מותגים מאבדים שליטה באינטרנט
הכתבה המלאה כאן: מותגים מאבדים שליטה באינטרנט
חזון עצמאות (בעקבות פרשת פותגייט)
חשיפת הערווה של מיכל אמדורסקי בשידור חי, ובעקבותיה הדיון הער מדי באינטרנטיה הישראלית, שעסק בין השאר בתדמיות, סקס ומדיה, הזכירו לי את הקומיקס הקלאסי הזה מ”סטיות של פינגווינים”, שכתב ירון ניסקי וצייר מושון זר-אביב. תודה לאמיתי סנדי על האיתור. קליק על התמונה להגדלה.
חדש מאיקאה: ערכת קידום אלבום חדש של פוליקר להרכבה עצמית
הקומיקס אחרי הקיפול.
אני אוהב ציצים!
אני אוהב ציצים. יא וואראדי כמה שאני אוהב ציצים. הם עגולים, הם נחמדים, הם רכים, יש בהם פטמות. אתם לא מבינים איזה מעולה זה ציצים – גם בתור מחשוף, וגם בלי כלום מסביב. אנשים אחרים אולי לא אוהבים ציצים, אבל הם טפשים. ציצים זה מצוין. אם לא היו אוסרים אותי, הייתי ניגש לכל בחורה ברחוב ועושה לה “לייק” על כל ציץ וציץ.
ככה, רק על שלושה-ארבעה עמודים, היתה נראית כתבה בבלייזר אם הם היו מרשים לעצמם לפרסם את מה שפורסם אתמול (16.6.09) ככתבת שער ב”העיר”. “סחי”, זו הכותרת שלה, וגיא גרוס כתב, לאורך שישה עמודים (טוב, עמודונים) על כמה זה מגניב להיות מגניב. על פניו לא אמורה להיות בעיה – “העיר” ככלל הרי אמור להיות על להיות מגניב, ומחתרתי ופרוע ובועט כמו שוק אוכל בחיפה. העניין הוא שגרוס, או עורכיו ב”העיר”, בצעד של חוסר-מודעות-עצמית-מודעת-אך-לא, החליט שאנרדסטייטמנט זה פאסה, ובמקום ללכת סחור סחור כתבו לעצמם מעין מניפסטו מגניבות כזה, באופן ישיר. כמובן שהאנדרסטייטמנט של “העיר” בענייני מגניבות הוא עדין בערך כמו האנדרסטייטמנט של בלייזר בענייני ציצים, אבל עזבו – ציצים זה מגניב.
לפי גרוס, קיים מושג בשם “סחי”. סחי זה לא רק המונח ל”נטול סמים קלים” אלא גם המושג הסודי של החברים המגניבים של גרוס כדי לתאר… את המיינסטרים הישראלי. אם אתה צוחק מ”מועדון לילה” ו”רמזור”, אם אתה אוהב את שלמה ארצי ושלום חנוך, אם אתה עושה מילואים ואוהב את יאיר לפיד אתה “סחי” – ומבחינת העיר אפשר לקרוא את זה במלעל או במלרע. ולמי שלא יודע לקרוא בין השורות (שזה, ברור, כל מי שסחי): עדיף להיות כוכבת פורנו בשבי הטליבאן מאשר להיות סחי.
לפני כשנתיים ארגנה ידידתי נטע אביב ערב מחווה לזמר אליוט סמית’. בין המשתתפים בערב היתה נינט טייב, דבר שהוביל לגל של תגובות סוערות. החביבה עלי אישית היתה של עומר דיקמן. דיקמן לא יכל לסבול את הרעיון שילדות שאוהבות את נינט יקשיבו לאותה מוזיקה שהוא מקשיב בזמן שהוא בוכה בלילה, וכתב על זה טור חריף. אני לא עמדתי בפיתוי וכתבתי תגובה בשם “אוי לא, אני כבר לא רגיש, מנודה ומיוחד!”. עיקרה, למי שמתעצל ללחוץ על הלינק, הוא העצב העמוק שאני חש על אנשים שמרגישים חייבים להגדיר את עצמם על ידי שלילת אחרים, שחרף ה”מודעות העצמית” שהם מתהדרים בה (זה מה שאליבא דגרוס, מבדיל בין ה”סחי” ובין ה”היפסטרים”), הם עובדים עם מנגנונים אוטומטיים לא פחות לסיווג ומיון, במקום להיות חופשיים באמת, ולהשתמש בתחושות שלהם ובקנה המידה שלהם כדי לאמוד את המציאות מסביבם, ולא רק להיוועץ בקוד ההיפסטרי/אנטי-סחי כדי לגבש טעם ודעות.
