השמלה שלא מחליפה צבעים הביאה לבאזפיד יותר מ-36 מיליון צפיות
מפעל הוויראלים באזפיד פרסם פוסט על תמונה של שמלה שאנשים רואים אותה בצבעים שונים – שחור-כחול או לבן-זהב. ביום וחצי בערך, הפוסט הכניס לבאזפיד 36 מיליון צפיות.
וזה סרטון-הסלפי שצילם אנדרו מקדונלד מחילוצו ממכוניתו לאחר שעבר תאונת דרכים קשה:
ריקי ג’רבייס והטינאייג’רים של אולפני צ’אנלפליפ // ראיון עם קלייר טברנייה
“כל אמן”, אומר ריקי ג’רבייס, “יגיד לכם שהוא רוצה שכמה שיותר אנשים יראו את העבודה שלו, עם כמה שפחות הפרעה לאותה עבודה. ליצור, לקבל זכויות עריכה סופית, ולהיות הגוף המשדר זו החוויה האמנותית האולטימטיבית. זו הסיבה שחברתי ליוטיוב כדי ליצור תוכניות מקוריות. ובגלל כל הכסף שהם נתנו לי, כמובן”. ג’רבייס, יוצר “המשרד” ו”ניצבים”, אמר את הדברים עם חשיפת השת”פ שלו עם יוטיוב, שמימנה לו הפקת תוכניות מקור במיוחד עבור פלטפורמת הסרטונים שלה, בשיתוף חברת ChannelFlip. מנהלת החברה, קלייר טברנייה, אמרה בראיון ל”פירמה”: “אנחנו היינו מרוצים מהתוצאות והוא היה מרוצה מהתוצאות. הוא למד את הכוח של שליטה מלאה, כי אפילו לריקי ג’רבייס אין שליטה מלאה על מה שהוא עושה בטלוויזיה. יש הרבה אנשים שמסתכלים על זה ומחליטים, זה צריך לזוז, השורה הזאת צריכה להשתנות וכו’, בעוד שכשהוא עשה את סרטוני היוטיוב, היתה לו שליטה יצירתית מלאה, ואני יודעת שהוא מאוד מאוד נהנה מזה”.
רוב הטאלנטים שעובדים עם צ’אנלפליפ מפורסמים הרבה פחות מג’רבייס, במיוחד בקרב הקהל הרחב. אבל הם מפורסמים מאוד בקרב בני נוער, בני העשרה, שיש מפרסמים שהיו מוכנים למכור את הילדים שלהם כדי למצוא את הדרך ללבם ולכיסם. צ’אנלפליפ היא “סטודיו מקוון”, להגדרת טברנייה, ופעילותה מתחלקת לכמה חלקים: “יש לנו רשת ערוצי יוטיוב, שיש בה מספר יוצרי יוטיוב; סוכנות כשרונות מקוונת, שמייצגת כמה מהיוטיוברים מחוץ ליוטיוב; ואנחנו מספקים פתרונות תוכן ממותג למותגים וסוכנויות פרסום”. ברשת של צ’אנלפליפ יש כמאה יוטיוברים, לפי טברנייה, “אבל אנחנו עובדים עם עוד הרבה שלא נמצאים ברשת שלנו, שאנחנו חותמים איתם על חוזה אד-הוק אם יש קמפיין שאנחנו חושבים שיעניין אותם”. בסרטון קידום עצמי ממאי השנה דיווחה החברה על יותר מ-200 ערוצי יוטיוב עם 22 מיליון מנויים וכ-100 מיליון צפיות בחודש, אולם טברנייה אומרת לנו כי “צפיות הן לא מדד טוב להצלחה של האנשים האלה. המנויים הם בטח מדד טוב יותר”.
ליבת העיסוק של צ’אנלפליפ היא תוכן שיווקי. טברנייה: “הביזנס העיקרי שלנו הוא להיות הגורם המתווך בין מותגים, שרוצים להשקיע בתוכן מקוון, לבין יוצרים מקוונים. את רוב התוכן שאנחנו מאפשרים אנחנו לא מפיקים בעצמנו, אלא מתווכים בין המותג לסוכנות וליוצרים עצמם”.
כשאת אומרת מותגים את מתכוונות לחברות שמממנות את התוכן?
“לפעמים הן מממנות, לפעמים הן קונות פרסום סביב זה, אבל לרוב אנחנו מספקים פתרונות משולבים. אנחנו עובדים עם היוצרים שיעלו עם רעיונות לתוכן שישלבו את המותג לתוך הסרטון”.
אז את לא עוזרת לתוכן למצוא חסות, את רוצה שהתוכן יכיל את החסות בתוכו. אם אני יוצר סדרת רשת, נמצא דרך להכניס את קוקה קולה לתוכה.
“כן, זה הסיפור באופן כללי. האנשים שאנחנו עובדים איתם נוטים להיות מה שאנחנו קוראים ‘משפיעני יוטיוב’. זה לא שיש להם סדרת רשת, הם בלוגרים, הם עושים סרטונים שבהם הם מדברים על חייהם ויש להם קשר ישר מאוד עם הקהל שלהם, זה שונה מלהיות שחקן בסדרת רשת. זה יותר דיאלוג, יש להם סרטונים שבהם הם מספרים על החיים שלהם, חיי האהבה שלהם, הבריאות שלהם, כל דבר. זה יוצר מערכת יחסים מאוד מסויימת עם הצופים שלהם, שהופכת את שילוב המותגים למאוד מעניין”.
ואז אתם מבקשים מהם לכלול מותג בתוכנית שלהם.
“כן, אבל בדרך שמתאימה לתוכנית. הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות זה להרוס את הקהל שלהם, לאכזב אותו. יש לנו צוות הפקת קריאייטיב שעובד עם יוצרי יוטיוב כדי למצוא דרכים מעניינות שבהן מוצרים ספציפיים יוכלו להיות משולבים לתוך התוכן שלהם”.
