בוט, קנה לי הפתעה באמזון
התחושה הזאת שקניתם משהו שאתם לא ממש צריכים, רק כי הוא היה שם כשקריז הקניות תקף אתכם? אז דריוס קזמי כתב בוט שעושה את השופינג האקראי הזה בשבילו באמזון. לקזמי נותר רק לשלם, לחכות שהמשלוח יגיע, לגלות איזה ספר, אלבום מוזיקה או דיוידי הבוט קנה לו, ולדווח על כך בבלוג שפתח, Random Shopper (קונה אקראי).
ההשראה לפרויקט של קזמי, מפתח משחקים וטכנולוגיות משחקים אמריקאי, הגיעה מרכישות backorder באמזון – הזמנת מוצר שלא נמצא במלאי, שיישלח כאשר הוא יהיה זמין. “אז אתה שוכח שהזמנת אותו, ושנה אחר כך הוא מגיע – וזה כמו מתנה שקנית לעצמך”, 
הסביר קזמי בבלוג. בתחילה חשב לכתוב תוכנה שתקנה עבורו דברים שהוא עשוי לאהוב, אבל אז חשב שזה משעמם מדי, והחליט לתכנת בוט שיקנה לו דברים באופן אקראי. “איך הרכישות הללו יגרמו לי להרגיש? האם הן יהיו פחות משמעותיות מהזבל שאני ממילא קונה בעצמי על בסיס קבוע?”
כך נולד Amazon Random Shopper, שבכל הרצה מקבל מקזמי תקציב בדולרים, בוחר מילה אקראית ממאגר, מריץ חיפוש עליה באמזון ורוכש את הפריט הראשון שעולה פחות מהתקציב. אם הפריט עלה פחות מהתקציב, הבוט רץ מחדש עם מילה חדשה, עד למיצוי התקציב כולו. ממש כמו משרד ממשלתי בסוף שנת מס.
לפני שבועיים הגיע המשלוח הראשון: הספר “בלשנות קרטזיאנית” של נועם חומסקי ודיסק של המלחין האוונגרדי ההונגרי אקוס רוזמן. “לינגוויסטיקה ודיסוננס”, כינה זאת קזמי. “בסך הכל, זה היה משלוח קצת קריפי. הוא שלח לי ספר שכתב מישהו שידוע במיפוי ומידול המוח האנושי, ושלח לי מוזיקה שהיא מאוד מכנית וכמעט אקראית”
קזמי התמודד עם ביקורת על כך שהוא שורף 50 דולר בחודש על פריטים אקראיים: “אני רואה את זה כך: אני מוציא 50 דולר בחודש על ציוד לאמנות. יש אנשים שיכולים להוציא 50 דולר בחודש על ציוד לציור: קנבס, צבע, מברשות וכו’. עבורי זה קצת יותר מופשט מזה, אבל זה מה שאני עושה”.
בוטים אחרים שרצים על אמזון פועלים בשירות סוחרים ומוכרים, וכוונותיהם לא תמיד טהורות. קרלוס בואנו, מהנדס בפייסבוק שכתב ספר ומציע אותו למכירה באמזון, סיפר בתחילת השנה איך בוטים השתלטו על אסטרטגיית התמחור שלו. הספר שלו, “לורם איפסום”, ספר ילדים על מדעי המחשב, הוצע למכירה בעל ידי בוט, בעותק משומש ובמחיר גבוה פי יותר מ-3 מהמחיר המקורי. בואנו הופתע: לספר לא הודפסה מהדורה, והוא מודפס לפי דרישה, כך שלא סביר שיש ממנו עותקים משומשים למכירה. ואז הוא הבין את התרגיל: אם מישהו יזמין את הספר המשומש במחיר המופקע, הבוט יזמין את הספר מבואנו במחיר המקורי, ימכור אותו לקונה התמים וירוויח את ההפרש.
בוטים אחרים התחילו להציע גם הם את הספר, ותחרות המחירים הורידה את המחיר המוצע אל מתחת למחיר המקורי. זאת אומרת שאם מישהו יקנה את הספר מהבוט, הבוט יצטרך לקנות אותו במחיר המקורי מבואנו, ולמכור אותו במחיר הפסד. את הפערים ניסו הבוטים להשלים באמצעות הוספת דמי טיפול ומשלוח.
ואז גילה בואנו שמלחמת הבוטים השפיעה על בוט של אמזון, שהלביש על הספר של בואנו הנחה של 28% (לשמחתו, בואנו גילה שאמזון סופגים את ההנחה, והוא ימשיך לקבל את אותו הסכום עבור כל עותק שנמכר). כך, בוטים שהתחרו ביניהם על מחירו של מוצר שלא נמצא ברשותם גרמו להורדת המחיר אצל המוכר האמיתי.
בואנו הזכיר בפוסט שלו גם את המו”ל בטאסקריפט, שהבוט שלו אוסף ערכי וויקיפדיה אקראיים, מאגד אותם לספר ומעלה אותם למכירה בהדפסה לפי דרישה. בטאסקריפט משיגים טקסטים בחינם (רשיון השימוש של וויקיפדיה מתיר שימוש מסחרי בתכנים ללא תשלום, תמורת קרדיט בלבד), עורכים אותם בחינם (על ידי בוט שעלות התכנות שלו חד-פעמית, ושאינו מקבל משכורת), ומציעים אותם למכירה בחינם (אין עלות הדפסה כי אין מהדורה, ואמזון גובה רק עמלה על עותקים שנמכרו). בוטים דומים לאלו שהריצו את הספר של בואנו הציעו למכירה ספרים של בטאסקריפט. “אבסורד עתידני מענג”, קרא לזה בואנו, “תוכנת מחשב, שמתחזה לבן אנוש, מציעה למכירה ספר על מחשבים שמתחזים להיות אנושיים, בעוד תוכנות מחשב אחרות מעמידות פנים שיש להן עותקים משומשים של הספר. ספר שמעולם לא נכתב, וממילא לא הודפס ונקרא”.
