנט.

(דרך תוכן, אינטרנט וידע)

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. לפניות: reva@room404.net

5 באפריל, 2016 | בנושאים: רבע לדיגיטל | להגיב זה מגניב

חומוס ופלאפל ל-1 באפריל

חומוס ופלאפל כיכבו במתיחות 1 באפריל של כמה יצרניות מזון.

פריגת פרסמו משקה ענבים בטעם פלאפל עם חתיכות פלאפל אמיתיות.

צבר פרסמו גלידת חומוס עם פצפוצי פלאפל.

סלטי אחלה של שטראוס פרסמו חום-מוס, חומוס בטעם קפה במרקם מוס.

מתיחת חומוס משלי: ב-1 באפריל 2014 ערכתי את פוסט שרשורפלצת בהדונס והפכתי אותו לפוסט שמחמיא למסעדה המצויינת הזאת.

3 באפריל, 2016 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | תגובה אחת

אפל מבקשת מ-FBI לגלות לה איך פורצים לאייפון • מתיחת 1 באפריל של גוגל השתבשה • האם מהתמונות המרגשות עם בתה המתה חשודה ברצח » האחראי על האינטרנט

אפל סירבה לעזור ל-FBI; מבקשת ממנו עזרה

הסתיים המאבק העקרוני והמסוקר בין FBI לאפל, כשאפל הצליחה לנצח ולהפסיד בו בו-זמנית.

FBI מחזיקה באייפון ששייך למחבל מאירוע הירי בסן ברנדינו. הסוכנות ביקשה להריץ אינספור סיסמאות אפשריות כדי למצוא את הסיסמה הנכונה, שתפתח בפניה את האייפון. הסוכנות חששה שבטלפון מופעל אחד ממנגנוני ההגנה מפני פריצה כזאת – האחד, השהיה אחרי כל סיסמה שגויה, מה שהיה מעכב את מאמצי הפריצה, והשני, מחיקת כל תכני המכשיר אחרי 10 נסיונות הזנה של סיסמאות שגויות.

FBI ביקשה מאפל שתיצור גירסת מערכת הפעלה לאייפון, שתעקוף את המנגנונים הללו. אפל סירבה, בטענה שמערכת הפעלה כזו עלולה לשמש לפריצת מכשירים נוספים, ולפגוע בפרטיות המשתמשים החפים מפשע.

FBI ביקשה מבית משפט לצוות על אפל לציית, אולם בסוף החודש שעבר הודיעה כי הצליחה לפרוץ את הטלפון. הסוכנות לא מסרה פרטים על הפריצה, אולם ב”ידיעות אחרונות” דווח כי הסוכנות נעזרה לשם כך בחברה הישראלית סלברייט, שסירבה להגיב על הפרסום.

כעת התהפכו היוצרות, כשאפל מבקשת מ-FBI לספר לה כיצד נפרץ האייפון. הנימוק: פירצה כזאת עלולה לסכן את פרטיות המשתמשים הלגיטימיים, ואפל צריכה לחסום אותה. אפל מצאה את עצמה בנעליים של FBI, כשהיא מחפשת נימוקים חוקיים לאלץ את FBI לחשוף בפניה את הפירצה.

הלוס אנג’לס טיימס מספר שההחלטה אם הממשל ישתף חברות טכנולוגיה בפירצות אבטחה שהוא יודע עליהן נקבעת בנוהל סודי של הבית הלבן, שנקרא Vulnerabilities Equities Process. במסגרת הנוהל, נציגי ממשל צריכים לשקול את חשיבות המידע שאפשר להשיג באמצעות הפירצה, אם יש לממשל דרכים חלופיות להשיג את המידע שלא באמצעות הפירצה, ואם גורמים זדוניים עלולים לגלות את הפירצה ולהשתמש בה לרעה.

איזה קטע, בתי מתה

ג’יני דיטי, שבתה בת השנתיים מתה בדצמבר אשתקד, פנתה בינואר לצלם סאני ג’ו, שיוצר תמונות מחווה משפחתיות למתים, שבהן הוא משלב בתמונות של בני המשפחה החיים תמונות של המת כשהוא מעוצב כרוח רפאים – חצי שקוף, עם הילה וכיוצא בזה. בתמונות מצולמת דיטי בבית הקברות לצד “רוח הרפאים” של בתה, אוחזת בידה, מקריאה לה ספר ומסתכלת איתה על קברה של הבת.

ג’ו ריחם על האם הצעירה, שסיפרה לו שבתה נחנקה בעת שאכלה בננה, ולא גבה ממנה תשלום על העבודה. בחודש שעבר נחרד לגלות שדיטי ובן זוגה, מייסי גרייס, עומדים לדין בחשד להזנחה פושעת ולרצח מדרגה שלישית. התינוקת הגיעה בדצמבר לבית חולים עם חבלות שתואמות להתעללות, ומתה תוך ימים ספורים, לדברי המשטרה.

גולשים ברשת ביקרו את ג’ו על התמונות, אולם הוא, כאמור, לא ידע שמדובר בחשד לרצח כשיצר אותן. “אני מצטער שקושרתי לסיטואציה כל כך מרושעת ומבחילה”, אמר לפוקס ניוז, “היא נראתה כמו אם באבל”.