14 וידאו-בלוגרים גויסו לקמפיין של צ’אנלפליפ לקורנפלקס “קרייב”, חטיף ממולא שוקולד כמו “כריות” של תלמה. היצרנית קלוג’ז רצתה לשנות את המיתוג שלו מקורנפלקס לילדים לקורנפלקס לבני עשרה. החדרת פרסום סמוי לקרייב בסיטקום היא משימה פשוטה כמו לדחוף את קופסת הקרייב בין שאר הקורנפלקסים במדף של סיינפלד ולדאוג שהוא יוריד אותה במהלך אחד הדיאלוגים במטבח. אבל איך מחדירים תוכן שיווקי לווידאו-בלוג אישי? כל אחד מהמשתתפים קיבל מקרייב משימות מותאמות אישית, ובהן כתיבת שיר שמכיל מילים שקשורות לקרייב ונסיון לתפוס קרייב אחרי לבישת תחפושת של טי-רקס. ואיך היוצרים מסבירים את הפרסומת לצופיהם? כמו שאומר אחד מהם, שמככב בסרטון הקייס-סטאדי של צ’אנלפליפ: “אתם יודעים שהחיים שלי פחות או יותר סובבים סביב דגני בוקר גם ככה”. אה, כן, ויש את העניין של הכסף, שעוזר להחליק את העובדה שהאנשים האלו מבצעים את המקבילה הדיגיטלית של שרבוט סלוגנים של מוצרי צריכה ביומנם האישי. בהרצאתה צחקה טברנייה כשאמרה על קרייב ש”זה בעצם נוטלה עטוף בקורנפלקס, אז אתם יכולים להבין איך זה יכול למשוך בני עשרה”. טברנייה, אולי בלי משים, יצרה הקבלה חתרנית בין הממתק המוסווה כארוחת בוקר בריאה לבין הפרסומת המוסווית כתוכן לגיטימי של וידאו-בלוגר צעיר.
https://www.youtube.com/watch?v=qws5eVsoN_w
צ’אנלפליפ יכולה לסייע לשותף קטן להרוויח 90% יותר ממודעות על תכני הווידאו שלו ולהגיע לסדרי גודל של כ-25 אלף פאונד, ולשותף גדול להגדיל את הרווחים ב-50% לסדר גודל של כ-175 אלף פאונד, כך על פי גרף מקמץ במידע שהציגה טברנייה בהרצאתה על הזדמנויות יצירתיות ועסקיות של יוצרי רשת, שאותה נשאה בכנס “יוצרים ברשת” של איגוד המפיקים שהתקיים באוקטובר. אבל ליוצרי סרטונים לא כדאי למהר ולוותר על הדיי ג’וב שלהם, אם יש כזה. “האם רשת יכולה לעזור לכם להגדיל את הקהל של כוכבי יוטיוב? התשובה היא: כןןןןןןן, בערךךךךךך, אני מאוד נזהרת פה”, מתחה טברנייה את מילותיה בפקפוק לקול צחוקו של הקהל. “התשובה היא שאם הגעתם למסה קריטית – בהחלט, אבל אם אתם זעירים – לא, ואם אתם מאוד גדולים – כנראה שגם לא”.
סוכנות הטאלנטים של צ’אנלפליפ עובדת כמו דומותיה מחוץ לרשת – “אנחנו מסתכלים על הילדים האלה, שהם מאוד מאוד מוכשרים ונורא מפורסמים ביוטיוב, ועובדים איתם כדי לראות אם יש דברים שהם יכולים שהם יכולים לעשות מחוץ ליוטיוב – חוזה לספר, או תוכנית רדיו, או טישרטים, או ספלים, יש הרבה אפשרויות, חלקן נוגעות למוצרים, חלקן הזדמנויות להופיע בתוכניות אירוח. יש לנו רק שישה סוכנים, כי אנחנו בוחרים רק את מי שאנחנו חושבים שיש להם פוטנציאל אמיתי מחוץ ליוטיוב”. ההצלחות הגדולות בתחום הזה – וידאו בלוגרים שצ’אנלפליפ חיברה לתוכניות רדיו, ספרים, מוצרים והופעות – לא גדולות מספיק כדי שיהיו מוכרות בישראל, ואפילו לא לכלל הציבור בבריטניה – “הם עצומים, כוכבי היוטיוב הללו, אבל בדמוגרפיה מאוד מאוד ספציפית, שהיא בני עשרה צעירים. לקחנו שני מכוכבי היוטיוב הבריטיים שלנו לאמריקה, לפסטיבל, ובני עשרה עמדו בתור תשע שעות להצטלם איתם. הם הגיעו בתשע בבוקר ונשארו עד שש בערב בשביל הזדמנות צילום של 30 שניות. זה כמה הילדים האלה מצליחים. אבל הם לא מופיעים בהרבה מהתקשורת המיינסטרימית, כי הם מפורסמים רק בקרב טינאייג’רים”.
איך האולפנים הגדולים מזהים את התופעה הזאת ומגייסים אותם?
“הם לא באמת עושים את זה. הם לא עושים את זה טוב. היו הרבה נסיונות להשתמש בכוכבים הללו בטלוויזיה וברדיו ובמדיומים אחרים, וזה נכשל תכופות, כי לא הצליחו לתרגם את זה. היו כמה יוצאי דופן, ואחד מהם הוא ספרים. אם תסתכל על טבלאות אמזון תראה הרבה ספרים של יוטיוברים. המעריצים שלהם יקנו ספרים שנכתבו על ידיהם או בשיתוף איתם. זה תחום אחד שעבד ממש ממש טוב. אבל טלוויזיה לא כל כך, עד כה”.
זה כי למעריצים שלהם לא אכפת מטלוויזיה, והם צורכים את רוב הבידור שלהם ברשת?
“לא – הרבה מהמעריצים הללו רואים הרבה טלוויזיה. זה נובע מכמה סיבות: אחת היא שפעמים רבות, אולפני הטלוויזיה משתמשים ביוטיוברים כמו בטאלנטים, למרות שמדובר בסוג שונה של אנשים. אלה אנשים שיעשו סרטוני וידאו בחדר השינה שלהם מדי יום, ואז ישבו ויערכו את זה במשך חמש שעות. הם לא הטיפוסים המוחצנים שמצליחים בטלוויזיה. לעתים קרובות הם די ביישנים ורגילים שיש להם שליטה על הכל. ואז בטלוויזיה אנחנו אומרים להם מה לעשות, מה ללבוש, איזה איפור לשים, ואת זה הם לא עושים טוב. הרבה מהכשלונות סבבו סביב הסוגיה הזאת. זה נכון גם למוזיקאי יוטיוב, שלייבלים גדולים רוצים להעלות אותם על הבמה להופעה חיה, אבל הילדים האלה לא עשו הופעה חיה לפני כן, הם רגילים לעשות את זה מחדר השינה ולבלות שעות בעריכה ושפצור, והם לא יודעים מה לעשות על במה. זה לא אומר שזה לא יכול לקרות, אבל אי אפשר פשוט לשים אותם בטלוויזיה או על במה. צריך חשיבה מדוקדקת לגבי התוכן”.
“אני משוכנעת שהם יחיו בדו-קיום”, היא מסכימה לנסות ולחזות את עתיד הטלוויזיה והאינטרוויזיה. “אני חושבת שיהיו יותר ויותר גשרים בין הטלוויזיה ליוטיוב, אתה תראה כוכבי יוטיוב הולכים לטלוויזיה וכוכבי טלוויזיה הולכים ליוטיוב, אבל הם יישארו במסלול מקביל, כמו שתעשיית משחקי הווידאו מתקיימת במקביל לטלוויזיה ולסרטים, עם גשרים בין השניים”. אולם הגשרים הללו לא יאפשרו לצ’אנלפליפ לבנות את הביזנס שלה על כוכבים בסדר הגודל של ג’רבייס, שמישהו אחר גידל בשבילה. טברנייה אמרה באפריל בראיון לאינדיפנדנט הבריטי כי כוכבי הטלוויזיה שעבדו עם החברה שלה נהנו מהחופש, “אם כי הם לא תמיד אהבו את הצ’קים שהגיעו עם זה”. לנו היא אמרה: “השאלה היא אם הוא יוכל להמשיך עם זה, אם פיננסית זה בר קיימא הטווח הארוך, והתשובה היא, אם אתה ריקי ג’רבייס, אתה ככל הנראה עושה יותר כסף בטלוויזיה”.