התפרסם באתר וואלה, 6.12.2012
שולחנציקלופדיה
לא נדיר למצוא היום ברחוב אנציקלופדיות מודפסות, שהוחלפו באנציקלופדיות דיגיטליות ובראשן וויקיפדיה החופשית והחינמית. כך מצאו איל שפירא ושני בניו כרכי אנציקלופדיה בריטניקה באנגלית ברחוב רמת גני. “במשך שעות דפדפנו במאגר המידע הזה – מוקסמים. בעיני, שיטוט אנציקלופדי מהדור הישן עדיף לעיתים על חיפוש אינטרנטי, מאחר שעל הדרך מוצאים הפתעות”, הוא מספר. “החלטתי לצפות את שולחן הסלון שלי, כדי שתמיד תהיה לילדים נקודה שבה הם יעצרו ויגלו משהו חדש – איור, צילום, מפת כבישים של פריז, מנגנון מכני של מצלמה מדור ישן, תצלומי שבטים דרום אמריקאים. דברים שפעם היה צורך להתאמץ בכדי לראותם (והיום הכל מצוי בלחיצת כפתור)”.
היצירה הקדימה בכמה שבועות את ההכרזה הדרמטית של בריטניקה על הפסקת הדפסת האנציקלופדיות והתמקדות באונליין.
הסרט הערבי מגיע לאינטרנט בגירסת הדאחקה בבלוג “רגעי הזהב של הטלויזיה המצרית, רי-ויזיטד”
“אני רוצה לפגוש את הבמאי מיד”, אומר עאדל אמאם, “ולהגיד לו שזה סרט מחורבן”. החלק הראשון של המשפט הוא ציטוט מאחד מהסרטים המצריים ששודרו בטלוויזיה הישראלית מדי יום שישי. החלק השני של המשפט מגיע מהאינטרנט.
הסרט הערבי, שמשודר בטלוויזיה הישראלית מאז סוף שנות השישים בערוץ 1 ובעשור האחרון בערוץ 33, מקיים מערכת יחסים מורכבת עם הישראלים: יש כאלו שהיגרו לכאן ממצרים ומארצות ערב אחרות והתחברו אליו תרבותית ונוסטלגית, יש שהגיעו אליו בלי מסורת מבית אבא והתמכרו, ויש כאלו שנרתעים ממנו ומתעבים אותו בטענה שמדובר בתרבות נמוכה ורדודה. לא מופרך גם לייחס למאבק הבין-עדתי בישראל ולסכסוך הישראלי-ערבי השפעה על היחס למוסד המיתולוגי הזה.
השחקן והבמאי המפורסם אמאם, כוכב רבים מהסרטים, הוא אדם פוליטי מאוד, שמחד קרא לסלק את שגריר ישראל ממצרים בתחילת האינתיפאדה הראשונה, ומאידך מתח ביקורת לפני שלוש שנים על החמאס ועל שיגור הרקטות, ואמר עלינו ש”ישראל היא מדינה מאורגנת ביותר שפועלת בצורה רצינית”. לאחרונה נידון אמאם לשלושה חודשי מאסר בפועל ולקנס של אלף לירות מצריות (כ-630 שקל) על שעלב באסלאם, בסמליו, ברשויות ובפוליטיקאים בסרטיו ובמחזותיו. התובע הוא עורך דין עם קשרים לקבוצות אסלאמיסטיות, והתיק, שנגרר במשך חודשים, הסתיים שבועות ספורים אחרי שהאיסלמיסטים זכו ברוב המושבים בפרלמנט המצרי. אמאם, שהחרים את המשפט ולא הגיע לדיונים, ערער על פסק הדין ודרש לפצותו במיליון לירות. החלטה בנושא תינתן בסוף החודש.
“סרט ערבי – רגעי הזהב של הטלויזיה המצרית, רי-ויזיטד” הוא דף פייסבוק ובלוג טאמבלר שצוחק עם ועל הסרט הערבי. כל פוסט מורכב מפריים מאחד הסרטים, כולל כתוביות בעברית ובערבית (ולעתים באנגלית), וכיתוב שמשלים אותו או מתייחס אליו. למשל: “אני לא מכיר מישהו שמריח ככה. הכל אפשרי כשהגבר שלכן משתמש באולד ספייס”. וגם: “למה אשתך יבשה ככה? מונולוגים מהואגינה”.
“כילד שגדל בבאר שבע בשנות השבעים, אני זוכר שבימי שישי היה ריטואל קבוע – לשבת עם אמא וסבתא ולראות סרט ערבי”, מספר יוצר “סרט ערבי”, ערן מחלו, מעצב ווב בן 38 מגבעתיים. “בכלל, הרחובות בב”ש בשישי היו די ריקים בשישי ב-16:00. בימים של ערוץ אחד, הרייטינג של עאדל אימאם היה בשמיים, כולם היו דבוקים למסך. זה סוג של זרם תודעה כזה שפרץ ממני כשצללתי שישי אחד מול הטלויזיה וזפזפתי עד שנחתתי על ערוץ 33. הסרטים היו כל-כך מטופשים ומצחיקים, שמיד ניהלתי איתם דיאלוג בראשי. ואז חשבתי שזה יהיה נחמד להשתעשע עם זה בפייסבוק”.
