זבל חברתי

עידוק מהרהר על ספאם בטוויטר, מאוכזב מהאקדמיה ללשון העברית, תוהה אם הישראלים יירתמו למאבקם של המתרגמים הפיראטיים ומצדיע לגולש שמעלה ליוטיוב נוסטלגיה ישראלית

טוויט טוויט מעל הרציף

פעיל הרשת נמרוד ברנע פנה לאקדמיה ללשון העברית, וביקש שתדון במינוח עברי לפלטפורמת המיקרובלוגינג טוויטר. הוא לא עשה זאת רגע אחד מוקדם מדי: אם חדשות ערוץ 2 כבר משתמשים בטוויטר, הוא עבר את נקודת האל-חזור בדרך מסתם טרנד, למיינסטרים ולפאתטיות (אבי דיכטר בטוויטר? באמת?).

ברנע כתב: “עד כה הצטברו מספר מונחים עבריים בתחום, אשר מתורגמים מאנגלית: Twit (הפעולה אשר מבצעת הזנת תוכן לשירות) – ציוץ (בהטייה: לצייץ, צייץ, יצייץ, אצייץ וכו’). בראשי עלתה המחשבה לתרגם את עצם שם השירות לעברית, מכיוון שהוא הפך מחברה עסקית גרידא לתופעה חובקת כל. מעתה במקום לומר Twitter בלעז, אמור ‘צייצן’ בעברית”.

האקדמיה ללשון, תמיד עם היד על הדופק אחרי שהגופה כבר התקררה, נתנה תשובה סופית באמצע אוגוסט, חודשיים וחצי אחרי הפנייה. יו”ר הוועדה למונחי טכנולוגיית המידע, אמנון שפירא, מסר לברנע כי “הוחלט שאין לדון בתרגום, מפני שמדובר במותג מסחרי (בעיקרון, אנחנו לא מתרגמים שמות מסחריים פרטיים, כגון Facebook, Google או Windows)”. נימוק דומה נתן שפירא בראיון לכותב שורות אלה, כשהסביר למה פודקאסט (תוכנית רדיו אינטרנטית) לא יתורגם לעברית – “פוד” מגיע מ”אייפוד”, הנגן של אפל. אגב, בעבר קבעה האקדמיה שהסגוויי ייקרא בעברית “רכינוע”, למרות שמדובר במותג מסחרי.

חודש לפני כן, הודיעה הוצאת הרפר-קולינס הבריטית כי תכניס למהדורה הקרובה של מילונה החשוב, Collins English Dictionary, שלוש מילים מתחום הטוויטר: טוויטר, שם עצם שמתאר את האתר ופועל שמשמעותו לכתוב הודעות קצרות בטוויטר; Twitterati, משתמשי טוויטר; ו-Twitterverse, האתר ומשתמשיו. איליין היגלטון, עורכת בכירה בהוצאה, הסבירה ל”דיילי מייל”: “כמעט לא עובר יום בלי כתבה שקשורה לטוויטר. על כן אין זה מפתיע כלל וכלל שהשנה יש לנו במילון לא ערך אחד, אלא שלושה ערכים הקשורים לטוויטר”.

ובינתיים האקדמיה ללשון העברית ממשיכה לחפש תרגום ל”רלוונטיו*ת בעידן האינטרנט”.

עלי באבא ו-140 הזבלנים

ב-1978 נשלח על גבי ארפאנט, הרשת הצבאית-אקדמית שהקדימה את האינטרנט, אי-מייל פרסומי לדגם חדש של מחשבי DEC. קהילת האינטרנט המזערית נדרשה להפרעה החדשה, שזכתה לשם “ספאם” ולהגדרה המקובלת: “אי-מייל פרסומי בלתי קרוא, שנשלח לכמות גדולה של נמענים”.

עם התפתחות הרשת והיווצרות מדיומים ודרכי תקשורת חדשים, גם הגדרת הספאם דרשה עדכון והתאמה. אי-מייל פרסומי מחבר (בין אם זה חבר אמיתי ובין אם זה חבר-רשת-חברתית) – הוא ספאם? ופרסומות חוזרות ונשנות בשורת הסטטוס בפייסבוק? ותגובה פרסומית לטוויט (רשומה) של משתמש טוויטר? ומה עם טוויט פרסומי, שכותבו ממען למשתמשי טוויטר אחרים, כלומר מאזכר את שמות המשתמש שלהם, כך שהם יראו את הטוויט שלו ברשימת הטוויטים שמתייחסים אליהם?

