בישראל לא היו מזדעזעים מפרויקט כמו PRISM // יהונתן קלינגר
כנראה שכל מי שנדהם, נפעם, נחרד או זועזע ממשמע כי סוכנות הבטחון האמריקאית (NSA) עקבה אחרי מיליוני אזרחים אמריקאים וזכתה לשיתוף פעולה נרחב מספקיות אינטרנט, חברות תקשורת ושירותי אירוח מקוון לא טרח לקרוא את העיתונות בעשור האחרון ולראות דיווחים על חיפושים במחשבים, ועל הדרך שבה רשויות השלטון מתנהלות. לנו, כישראלים, יש רק לקנא בכך שהציבור מזועזע מהתנהגות שלטונית שכזו; הרי, בישראל, המצב רע יותר. בישראל לקחו את ספרו של ג’ורג’ אורוול, אלף תשע מאות שמונים וארבע, והתייחסו אליו כאל תכנית פעולה, ולא כדיסטופיה.
אלף תשע מאות שמונים וארבע לא היתה אמורה להיות מדריך הפעלה. CC-BY-NC-ND Gerard Van der Leun
לנו, כישראלים, הסמכויות של סוכנות הבטחון האמריקאית נשמעות כבדיחה לא מצחיקה. הרי, למערכות הביון האמריקאיות יש רק צורך להתפלל לקבל את ההכרה החוקית והפופולריות של משטרת ישראל וחברותיה רשויות החקירה. בעשור האחרון נחקקו בישראל לא מעט חוקי מעקב שאיפשרו שימוש בלתי מרוסן במידע פרטי של אזרחים לצרכי חקירה, ולא רק לצרכי מניעת טרור.
בשנת 2007 נחקק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת) החוק עצמו הקנה סמכויות למשטרת ישראל וכמה רשויות חקירה אחרות לקבל מידע די נרחב על האזרחים, ואפילו בלי צו שיפוטי; הרשויות יכלו לפנות לספקיות התקשורת, לשלם כמה שקלים, ולקבל מידע בצורה של שאילתא, כל עוד זו מתייחסת לעבירות מסוימות (או לחקירה). לדוגמא, אם היה רצח ברחוב מסוים, משטרת ישראל תפנה לחברת סלקום, ותבקש לקבל את רשימת המנויים של החברה שעמדו בקרן הרחוב בשעות הרלוונטיות.
כך, לדוגמא, יכולה גם המשטרה לפנות לספקית אינטרנט ולבקש רשימה של כל מנויי הספקית אשר גלשו לאתר אינטרנט מסוים; או לברר מיהו הגולש אשר הדליף מידע אנונימי לכתב צבאי על כך שהצבא אינו עומד בהוראות בית המשפט העליון.
היישום של החוק היה כל כך מוצלח עד שהמשטרה ביקשה עוד פרטים לגבי המנויים, אפילו שהיא לא מוסמכת לעשות זאת בחוק: המשטרה רצתה לדעת מי סוכן המכירות שמכר את המכשיר, מהם אמצעי התשלום וכדומה. החוק, שהפך את בתי המשפט לחותמת גומי (שכן, ככל הנראה לא נדחו בקשות כאלו), איפשר למשטרה בשנת 2009 לקבל כ-9,000 בקשות; כמעט 2,000 בקשות מתוך אותן 9,000 היו על עבירות עם מאפיינים פוליטיים, עבירות של הפרת הסדר הציבורי (בדרך כלל מפגינים).
האגודה לזכויות האזרח עתרה כנגד החוק (בגצ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח נ’ משטרת ישראל) אך העתירה נדחתה. לכשנדחתה העתירה, החליטה המדינה כי היא מעוניינת להרחיב את הרשויות שיקבלו מידע, כך שגם רשות הטבע והגנים תוכל לקבל את נתוני המיקום שלכם, ואף לתת יותר מידע בלי ‘ביקורת’ שיפוטית (הרי בכל מקרה הצווים תמיד מתקבלים).
כאן, בישראל, אנחנו יכולים רק לקנא באמריקאים שמזועזעים; מדינת ישראל פנתה לגוגל (לא במסגרת חוק נתוני תקשורת, שחל רק על ספקיות תקשורת) כ-350 פעמים מאז 2009 כדי לקבל מידע על משתמשיה של גוגל. גוגל נענתה לרוב בקשות אלו; כלומר, ישנם 350 אנשים בישראל שהמדינה קיבלה גישה לתכתובות דואר אלקטרוני שלהם, ולא בטוח שקיבלו בכלל הודעה על כך. אבל גוגל היא חריגה, היא מפרסמת דוחות על המידע הזה; רוב הספקיות לא.
אזרחי ישראל כפופים לריגול כל הזמן: המעבידים קוראים לעובדים את המייל, המדינה מציבה מצלמות מהירות, חניה, אבטחה, הגנה. וכל הזמן אנחנו שואלים: האם צריך להגן עלינו מהפושעים או מהמדינה?
יהונתן קלינגר הוא עורך דין בתחום המידע והטכנולוגיה, בעל תארים ראשונים במשפטים, ממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה ותואר שני במשפט עסקי. הוא לומד בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן לדוקטורט ומלמד בתכנית לפיתוח משחקי מחשב בבית-ברל.
נאצר מחכה לריטוויט // ג’וני זילבר
רבין שותה אורנג’דה. מתוך חשבון הטוויטר @idf1967
יום ד’, חמישה ביוני, תל אביב — היום מציינים 46 שנים ליום הלחימה הראשון במלחמת ששת הימים, ובתוך כך החל צה”ל להפציץ את זירת הרשת החברתית טוויטר בשחזור בזמן אמיתי של מהלכי הלחימה. ביום א’ נפתח חשבון הטוויטר הייעודי עם ההודעה המאיימת לאמור “לא תדעו מאיפה זה יצנח עליכם” בתמונה המצורפת, בשירות “טוויט-פיק”, הוצגו מיטב צנחנינו. למחרת הוצגה תמונתו של הרמטכ”ל במיטב מדיו וכיתוב “נאצר מחכה לרבין / שיחכה ולא יזוז / כי יבוא מאה אחוז”. הזירה הייתה ערוכה לאחד משחזורי המלחמה המביכים בהיסטוריה של תחום שחובביו אינם מצטיינים בחוש ביקורת עצמית, והנה אכן, הבוקר הודיע צה”ל על פתיחת המלחמה והודיע “מטרתנו היא לשים לאל את ניסיון הצבאות הערביים לכבוש את ארצנו ולנתק טבעת התוקפנות שקמה עלינו. חיילי צה”ל–בכם תלויים תקוותנו וביטחוננו”.
בשעה 9:04 בדיוק הודיע צה”ל כי בשעה 7:45 בדיוק מטוסינו הפציצו את שדות התעופה בסיני ובכך ניתן האות לתחילת מבצע מוקד. בשעה 9:42 שידר צה”ל את קולות של הטייסים הנרגשים החוזרים מהמתקפה. דובר צה”ל מסר באתרו שצה”ל יבצע שחזור מדויק, בזמן אמיתי, של מהלכי הלחימה, ושהפרויקט מנסה לתת מענה לשאלה “אם לצה”ל היה טוויטר בששת הימים, איך זה היה נראה?” — ז’אנר שהיה שמור עד כה למהתלות מבדחות, אבל בצה”ל לא צוחקים. צה”ל עושה שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, וממש כמו מטוסי המיראז’ 3 שהקנו לנו את נצחוננו לפני 46 שנה, בצה”ל מוסרים ש”עמוד הטוויטר יעשה שימוש נרחב באפליקציות חדישות כמו VINE לסרטונים מצולמים, תוך קו עיצובי מודרני ברוח הפעילות של דובר צה”ל ברשתות החברתיות כיום”.