_________
תודה, הילה מרזן.
זה כורה, שהדרך מתמשכת
“גולדסטיישן” הוא משחק וידאו שבו השחקן מפעיל קבוצת כורים על אסטרואיד עשוי זהב, שצריכה לכרות את המתכת היקרה, להתיך למטילים ולהעמיס על עגלה רתומה לסוס. במהלך העבודה מתים פועלים ואחרים מחליפים אותם. המטרה היא להגיע לעשרים מטילים, אולם כשמגיעים אליה אין חיווי ויזואלי או קולי על הנצחון, שמקובל במשחקי מחשב, והכורים ממשיכים לעבוד ולמות.
היצירה של עידו שטרן, שהוצגה בדצמבר בגלריה פוסטמסטרז בצ’לסי, מזמינה את השחקן בעל המודעות החברתית לחשוב על המשכורות המגוחכות והחיים הזולים של עבדי תעשיית האלקטרוניקה, שמייצרים את מכשירי הקצה שבאמצעותם הוא משחק, או על החיים שלו, משחק סיזיפי עם מטרה חסרת משמעות וסוף שמגיע בלי שום חיווי קולי או ויזואלי, שמקובל במשחקי מחשב.
להקדים טכנותרופה לטכנומכה
אני עושה אהבה ברשת
כשאני חושף את האהבה שלי, כל אלו שמחוברים לרשת יכולים לראות אותה
וגם אני יכול לראות את שלהם
אינני מתבייש עוד
אני משתף
אני משתף את כל כולי ברשת
האהבה שלי פונה לכל מי שמחובר לרשת
לכולם, גם לאויבינו הגדולים ביותר
וגם אויבנו משתפים את כל כולם ברשת
כשאני מתחבר לרשת, אני עושה אהבה עם כל מי שמחובר לרשת
סקס זה בראש, לעשות אהבה זה ברשת
– מתוך “תנאי שימוש” / צאלה כץ.
כשהם עובדים כמו שצריך, מחשבים ורשתות מידע נתפסים ככלים שנועדו להקל על חיינו. המיצג “מ^^ב^ אט&ינג” מספר על ילד שנשאב לעולם הטכנולוגי במהלך חיפוש תרופה למחלה. הטכנולוגיה שמעורבת ביצירה ובהצגה שלו מקשה על הצופים. היא מקשה גם על היוצרים, קבוצת “בנות טיורינג” – אמנית הרשת והאינטראקטיב Batt-Girl, המלחינה ואמנית הסאונד דגנית אלייקים, ואמן הרשת ערן הדס. השלושה עוסקים בטכנולוגיה לפרנסתם, ליצירתם ולמחקרם. המסקנה המתבקשת היא שהקשיים הטכנולוגיים הם בחירה אמנותית: עלילת המיצג רומזת שהמחלה היא הטכנולוגיה עצמה.
המכשול הראשון הוא שם המיצג, שנכתב בפקאצית (וליתר דיוק, פקא’3ת), עגת הכתיבה עמוסת הסימנים-המחליפים-אותיות של הפקא3!ת, נערות שנולדו וגדלו אל תוך הרשת והבלוגים. אלו לא יתקשו להבין שמדובר ב”מייבי אטנדינג”, התשובה הלא-מחייבת להזמנה לאירוע בפייסבוק, עבור מי שלא יודע, לא החליט או לא רוצה לומר אם יגיע או לא.
המונולוגים והדיאלוגים מורכבים מציטוטים ממחזותיו של ברטולד ברכט “האומר כן” ו”האומר לא” בתרגום אהרן שבתאי, טקסטים נבואיים של אלווין טופלר על עתיד האדם ברשת ו”תנאי שימוש” של משוררת הרשת צאלה כץ, דמות שמאחוריה עומד הדס.
סרטון המיצג נוצר באמצעות Xtranormal, סביבה וירטואלית שמנפיקה אנימציה בסיסית ודיבור מסונתז לפי טקסט. הסביבה לא תומכת בעברית, ובנות טיורינג הזינו לתוכה דיאלוגים בעברית בתעתיק לטיני, ובחרו בהמרה לדיבור בספרדית. את הרופא מגלם קולו המוקלט והמסונתז של עיתונאי ואמן הרשת הוותיק עידו אמין, והדס מגלם את הילד, היחיד שזוכה לקול אנושי בלייב.
הווידאו מלווה בכתוביות בעברית-פקאצית, תחום עניין של Batt-Girl, שאומרת: “הדמויות מפוקצות, והן הולכות ומתפקצות”. דימויים חזותיים נוספים נאספו בסביבות וירטואליות, סרטי הדרכה לאפליקציות ואנימציות ASCII (ומי שלא ראה סרטון פורנו של מין אוראלי בתווי אסקי צבעוניים לא ראה שמחת בית השואבה מימיו).
המוזיקה מנוגנת באמצעות סביבת התכנות הגרפית פתוחת הקוד Pure Data. “יש סינתסייזר של פסנתר, ואני בונה את ההתנהגות של הסינתי ומשנה אותה כל הזמן”, מסבירה אלייקים. הפעימות האורקוליות של הסינתיסייזר מייצגות את לבו הפועם של הילד בסיפור.