התפרסם בגליון 2.2015 של מוסף פירמה של גלובס
עיתונאית סייבראבטחה פרשה מהמקצוע, יועץ סייבר חושש מפשיטה של ה-FBI
מארק ברנט וקווין נורטון חוששים שעיסוקם בתחום הסייבראבטחה עלול להביא למאסרם. נורטון היא עיתונאית שמסקרת האקרים ואת פועלם. ברנט הוא האקר, חוקר ויועץ סייבראבטחה. המונח “האקרים” מתפרש אצל רבים כתיאור שלילי של אנשים שפורצים למחשבים וגונבים כסף ומידע. זו טעות. האקרים הם אנשים שחוקרים, מחטטים, שוברים ומרכיבים מחדש תוכנה וחומרה כדי ללמוד איך מערכות עובדות, ובין השאר כדי למצוא פירצות אבטחה ולסגור אותן. הפורצים הזדוניים מכונים קראקרים.
ברנט פרסם לאחרונה מאגר מידע של עשרה מיליון שמות משתמש וסיסמאות תואמות, במטרה לסייע לאנשים שחוקרים את התחום. בדרך כלל, הוא אומר, חוקרים מפרסמים רק סיסמאות, כדי לא לחשוף את המשתמשים ולא לסכן את חשבונותיהם. אבל זה פוגע במחקר. פרסום שמות משתמש עם הסיסמאות התואמות מאפשר, למשל, לבדוק עד כמה אנשים נוטים לכלול את שם המשתמש שלהם בסיסמה. זה כשל אנושי שמעצבי מערכות אבטחה צריכים לקחת בחשבון ולהתייחס אליו – למשל, על ידי מניעה טכנית של חזרה על מחרוזת שם המשתמש בגוף הסיסמה.
מה שמפחיד את ברנט ונורטון הוא המשפט של העיתונאי והאקטיביסט בארט בראון. ב-2011 פרצו קראקרים פעילים באנונימוס לשרת הדואר של חברת המודיעין סטרטפור גלובל אינטליג’נס. המסמכים פורסמו ברשת, ובראון פרסם לינק אליהם בערוץ צ’ט. הפרסום הזה היה אחד מסעיפי האישום במשפט שהתנהל נגדו.
במסגרת עבודתה ככתבת סייבראבטחה, נורטון העבירה מידע גנוב להאקרים ולמומחים כדי שיסייעו לה בניתוח הפריצות. היא חששה ששיתוף מידע כזה עלול להביא אותה לספסל הנאשמים. ברנט חשש שפרסום מאגר השמות והסיסמאות יסבך אותו בצורה דומה, אף שהמידע עצמו כבר פורסם קודם לכן ברשת, וברנט ניקה אותו כדי למנוע איתור של המשתמשים עצמם והשירותים שאליהם הוא קשור. “אם פשוט ללנקק בערוץ IRC פרטי למידע מזהה שכבר פורסם זה סחר [אסור במידע], לבטח ה-FBI יראה פרסום מידע של ממש לציבור כפשע”, כתב ברנט בפוסט בבלוגו.
“אני חושב שזה לגמרי מגוחך שאני צריך לכתוב מאמר שלם שמצדיק את שחרור המידע הזה מחשש לתביעה או הטרדה משפטית”, כתב ברנט. “רציתי לכתוב מאמר על המידע עצמו, אבל אני אצטרך לעשות זאת מאוחר יותר, כי הייתי צריך לכתוב את הדבר העלוב הזה בנסיון לשכנע את ה-FBI לא לפשוט עלי. יכולתי לפרסם את המידע באנונימיות כמו כולם, אבל למה שאעשה זאת? בבירור אין לי כוונה פלילית פה. זה לא הגיוני שכל חוקר, סטודנט או עיתונאי צריך לפחד מרשויות החוק, שאמורות להגן עלינו ולא לנסות למצאו דרכים להשתמש בחוקים נגדנו”.
נורטון, לעומתו, לא מוכנה להסתכן. במאמר הפרישה שפרסמה באתר Medium.com כתבה: “יש לי משפחה לדאוג לה, כולל ילד, ואני לא יכולה לבקש מהם להיכנס לאזור החוקי האפל הזה”.
גיימרים קדושים, משחקים חסרי תוחלת // הורדות
אלירן וג צייר סדרת דיוקנאות של גיימרים כקדושים. באמצעות כלי המברשת הפשוט של פוטושופ הוא מצייר אותם מצילומים שלהם בזמן משחק. “אני מנסה לתפוס את הגיימרים במקום האינטימי שלהם עם המשחק וכקדושים, מכיוון שהם מתקשרים ועוזרים לאווטרים שלהם לפתור את הבעיות בעולם הווירטואלי”, הוא מספר. “הנושא שטוח כמו משחקי המחשב וכמו הציור-מסך, זה מדיום שטוח לגמרי”.
וג, סטודנט ב-NYU, יצר גם את סדרת משחקי הווידאו The Lonely Arcade, שאותם הוא מגדיר 
“משחקים שאי אפשר לשחק, או מציבים איזה שהיא בעיה בעולם האמיתי לפתור”. ב-Born 2 Die, למשל, הגיימר מגלם דמות אנונימית בגבה למצלמה, שצריכה לשרוד על ידי ירי בשדים שמנסים לחסלה. כשהם מצליחים, והם תמיד מצליחים, מוצגת על המסך כמות התחמושת שנותרה לא מנוצלת. וג מסביר: “המשחק, אחרי שמבינים את זה, אין צורך לשחק בו. זה יותר כמו פואמה, שצריך לשחק כמה פעמים או לקרוא כדי להבין במה מדובר. נולדת למות וזה הדבר הכי קונקרטי בחיים. כל השאר זה מאמצים כדי לשרוד כמה שיותר זמן, וכשאתה מת נשאר מה שלא הספקת לבזבז או להספיק”.
התפרסם במדור “אמנות בשער” במוסף פירמה של גלובס, 2/2015
הצנזורשת בסין כל כך יעילה שאפילו ההמנון שלה צונזר // שישבת
הצנזורה על האינטרנט בסין כה נפלאה!
לו ג’ינג שן – “רוח האינטרנט” בסינית – הוא שמו של שיר תעמולה שמפאר את הצנזורשת בסין. מילות השיר מזכירות משטרים אפלים, אבל יותר מזה את ההמנון המפוברק של קזחסטן מהסרט “בוראט”.