בימים הקרובים אפשר לצפות לשחרור שארם א-שייח, מיצרי טיראן ופורט סעיד, ובשיא הדרמטי גם שחרור הכותל המיוחל. אין ציפיה לציוצים בנוגע לתקרית ליברטי.
ההיסטוריה מצוייצת בדרך כלל על ידי המנצחים – לא פלא שבימים כאלו של דיונים על קיצוצים בתקציב, של חיילות בחוטיני ושל תקשורת שמאלנית, תוקעת-סכינים-בגב, מייחלים גם בצה”ל לרגעים של איומים וניצחונות בשחור-לבן. אבל ייתכן שטוויטר, במיוחד בעברית, אינו מכפיל הכוח המיוחל שצה”ל קיווה לכבוש. בתגובה לשאלה “מה היה קורה לו היה טוויטר במלחמת ששת הימים, ענה הטוויטריסט Globinz:
@idf1967 @zachiboo יכול להיות שלא היינו מתחילים עם הכיבוש?
— Globinz (@Globinz) June 2, 2013
למה גוגל מפחידה אותי // ג’וני זילבר
אני מוכרח להתוודות בפניכם על איזה עניין שיושב לי על הלב. אני מפחד מגוגל. אני רועד מפני גוגל. אני נשאר ער בלילה בגלל גוגל – אולי לא כל הלילה, אבל איזה שעה-שעתיים של שינה מתבזבזות לי ככה על הפחד שלי מגוגל. גוגל לא מפחידה אותי כי היא מרגלת אחרי. לזה אני כבר רגיל. גוגל מפחידה אותי כי חצי מהחיים שלי מתנהלים בצל קורתה של גוגל, וגוגל היא, לעיתים תכופות מאוד, ובהעדר מילה פחות עבשה, חבורה של יוצמחים.
קחו, בבקשה, את השדרוג החדש – ובואו לא נדבר על המילה הזאת, שדרוג – שעומד להתרגש עלינו: גוגל נפטרת משירות ההודעות המיידיות הוותיק שלה גוגל טוק ומחליפה אותו בגוגל הנגאאוטס, החבר הכי פחות דחוי בלהקת השירותים החברתיים הבלתי פופולרית גוגל פלוס. זה לא יקרה באיזה עתיד תיאורטי. זה קורה עכשיו מסביבכם: הנגאאוטס הוא מהשבוע תוסף לדפדפן כרום, הוא מחליף את שירות הצ’ט בתוך ג’ימייל, והוא אפליקציה לסמארטפון. אם יש לכם טלפון אנדרואיד מזן מסוים כבר הציקו לכם שתשדרגו (או פשוט שידרגו בלי לשאול אתכם). בקרוב יציקו לכם גם בתוך הג’ימייל. גוגל טוק הוא שירות מצוין, כי הוא רזה, נקי, וכי אפשר לעשות בו רק דבר אחד, כלומר לתקשר בהודעות מיידיות. גוגל טוק מת. גוגל הרגה אותו בלי להתייעץ איתנו.
ומהו אותו הנגאאוטס חדש? ובכן.
בשנים האחרונות יש מין אופנה בעיצוב שירותים, אופנה מאוד חיננית: הרבה קווים נקיים והרבה מרווחים לבנים ריקים והרבה תמונות שיושבות יפה על הדף, והרבה פחות תוכן. בואו נקרא לאופנה הזו אייפדיזציה של התוכן. הנגאאוטס הוא טוק שבו יש פחות אנשי קשר על המסך וכשאני רוצה לדבר איתם, המסך מציג נתח קטן יותר מהשיחה שלנו. מלבד זאת הנגאאוטס מאוד דומה לטוק, אותו שירות רזה ונקי שהזכרנו לעיל, מלבד זאת שמישהו ניפח ולכלך אותו בכל בלינג טכנוקרטי אפשרי.
לדוגמה – וזאת דוגמה טובה – גוגל מספרת, בדף המפרט את מעלותיה של האפליקציה החדשה, שעכשיו אני אוכל לבחור אחד מבין מאות אמוג’י – זה סמיילים, אבל ביפנית – כדי להבהיר את כוונתי. מאות אמוג’י! שנים אני מנסה לכתוב, וסוף סוף, סוף סוף אוכל להבהיר את כוונתי.
רגע, אני אנסה: ;(
בגוגל טוק, לעומת זאת, אני (ואני בטוח שאני לא לבד בעניין הזה) משתמש כל פעם שאני רוצה לנהל תקשורת עניינית עם אדם כשאין לי זמן שהוא ישאל אותי אם ראיתי שפזית מי”ב 8 התגרשה. אני צריך את הטוק הזה. יש לו תפקיד חשוב בחיים שלי. בלי טוק, אני אצטרך לדבר בטלפון. עם אנשים שכל מערכת היחסים התקינה שלי איתם מבוססת על העובדה שאני לא צריך לדבר איתם בטלפון.
מה עוד אומרת גוגל? גוגל אומרת שהנגאאוטס תהפוך את השיחות הקבוצתיות שלי לטובות יותר מאי פעם. אה, זה העניין: גוגל רואה את ההצלחה של שירותים שעושים שיחות קבוצתיות כמו ווטסאפ והיא רוצה לטבול רגליים בשלולית התהילה של מדמנת הלהג העצל, הפטפטני, הספאמי, שמקיף אותי 24 שעות ביממה מאז שהתקנתי ווטסאפ והסכמתי שיצרפו אותי לקבוצת הווטסאפ של החבר’ה האלו שהיו פעם חברים שלי עד שהתקנתי ווטסאפ. ומה עוד? הנגאאוטס יאפשרו לי לנהל שיחות וידאו. אבל אני – ואני חושב שאני מדבר בשם כל מי שלא יושב בחדר מלון בעיר זרה כרגע ומעוניין לראות את בנו בן השנה או את בת/בן זוגו בעירום חלקי – לא רוצה לנהל שיחות וידאו. לא רוצים שיחות וידאו. די. הגיעו הזמן שהם יבינו את זה. הטכנולוגיה קיימת כבר שני עשורים. אם היינו רוצים לדבר בווידאו, היינו כבר מדברים בווידאו.
עוד כתבות בנושא
אבל זה לא סתם וידאו! אומרים לנו בגוגל. תוכלו להוסיף לווידאו אפקטים! וגם לצפות ביחד ביוטיוב!
ברצינות. לצפות ביחד ביוטיוב.
פשוט תסתכלו על האנשים האלו. תראו את השיחות בנות עשר ההברות שהם מנהלים עם עצמם. תראו אותם, הולכים לעשות קמפינג באמצע היום כי הם גרים בסיטקום ואין להם עבודות. זה החזון החדש שגוגל מצאה בפיד הפייסבוק שלה: העתיד הוא אמוג’י עצום שדורס את הפרצוף שלנו. לנצח.