ומה לגבי כתיבת טוויט פרסומי ושתילת תגית פופולרית שאינה קשורה אליו, רק כדי להופיע בזרם הטוויטים של אותה תגית? בימי מהפכת-הטוויטר-שלא-התממשה באיראן, אתר “גלובס” העלה לעמוד הבית שלו חלון שמציג את כל הטוויטים שנשאו את התגית #iranelection (“בחירות באיראן”). אני ביקשתי לבחון את ההצפה הלא-מסוננת של תכנים במקרה כזה, ופרסמתי טוויטים לא קשורים עם התגית הזאת. האם אפשר להגדיר אותי כספאמר?

שני מוקדי ספאם הציפו את הטוויטרספירה העברית בחודש האחרון: סמסונג גלקסי ו-Mafia Family. הראשון, קמפיין חברתי של מקאן דיגיטל ו-Theffusion לטלפון סלולרי חדש של סמסונג, בו המשתתפים התבקשו לצייץ בטוויטר מדי חצי שעה במשך 48 שעות, תוך אזכור המותג בתגית #samsungalaxy, ומי שעמד במשימה קיבל את המכשיר.

כמה מהמשתתפים זכו לביקורת מצד טוויטרים אחרים, שטענו להתמסחרות ולספאם. הספאם השני, Mobster World, מטריד יותר. בחודש החולף הוצפו משתמשי טוויטר, ואני ביניהם, ב-DM (ר”ת של Direct Message, הודעה פרטית שרק הנמען רואה) מחברים לטוויטר, שאומר: “Hey, I just added you to my Mafia family. You should accept my invitation! :)”, בצירוף לינק.

מדובר במשחק מבוסס טוויטר, שהמשחקים בו צריכים להקים משפחת מאפיה, לגייס חברים ולבצע משימות. חלק מהמשתתפים לא הבינו שבהצטרפותם למשחק, הם מתירים לאפליקציה שלו לשלוח בשמם הודעות לחברי הטוויטר שלהם.

אז מה זה ספאם? ארז וולף, שהשתתף במבצע סמסונג, סיכם אותו בבלוגו בפוסט “ספאמר אחותך והמון קישורים”, שם כתב בין השאר: “כאשר אני כותב בחשבון הטוויטר שלי ולא מתייג אף אחד (כלומר לא מאזכר משתמשי-טוויטר אחרים, ע”ק), אני למעשה כותב לעצמי. מי שרוצה שיעקוב ויקרא אותי ומי שלא, שלא יתלונן שהתכנים שלי מפריעים לו”. מנגד, ניב קלדרון יצא נגד המבצע והסביר: “אלה אנשים מוכרים שאני עוקב אחריהם. (…) הבחירה שלי נותרת אם להסיר את עצמי מרשימת האנשים שאני עוקב אחריהם או לא. (…) הבחירה אגב אם להוריד אותם או לא היא לא נעימה לי”.

כלומר, הבחירה החופשית להיגרע מהספאם הזה אינה באמת חופשית. קלדרון מרחיב את ההגדרה של ספאם ומחשיב בו גם טוויטרים ששולחים הודעת תודה אוטומטית למי שמתחיל לעקוב אחריהם: “הם סותמים את תיבת המסרים בטוויטר ולאלה מאיתנו שבחרו לקבל נוטיפיקציות מטוויטר הן סותמות ומעצבנות אותם גם בתיבת המייל הפרטית. (…) כל אחד שרוצה יכול להתחבר לאפליקציה שתשלח עבורו הודעת תודה. זה ספאם במנות קטנות, אבל כשאתם עוקבים אחרי רבים, תגידו שלום לתיבת המסרים שלכם, היא תופקע מידיכם. אז עשו טובה לעוקבים אחריכם, אל תודו להם בטייס אוטומטי שהם עוקבים אחריכם, תהיו איתם בקשר אמיתי”.

שתיקת המתרגמים

זמן לא רב אחרי הרשעת מפעילי אתר הטורנטים הגדול בעולם The Pirate Bay ואי-הוודאות לגבי המשך פעילותו, הנחית א.ל.י.ס מכה נוספת על מורידי הסדרות והסרטים בישראל – סגירת אתר qsubs. א.ל.י.ס, ארגון ישראלי להגנה על זכויות יוצרים קולנועיות וטלוויזיוניות, פעל לפני שנתיים לסגירת מספר אתרי הורדות ישראליים.