משגיחים במסירות על המרחב כל יום,
עומדים במשימה שלנו בעוד השמש זורחת במזרח,
מחדשנים כל יום, מאמצים את הבהיר והבוהק
כמו קרן שמש חמה שנעה בלבנו.
מאוחדים עם כוחם של כל היצורים החיים,
מסורים להפיכת הכפר הגלובלי לזירה היפה ביותר.[פזמון]
כוח אינטרנטי: איפה שהאינטרנט נמצאת, כך גם החלום המפואר.
כוח אינטרנטי: חושבים על הבית מהיקום המרוחק.
כוח אינטרנטי: ספרו לעולם שהחלום הסיני מרומם את סין.
כוח אינטרנטי: אני מייצג את האומה שלי בפני העולם.בעולם הזה כל הנהרות זורמים לים,
מאמצים את קנה המידה של הציביליזציה הסינית.
חמשת אלפים שנה של היסטוריה מתומצתים להאיר חדשנות,
יושרה היא האדווה הברורה של לאומיות.
אנחנו מאוחדים בין השמים והארץ,
אמונה ומסירות זורמים כמו הנהר הצהוב והיאנגצה.[פזמון]
(תרגום שלי לעברית מהתרגום לאנגלית שפורסם בניו יורק טיימס)
השיר נכתב על ידי וואנג פינגג’יו, שכתב את המנון האוליפיאדה בבייג’ין, ועובד על ידי ז’או ג’יאלין, שהיה שותף בכתיבת להיט הפופ הסיני “תפוח קטן”. עובדי רשות הסייברספייס של סין, הסוכנות הממשלתית שאחראית על מדיניות האינטרנט במדינה, ובין השאר לצנזורה הנרחבת שמיושמת עליה, ביצעו את השיר ביום שלישי במסיבת ראש השנה הסינית שארגן איגוד האינטרנט של בייג’ין.
הניו יורק טיימס דיווח כי עותקים רבים של השיר שהועלו לאינטרנט נמחקו ממנו. האם הרשות צנזרה את השיר של עצמה? הני”ט לא הצליח לקבל תגובה מאיגוד האינטרנט של בייג’ין.
(תודה, גיא שפר)
המשטרה מודה שטעתה כשטרטרה אזרח שדיווח בפייסבוק על נפל מרגמה
כשמשטרת ישראל קיבלה בפייסבוק דיווח מפורט על נפל מרגמה מסכן חיים, כולל מפה וקואורדינטות, היא שלחה את המדווח להתקשר למוקד 100, כפי שהיא נוהגת לעשות למרות שהיא מחוייבת לטפל בתלונות שהתקבלו בפייסבוק. רק שלוש וחצי שעות אחרי הדיווח הודיעה המשטרה כי היא מטפלת בנפל.
בועז ערד מדווח בפייסבוק של המשטרה על נפל של מרגמה, 24.1.2015עו”ד פנחס פישלר, מבקר עיקש של המשטרה, התלונן על כך בפני היועץ המשפטי למשטרה, תנ”ץ עו”ד שאול גורדון. זה השיב לו שאף שהטירחה בשיחה למוקד 100 אינה גדולה, התלונה מוצדקת.
המענה שניתן לאזרח היה לקוי.
אמת, ככלל יש לפנות למוקד 100 (ואין מדובר כלל ב’טרטור’ או בבירוקרטיה, בסה”כ שיחה קצרה, מסירת העובדות, שם ומספר טלפון לחזרה במידת הצורך. אגב, גם אני עושה כך כל אימת שאני נתקל בעניין המחייב דיווח).
יחד עם זאת, בדיווח על אירוע מסכן חיים, לא היה צורך להתעקש. הוער והופקו לקחים.
תודה על הפניית תשומת הלב.
[עדכון] ערד הגיב על הפוסט הזה בפייסבוק, בתשובה לגולש שאמר שהוא היה צריך להתקשר 100:
כמה פעמים צריך להסביר לך, שעד שהגורמים המטפלים לא ראו את המפה בעיניהם, האירוע לא טופל כמו שצריך?
אם אתה טוען שהייתי צריך לשלוח להם את התמונה בווצאפ ולא בפייסבוק אז באמת שאין לי מה לומר לך.
כשתמצא אתה נפל מרגמה בלב המדבר, תתקשר 100 ותחכה לניידת, רק ספר איפה אתה בפייסבוק שנדע להביא לך ציוד קמפינג…[…]
אגב, בדקתי את יומן השיחות. הטיפול באירוע (לאחר שפרטים מלאים כבר הועברו בפייסבוק!) דרש 8 שיחות טלפון שונות, באורך כולל של כחצי שעה, בין השעות 09:30 ל14:30. וזה מבלי להחשיב את התכתבות הווצאפ עם קצין ההנדסה. הטרטור הזה פחות או יותר השבית אותי במשך חצי יום עבודה כי לפחות פעם בשעה נאלצתי להפסיק מה שאני עושה ולספר שוב למישהו חדש את אותו הסיפור שסיפרתי לכל הקודמים. כל זה היה נחסך אם מישהו במשטרה היה פשוט מעביר את הדיווח המקורי במלואו הלאה, כולל התמונה.
[…]
אה, וכמעט שכחתי: מהפייסבוק זה עבר למוקד המשטרה, שם האירוע *נסגר* כי הם לא ראו את המפה, טעו בהזנת הנ.צ. וחשבו שזה במצריים. רק למחרת (ולדעתי רק בגלל הרעש התקשורתי) התקשרו אלי לוודא שלא התבלבלתי והייתי במצריים בטעות. אם הייתי מתקשר במקור, היו שוכחים מזה.
זה מה שהמשטרה עושה כשמדווחים לה בפייסבוק על נפל מרגמה מסכן חיים
בועז ערד רכב היום על אופניו באזור שדה בוקר כשנתקל בשביל האופניים שם בנפל של מרגמה. בהיותו האזרח הטוב שהוא, ערד דיווח על כך בפייסבוק של משטרת ישראל, כשהוא מצרף צילום, מפה ונ”צ של המפגע מסכן החיים. המשטרה מיד הודיעה שתשלח חבלנים לפרק את הנפל. המשפט האחרון הוא שקר.
המשטרה, כדרכה, ענתה לערד באטימות ביורוקרטית: “שלום בועז ותודה על פנייתך, אנא דווח על הנפל למוקד 100 של המשטרה בצירוף המיקום המדויק”.
תזכורת, בעיקר עבור המשטרה: ערד דיווח על הנפל בצירוף המיקום המדוייק, מפה ותצלום, מידע שהיה בלתי אפשרי להעביר בשיחה עם מוקד 100 כי טלפון (הגולש גיא ג’ונת’ן לרקינג גיחך: “אני מבין שמה שהיא רוצה שתתקשר ותקריא לה את הקורדינטות בטלפון”).