![1090033194[1]](http://room404.net/wp-content/uploads/2013/06/10900331941.png)
גוגל הנגאאוטס החדש הוא לא שירות גרוע. לגוגל אין שירותים גרועים. יש להם שירותים בינוניים שמגיעים ברגע הלא נכון ונכשלים. הנגאאוטס מתייחד בסך הכל בזה שהוא שירות בינוני שמחליף שירות מצוין. והוא עושה את זה בכפייה.
שמרתי את הדבר הכי גרוע לסוף. אם אתם, כמוני, משתמשים בגוגל טוק באמצעות התוכנה לפי.סי, תגלו שגוגל הנגאאוטס לא קיים בתור תוכנה עצמאית. זו תוספת לכרום. ואם אין לכם כרום? תתקינו כרום.
* * * *
על כל שירות מובחר ומצוין של גוגל יש לחברה הזאת חמישה או שישה שירותי נפל שפותחו על ידי יוצמחים ומקודמים על ידי יוצמחים אחרים באווירה עסקית שמרשה ליוצמחים לדרוס את הטובים כדי לקדם את היוצמח החדש שלהם. ישן מפני יוצמח תוציאהו. וזה מפחיד. גוגל צריכה להפחיד אתכם לא כי היא ענק פולשני ודורסני. להפך: מדובר כאן בענק מהסוג שאם הוא מסתובב, הוא מעיף לכם את הגג מהבית, ואז שואל “מה קרה? מה עשיתי?”
זה מה שמפחיד אותי: מאז 2005 החיים שלי מקופלים יפה בתוך ג’ימייל. אני לא מתכוון שאין לי חיים ושאני חי בתוך ג’ימייל. אני מתכוון שכל פיסת מידע, כל תקשורת משמעותית עם חברים ושותפים ואויבים ובנות זוג, כל חוזה לדירה וכל רעיון לפרויקט וכל סיסמה שאי פעם נתתי לכל שירות טיפשי, כולם חיים בתוך הג’ימייל שלי. מה יקרה מחר, כשגוגל תחליט, באיזו הזייה מעוותת אחרי עישון של יותר מדי דפי בורסה שמציגים את המניה של פייסבוק, שלא צריך יותר מייל ושהעתיד של האינטרנט זה כולנו עומדים במעגל וזורקים אחד על השני אמוג’ים ולייקים? מה שיקרה זה שהחיים שלי יצטרכו למצוא בית חדש, כי האינטרנט היא בעצם תמצית החזון המרקסיסטי: לאף אחד מאיתנו אין שום רכוש. נתנּו הכל לענן, תמורת הבטחה עמומה שהענן ישמור על חלק מהפרטיות שלנו.
זה לא יקרה בחיים, אתם אומרים? ג’ימייל ישאר איתנו לנצח? תגידו את זה למשתמשי גוגל רידר, שמחפשים בית חדש כי בחודש הבא, בראשון ליולי, קורא ה-RSS המצוין הזה נסגר בעוון היותו שירות רזה, פשוט ומכוער, בלי אף אמוג’י, שלא עוזר לגוגל פלוס לצמוח.
לגוגל יש אג’נדה. אג’נדה רשלנית, אבל אג’נדה. האג’נדה הזאת היא לא האג’נדה שלי. האג’נדה שלי היא לקום בבוקר וללכת לישון בערב ובין לבין לא לריב עם אף תוכנה, יישום או אפליקציה. האג’נדה של גוגל בעניין הזה היא לשדוד את הפופולריות של שירותים טובים כדי לנסות לחזק את הנפלים, באותו אופן שבו לוקחים תאי מח עצם מפציינט בריא ומזריקים אותו לנעל ואומרים לה “את חופשייה, רוצי!”
הפינה העניינית לסיכום
לפני הרבה מאוד שנים צורף למערכת ההפעלה חלונות נגן וידאו קטן ונוח בשם מדיה פלייר. כל כך קטן ונוח ופופולרי היה הנגן הזה, שמיקרוסופט החליטה להרוג אותו באמצעות ניפוח. היא הפכה אותו לנגן גדול, שמן ומסורבל, עם הרבה קווים יפים ונקיים ואפשרות “לנהל את המדיה שלי” ולקנות, כמובן. חבורה של האקרים חביבים לקחו את הנגן הקלאסי, המוצלח, כתבו אותו מחדש והציגו אותו להורדה חינם, בקוד פתוח, תחת השם Media Player Classic.
ייתכן שזה יקרה גם לגוגל טוק. למישהו ימאס מהשאיפות החברתיות של גוגל והוא ישחרר את השירותים הקלאסיים והמוצלחים שלה בקוד פתוח. בינתיים, כשירות לקוראי חדר 404, הנה הלינק להורדה של תוכנת גוגל טוק לפי.סי, לינק שגוגל העלימה מהרשת השבוע. תורידו כל עוד זה שם. בינתיים זה עובד. עד היוצמח הבא.
בואו לקרוא אותנו ב”הארץ”
בעקבות החשיפה: נחסמה פירצת הפרטיות באתר דואר ישראל
עוד כתבות אחרי הקיפול.
ענו על סקר: מה תרצו להשאיר אחריכם ברשת?
Digital Death By Hellebardius. by-nc-sa
מה נשאיר אחרינו במחשב, בטלפון, ברשת, בענן? מה ישאירו אחריהם האנשים היקרים לנו? האם נרצה שהם יקבלו גישה למה שנשאיר אחרינו? האם אנחנו נרצה גישה למה שהם ישאירו אחריהם?
בוירג’יניה אושרה בקריאה ראשונה בפברואר 2013 הצעת חוק חדשה. החוק הוא יוזמה של בני הזוג האבלים דיאן וריקי ראש, בעקבות מותו של אריק, בנם בן ה-15. אריק התאבד, לא השאיר אחריו מכתב, ופניית ההורים לפייסבוק לקבלת גישה לחשבון שלו, בתקווה ששם תתבהר התמונה: מה הביא למותו? נענתה בשלילה. הצעת החוק אומרת (בתרגום חופשי שלי)
בהצגת בקשה בכתב והעתק תעודת פטירה, נציג מטעם המשפחה יוכל לקבל גישה לתכנים הדיגיטליים שקטין השאיר אחריו ברשת, אם יפנה תוך 30 יום.
אתם מסכימים? מתנגדים? אני מזמינה אתכם לקחת חלק בסקר החדש היוצא לדרך היום, שהוא הראשון בתחומו בארץ. אני מקווה באמצעותו גם להעלות את המודעות לנושא הזה ולחשיבות ניהול התכנים הדיגיטליים שנשאיר אחרינו, וגם להניע את הגלגלים ש(אני מקווה)יביאו לשינוי בתקנוני השימוש ובחקיקה בישראל – לפני הטרגדיה הישראלית הראשונה.
הסקר קצר – אנא מלאו אותו, ובבקשה גם תפיצו אותו הלאה לבני משפחה, חברים, קולגות ועוד. בואו נזיז ביחד כמה גלגלים.