הצעד הנוכחי הוא מכתבי איום משפטיים מא.ל.י.ס לשלושה מתרגמים פיראטיים מאתר qsubs, שיוצרים ומפיצים כתוביות בעברית לסרטים וסדרות שטרם הגיעו לארץ. במכתב נדרשים המתרגמים לסגור את האתר, מה שהם כבר ביצעו בעצת פרקליטם, ולשלם לא.ל.י.ס פיצוי של מיליון שקלים כל אחד.

הבחירה בספקי הכתוביות היא פגיעה אסטרטגית בבטן הרכה: סרטים וסדרות אפשר להוריד מאתרים ושרתים ברחבי העולם, וכשאחד נסגר אחרים באים במקומו. הכתוביות בעברית, לעומת זאת, הן תוצר ייחודי של גולשים מקומיים. אם הם יפסיקו לתרגם, לא יהיה לזה תחליף, לא בדור הנוכחי של תוכנות זיהוי הדיבור והתרגום האוטומטי.

אולי בגלל זה מקווים אנשי qsubs שיצליחו לרתום לעזרתם את אומת האינטרנט העברית. הם העלו באתרם תיבת תרומות של פייפאל למימון המאבק המשפטי, כשיעד הגיוס הוא 80 אלף שקלים. לפי מקור המקורב לקבוצה, פחות מ-2,000 שקלים נתרמו ביומיים הראשונים, בין 30 ל-500 שקל לתורם. אחר כך הם פנו למספר בלוגרים (ואני ביניהם) בבקשה לפרסם בבלוגיהם קריאה לתרום למאבק.

האם אותם ישראלים שלא רוצים לשלם על סרטים וסדרות יוציאו כסף כדי להגן על מתרגמי ההורדות שלהם?

סום וקסום ובשום ונפלא

לפי החוק היבש, גם ניר בסן עלול להיחשב פיראט. בסן, בן 21, אוסף מזה חמש שנים תוכניות נוסטלגיות מהטלוויזיה הישראלית, מ-1966, השנה בה הוקמה הטלוויזיה החינוכית, ועד לשנת 1998, “שבה לדעתי התחילה הטלוויזיה לילדים בשלבי ההתדרדרות שלה”.

“לפני שלוש שנים החלטתי להעלות קטעים ליוטיוב, בשביל שכולם יוכלו להנות מהם”, הוא מספר. “יש כאלה אנשים שהיו מעדיפים לשמור את התכנים לעצמם, אני מעדיף להפיץ את זה לכולם”. בחשבון שלו ביוטיוב, youtube.com/nirbas, יש למעלה מ-400 סרטונים. “התגובות שאני מקבל הן מאוד מפרגנות, הרוב הן בסגנון ‘החזרת אותי לילדות’, ‘אתה עושה עבודת קודש’ וכאלה”.

האם הוא לא חושש מבעלי הזכויות (שלאחרונה הקימו אגב את 23tv.co.il)? “בארץ לא ממש אכפת לערוצים שמעלים קטעים שלהם לאינטרנט, אבל בחו”ל הרבה יותר מקפידים, במיוחד כשמדובר בפרקים מלאים. אבל אני משתדל לא להעלות פרקים מלאים, בשביל זה יש אתרי נוסטלגיה. כמובן שיש פחד שיסגרו לי את הערוץ, ובטוח זה יקרה מתישהו, אבל כל עוד אנשים נהנים מהדברים, למה להפסיק?”

בסן היה שמח להעמיד את כישוריו לרשות ערוצי הטלוויזיה השונים: “אני לא עוסק כרגע בשום דבר, אבל מאוד הייתי רוצה לעבוד בארכיון של איזה ערוץ כמו החינוכית, ערוץ 1 או ערוץ הילדים, כדי לראות איך הכל מתנהל שם ואולי לעזור בסידור או משהו”.

גילוי נאות

במועד הכתיבה עבדתי ב-newPR.

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 9.2009 של מוסף פירמה של גלובס

24 בספטמבר, 2009 | בנושאים: 404, אינטרנט, השרת, זבל. של בני אדם, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, טוויטר | תגובה אחת

גבייה מתה?