“הייתי תחת הרושם שזה העמוד של משטרת ישראל”, השיב ערד, “וכי כחלק מהגוף הזה, יש לכם יכולת להעביר הלאה מידע לשאר זרועות המשטרה. ציינתי כאן את מיקום הנפל המדויק בקואורדינטות LAT/LON ואפילו צירפתי מפה. אנא עדכנו את המחלקה הרלוונטית בנתונים הללו, תודה”.
המשטרה עמדה במריה: “פנייה זו בפייסבוק אינה מהווה תחליף לדיווח בתחנת המשטרה או במוקד 100. על מנת שיוכלו לטפל באירוע מסוג זה יש צורך בהזדהות המדווח, כולל השארת מס’ טלפון ליצירת קשר במידת הצורך”.
תזכורת, בעיקר עבור המשטרה: ערד הזדהה בשמו המלא, והמרגמה ממשיכה לסכן חיים בזמן שהם מקטינים ראש ומתחמקים מלעשות את עבודתם (וכפי שהעירה בחוכמה הגולשת אורית קולינס, שמצאה את הצד הבעייתי בדיווח של ערד: “דיווחת לכל המי ומי במדינה על המיקום המדוייק של הנפל מבלי לחשוב שאולי גורמים לא רצויים יגיעו לשם לפני המשטרה”).
ערד, בהיותו אזרח טוב, לא התייאש: “אני מזוהה כאן בשמי המלא, אשמח למסור כל פרט אחר שתזדקקו לו בהודעה פרטית, לרבות מספר טלפון. עם זאת – אין בכוונתי לבלות את אחר הצהריים של שבת בטרטור בין מוקדי המשטרה השונים ובהסברים על מדוע אני מדווח לתחנת באר-שבע (אליה אנותב בחיוג למוקד 100) על מפגע שנמצא בשדה בוקר”.
הגולש יואב בן-דב הציע: “שישלח פקס”. הגולש אוני אלבר העלה הצעת ייעול: “משטרת ישראל העמוד הרשמי, אם יש צורך בהזדהות המדווח – אנא ממך, מפעיל תורן של הדף – תתקשר 100, תזדהה בתור אחראי משמרת שבת צהריים ב’משטרת ישראל – העמוד הרשמי’ ופאקינג תעביר את הפאקינג הודעה!!! אתם באמת סתומים כמו שמספרים עליכם, הא?” אבל הגולש שחר מוסק הסביר למה דבר כזה לא יעבוד: “הם היו מתקשרים בעצמם, אבל הם לא יודעים את המספר”.
בייאושו שיתף ערד את הדיאלוג המקומם בפייסבוק שלו ותייג אותי, וגם אני שיתפתי אותו. לשאלת הגולשת תמר גולדברג אם התקשר 100, השיב: “עם כל הכבוד לאזרחות טובה, יש לי דברים יותר טובים לעשות אחר הצהריים מלבלות אותם בטלפון עם המשטרה”. לשאלת ההמשך, “אני מבינה את חוסר הרצון להיות מטורטר בטלפון אבל שווה לנסות, לא?” השיב ערד: “‘שווה לנסות’ זו פונקציה של רמת האלרגיה שלי לביורוקרטיה. לפני שנה בערך, רכב פרץ לכביש שנסגר לטובת מסע אופניים וכמעט דרס אותי, לשמחתי זה נתפס במצלמה שלי. אך כשדרשו ממני להגיע להגיש תלונה באופן אישי כדי להמשיך טיפול, וויתרתי”.
הסיפור על הנהג המסוכן סופר פה במאי אשתקד. ערד שיתף את הסרטון, שכלל את מספרו של הרכב, בפייסבוק של המשטרה. תשובת המשטרה אז: “שלום, יש להגיש תלונה בתחנת המשטרה הקרובה בצירוף הסרטון”.
“אין לי כוונה להשקיע יותר ממה שהייתי משקיע בבטיחותי שלי בבטיחותם של אחרים”, המשיך ערד, “בטח שאחרי שעשיתי די והותר ע”מ לאפשר לרשויות לטפל בבעיה. אני יותר אופטימי לגבי זה שרעש הפייסבוק שהתמונה הזו יצרה יגיע לאזניו של מישהו שבאמת מסוגל לטפל בזה”.
שלוש שעות וחצי אחרי הפרסום שינתה המשטרה גירסה וכתבה לערד בפייסבוק: “ראשית, הנושא הועבר מיד לידיעת הגורמים בשטח ונמצא בטיפול”. אם הנושא הועבר מיד ונמצא בטיפול, מדוע התעקשו איתו שיתקשר למוקד 100, והבהירה לו שיש צורך בהזדהות שלו כולל מס’ טלפון כדי שהאירוע יטופל? סביר להניח שהאירוע טופל רק בעקבות השיתופים והרעש שנוצר סביב הסיפור בפייסבוק.
עוד כתבה המשטרה: “עניין נוסף וחשוב: הדגשנו לא פעם, כולל בתנאי שימוש, שעמוד זה אינו מהווה תחליף לפנייה למוקד 100 בכל נושא הדורש טיפול משטרתי. בכל מקרה, אנו מודים לך על פנייתך החשובה, שיהיה לך שבוע טוב Boaz Arad”. אז זהו, שלא: לפי החוק, משטרת ישראל חייבת לטפל בתלונות שמגיעות בפייסבוק.
התכתובת המלאה של ערד עם המשטרה כאן.
התעמרות ראויה לציוץ של חברת התעופה
“@AmericanAir שלום שמי איברהים ואני מאפגניסטן. אני חבר באל-קאעדה וב-1 ביוני אני הולך לעשות משהו ממש גדול ביי”
מי שמנסה להתבדח עם אנשי הבידוק בשדה התעופה מגלה, לעתים בדרך הקשה של בדיקת נקבים, שבעולם התעופה אין חוש הומור כשזה נוגע לאבטחה. אמריקן איירליינז הזכירה שחוסר הסובלנות הזה חל גם באינטרנט, וגם כשברור לחלוטין שהאיום אינו אמיתי. כשהטוויטריסטית שרה בעלת הפרופיל @QueenDemetriax_ פרסמה את הציוץ לעיל, מפעיל הפרופיל של אמריקן עשה ממנה דוגמה למען יראו וייראו: “שרה, אנחנו מתייחסים לאיומים הללו ברצינות רבה. כתובת ה-IP ופרטים שלך יועברו לאבטחה ול-FBI” (אף שלחברה אין גישה לכתובת ה-IP של שרה).