ורד שביט חוקרת את החיים ברשת לאחר המוות בבלוג שלה, “אבק דיגיטלי” / “Digital Dust”
תוכנית צנועה להצלת העיתונות העברית
העיתונות הישראלית חולה, ורק אדם אחד יכול להציל אותה. האם מותו בטרם עת באמת יעמוד ביננו ובין עיתונות בריאה ומשגשגת?
מעריב חולה. אפשר לראות את זה במסדרונות המתקלפים, בפרצופי הנכאים השורצים בהם, בבדיחות הטיפשיות שבכותרות המשנה. בחזית העצומה והמתקלפת המשקיפה על מגרש החניה והפלאפל ארבע טעמים. בעורכי nrg הרשת השמנים, הנזקקים לגילוח. זה לא שזה לא עיתון טוב, אלא שמשהו רובץ על ליבו כאבן גדולה ומונע ממנו לצמוח, לחיות, לשגשג.
היום, בעומדי עם אחד מהעורכים השמנים יותר במגרש החניה ומביט בבניין העגמומי, הסורח עייף ומתקלף ברחוב התל אביבי החם, גמלה בליבי החלטה: מעריב זקוק להצלה.
בימים אלו של גמדות רוחנית, כשהאינטרנט הוא מלך והטוקבק רץ חופשי כדי לממן את המו”ל, אנחנו צריכים ענק. ענק שהוא ענק ולא משנה איפה השמש עומדת בשמיים. ענק שהמילים “שיקולי מערכת” עוד בוערים בעצמותיו. אדם שקומתו הרוחנית נתמכת בתימוכי פלדה של משמעת וכבוד, לא באוויר חם הלוחץ את הדפנות ומחכה להזדמנות להתנדף.
אין בין החיים אנשים כאלו. אבל זו לא סיבה להתייאש.
רבותי, הצטרפו אלי וביחד אנו נקים מקברו את ד”ר עזריאל קרליבך ונמנהו לעורך הזומבי הראשון של מעריב!
רבים וגדולים הספידו את ד”ר קרליבך: טומי לפיד כתב עליו דברים מרגשים, ואפרים קישון גם, גדולים וענקים כתבו דברים גם יחד. אבל כולם ללא יוצא מן הכלל עשו שתי טעויות. ראשית, הם הספידו אותו. מעשה שבתוכו מקופלת האמירה שהאדם לא יכול לקום מקברו, לנער מעליו את עפר הקבר ולהגיח טוב יותר משהיה. קרליבך מת בגיל 48. חיים שלמים עוד היו לפניו: חיי אל-מוות.
הספד היא טעות מובנת. אבל הטעות השנייה כמעט בלתי ניתנת לכפרה. כולם שכחו לציין שד”ר קרליבך היה מגניב כמו ששום איש לפניו ואחריו לא היה.
רבותי, בימים אלו אנו יודעים שעל מנת להילחם בנאצים על האדם להיות רובוט מהעתיד, נינג’ה או פיראט. אבל בראשית מלחמת העולם השנייה איש לא ידע איך מתמודדים עם אנשיו של היטלר. ועם זאת חמק הדוקטור חסר הפחד אל תוך גרמניה הנאצית ושלח מתוך דרזדן כתבות — ביידיש. המילים “אשכים מפלדה” אינם מתחילים לתאר את האיש הזה. כמעשה צ’אק נוריס אחריו, קרליבך פגש בפולין חבורה של קלגסים חברי החולצות החומות ושבר את אגרופיהם עם הכליות שלו. אני רוצה להזכיר לקוראים שאלו הם סיפורים אמיתיים, ושצ’אק נוריס הוא דמות בדיונית.
את סיפור ה”מוזס, אל תתעסק” כולם מכירים, אך כשיעלה הדוקטור מן הקבר יש להזכיר אותו למשפחת נמרודי, למען יירעדו מפניו כאחרון המגיהים. מו”ל ידיעות אחרונות אמר שלוש מילים שאינם במקום לקרליבך. קרליבך לא צעק. קרליבך לקח את כל מערכת ידיעות אחרונות והקים עיתון חדש. כולם — מראשון הכתבים ועד אחרון סדרי הדפוס. המנקים. אריה דיסנצ’יק. מוכרי העיתונים. למוזס נשאר סדר דפוס אחד בתוך בנין ריק.
(יש לציין למען גילוי נאות כי יהודה מוזס לא היה פראייר בעצמו. למעשה, הוא היה רובוט מן העתיד. באותו לילה יצא גיליון של ידיעות אחרונות, על אף שלא הייתה מערכת שתוציא אותו. משפחת מוזס עצמה מכרה את העיתון ברחובות תל אביב – פייפר-בויס בנעליים של מאתיים דולר).
יתרונות ברורים
לכינונו של דוקטור קרליבך זומבי יש יתרונות ברורים כל כך, שהיד רועדת בדרכה אל המקלדת לתאר אותם, שמא יאמר הדוקטור משיעלה, “פרקי חזנות, סלסולים יפים על לא כלום, שמאטע”. ראשית: עורך הדובר את השפה העברית אינו רעיון רע, כפי שנהוג לחשוב היום בעיתונות.
שנית — ולא פחות חשוב — עוד בחייו היה ד”ר עזריאל קרליבך אחד האנשים המפחידים ביותר שקמו אי פעם. מדובר באדם שטומי לפיד רעד מפניו. מדובר באיש שאיים על אפרים קישון. מדובר במי שראשי מדינות היו מתקשרים להתחנף אליו לפני נאומים חשובים. מספרים על כך שכל מי שבא לבקרו היה מתחיל לפסוע על בהונות בהתקרבו אל דלת המשרד, ובהכנסו — לגמגם בקול חרישי. שם הדוקטור היה מחכה בכורסתו, וגבו מופנה למבקר. רק לאחר רגעים היה מסתובב הדוקטור אל אורחו בכיסאו. כן, רבותי, קרליבך היה אויבו הראשון של ג’יימס בונד.
רבותי. זה כמה שהאיש הזה היה מפחיד — כשהוא היה בחיים. חשבו עליו במותו!
שלישית, קשה שלא לשער שמרגע שיכונן כעורך מעריב, יזמן אליו הד”ר הזומבי את עורכי וכותבי nrg ניו אייג’, יהרוג אותם ויאכל את מוחותיהם.
תוכניות לאחר המוות
כשלפנינו עיתון עברי מתפקד, שיביס את מתחריו בכוח עוצמתו האל-מתה של ד”ר קרליבך, ייתכן שירצה להנקות מהכשלון היחיד שנחל בחייו. קרליבך היה זה שתכנן במקור למנות את איינשטיין לנשיא המדינה. איינשטיין התחמק, אבל איש לא מתחמק מקרליבך לעד. ייתכן שהדוקטור ירצה שנוציא את הפרופסור מקברו ונעמיד ממנו נשיא זומבי למדינת ישראל. בימים אלו של שפלות רוח פוליטית, שבה נשיא אחר נשיא מושלך בבוז מהלשכה ושערוריות מין דבוקות בו כמסטיק לסוליה, אין ספק שאפילו שמעון פרס יסכים לפנות את מקומו לאיינשטיין זומבי.
