מצטיינים בשוליים // סמול טוק
ילדים מוצלחים לא מצליחים לממש את הפוטנציאל בגלל הזנחת הפריפריה. חנה דורסמן מבקשת שתביטו לצדדים
למי מכוונת הפעילות שלכם?
“עמותת חינוך לפסגות, בהובלת היו”ר ד”ר שולה רקנאטי, פועלת לצמצם פערים חברתייים על ידי קידום שיוויון הזדמנויות לילדים ובני נוער מצטיינים מהפריפריה החברתית והגאוגרפית של ישראל. הצורך מגיע מזה שהפערים בישראל בין רקע סוציואקונומי חלש לגבוה הם עצומים, וגורלו של התלמיד נקבע על פי הישוב, המשפחה והמגזר שאליהם הוא נולד. פוטנציאל המצוינות של התלמידים בפריפריה לא מתממש. הדוגמה הכי פשוטה לזה: בישובים ברמה סוציואקונומית גבוהה, שיעור הזכאות לבגרות גבוה פי שניים מהשיעור בישובים ברמה סוציואקונומית נמוכה. הסיבות המהותיות לפערים הן שבפריפריה החברתיות והגאוגרפית יש קושי בנגישות ובחשיפה להזדמנויות, ושיש פער עצום בהשקעה בחינוך, שמורכבת מהוצאה פרטית, השקעה של הרשויות והשקעה של משרד החינוך. בפריפריה, בהרבה מאוד מקרים התלמידים יכולים ליהנות רק מההשקעה של משרד החינוך – להורים ולרשויות אין יכולת להשקיע”.
זו בעיה גדולה יותר מהתלמידים עצמם.
“אם תיקח את המבחנים של מרכז טאוב, אתה רואה שבשנים האחרונות, הפריון של מדינת ישראל כל הזמן נסוג ממדינות ה-G7. זה בגלל חסך בתשתיות אנושיות ופיזיות. אנחנו נסוגים אחורה. זו ממש סכנה קיומית למדינת ישראל”.
איך אתם עוזרים להם?
“הגענו למודל שלנו מההבנה והידע שחינוך הוא כלי מרכזי למובילות חברתית. ממחקרים שנעשו, במקומות החלשים בישראל יש פי 6 תוכניות לתלמידים מתקשים מאשר לתלמידים מצטיינים, והמצטיינים לא מצליחים להגיע לתעודת בגרות איכותית ולא להשכלה גבוהה. משם נובע השילוב של העבודה על החינוך והעבודה למצוינות. שני דברים מייחדים את המודל שלנו: הוליסטיות – הוא מורכב מפעילות העשרה, פיתוח כישורי חשיבה, העצמה, פעילות חברתית-ערכית ותרומה לקהילה ומתגבור לימודי; והטווח והאינטנסיביות – הילדים מאותרים בסוף כיתה ב’ ונמצאים איתנו עד סוף כיתה י”ב, והיום יש לנו יחידת בוגרים שמלווה אותם בהמשך דרכם. הם מגיעים למרכזי המצוינות שלנו בבתי הספר בקהילות שבהן אנחנו עובדים בין 12-16 שעות בשבוע, אחרי שעות בית הספר”.
חנה דורסמן. צילום: צילום-פרסום
מה אתם עושים בימים אלו?
“כל תלמיד אצלנו מכיתה ג’ חייב בתרומה לקהילה – כי אתה לא מצויין רק אישית, למען עצמך, אלא גם אנושית. למשל, לקראת יום השואה ויום העצמאות, תלמידים מחטיבת עידנים ברמלה עומדים לאסוף תרומות של מזון וציוד עבור ילדי פליטים במעון שמפעילה מסיל”ה בדרום תל אביב”.
מאיפה המימון?
“יש בנו תמיכה של המדינה באמצעות משרד החינוך. הרוב המוחלט של התקציב מגויס מתרומות – תורמים פרטיים, חברות מסחריות וקרנות. אבל אנחנו נמצאים באופן קבוע בחסך כלכלי”.
פוסט זה התפרסם במקור במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 25.4.2014
קרקס החיים // סמול טוק
להטוטנים, רקדנים, ליצנים ובזירה המרכזית הקרקסנית אורית נבו, שרוצה להכיר לכם את אמנות הקרקס העכשווי
מופע הקרקס “אי שם ובשום מקום”. צילום: איאן גרנדג’ין
החיים שלך קרקס?
“כן. אני מג’גלת בין האמהות למקצוע לבית לארץ לעולם. אלה החיים שלי. אחרי 25 שנה על הבמה, מתוכן 15 באוויר על טרפז מתנדנד, אני מנהלת מרכז יצירה בינלאומי לקרקס עכשווי בחדרה, שנקרא ON לפי ראשי התיבות של שמי. אני כותבת ומביימת מופעי קרקס ויוצרת אותם בשיתוף פעולה עם אמנים מחו”ל ומהארץ. השנה אני מנהלת לראשונה את ‘ON time, פסטיבל לקרקס עכשווי חדרה’, שבו יש שתי בכורות ישראליות שלנו ומופע אורח לכל המשפחה”.
איך הגעת לתחום של קרקסנות?
“רקדתי קודם, ונמאס לי לרקוד במאוזן, אז הדרך לרקוד במאונך היתה רתמות טיפוס. השלב הבא היה הטרפז, שהוביל אותי לאותן 15 שנה באוויר, והשלב הבא של זה היה להקים את הקרקס שהיה בבנימינה לפני 13 שנים. הוא קם מתוך האינתיפאדה השניה, במחשבה שהקרקס יביא את השלום במזרח התיכון וצריך להקים אותו דחוף. הייתי בגרמניה והחלטתי לחזור לארץ בגלל זה”.
איך את מגדירה קרקס?