“הדמויות שהן נחרצות מדי ומייצגות את העולם הישן זה המורה, הרופא והאמא”, אומר הדס. “לילד יש עוד סיכוי. זו אמירה אוניברסלית שההחלטה עדיין בידינו”.
מ^^ב^ אט&ינג יוצג בערב הפתיחה הרשמי של שנת האמנות של תל אביב ב-24.3 בגן הפסלים במוזיאון ת”א.
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון מרץ 2012 של מוסף פירמה של גלובס
דייויד מצייר על הקירות של פייסבוק
ב-2005 שכר שון פרקר, הנשיא-המייסד של פייסבוק, את שירותיו של אמן הגרפיטי דייויד צ’ו לצייר על קירות המשרדים הראשונים של הרשת החברתית הצעירה. בפגישה ביניהם במשרדים, פרקר נתן לצ’ו הכוונה אמנותית: לצייר כמה זרגים (“cocks” במקור) שהוא רוצה. צ’ו, לפי דיווח של גוקר, שרבט במהירות אישה עומדת על ארבע.
פרקר הציע לשלם את שכרו, כמה אלפי דולרים, במזומן או במניות. צ’ו חשב שפייסבוק היא “מגוחכת וחסרת טעם”, אבל לקח את המניות. הניו יורק טיימס מדווח שעם פרסום התשקיף בתחילת החודש לקראת ההנפקה, כמות המניות המוערכת שנמצאת בידיו שווה כ-200 מיליון דולר. לשם השוואה, פריט האמנות שנמכר בסכום הכי גבוה במכירה פומבית, יצירה של דיימיאן הרסט, החליף ידיים תמורת 200.7 מיליון דולר.
עוד מציורי הקיר של צ’ו במשרדי פייסבוק אפשר לראות בפייסבוק של צ’ו; בפייסבוק של בן בלומנפלד, “מוביל העיצוב” של פייסבוק; בלאפינג סקוויד ובווסטר קולקטיב.
התפרסם במקור בטור “אמנות בשער” במדור fi בגליון פברואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס
יעקב אבינו: מי מצותת לכם לגלישה באינטרנט?
“כל דף שאתה מבקר בו, מישהו שואב את המידע הזה ואוסף תיקים עליך”, אומר מושון זר-אביב, בן 35 מתל אביב, מעצב ומרצה בבצלאל ובשנקר. הוא מכוון ל-web trackers, אפליקציות שעוקבות אחרי הגלישה שלנו ומעבירות את המידע לבעלי האתרים, למפרסמים ומי יודע למי עוד. זר-אביב מבקש להעלות את המודעות לסוגיות הפרטיות שעולות מכך באמצעות Good Listeners, תוסף לדפדפן כרום שהוא פרויקט אמנותי, שנוצר בהזמנת מוזיאון העיצוב בחולון כחלק מתערוכת “די-קוד”.
“גוגל חולשת על בין 80-90% מכל דפי האינטרנט מבחינת טראקינג”, אומר זר-אביב. “היא לא צריכה לשים לך משהו על הדפדפן או לבקש את אישורך, כי דפי האינטרנט האלה עושים שימוש בשירותים של גוגל בתמורה לפרטיות של הגולשים שלהם. השאלה שאני רוצה להעלות דרך הפרויקט, כמובן בצורה מוזרה ומגוחכת, היא על איזה בסיס אנחנו נותנים את האמון העיוור הזה בכוחות העל-טבעיים האלה שנמצאים בכל מקום בו זמנית, ואנחנו לא יכולים לראות אותם”.
כוחות על-טבעיים שנמצאים בכל מקום? אלוהים אדירים. בכל פעם שהתוסף מזהה טראקר הוא מקפיץ דמות של כומר שמשמיע אמרת שפר דתית. “אחד הדברים שהכומר החביב שלי אומר זה שכשאתה נוהג במכונית אתה לא צריך להבין מה קורה במנוע כדי לנהוג. זה ממש ציטוט של אמירה לגבי דת – אתה לא אמור להבין, אתה אמור להאמין”, מסביר זר-אביב. “אני מנסה לשאול: האם באמת אתה לא צריך להבין? באתר של התוסף אני מפנה לכמה יוזמות ופרויקטים ותאורטיקנים שמתמודדים עם השאלות, מנסים למצוא דרכים אחרות ולהסביר מה עלול להיות לא בסדר בזה שמישהו מנסה להפסיק לעשן, והטראקר כל הזמן מנסה לדחוף לו פרסומות לעישון. יש אמירה מאוד רלוונטית, שלפני האינטרנט הכל היה פרטי והיית צריך להתאמץ כדי להפוך משהו לפומבי. היום זה הפוך: הכל פומבי כברירת מחדל ואתה צריך להתאמץ כדי שזה יהיה פרטי. אנחנו עדיין לא מבינים מה זה אומר לגבי איך שאנחנו פועלים”.