כשלים ונקודות חיכוך
ייתכן שמתנגדינו, למשל משפחת מוזס, ירצו לתת משקל נגד לשני אנשי רוח כה חזקים בעמדות מפתח ויחפרו מקברו את אויבו הנצחי של קרליבך, בן גוריון. אין ספק שמרגע בו ייחפר מקברו בן גוריון זומבי תפנה את מקומה הצמרת הפוליטית (אם לא, בן גוריון הזומבי יאכל את מוחותיהם. איש לא יצטער). במצב העניינים המתואר כאן, ייתכן בהחלט שמלחמת זומבים רבי עוצמה תפרוץ בישראל, ובמהלכה יוקם גם מנחם בגין זומבי, וייתכן שאלטנלה תקום כאוניית פיראטים אל-מתים. האזרחים ינעלו את עצמם בבתים ויסתגרו בבית השימוש עם רובה. זומבים יתהלכו ברחובות ויאכלו את מוחותינו. העיר תבער.
ככה שיכול להיות שעדיף לנו עם nrg ניו אייג’.
הפוסט התפרסם במקור ב-nrg הרשת ב-25/6/2007 בגירסה שונה, כפי שמסביר זילבר:
הנה סיפור דנקנר שלי. ב-2007 הייתי צעיר וטיפש והעורך שלי היה עידוק ואידיוט. דנקנר היה העורך מחבב המקורבים של מעריב, שהיה בימים ההם במגמת צלילה שאת תוצאותיה לא יכולנו לנבא אז. מיותר לציין ששנינו לא חיבבנו את דנקנר, וזאת בלשון המעטה. שירבטתי משהו, לא זוכר למה, על זה שצריך להחזיר את העורך המייסד האגדי קרליבך בתור עורך-זומבי, שלאחר שיאכל את מוחו של דנקנר מיד יתפנה למעשים דומים במחלקת nrg ניו אייג’. עידוק החליט שהוא מפרסם את זה ב-nrg הרשת. אמרתי לו שהוא פסיכי. אחרי התלבטויות החלטנו לעדן קצת את הטקסט: במקום שקרליבך יאכל את nrg ניו אייג’ כתב עידוק: “המועמדים לכתוב ולערוך את מדור הניו-אייג’ בעיתון”. את החלק על אכילת מוחו של העורך הנוכחי השמטנו לגמרי, אבל במקום זה הוספתי: “…עורך הדובר את השפה העברית אינו רעיון רע, כפי שנהוג לחשוב היום בעיתונות, ובפרט בזו האינטרנטית”.
אחרי חצי שעה שהטינופת הזאת הייתה באוויר, דנקנר התקשר לעורך nrg באותה העת – לא זוכר מי זה היה. עידוק? הוא דרש להוריד את האייטם ומיד. אז קרה משהו מפתיע, שהשאיר אצלי, מאז, איזה שביב של תקווה לגבי עיתונות בארץ הזה: האייטם הדבילי והמיותר הזה נשאר באוויר, מאז ועד היום.
לנזוף ולא לשכוח
1. מכל החגים האיומים והמועדים הנוראים שאנחנו נאלצים לציין, יום השואה הוא ההרסני, המצלק והמסוכן ביותר.
2. יום השואה הוא לא מסורת נאה ומכובדת. זאת לא דרכה של האומה לכבד את ניצולי השואה שחיים בקרבה. לא תזכורת חשובה לכל יהודי באשר הוא. ובהחלט לא דבר שעלינו לחקוק על לוח לבנו, שנזכור ולעולם לא נשכח.
3. באיזה יום מן הימים קורית לך תאונה נוראית, שנגרמה לך עקב האכזריות הסדיסטית הלא תאומן של איש זר ששונא אותך. במזל אתה נשאר בחיים. מאז אותו יום אתה נשבע: לא יעבור יום ובו לא תהגה באכזריותו של האיש שפגשת במקרה. את השיעור שלימד אותך האיש הזה לעולם לא תשכח, ומעתה תמיד תדע: העולם שורץ נבלים איומים ואם לא תעמוד לרגע על המשמר – הם יסיימו את מלאכתו של הזר ההוא, שפגשת במקרה.
4. ובכדי שלא תשכח בשום אופן, אתה מחליט לערוך יום זיכרון שנתי לעוול שנעשה לך. אתה בוחר שלא לחגוג את העובדה שניצלת. אתה מחליט לציין, תחת זאת, את העובדה שכמעט ומתת. בכל יום ויום אתה זוכר מה עשו לך – אבל ביום האחד הזה אתה משחזר בדקדקנות, כצייר, את כל קוויו העדינים של העינוי שעברת. אתה מרכיב מחדש דברים שנאמרו אגב סבל נורא: כל מילה שנצרחה. כל תשובה שניתנה בבוז ובקור לב. אתה מרכיב הכל במקומו ומסדר ומסדר שוב עד שלא נותר בך עוד מקום לשנאה. כך כל שנה. גם את ילדיך אתה מחנך לדעת את השיעור הזה. גם הם יודעים לדקלם כל פרט מהעינוי שעברת עד כדי כך שהם מרגישים שהוא קרה גם להם. גם הם ידקלמו לבניהם, לימים: העולם שורץ נבלים איומים ויש לעמוד תמיד על המשמר.
5. זה נראה לנו הגיוני.
6. ניר יניב מצא את הטקסט הזה של יהודה אלקנה, שכתב את הדברים ב-88′. אלקנה היה ניצול שואה ולכן אפשר לסלוח לו כמה הוא כותב יותר יפה ממני, למה לא צריך יום שואה.
הנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי […] אני רואה באמונה עתיקת יומין זו, שכה רבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי של היטלר.
7. אי אפשר לשפוט אדם באבלו הפרטי. זאת מעמסה שאי אפשר לשאת. אין לאבל תאריך תפוגה המוטבע בתחתית האריזה. לפעמים שורדים אותו ולפעמים לומדים לחיות איתו ולפעמים משתגעים ממנו. אבל הטירוף שלנו הוא לא תולדה של אבל פרטי, כזה שנכפה עליך הר כגיגית, אלא תוצאה של החלטה – החלטה לאומית להשתגע.
8. אומרים שיום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא מתנת פיוס שהיישוב היהודי נתן לניצולי השואה על ההתעלמות והבוז שהיו מנת חלקו כשהגיע ארצה. הבוז והבושה היו אמיתיים, אבל יא אולוהים, איזו מתנות מעוותות ומחרידות מצמיחה הקרקע כאן, בארץ שהבטחת לנו.
9. אם אתם רוצים לדעת למי ניתן באמת יום הזיכרון הזה, מספיק להסתכל על השם והתאריך. השם מאזכר איזו גבורה, שמימדיה חמקמקים; התאריך, כ”ז בניסן, הוא תולדה של פשרה: רצו לערוך את יום השואה ביום השנה למרד גטו ורשה, אבל זה נופל בערב פסח. אז עשו את זה שבוע אחרי. באו שברי האדם האלו מאירופה, גררו את עצמם לחופי הארץ המובטחת ואז משו אותם מהמים ואמרו להם: אתם גיבורים של הלאום העברי.
10. אז אמרו.
11. אבל זה לא מהות העיוות במתנה המפוקפקת הזאת, רק המניע לעיוות. כי מיד אחרי שסיפרו לניצולים שהם גיבורים מיד הכריחו אותם להשאר קורבנות לעד, לכל ימי חייהם: קראו להם ניצולי שואה וחגגו סביבם את חג האבל הזה ומדי שנה, בכ”ז בניסן, הזכירו להם והכריחו אותם להזכיר לנו. חלקם רצו לזכור. חלקם לא. זה לא משנה.