עידוק לא מצליח להחליט אם מרדוק עושה מעשה חכם או טפשי בגביית תשלום על תוכן אינטרנטי, נותן דוגמה מאלפת לאקטיביזם מרושת, עוקב אחרי עיתונאית אחת עם תעוזה עסקית ועוקץ את טק-קראנץ’

“מרוב זימונים, נראה לי שבסוף אמצא את עצמי מפגין נגד סגירת המאגר הביומטרי של עובדי ערוץ 10, שהורעבו על ידי אמם ולכן פתחו חניון בירושלים. מה?!” (הטוויטר יואב פוירשטיין מסכם חודש של אקטיביזם-מקלדת)

מוּבלים

הבלוגוספירה הישראלית טיפלה בלהט בשופט משה דרורי, שבפסק דין ארוך ומתנשא זיכה אברך שדרס קופאית אתיופית וגם אסר את פרסום שמו, כדי לא לפגוע בסיכויו להתמנות לדיין. רציתי להאמין שהבלוגוספירה היא זו שהניעה את התהליך שבסופו משך דרורי את מועמדותו לבית המשפט העליון, לאחר שאיבד את תמיכתו של השר גלעד ארדן, חבר הוועדה למינוי שופטים.

אלא שמהלך העניינים, אותו פרש חנוך מרמרי ב”העין השביעית”, מראה שאת כדור השלג הזה גלגלה העיתונות המסורתית בעידודו של אקטיביסט אחד, עו”ד איל רוזובסקי, יו”ר עמותת טבקה. זה כתב במעריב על פסק הדין המקומם מיד עם פרסומו, והציף את הנושא מחדש עם הגשת המועמדות של דרורי לבית המשפט העליון. הבלוגרים הרימו את הסיפור אחרי שרותי סיני פרסמה אותו בכלכליסט, אבל ארדן שמע עליו בכלל בטור של נחום ברנע, לפי עדות הטוראי הבכיר של ידיעות אחרונות.

ביקורת אזרחית על פסק דין שערורייתי היא מעשה דמוקרטי חשוב. אבל אומת האינטרנט הישראלית צריכה לשאוף גבוה יותר. למשל, לאתר בעצמה פסקי דין בעייתיים ולהעלותם לסדר היום, ולתת לעיתונים לעשות את הפולו-אפ. להוביל את התקשורת במקום להיות מובלת.

בגרות בביומטריה

את הקרבות נגד חוק הצנזורשת, שביקש לחייב סינון של אתרים לכל הגולשים הישראלים כברירת מחדל, ניהלה אומת האינטרנט בנימוס יחסי: פוסטים, באנרים (הסטיקרים של האינטרנט) ומעשי קונדס כמו הפצצת גוגל שגרמה למנוע החיפוש להציג את הערך “אוננות” בוויקיפדיה למי שחיפש “אמנון כהן”, הח”כ שעמד מאחורי החוק.

החוק נפל לאחרונה, והקרב נגד החוק הביומטרי, שמטרתו הקמת מאגר ממשלתי עם נתונים ביומטריים על כל תושבי מדינת ישראל, כבר מתנהל בלי כפפות. דמות מטרה שנבחרה למאבק היא ח”כ מאיר שטרית ממפלגת קדימה, יו”ר ועדת המדע והטכנולוגיה, בגלל הלהט הלא מוסבר שבו הוא מקדם את החוק, תוך התעלמות מדעות מנוגדות של מומחים (כולל המטה ללוחמה בטרור ו-14 מדענים בכירים), הצבעות יחיד שלו בוועדה ואף סילוק העיתונאי העצמאי ערן ורד, שהגיע לצלם את דיוני הוועדה עבור סרט תיעודי על החוק.

