האלקטרונאי הצעיר והמעודכן
“האלקטרונאי הצעיר” היתה ערכת רכיבים אלקטרוניים – חוטים, נגדים, לדים, טרנזיסטורים ועוד, ובסיס פלסטיק שבו הרכיבים מוכנסים – שנועדה ללמד ילדים איך עובדים מעגלים חשמליים ומכשירים אלקטרוניים באמצעות בנייה שלהם. חוגי אלקטרוניקה לתלמידי היסודי סיפקו את המקרא לסמלים שמייצגים את הרכיבים השונים בשרטוטי המעגלים החשמליים. בימינו, כשמכשירים אלקטרוניים הופכים אינטואיטיביים יותר להפעלה ואינטואיטיביים פחות להבנת המנגנונים שמפעילים אותם, שני פרויקטים מנסים להנגיש את לימודי האלקטרוניקה לקהל הרחב.
דנקי פאזל הוא פרויקט של האמן היפני יורי סוזוקי, שפעיל בלונדון וסטוקהולם (והשתתף בנובמבר 2013 בכנס בינ”ל לזכר אלכס וורד, אוצר המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל). בהזמנת מוזיאון העיצוב של לונדון, סוזוקי יצר סמלים חדשים לרכיבים, שאפשר להבין מהם אינטואיטיבית מה הרכיב מבצע, ובנה רכיבים ממעגלים מודפסים בצורת הסמלים שעיצב. כך, במקום להסתכל על שרטוט, לזהות את הסמלים, לתרגם בראש לרכיבים ולהרכיב מהם את המעגל, הסמלים הם בו זמנית גם הרכיבים, ושרטוט המעגל החשמלי הוא בו זמנית גם המעגל עצמו. החיבורים בין הרכיבים מתבצעים בהרכבה על חריצים ייעודיים, ללא צורך בהלחמה. “באמצעות תהליך ההרכבה”, מסביר סוזוקי באתרו, “מגיעים להבנה ולהערכה של אבני הבניין של מערכות טכנולוגיות מורכבות יותר”.
צ’יביטרוניקס הוא פרויקט מימון-קהל של ד”ר אנדרו “באני” וואנג, האקר אמריקאי בוגר MIT שמתגורר בסינגפור, וז’י קי (Jie Qi), דוקטורנטית במעבדת המדיה של MIT. הפרויקט מטמיע רכיבים אלקטרוניים במדבקות גמישות, שאפשר לקלף ולהדביק על משטחים שונים כדי ליצור מעגלים חשמליים ללא צורך בהלחמה. וואנג כתב באתרו: “למרות שטכנולוגית מעגלים גמישים היא דבר שכיח בתוך מוצרי צריכה – יש בטח חצי תריסר דוגמאות של מעגלים מודפסים גמישים בטלפון הסלולרי שלכם – הם זוכים לייצוג חסר במוצרי חובבים ועשה-זאת-בעצמך”.
קי כתבה על המוצר כי “המעגלים החשמליים הדקים, הקלים, הגמישים והדביקים הללו מאפשרים לנו להכניס הידודיות אלקטרונית למשטחים חדשים כמו ספרים, בגדים, קירות ואפילו גופנו!”. הפרויקט רץ במשך חודשיים האחרונים והסתיים עם גיוס של יותר מ-68 אלף דולר.
התפרסם בבלוגיה של MindCET – מרכז חדשנות בחינוך מבית מטח, 16.2.2015
סנואודן צדק! בימ”ש פדרלי: ה-NSA עובר על החוק במעקב אחרי מטא-מידע טלפוני
מעקב אחר המטא-מידע של שיחות הטלפון האמריקאיות על ידי NSA עומד בניגוד לחוק, כך פסק ביום חמישי פאנל של שלושה שופטים בבית המשפט לערעורים מהמעגל השני (הפסיקה בפדף). בית המשפט לא הורה על הפסקה מיידית של תוכנית המעקב.
NSA מיירט ואוגר מטא-מידע על שיחות הטלפון בין אזרחים אמריקאים. מטא-מידע של שיחות טלפון כולל את המידע מי התקשר אל מי, מתי וכמה זמן נמשכה השיחה, אך לא את תוכן השיחות עצמן. למרות זאת, המטא-מידע והצלבתו עם מאגרים פתוחים של מודיעין טלפוני (כמו דפי זהב, 144 וחיפוש המספרים ברשת) מאפשר להפיק מידע רב על המשוחחים ועל שיחותיהם. מטא-מידע מאפשר לבנות מפה של המשפחה, החברים, העבודה ושעות הפנאי של המתקשרים, לדעת מה סדר היום שלהם, ולאתר שינויים וחריגות באורח החיים. דוגמאות למידע שאפשר להפיק על אדם ממטא-מידע של שיחות הטלפון שלו: איפה הוא עובד (שיחות למקום העבודה או לאנשים אחרים שעובדים באותו מקום), באיזו מחלה הוא חולה (אם התקשר לבית חולים או מרכז רפואי שמטפל במחלות ספציפיות), האם יש לו ילדים (אם התקשר לגן ילדים, למחלקת החינוך העירונית, למפעילי חוגים), אנשים חדשים בחייו (מספרי טלפון חדשים שהוא מתקשר אליהם) וקשרים שניתק (מספרים שהפסיק להתקשר אליהם), קשרים קיימים שהתהדקו או התקררו (גידול/קיטון בתדירות השיחות).
תוכנית המעקב נחשפה לפני שנתיים על ידי אדוארד סנואודן, עובד הקבלן של NSA שהדליף לתקשורת מסמכים מהארגון ומקבל כעת מקלט מדיני ברוסיה. מיד עם החשיפה תבע ארגון זכויות האזרח האמריקאי ACLU את משרד מנהל המודיעין הלאומי (DNI), התביעה נדחתה ו-ACLU ערער על ההחלטה לביהמ”ש לערעורים מהמעגל השני, שכאמור קיבל את הערעור.
קהיליית המודיעין טענה שסעיף 215 של חוק הפטריוט מתיר לה לבצע מעקב כזה. בית המשפט פסק שהמטרה של הסעיף היא לאפשר מעקב בנוגע לחקירות ספציפיות, ולא מעקב גורף אחרי כל תעבורת הטלפוניה האמריקאית. עם זאת, בית המשפט לא קיבל את טענת ה-ה-ACLU, שיירוט גורף של המטא-מידע של כל השיחות של כל האזרחים עומד בניגוד לתיקון הרביעי לחוקה האמריקאית. התיקון הזה מגן על האזרחים מפני חיפוש, פריצה ותפיסה שרירותיים על ידי השלטון.
בית המשפט הבהיר בפסיקתו שהמחוקק יכול לשנות את החוק אם ברצונו לאפשר מעקב גורף:
אנו קובעים כי הטקסט של סעיף 215 לא יכול לשאת את המשקל שהממשלה מבקשת מאיתנו להחיל עליו, וכי הוא אינו מאשר את תוכנית המטא-מידע הטלפוני. נוח לנו בעשותנו זאת בהבנה המלאה שאם הקונגרס [כלומר בית הנבחרים, ע”ק] יחליט לאשר תוכנית מרחיקת-לכת וחסרת תקדים כזאת, יש לו הזדמנות לעשות זאת, ולעשות זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. אולם עד שיעשה כן, אנו מסרבים לסטות מפרשנויות מקובלות לאמות מידה משפטיות מבוססות.
בתגובה לפסיקה הנוכחית מסרה המועצה לבטחון לאומי של ארה”ב (NSC):
הנשיא כבר הבהיר שהוא מאמין שעלינו לסיים את תוכנית המטא-מידע הטלפוני ההמונית לפי סעיף 215 בצוטרתה הנוכחית על ידי יצירת מנגנון חלופי שישמר את היכולות החיוניות של התוכנית מבלי שהממשלה תחזיק את המידע ההמוני. אנחנו ממשיכים לעבוד בצמידות בדיוק על זה עם חברי הקונגרס משתי המפלגות.
שוטר החרים לכם את הסלולרי כדי למחוק תיעוד של האלימות שלו אבל הסרטון כבר בענן
שוטרים לא אוהבים שאזרחים מצלמים אותם בסלולרי כשהם מפעילים אלימות בלתי מוצדקת ולא חוקית, אז לפעמים הם מחרימים את הטלפון בטענה שזו הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו או שקר כלשהו, ומוחקים את התיעוד כדי שלא יעמיס לכם על הטלפון. כמה שירותי מצדם.
ארגון זכויות האזרח האמריקאי ACLU הוציא אפליקציה בשם מובייל ג’אסטיס (“צדק נייד”), שזמינה לאייפון ול-אנדרואיד, אשר משבשת את שיבוש הראיות של השוטרים.
ברגע שהקלטת הסרטון נפסקת באפליקציה, בין אם על ידי המשתמש או השוטר, הסרטון נשלח לשרתי הארגון, כך שמחיקתו מהמכשיר המקומי לא תעזור לשוטר, אלא רק תוסיף להסתבכות שלו נסיון לשבש חקירה. אפשרות נוספת באפליקציה היא נעילה אוטומטית של המכשיר בעת הצילום, כך שאם שוטר מחרים לכם אותו, הוא יתקשה להיכנס אליו למחוק את התיעוד ולחטט באנשי הקשר ובתכתובות שלכם.
לטלוויזיה החינוכית יש פייסבוק מצוין אז הנה ראיון עם המפעילות שלו
“האחיות זיו” הפכו את הפייסבוק של הטלוויזיה החינוכית מדף לקידום פרקים ביוטיוב לזרוע תוכן עצמאית, מצחיקה וחתרנית
ערב הבחירות, רגע לפני דוח מבקר המדינה בנושא מעון ראש הממשלה, פרסם בנימין נתניהו סרטון שבו הוא נראה מסייר במעון בהדרכת אשת רה”מ שרה נתניהו, ומתפעל ממצבו הרעוע. באותו יום פורסמו בדף הפייסבוק של הטלוויזיה החינוכית ממים שעסקו בנושא באמצעות דמויות מהסיטקום הוותיק “קרובים קרובים”, ובהן תמונה של יורם יושב על הספה והכיתוב “כשהדוד מאמריקה מגיע, מושיבים את יורם על הכתמים”. זמן קצר אחרי הפרסום, האחיות זיו הסירו את הממים.
האחיות זיו הן מיה זיו, בת 40 מתל אביב, וסתיו זיו, בת 29, במקור ממקיבוץ עמיעד והיום מתגוררת במושב שדמה. הן אמנם חולקות שם משפחה אך אינן אחיות, רק מכונות כך בטלוויזיה החינוכית, שם הן אחראיות על ניהול דף הפייסבוק של הערוץ. “חמש דקות אחרי שהעלינו את הפוסט הבנו שקצת הזדרזנו”, אומרת מיה זיו. “בכל זאת, אנחנו ממומנים בכספי הציבור. אני כאילו לא יכולה להרשות לעצמי להיות בצד אחד. בניגוד לפוסטים פוליטיים אחרים שעשינו, בגלאמין זה היה לצחוק על תופעה מצחיקה מאוד שלא היה איך לאזן אותה, וככזאתי היא נתפסת כתעמולת בחירות. לא היה בכלל רגע אחד שאלה אם היה טעות לעלות. עשינו טעות שהעלינו את זה, ההתלבטות היתה אם להוריד או לא להוריד, כי יש הצהרה גם בלהוריד פוסט”.