12. בואו ונניח לניצולי השואה. הם עברו מספיק, ולמה שנענה אותם גם בטקסט הזה? יום השואה הוא הרי לא החג שלהם. מי שמספר קועקע על זרועו לא צריך יום כדי לזכור. יום השואה ניתן לנו, כדי שגם אנחנו נלמד: העולם שורץ נבלים איומים ואם לא נעמוד לרגע על המשמר–
13. מהות העיוות במתנת יום השואה הוא שהוא הפקיע את האבל מידי האבלים והפך אותו לפסטיבל לאומי. אבל הוא לא עניין לאומי. הוא עניין שאדם נושא אותו בשקט בתוך עצמו או בין בני משפחתו או בחיק חבריו. יש בהתמודדות עם האבל משהו אינטימי, משהו פרטי. זה עניין שקט, אולי אפילו מכובד. אבל לאומי הוא סתירה במושגים. הוא משהו מתוך סיפור של קפקא או קישון. לעמוד בחזה מתוח ולדקלם למיקרופון:
לכל איש
יש שם
שנתנו לו הוריו
זה לא אבל. זה משהו אחר.
14. המשהו האחר הזה, מהו?
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=pSWN6Qj98Iw[/youtube]
המשהו האחר הזה הוא טראומה לאומית.
15. מה אתם עושים בצפירה? בשנתיים האחרונות יש לי תעסוקת צפירה מעניינת: אני לא עומד, אלא רוכן מעל הכלב שלי, צעצוע לעיסה ביד אחת ונקניק, או משהו, ביד השנייה, ומנסה לשכנע אותו לא לאבד את עצמו לדעת. הוא מותח את הצוואר ויללה צרודה מתחילה לבעבע לו בין השפתיים. אני מוריד את הראש שלו ביד אחת וביד השנייה מנפנף בצעצוע, או בנקניק, או במשהו, ואומר לו, “הי גבר, תיכף ייגמר. תסתכל עלי. תיכף ייגמר. תסתכל עלי. רוצה נקניק?”
16. אני מספר לכם את זה לא כדי לקטר על מלאכתו הקשה של בעל הכלב הישראלי אלא כדי לומר לכם שמבחינתי אני טועה והכלב צודק.
17. צודקים גם הילדים שצוחקים בצפירה. הם צודקים מאותן סיבות כמו הכלב ובאותו האופן. הם צודקים במובן הזה, שהם נולדו לתוך חברה שמטילה אותם, לפחות פעמיים בשנה, לתוך עצב ואימה שאין להם שיעור ומכריחה אותם להתבייש שהם לא מצליחים לעמוד בזה. ומכיוון שילדים וכלבים לא מסוגלים להביע טיעונים מורכבים כמו “הדבר שאתם מכריחים אותי לחוות גדול על מידותי, ואני מעוניין שלא להשתתף בזה”, הם נאלצים לשאת או את האבל או את הבושה.
18. זהו הכור המצרף של החוויה הישראלית: אבל ובושה. את שני הקולות האלו אנחנו מטמיעים בתוכנו כשאנחנו גדלים. הבושה הופכת לתוכחה: לראייה, אתם מוזמנים לסרוק את רשימת החברים שלכם בפייסבוק. אחד מהם כבר מצקצק בקול גדול על כך שאחרים מספרים בדיחות שחורות “בפיד שלי”.
19. האבל הופך לשנאה. ואת השנאה הזאת מזקקים מראש לראיית עולם בדלנית, ולאומנית, ופטאליסטית ושונאת זרים, כבר בטקסי האינדוקטרינציה של בית הספר היסודי, כשאומרים לנו “לנצח יזכור עם ישראל” וכשאומרים לנו “לא נשכח” וכשאומרים לנו “בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו”.
20. במקור הביטוי הזה, “בכל דור ודור” מוצא את המיצוי שלו בסיפא, זאת שכבר לא טורחים להגיד. “והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”. כלומר: אמנם יש צרות, אבל אלוהים פה בפינה שלנו, בסדר? אבל המוסדות הלאומיים שלנו נטועים בשורשים חילוניים, כך שהם צריכים לשאוב את הלאומנות שלהם ממקורות אחרים. למשל, מטראומה לאומית מזעזעת כל כך, שצריך להזכיר אותה כל הזמן וגם להתחמש עד שינינו כדי לוודא שהיא לא תתרחש שוב אף פעם. לעולם. לנו. זה. לא. יקרה.
21. זאת אומרת, לנו, זה לא יקרה, כן? לאחרים זה יכול לקרות. זה אפילו יכול לקרות להם מידינו-אנו. איכפת לנו. לא איכפת לנו כי אנחנו הלומי אבל ושנאה ובושה עד כדי כך שאנחנו לא יכולים להעסיק את עצמנו בצרות של אחרים.
22. כל פעם שאני מקבל מנה גדולה מדי במסעדה או הולך לארוחה שיש בה חמש או שש מנות יותר מדי ליד השולחן, אני חושב לעצמי, יכול להיות שאנחנו עדיין סובלים מטראומת שואה?
23. כן. סובלים. ועוד איך סובלים.
למדתי דבר מרתק אחד בטיול המשרפות שעשיתי בתיכון, ואני רוצה לחלוק אותו כאן איתכם: בגטו סיפרו בדיחות שואה. “זה בסדר, רשמתי את המספר שלו”? סיפרו את זה כבר בשואה. מבינים? לפני שהם הגיעו לפה ולפני שמשו אותם מהמים ולפני שהפכו אותם לגיבורים ולקורבנות של הלאומיות שלנו כאן בארץ קודשנו, גם סבא וסבתא שלי ושארית הפליטה שבאה איתם לכאן ידעו שהחיים צריכים להמשך. הם ניערו מעליהם את אבק המשרפות והם חיו פה והם בנו חיים והלכו לקולנוע וניגנו בפסנתר ובישלו קלופס וגפילטע-פיש וקרעפלעך והעמידו ילדים והילדים האלו העמידו ילדים משלהם, ועד שלא נצליח לחגוג את זה, את העובדה שהם ניצלו ולא מתו, וניצחו את הרוצחים האלו בגבורה אמיתית, שהיא להסתכל קדימה ולא אחורה, ולחיות, ולא למות כל יום מחדש, עד שהיום הזה יגיע למקום הלוהט, רווי השנאה והבושה והאלימות הזה – עד אז, תעשו להם טובה ועשו כמותם וספרו לחברים שלכם בתאווה ובשמחה ובצחוק גדול בדיחות שואה.
הפוסט התפרסם במקור בבלוג של ג’וני זילבר, “זהלאזה”. הוא כתב על יומו של החזיר בגליון מרץ 2013
יומו של החזיר: יומנגס מקבלים שטיפה בפייסבוק בעקבות איומים באקסווב
על יומנגס, המבורגריה בתחנת הדלק בצומת ליד קלנווסה, שמעו הפודיז המקומיים ברשת: ראשית חרושת שמועות, אחרי זה כתבה מפרגנת בצורה יוצאת דופן של שגיא כהן בהארץ. כהן, “מבקר” המסעדות של העיתון, ועל פי רוב כוס תרעלה חמוצה, גמר את ההלל על העיצוב, המקום, המיקום והשילובים יוצאי הדופן של הבשר, הרטבים ועשרים סוגי הגבינות שיובאו מרחבי תבל.