התפרסם במקור במדור fi בגליון פברואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס
הראיון המלא עם מושון זר-אביב, ראיון טלפוני ב-23.11.2011:
“בעקרון, הנושא של ווב טראקרז הוא נושא שהוא בעיניי מאוד מהותי, והוא כמעט ולא נידון, מהסיבה הפשוטה שאנשים לא מודעים לו. זה נושא שהוא כמעט אינו שנוי במחלוקת מבחינת הקהל הרחב, בעיקר עקב העובדה שהוא לא נודע. אבל כל דף שאתה מבקר בו, מישהו שואב את המידע הזה ואוסף תיקים עליך. באופן ספציפי, ברוב האתרים שתבקר תראה טראקר של גוגל אנליטיקס, גוגל אדז או גוגל פלוס 1. גוגל חולשת על בין 80-90% מכל דפי האינטרנט מבחינת טראקינג. מה שמעניין בזה, גוגל לא צריכה לשים לך משהו על הדפדפן או לבקש את אישורך, כי דפי האינטרנט האלה עושים שימוש בשירותים של גוגל בתמורה לפרטיות של הגולשים שלהם. השאלה שאני רוצה להעלות דרך הפרויקט, כמובן בצורה מוזרה ומגוחכת, היא על איזה בסיס אנחנו נותנים את האמון העיוור הזה בכוחות העל-טבעיים האלה שנמצאים בכל מקום בו זמנית, ואנחנו לא יכולים לראות אותם. זה מתחבר לי עם דיבור על דת. במסגראת המחקר לפרויקט הזה גיליתי תת-תרבות מדהימה של אתרי אמרות שפר דתיות, שמחולקים תמטית עם כמות שטיפת מוח די מדהימה, ומה שהיה יפה באמת זה שאם אני קורא אותם מתוך מחשבה שלא מדובר על אלוהים אלא על ווב טראקר או על הקלאוד, נוצרות פה הרבה משמעויות מאוד מעניינות.
“כשהכומר החביב מדבר ואומר את המילה GOD כתוב ‘גוד’ אבל אתה שומע ‘קלאוד’ או ‘גוגל’. יש כל מיני איסטר אגז (אפיקומנים, הפתעות שמתכנתים מסתירים בתוך פורמטים דיגיטליים, ע”ק) בתוך הפרויקט, ככל שאתה משתמש בו יותר הוא לומד מי הטראקרים שמופיעים יותר, והקול של הכומר נהיה יותר נמוך ככל שהטראקר נפוץ יותר. לפי סוג הטראקר משתנה סוג האנימציה וסוג הציטוטים. כשמדובר בטראקר שהוא שירות פרסומות, למשל, הוא מחזיק מגאפון קטן ויש שלט ‘your ad here’.
“העבודה הזאת הוזמנה על ידי מוזיאון העיצוב במסגרת ההגעה של תערוכת דיקוד של ה-V&A לישראל. בחרתי לקחת זווית קצת שונה משאר העבודות שם. הם רצו ממני עבודת ווב, שמרחב התצוגה שלה הוא קודם כל הדפדפן. העבודה הגיעה כסוג של תגובה לסנטימנט שיכול לצאת מהתערוכה, של אסתטיזציה של הדאטהבייס – איזה יופי זה מידע, ואיזה יופי אפשר להציג אותו. גם GL הוא סוג של ויזואליזציה, אבל בניגוד לוויזואליזציה גרפית של טבלאות וגרפים, היא ויזואליזציה אלגורית, שלא מסתירה את עצם היותה מניפולטיבית”.
העבודה אוספת מידע ולומדת על המשתמשים?
“לא. זו נקודה חשובה: פלאגין יכול לעשות דבר כזה, אבל כחלק מהרעיון אני מנסה שלא לאגור מידע על המשתמש, כי אז אני משחזר את אותה מערכת. זו המורכבות של להביא את הפלגין לדפדפנים אחרים. הסיבה שהוא עובד על כרום היא שכרום תומך בטקסט-טו-ספיץ’ באופן מובנה, ולא דורש לגשת בכל פעם לשירות רשת. שלבי ההתקדמות של הפרויקט מוגבלים למה שאפשר לעשות ללא צורך להתבסס על שירותי אינטרנט שעלולים גם לעקוב אחריך. כדי להוכיח שאנחנו לא רק אומרים אלא גם עושים, הפרויקט משוחרר כקוד פתוח, וכל אחד מוזמן להציץ בקוד עצמו ולראות מה אנחנו עושים ומה לא.
“בסופו של דבר הדיון בנושא הזה, כשהוא כן מתקיים, טענת הנגד הראשונה היא שהאינטרנט בא עם פרסומות, כדי לעשות פרסומות יעילות צריך לעשות פרסום ממוקד, ואם לא עושים טראקינג אי אפשר לעשות פרסום ממוקד. אז קודם כל, זה לא שחור ולבן, צריך לדעת מה החוקים של האיסוף, לכמה זמן אוספים, האם מי שאוסף עלי מידע יכול למכור את זה לצד שלישי או רביעי? יש גם יוזמות שאומרות שאפשר לעשות פרסום התנהגותי ללא מעקב. למשל יש יוזמה שנקראת adnostics, שמציעה למפרסמים לשלוח לדפדפן עצמו 20 פרסומות, והדפדפן עצמו יעשה את המעקב אחרי השימוש שלי ויחליט אילו פרסומות להראות, וככה אנחנו יכולים לקבל את המיטב משני הצדדים. זה דיון שיש מקום לקיים אותו אבל הוא פשוט לא מתקיים. בגלל חוסר המודעות. אחד הדברים שהכומר החביב שלי אומר זה שכשאתה נוהג במכונית אתה לא צריך להבין מה קורה במנוע כדי לנהוג. זה ממש ציטוט של אמירה לגבי דת – אתה לא אמור להבין, אתה אמור להאמין. אני מנסה לשאול: האם באמת אתה לא צריך להבין. באתר אני מפנה לכמה יוזמות ופרויקטים ותאורטיקנים שמתמודדים עם השאלות, מנסים למצוא דרכים אחרות ולהסביר מה עלול להיות לא בסדר בזה שמישהו מנסה להפסיק לעשן, והטראקר כל הזמן מנסה לדחוף לו פרסומות לעישון. הדיון על הפרטיות קופץ למקום המאוד דרמטי שפרטיות זה רק לטרוריסטים. אני אומר שלא. למשל, אם מישהי בהריון והיא צריכה להחליט אם ומתי לספר לבוס.