מיה זיו וסתיו זיו. צילום: אנה פולנסקי
“בגלל שזה היה ערב הבחירות פשוט אמרו לנו שצריך להוריד”, אומרת סתיו זיו. “ביבי לא התקשר לאלדד ואמר להוריד, זו היתה החלטה פנימית של לא להיכנס לשם. לדעתי, למשל, לא יודעת אם היו צריכים להוריד”. מיה זיו: “אני חושבת שבסופו של דבר לא נגרם נזק, לא לנו ולא לגלאמין. אבל זה בהחלט הזכיר לנו שוב שכמה שאנחנו נהנות וצוחקות ויושבות ומריצות קטעים ובאמת יושבות על מאגר החומרים הגדול, כמה שזה כאילו מגניב ואפשר לעושת דברים כאלה נורא כיפיים עם החומרים האלה, אז אנחנו עדיין גוף ממלכתי”.
אלדד שנתניהו לא התקשר אליו הוא מנכ”ל החינוכית, אלדד קובלנץ. לדבריו, ״פעילות הדיגיטל של החינוכית היא ההוכחה שניתן להיות חתרני וחינוכי, אלגנטי וצעיר וגם חכם ופשוט. ניתן לעשות זאת בתקציב זערורי, כל מה שצריך זה אסטרטגיה מדוייקת וצוות מעולה”. האחיות זיו מחזירות מחמאות על חופש הפעולה ועל קידום פלטפורמות הניו-מדיה כזרוע החדשנות של כלי התקשורת הוותיק. “אלדד נורא נותן דגש לפלטפורמה של הדיגיטל, גם יוטיוב וגם פייסבוק, כממש פלטפורמה בפנה עצמה שהיא יצרנית תוכן. אנחנו ממש, כל כולנו, המאמץ שלנו מרוכז בזה, אנחנו לא עושים עוד דברים”, אומרת סתיו זיו. מיה זיו מוסיפה: “לשמחתי, וחלק מהסיבה שבאמת יכולנו קצת להתפרע על העמוד, היא שאלדד קובלנץ המנכ”ל הוא באופן מפתיע מאוד חובב חתרנות. גם אחרי שפישלנו או כששברנו את האיזון הזה או שעשינו משהו שהוא קצת יותר פוליטי, אז הוא ממש לקח אותנו לשיחות של ‘אל תפחדו מכלום, תמשיכו ככה, תעשו שטויות, יהיה בסדר'”. “הוא ממש רואה בנו את האנדרגראונד של החינוכית”, אומרת סתיו זיו, “ממש נותן לנו חופש ואומר לנו בפירוש להיות, אני לא אוהבת את המילה ‘חתרני’, אבל כן להיות הצוות שמעיז יותר, שלא שומר על התדמית של החינוכית”. לא דברים מובנים מאליהם כשהם מגיעים ממי שחתום על נוסחת הפלייליסט הסחית והמצליחה של גלגלצ.
מיה זיו הגיעה לחינוכית לפני שש שנים, אחרי עבודה בטלוויזיה ובנענע10 ככתבת ועורכת תוכן, וכיום היא ראש צוות תוכן בערוץ. סתיו זיו הצטרפה לפני שנתיים בעקבות מודעה בפייסבוק, אחרי שנה של עבודה דומה בניהול דפי פייסבוק במשרד פרסום: “מאוד לא אהבתי את העמודים שעשיתי שם, כל מיני עמודים של קונגלומרטים שיש דרך מאוד ספציפית לנהל אותם: אתה רושם פוסטים בעמוד וורד, שולח למנהלת שיווק, היא משנה לך הכל ומחזירה לך משהו מזעזע”. ההתחלה בחינוכית היתה בנאלית: “כשהגעתי זה היה עמוד שומם, היו 5000 לייקים, משהו כזה, והפעילות היומיומית היתה נטו לקדם תכנים בצורה הכי אפורה – לשים תמונה, לינק ליוטיוב ומלל. הלינק היה מתוך מטרה שיביא המון טראפיק ליוטיוב. הקהל שלנו בעמוד היה לרוב כל מיני הורים שגדלו על תוכניות של החינוכית, אנשים שנכנסים פעם-פעמיים ביום לפייסבוק ומשתפים תמונה שהדליקה אותם. הקהל בפייסבוק לא היה קהל שחי את העולם הזה”.
“היוטיוב והפייסבוק קצת כרוכים זה בזה כי הם מדברים על אותו דבר – על הפיכה של החינוכית, שמנסה לעשות כמה שיותר חדשנות והתקדמות בתוך תחום הזה”, אומרת מיה זיו. “עוד לפני שהבנו את הפוטנציאל של הפייסבוק, התחלנו מהיוטיוב, העלינו שמה הכל בשידורי בכורה. בהתחלת הדרך השתמשנו בפייסבוק בשביל לקדם את היוטיוב, עד שהבנו שהתכלית בזה היא מאוד חלקית: יוטיוב מתנהל בתוך עצמו, ופייסבוק לא מעודד את המעבר ליוטיוב, את הלינקים, את התפוצה. התחלנו לעשות דברים שנועדו לפייסבוק עצמו, לא כקידום של החינוכית, לא להגיד, תראו את הפרק המגניב הזה, אלא התחלנו לחשוב איך אפשר לעשות את הפייסבוק שיהיה מעניין”.
“במשך השנתיים האלו”, אומרת סתיו זיו, “לא יודעת איך זה התחיל בדיוק, אולי זה משהו שאני הבאתי איתי, יותר תעוזה כזאת לשנות, ולאט לאט התחלנו פוסטים עם יותר ציניות והומור עצמי. החינוכית זה גוף שהתדמית שלו היתה מאוד אפורה, של אנשים שלא שמרו טוב את קטעי הווידאו והם הלכו לאיבוד בארכיון, שמשתמשים באותה תפאורה לכל מיני תוכניות, ואז הבנו שלמה לא לצחוק על זה בעצם? הומור עצמי מתקבל בצורה מדהימה אצל הקהל שלנו, וגם גורם להמון שיתופים והנאה של הגולשים, וגם הנעה, שהם משווקים את זה. גם הקטע הזה של פוסטים שבכלל לא באים לתת תכנים אלא לקדם את הפייסבוק שלנו כיצרן תוכן. הרבה פעמים הם הגיעו לצינור לילה, במקו היו כתבות, וזה הוסיף לנו המון לייקים. עבדנו עם גוף שעושה לנו קידום ממומן ואין בכלל מה להשוות, הכוח של הוויראלי הרבה יותר חזק”.
כלי חשוב נוסף הוא מה שסתיו זיו מכנה “מענה הדוק”, כלומר ניהול דיאלוג עם הגולשים. אחד מהם כתב לחינוכית שהמומינים הם מתנחלים בלתי חוקיים בעמק שעליו השתלטו, ושאל: “אתם לא חושבים שזה בזיוני לשתף פעולה עם קולוניאליזם ולהפיץ את מסרי האפרטהייד נגד הסרחים בערוץ שאמור להיות חינוכי לילדים?”; סתיו זיו ענתה לו בשם הערוץ, “נשמע לנו שאפשר לעשות על זה גם קורס בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטה: מומינים בשירות הקולוניאליזם: הפצת מסרים קולוניאליסטיים באצטלה של תוכנית ילדים”. הגולש שיתף את התגובה וכתב: “עכשיו זה רשמי, חינוכית 23 הם העמוד הכי טוב בפייסבוק!”
החינוכית מדוכאת מהזדקנותה, טוקבקיסטים נגד קרובים קרובים
סתיו זיו מציגה פעילויות מוצלחות מדף הפייסבוק של החינוכית.
1) יום הולדת לחינוכית – שימוש בפיצ’ר של פייסבוק כדרך לעשות דברים קצת אחרת (אמוטיקנים והאנשה של החינוכית לפרופיל אישי).
2) קמפיין טוקבקים – קידום הפרק האבוד של קרובים קרובים בהדרגה. התחלנו בדיון כביכול ספונטני על הלופ האלמותי של קרובים קרובים – להמשיך או להפסיק, והמשכנו בקמפיין בסגנון “הקראת טוקבקים” (1, 2, 3) שחשף למעשה את הפרק האבוד.
בין אם אתם מעריצים מושבעים, ובין אם מאסתם בתכנית, ביום הבחירות ב-22:00 כולם צופים בפרק האבוד של 'קרובים קרובים'. יונית לוי, תמר איש שלום ויעקב אילון – תגידו שלום ולהתראות לרייטינג שלכם!
Posted by חינוכית 23 on Thursday, March 12, 2015
3) “פריימינג”, במקום לשתף תכנית מלאה מהיוטיוב, לקחת קטע מעניין ומעורר מחלוקת ולהטמיע בפייסבוק. במקרה הזה השיר הקונטרוברסלי של עדי קיסר, שיתופים בשפע.
המשוררת עדי קיסר היא המזרחית שאתם לא מכירים.הפרק המלא של חוצה ישראל עם קובי מידן זמין גם בYouTube:https://www.youtube.com/watch?list=PL51YAgTlfPj4zFxXNjp8UC6nE9ePEQ9Ai&v=sNgCPptbV44&feature=player_detailpage#t=0
Posted by חינוכית 23 on Wednesday, January 7, 2015
4) תכניות החינוכית מתחפשות לכבוד פורים – זווית אחרת לפורים.
לכבוד פורים : תכניות החינוכית מתחפשות והראשון בסדרה: ''היה היה'' מתחפשת לסרטון דעא"ש
Posted by חינוכית 23 on Monday, February 23, 2015
5) פוסט דופלגנגר – שימוש בדמויות החינוכית.
6) פוסט שיריונים – שימוש בדמויות החינוכית.
7) פוסט יום המשפחה מרקו – שימוש בדמויות החינוכית.
8) פוסט המכשפות – הדרה נשית מהמופע של אביב גפן ורוקסן, נקיטת עמדה כדרך להשתמש בחומרים בצורה קצת אחרת.
היום ייערך המופע ''חוזרים לרוקXן'', והחינוכית מפרגנת לנהדרות הנעדרות ממנו, בפלייליסט מיוחד בערוץ המוזיקה שלנו: https://www.youtube.com/watch?v=HFbfPX26C5w&index=1&list=PLQlJ8z_GdC2kNlELIz6JpLiZ4-qnK21CJ
Posted by חינוכית 23 on Thursday, February 19, 2015
9) סרטון של ערן שטרום – גולש ששם לנו על הוול סרטון יוטיוב שמשווה בין מערכון זהו זה לפרסומת הלוטו שכביכול העתיקה. יצרנו איתו קשר וביקשנו רשות להטמיע אצלנו בפייסבוק, מתוך הבנה שזה יעשה הרבה יותר הייפ ויהיה יותר ויראלי (ובעיקר, יעשה הייפ אצלנו בעמוד). הגולש הסכים.
מדהים.כשערן שטרום, חובב זהו זה, צפה בפרסומת החדשה של הלוטו, היא נראתה לו – איך לומר? – קצת מוכרתהרבה פירגון לערן על העריכה המרשימה של הסרטון
Posted by חינוכית 23 on Monday, March 23, 2015
10) המענה ההדוק שהזכרנו, עונים לכל גולש, גם לכאלה שסתם באים “לשגע” אותנו. קרה לא מעט שגולשים שיתפו את המענה ה”חריג” בנוף העמודים העסקיים.
11) עושים צחוק גם מכל מיני קליפים הזויים מהאיייטיז מדי פעם.