בגיל ההתבגרות קיימת תופעה בשם “אגדת האני” – מעין חשיבות עצמית סודית שמהווה את הבסיס לגיבורים של איין ראנד. אצל החנונים זה אפילו חזק יותר – כי הם דחויים ואינטיליגנטים ומתעניינים בדברים שאף אחד אחר לא מבין. חלק מהשלבים בהתפתחות של חנונים הוא חלוקת העולם ל”הרגילים” ו”אנחנו”. הרגילים לא אינטילגנטים. הם לא יודעים לצטט מהנסיכה הקסומה או מונתי פייטון. הם מקשיבים למוזיקת פופ במקום לפרוגרסיב/מטאל/פרוגרסיב-מטאל המיוחד שאף אחד לא מבין. הם העדר. מיותר לציין שהלא-עדר לוקחים את עצמם ברצינות גדולה. לרוב החנונים שאני מכיר זה עובר. לחלק מהם זה נשאר, ברמות שנעות בין רוצח-סדרתי-בפוטנציה לכתב ב”העיר”. מה שעצוב, כמובן, הוא שהם לא מסוגלים לראות שגם הם עדר, שפשוט רועה בחלק אחר של האחו.
___________________________
טל גוטמן כותב את הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור. טל גוטמן כתב על "העיר" בגליון דצמבר 2009
בקאמרי גזרו את הביקורת על המחזמר של שלמה ארצי
ציטוט חיובי של מבקר תאטרון במודעה של הצגה צריך תמיד לקחת בערבון מוגבל, כי התאטראות קוטפים מהביקורת רק את הקטעים הטובים. במקרה של “לילה לא שקט”, מחזמר המבוסס על שירי שלמה ארצי, תאטרון הקאמרי לקח את הנוהג צעד אחד ובעייתי קדימה.
ב”כלכליסט” פורסמה ביקורת מפרגנת יחסית של מאיה נחום שחל, שכותרת המשנה שלה היא
המחזמר ‘לילה לא שקט’, המבוסס על שירי שלמה ארצי, בדרך להפוך ללהיט. אך למרות הביצועים המצוינים של אמיר דדון ומיי פיינגולד לקלאסיקות של ארצי, קשה להתעלם מקטעי הקישור שפוגמים בחוויה
בתאטרון תלו עותקים מצולמים של הכתבה ליד קופות התאטרון. אלא שהחלק הלא מחמיא נמחק, והותיר משפט חסר פשר, שהפסיק בו תוקן בעט לנקודה:
אך למרות הביצועים המצוינים של אמיר דדון ומיי פיינגולד לקלאסיקות של ארצי.
“משעשע שתיאטרון הקאמרי מזלזל באינטלגנציה של לקוחותיו. האם המשפט הזה נשמע הגיוני למישהו?”, תוהה מיכל הלפרין, עורכת תוכן שביקרה בתאטרון ודיווחה לנו על הצינזור.
הטקסט המלא פורסם גם באתר הקאמרי, שם המשנה נערך לגמרי:
המחזמר ‘לילה לא שקט”, המבוסס על שירי שלמה ארצי, בדרך להפוך ללהיט, עם הביצועים המצוינים של אמיר דדון ומיי פיינגולד לקלאסיקות של ארצי…
דוברת התאטרון, אפרת אברהם-ליבנה, אמרה שהעותקים המצולמים היו יוזמה פרטית של אחד העובדים, ולקחה אחריות על הטקסט באתר, שהיא ערכה: “בנוגע לאתר התיאטרון הקאמרי: בזכות פניית מוסף הארץ, תוקן הציטוט מהעיתון כלכליסט והביקורת צוטטה מחדש על פי כללי הציטוט, כולל הפניה למקור (כפי שהיה לפני כן). בעניין העותקים המצולמים: התיאטרון אסף את העותקים הנ”ל ובימים אלו הקאמרי מדפיס ברושור שיחולק באכסדרת התיאטרון עם ציטוטים נבחרים מתוך ביקורות משבחות של המבקרים מאיה שחל מכלכליסט, שי בר יעקב מידיעות אחרונות ויובל בן עמי מישראל היום”.
הצגה לא מוצלחת
סיפור דומה התרחש לפני חמש שנים, גם הוא עם מחזמר. מירב יודילוביץ’ פרסמה אז ב-ynet ביקורת קטלנית על המחזמר “מי שחלם”, שעסק בחייו של יצחק רבין. המפיק, רוני שוורץ, שלח לה מכתב מחאה, בו כתב בין השאר כי “יש אנשים שרגש מפחיד אותם והם בורחים לציניות או רוע לב. אנשים כאלה מוטב להם שיבקרו על ספת הפסיכולוג דחוף ככל האפשר כדי שיחיו מפויסים יותר עם העולם… הצטרפת לפנתאון של עיתונאים קטנים צהובים ובלתי חשובים שנולדים מדי פעם באזורנו”.