הבלוגר חנן כהן, שקיבל פעם טלפון מהעוזרת של ח”כ מתן וילנאי אחרי שקרא על שמו חוק נגד מסתננים ופליטים, קרא למוחים “להפעיל גם כלים קצת יותר ‘נמוכים’, כמו התקפה אישית” ו”לקרוא לחוק המאגר הביומטרי ‘חוק שטרית'”. הבלוגר רחביה ברמן ריכז בבלוג שלו לינקים לכל הטענות נגד שטרית. הבלוגר יובל דרור כתב פוסט שכותרתו “מאיר שטרית הוא סכנה לדמוקרטיה”, ועודד גולשים לשלוח מכתבים בנוסח זה לחברי הכנסת. הבלוגר אפי פוקס פרסם בבלוג “חורים ברשת” פוסט תחת הכותרת “חשיפה: מדוע ח”כ שטרית כה להוט לקדם את המאגר הביומטרי?”; הפוסט הוסר מהבלוג ללא הסבר, ברמן העלה אותו מחדש בבלוגו, והמידע כבר עשה את דרכו לעיתונות.

פעילים אינטרנטיים נגד החוק ארגנו דרך הרשת הפגנה של כמה עשרות מפגינים בשבת שלפני אחת ההצבעות הגורליות על החוק, בהשתתפות הח”כים ניצן הורוביץ (מרצ) ודב חנין (חד”ש), דיקן הפקולטה למדעי המחשב בטכניון פרופ’ אלי ביהם, ואבנר פינצ’וק מהאגודה לזכויות האזרח. העיתונאי העצמאי ורד קנה ב-80 שקל את הכתובת של אתר ועדת וינוגרד, שהמדינה שכחה לחדש את רישומו. הוא העלה שם טקסט שקושר בין הפקרת נכסיה הדיגיטליים של המדינה לבין הפקרה עתידית של המאגר הביומטרי, שגם אותו, הסביר, “נוכל לקנות יום אחד תמורת 80 שקלים. כשזה יקרה, חיינו יהפכו לגיהנום”.

ההאקר גיא מזרחי הקים אתר שמאפשר חיפוש במרשם התושבים, כדי להדגים את הכשל המתמשך של המדינה בשמירה על פרטיות האזרחים; קבוצה אנונימית הקימה אתר שבו העלתה מהמרשם פרטים אישיים על הח”כים שתמכו בחוק.

את הקרב הזה הובילה אומת האינטרנט, בעוד התקשורת הפקירה את הסיפור וקברה אותו במדורי הטכנולוגיה, אף שהוא נוגע לפרטיות ולבטיחות של כל תושבי המדינה, גם אלה שאין להם מחשב בבית. רק ברגע האחרון, כשהוא רוכב על גבה של המדיה החברתית, יצא “ידיעות אחרונות” בכותרת ראשית על מכתב המדענים נגד החוק, ובטח חשב לעצמו, כמו בבדיחה על העכבר שרץ לצד הפיל, “תראו כמה אבק אנחנו עושים”.

שולמן ישלם

אם תתנו לתלמידי ישראל שיעורי בית לכתוב עבודה על לאונרדו דה וינצ’י, הם יכתבו אותה במשפטים מוויקיפדיה. אם, לפני כן, תחלקו להם בחינם את כל כרכי האנציקלופדיה בריטניקה, בפעם הבאה שהם יקבלו שיעורי בית לכתוב על דה וינצ’י, הם עדיין יחפשו בוויקיפדיה. החינמיות ונוחיות הקופיפייסט מנצחות את הסמכותיות המקצועית. מוזר לי שטייקון תקשורת מנוסה כמו רופרט מרדוק לא מבין את זה.

מרדוק הודיע באחרונה שהחל מהשנה הבאה, אתרי התוכן של אימפריית ניוז קורפ שלו, ובהם “הוול סטריט ג’ורנל”, “הניו יורק פוסט” ו”פוקס ניוז”, יגבו תשלום עבור תכניהם. “הניו יורק טיימס”, “הגרדיאן” ו”פייננשל טיימס” הפריחו בלוני ניסוי באותו כיוון.

מהלך של סגירת תכנים מאחורי חומות של תשלום יוביל לשני דברים: האחד, פיראטיות של תכני החדשות של כלי התקשורת שיסגרו את דלתותיהם בפני הגולשים, שהמלחמה בה תהיה מעיקה ונואשת ומעוררת מדנים, כפי שהיו המלחמות נגד פיראטיות המוזיקה והסרטים, וכפי שאפשר ללמוד מהכעס שמעוררת עליה סוכנות הידיעות AP, שרוצה לגבות תשלום גם על לינקים לכתובת שלה (!); השני, עלייה בפופולריות, וכתוצאה מכך בחשיבות ובהשפעה, של כלי התקשורת שימשיכו לספק תכנים בחינם ברשת.