דפנה ארמוני חוגגת מחר יום הולדת, ואנחנו מאחלים לה מזל טוב עם קליפ מקפיץ שעושה שימוש מושכל בגברים בג'ינס ובובות ראווה שנפלו ממשאית
Posted by חינוכית 23 on Thursday, March 12, 2015
התפרסם בגליון 4.2015 של מוסף פירמה של גלובס
זהירות: כשאתם קונים מוצרי עישון, אתם מממנים את המאבק למען לגליזציה של קנביס
הקלישאה המתבקשת היא שהמיזם הזה נולד בישיבה של חברים שנטלו סם מסוג קל, שגורם לכך שכל רעיון שעולה נשמע ממש גאוני, בלי קשר לגאוניותו בפועל. הסיבה האמיתית היא הסתבכות עם החוק נגד סמים קלים. “הסיפור של הלגליזציה הוא סיפור אישי. אני כנער צעיר נפגעתי מהחוק הזה”, אומר אייל אקרמן, ממייסדי ונקו, חברה למכירת מוצרי עישון נפוצים, שקמפיין מימון-קהל מיועד לממן את הקמתה, ושהדיבידנדים שלה יממנו מאבקים למען לגליזציה של קנביס בישראל.
“אנחנו שלושה יזמים צעירים, מגיעים מהעולם הפוליטי והעסקי, ועושים את הדבר הזה מתוך אידיאולוגיה”, מספר אקרמן. השלושה הם יניב אפרים, סמנכ”ל, שהיה מנכ”ל ומייסד מערכת ניהול לעסקים קטנים ובינוניים בשם Officeguy, מייסד “בית החיבוקים” בירושלים והמנכ”ל הראשון של תנועת “התעוררות בירושלים”; אלעד וולף, סמנכ”ל גם הוא, שהיה ממייסדי “ישראל חופשית” וניהל קמפיינים פוליטיים ומאבקים ציבוריים בנושאי שוויון, חירות וזכויות אדם; ואקרמן עצמו, המנכ”ל, שהיה ממייסדי ארגון “ישראל חופשית” לחופש דת, מראשוני תנועת “התעוררות בירושלים” ומתמודד מטעם מרצ למועצת עיריית ירושלים.
“מיליון צרכנים הם לא עבריינים, והם אנשים נורמטיביים, ואני רואה שהשיח שמייצגים היום סביב זה הוא שיח סטיגמתי שלא מצליח לקדם את הנושא”, אומר אקרמן. הבחירה במודל הייחודי של עסק שמממן מאבק פוליטי נולדה מצורך: “אנחנו הבנו שמה שחסר במאבק למען הלגליזציה, וזה בולט במיוחד מול המתנגדים של הלגליזציה בישראל, זה כסף. למתנגדים יש הרבה מאוד כסף, יש כל מיני גורמים כלכליים שמתנגדים ללגליזציה, ולנו אין. באנו כדי לאזן את המצב, לנצל את הכוח הכלכלי שכבר קיים היום אצל קהילת צרכני הקנביס, ולהפנות אותו, במקום לכיס של בעלי הון כאלה ואחרים, לטובת המאבק ללגליזציה”.
אתם מקבלים משכורות?
“אנחנו כרגע עובדים לחלוטין בהתנדבות ואני מאמין שנעבוד בהתנדבות עוד הרבה זמן. כמובן שבמידה והחברה תהיה הצלחה כמו שאנחנו מקווים, נעזוב את העבודות שלנו, נעבור לעבוד במשרה מלאה בחברה ונקבל משכורת כמו כל עובד אחר. אחד המנגנונים שאנחנו מתחייבים אליהם זה שהכנסות והוצאות החברה יהיו שקופים באתר שלנו, כל אחד יוכל להיכנס ולראות כמה כסף נכנס וכמה כסף הוצאנו על משכורות, אין חשש שאנחנו לוקחים דיבידנדים באמצעות משכורות”.
ונקו תלווה על ידי ועדת היגוי, שתפקידה לבקר את פעילות החברה ולבחור לאן יופנה המימון, כשהפעילויות העיקריות יהיו קמפיינים ציבוריים לשינוי המודעות, מחקרים עצמאיים על השפעות הקנביס ופעילות שתדלנות בכנסת, עם אופציה למימון הפגנות, פעילות ציבורית של ארגונים ציבוריים וסיוע משפטי לצרכני קנביס. הוועדה מוקמת בימים אלו מנציגי ארגונים אזרחיים למען לגליזציה ודמויות ציבוריות שמזוהות עם המאבק, ובהם סילביה שיינבאום, החולה הראשונה בישראל שקיבלה קנאביס רפואי ומייסדת תנועת “חשיש לקשיש”; הבדרן גדי וילצר’סקי; ג’ובאנה קליימרמן, מפעילת דפי הפייסבוק “יוצאים מהארון הירוק” ו”אמהות בעד קנאביס בישראל“; שלומית שמש, מטופלת בקנביס רפואי, פעילה במאבק למען לגליזציה וממארגנות ההפגנות בנושא; ויש מגעים לצירוף ד”ר ברקת שיף, רופאה המטפלת בכאב ומנפיקה המלצות לחוליה לשימוש בקנביס רפואי, ובבחירות האחרונות מקום 2 ברשימת “עלה ירוק” לכנסת.
כמה כסף צפויה הפעילות לתרום למאבק למען הלגליזציה?
אקרמן: “יש לנו כמה תחזיות, זה תלוי בהצלחה שלנו עם הגיוס-המונים, בהצלחה לחדור לשוק, באופן שבו נמכור – אנחנו נמכור גם באינטרנט וגם בקיוסקים, וקשה לנו להגיד כמה קל יהיה לאנשים לעבור לקניה באינטרנט, ששם אחוזי הרווח משמעותית גבוהים יותר כי אין לנו מתווך. בתחזיות הפסימיות ביותר בתרחיש האופטימי, אנחנו מגיעים תוך שנה למאות אלפי שקלים רווח נקי שעובר לטובת פעילות”.
אחד התומכים בונקו הוא השחקן והקומיקאי תומר שרון. “בתור מעשן-לשעבר ואדם שחירות חשובה לו, המיזם הזה עונה, קודם כל, על הצורך הבסיסי לחופש לעשות כל דבר שאינו מזיק לאחרים, ובטח דברים שמועילים להם”, הוא אומר. “הדרך המקורית שבה האנשים מונקו בחרו היא עקיפה של המנגנון הטייקוני שעומד מאחורי אי-הלגליזציה, ואף הדמוניזציה, של הגראס. הוא אומר לך, בוא קנה מוצרים שבמילא תקנה ובאיכות מעולה, והרווחים ילכו באופן שקוף לגמרי למאבק הלגליזציה. זה מקורי וחשוב ושופך אור על התועלת העצומה שיש לקנאביס מעבר לסטלה”.
אלעד וולף, יניב אפרים ואייל אקרמן, מייסדי ונקו. צילומים: טל גולדמן, צילום פרטי וניקי טרוק
קמפיין המימון, שהיזמים הרימו באופן עצמאי כדי לחסוך את העמלות שגובות פלטפורמות מימון-המון, הגיע בשבוע וחצי, בלי הרבה קידום ופרסום, לקצת יותר מ-50 תורמים, שתרמו 18.5 אלף שקלים מתוך יעד של 120 אלף. אקרמן מסביר: “מכיון שאין דיבידנדים בחברה, לא רצנו לחפש משקיעים גדולים – לבעלי הון ואנשים שיש להם כסף אין אינטרס להשקיע בחברה כזו, כי הם לא יראו ממנה כסף בחזרה. זו חברה שהיא חברתית לא פחות משהיא כלכלית. לא רק שאנחנו מאמינים שמהציבור יותר קל לגייס, אנחנו מעדיפים לקבל את הכסף מהציבור מאשר מבעלי הון, מעדיפים לקבל מעט כסף מהרבה מאוד אנשים”. הכסף שיגוייס נועד לתשלום למעצב, לעו”ד, לרו”ח, למימון תהליך רישום החברה ברשם החברות ותשלום למפעלים כדי שיעברו מייצור דוגמיות לייצור המוני של הסחורה.
חודש וחצי נותר עד תום הזמן שהוקצב לגיוס. בין התשורות לתורמים יש הזמנה לחזרה למופע הסטנדאפ של שרון בסלון ביתו וכרטיס למופע (300 שקל), דייט עם וילצ’רסקי או עם ח”כ תמר זנדברג (1500 שקל), דיוקן אישי על ניירות הגלגול (15 אלף שקל) וחברות של שנתיים בוועדת ההיגוי (21 אלף שקל).
התפרסם במגזין טיים אאוט תל אביב, 22.4.2015
המשוואה של סופרדג: המחשבים שלנו אינם בטוחים
המידע שאנחנו מעבירים ושומרים על המחשבים שלנו אינו בטוח, מזכירים לנו יצרנית המחשבים לנובו וקבוצת הקראקרים אדירת המשאבים Equation Group.
יצרניות מחשבים מקבלות תשלום מחברות תוכנה כדי להתקין מראש את תוכנותיהן במחשבים חדשים שהן מוכרות. התוכנות מכונות בסלידה crapware, חוראה בעברית, משום שהן לא מועילות למשתמשים, ולעתים מזיקות להם. בחצי השנה האחרונה שיווקה לנובו לפטופים שבהם הותקנה סופרפיש, חוראה להצגת פרסומות שהתגלתה גם כרוגלה, תוכנה שמרגלת אחרי המשתמש. התוכנה נדחפת בין הדפדפן לבין האתר שאליו המשתמש גולש ומציגה לו תעודה אלקטרונית משלה במקום את זו של האתר, שבאמצעותה הגולש יודע שהוא אכן הגיע לאתר האמיתי ולא למתחזה. בכך התוכנה שוברת את הקישור המאובטח, ויוצרת פירצה שמאפשרת לקראקרים לנטר את התעבורה – למשל, פעולות מקוונות בחשבון הבנק של המשתמש. לנובו סיפקה בתחילה התנצלות רפה, ואחר כך, בעקבות הביקורת, הודתה שפישלה בגדול. גם בסופרפיש התנצלו.
לרוכשי מחשב חדש מומלץ תמיד להסיר את החוראות שמגיעות איתו, ואם אפשר, לפרמט ולהתקין מאפס את מערכת ההפעלה. פירמוט הוא גם ההמלצה למי שווירוס קשה להסרה משתולל לו במחשב. אולם הרוגלות של איקווייז’ן גרופ הופכות את השיטה הזאת לבלתי יעילה. הקבוצה מצאה דרך לשנות את הקושחה (תוכנה שמוטמעת ברכיבי חומרה ומנהלת אותם) של כוננים קשיחים של מספר רב של יצרנים, וליצור על גבי הכוננים חלקים נסתרים, שהם בלתי נראים ובלתי נגישים למשתמש. בחלקים האפלים הללו אפשר להסתיר קבצים של המשתמש, שיישמרו שם ויהיו נגישים לקראקרים גם אחרי פירמוט גורף, או לאחסן שם רוגלות ו-וירוסים, ולהפעילם מחדש גם אחרי ניקוי באנטיווירוס או פירמוט.
חוקרי חברת הסייבראבטחה הרוסית קספרסקי חשפו את איקווייז’ן גרופ, נתנו לה את שמה בגלל חיבתה למשוואות ולהצפנה, אמרו שהיא פועלת יותר מעשור ואולי אף שני עשורים, ורמזו שמאחוריה עומד גוף גדול, חזק ובעל אמצעים, כלומר גוף ביון של מדינה, כלומר, בלי להגיד זאת במילים מפורשות, מדובר ב-NSA, הסוכנות לבטחון לאומי האמריקאית. סוכני ביון אמריקאיים לשעבר אישרו זאת לסוכנות הידיעות רויטרס.