בין השאר כתבה יודילוביץ’ בביקורתה כי “קשה להתייחס להפקה הזו ברצינות, וזאת למרות הכישרונות האדירים שעל הבמה”. שוורץ תלש מהמשפט הזה את המילים “כשרונות אדירים על הבמה” ושיבץ אותם במודעה של ההצגה. הוא הסביר לוואלה כי “יצאנו למלחמה במבקרים ואנחנו נדאג שהם יאכלו את הכובע. הקהל יבוא רק על ידי המלצות של קהל אחר. קיבלתי אין ספור מכתבי תמיכה וכל היום מגיעים טלפונים של אנשים שאומרים תודה. אני מרגיש שאחרי ההצגה הזו משהו ישתנה בתרבות בארץ, זוהי אבן דרך. אחריה אנשים לא יהססו לעסוק בנושאים רגישים בהיסטוריה שלנו”.
• פורסם במקור בגירסה שונה ב”מוסף הארץ”, 16.7.2010
כך תראו עמודי פייסבוק בלי ללייקק אותם (קוד מעודכן)
חדשות טובות למוסד
שני אירועים חשובים בסופשבוע הזה. אם אתם לא שם, אתם כנראה במקום אחר. עם הפרטים כתב חדר 404 לעניינים אנשים מטופשים, אלון גור אריה:
היפופוטם והמוסד הסגור בשישי בלילה
שישי בהקרנת חצות בסינמטק ת”א נחגוג את חגיגות השלוש שנים למוסד הסגור, וחמור מכך, לפני כן תהיה הופעה גדולה של צוות היפופוטם על הבמה עם מערכונים קלאסיים חדשים, וממוחזרים. (של היפופוטם, לא של הגשש). אז אם מישהו רוצה להגייע להצגה הכי זולה בעיר (20 שח, 15 סטודנט, חינם למי שמתפלח) מוזמן לראות את קולנועפון מתנות לגבר ועוד בגרסה הבימתית ואז את המוסד הסגור (השחקנים בסרט השתפרו מאד), זה מתחיל בחצות וממשיך אל תוך הלילה.
————–
מונטי פייתון בשבת בצהריים
בשבת, למחרת, בשעה 13:00 חגיגת השנה של מועדון הסרט המופרע, בלי לשים לב הפרוייקט הזה שסוקר את יוצרי הקומדיות ששינו את העולם המשיך והמפגש ה-12 לבקשת הקהל יוקדש לתולדות חבורת מונטי פייתון. שעה עם קטעים נדירים וסיפור החבורה שהתחילה כסטודנטים לספרות רפואה ומשפטים והפכה לקבוצת הקומיקאים המפורסמת בעולם. אחר כך יוקרן מול קהל חי וצוחק עותק פילם (נדיר) של “מונטי פייתון והמופע בהוליווד“.
משהו אחר בנוגע למתקפה על מיברג
אני לא חבר של רון מיברג. לא דיברתי או התכתבתי מעולם עם מיברג. אני אוהב לקרוא אותו פעמים רבות, אבל כלל לא מעריץ אותו. או של האחים אולמן. אם כבר, אני בצד של דודו גבע. מה שנקרא, מהפח אל הפחחח.
לפני חודש הציעה לי בירנית גורן לכתוב ב’אחר‘. זה החמיא לי מאוד. שאלתי אם מותר לי לפרסם את הטקסטים אחר כך בבלוג הזה, היא הסבירה שלא, כי הם רוצים לתת ערך למשלמי המנוי. שקלתי לכאן ולכאן. ובסוף החלטתי שמאה דולר אינם סכום מספיק כדי לוותר על חשיפה לקהל הרחב. אני בדרך כלל כותב דברים פוליטיים או חברתיים וחשוב לי שאנשים רבים ככל האפשר ייחשפו אליהם. חשבון הבנק שלי ימתין.
אבל שמחתי מאוד שקיים אתר כמו ‘אחר’. כל תוספת של אתר תוכן שלא שייך לגופי התקשורת הגדולים חשוב מאוד במצב התקשורתי של ישראל, ובמיוחד שמדובר כאן באתר שעיתונאי הוא המו”ל שלו, ולא יזם ציני שתר אחרי אקזיט מהיר בשמינטרנט. ‘אחר’ הוא אתר חשוב בכך שהוא הולך נגד מגמת התכנסות האתרים, כך שיהיו ראי של מפת העיתונות המודפסת.