“את הקרקס העכשווי אני מגדירה כאמנות המופע האולטימטיבית. זה החלום הרטוב של כל במאי. אמני קרקס עכשווי יודעים לעשות הכל: לרקוד, לשחק, לעשות בצורה טובה ביותר את המיומנות הקרקסית שבה הם עוסקים, הרבה פעמים הם יודעים לנגן על כלי נגינה ולשיר. זאת אמנות רב-ממדית, לא תלויית שפה, זמן, מקום ורקע תרבותי. זו אמנות המופע הפופולרית ביותר בעולם, טובה לכל אדם מגיל 3 עד גיל 80 בלי הבדל דת, גזע ומין. והיא מרתקת, כי היא עוסקת בדברים הכי בסיסיים שמעסיקים את האנושות: פחד, התמודדות יצירתית עם פחד, לקחת את עצמנו בהומור, אמירה. הבכורות שלנו בפסטיבל עוסקות בהגירה ובהתקוממות. ילד בן שלוש יכול להיכנס למופע Revolt, שצופים בו בהליכה, זה סוג של תערוכה חיה, זה להסתובב בעולם קסום של הקרנות וידאו על מסכים בצורת זירות, עם אמנים בתוכם, שלכל אחד יש סיפור משלו והם משתלבים ביחד. יש שם מהלכים שלא ברור מתי הם מתחילים ומתי הם נגמרים. ילד בן 3 יכול ליהנות מזה בדיוק כמו שאדם מבוגר יכול ליהנות מזה. אני כולי תקווה שמשהו נוגע בכל אחד”.
מה דעתך על קרקסי חיות?
“הם לא מעניינים אותי כל כך. הקרקס שאני עוסקת בו הוא ללא חיות. חיות לא נראה לי רלוונטי לקרקס. לא צריך להיות קשר ביו חיות לקרקס כמו שלא צריך להיות קשר בין פריקים לקרקס. זה כמו לקחת אנשים שגורלם לא שפר ולהציג אותם קבל עם ועדה. אותו דבר החיות המסכנות. יש דברים אחרים לגמרי שצריך להתעסק אריתם. אטרקציה של ירידים של תחילת המאה ה-19 זה כבר מזמן פאסה. אני חושבת שקרקסי החיות גוועים לאט לאט בדיוק בגלל שהם לא רלוונטיים. זה לא מעניין אנשים שעושים קרקס וגם לא את הקהל שלהם. זו אטרקציה, זה חסר כל משמעות מבחינת מורשת תרבותית”.
אורית נבו. צילום: אליה נטליה איזריקובה
איך הקהל הישראלי מגיב לקרקס?
“מהנסיון שלי, הקהל הישראלי הוא אחד הקהלים הפתוחים ביותר שיש. בארצות אחרות, כמו צרפת ואיטליה, רגילים לקרקס מסורתי. קודם צריך להוציא אותם מכבלי המסורת ורק אז אפשר לפתוח בפניהם את הדלת לעכשווי ולאוונגרדיסטי. פה אין לנו את הבעיה הזאת. באיזשהו אופן, הקהל הישראלי יכול להיות הרבה יותר פתוח למה שהקרקס העכשווי מציע. בגלל שהקרקס בארץ הוא בחיתוליו, העכשוויות הקרקסית העולמית עוד לא הגיעה לכאן במלוא הדרה. היא בתחילת הדרך. יוצרי הקרקסים הישראליים לא נחשפים אליה מספיק, ורק בשנים האחרונות כמה אמנים יצאו ללמוד בחו”ל, ואם התמזל מזלנו והם בוחרים לחזור ארצה לעסוק באמנות שלהם, דיינו שהתקדמנו. אבל זה לא פשוט לחיות פה מהמקצוע הזה. את המופעים שלי רואים בעיקר בחו”ל, אני מיוצאת לחו”ל הרבה פעמים בעזרת משרד החוץ והרבה פעמים הפסטיבלים שמזמינים אותי מממנים את המופעים שלי. היינו צריכים לשלם כדי להראות את המופע ‘אי שם ובשום מקום’, היינו צריכים ליצור פסטיבל כדי להראות את המופע הזה לקהל הישראלי. אף פסטיבל בארץ עוד לא היה מסוגל לשלם את העלויות של המופעים שלנו, שהם מופעים די יקרים, כי יש לפחות חמישה אמנים על הבמה, מקרני וידאו, הפקות מאוד גדולות ויקרות. היינו במו”מ מול פסטיבל ישראל בשלב שהבנו שאנחנו נצטרך לשלם כדי להופיע שם, וזה נראה לנו לא לעניין. אבל אנחנו כן מוכנים לשלם כדי להרים פסטיבל משלנו”.
גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 18.4.2014
מוטי פוגל רוצה ללמד אתכם לקרוא // סמול טוק
קוראים ספרים? מוטי פוגל רוצה ללמד אתכם להעשיר את הקריאה, אבל מבטיח לא לגלוש לאקדמיזציה
שמעתי שאתה עושה סדנאות כתיבה.
“לא, סדנאות קריאה. יש לא מעט אנשים שפוגשים אותי ואומרים לי, ‘אה, אתה מבקר ספרים?’ והשאלה הבאה היא: ‘אתה כותב?’ אז מלבד העובדה שביקורת ספרים היא כתיבה לכל דבר, ההנחה שמסתתרת מאחורי זה היא שקריאה היא בסך הכל פעילות שמובילה לכתיבה ושהאדם הספרותי, אם הוא קורא, זה בשביל לכתוב. כפעילות בפני עצמה, קריאה לא מספיק נוכחת בתרבות הישראלית”.
אנחנו לומדים לקרוא בכיתה א’. מה אנחנו לא לומדים שם?
“זה לא קורס בתאוריות ספרותיות של קריאה, אני מנסה לכוון לקריאה אינטואיטיבית עשירה יותר באמצעות כלים פשוטים יחסית. כלי יעיל באופן מפתיע הוא לתאר מה קורה בסיפור. עד כמה שזה נראה בנאלי, אבל כשעשרה אנשים יתארו את אותו סיפור קצר, יהיו לפחות חמישה תיאורים שונים משמעותית זה מזה”.
מי קהל היעד?