רוב האנשים יכולים להתנחם בעובדה שהם לא מעניינים את סוכנות הביון האמריקאית. אבל יכולות איסוף ואחסון המידע של NSA מאפשרות לה לשמור את כל מה שאנחנו עושים בסייברספייס בארכיון דיגיטלי עצום, שאין לדעת מתי ולמה ואיך ישמש נגדנו.
התפרסם במדור “השרת” במוסף פירמה של גלובס, 3.2015
האם סגירת פרופילי רשתות חברתיות של פעילי דאע”ש פוגעת במעקב אחרי פעילותם?
טוויטר סגרה בתחילת החודש כעשרת אלפים חשבונות שמקושרים לתנועת המדינה האיסלאמית (דאע”ש) “בגלל ציוץ איומים אלימים”, לפי נציג החברה.
עד כה, טוויטר הודתה בהשעיית עד 2000 חשבונות בשבוע בחודשים האחרונים. נציג טוויטר, שלא זוהה בשמו מסיבות אבטחה, אמר לניו יורק טיימס שהגידול בהשעיות החשבונות נובע בחלקו ממאמץ פומבי של מתנגדי דאע”ש, ובהם קבוצות האקרים ולוחמים-מקוונים מטעם עצמם, לחשוף חשבונות של פעילי ותומכי דאע”ש ולדווח עליהם לטוויטר. “קיבלנו כמות גדולה של דיווחים”, אמר הנציג.
יש גם מי שחושב שהצעד חסר תועלת, ואף מזיק. פעילים שעוקבים אחרי פעילות דאע”ש ברשתות החברתיות אומרים שמשתמשים שחשבונותיהם נסגרו פותחים לעתים חשבונות חדשים בקלות ובמהירות, לפעמים אף תוך שימוש באותו שם משתמש, בתוספת אות או מספר. בין הפעילים נגד דאע”ש יש כאלו טוענים שסגירת החשבונות מקשה על מעקב אחר פעילות הארגון.
דוגמה טריה לשימוש בפרופילי רשתות חברתיות של פעילי דאע”ש נגדם התרחשה כאשר ה-FBI עצר את ג’ון טי. בוקר, בן 20 מטופייקה, קנזס, בחשד שזמם לפוצץ בסיס צבאי בקנזס בשליחות דאע”ש. לפי התלונה הפלילית שה-FBI הגיש לבית המשפט המחוזי של קנזס (פדף), בוקר, שידוע גם בשם מוחמד עבדאללה חסן, כתב בפייסבוק באמצע מרץ אשתקד מספר סטטוסים שהעידו על מזימתו: “בקרוב אעזוב אתכם לנצח, אז להתראות! אני הולך לצאת בג’יהאד ומקווה שאמות”; “ההתכוננות למות בג’יהאד היא פרץ אדרנלין אדיר!! אני כל כך מתוח. לא כי אני מפחד למות אלא כי אני מתאווה לפגוש את האל שלי”.
אדם שראה את הסטטוסים דיווח עליהם ל-FBI, שהצליח לאתר את זהותו של בוקר לפי מידע פומבי שפרסם בפייסבוק שלו. למחרת הסטטוס על ההכנה למוות בג’יהאד, סוכני FBI שוחחו עם בוקר על הסטטוסים שלו, והוא הודה כי התגייס לצבא ארה”ב כדי לבצע מתקפה מבפנים נגד חיילים אמריקאיים. ה-FBI הצמיד לבוקר שני סוכנים סמויים שהתחזו למי שרוצים לסייע לו במזימתו, ואתמול, כשניסה בוקר לבצע את זממו, הוא נתפס ונעצר.
עוד בנושא: יוטיוב וטוויטר נלחמות בהפצת סרטון עריפת הראש של ג’יימס פולי >>
רוצים חינוך למדעים? שילחו את הילדים שלכם למכרה
מיקרוסופט מקמצת במידע על תוכניותיה העתידיות בנוגע למיינקראפט, משחק הווידאו הפופולרי שרכשה ב-2.5 מיליארד דולר. אבל הדברים שאמר מנכ”ל החברה, סאטיה נדלה, ביום הכרזת הרכישה, לא משאירים מקום לספק – מיקרוסופט רואה במיינקראפט כלי חשוב לחינוך טכנולוגי. נדלה השתתף באותו יום במפגש של לשכת המסחר המטרופוליטנית של סיאטל. הוא סיפר שבאותו בוקר, בתו בת ה-10 שאלה אותו אם הוא יודע משהו על זה שמיקרוסופט קונה את מוג’אנג. “עבורי”, אמר נדלה, “מה שמיינקראפט מייצגת הוא יותר מזכיון משחק שהוא להיט. זו פלטפורמת עולם-פתוח. אם תחשבו על זה, זה המשחק הזה שהורים רוצים שהילדים שלהם ישחקו בו”. לדבריו, “אם אתם מדברים על חינוך ל-STEM (ר”ת של מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה), הדרך הכי טובה להכניס מישהו ל-STEM, או לעורר את סקרנותם, זו מיינקראפט”.
מיינקראפט הוא משחק וידאו בגוף ראשון מז’אנר ארגז-חול, מעין לוח לגו אינסופי מעשית שבו השחקן חוצב וכורה משאבים, ובהם פחם, עורות של חיות ועץ, ומשתמש בהם לבנות לעצמו מגורים, כלי עבודה, כלי נשק וכדומה, כשהוא צריך לשמור על בריאותו ולהתגונן מאויבים ובהם זומבים. האפקטים הקוליים לא מרשימים, גרפיקת הקוביות שלו בסיסית וגסה (אבל מאפשרת לבנות דברים, מבתים ועד מדינות שלמות, ואפילו מחשב בסיסי שעובד), והוא משחק הווידאו הנמכר בעולם עם יותר מ-100 מיליון הורדות למחשבים לבד (ללא קונסולות). המורה ג’ואל לוין גילה במשחק הזה הזדמנות חינוכית.
לפני חמש שנים שיחק לוין בגירסה מוקדמת של מיינקראפט עם בתו בת ה-5, וגילה שהמשחק מלמד אותה במהירות דברים הן בעולם של המשחק עצמו והן כישורים כלליים: היא הבינה איך עובד החלל הווירטואלי שבו מתקיים המשחק, פתרה חידות ואף שיפרה את כישורי הקריאה והכתיבה שלה כי רצתה לתקשר עם שחקנים אחרים, כך לפי כתבה שפורסמה במגזין “אטלנטיק”. לוין הביא את המשחק לבית הספר היסודי הפרטי בניו יורק, שבו לימד טכנולוגיה, והצלחת הניסוי בן השבוע הביאה להארכתו לסמסטר שלם. לוין הבין שיש לו פיצוח, גייס שותפים והקים סטארטאפ בשם TeacherGaming, שקיבל את ברכת מוג’אנג, יצרנית מיינקראפט. תחת הסטארטאפ יצר לוין את MinecraftEdu, גירסת מיינקראפט מותאמת ללימוד. באוקטובר סיפר לוין בבלוג הטמבלר של MinecraftEdu שהגירסה החינוכית תורגמה לארבע שפות, ומשמשת תלמידים מהגן ועד האוניברסיטה ביותר מ-40 מדינות.
לוין משתמש במיינקראפט ללמד בכיתות ב’ שיעור שהוא מכנה “אזרחות דיגיטלית”, שכולל שימוש בטוח באינטרנט, פרטיות, תקשורת והבנת השלכות של מעשים בעולם הדיגיטלי. בראיון לטקרפבליק אמר: “הצלחנו לשחק תרחישים שבהם התלמידים היו צריכים לעבוד יחד, לפתור בעיות, להתגבר על מחלוקות בחלל הווירטואלי הזה”. מורים לאנגלית אומרים לתלמידיהם לכתוב יומנים על חוויותיהם במשחק, ומורים לשפות זרות מבקשים מהתלמידים לתקשר ביניהם במשחק רק בשפה הנלמדת. המורה מייקל הארווי יצר במיינקראפטאדו עולם-משחק שבו התלמידים מתחרים זה בזה על איסוף קוביות עם מספרים וסימני חשבון לשם יצירת משוואות פשוטות, ועולם שבו דמויות חיצוניות מלמדות את התלמידים איך עובדת חווה חקלאית, שאחרי הצפייה בה הם נדרשים למצוא דרכים לבנות חווה משגשגת למרות שיש לה מקורות מים מאוד מוגבלים. המורה אריק ווקר בנה עולם שבו התלמידים יכולים ללמוד על תרבויות עתיקות. המורה סטיבן אלפורד מלמד במיינקראפט איך חלקיקים יכולים לעבור בין מצבי צבירה, כשהאווטרים של התלמידים בעולם-המשחק משמשים בתפקיד החלקיקים.
מרקוס “נאץ'” פרסון, היוצר של מיינקראפט, נרשם בתיכון לקורס תכנות, אבל במקום להקשיב למורה יצר גירסה משלו למשחק הווידאו הקלאסי פונג. בהמלצת המורה הוא ויתר על המשך הקורס, ניגש למבחן הגמר וקיבל 100, כך לפי הספר שנכתב על תולדות המשחק, “Minecraft: The Unlikely Tale of Markus ‘Notch’ Persson and the Game That Changed Everything”. את מיינקראפט פיתח בסופשבוע אחד במאי 2009, ושחרר אותו לעולם בלי הוראות משחק. אנשים שקנו את המשחק ב-10 אירו לעותק נאלצו להתחיל לשחק ולנחש מה המטרה, ולדבר ביניהם כדי לחלוק רעיונות וטיפים. כמו העולם בתוך המשחק, גם המשחק עצמו נבנה בשלבים תוך כדי ניסוי וטעיה – פרסון המשיך לשחרר בסופי שבוע תוספות לגיימפליי, מהלך העלילה והשיחוק במשחק.
ההתאמה של מיינקראפט לחינוך נובעת משילוב של הפופולריות שלו והלימודיוּת המובנה במשחק בו. מי שמשתמש במיינקראפט לחינוך עושה שימוש בעניין של התלמידים במשחק כדי ללמד אותם כישורים שנחוצים בו (כמו הקלדה כדי לתקשר בין השחקנים וחיפוש באינטרנט כדי למצוא עוד מידע על המשחק); ובונה בו אתגרים, כמו החווה עם המחסור במים, שגורמים לתלמידים לרצות ללמוד עוד דברים כדי לעמוד בהם. התלמידים עושים זאת בלי לשים לב שהם בעצם לא רק משחקים, אלא גם לומדים. במיקרוסופט יצטרכו לחשוב איך מקדמים את השימושים החינוכיים בלי להרוס את חווית המשחק.
התפרסם בבלוגיה של MindCET – מרכז חדשנות בחינוך מבית מטח
ו…הופ! הפרטיות שלכם נעלמה
“המדיניות של גוגל היא להגיע ממש עד הקו הקריפי ולא לחצות אותו” – מנכ”ל גוגל, אריק שמידט, מתייחס לרעיון ליצור שתל-גוגל שיושתל בבני אדם (האטלנטיק, 1.10.2010)
מי אני? זכר, בן 35-44, לא ידוע אילו שפות אני דובר, אני מתעניין בסרטי אקשן והרפתקאות ו-17 ז’אנרים נוספים ואוהב לשמוע מוזיקת רוק קלאסי ואולדיז ושמונה ז’אנרים נוספים. זה כל המידע שמופיע בעמוד העדפות הפרסום שלי בגוגל, שלפיו מחליטה ענקית המידע אילו פרסומות להציג לי כשאני משתמש במוצריה או גולש באתרים שמציגים פרסומות באמצעותה.