אלה לא בהכרח יהיו כלי התקשורת היותר מוצלחים שבנמצא, כעיתונים החשובים שציינו למעלה שיעברו לצד של הגובים. אומת האינטרנט, שנולדה והתבגרה לתוך עולם החינם, לא תסכים להיות חברה במועדון שמוכן לקבל אותה רק תמורת תשלום, ועל כך היא תשלם את המחיר.

ואולי אני טועה ומרדוק צודק. כי ניוז קורפ היא מפלצת תוכן ענקית, ומעבר של מפלצת כזו למודל של תכנים תמורת תשלום, עשוי לגרור אחריו תעשייה שלמה. מכירים את זה ש”ידיעות אחרונות” מעלה את מחיר העיתון, וכמה ימים אחר כך “מעריב” מיישר קו? בדיוק אותו דבר, רק בענק. מרדוק אמר את זה בראיון ל”פייננשל טיימס”: “נגבה תשלום על כל אתרי החדשות שלנו. אם זה יצליח, שאר כלי התקשורת יבואו בעקבותינו”. חוץ מזה, החברים היותר צעירים של אומת האינטרנט הורגלו לשלם דרך הסלולרי על כל דבר, מהודעות ושליחת תמונות ועד הורדת טרוטונים ורינגטונים, שעשויים מאותם שירים שהם גנבו באימיול.

ואולי גם הקוראים הוותיקים יותר יכניסו את היד לכיס, אם החלופה היא עולם בלי “הניו יורק טיימס”. קלארק הויט, העורך הציבורי של “הטיימס”, שזה מבקר פנימי שמפרסם את דוחותיו כטור בעיתון, סיפר על מכתבים שהגיעו למערכת בעקבות העלאת מחיר “הטיימס” המודפס בתחילת יוני. היו שהתלוננו על ההעלאה, אבל היו גם אחרים, שאמרו שהם מוכנים לשלם יותר אם “הטיימס” רק יבקש.

“תמיד קיבלתי מכתבים מאנשים שלא מרוצים מעליית המחירים”, סיפרה האחראית על תפוצת העיתון. “אבל הפעם זה שונה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה מכתבים שאומרים, ‘אני מבין את זה'”. לדוגמה, הקורא מייקל נוריס כתב: “אני נבוך שאנחנו משלמים כל כך מעט עבור מה שממשיך להיות היומון הכי טוב בעולם. כל תעריף שתחליטו שנחוץ להבטיח את המשך הישרדותו של ‘הטיימס’ – אנחנו בפנים”. “הייתי משלמת הרבה כדי לשמר את העיתונות החופשית ואת משרותיהם של הכתבים האנרגטיים”, כתבה הקוראת שרי ראוז לגבי תשלום על גישה לאתר “הטיימס”, והקורא ג’פרי אלכסנדר תהה: “האם אפשר לפחות לשים כוס טיפים?”.

עד מאה וארבעים

מעיין כהן היא אחת מבכירות כתבי האינטרנט בארץ, תחום שהיא סיקרה בגלובס במשך שנה ואחר כך שנה וחצי בדה-מרקר. במאי הודיעה בטוויטר על פרישה, ובתחילת אוגוסט השיקה את “140“, בלוג חדשות נישתי באותו תחום סיקור.

המודל הזה קיים ומצליח מאוד בארה”ב, עם אתרים כמו טקקראנץ’ והאפינגטון פוסט הפוליטי. בישראל הוא נדיר יותר. החלוצה היתה דבורית שרגל, שפתחה את בלוג ביקורת התקשורת “ולווט אנדרגראונד” כבלוג עצמאי לא-מסחרי ואז הפכה אותו למקור הכנסה, בתחילה בדה-מרקר ואחר כך בבלוגיה של אפצה בלוגים באורנג’ (גילוי נאות: אני מנהל את הבלוגיה הזאת). כתב הפלילים הוותיק בוקי נאה עזב את ידיעות אחרונות ופתח שירות חדשות פלילים סלולרי. כהן, שלדבריה הקימה את 140 כדי לפעול כעיתונאית עצמאית ולחזק את המותג האישי שלה, בחרה במודל עסקי של חסויות, שאותן מגייס עבורה פורטל נענע10.