“הדרך שבה כל מיני שירותים שומרים עלינו מידע שמוציא את הקונטקסט מהפעילות הראשונית, אם זה גלישה או יצירת תוכן באינטרנט, זה משהו שמשנה את הדרך שבה אנחנו מתנהגים ומתנהלים. אני חושב שזה שווה התייחסות וביקורת. הלן ניסנבאום, אחת התאורטיקניות שמתעסקת בנושא של פרטיות, מדברת על contextual integrity, אמינות של הקשר. אם אני במסיבת קריוקי לכבוד היומולדת שלי אני משתגע לחלוטין, כשאני עומד מול הסטודנטים שלי אותה תמונה [שלי משתגע] שמה אותי באור קצת אחר. אם סטודנט שלי לא עושה שיעורים אבל החליט להיות חבר שלי בפייסבוק וראיתי שכל השבוע הוא עדכן סטטוסים, ובזמן הזה הוא יכול היה לעשות שיעורים, פעילות אחת זולגת לתוך קונטקסט אחר. בגלל שהדברים האלה כ”כ רוחביים ואנחנו לא יכולים לצפות את ההשלכות שלהם, אנחנו הופכים להיות קורבנות שלהם בלי אפשרות לנסח ולנהל את עצמנו בתוכם. הניסוח הוא לא רק מה שאמרת אלא איפה אמרת ולמי”.
יש מסר פרקטי ל-GL?
“יש סימן שאלה שמופיע לצד כל שם של טראקר, שיקח אותך לאתר של חברה שאוספת מידע על הטראקר, מה מדיניות הפרטיות שלו וכו’. יש לינק מהכפתור של הפלאגין ‘the devil’s software’, פלגין ghostery שהיה השראה לפרויקט – הוא מספק מידע כמו GL אבל גם מאפשר חסימה, וגם מתי ולמי להיחשף. יש פעילות בתחום הזה, GL רוצה להיות צעד ראשון בתוך הדיון הזה, וגם לכוון לאיפה להמשיך משם”.
אדם יכול להחליט שהוא לא משתמש באתרים ושירותים שפוגעים בפרטיות שלו? למשל, שהוא לא משתמש בגוגל פלוס או פייסבוק?
“גוגל פלוס כן. אתה לא חייב. אלא אם אתה חייב לדבר עם החברים הגיקים שלך. אבל התשובה היא לא: אתה חייב להיות מחובר אם אתה עוסק בתחום הזה, ולרוב גם אם אתה לא. ב-NYU לימדתי במחלקה לתקשורת, וכל סמסטר הייתי נותן לסטודנטים תרגיל, שבוע בלי גוגל, שבוע שבו כולנו ניסינו שלא להשתמש בשום שירות של גוגל. תמיד יש את ההרגשה הזאת שאם אני רוצה אני יכול להפסיק – סיגריות למשל. הימים הראשונים ממש קשים, מי שמגיע ליום השלישי-רביעי, זה הופך להיות אתגר מדליק, ובחמישי-שישי-שבת זה כבר ‘וואלה, אני יכול לחיות בלי זה, אבל זה עוד מעט נגמר, ואפשר לחזור ולהתנהג כמו אנשים נורמליים’. אני חושב שחשוב שאנחנו נבחר, ושנבין גם מה זה אומר, החינם הזה, ובמה אנחנו משלמים.
“אני לא משתמש בג’ימייל כשירות האימייל הראשי שלי בגלל סוגיות של פרטיות, ואני משלם על זה, כי אני חושב שג’ימייל הוא השירות הכי טוב היום. בזמן שאולי היתה יכולה להיות תחרות אם לא כולם היו נוהרים לג’ימייל, זה לא המצב. הגדרתי לי את הקו של האימייל שאני לא עובר. אני משתמש בג’ימייל רק לרשימות תפוצה. אני כל הזמן מרגיש שאני בקרב מפסיד (losing battle), אבל אני לא אכנע בלי קרב. במקביל, כבנאדם שמתעסק בלפתח פלטפורמות כאלה, חשוב לי לנסות להבין איך אני יכול למצוא נתיבים שלא דורשים את זה. יש פרויקט מעניין שנקרא the locker project. היום אתה יכול לעשות כל מיני דברים עם הפיד של טוויטר או גוגל מאפּס – יש שירותים שאוגרים את המידע שלך ושירותים שמאפשרים לעשות מאשאפים של המידע. הפרויקט אומר: במקום שהגופים יחזיקו עליך מידע ואתה תבקש מהם אישור להשתמש בו, נחזור למצב הנכון שבו המידע הזה נשאר שלך, אתה מחזיק את המידע והם מבקשים רשות להשתמש בו. במקום לשבת על הענן, זה מייצר לך עננה קטנה בבית, ואתה מחליט מתי לפתוח את החלון ומתי לא. הדיון היום על פרטיות הוא מאוד בסיסי, אנשים לא מבינים למה זה חשוב להם.