עמוד העדפות הפרסום הזה נועד לגרום לי לחוש שהמידע שלי בשליטתי. מדובר בהסחת דעת על גבול ההטעיה – גוגל יודעת עלי הרבה יותר מאשר טווח הגיל והגדרות כלליות ולא ממש מדוייקות של הטעם הבידורי-תרבותי שלי. אני מעריך שהיא יודעת עלי יותר ממה שהחברים שלי יודעים עלי, ואולי גם יותר מבני משפחתי הקרובים.
מעריך? אולי? אני נזכר בסיפור שהתפרסם לפני שלוש שנים בניו יורק טיימס על האיש שהגיע לסניף של ענקית הקמעונאות האמריקאית טארגט במיניאפוליס ודרש לדבר עם המנהל. “הבת שלי קיבלה את זה בדואר”, אמר והציג קופונים שנשלחו לבתו. “היא עדיין בתיכון, ואתם שולחים לה קופונים לבגדי ילדים ועריסות? אתם מנסים לעודד אותה להיכנס להריון?”
הסיפור התחיל בתחילת האפסטיז, כשבטארגט החליטו לפרסם את רשת החנויות לקהל מפולח של נשים הרות, זמן שבו הן פתוחות יותר לשינוי הרגלי קנייה, במטרה להפוך את טארגט למקום הקניות העיקרי שלהן. מאחר שרישומי לידה בארה”ב הם מידע פומבי, ברגע שנרשמת לידה מתנפלים על ההורים הטריים קמעונאים רבים שרוצים לגייס אותם כלקוחות. לכן ביקשה טארגט להגיע ללקוחות מוקדם יותר, כשהן הרות אך טרם ילדו, בערך בטריימסטר השני.
טארגט אוספת מידע רב על לקוחותיה החוזרים. היא מצמידה לכל לקוח כזה מספר מזהה ייחודי שנקרא Guest ID, ואוספת מידע על הקניות שלו בכל דרך אפשרית – אם ש/ילם בכרטיס אשראי, העביר כרטיס חבר, הקליק על לינק בניוזלטר שלה, השתמש בקופון, מילא סקר, שלח בדואר דרישת החזר או התקשר לשירות לקוחות. בנוסף, החברה קונה מידע על לקוחותיה מחברות חיצוניות שמתמחות בכך. למרות זאת, אין לה מידע רב על הריונותיהן של לקוחותיה, למעט כאשר אלו מחליטות להירשם לרשימת מתנות בהזמנה למסיבת לידה.
אנשי השיווק בטארגט פנו לאנדרו פול, שהיה אז סטטיסטיקאי טרי בחברה, ושאלו אם יש דרך לגלות אם לקוחה נמצאת בהריון, גם אם היא לא רוצה שבטארגט ידעו על כך, כלומר לא חשפה את המידע הזה מרצונה בפני התאגיד. פול הריץ בדיקות על המידע על לקוחות נשים מרשימות מסיבת הלידה. הוא גילה תבניות חוזרות של שינויים בהרגלי הקניה שלהן מרגע שנכנסו להריון, כמו מעבר מקרם לחות ריחני לכזה ללא ריח, ורכישה מוגברת של תוספי המזון סידן, מגנזיום ואבץ. הניתוח איפשר לו לא רק להעריך לפי הרגלי הקניה אילו נשים בהריון, אלא גם באיזה שלב בהריון הן נמצאות, מה שאיפשר לטארגט לשלוח קופונים מתאימים ברמת דיוק מפחידה. “אנחנו מאוד שמרנים לגבי עמידה בחוקי הפרטיות”, סיפר פול לניו יורק טיימס לפני שהבוסים נבהלו והורו לו להפסיק לדבר עם התקשורת, “אבל אפילו אם אתה מציית לחוק, אתה עשוי לעשות דברים שיגרמו לאנשים בחילה”. זוכרים את הקו הקריפי של גוגל? כזה בדיוק.
כדי לא להקריפ מדי, טארגט נמנעה מהתייחסות ישירה וחסרת טקט להריון, כדוגמת חוברת קופונים עם הכותרת “מזל טוב לקראת הולדת ילדך הראשון!”, ופרסמה את המוצרים המיועדים לנשים הרות באופן מרומז יותר. אלא שזה לא תמיד עובד, כפי שלמדה על בשרה בתו של האיש הזועם, שקיבלה את הקופונים כשנה לאחר תחילת תוכנית הפרסום של טארגט לנשים הרות. כשמנהל החנות התקשר לאביה כמה ימים אחרי פגישתם, במטרה להתנצל שוב, האב סיפר לו: “היתה לי שיחה עם הבת שלי. מסתבר שבבית שלי התרחשו דברים שלא הייתי לגמרי מודע להם. היא עומדת ללדת באוגוסט. אני חייב לך התנצלות”.
אם המידע שהיה זמין לרשת חנויות לפני עשור הספיק כדי לדעת מתי תיכוניסטית ממיניאפוליס בהריון, ברור שגוגל יודעת עלי היום יותר ממה שהחברים והמשפחה שלי יודעים עלי, ובמקרים מסויימים גם יותר ממה שאני יודע על עצמי. כל חיפוש שאני מבצע במנוע של גוגל, כל תוצאת חיפוש שאני נכנס אליה, כל אתר עם כלי הניתוח גוגל אנליטיקס שאני מבקר בו, כל אימייל שאני שולח או מקבל בג’ימייל, כל סרטון שאני צופה בו ביוטיוב, כל סטטוס שאני משתף ברשת החברתית גוגל פלוס, כל אפליקציה שאני מתקין בסלולרי מבוסס האנדרואיד שלי, כל ניווט שאני עושה בווייז, כל פרסומת גוגל שאני מקליק עליה, כל משפט, מסמך או אתר שאני מתרגם בגוגל טרנסלייט, כל הודעה או סמס שאני מקבל או שולח באמצעות גוגל הנגאאוטס, כל איש קשר מג’ימייל שאני מדבר איתו בטלפון – כל פעילות כזאת, שמתבצעת באמצעות שירותי גוגל או בנוכחותם, שוברת עוד לבנה בחומת הפרטיות שפעם חצצה ביני ובין העולם, ומספקת עוד מידע עלי לגוגל, לעובדיה שעלולים להשתמש לרעה בגישה למידע עלי בזדון או ברשלנות, להאקרים וקראקרים שמוצאים פירצות או מנקבים הגנות ושואבים את הפרטים, לגופי ביון שמיירטים תעבורת נתונים באוויר הרווי בתעבורת נתונים אלחוטית, בים על כבלי התקשורת הקבורים בו וביבשה בחדרי האזנה סודיים במשרדי חברות התקשורת, ולממשלות ורשויות החוק שגוגל משתפת איתן פעולה בגלוי או בסתר.
וכל זה בחברה אחת בלבד מבין גופים רבים מספור שמספקים לנו שירותים, ובאותו זמן אוספים עלינו מידע.
הממשלה וחברות הטכנולוגיה ישמחו אם תפסיקו עם כל הפרטיות הזאת
“תמיד היתה לנו נקודת מבט מאוד שונה לגבי פרטיות בהשוואה לכמה מהקולגות שלנו בעמק [הסיליקון]. אנחנו מתייחסים לפרטיות מאוד ברצינות. […] יש לנו חנות אפליקציות שאנחנו אוצרים. דחינו המון אפליקציות שרוצות לקחת הרבה מהמידע האישי שלכם ולשאוב אותו לענן. המון. הרבה אנשים בעמק חושבים שאנחנו מאוד מיושנים בנושא. […] פרטיות משמעותה שאנשים יודעים על מה הם חותמים, באנגלית פשוטה, שוב ושוב” – מייסד ומנכ”ל אפל, סטיב ג’ובס (כנס D8, יוני 2010)
הפרטיות שלנו – הזכות והיכולת שלנו לשלוט בהפצה, באיסוף, בשמירה ובניתוח של מידע על עצמנו – תמיד היתה נרדפת. המדינה רוצה לדעת מה אנחנו עושים וחושבים, כדי לכלכל את צעדיה בהתאם לדעת הקהל, לבצע עלינו מניפולציות ולהימנע מהפיכות. רשויות החוק מחטטות בחיינו כדי לאתר פושעים, למנוע פשעים ולשמור על הסדר הציבורי. מעסיקים רוצים לשלוט בזמן שלנו, למקסם את התועלת של עבודתנו ולמנוע מאיתנו למכור מידע למתחרים או לעבור לעבוד אצלם. חברות מסחריות רוצות להוציא מאיתנו כמה שיותר כסף. חברים רוצים לדעת מה אנחנו חושבים עליהם, מה אמרנו עליהם מאחורי הגב ואם אפשר לסמוך עלינו ברגע האמת. בני הזוג שלנו רוצים לדעת שאנחנו לא התחלנו לעשן, התמכרנו להימורים, שקענו בחובות או מצאנו מאהב. עבריינים ישמחו להשיג מידע אישי מביך עלינו כדי לסחוט אותנו, או לברר מתי אנחנו לא בבית כדי לגנוב לנו את מערכת הבידור הביתית ואת המזומן שאנחנו מחביאים בפחית קפה במקפיא.
אבל היום הפרטיות שלנו לא סתם נרדפת – היא נמצאת בסכנת הכחדה. לטכנולוגיה יש תפקיד משמעותי בכך, הן כמאפשרת של פעולות ומניפולציות רחבות היקף על מידע (ייצור, הפצה, איסוף, אחסון, ניתוח ויישום), והן כיוצרת עולם מקוון מקביל, שבו אנו משכפלים את חיינו הפיזיים הקיימים ובוראים לעצמנו חיים דיגיטליים חדשים. הטכנולוגיה אמנם מספקת לנו כלים שמאפשרים לנו להגן על פרטיותנו בדרכים שלא היו אפשריות או פרקטיות בעבר (כמו הצפנה שנחשבת בלתי-פציחה של תכתובות האימייל שלנו), אבל היא גם המצע שעליו צמחה והתפתחה – בעידודן הנלהב של ממשלות ותאגידי מדיה אינטרסנטיים – חברה שבה שמירה על פרטיות הפכה מהתנהגות אחראית ומקובלת (“אל תדבר עם זרים”) לשוליים הזויים (“אתה קולט שאין לו פייסבוק?”).
ההחלטה להחזיק במידע פרטי בפורמט דיגיטלי בענן על גבי שרתים של חברות מסחריות מגיעה עם תג מחיר, משום שהמידע הזה חשוף לגורמים מורשים שעלולים להיות בעלי כוונות זדון, ועלול גם ליפול לידיהם של גורמים לא מורשים. באוגוסט השנה התרחש אירוע הפרת פרטיות חמור שכונה the Fappening (משחק מילים על “התרחשות” ו-fap, סלנג אינטרנטי לאוננות), ובו דלפו לרשת מאות תמונות עירום של עשרות נשות בידור אמריקאיות. הקראקרים גנבו את התמונות באמצעות ניצול חולשת אבטחה ב-iCloud, שירות האחסון בענן של אפל, ופריצה לחשבונותיהן של הכוכבות. יתכן שחלקן כלל לא היו מודעות לכך שהאייפון שלהן מגבה לענן את התמונות שהן מצלמות עליו. השחקנית ג’ניפר לורנס, שתמונותיה הופצו בףאפנינג, אמרה בראיון לוואנטי פייר: “זה לא סקנדל. זה פשע מין. זה חילול מיני. זה דוחה. החוק צריך להשתנות, ואנחנו צריכים להשתנות. זו הסיבה שהאתרים האלה [שפרסמו את התמונות] אחראיים. עצם העובדה שאפשר לנצל ולחלל מינית מישהו, והמחשבה הראשונה שעוברת בראש של כולם היא לעשות מזה רווח. זה נשגב מבינתי. אני פשוט לא יכולה לדמיין ניתוק כזה מאנושיות. אני לא יכולה לדמיין להיות כל כך חסר התחשבות וחסר אכפתיות וכל כך ריק מבפנים”.