“הסדנה מיועדת לאנשים שאוהבים לקרוא ורוצים להעשיר את הקריאה שלהם באופן לא אקדמי ומרחיק, לאנשים שרוצים לדבר על מה שקראו, כי קריאה יכולה להיות עניין חברתי, וגם לאנשים שמרגישים שקריאה חסרה להם ואין להם זמן לקרוא. קוראים 1-3 סיפורים קצרים בכל מפגש, זה מאפשר לעבור על מגוון ז’אנרים וכותבים. חלק מהסופרים מוכרים וחלק פחות – קפקא, באבל, קנז, אטווד, קורטסר, בירשטיין ובורחס, בין השאר”.
איך קוראים אחרת כשיוצאים מהסדנה?
“קוראים ברובד נוסף מעבר לרובד הגלוי של הטקסט ונחשפים למתודות שונות של קריאה. מצד אחד יש את ההנחיה שלי, ואני מביא את הנסיון שלי כמבקר ספרים וקורא משוכלל, ומצד שני יש דינמיקה בין המשתתפים. בתחילת הסדנה אנשים אומרים שהם אוהבים לקרוא אבל מודים שלא הבינו את הסיפור. לקראת סוף הסדנה הדיון כבר רץ בלעדי”.
ילדות יפניות קוראות בספר. צילום: 1Q78 (cc-by-nc-nd)
האם קריאה מונחית, כמו שאתה מלמד בקורס, עלולה לפגוע בהנאת הקריאה?
“חד משמעית לא. אני מאד נזהר מאקדמיזציה של הקריאה. זה לא שיעור ספרות באוניברסיטה או בבית הספר”.
כשאתה מקריא לילדים שלך סיפורים, אתה עושה את זה בדרך שונה משאר ההורים?
“אני מקווה שלא. לפעמים, הסיפור מזכיר להם סיפור או סרט, וזו תמיד שיחה מרתקת. אבל אני לא כופה את עצמי על הסיפור, ולא מתחיל שיחה כזאת בעצמי”.
גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 21.2.2014
} // סמול טוק עם ההיצ’קוקולוגית
אלפרד היצ’קוק הוא במאי סרטי מתח פסיכולוגיים אגדי. יסמין גיל היא האשה שיודעת עליו יותר מדי
את חיה בפחד מתמיד?
“לא. חשבתי קצת כי רציתי להגיד כן, אבל אני חושבת שלא. יש הרבה דברים שקשורים בדמויות של אלפרד היצ’קוק שאני לפעמים מזהה בעצמי, אבל אני לא יודעת מה קדם למה – האם הייתי ככה ואז ראיתי את הסרטים והתחלתי להזדהות איתם כי הם הזכירו לי את עצמי, או שראיתי יותר מדי הסרטים והתחלתי לחשוב שזה גם עלי”.
אז מאיפה האובססיה להיצ’קוק?
“האובססיה התחילה כשהייתי סטודנטית לתקשורת וקולנוע, והזכירו את השם שלו בכל קורס, אז התחלתי להתעניין בצורה פרטית, וזה התפתח כמו כדור שלג. בסרט הראשון שראיתי לא התחברתי, אבל בסרט השני זה הפך לסוג של אובססיה, אם להשתמש במילה ההיצ’קוקית הזאת, לראות כמה שיותר סרטים, ואחרי שראיתי אינסוף סרטים קראתי ספרים, ואז חיפשתי אתרי צילום של הסרטים שלו וביקרתי בחלקם – כשהייתי בסן פרנסיסקו הלכתי בעקבות ורטיגו והציפורים, ובלונדון ברור שהלכתי בעקבות פרנזי. זה הפך להיות עיסוק תמידי שתמיד נמצא, עד שהתחלתי לכתוב את הבלוג ‘היצ’קוקולוגית‘”.
מה אנשים לא יודעים עליו?
“מי שמכיר את היצ’קוק מהסרטים המפורסמים שלו, הנטיה הקלאסית היא לחשוב שיש לו סרטים מפחידים, כשלמעשה בחלק נכבד מהסרטים יש המון הומור. לא יודעת אם מצחיקים זו המילה, אבל הם די משעשעים. ככל שאני קוראת יותר אני מגלה שאני יודעת פחות, הבלוג הזה הוא סוג של למידה שלי. זה לא שיש לי את כל המידע בראש ואני פשוט זורקת אותו, אלא שכל פעם שקורה משהו אני חוקרת ומחפשת ומאמתת נתונים ובעצמי לומדת”.
מי קהל היעד של הבלוג?
“אי אפשר לקרוא לזה בלוג על קולנוע, הוא על במאי אחד, אמנם במאי מאוד מפורסם ומוכר ואהוב מאוד, לא נישה, אבל הבלוג מאוד נישתי. למי הוא מיועד? שאלה טובה, אני משקיעה שבוע בכתיבת פוסט ויש מעט קוראים ואז אני שואלת את עצמי למה אני עושה את זה. הוא מיועד בעיקר לאנשים שאוהבים את היצ’קוק, ומסתבר שיש הרבה אנשים כאלו”.
איך את תופסת ומתייחסת ליחס שלו לנשים, לכוכבות שלו?
“זה עניין מורכב. קראתי הרבה ביוגרפיות של שחקניות שלו, וזה תלוי באיזו אישה מדובר. שיחקו אצלו הרבה מאוד שחקניות. יש את טיפי הדרן, שהיא טענה שהוא כביכול התעלל בה במהלך הצילומים של ‘הציפורים’ ו’מארני’, ומצד שני יש שחקניות אחרות, כמו אינגריד ברגמן וג’ואן פונטיין, שהעריצו אותו ואומרות עליו רק דברים טובים. קראתי שככל שהשחקנית היתה יותר חזקה ודומיננטית, ככה ה’השתלטות’ שלו עליה היתה יותר קטנה. על ברגמן הוא לא יכל לעשות את מה שהוא עשה על הדרן, שבעצם היתה דוגמנית כשהתחילה לשחק אצלו. נטען שהיצ’קוק אמר ששחקנים הם בהמות. הוא הכחיש זאת ואמר שהתכוון שצריך להתייחס לשחקנים כמו לבהמות. באופן כללי הוא היה במאי דומיננטי, לשני המינים. אני לא חושבת שהוא היה יותר אובססיבי לשחקניות מאשר לשחקנים. הוא היה אדם אובססיבי באופן כללי. התפקידים הגדולים אצל היצ’קוק היו יותר אצל גברים. מהדברים שאני קוראת עליו לאורך השנים, אני לא חושבת שהוא היה במאי שונא נשים או משהו בסגנון הזה. זה נבע אולי מפחד מנשים. היו לו הרבה בעיות עם עצמו ועם המין השני. היו לו פחדים ודילמות עם כל דבר, בעצם”.