גוגל, תגיד לי למה

לגוגל יש מסורת ארוכה של מתיחות ב-1 באפריל, שהמוצלחת בהן לדעתי היא השקת תיבת ג’ימייל בנפח גיגה אחת בתאריך זה, כדי לגרום לאנשים לפקפק אם מדובר במתיחה או במוצר אמיתי (מדובר במוצר אמיתי). אבל מתיחת ג’ימייל של החברה ב-1 באפריל הנוכחי גרמה לכעס ותסכול אצל המשתמשים.

במסגרת המתיחה, גוגל החליפה את כפתור “שליחה ואירכוב”, ששולח את הודעת התשובה שהמשתמש כתב ומארכב את כל התכתובת, בכפתור “mic drop” (הפלת מיקרופון, מטאפורה שמשתמשים בה אחרי טיעון מנצח, כמו הפלת מיקרופון בסוף באטל ראפ). לחיצה על הכפתור הוסיפה לגוף הודעת התשובה גיףהנפשה של מיניון מפיל מיקרופון, שלחה את ההודעה ושמה אותה על מיוט – כלומר מנעה מהמשתמשים לראות חיווי אם התקבלה תשובה.

איש הטכנולוגיה אנדי באיו דיווח על המרמור של אומת הרשת מהמתיחה. “אני לא מאמין כמה קצרת-רואי מתיחת 1 באפריל ‘נפילת מיקרופון’ של גוגל”, כתב באיו, ובאותיות גדולות (כלומר, צעקה) כתב: “איזו בדיחת 1 באפריל בלתי מזיקה, מה כבר יכול להשתבש”. להדגמת הנזק, העלה דוגמה לשיבוש אפשרי כזה – הודעה על סידורי הלוויה לאישה שמתה, עם המיניון מפיל המיקרופון בראשה.

WHAT A HARMLESS APRIL FOOL'S JOKE, WHAT COULD GO WRONG pic.twitter.com/Maw8a6VUSA

— Andy Baio (@waxpancake) April 1, 2016

באיו לינקק לחיפוש “mic drop” בפורום התמיכה של ג’ימייל, שבו משתמשים התלוננו על הבדיחה. אחד מהם כתב: “אז כרגע איבדתי את המשרה שלי בגלל ההתחכמות הזאת של ‘נפילת מיקרופון’. הא הא. אין שום דבר לא בסדר עם מתיחה, עד שהיא מפריעה לעסקים. נראה שאין מקום ליצור קשר עם צוות התמיכה של ג’ימייל. אז עכשיו אני רותח. אני רוצה ליצור קשר עם מישהו מהצוות שלהם בהקדם האפשרי. מי שיש לו את מספר הטלפון, נא לשתף”.

הביקורת הגיעה לגוגל, שהתנצלה, הסירה את הכפתור והחזירה את ההודעות ממיוט כדי שהמשתמשים יוכלו לקרוא אותן: “ובכן, נראה שמתחנו את עצמנו השנה. בגלל באג, פיצ’ר המייקדראפ בלי כוונה גרם ליותר כאבי ראש מאשר צחוקים. אנחנו באמת מתנצלים. הפיצ’ר כובה. אם אתם עדיין רואים אותו, טענו מחדש את עמוד הג’ימייל שלכם”. בגוגל התנצלו שהפעילו את הפיצ’ר בלי לבקש מהמשתמשים את אישורם, על כך שהכפתור היה קרוב מדי לכפתור השליחה ועל כך שבאג גרם בחלק מהמקרים לשליחת הגיףהנפשה גם כשהמשתמשים לא לחצו על כפתור המייקדראפ. החברה ציינה כי משתמשים עסקיים, חינוכיים או ממשלתיים של ג’ימייל דרך שירות Google Apps לא קיבלו את הכפתור הזה.

משודר בגלצ בפינה “האחראי על האינטרנט” בתוכנית “שישבת” בהגשת עידן קוולר (האייטם על גוגל דווח על ידי כתבת גלצ). הפינה משודרת מדי שבת ב-19:30

2 באפריל, 2016 | בנושאים: האחראי על האינטרנט בשישבת בגלצ | תגובה אחת

מפתיע שאדם צעקני ואלים הגיע ל”האח הגדול”

דורון פישלר מספר שקיבל פנייה מהפקת “האח הגדול”, שרוצים שישתתף בעונה הבאה של השעשועון (שתשודר בזכיינית “רשת”, או כפי שאומרים אנשים שלא עובדים בתעשיית הטלוויזיה, “אז ‘האח הגדול’ נשאר בערוץ 2 אתה אומר. מעניין”). לי תום דותן כתבה שגם היא קיבלה פנייה כזאת, וסיפרה מה נשאלה:

קרה גם לי. ואפילו נפגשתי איתם בשביל הצחוקים, השאלות ששואלים אותך הם שקופות אש. כמו מה מעצבן אותך? איזה אנשים אתה לא סובל? איך אתה מתנהג כשמעצבנים אותך? אתה צועק? אתה יכול לצעוק?….

יפה ואחראי מצד הפקת השעשועון לסנן החוצה כבר בשלב הפגישה הראשונית אנשים שצועקים ומתעצבנים, במיוחד לאור העובדה שהטלוויזיה, כזכור, היא כבר מזמן לא רחוב סומסום.

2 באפריל, 2016 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

← לדף הקודם