שרה נבהלה והתבלבלה, כשהיא מציפה את טוויטר בציוצים מבודחים ומפוחדים לסירוגין. “אומפג [קיצור של “או מיי פאקינג גאד] התלוצצתי”, צייצה, ואז “אני כל כך מצטערת אני מפחדת עכשיו”, “אני התלוצצתי וזו היתה חברה שלי לא אני, קחו את כתובת ה-IP שלה לא שלי”, וגם “”למה שאפוצץ אחד מהמטוסים שלכם, יש לי מטוס משלי”, ו”אני פאקינג בת 14, האם הם חושבים שאני הולכת לפוצץ מטוס או משהו. אני פשוט טיפשה אוקיי” ו”תמיד רציתי להיות מפורסמת, אבל התכוונתי מפורסמת כמו [השחקנית והזמרת] דמי לובטו, לא מפורסמת כמו אוסמה בן-לאדן”. היא אכן התפרסמה, כשהציוץ שלה זכה לפיברוטים (משתמשים שסימנו את הציוץ כאהוב) וריטווטים (משתמשים ששיתפו את הציוץ לעוקביהם) רבים, ומספר העוקבים שלה עלה מ-16 אלף לעשרות אלפים.
בצעד מנע חסר תוחלת סיפרה שרה ש”כרגע חסמתי את ה-FBI על כל מקרה”. זה לא עזר לה: משטרת רוטרדאם דיווחה למחרת בטוויטר כי עצרה והיא חוקרת ילדה בת 14 בעקבות האיום על אמריקן איירליינז. “אנחנו לא יכולים לדווח על אישום בשלב זה. חשבנו שצריך לצאת עם זה לאור העובדה שהסיפור גרם לעניין רב באינטרנט”, מסר דובר מטעם משטרת הולנד. פרופיל הטוויטר של שרה הושעה.
אומת האינטרנט החליטה לא להבליג, והתחילה להטריל את אמריקן וחברות תעופה נוספות באיומים מרומזים ומפורשים, אולי מתוך נסיון להציף את החברות התעופה ורשויות האכיפה ולהפוך את המרדף אחרי המאיימים לחסר סיכוי.
שיטות דומות משמשות למחאה וסיכול מעקבים של סוכנויות מודיעין – פעילי פרטיות קוראים לגולשים להכניס מילים חשודות (“פצצה”, “סמים”, “פיגוע” ו”נשק”, למשל) להודעות אימייל, לחיפושים במנועי חיפוש ולפוסטים בבלוגים וברשתות חברתיות. המטרה היא להציף את סוכנויות המודיעין ברעש ולהפוך את הציתות לתעבורת האינטרנט לחסר תועלת.
מי שמנסה להתעסק עם הגולשים מגלה, לעיתים בדרך הקשה של הטרלה, שבאומת האינטרנט אין סובלנות להתעמרות, לפגיעה בפרטיות ולאנשים בלי חוש הומור.
פליקר מוכרת תמונות על קנבס ומחרבנת על משתמשיה // השרת
כמה גרוע המצב ביאהו? החברה שנולדה כאינדקס אתרים והפכה לאימפריית אינטרנט הידרדרה למכירת תצלומים על קנבס.
אתר שיתוף התמונות פליקר, שהוקם ב-2004 ונרכש על ידי יאהו שנה לאחר מכן, הודיע בחודש שעבר כי יתחיל למכור הדפסי קנבס של תצלומים שמשתמשיו העלו, במחיר 29-49 דולרים לתמונה. הגולשים יוכלו לקנות תצלומים מוגנים בזכויות יוצרים שאנשי פליקר אצרו, ושיוצריהם יקבלו 51% מההכנסות; או לבחור מבין יותר מ-50 מיליון תצלומים שיוצריהם בחרו בגירסה של הרשיון החלופי הפתוח Creative Common אשר מתירה שימוש מסחרי בתצלומים, ואשר לא יקבלו דבר.
חוקית, יאהו הולכת על קרקע יציבה – רשיון ה-CC המדובר לא רק שמתיר לה להשתמש בתמונות בלי לשלם ליוצרים, הוא אפילו לא מחייב אותה לבקש רשות. תדמיתית מדובר בטעות – בוול סטריט ג’ורנל פרסמו כתבה בנושא (דורשת רישום), שצוטטה בכלי תקשורת נוספים, והעלתה את חמתם של חלק מהמשתמשים. “זה הרגיז אותי שמישהו אחר מוכר [את התצלומים] בזמן שאני מחלקת אותם בחינם”, אמרה לג’ורנל הצלמת החובבת ליז ווסט, שיש לה יותר מעשרת אלפים תצלומים בפליקר. “אני רוצה שאנשים ישתמשו בתמונות שלי”, כתב המעצב והכותב הוותיק ג’פרי זלדמן בבלוגו, “אבל שיאהו ימכרו את זה? צ’יזי, נואש, ובכלל לא בסדר מבחינתי. אני משלם על חשבון פליקר פרו, ושמח לעשות זאת. ככה יאהו אמורה להרוויח כסף מהתחביב שלי”. גם המייסד השותף של פליקר, סטוארט באטרפילד, שעזב את החברה ב-2008, מתח ביקורת על יאהו: “קשה לדמיין שהרווח ממכירת התמונות המודפסות יכסה את אובדן ההרצון הטוב”.
בפוסט שפרסם בבלוג הרשמי אחרי הפרסומים בתקשורת הסביר סגן נשיא החברה, ברננדו הרננגז, כיצד היוצרים יכולים למנוע מכירת קנבסים של תצלומיהם על ידי שינוי “סוג הרשיון ברמת התמונה, סדרת תמונות או ברמת החשבון” (הוא טועה: אחד מתנאי רשיון ה-CC הוא שמרגע שתוכן פורסם ברשיון כזה, אי אפשר להחליף את הרשיון שלו).
זו אינה הפעם הראשונה שיאהו פוגעת במשתמשי פליקר, ולמעשה בעצמה, כשהמשתמשים הפגועים עוזבים למתחרים שהתפתחו בזמן שפליקר קפאה בזמן. הבלוג גיזמודו פרסם במאי 2012 כתבה על איך יאהו מחרבת באופן שיטתי את פליקר, שכללה גם ביקורת מצד המייסדים-השותפים באטרפילד וקטרינה פייק. כותרתה הבוטה של הכתבה היתה “איך יאהו הרגה את פליקר והפסידה את האינטרנט“. מריסה מאייר, לשעבר בכירה בגוגל, מונתה חודשיים אחר כך למנכ”לית ונשיאת יאהו, ונראה שהיא נחושה בדעתה להמשיך את המסורת.
פורטל וואלה, שניסה להידמות ליאהו עד לרמת סימן הקריאה בלוגו, סבל מבקלאש דומה ב-2006 כשהשיק את “וואלה!פדיה”, אנציקלופדיה שערכיה הועתקו בשלמותם מוויקיפדיה העברית – שוב, בהתאם לתנאי הרשיון הפתוח של האנציקלופדיה החופשית. אחד הוויקיפדים, אבירם, כתב אז בדיון שהתקיים בפורום המזנון של וויקיפדיה: “אם כל חברה מסחרית כמו ‘וואלה’ יכולה להעתיק את החומר שכתבתי בשלמותו ולמסחר אותו עם פרסומות, גם אם היא תתן קרדיט ל’ויקיפדיה’, ואין מה לעשות בנוגע לזה – אז לצערי לי אין יותר מה לעשות בויקיפדיה”. וואלהפדיה נסגרה מאז.