אלפרד היצ’קוק. צילום: Sabrina Campagna (רשיון cc-by-nc-nd)
היית רוצה לפגוש אותו לו היה בחיים?
“לא יודעת. אם עכשיו אתה נותן לי הזדמנות לפגוש מישהו מעולם הקולנוע, יש עוד כמה שמעניינים אותי. אני חושבת שהייתי רוצה להיות על סט של אחד הסרטים שלו, אני חושבת ש’פסיכו'”.
היחס שלך לציפורים השתנה?
“יש את הפרק בסיינפלד שג’ורג’ דורס ציפור ואומר, ‘רגע, אבל יש הסכם בלתי כתוב שאתן אמורות לעוף’. הרבה פעמים כשאני נוסעת באוטו ורואה ציפורים אני יותר חושבת על סיינפלד מאשר על היצ’קוק. אבל הרבה פעמים יוצא לי לשמוע עורבים וזה מזכיר לי את הסרט הציפורים”.
גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 14.3.2014
מקומה של האישה במטבח המסעדה // סמול טוק
אל תפזרי את השיער, אל תורידי את ז’קט השפים וחשוב שתגדלי ביצים. אדר קפלן-מור, שפית ויועצת קולינרית, רוצה לראות יותר נשים במטבח
מה הבעיה עם הייצוג של שפיות?
“לנשים מתייחסים אחרת. אני גם עובדת עם יח”ץ של מסעדנות לא מעט, ותמיד באים ואומרים ‘תלכי על אזרחי, אל תהיי כל כך קשה, תרככי את התדמית, תפזרי את השיער, תורידי את המשקפיים, תתאפרי, תחייכי’. לרכך את דמות האישה”.
אומרים לנשים “תהיי נשית”?
“אני לא יודעת מה קורה לכל אחת במטבח שלה, אני יכולה לדבר בשם עצמי. אומרים לי, זה מסרים שמעבירים לי, אנשים שעובדים בטלוויזיה ואומרים שזה לא מספיק סקסי, קהל היעד זה נשים אז עדיף לשים גבר כי זה הרבה יותר סקסי, גבר שמבשל. אישה מקצועית במטבח, שפית מקצועית עם ז’קט ושיער אסוף, לא עובר מסך, לא עובר טוב, לא עובר את האנשים, לא עובר”.
אז בחירת התמונה שלך עם ז’קט של שפית ושיער אסוף – את מציגה את עצמך כפי שאת נראית כשאת נמצאת במטבח – זו בחירה מתריסה שלך, זה לא מובן מאליו.
“זו לא בחירה מתריסה, אבל אני לא מוכנה ליצור תדמית שהיא לא אני”.
הייצוג של נשים בתקשורת – בעיתונות, בתוכניות בישול וריאלטי-בישול – שונה מהותית מכמות השפיות שיש בעולם המסעדנות הישראלי?
“אני לא חושבת שיש תוכניות טלוויזיה של שפיות מקצועיות. הגברים יהיו שפים מקצועיים ותותחים ויקראו להם שף, והנשים יהיו בשלניות ביתיות, שיתעסקו באירוח של חברות ואורחים משפחתיים”.
יש תת-ייצוג לנשים בעולם המסעדנות?
“בוודאי. אני יכולה להגיד לך ששפיות – אני לא מדברת על טבחיות – יפלו אותן במקומות עבודה, יהיה להן הרבה יותר קשה למצוא עבודה, לשפיות בכירות. אני עצמאית, אבל אני יודעת את זה מחברות שלי. תמיד יעדיפו גברים צעירים רווקים. זה הפרופיל”.
יש תפיסה מושרשת, אולי שוביניסטית, שנשים מבשלות בבית וגברים יוצאים לעבוד – איך זה לא מתורגם לעולם המקצועי של הבישול? איך גברים השתלטו עליו?
“גברים הם יותר כוחניים מטבעם, נשים יותר צנועות מטבען. לנשים יש פחות מרפקים, נשים פחות דוחפות, בצדק או שלא בצדק, יש להן יותר בטחון והן עסוקות יותר במקצוע ופחות בתדמית. עובדה היא שרוב השף-סלבז הם גברים”.
איך את כמי שעוסקת בתחום ובייעוץ מתמודדת עם זה?
“אני חושבת שצריך לשבור חומות, להכניס את התודעה, כמו שקורה באירופה, שזה לגיטימי ונכון ובסדר, ונשים יכולות להיות מקצועניות בכל תחום בלי קשר לאם יש או אין להן משפחה או ילדים. אישה שבוחרת בדרך חיים זו דרך חיים שלה כבנאדם”.
ומעשית?
“אני בדרך כלל אומרת לקולגות שלי, כל אחת תלך בדרך שלה. קשה לי מאוד ללכת בדרך שלי אבל אני הולכת בדרך שלי. מאוד קשה במטבח לקבל הוראות מאישה, מאוד קשה ליזמים לקבל הוראות מאישה, זה משהו שיקח לנו הרבה זמן להגיע אליו”.
אם יש שפית לעתיד שקוראת את הדברים, אילו מילים מעודדות או לא מעודדות יש לך לגבי העתיד שלה?