כמעט עשור לפני כן, ב-2005, פריס הילטון היתה לסלבית הראשונה שתמונות עירום נגנבו מהסלולרי שלה, בנוסף להסתמסויות ומספרי טלפון של חבריה, בהם סלבריטאים רבים. הגנב הוא קמרון לקרואה, אז קראקר בן 16 והיום בעל רקורד פלילי עשיר ולקראת מאסר של ארבע שנים, ושיטת העבודה שלו היתה דומה למדי לזו של האלמונים שמאחורי הפאפנינג – איפוס הסיסמה של החשבון של הילטון והורדת התכנים מהשרת של ספק הסלולר שלה. אפשר לראות בגנבי תמונות העירום של נשות הבידור מוטציה פלילית של צלמי הפפראצי – אלו ואלו חודרים לפרטיות של סלבים כדי להביא תמונות שלהם, לעתים בניגוד לרצונם של הסלבים. אלא שהנגישות של המידע הפרטי המקוון הופכת כל אחד מאיתנו לקורבן פוטנציאלי של פריצות-פפראצי כאלו, כלליות או ממוקדות.
הימנעות משימוש בשירותים מקוונים – תרופה קיצונית וקשה ליישום לבעיית הפרטיות – לא מספקת הגנה מושלמת. מידע פרטי של אנשים דולף גם ממאגרים ממלכתיים, שהכניסה אליהם היא חובה. “רשומון”, מאגר נתונים של משרד הפנים על אזרחי ישראל, דלף לרשת לפני שנים רבות. אף שהאחראים להדלפתו נתפסו, את הדליפה אין להשיב, והמאגר משמש כלי עבודה לא חוקי בידי עיתונאים, חוקרים פרטיים והאקרים. אפליקציית “מאגר כלבים” של משרד החקלאות, שהושקה באחרונה, חושפת כתובות וטלפונים של בעלי כלבים רשומים באמצעות חיפוש פשוט לפי שמותיהם, כשבין השאר נחשפו שם פרטיהם של הרמטכ”ל בני גנץ, שר הכלכלה נפתלי בנט, הח”כים שלי יחימוביץ’, מירי רגב, מרב מיכאלי ואיתן כבל, ואנשי הבידור גידי גוב ואורנה בנאי. ההאקר הישראלי PwnGuy גילה שאין הגנה מפני הורדה של המאגר המלא למחשבו הפרטי, ופנה למערך ממשל זמין שתיקן את הפירצה. המאגר הביומטרי, שהוקם על ידי משרד הפנים, הוקם במטרה לאסוף נתונים ביומטריים – צילום פנים באיכות גבוהה ושתי טביעות אצבע – מכל אזרחי ישראל. כיום המאגר נסיוני ואין חובה להצטרף אליו, אולם המדינה מתנה הנפקת תעודת זהות חכמה, שאמורה להגן על אזרחים מפני גניבת זהותם, בהצטרפות למאגר, אף שניתן להנפיק תעודות זהות חכמות בלי להחזיק מאגר כזה. דליפה של המאגר עלולה לחשוף את הנתונים הביומטריים של האזרחים שנכנסו אליו, ובניגוד לסיסמאות, טביעות אצבע ופנים הרבה יותר קשה להחליף.
בקשת חופש מידע שהוגשה לנציבות המוניות והלימוזינות של העיר ניו יורק הביאה לשחרור מידע על כ-170 מיליון הנסיעות שבוצעו בשנת 2013. האקרים ששיחקו עם המידע גילו שאף שהיה נסיון לערפלו כדי לשמור על פרטיות הנהגים, ניתן לגלות את מספר הנהג ומספר המונית בכל נסיעה, וכך, למשל, לגלות כמה כסף הכניס נהג מסויים באותה תקופה. בנוסף, אפשר לחשוף מסלולי נסיעה של סלבים, וכך לדעת איפה הם גרים, עובדים, מבלים וכו’. חוקר הפרטיות אנת’וני טוקר חיפש בגוגל תמונות של סלבים נוסעים במוניות, הצליב את תאריכי הנסיעה ואת מספרי המוניות ואיתר במאגר את פרטי הנסיעות הספציפיות שביצעו. כהדגמה פרסם מסלולי נסיעה של השחקנים ג’סיקה אלבה וברדלי קופר. נסיעות הסלבים מעניינות יותר את הציבור הרחב, אבל בלש פרטי או סטוקר יתמקדו באלמוני ספציפי, שיכול להיות כל אחד מאיתנו.
ויש מידע שכלל לא סיפקנו, ושבכל זאת אפשר לגלות עלינו, באמצעות ניתוח ביג דאטה – כמויות עצומות של מידע – שנאסף עלינו ועל אחרים. מכירים את היכולת של מקלדות סלולריות לחזות איזו מילה התכוונתם להקליד אחרי שתיים-שלוש אותיות? משחק ילדים. פייסבוק יכולה לחזות אם מערכת היחסים שלכם תשרוד או תיכשל, אמזון רשמה פטנט על מערכת שחוזה אילו מוצרים לקוחותיה ירצו לקנות ולשלוח להם אותם עוד לפני שהזמינו, ושירות המוניות אובר יודע את יעד הנסיעה שלכם לפני שהזנתם אותו ברמת דיוק של 74%.
תמיד חשדנו שעוקבים אחרינו, וסנואודן סיפק את ההוכחות המפורטות
“כמו שאנשים לא יפקידו את הכסף שלהם בבנק שהם לא סומכים עליו, אנשים לא ישתמשו באינטרנט שהם לא סומכים עליה” – בראד סמית’, היועץ המשפטי של מיקרוסופט (דיון על השפעת חשיפות סנואודן על שוק הטכנולוגיה האמריקאי, אוקטובר 2014)
לפני שנה, טארגט, שכאמור אוגרת מידע רב על לקוחותיה, היתה קורבן לפריצת המידע הגדולה ביותר בעולם הקמעונאות האמריקאי. רגע לפני קדחת הקניות של החגים האמריקאיים, קראקרים התקינו רוגלה על מערכת האבטחה והתשלומים של הרשת בת כ-1800 הסניפים, והזרימו למחשביהם ברוסיה 40 מיליון מספרי כרטיסי אשראי ו-70 מיליון פריטי מידע אישי, ובהם כתובות וטלפונים, של לקוחות הרשת. פחות משנה לפני הפריצה שכרה טארגט את שירותי חברת תוכנת אבטחת המידע פייראיי (FireEye). בבדיקה לאחר מעשה התברר שפייראיי אכן התריעה בזמן על התקנת הרוגלה, התרעה שלא זכתה למענה מצד טארגט.
פייראיי אינה סתם עוד אחת מאינספור חברות אבטחת מידע – בין לקוחותיה נמנות סוכנויות ביון ברחבי העולם, וכן הפנטגון וה-CIA (סוכנות הביון המרכזית), אשר העניקה לפייראיי מימון בשלבים מוקדמים דרך In-Q-Tel. אינקיוטל היא קרן הון סיכון שלא למטרות רווח, שמשימתה המוצהרת היא “לזהות, להתאים ולספק פתרונות טכנולוגיה חדשניים לתמוך במשימות של ה-CIA וקהילת המודיעין האמריקאית הרחבה יותר”. בין ההשקעות של אינקיוטל היתה קיהול (Keyhole, “חור המנעול” בעברית), שהתפצלה ב-2001 מיצרנית משחקי הווידאו Vicarious Visions ועסקה באפליקציות לוויזואליזציה של מידע גאו-מרחבי. החברה נרכשה ב-2004 על ידי גוגל והפכה לתוכנת הגלובוס הווירטואלי Google Earth. סבך הקשרים הזה הוא סמלי לסוגיית המידע הפרטי שלנו, שעליו נאבקים גופים מסחריים, גופים ממלכתיים והאקרים. הקשרים בין הצלעות הללו מורכבים יותר ממה שגלוי לעין – הם יכולים להיות אויבים, יריבים, מתחרים ולפעמים שותפים.
קשה להפריז בחשיבות ובהשפעה של אדוארד סנואודן על בעיית הפרטיות במאה ה-21. סנואודן, עובד קבלן ב-NSA, סוכנות הבטחון הלאומית האמריקאית, הקריב את החופש שלו כדי לגנוב ולהדליף מסמכים מהסוכנות שמפרטים תוכניות ריגול מקיפות וחודרניות שלה. בין השאר חשף סנואודן תוכנית בשם פריזם, שבמסגרתה NSA אספה מידע על תעבורת אינטרנט באמצעות הגשת דרישות מידע לחברות כמו גוגל, פייסבוק, מיקרוסופט ויאהו, כשהיא משלמת להן מיליוני דולרים מכספי הציבור כדי לכסות את הוצאותיהן על העמידה בדרישותיה; ותוכנה בשם XKeyscore, שמאפשרת לסוכנות לרגל אחרי כמעט כל אדם בכל מקום בעולם, ולפי הצהרתו של סנואודן, “אני, משולחן העבודה שלי, יכול לצותת לכל אחד, לך, לרואה החשבון שלך, לשופט פדרלי או אפילו לנשיא, אם יש לי את כתובת האימייל האישית [שלהם]”.
מסמכי סנואודן, שמספרים מוערך בלמעלה ממיליון, חשפו גם איך ה-NSA, שאמורה להגן על בטחונם של אזרחי ארה”ב, משתמשת ביכולותיה לבצע ריגול תעשייתי על מטרות פיננסיות במטרה לספק יתרון עסקי לתאגידים אמריקאיים. בין השאר, הסוכנות עקבה אחרי נציב ההגבלים העסקיים של האיחוד האירופי, שחקר בין השאר את גוגל ומיקרוסופט. סיוע כזה עלול לגרום לתאגידי הטכנולוגיה לרכך את התנגדותם לשיתוף פעולה עם הסוכנות. בסך הכל, יש להן מטרה משותפת – לאסוף כמה שיותר מידע על אזרחים כדי להפיק ממנו ידע שימושי.
החשיפות של סנואודן חשובות כי הן עוררו באלימות את המודעות של הציבור האמריקאי, ושל העולם כולו, לפגיעה האגבית, היומיומית והמקיפה בפרטיותם. כל מי שכתב בגיל 16 שיר מביך ב”במה חדשה” ולא מצליח למחוק אותו מכיר את המבוכה שמתעוררת כשמישהו מגגל את השם שלו ומגיע למגירה הפומבית הזאת. קחו את המבוכה הזאת והכפילו אותה באינסוף, משום שפיסות המידע שאנחנו משגרים לחלל הדיגיטלי ניתנת ליירוט, איסוף, תיוק ושמירה, לפרק זמן שמעשית אפשר לכנותו נצח, במאגרי המידע העצומים של ה-NSA ותאגידי הטכנולוגיה. “אני לא מאמין שהחברה מבינה מה קורה כשהכל זמין, ניתן לידיעה ונשמר על ידי כולם כל הזמן”, אמר ב-2010 מנכ”ל גוגל דאז, אריק שמידט, בראיון לוול סטריט ג’ורנל, כשהוא חוזה שבעתיד כל אדם צעיר שיהפוך לבגיר יהיה זכאי אוטומטית לשינוי שמו במטרה להתכחש למשובות הנעורים שלו, ששמורות באתרי הרשתות החברתיות של חבריו.