עומרי חיון: “אנחנו חיים שתי קבוצות בתוך מדינה אחת” (ארכיון)
ראיון עם עומרי חיון, שפורסם בגליון ינואר 2014 של פירמה של גלובס:
עומרי חיון, בעל בלוג הרכילות המצליח הקרוי על שמו, כיכב בתחילת ינואר 2014 בכתבה של גיל ריבה בערוץ 10. כתב התקשורת של וואלה, דוד אברהם, פרסם על הפייסבוק של עורכו, דוד ורטהיים, פריים מהכתבה, ובתגובות התפתח דיון לעגני על הטענות של חיון להכנסות של “יותר מ-20 ומשהו אלף בחודשים דלילים ובחודשים ממש טובים הרבה יותר” מול עליבות הדירה המצולמת, שבה נראה חדר צפוף עם מיטה, כורסה, מסך טלוויזיה וכיור מטבח. חיון לא נשאר חייב: “סורי. חוסך כסף לבית משלי. בינתיים לא מתלוננים. טפו, טפו”, כתב וצירף דוח הכנסות ממודעות גוגל, שלה החכיר את שטחי הפרסום בבלוגו לפני כחמישה חודשים. לפי הדוח, עשרה עמודים באתר לבדם – עמוד הבית ותשע כתבות – הכניסו לו כ-9400 דולרים (כ-33 אלף שקלים) בפרק זמן שלא פורט.
העמוד הבודד שהכניס את מירב הסכום הוא הכתבה שחשפה שאייל גולן הוא הזמר המפורסם שחשוד בבעילה אסורה בהסכמה של קטינה, כשהפרשה כבר פורסמה בחדשות 2 אך ללא שמו, בגלל צו איסור פרסום. המונה העדכני שמופיע בראש הכתבה הוא כ-660 אלף כניסות, והדוח מציין שהיא הכניסה כ-4200 דולר, שהם כ-15 אלף שקל, כלומר כ-22 שקל לאלף חשיפות. “הממוצע לאייטם טוב (40-70 אלף כניסות) זה מעל 2000 שקל”, הוא אומר ל”פירמה”. “אייל גולן לא עשה אותי עשיר או יוצא דופן באופן מיוחד. בכל יום יש שלוש כתבות שעושות סכומים דומים”. מצד שני הוא אומר: “בארבעה החודשים האלה [הראשונים עם מודעות גוגל] מעל 20 אלף שקל בחודש מינימום, אייל גולן הביא 80 אלף שקל בכיף. וחן טל גם מביאה כסף”. טל, יחצנית מסיבות שהתפרסמה בזכות הצילומים העצמיים החשופים שלה, הגיעה למקום השני ברשימת “תופעות דיגיטל” בסיכום חיפושי 2013 בגוגל, אחרי חיון עצמו. הקפיצה הגדולה שלה בחיפושים הגיעה בספטמבר, אז התחילה לכתוב את הבלוג שלה בפורטל של חיון. בקרוב יעסיק חיון כתבים נוספים בפורטל חדשות שהוא מתכוון להקים, ו”הולך להיכנס למשהו טלוויזיוני, לא ריאלטי, ועם האנשים הכי מוכשרים שקיימים, ובעצם בדיוק מה שאני רוצה, בדיוק האינטרנט הזה, זאת התוכנית. זה בערך הפרויקט הראשון שאני מסכים אליו” [עדכון, ינואר 2015: חיון לא הקים פורטל חדשות, ובימים האחרונים הודיע על פרישה מהבלוג לטובת ריצה לכנסת ברשימת “עלה ירוק”]
אנחנו נפגשים במסעדה תל אביבית, למחרת יום צילומים ארוך לגיל ריבה ולפני צילומי השלמה ופגישה עם עורך דינו. הוא מציג לי סמס מאקסית של גולן שמזמינה אותו למסיבת יום הולדתה, ואחר כך מספר, “גיליתי איך עושים כסף מהאינטרנט”. עם זאת, הוא מסרב לפתוח בכך את הראיון. “לא, אני לא רוצה להישמע כזה בוטה”.
אין לך טלוויזיה.
“נכון”.
אתה בכלל אוהב טלוויזיה?
“אני נורא אוהב סדרות מחו”ל. אני רואה את כל הסדרות הטובות שיצאו בעולם בשנים האחרונות, בפרקים מטורפים. אבל בגדול בארץ אני רואה אקס פקטור כי זה היה נורא מצחיק ונחמד, אבל אני לא רואה יותר מדי טלוויזיה ישראלית”.
ריאלטי בכלל אתה רואה?
“יצא לי לראות האח הגדול, אמנם בעונות האחרונות אני רואה פחות. בעונה האחרונה כל העונה עבדתי עליה בשידור חי אחרי התוכנית אז ראינו את זה עם המשתתפים. ראיתי את זה לצורך עבודה, אבל לא יותר מדי. בוא נגיד שהשתניתי נורא בשנתיים האחרונות. פעם זה היה מעניין אותי. אבל כבלים אין לי מאז שעברתי לת”א, 4.5 שנים”.
למה בעצם?
“כי אני לא צורך טלוויזיה בטלוויזיה, ואני לא צורך טלוויזיה ישראלית, כאילו, כמה שזה נשמע נורא”.
אז מה העניין שלך במה שקורה בתעשיה של הטלוויזיה הישראלית?
“מעניין אותי לחשוף אותם ולעשות בלגאן, אבל לא מעניין אותי באמת במהות. אני גם לומד על עצמי במקביל. מה שעניין אותי לפני שנה לא מעניין אותי היום. אמנם אני כבר כמה שנים פה אבל אני עדיין, כאילו, ילד, אז כאילו, אני לומד על עצמי”.
“אייל גולן קורא לך” ראית?
“בטח”, הוא צוחק. “לא. אני חושב שרשמתי פעם אחת כמה זה מחריד, כשבטעות עברתי ל[ערוץ] 24, אבל לא יותר מזה. ‘כשאייל גולן קורא לך, תסתובבי ותלכי לישון'”.