“היא צריכה לגדל ביצים, כמו בכל תחום שהיא רוצה להתקדם בו, להחליט לאן היא רוצה ללכת וללכת לשם. להיעזר בכל מי שאפשר בדרך ופשוט לעשות את זה. כמו בכל תחום. אין לי דרך אחרת”.
• אדר קפלן-מור באינסטגרם, דף פייסבוק מקצועי, פרופיל פייסבוק
גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 21.3.2014
אור-לי ברלב על פוליאמוריה: זה גם החופש להיות במונוגמיה מתוך בחירה // סמול טוק
אור-לי ברלב בחנה את הפוליאמוריה על בשרה, ועכשיו היא רוצה לשתף
מאיפה הגיעה ההארה לנסות פוליאמוריה?
“לפני 7-8 שנים גרתי בצפון הארץ, ופגשתי בחור פוליאמורי שלפני כן קראתי דברים שהוא כתב ברשת באיזה פורום שהייתי מסתובבת בו. פגשתי אותו אישית ושאלתי אותו מה זה, איך זה, למה, את כל השאלות שהיום שואלים אותי. הייתי אז נשואה ולא התייחסתי לזה כאל משהו שרלוונטי לחיים שלי, זה נראה לי מעניין. הוא סיפר לי וזה לא היה רלוונטי. אחרי שהתגרשתי פתאום קלטתי שיכול להיות שזה משהו שאני רוצה לבדוק אותו. ומאז אני בודקת אותו, כאשר בשנה האחרונה הגעתי ממש למימוש של התאוריה כשהייתי בשתי מערכות יחסים מקבילות עם שני גברים שונים, שידעו אחד על השני, והכל היה גלוי ופתוח ושקוף וידוע”.
זה משהו שאת ממליצה עליו?
“אני ממליצה לכל אחד לבדוק מה נכון לו. אני כן ממליצה להרחיב את הידיעה על כך שיש כל מיני אפשרויות לחיות, אבל מה כל אחד עושה עם זה – זה שלו. כתבתי פוסט בפייסבוק שעורר הדים בצורה שלא צפיתי, והמון אנשים ניגשו אלי והתחילו לשאול המון שאלות והתפתחו המון שיחות. אז החלטתי לרכז הכל לתוך ערב אחד שבו אפשר לשאול, לקבל פרטים, להגיב, לאתגר, לבחון ביחד, והוא יתקיים ב-19.2 ב-21:00 בבר קיימא בתל אביב. זה ערב שמורכב מהרצאה על הסיפור האישי שלי והתובנות שאספתי בדרך מהמחקר המאוד אישי שלי, ואחר כך דיון חופשי, ויש לי הרגשה שהוא יהיה אפילו יותר מעניין מההרצאה. אנשים יביאו התנסויות, תובנות, חששות, פחדים. זה הרי משהו שמערער על הצורה הכי בסיסית של איך שאנחנו חיים כאן. אף אחד לא אמר לנו שאפשר אחרת, נולדנו לתוך שטאנץ'”.
את רואה בזה סוג של חזרה בשאלה?
“פחות מתחברת לאנלוגיה לדת, אבל כן הייתי קוראת לזה, מבחינתי לפחות, חלק ממהפכה תודעתית שבכל מקרה עוברת עלינו, בטח בשנתיים וחצי האחרונות, שכולנו התחלנו להטיל ספק במבנה השלטון, באמון שלנו בשלטון, במה שמספרים לנו בתקשורת. השריר של להטיל ספק הרבה יותר מתורגל מאז המחאה החברתית. השיח הזה שמתפתח הוא חלק גם מלהטיל ספק בהכל ולפתוח את עצמנו לאפשרויות חדשות של חיים, וגם איזושהי התרסה מול אורח החיים המערבי, הסטנדרטי, הקפיטליסטי, המבודד, המנוכר, הכושל. אנשים אומללים. מיעוט מהזוגות הנשואים שלא התגרשו מאושר, נשאר בתשוקה, באהבה, בריגושים. אנשים עובדים, בקושי רואים את הילדים שלהם, בקושי חיים, אורח החיים המערבי הוא אורח חיים שלא עובד, הוא כושל. האנשים באופן כללי unhappy. אני חושבת שכל דבר כזה זה איזושהי התרסה מול התרבות התרבות הזאת, שהיא על העוקם. אז יש פה לדעתי איזושהי אמירה של, ‘אוקיי, קלטנו אותך, גברת תרבות מערבית, עכשיו אנחנו נבדוק עוד כמה אפשרויות'”.
את פעילה מרכזית במחאה החברתית. זה מה שהביא אותך לשם?
“כבר עשר שנים אני חיה מחוץ לזרם בלא מעט בחירות שעשיתי, בכל מה שקשור להורות למשל, היו לי הרבה בחירות לא סטנדרטיות מתוך מחשבה ומחקר. אני כבר רגילה להיות חתרנית ולבדוק את הגבולות שלי, ובעיקר לראות שיש עוד אפשרויות ומתוכן לבחור. זה לא אוטומטית מחיקה של המיינסטרים, זה לראות שיש לי סל של אפשרויות בכל רגע נתון, ואני לא חייבת לבחור את הפרוטוטייפ האחד והיחיד שנולדתי לתוכו ושכולם עושים אותו, יש עוד אפשרויות. קוראים לזה פוליאמוריה, שזה ‘ריבוי אהבות’, אבל אני הרבה יותר אוהבת יותר את המינוח ‘אהבה חופשית’, זה גם החופש להיות במונוגמיה מתוך בחירה. יכולים להיות תקופות, רגעים, זמנים שבהם דווקא מונוגמיה הכי תתאים לי, ויכולים להיות זמנים אחרים. הרעיון הוא להיות במקום פתוח לאהבה, שנותן אהבה, שמקבל אהבה, ושיש בו את האלמנט של הבחירה, של החופש”.
גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”
“הרבה גברים מסתירים מהמשפחה, החברים והסביבה את העובדה שהילד נולד מתרומת זרע” // סמול טוק
בתו של גיל קדרון נולדה מתרומת זרע. הוא לא מתכוון להסתיר זאת מהעולם, וגם לא ממנה
ספר לי על בתך אריאל.