“יש אמירה מאוד רלוונטית, שלפני האינטרנט הכל היה פרטי בדיפולט והיית צריך להתאמץ כדי להפוך אותו לפומבי. היום הכל פומבי בדיפולט ואתה צריך להתאמץ כדי שזה יהיה פרטי. ההיפוך הזה, אנחנו עדיין לא מבינים מה זה אומר לגבי איך שאנחנו פועלים”.
פיגוע איכותי: פסלים מהדמיות תלת-ממד של התפוצצויות, התנגשויות ושטפונות
אייל גבר, סטארטאפיסט (זאפה דיג’יטל ארטס, גיזמוז) עם רקע באמנות (בצלאל), עשה אקזיט ופנה ליצירה. באמצעות תוכנה פיזיקלית שתכנת הוא מדמה תרחישים פיזיקליים מתפרצים, מייצא את הפריים הנכון למדפסת תלת-ממד ונותן גימור בצבע ובציפוי לק. התוצאה היא פסלים שמקפיאים רגעים מקפיאים: פיצוצים, שטפונות והתנגשויות.
האסונות של גבר מלאכותיים – תיבות נטולות פרטים בצבעים מטאליים מתנגשות ונמעכות, ונוזלים בצבעים אחידים, אטומים ומבריקים באופן לא-טבעי מתפרצים משום מקום הגיוני. גבר נמנע במכוון מכל רמיזה לאסונות מהחיים, כמו הצונאמי ביפן או תאונת דרכים חזיתית – “אני מנסה ליצור רגעים נשגבים. הרגע שממלא אדם בתדהמה, יראת כבוד, אימה, השתאות ודממה מתורגם בעבודתי לרגעים של יופי טהור”.
אפשר לראות את הפסלים של גבר באתר שלו, ובמרץ 2012 בגלריה אלון שגב.
________________________
התפרסם במקור בטור “אמנות בשער” במדור fi בגליון דצמבר 2011 של מוסף פירמה של גלובס.
חשבון, בבקשה! אמן משתף את ההכנסות וההוצאות שלו במסמך מקוון פומבי
“אני לא מתלונן או מתבכיין, אני לא מבקש נדבות”, הסביר האמן הברוקליאני מאן ברטלט בבלוגו באוקטובר. “אני מנסה לסגור את הפער בין התפיסה של האמן הזה לבין המציאות הפיננסית העדכנית של האמן הזה”. הלקח של “האמן הזה” (ברטלט) מהמחאה נגד וול סטריט היה שהוא צריך להתנהל באחריותיות ובשקיפות – “אחרי הכל, זה מה שאני/רבים מאיתנו מבקשים מהתאגידים (בעיקר בנקים) שדפקו אותנו כהוגן, ומהפוליטיקאים משני הצדדים שעזרו להם”. הוא החליט לעדכן את קוראיו במצבו הכלכלי: חוב של 100 דולר לבעל הסטודיו שלו, 200 דולר לחברת הטלפון שסגרה לו את הקו ו-190.80 לספקית האחסון שהורידה את אתר האינטרנט שלו, עם יתרה של 71.91 דולר בלבד בחשבון הבנק שלו. אה, והוא גם לא שילם את המסים לשנת 2009.
למחרת הוא תרגם את ההחלטה הטריה למיצג בשם “$” – גליון נתונים שמתעדכן בכל הכנסה ו(בעיקר)הוצאה שלו, ופתוח לכלל הציבור דרך גוגל דוקס. ב-13 באוקטובר, למשל, הוא הוציא 10.55 דולר על ארוחה, 7.27 על ארוחה נוספת ו-5.36 על צילומי זירוקס עבור מחאת וול סטריט, ומכר הדפס של תמונה ב-57.36 (אחרי ניכוי עמלת פייפאל). בסופו של אותו יום, היתרה בחשבונו עמדה על 97.09 דולרים.
“הצגת מידע אמיתי מחשבון הבנק בצורה הזאת היא טאבו בעולם האמנות. או בעולם בכלל, לצורך העניין”, כתב בדברי ההסבר. “כל כך הרבה ממה שאנחנו עושים בנוי על רושם. אני רוצה למסמס את הרושם הזה ולהציג תמונה יותר מלאה של עצמי”. מה תעשה אם תקבל מחר 2 מיליון דולר מאספן, שאל אותו הראג ורטניאן, עורך בלוג האמנות הייפראלרג’יק. “זה יכנס לשם”, השיב ברטלט. “לא צריך להיות הבדל אם המספר הוא 71 דולר או מיליון דולר”.
הרשתות החברתיות מעודדות אותנו לחשוף ולשתף עוד ועוד מידע על עצמנו: איפה אנחנו נמצאים, מה אנחנו עושים, איפה אנחנו מבלים, עם מי אנחנו מתרועעים, איך אנחנו מרגישים. “$” הוא צעד לא גדול קדימה בנתיב הזה – בעוד החשיפה ברשתות החברתיות נחווית כאגבית, זו של ברטלט היא אידיאולוגית ומתוכננת. אבל זה עדיין לא אומר שהוא מרגיש לגמרי בנוח איתה: “ברגע שהתחלתי להכניס עדכונים למסמך הבחנתי שאנשים נכנסים למסמך”, סיפר להייפראלרג’יק, “והם ממש מסתכלים עלי, זה כאילו שהם מסתכלים עלי מתקלח”.