הפודיז נהרו, כאמור, ומצאו מקום נעים וזרוק המאוכלס במושבניקים נעימים ובסועדים שהגיעו מאותם איזורים במרכז תל אביב כמותם. את פני כולם קידמה השאלות “מאיפה באת” ו”איפה שמעת עלינו”. התשובות היו אחידות. בדיקה שערך צוות חדר 404 במקום בראשית ספטמבר האחרון גילה שישה סוגי המבורגר, כולל “אוסטרי” העשוי ממאה אחוז בשר “לבן”, ארבעה סוגים של תוספות בשריות, כולל בייקון ופפרוני מבשר “אחר”, ויותר גבינות משהצלחנו לזכור או להזמין. חלק מצוות הבדיקה שתה מהבירות המצוינות, ואילו הח”מ נהג הביתה. גם אומת הרשת אמרה הלל. יעיד על כך דף הפייסבוק של יומנגס, על 3,400 חבריו, המלא בתמונות של מעריצים מלקקי צלחות וגרגוריהם של בלוגרים, כמו גרגרן, שקרא למקום “מקדש ההמבורגרגרן” ואמר,
ביס ראשון […] הזכיר לי מה כל-כך מענג בהמבורגר טוב, החזיר לי את הכמיהה להמבורגר וגרם לי להבין מה הופך איזור שכוח אל, במרחק 30 דקות נסיעה מתל אביב בכיוון צפון, למוקד עלייה לרגל.
היום (ד’) קידמה את פני המעריצים בפייסבוק הודעה לקונית משהו: “הי חבר’ה” – כך ההודעה – “בשביל לשמור על יחסי שכנות טובים הוצאנו את הבירות והבייקון מהתפריט”. התגובה לא תפתיע אתכם אם אתם קוראים קבועים של חדר 404, או אם הבנתם בעצמכם את חוקי המשחק בפייסבוק. תוך שעה התמלא הפוסט הזה בתגובות זועמות:
רחל קוגן תהתה,
חלק מהמגיבים התקשו להבין איזה הלכות כשרות הופרו כאן, ומתי הרבנות עומדת לתת תעודה למקדש הבייקון והצ’זיבורגר:
אבל הביקורת החריפה ביותר הגיעה על רקע יחסי השכנות:
יש עוד הרבה כאלו, אבל לנו כאן בחדר 404 נמאס לעשות צילומי מסך.
יומנגס הגיבו – מהר, לעניין, ובטון מעורר כבוד:
“אתם בשטח מוסלמי”
מאחורי הסטטוס הלקוני של יומנגס עומד סיפור מסעיר אפילו יותר מהקציצות בנוסח “מקסיקו” שפלפלי צ’יפוטלה נטחנים לתוכן. כבר חודשיים שאנשי הדת של הכפר הסמוך קלנסוואה פונים לבעלי יומנגס ודורשים מהם לשנות את התפריט, שאינו עולה בקנה אחד עם חוקי השריעה. “אתם בשטח מוסלמי”, אמרו להם. בעלי המקום ניסו להתווכח עם ההחלטה אבל ללא הועיל. לאחרונה הבהירו לבעלים את עמדתם באופן שאינו משתמע לשתי פנים. “באיזה ערב הגיעו אחרי הסגירה איזה 30 חבר’ה מהכפר, אמרו, תקבלו החלטה”, אמר לחדר 404 גל, מבעלי המקום. הבקשה הייתה מנומסת. “לא חשבתי שישלפו סכין. אבל אתה לא יודע מול מה אתה עומד”.
יומנגס לא לקחו שאנסות. הם החליטו להשעות את תוספות הבייקון ואת ההמבורגר האוסטרי. בירה לא תימכר במקום. ההחלטה זמנית. “החלטנו להחליט עד ההחלטה הבאה”, אומר גל. בעלי המקום שוקלים אפשרויות: אולי לעבור למקום אחר. מאחורי יומנגס עומדת אידיאולוגיה: לעשות אוכל טוב רחוק מתל אביב. בעלי המקום רוצים להיות נאמנים לחבל הארץ שבו גדלו. “אולי נתקדם למקום יותר מרוחק”, אומר גל. ייתכן שייפתח סניף נוסף. “יש כל מיני דברים באופק”.
“זה הפך להיות משהו שהוא לא עלינו”
“כבר שעתיים שאני מושבת ומול הפייסבוק”, אמר לנו גל היום בצהריים. מאז יש בפוסט 186 תגובות, חלקן הזעום מפרגנות, ו-20 שיתופים כועסים – עליהום בינוני במדד שלי. הקיר מלא בתגובות של גולשים. החביבה עלי היא של דביר-חורש חזן, ששואל “מתי תתחילו להגיש טופו ומים מינרלים עם נגיעות תפוח?
קל להבין ללבם של הגולשים, אבל גם ללבם של אנשי יומנגס, שמצאו את עצמם בין הפטיש האסלמי ובין הסדן הפייסבוקי. כשהגולשים לא מרוצים ממשהו, הם מכים, וחזק. מן העבר השני, תחנות דלק עלולות לבעור במשך שעות ארוכות.
“אין לנו מה לעשות”, אומר גל. גם הוא לא רוצה להוריד את החזיר והאלכוהול מהתפריט שלו: “הגענו להחלטה בצורה מתורבתת, אבל ההרגשה עדיין מאוד לא נעימה. חוץ מזה נראה ש[הדיון] הפך לעסוק פחות בנו, ויותר נהיה במה פוליטית”.
“שכנות”
סיכמה את זה יפה טליה שחם:
(תודה לגיא הרלינג פישר שדיווח על הסיפור)
ג’וני זילבר כתב על
מסעדה אלגורית בגליון מרץ 2013
🍔🍟 אכול כפי יכולתנו
זה קורה לעיתים מזומנות בכרך כמו תל אביב: מסעדה ניצבת לה נוצצת על נתיב ציד עיקרי של ההמון הרעב. בשלטה קבוע מסר לאמור “פתוחים 24”. בפנים צבא של מלצריות חסונות מחלקות המבורגר מבשר פרה מבכירה וצ’יפס בשמן זית זך במחירי פרימיום. ההמון נוהר, עד שהוא כבר לא נוהר, משום שעקב אילוצי האופנה הפך נתיב הציד העיקרי לנתיב ציד די משני ושטף הסועדים נהיה לזרזיף.
בפנים, במסעדה הריקה מלבד אחרון הסועדים הנאמנים המנקר בקינוחו, מתכנסים קברניטיה ומביטים בעיניים כלות בתזרים המזומנים, כלומר בוהים בחלל הריק. המסעדה שעד לא מזמן הייתה כמטבעת מטבעות זהב הפכה למטביעת רווחים. הקברניטים מביטים סביב במלצריות, בצוות המטבח, בחרסינות הנקיות כמעט מסדקים: כל אלו נחווים אצלם ככאבי כיס עזים. וכך גומלת בכיסם החלטה.