“מתוקה מאוד, בת שלוש ממש לפני חודש. עוצרים אותה בערך חמש פעמים ביום ברחוב להעיר לה כמה שהיא מהממת. כיף להיות אבא שלה, וגם הקדשתי לה את הספר שלי, ‘זרע הפורענות‘. נולדה לי בת מתרומת זרע כי אני לא יכול להביא ילדים, משהו שם לא מתפקד והרפואה לא יודעת מה זה אז אי אפשר לפתור את זה. אז הלכנו על תרומת זרע. ואני בלי קשר כותב, ופתאום חשבתי על זה שהנושא הזה הוא נושא מעולה לספר, שלא כתבו עליו אף פעם, גיליתי תוך כדי הכתיבה. חיפשתי בכל שפה שיכולתי ולא מצאתי ספר על גבר שנולדו לו ילד או ילדה מתרומת זרע. זה הזוי בעיניי, כי בארץ יש בטח מאה ספרים של נשים על נושא הפוריות. חצי אחוז מהעולם הם במצבי”.
מה ייחודי להתמודדות של אב עם ילדה מתרומת זרע?
“יש פה קטע אבולוציוני מאוד מאוד חזק, שאצל הרבה אנשים גובר על השכל וההגיון. נגיד, אף אחד לא מופתע ולא אומר משהו על ילדים מאומצים – ‘איך אתם יכולים לאהוב את הילדים, האם זה לא מפריע לכם?’. יש מצב נתון ואנשים מכבדים את זה. אותי שואלים באופן קבוע, ‘איך זה מרגיש לך שהיא לא מהגנים שלך?’. עכשיו אחרי שהיא קיימת כבר אין לזה שום משמעות, כי אני לא רוצה להחליף אותה בשום דבר אחר. לפני זה זה עצוב, אבל גם העצב – אם אתה חושב על זה רציונלית, יש כאן הבניה חברתית או אבולוציונית. בבלוג שלי ושל אסף רותם, ‘תשאלי את אבא‘, אנשים קודם קראו את החוויות שלי על אבהות, כמו של כל אבא אחר, ורק אחר כך יצא הספר, ואנשים מהמעגלים היותר רחבים גילו שהיא נולדה מתרומת זרע. לפני זה לא הרגשתי שזה משהו שאני צריך לספר, הייתי פשוט אבא. זה כבר לא היה רלוונטי. זה רלוונטי מאוד בזמן הטיפולים וההריון ואחרי הלידה, כשכולם אומרים, ‘היא דומה לך, היא דומה לאמא שלך’. זה דבר ראשון שאנשים מסתכלים, זה היה מאוד נוכח בחיים שלי. למישהו ברחוב שאומר שהבת שלי דומה לי אני לא אגיד, ‘שמע גבר, היא מתרומת זרע’, לא אפיל עליו איזה תיק של טון והוא לא יידע מאיפה באתי. אז אני זורם, או שאני אומר, ‘היא לא דומה לי, סמוך עלי’. אבל ברגע שהילדה כבר גדולה ויש לה אופי, בעצם אין לזה שום משמעות”.
איך היא תתמודד עם זה בעתיד?
“שאלה מצוינת. אני קצת התעניינתי בנושא, כדי לנסות להבין איך זה יהיה. בטוח שזה יעניין אותה יותר משזה מעניין אותי. זה יסקרן אותה, בטח במידה מסויימת יתסכל אותה שהיא לא יכולה לדעת מאיפה הגיע חצי השני של החבילה הגנטית שלה. מה שכן, היא מאוד מאוד דומה לאמא שלה, גם בצבעים, בעיניים, בשיער, בעור, וגם בהתנהגות, דברים שברור שהם אינהרנטיים ולא נרכשים. זה לא שהיא יצאה לא דומה לאף אחד, לא לי ולא לאמא שלה. אני אזרום עם מה שהיא רוצה, אבל היא לא תוכל לפגוש את הבחור, מבחינת החוק. הרבה גברים במצבי מסתירים מהמשפחה, החברים והסביבה את העובדה שהילד נולד מתרומת זרע. זה נראה לי מצב מאוד עצוב, אתה חי עם זה יום יום. וזה גם לא לעניין מבחינת הילדים, לא להגיד להם. לך אולי זה נראה ברור מאליו, אבל כשנכנסתי לעולם הזה – הרבה מאוד אנשים לא צמספרים, ממש מתביישים”.
היא יודעת?
“עדיין לא. היא לא כל כך מבינה, היא קטנה. אבל אני מניח שבשנה הקרובה נגיד לה על זה משהו. זה הולך להיות אחד הדברים הכי פחות מעניינים בשבילה כרגע. לדעתי היא תהיה בת גיל 15 ופתאום תחשוב שזה משונה. כמו שפתאום בגיל 15 אתה קולט שהדוד שלך רק נשוי לדוד שלך, ולא קשר דם. היא גרה בתל אביב, יש לה שלושה בני דודים שנולדו מזוג של שתי נשים, כל אחד מהילדים נולד מתרומת זרע. אז זה לא יהיה לה הדבר הכי משונה בעולם, עד שהיא פתאום תבין שזה משונה כשהיא תתבגר”.
אתם מתכננים עוד ילדים?
“אנחנו התגרשנו, אז אנחנו לא מתכננים עוד ילדים. היא מתכננת באופן כללי. אני לא מתכנן עוד ילדים. אני סיימתי. זה לא פשוט בהתחלה, כל השנה הראשונה הזאת, אני אפגוש מישהי, אני אחבב אותה, לא נראה לי שאני ארצה לקלקל את זה. כי זה תכלס מקלקל קצת. או קצת הרבה, אתה יודע, כל אחד עם החוויה שלו”.
גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 30.1.2014
מקלט לנשים מוכות מהמגזר הדתי/חרדי // סמול טוק
נח קורמן, איך הגעת להקים את המקלט לנשים מוכות דתיות וחרדיות “בת מלך“?