ה-EFF (ראשי תיבות של Electronic Frontier Foundation, קרן החזית האלקטרונית), ארגון שמטרתו “להגן על זכויות אזרח בעולם הדיגיטלי”, נוסד על ידי אנשים מרחיקי ראות כבר בשנת 1990. “בכמה שנים האחרונות, EFF הפך למיינסטרים”, אומרת לי איווה גלפרין, אנליסטית מדיניות גלובלית בארגון, שערכה ביקור מקצועי בישראל בתחילת 2014. “אנחנו נלחמים במעקב בלתי חוקי כבר שנים – התביעה של EFF נגד ה-NSA וחברות התקשורת על המעורבות בריגול ללא-צווים התחיל ב-2006 – אבל מאז החשיפות של סנואודן, רבים מהאנשים שפטרו את החששות שלנו כ’משוגעים’ הבינו שצדקנו”.
חברות כמו פייסבוק רוצות שנחשוב שהשליטה על הפרטיות שלנו בידינו
“אנשים חשים יותר בנוח לא רק עם שיתוף יותר מידע ומסוגים שונים, אלא גם עם שיתופו בצורה יותר פתוחה ועם יותר אנשים. הנורמה החברתית היא פשוט משהו שהתפתח לאורך זמן”, מייסד ומנכ”ל פייסבוק, מארק זאקרברג (נאום, ינואר 2010)
התפתחות הנורמה החברתית שזאקרברג דיבר עליה משולה להתחממות המים במשל הידוע – זרוק צפרדע לסיר מים רותחים והוא ינסה לקפוץ החוצה; שים אותו בסיר מים קרים שמתחמם לאיטו על הגז והוא ישכשך שם בכיף עד שיתבשל למוות.
קחו לדוגמה את וואטסאפ, שנרכשה על ידי פייסבוק. יצרנית אפליקציית הודעות הטקסט החינמית הוסיפה בתחילת נובמבר חיווי של שני סימני וי כחולים, שמיידע את השולח שהנמען פתח את ההודעה, פיצ’ר שוודאי נולד מצורך שעלה מהמשתמשים. אבל הוא בעייתי משום שהוא נכפה על כל המשתמשים, גם אלו שלא רצו בכך, ופרטיותם נפגעת – וואטסאפ מוסרת עליהם מידע שהם לא רצו שיימסר. המשתמשים הללו יצטרכו להשיב ברגע שקראו את ההודעה – או לשאת בהשלכות החברתיות. זו דוגמה אחת מרבות ליכולת של יצרנית טכנולוגיה לכפות על משתמשיה ויתור על פרטיות – או ויתור על שימוש בטכנולוגיה. במקרה של וואטסאפ, ביקורת ציבורית שהתעוררה בנושא גרמה לחברה לשנות את עמדתה ולאפשר כיבוי של הפיצ’ר הזה בגרסאות עתידיות.
סיקרט ודומותיה הן אפליקציות מאוד מעניינות בהיבט של הפרטיות, מעין ראקציה למדיניות השמות האמיתיים של פייסבוק. סיקרט היא רשת חברתית שמאפשרת לפרסם סטטוסים באנונימיות כמעט מוחלטת כלפי חוץ – לא רק שאין חובה להזדהות בשם האמיתי – בכלל אין שמות משתמש, ואין קישור בין סטטוסים שונים שפרסם משתמש מסויים. באופן פרדוקסלי, דווקא סביבה מוגנת כזאת מאפשרת ומעודדת אנשים לפרסם סטטוסים שפוגעים בפרטיות של אנשים אחרים – אם בהשמצות ואם בפרסום מידע אישי עליהם, בלי שהם יוכלו להתעמת עם המפרסם (גם התגובות נכתבות בלי שם, רק עם אייקונים שמזהים כל אחד מהמגיבים). כמובן שהפרטיות של המשתמשים היא אשליה – בסיקרט עצמה יודעים את הטלפון הסלולרי של המשתמשים, אילו סטטוסים הם פרסמו ולעתים גם מאיפה פורסמו, גם אם ה-GPS שלהם כבוי. החברה הדגימה שימוש בעייתי במידע הזה בפני עיתונאים של הגרדיאן, שהגיעו לפגישה על שיתוף פעולה עם החברה, ואלו החליטו לחשוף זאת לציבור.
השמרנות הטכנולוגית המיוחסת למבוגרים עשויה להגן על פרטיותם – מי שממעט להשתמש בג’ימייל ובפייסבוק ובוואטסאפ חשוף פחות לנזקיהם – אבל חוסר המיומנות והיעדר הנסיון פועלים לרעתם כשהם כן מנסים להתחבר, ונופלים בפחים ברורים מאליהם למשתמש היומיומי, כמו לענות לאימייל ב-reply-to-all עם הערה שמיועדת רק לעיניו של השולח, או לבצע חיפוש בשורת הסטטוס של פייסבוק במקום בשדה החיפוש של גוגל.
מהעבר השני, ילדים הם, באופן מסורתי, מטרה קלה לטענות על ויתור על פרטיות. הם הפכו את האינטרנט על שלוחותיה השונות, ובהן אינסטגרם, פייסבוק ו-וואטסאפ, לחדר צ’ט ענק שבו הם מדברים ומשתפים תמונות וסרטונים שחושפים אותם ואת חייהם, על כל המחשבות והתחושות שלהם. לפי החוקרת דנה בויד, הפרטיות דווקא חשובה לילדים, אולם הם מגדירים אותה אחרת מהמבוגרים. “לילדים אין את סוג הפרטיות שאנחנו מניחים שיש להם”, אמרה בראיון לגרדיאן ב-2009. “כמבוגרים, אנחנו לרוב חושבים על הבית שלנו כחלל מאוד פרטי – הוא פרטי כי יש לנו שליטה עליו. העניין הוא, שעבור אנשים צעירים זה לא חלל פרטי – אין להם שום שליטה. אין להם שליטה על מי נכנס ויוצא מהחדר שלהם, או מי נכנס ויוצא מהבית. כתוצאה מכך, העולם המקוון מרגיש הרבה יותר פרטי כי מרגישים שיש שם יותר שליטה”.
השליטה הזו היא אותה שליטה שעליה דיבר זאקרברג, שהיה בן 26 כשנשא את הדברים. אלא שפייסבוק מנתבת את משתמשיה לוותר על השליטה הזאת, בדרכים גלויות וסמויות, ובכך היא לא רק משרתת טרנד של ויתור על פרטיות אלא יוצרת אותו, ואפשר לומר שגם כופה אותו. ב-2007, סטטוסים שפורסמו בפייסבוק היו זמינים רק לחברים של המפרסם – אפשרות אחרת פשוט לא היתה קיימת. בדצמבר 2009 הכריזה פייסבוק על “כלים חדשים לשליטה בחוויה שלכם”, שכללו אפשרות להגדיר צפייה בסטטוסים לחברים בלבד, חברים וחברים-של-חברים, או לכלל הגולשים. ברירת המחדל עבור מי שמעולם לא נגעו בהגדרות הפרטיות – 15-20% מ-350 מיליון המשתמשים של הרשת באותו זמן – הוגדרה כמעבר מ”הגדרות ישנות” להגדרה “כולם”, שהופכת את הסטטוסים לפומביים. מנהל התקשורת התאגידית והמדיניות הציבורית בפייסבוק, בארי שניט, הסביר לאתר רידרייטווב שהמעבר מפרטיות לפומביות הוא “שינוי בדיוק כמו שזה היה שינוי ב-2006 כשפייסבוק הפכה ליותר מ[רשת שיש בה] רק אנשים מקולג’ים [לפני שנפתחה לכלל הגולשים; ע”ק]. פייסבוק משתנה, וגם העולם משתנה ואנחנו הולכים לנקוט בחדשנות כדי למלא את בקשות המשתמשים”.
השליטה בפרטיות שלנו בפייסבוק תלויה לעתים בנוהגי הפרטיות של החברים שלנו. הם עשויים לכתוב עלינו בפייסבוק, להעלות צילומים או סרטונים שלנו, או לתייג אותנו בסטטוסים. את התיוג אנחנו יכולים להסיר, אבל לא את התמונות והסטטוסים. דוגמה נוספת היא רשימת החברים שלנו: גם אם הגדרנו אותה כפרטית, אם יש לנו חבר שהגדיר את הרשימה שלו כפומבית, פייסבוק תאפשר לכל אחד לצפות ברשימת החברים המשותפים שלנו עם אותו חבר. מכאן די פשוט לחשוף עוד ועוד חברים שלנו, כפי שהדגים אתר חדשות הטכנולוגיה מאשבל. האתר בדק את רשימת החברים המשותפים של מייסד ומנכ”ל פייסבוק, מארק זאקרברג, שרשימתו פרטית, עם חברו כריס קוקס, מנהל המוצרים של החברה, שרשימתו פומבית, ומצא 248 חברים. בדיקה של בעלי הרשימות הפומביות מבין אותם 248 חברים איפשרה לצפות בחברים המשותפים שלהם עם זאקרברג, וכן הלאה. בסופו של דבר אספו במאשבל יותר מ-400 חברי פייסבוק של זאקרברג, שכזכור, הגדיר את הרשימה הזאת כפרטית. אחותו של זאקרברג, רנדי, לשעבר בכירה באתר, נפלה קורבן להגדרות הפרטיות המתעתעות כשחשפה בטעות תמונה פרטית של המשפחה, וקלי שווייצר מאתר ווקס מדיה פרסמה אותה בטוויטר. זאקרברג נזפה בשוויצר בציוץ פומבי: “לא בטוחה מאיפה השגת את התמונה הזאת. פרסמתי אותה לחברים בלבד בפייסבוק. לפרסם אותה מחדש בטוויטר זה מאוד לא קול”. זו התנצלה ואמרה שראתה את התמונה בראש הפיד שלה, וזאקרברג אמרה שזה כנראה בגלל ששווייצר חברה של אחותה, שתוייגה בתמונה. התמונה נמחקה וזאקרברג סיכמה בצביעות: “זה לא קשור להגדרות פרטיות, זה קשור להגינות אנושית”.
ברור כבר שתחושת השליטה היא במקרים רבים אשליה מסוכנת. במקרה של התמונות שמשתמשים מעלים לפייסבוק, החברה יצרה מראית עין של שליטה – אני יכול למחוק כל תמונה שהעליתי מתי שאני רוצה. בפועל, רק תצוגת התמונות בפרופיל שלי נמחקה, כשקובץ התמונה עצמו נשאר באוויר, והיה זמין למי ששמר לינק ישיר אליו, וגם לפייסבוק עצמה, במשך שנים. באוגוסט 2012, יותר משלוש שנים אחרי שאתר ארס טכניקה דיווח לראשונה על המדיניות הפסולה, פייסבוק הודיעה כי שינתה אותה, וכי תמונות שנמחקו על ידי המשתמשים יימחקו משרתיה תוך זמן סביר. פירצת פרטיות אחרת, שניבעה במנגנון הדיווח על תמונות לא ראויות, איפשרה לצפות בתמונות שהוגדרו פרטיות. הגולש שגילה אותה חיטט באלבומיו הפרטיים של זאקרברג ופרסם תמונות משם.