ישראלים רבים מצטרפים לטרנד של ההתנתקות מהטלוויזיה – לפי הלמ”ס, בכל שנה מאז 2002 נרשמה ירידה במספר הישראלים שיש להם מינוי לכבלים או ללווין. אבל חיון הוא חותך כבלים בלתי צפוי, לאור העיסוק האינטנסיבי שלו באחורי הקלעים של תוכניות הריאלטי, שהשיקו את הקריירה הבלוגרית שלו, כשחשף שהזמר עומר אדם זייף את גילו וגרם להדחתו מ”כוכב נולד”. הוא כתב אז בלוג פרטי בקהילת הבלוגים של תפוז, ומאז התגלגל לחסותם של הפורטלים נענע10 ו-msn ישראל והבלוגים חורים ברשת ומזבלה, והיום הוא שוב עצמאי. “זה משחרר אוויר”, הוא אומר על העצמאות. “אצלי זה משחרר יותר אוויר, כי אני באמת לא מסוגל לעבוד עם גוף גדול. זה לא הכסף. גם כשהייתי באתרים, אף פעם לא באמת הציקו לי, כי הבהרתי את זה בפגישה הראשונה ובסגירה שאני עושה מה שאני רוצה. החוזה היה בערך, ‘בלה בלה בלה, עומרי חיון עושה מה שבא לו’. באמת, ברמה הזאתי. אבל יש משהו בעצמאות שהוא אשכרה חופשי, זה הכל, אתה פשוט מרגיש חופשי עם עצמך לעשות כל דבר שאתה יכול, אתה יכול להשתמש בכוח שלך בצורה שהיא לאו דווקא רכילותית. האתרים האלה הם נורא מסגרות, ואני לא סובל מסגרות. ואמנם אני גם במסגרת עכשיו, אתה רואה את הלבטים שלי עם עצמי על הרכילות, לא-רכילות, אבל אני יודע שאני יכול לשנות, לעשות אחרת, זו המסגרת שלי, שאני קבעתי. שמה זה אנשים זקנים שחיים בסרט וקובעים תהליכים שהם לא נכונים והבנות שהן לא נכונות, ודברים שהם לא יראו עוד 700 שנה אני רואה אותם כבר לפני 10. ואם אני יכול לעשות את זה לבד, למה אני צריך מישהו? זה הכי יפה”.
חיון עבר על החוק כשהשיג את פרטיו של עומר אדם ממאגר מידע של משרד הפנים שדלף לרשת, הסתבך בדיבה ונאלץ להתנצל כשכתב שעידו רוזנבלום חגג במסעדה במהלך הפגנת המחאה החברתית ההמונית לפני שנתיים, ונחקר פעמיים בסיפור אייל גולן, שגם תבע אותו על הוצאת דיבה בסכום של 300 אלף שקל (חיון דרש סכום דומה מגולן על הדברים שכתב עליו בפייסבוק, והגיש תלונה במשטרה נגד היחצן שלו, רני רהב). למרות זאת, הוא לא חושב שהיה פזיז בפרסום: “עבדתי על הסיפור שש שעות. פעם ראשונה שעבדתי כל כך הרבה זמן על משהו. דיברתי עם כל העולם ואשתו גורמים במשטרה, חברים של אייל, מכרים”.
לדבריו, לא ידע על צו איסור פרסום בזמן שעבד על הכתבה, וכזה טרם הוצא באותו זמן. אחר כך הוא מוסיף: “אני מודה באמת, ידעתי שיש צו איסור פרסום, אבל אם אני יורד לסף הפרטים, מעולם לא עבדתי מול המשטרה, מעולם לא קיבלתי מהם פרטים”. החקירה, הוא אומר, לא עסקה באיסור הפרסום אלא בשיבוש הליכי חקירה, והוא מעריך שהיא תיסגר.
היה לך ייעוץ משפטי לפני הפרסום?
“ברור שהיה לי”.
כי חששת?
“לא, כי עשיתי את העבודה שלי”.
גולן הגיב לפרסום בבוטות בסטטוס פייסבוק: “אני רואה את הרצח אופי שעושה לי עומרי חיון. אבל לא צריך להתייחס לבן אדם שכל החיים שלו סבל מאנשים. ילד כאפות שבקרוב אסגור לו את האתר מבטיח לכם”. אני שואל את חיון אם הסטטוס הזה היה רגע של נצחון, והוא משיב: “לגמרי”.
כי אמרת, “עכשיו אני בגדולים”?
“ממש לא. זה שאייל גולן הגיב לזה, באותו רגע הוא אמר לכולם, ‘אני אחד מכולם'”.
“אתה טוקבקיסט”.
“אתה טוקבקיסט.. אתה לגמרי.. אבל לא במובן הרע של זה. אמנם הוא יצא רע. אבל אתה מבין שאני לא מתייחס לתוכן שהוא אמר, אלא למהות של זה”.
מה הסיפור של אייל גולן שינה אצלך מבחינה מקצועית? זה רגע מכונן בקריירה.
“לגמרי. אבל אני חושב שהרגע הזה לא שייך אלי אלא כללי יותר. אנשים בתקשורת אמנם יודעים שנים שהאינטרנט שבר להם את התחת, סליחה, אבל כאילו אני פשוט נתתי להם את זה בפנים והם התחילו להודות בזה”.
אתה העתיד של העיתונות?
“אני… לא.. אל תצפו ממני לשום דבר, מה זה לא”.
לא אתה אישית. המודל שלך. סוג העבודה שאתה עושה.
“אני חושב שאני מייצג איזשהו דפוס או שינוי שקורה פה באיזשהו מובן. לפעמים אני חושב שיש לי קצת יותר ביצים, זה הכל. זה היה קורה אותו דבר אם זה היה על אריאל שרון או על לא יודע מי, סבבה?”
בסוף דצמבר השתתף חיון במסיבה והוכה לדבריו על ידי אחד המשתתפים, כנראה על רקע פרשת גולן. “זה שיתק אותי לשלושה ימים. ולא מתוך פחד”, הוא אומר. “אתה קולט שיש פה שני עמים. יש פה בישראל שני סוגים של אנשים שחיים. ואם מישהו לא הולך להתעורר כאן, אנחנו בקרוב מאוד נגיע לריב אחים, ככה קוראים לזה בתורה?”
מלחמת אחים.
“מלחמת אחים. אני רואה כאילו את הכמות שלה, ואני מזרחי, כאילו, אתה מבין? אני לא אומר את זה בגזענות, זו לא הערה כדי ליצור איזושהי כותרת או אלמנט או אני לא יודע מה. אבל ברגע שנחצה הגבול הזה ונשלח אלי האגרוף הזה בגלל שאייל גולן אמר שמותר להרביץ לילד הכאפות [בניגוד לדברי חיון, גולן לא כתב זאת; ע”ק], אז אתה כאילו קולט כמה הקבוצה השניה, מה שנקרא, למרות שהיא הקבוצה שלי, מתחילה לחצות את הגבול. והיום זה אגרוף, מחר זה… אני לא יודע. זה מה שאגב הפרשה הזאת חשפה בפניי באמת. כאילו, הלקח שלי מהפרשה הזאת, ההבנה שלי מהפרשה הזאתי היא זה. היא זה שאנחנו חיים שתי קבוצות בתוך מדינה אחת, שאחת מהן הולכת כנראה לאבד בקרוב מאוד, בהתאם למצב הכלכלי המהמם שיש כאן – זה לא תורם לאותם אנשים – כנראה הולכת לאבד את הצפון. זה מה שאני חושב שהולך לקרות. ואנחנו לא נשים לב וזה יהרוס אותנו מבפנים”.
התפרסם בגליון “100 המשפיעים בתקשורת” של מוסף פירמה של גלובס, ינואר 2014
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