“לפני 17 שנים עבדתי כעו”ד צעיר. יום אחד הגיעה אישה חרדית למשרד וביקשה שאייצג אותה בעניין הגירושים שלה, ובעצם שינתה את החיים שלי. אותה אישה נאלצה לישון שבועיים על ספה בלובי של מלון כי היא ברחה מבעלה האלים, הלכה להורים שלה, הם אמרו לה, ‘את התחתנת, את לא שייכת לכאן, את שייכת לו’, ניסתה ללכת למקלט לנשים מוכות ומצאה שהמקום לא מאפשר לה מבחינה דתית להיות שם, לא מבחינת שבת, לא מבחינת כשרות, לא מבחינת האווירה הדתית. האלטרנטיבה שלה היתה להישאר ברחוב. בעיניי זה היה מצב בלתי אפשרי, שלא יכולתי לקבל אותו. ניסיתי לפנות לארגונים אחרים שימצאו לה מקום ואחרי כמה שעות שאני מנסה אני מגלה שאין אף אחד שמטפל בזה. עד אז חשבתי שהקריירה שלי תהיה להיות עו”ד מצליח, וזה הוביל אותי למסע של שליחות. התחלתי להתעניין מה קורה וגיליתי שיש עוד מקרים. מדיבורים עברנו למעשה ופתחנו דירה עם צוות שקיבל את הנשים המוכות. כמובן שלא סבלנו אף פעם מחוסר תפוסה, תמיד היינו מלאים. מיד כששכרנו דירה היא התמלאה, עוד לפני שכל הריהוט הגיע”.
מה מייחד נשים מוכות מהמגזרים הללו?
“אישה דתית או חרדית, מעבר לזה שהיא צריכה שיהיה מענה שהיא מכירה ונגיש לה ושהיא יכולה לקבל שם סיוע, היא צריכה גם להעיז לפתוח דברים שהחברה לא כל כך מקבלת אותם ולא כל כך תומכת בהם, וגם מטילה קצת סטיגמה. ברוך השם, בעשר שנים האחרונות אין ספק שיש התקדמות מאוד גדולה בתחום הזה. יותר נשים יותר פתוחות להתלונן, יותר מעזות לדרוש להפסיק את האלימות בבית, יותר מבינות שהן חייבות שהחיים שלהן וחיי המשפחה שלהן יתנהלו ללא אלימות. למרבה הצער, מה שגם מייחד קצת את המגזר זה שאצל הגברים לא נעשתה מספיק עבודה, ושמה עדיין לא הפנימו את מגבלות הכוח. עוד מאפיין ייחודי זה עבודה עם רבנים וקהילה. אישה דתית או חרדית שמגיעה למקלט מגיעה לא רק עם קשר עם לשכת רווחה מקומית, אלא גם עם רב מקומי או חצר רבנית או מנהיג בקהילה, ואז העבודה של מנהלות המקלט היא לא רק מול ממשק של קהילה אלא גם מול ועדות רבנים ורבנים. ופה אנחנו עושים עבודה ששומרת על כל האינטרסים של האישה ומשתפת את הקהילה ואת הרבנים בתהליך השיקומי המשפחתי הכולל”.
נח קורמן, מנכ”ל ארגון “בת מלך”. צילום: דוד הוכברג
כמה נשים נמצאות אצלכם?
“כל שנה בשני המקלטים שאנחנו מפעילים יש בערך 60 נשים ו-200 ילדים. אחד המאפיינים הייחודיים של הנשים הדתיות זה מספר ילדים גבוה במיוחד. זה נובע גם מזה שלוקח זמן עד שאישה דתית או חרדית מצליחה להעיד ולעשות משהו, וגם כמובן יש נסיון לשלום בית, פונים לרבנים, מנסים לסדר את הדברים ובינתיים נולדים עוד ילדים, ברוך השם. ואז, בלי עין הרע, המקלטים שלנו מלאים בילדים. חשוב לי לציין, המקלטים פועלים בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה ומתוקצבים על ידו חלקית, אבל אין התייחסות תקציבית לזה שיש לנו יותר ילדים, אז אנחנו סובלים מתת-תקצוב בנושא הזה”.
איך העבודה הזאת משפיעה עליך?
“היא שינתה את כל החיים שלי באופן אישי, מבחינת מה שאני עוסק בו יום יום. מה שזה שינה אצלי בעיקר זה שאני מאמין שצדק חברתי כל אחד מאיתנו יכול לעשות כל יום. אני מאמין היום שיש לי שליחות למלא את החלק הזה שהיה חסר, שהיה בוואקום, ואני משתדל לעשות אותו בכל כוחי. יחד עם זאת אני חייב לציין שבשנים האחרונות, מאז שפרץ המשבר הכלכלי העולמי, רוב הזמן שלי מוקדש להישרדות כלכלית וגיוס כספים, וזה מאוד מתסכל. אם הייתי יכול שהיצירתיות והיוזמות שהקב”ה חנן אותי היו באות לידי ביטוי בשיפור המצב לטובת הנשים וחיי משפחה נורמליים במקום רדיפה אחר תקציב, הייתי יותר שמח. אבל אני לא מתייאש, אני שמח שבשנים האחרונות הצטרפה אלינו קבוצת נשים מובילות שביחד עם הצוות שלנו, מנהלות המקלטים, מביאות לשינוי מאוד גדול בחברה הדתית והחרדית, באופן שבו לוקחים אחריות על הנושא הזה, מבינים שהוא קיים ופועלים לשינוי. זו משימה שאני אמשיך לעשות אותה כל עוד יהיה צורך”.
גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”
אחרי הקיפול: גלם – הראיון המלא.
להמשך קריאה
דרושים מאבטחים // סמול טוק
עו”ד נמרוד קוזלובסקי מחפש את הדור הבא של תוכנות אבטחת-הסייבר
מה אתה מחפש?