פתוח 24. תמונה: זאב ברקו (cc-by)
למחרת לפנות בוקר מגיעה קבוצה מאחרת של ציידים-לקטים למסעדה ומגלים דלת נעולה תחת השלט המכריז “פתוחים 24”. הבלבול מכה בהם – או אולי זה הרעב המכרסם בבני מעיהם לבשר פרה מבכירה וצ’יפס פרימיום בשמן זית זך. הם נעים אנה ואנה, מתדפקים בדלת הסוגרת על מסעדה אפלה ודוממת, ואז מבחינה עינם בדמות בוכיה על המדרגות הסמוכות. הם מנחמים אותה כמיטב יכולתם (הם, כזכור, עדיין מוכי רעב) והיא מספרת להם שעד לאותו בוקר נמהר שימשה כמלצרית במסעדה המעטירה, אבל כעת פיטרו אותה, וכן מחלו לעצמם על החובה לשלם לה את שכרה האחרון.
וכך הם הולכים הביתה – מי רעב, ומי שבור לב. למחרת קברניטי המסעדה מתקנים את טעותם, והם מדפיסים במדפסת שלט עם שעות פתיחה ומדביקים אותו על החלון וכן מפטרים את המלצריות מן הדלת האחורית.
למחרת, קצת לפני שעת הסגירה, מגיעה קבוצה אחרת של ציידים-לקטים ואותו רעב מכרסם בבטנה. הם מתקבלים לשולחנם בקלות האופיינית למסעדות העסוקות בטביעה, והם מזמינים המבורגר מבשר פרה מבכירה וצ’יפס זך בשמן זית. המלצרית מאשרת את הזמנתם ב”צוצ” חרישי ושעה בלתי קלה לאחר מכן הם באמת מקבלים את שהזמינו, כלומר סלט קטן וסנדוויץ’ עוף, ורגע קל לאחר שהם מעמידים את המלצרית על טעותה המנות נלקחות מהם, ולא מוחזרות אחרות במקומן, עד שהם קוראים קריאת שבר ואז באמת צוות המטבח פונה לטיגון הארוחה, וכשזו מתקבלת רעבם כה גדול שנדרשות מהם חמש או שש נגיסות, ואז דיון מהוסה ונבוך, כדי להבין שמשהו כאן אינו כתמול שלשום. הם מזמנים את המלצרית לשולחנם והיא מתגלגלת לשם על גביני עיניה ושואלת מה.
“ההמבורגר”, הם אומרים לה, “אינו מבשר פרה מכירה, אלא להפך”.
“צוצ”, היא משיבה.
“וכן הצ’יפס”, הם מוסיפים, “לא טוגן בשמן פרימיום ואיננו זך. הוא גם לא מהיום”, הם מוסיפים.
המלצרית משיבה שוב את פניהם ריקם בצוצ ואז הם תוהים בקול רם, מה קרה למלצריות במקום הזה, שהיו לפנים ידועות ברהיטותן ובחלקות לשונן, ואז מסבירים להם שחל קיצוץ מטריציוני בשכר המגישים וזהו הצוות המוכן לעבוד בשכר כזה, ולא מאהבת מרדכי. לא מאוד שבעים ולא מאוד טובי לב הם מזמינים את החשבון, וכך הם מגלים שיש בחיים דברים שנשארים פרימיום.
למחרת המסעדה, שהייתה לפנים נוצצת, עומדת דוממה גם בשעות הפתיחה. קברניטי המסעדה יושבים בה ובוהים בתזרים. צבא המלצריות המדולדל, הטבח הערירי המשמש גם כשוטף כלים, אפילו הדלת הנפתחת לפעמים ומכניסה סועדים בודדים – כולם נחווים אצלהם בכאב-כיס גדול. ואז נורה בודדת – חוסכים בהוצאות החשמל – עומדת מעל ראשם.
“או!” הם אומרים.
למחרת מגיעה חבורה לקטים מיואשת למסעדה. הם ניסו להזין את עצמם בנתיבי ציד ראשיים יותר אבל הובסו על ידי חבורות אחרות שהיתה להם הזמנה או פרוטקציות במטבח. הם יודעים שההמבורגר במסעדה, ממש כמו הפרות המרכיבות אותו, ראו ימים יפים יותר; שהצוות בלתי מקצועי ומתקשר בצוצ; שהצ’יפס לא זך. אבל הם נזכרים בערגה בימים בהם בלסו ברעש גדול, ובשלוש לפנות בוקר, המבורגר פרה מבכירה וצ’יפס שמנוני-זיתי זך, וכידוע לכל רעב ונוסטלגיה מהווים שילוב שלא קל לעמוד בפניו, ולכן הם עומדים להכנס כשהם מבחינים בפתקה, התלויה על הדלת וממוענת אליהם, כלומר אל הסועדים, מאת קברניטי המסעדה.
סועדים יקרים! מכריזה הפתקה, החל מהיום נעלה את מחירי המבורגר הפרימיום והצ’יפס הזך למחירי סופר-פרימיום. ההגיון של הצעד הזה פשוט: הכנת אוכל איכותי עולה לא מעט, ובזמן האחרון השקענו השקעה רבה בצלחות החרסינה היפות שאתם אוכלים עליהן. נקווה להמשיך ולראותכם במסעדה.
“זה כבר מגוחך!” אומרים זה לזה הציידים-הלקטים. “בשלב הזה באנלוגיה אנחנו מעדיפים לבשל לבד!” וכך באמת הם רוכשים לעצמם ספר בישול ומורידים חמישה-שישה קילו בחודשיים.
ג’וני זילבר הוא הדבר השחור הזה שמוצאים מתחת לכיור. הפוסט התפרסם במקור בבלוגו, “זהלאזה”. הוא כתב על האסיר X שום דבר מיוחד בגליון פברואר 2013
היום לא קרה שום דבר
ב-2010 פורסם נמחק ב-ynet בכלי תקשורת ישראלי שנתין זר האסיר X שמישהו כלוא בבידוד נמצא באיזה מין מקום ולצלב האדום נמנעה גישה אליו ואין לו הרבה מבקרים. לאחר מכן פורסם שהוא מצא את מותו התאבד כבר לא עונה לטלפון. כל זה היה כאמור ב-2010 מתישהו.
היום פורסם נמחק בהארץ ובכלי תקשורת אחרים שעיתונאי אוסטרלי לפי מקורות זרים שאף אחד עומד לפרסם פרטים חדשים שום דבר על האסיר המסתורי אף אחד, ובכלל זה שלאסיר היתה אזרחות אוסטרלית שידורים חוזרים של שכנים שכנים.
לאחר שנמחק האייטם בהארץ סתם בלי שום קשר העלה העיתון כתבה מ-2010 על איך מבדילים בין התאבדות בכלא ובין מוות בלתי טבעי אחר וכן כתבה העוסקת בפנייה של היועץ המשפטי לממשלה לבדוק את איסורי הפרסום על פרשיות שכל אחד יכול למצוא לבד באינטרנט והם לפיכך אידיוטיים לגמרי במקרים מסויימים.
הכי חשוב שאם מישהו שואל אתכם תגידו שאתם חיים תחת משטר חצי צבאי חולה ופרנואידי בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