אני לא משתגע על המודל הסגור של ‘אחר’, אבל הוא לגיטימי. זה המודל הסטנדרטי בעולם שקיים מחוץ לאינטרנט. מאז ומעולם, אנשים לא קיבלו מיונז חינם בסופר תמורת צפיה בפרסומות המודפסות על גבי המיונז, אלא שילמו את מחירו. יש אנשים שיש להם משהו עקרוני נגד המודל הזה יש מספיק עוולות בעולמנו ואני שומר את העקרונות שלי לדברים חשובים יותר.
כשאיתמר שאלתיאל, כותב שאני אוהב לקרוא, פרסם ש’אחר’ לא משלמים לו ולעוד משתתפים, היה ברור לי שהוא צודק. אבל הצטערתי מאוד. אני מכיר את הקושי בהרמת מפעלים כאלה, מהתנסותי ב’מעין’ שאני העורך והמו”ל שלו. להוציא מגזין ללא תמיכה של גוף תקשורת זה מעשה לא פשוט, וזה עצוב מאוד כשמפעל כזה נקלע לקשיים.
בטוקבקים ראיתי שכמעט כולם חובטים בהנאה במיברג החבול והשוכב על הרצפה. מיברג כאן אינו צדיק גדול, או אדם חכם: במקום שיארגן שליח עם צ’ק לשאלתיאל באותו בוקר פלוס דיסק של האחים אולמן, הוא הגיב אצל ולווט ולא ישירות אצל בעל החוב. זה נתן עוד סיבה לחבוט בדינוזאור הגווע.
קהילת האינטרנט הישראלית היא רגישה ולעתים אכזרית. יש לה קודים מיוחדים, שאני כבר למדתי. אבל קל מאוד להפוך לאויב שלה. אף שיש בה אנשים מוכשרים ומיוחדים, היא ממהרת לתעב כל מה שנראה כבדל מתקפה על התפישה החופשית של הרשת, או סתם להיות לא מעודכן. ראו איך רזי ברקאי הפך לבדיחה בגלל חוסר הכרות עם המדיום. דמיינו לכם אם היה חי ביננו היום גנדי והיה שולח בטעות מייל לחבריו על הפגנת-מלח נגד הבריטים, ושם את השמות של כולם לא בבי.סי.סי.
החנונים האכזריים האלה, אנשי התרבות הדיגיטלית, הם החברים שלי, והקהילה שלי. עידו קינן הוא אחד הבלוגרים הנערצים עלי כבר שנים. אבל המעקב השוטף אחרי דימומו של ‘אחר’ לא מוסיף לו נקודות אצלי. גם יונתן כיתאין, שאני מאוד אוהב את טור התקשורת שלו בג’י של גלובס, המשיך וצחק על כמה אמירות כלליות של מיברג ב’הארץ’, שכל מרואיין יכול היה לומר ואפילו היה בהן הומור עצמי. הטקסט הזה הפך לנקרא ביותר בגרייפס.
כן, זה מעניין מאוד לראות גלדיאטור שעומדים להרוג אותו. אבל חבל שהגלדיאטור הזה, ששוכב שם, נלחם בשבילנו. אני מקווה שמיברג ואחר יקומו על רגליהם ויצליחו.
• רועי צ’יקי ארד כותב את הבלוג צווחת שעון המחשב, שם התפרסם הפוסט הזה במקור (בלי הלינקים)
הומור עצמי
גולשים יקרים, עקב ריבוי בדיחות פנימיות והומור עצמי הלך לאיבוד נושא הפוסט, ואיננו זוכרים מה היה ההקשר. אנא נסו שנית מאוחר יותר. תודה.
_____________________
נדבי נוקד מנהל שיווק ביום, סטיריקן מזדמן בלילה וסונגרייטר לפני עלות השחר
בנק אוצר החייל, אם אני זוכרת נכון
– בנק אוצר החייל שלום, מדברת דקלה.
שלום דקלה. אני רוצה להזמין כרטיס אשראי.
– מצוין, אדוני. יש לך חשבון עו”ש אצלנו?
כן, אבל אני לא רוצה שהוא יהיה בנקט, רק כרטיס אשראי, זה אפשרי?
– אם אני זוכרת נכון – אפשר לבקש כרטיס אשראי ללא משיכת מזומן.
מעניין, כי הקורא שחר בדק באתר שלכם, וזה בדיוק מה שכתוב שם.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