בתחילת דצמבר דיווח ברטלט על מכירה: האמן דייויד קרסון רכש ממנו את $. המסמך ממשיך להתעדכן ולהיות מוצג, כפי שמעיד שמו המעודכן של המסמך, “באדיבות דייויד קרסון”.
________________________________
התפרסם במקור בגירסה שונה מעט במדור fi, בגיליון נובמבר של מוסף פירמה של גלובס
קומנדר קיר: Pixels Ninjas מדביקים משחק מחשב קלאסי על קיר לבנים
Pixels Ninjas משפרים את האסתטיקה של רחובות תל אביב. הפרויקט האחרון שלהם הפך קיר עם לבנים בולטות לזירת משחק המחשב הקלאסי Commander Keen
הרבה מים עמדו בירקון מאז “גרפיטי תל אביב 89”, השיר של סי היימן שהביא תמונת מצב של מדינת תל אביב כפי שהיא משתקפת מהטקסטים המרוססים והמקושקשים. פורטיס והשטחים, כוכבי הגרפיטי של היימן, עדיין חיים ובועטים, אבל הגרפיטאים התקדמו למאה ה-21: כתובות בספריי שחור שודרגו לשבלונות, איורים, ציורים צבעוניים ומורכבים ופייסט-אפים (יצירות שמודפסות על נייר ומודבקות על הקירות); הוונדליסטים של אז הפכו לאמני הרחוב של היום, שזוכים לכבוד, מוציאים ספרים ומציגים בגלריות ומוזיאונים; ואת סי היימן מחליף מיכאל זילברמן, שמתעד את גרפיטי תל אביב שנות האלפיים בבלוג graffiTLV.com.
Pixels Ninjas הם זוג אמני רחוב תל אביביים, שיוצרים גרפיטי משל עצמם (“אל תתאמץ, יצא לך קקי”), מגיבים לגרפיטי של אחרים (“לא רוצה? לך קיבינימט” כתגובה ל”לא רוצים? לא צריך” עם תמונה של הרצל) ומשבשים בכיף את המרחב הציבורי (שלטי “זרע טרי” על ספסלים). “זה לא ונדליזם! זה אמנות!”, הם כותבים בדף הפייסבוק שלהם, אבל מכיוון שיש אנשים שלא מקבלים זאת, הם מבקשים להזדהות רק בכינוייהם. “החלטתי לכנות את כנופיית הסטריט ארט הקטנה שלנו Pixels Ninjas משתי סיבות עיקריות: אני אוהבת נינג’ות, ואני עוסקת בפיקסלים לפרנסתי, כך שלחבר’ה האלו יש חלק חשוב בחיים שלי”, אומרת “המפקדת”, מעצבת אינטראקטיב בת 27. “חוץ מהשניים הנ”ל אני גם מאוד אוהבת פיקסל ארט, על כל נגזרותיו השונות, כך שאני מניחה שזה השפיע גם על בחירת השם שלנו וגם על העבודות שנבצע אחר כך”. “אין שום דבר יותר כיף מלצאת באמצע הלילה, לצבוע את העיר בפיקסלים ולראות את התגובות של הציבור ביום שלמחרת”, אומר שותפהּ “הפיינשמייקר”, סאונדמן בן 28. “עבורנו העיר היא חלל תצוגה, הקירות הם קנבס, כל רחוב הוא גלריה ופלצנות זה טעים”.
היצירה החדשה והיפהפיה שלהם היא פייסט-אפ של משחק הווידאו הקלאסי קומנדר קין. “Operation Screenshot נוצר מתוך אהבה גדולה לפיקסל ארט בכלל ולמשחקי קומנדר קין בפרט ובמיוחד”, אומר הפיינשמייקר, והמפקדת מרחיבה: “תמיד אהבתי את קין. גדלתי עליו. שיחקתי בו שנים, חיפשתי קסדה כמו שלו באייביי. בקיצור, יש לי קצת אובססיה לחבוב. גלופת קין הראשונה שעשינו יצאה הרבה יותר טוב מהצפוי, ומכיוון ששנינו שותפים לאהבת קין ומשחקי ה-8 ביט הישנים, החלטנו להמשיך עם הקו העיצובי-מחשבתי (הו! קונספטואלי) של עולמו של קין. וכך התחלנו לפקסל את העיר. הכנו עוד גלופה של קין, כי הראשונה נהרסה מיתר שימוש, ועוד גלופות של האויבים. אפשר למצוא אותם בעיקר באזור פלורנטין”.
“ואז פגשנו את דוקטור דוט, כנופיית סטריט ארט שממש כמונו ידועה באמנות הפייסט-אפ שלה. נדלקתי על הטכניקה והמראה ורציתי ללמוד איך ליישם. יצרתי איתם קשר והחלטנו להיפגש לפרויקט משותף. בפגישה ההיא לא רק שלמדנו לבשל דבק וקיבלנו טיפים מועילים על ניירות ועמידות לקירות, אלא גם הצטרפנו אליהם להדבקה לילית ספונטנית”.
באותו לילה, אחרי העבודה עם דוקטור דוט, עברו השניים דרך גן האם. “ברגע שהזדמנו אל הקיר בעל שורות הלבנים הבולטות”, אומר הפיינשמייקר, “היה ברור שמדובר בפלטפורמות והפרויקט נולד”. אם אתם רוצים לראות את היצירה המקורית, מהרו להגיע: פייסט-אפים חשופים לפגעי מזג האוויר החורפי, משחיתים וראשי ועד בית חרוצים מדי.
________________________
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון נובמבר 2011 של מוסף פירמה של גלובס.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