הזאקרברגים לא לבד. ב-2005, אריק שמידט, אז מנכ”ל גוגל והיום יו”ר החברה, היה מושאו של תחקיר גוגל שטחי. כתבת סינט אלינור מילס גיגלה חצי שעה ואספה מידע גלוי ברשת על האיש, משפחתו, פעילותו הפוליטית והאישית ותחביביו, ופרסמה אותו בכתבה שעסקה במידע הרב שנאסף על המשתמשים על ידי חברות הטכנולוגיה (המידע שפורסם על שמידט היה בנאלי, במיוחד בהשוואה לסיפורים שנחשפו בשנה שעברה על השמועות על נישואיו הפתוחים של שמידט, פנטהאוז 15 מיליון הדולרים שרכש רחוק מאשתו ושדאג לבודד מפני רעש, בנות הזוג המשפיעות שלו, הליכים משפטיים נגד אקסית שכתבה על יחסיהם והעובדה שהוא עוקב באינסטגרם אחרי דוגמניות ונשים שמרבות להצטלם בבגדי ים). בתגובה לפרסום בסינט, גוגל הודיעה רשמית כי תחרים את אתר חדשות הטכנולוגיה הפופולרי, ולא תשיב לשאלות כתביו במשך שנה. ההחלטה בוטלה לאחר חודשיים בעקבות פרסומה בסינט וביקורת חריפה מצד התקשורת. מעניין ששמידט לא שעה לעצה, שניתנה חודשיים קודם לאותה כתבה, למי שלא רוצה שפרטיותו תירמס בידי תאגידי הטכנולוגיה. את העצה נתן אחד, אריק שמידט.
“תמיד יש אפשרות לא להשתמש בסט הטכנולוגיות הזה ולהישאר אנונימי ביחס לפונקציונליות שאתה משתמש בה בגוגל” – מנכ”ל גוגל, אריק שמידט (אירוע תקשורת של גוגל, מאי 2005)
אז הזאקרברגים לא מצליחים לשמור על הפרטיות שלהם בפייסבוק, יו”ר גוגל מציע למי שלא רוצה שפרטיותו תיפגע להימנע מלהשתמש בטכנולוגיות של גוגל, ברק אובמה משתמש בטלפון סלולרי שטכנאים ב-NSA פירקו לחתיכות ותכנתו מחדש כדי שאיש לא יוכל לצותת לו, והשב”כ, המוסד ויחידות רגישות בצה”ל אוסרים על אנשיהם להצטרף למאגר הביומטרי. ורק אנחנו ממשיכים להשתתף בניסוי.
אני מעתיק את הכתבה ממסמך הגוגל דוקס שבה עבדתי עליה, מדביק אותה בג’ימייל ושולח לעורך, שעורך אותה, שולח לי בחזרה שאלות ותיקונים, ואז מוריד אותה לדפוס. מעניין כמה עוד אנשים קראו אותה לפניכם.
המדריך החלקי-ביותר לשמירה על הפרטיות
1) אל תשלמו בכרטיס אשראי. הרבו להוציא כמויות גדולות של מזומן בכל משיכה בכספומט והשתמשו במזומן. אם אפשר, עברו לשימוש במטבע הקריפטוגרפי ביטקוין, שאפשר לשמור בארנק וירטואלי שאינו מזוהה איתכם ולשלם באנונימיות.
2) אל תשתמשו בכרטיס חבר מועדון, שמאפשר לרשתות השיווק לאסוף עליכם פרטים. אם אתם משתמשים בכזה, שתפו אותו עם מספר אנשים כדי להציף את המערכת במידע זבלי ולהקשות על יצירת פרופיל צרכני.
3) הצפינו את המחשבים והסלולריים שלכם ואת האימייל שלכם, כך שגם מי שגונב/מיירט אותם לא יצליח לקרוא מה יש בפנים.
4) כשאתם מחברים את הטלפון או הטאבלט לטעינה במחשב זר, השתמשו בקונדום יואסבי, שמנטרל את חיבורי המידע ומשאיר רק את חיבורי החשמל פעילים.
5) שימו סיסמה על האינטרנט האלחוטי הביתי שלכם, והימנעו ככל האפשר מהתחברות לרשתות אלחוטיות זרות.
6) הסלולרי שלכם הוא מכשיר מעקב – הוא מאפשר לדעת איפה אתם כשהוא מתחבר לתאים הסלולריים, באמצעות GPS ובאמצעות בזיהוי רשתות אלחוטיות בסביבה, וניתן להאזין באמצעותו גם כאשר הוא כבוי. כבו את כל השירותים האלחוטיים (NFC, בלוטות’, GPS, אינטרנט אלחוטי) כשאתם לא משתמשים בהם, וכשאתם לא צריכים את הטלפון זמין, כבו אותו ושימו אותו בנרתיק שעשוי מחומר שחוסם שדות אלקטרומגנטיים, כך שישמש כלוב פאראדיי שמונע כניסה ויציאה של מידע.
7) אל תצטרפו למאגר הביומטרי.
8) הנפיקו כרטיס רב קו אנונימי, ושימרו אותו בארנק כלוב פאראדיי כדי למנוע מאחרים להצמיד אליו קורא כרטיסים (כל מכשיר סלולרי עם תקן NFC) ולאסוף פרטים על הנסיעות שלכם.
9) בצעו התנתקות (לוגאוף) מגוגל ומפייסבוק כשאתם לא משתמשים בהם. הגופים הללו אוספים עליכם מידע גם כשאתם גולשים באתרים אחרים. השתמשו בתוכנות שחוסמות עוגיות (cookies), קבצים שאוספים מידע על הרגלי הגלישה שלכם. גילשו בדפדפן במצב אנונימי. נסו ללמוד להשתמש בדפדפן עם תוכנת תור (TOR), שמקשה על מעקב אחרי הגלישה שלכם.
10) במקום לקנות קו סלולרי על שמכם, קנו טלפון סלולרי משולם מראש (פריפייד) במזומן, והחליפו מכשיר טלפון וקו מדי זמן מה.
מודל הפרטיות הנשחק של פייסבוק
ב-EFF עוקבים אחר השינויים במדיניות של פייסבוק לאורך השנים, ודגימות מהמדיניות על ציר זמן מציגות את השחיקה בפרטיות ברשת החברתית.
2005: “שום מידע אישי שתפרסם ב-TheFacebook [שמה המקורי של הרשת, ע”ק] לא יהיה זמין לאף משתמש של האתר שלא שייך ללפחות אחת מקבוצות שפירטת בהגדרות הפרטיות שלך”.
2007: “שמך, שם בית הספר שלך ותמונת הפרופיל הממוזערת שלך יהיו זמינים בתוצאות חיפוש ברחבי רשת הפייסבוק אלא אם תשנה את הגדרות הפרטיות שלך”.
2009: “ברירת המחדל של הגדרת הפרטיות עבור סוגים מסויימים של מידע שאתם מפרסמים בפייסבוק מוגדרת כ’כולם’. אתם יכולים לבחון ולשנות את הגדרות ברירת המחדל בהגדרות הפרטיות שלכם”.
2010: “כשאתם מתחברים עם אפליקציה או אתר, יהיו להם גישה למידע כללי עליכם. […] מאחר שצריך שניים כדי ליצור קשר, הגדרות הפרטיות שלכם שולטות רק על מי יכול לראות את הקשרים בעמוד הפרופיל שלכם. אם אתם חשים לא בנוח עם כך שהקשרים יהיו פומביים, עליכם לשקול להסיר (או לא ליצור) את הקשר”.
התפרסם במקור בגליון 12.2014 של מגזין “ליברל”
ראפר אומר לילדים לעזוב את בית הספר כי לא מלמדים שם דברים מעשיים // שישבת
לא לומדים
“הרבה זמן לא חשתי כל כך זועם כמו בזמן שכתבתי את השיר הזה”, כתב הראפר הבריטי בויאינאהבנד על שירו “Don’t Stay in School”, שפרסם לפני חודש בפייסבוק וביוטיוב שלו. בשירו, בויאינאהבנד, ששמו האמיתי דיויד בראון, מתלונן שבית הספר לימד אותו הרבה דברים לא חשובים ולא מספיק דברים פרקטיים וקריטיים לחיים האמיתיים, כמו איך עובד כסף, אילו זכויות אדם מובטחות לאנשים ולמי כדאי להצביע. בכתוביות בסוף הסרטון הבהיר שהוא לא באמת מתנגד ללימוד נושאים “לא פרקטיים”, אבל שלדעתו צריך לאפשר לתלמידים לבחור אם ללמוד אותם או לא.
השיר נגע, כנראה, לתלמידים ותלמידים-לשעבר רבים, ורשם 5.28 מיליון צפיות בפייסבוק ו-1.26 מיליון ביוטיוב עד היום. תלמידים בבית ספר אחד בבריטניה העבירו את השיר להנהלה, וזו הסכימה לקיים דיון על הנושאים שלדעת התלמידים צריכים להיכנס למערכת הלימודים. בויאינאבהבנד החליט לקחת על עצמו את הנושא בפעילות קידום ובשירים על נושאי לימוד חשובים. אתמול ערך דיון וידאו חי עם צופיו כדי להחליט לאן ממשיכים מכאן.
אומנות אוננות
המורה הצרפתי פרדריק דוראן-באיסס תובע מפייסבוק 20 אלף אירו (כ-87 אלף שקל) פיצוי על שהרשת החברתית חסמה את חשבונו כעונש על פרסום הציור “מקורו של העולם” של גוסטב קורבה, שמציג ערווה ופות. בית המשפט הגבוה של פריז פסל את טענת פייסבוק, שהמשתמשים חתומים על תנאי שימוש שקובעים שסכסוכים שלהם עם פייסבוק יידונו בבית משפט בקליפורניה, ועל כן אין לבית משפט צרפתי סמכות לדון בתיק.
(מן הארכיב: פייסבוק חוסמת ישראלית שהעלתה ציור עירום של עצמה, פייסבוק חוסמת את הדף של האקדמיה לאמנויות בניו יורק בגלל פסלי וציורי עירום)
ועוד בחדשות הצנזורשת: בשבוע האחרון של פברואר הודיעה גוגל שתגביל גישה לבלוגים, שמתארחים בפלטפורמת בלוגר שבבעלותה, אשר יציגו “תמונות או וידאו של תכנים מיניים בוטים או עירום גרפי”. “שום תוכן לא יימחק, אבל רק כותבי הבלוג ואלה שאיתם הם ישתפו מפורשות את הבלוג יוכלו לראות את התכנים”, נכתב בהודעת גוגל.
הביקורת הציבורית גרמה לגוגל לחזור בה מההחלטה. מנהלת תמיכה במוצרים חברתיים בגוגל, ג’סיקה פלגיו, כתבה בסוף החודש בפורום התמיכה של בלוגר: “השבוע, הודענו על שינוי במדיניות הפורנו של בלוגר. קיבלו טון של משוב, במיוחד לגבי הכנסת שינוי רטרואקטיבי (לחלק מהאנשים יש חשבון מזה 10+ שנים), אבל גם על ההשפעה השלילית על אינדיבידואלים שמפרסים תוכן מיני בוטה כדי לבטא את הזהויות שלהם. אז במקום ליישם את השינוי הזה, החלטנו להגביר את האכיפה של המדיניות הקיימת שאוסרת פורנו מסחרי. בעלי בלוגים צריכים להמשיך לסמן כל בלוג שמכיל תוכן מיני בוטה כ’adult’ כדי שהם יוצבו מאחורי עמוד אזהרה של ‘תוכן למבוגרים'”.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