“בחממת הסייבר JVP Cyberlab בבאר שבע, שיואב צרויה ואני מנהלים, אנחנו מחפשים טכנולוגיות משנות תפיסה בתחום של אבטחת-סייבר וביג דאטה. אנחנו חושבים שלאור השינוי בארכיטקטורה של מערכות מידע, הדרך שבה מערכות טכנולוגיות נבנות היום, מתעורר הצורך לדור חדש של מוצרי אבטחת מידע. 
הפרויקט הזוכה יקבל השקעה של מיליון דולר וליווי צמוד”.
מה הבעיה עם הדור הקיים של מוצרי האבטחה?
“אם מוצרי אבטחת המידע הקודמים עסקו בעיקר על הגבלות גישה וניהול הרשאות נגד התקפה היקפית על מערכות מידע, הדור החדש של הפתרונות יצטרך להיות מבוסס מודיעין, ניתוח מבוזר ומערכות פרו-אקטיביות שמונעות מראש מתקפות, ולימוד של מאגרי מידע גדולים כדי לנטר איומים והתקפות”.
למה?
“תפיסת אבטחת המידע הקודמת כשלה. מערכות שהיו מבוססות על חתימה, כלומר על ידע על כיצד קורית התקפה, התאימו בעיקר כדי לחשוף התקפות ידועות ולא התקפות חדשות מתוחכמות. דבר נוסף, בגלל השינוי בסביבה הטכנולוגית – יותר לא מדובר ברשתות מנוהלות ונשלטות על ידי הארגון אלא בתשתיות תקשורת ומידע פתוחות. הפתרונות שהתבססו על הגבלת גישה, ועל ההנחה שאני יודע לנהל את הגישה כך שרק אנשים מורשים ומאושרים ישתמשו במערכות, כבר לא תקפים. לכן צריך פתרונות שיוצאים מהנחה שגורם עוין עשוי להימצא בתוך מערכות המידע הארגוניות, ושהתוקף ישתמש בשיטות תקיפה חדשות או במוטציות של תקיפות קודמות. צריך לפתח מערכות הגנה שיודעות לנטר פעילות, שיודעות בצורה מתוחכמת יותר לנתח ולהעריך פוטנציאל קיומה של התקפה, לחזות אירוע ולמנוע אותה בצורה פרואקטיבית”.
מי קהל היעד?
“פרויקטים שטרם זכו למימון או שזכו למימון של עד חצי מיליון דולר, שיש להם טכנולוגיה או פתרון שאפשר להצביע על צורך שוק מוכח לו, שיש להם יתרון תחרותי, ושתוך 12 חודשים מסוגלים להרים אבטיפוס. הדור החדש הזה מתחיל כרגע להתפתח, ויש יתרון גדול לישראל לאור ידע נצבר בפיתוח הדור הזה”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 10.1.2014
יד שניה, מגיבור // מסע בעקבות היד של טרומפלדור
אור רוזנשטיין, למה חיפשת את היד התותבת של יוסף טרומפלדור, שאיבד את ידו בשירות בצבא רוסיה?
“לטרומפלדור היו שתי ידיים תותבות: יד העבודה, איתה היה חורש את השדות (בזמן שהוא מקלל את הסוסים ברוסית, אם להאמין לשמועות), ויד השבת, שכשמה כן היא – שימשה לאירועים מיוחדים. כשטרומפלדור נאלץ לעזוב את הארץ במלחמת העולם הראשונה, הוא השאיר את שתיהן אצל דוד של סבתא-רבתא שלי, יצחק בן-יעקב, בקיבוץ דגניה, אבל רק יד העבודה נותרה לפליטה ועד היום ניטשת עליה מלחמת חורמה בין מוזיאון בית טרומפלדור בתל יוסף לבין המוזיאון של חצר תל חי. בשבילי זה היה נושא מצויין לספר, שאותו כתבתי ועיצבתי במסגרת לימודי לתואר ראשון בתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה”.
איפה מתחילים חיפוש כזה?
“בעיתון! על הסיפור היפה הזה קראתי לראשונה במאמרו של ניר מן ב’מקור ראשון’, שראיין את קרובתי דיתה פרח, בתו של יצחק בן-יעקב”.
דיברת עם אנשים שהכירו אותו?
“טוב, טרומפלדור כבר לא איתנו כמעט 93 שנים, אבל יצא לי לדבר עם הרבה אנשים שהכירו את היד עצמה. הכוכבים העיקריים בספרי הם דיתה פרח, שהיא גם הטייסת הראשונה של הפלמ”ח, רחל זס מבית טרומפלדור בקיבוץ תל-יוסף ואורי הורביץ מכפר גלעדי, שניהל את מוזיאון חצר תל-חי ולחם בעוז כדי שהיד תעבור לשם, אך ללא הועיל”.
איפה בעולם הסתובבה היד?
“אחת הפרוטזות כנראה יוצרה ביפן בזמן שטרומפלדור ישב שם בשבי. השנייה כנראה ניתנה לו ע”י הצארינה הרוסית, והוא הביא אותן עמו כשעלה ארצה. בדגניה, הידיים עברו מהבוידעם של משפחת בן-יעקב למחסן, שם היו מראים אותן לילדים בי”א באדר. עם הקמת המוזיאון של בית טרומפלדור בקיבוץ תל-יוסף עברה אליו יד העבודה, שם היא שוכנת עד היום. יש לציין שלרגע קסום אחד היא גם טיילה לחצר תל-חי, לרגל ישיבת ממשלה לציון 90 שנה לקרב בתל-חי. הרבה לבבות בתל-יוסף עצרו מפעום ביום ההוא, עד ששבה היד למקומה החוקי”.
מצאת אותה בסוף?
“אכן, נסעתי לתל-יוסף וראיתי במו עיני את יד העבודה, שהיא פרוטזה של ממש, עם מנגנון צבת. גורלה של יד השבת, לעומת זאת, הוא תעלומה עד עצם היום הזה – יש אומרים שנאכלה ע”י העכברים בדגניה, ויש אומרים שנקברה עם טרומפלדור מתחת לפסל האריה בתל חי”.
גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 22.8.2013
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