היא עדיין רואה בעצמה עיתונאית, ואומרת שתמשיך לציית לכללי האתיקה העיתונאיים. “בתור כתבת בעיתון, ‘גלובס’ ו’דה מרקר’ היו הטופ של השאיפות”, אמרה לי. “זה לא שהלכתי לחפש פלטפורמה עיתונאית טובה יותר – הייתי בפלטפורמה הכי טובה שיכולה להיות. חיפשתי משהו אחר: רציתי לקדם את עצמי, ולהיות הבוסית של עצמי”.

היתרון של “140” הוא הגמישות, המהירות ועלות התפעול הנמוכה. החיסרון הוא שעבודת מערכת שלמה, שכוללת מפיקים ועורכים וצלמים וגרפיקאים, מוטלת על כתפי עיתונאית אחת. כמוה גם נטל ההוכחה. אם כהן תצליח כלכלית, היא עשויה לפרוץ דרך לעיתונאים נוספים בתחומים נוספים. אם היא תצליח עיתונאית, פריצת הדרך הזאת תהיה בשורה משמחת.

קראנצ’י אבל מסריח

במאמר שפרסם לאחרונה הציע מייקל ארינגטון, עורך הבלוג הטכנולוגי טק-קראנץ’, ש-10% מכתבי “הניו יורק טיימס” יפרשו מהעיתון הנאבק על קיומו ויקימו כלי תקשורת רזה ויעיל משלהם, “הניו ניו יורק טיימס”. טק-קראנץ’ מצליח כל כך, ש”הוושינגטון פוסט” מסכים לקחת ממנו תכנים בסינדיקציה למרות ניגוד אינטרסים בעייתי – ארינגטון וכתבים שהוא מעסיק הם בעלים, יזמים, מושקעים ומעורבים בחברות טכנולוגיה. החברות הללו, ומתחרותיהן, מסוקרות באתר. “הפוסט” לא היה מעסיק עיתונאים בניגוד אינטרסים כזה.

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 8.2009 של מוסף פירמה של גלובס

18 באוגוסט, 2009 | בנושאים: 404, אקטיביזם, השרת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת, פירמה | 3 תגובות

מאובמה ועד וויקיפדיה: עשרה מותגי רשת מובילים

מהנשיא המקוון הראשון ועד חברות ביגוד וקפה מושמצות שניצלו את האינטרנט היטב – קבלו את תשעת המותגים שניצלו את הרשת כדי לעשות בית-ספר למתחרים, בחדשנות, במקוריות ובתעוזה

“מדד המותגים 2009” של גלובס התאחד השנה עם פירמה, והטור שלי שם, “השרת”, הוקדש למותגים שהשכילו לקדם את עצמם באמצעות האינטרנט. הטור המלא באתר גלובס >>, הטור במקו >>

1// ברק אובמה // נשיא ארה”ב הוא מותג רשת מובהק, שמבשר את עידן הפוליטיקאים המקוונים

ביל קלינטון היה הנשיא האמריקני הראשון שהתמודד עם האינטרנט, כשהבלוג דראדג’ ריפורט עקף את התקשורת הממוסדת וחשף את פרשת לווינסקי. סגנו אל גור, שלו יוחסה האמירה הנלעגת לפיה הוא המציא את האינטרנט, הפסיד הפסד שנוי במחלוקת לג’ורג’ בוש הבן. ב-2004 התמודד הדמוקרט הווארד דין על מועמדות מפלגתו לנשיאות באמצעות פעילות אינטרנטית נחשונית, שכללה עדכון בלוג, התארגנות תומכים באמצעות אתר המפגשים MeetUp.com וגיוס סכומים קטנים מההמונים כתחליף לגיוסים גדולים מבעלי הון ספורים.

דין לא זכה להיות המועמד הדמוקרטי או לנצח את בוש, אבל הפוליטיקאי האנונימי דאז ברק אובמה למד היטב את שיעור המבוא שלו והפך את האינטרנט לזירת הפעילות המשמעותית ביותר בקמפיין שלו. הוא העלה ליוטיוב סרטון שבו הכריז על התמודדותו, פעל ביותר מ-15 קהילות מקוונות ורשתות חברתיות, גייס 3.2 מיליון תומכים מוצהרים בפייסבוק והקים רשת חברתית משלו, My.BarackObama.com, שאליה נרשמו שני מיליון איש. גם את מרב כספו, הסכום הגבוה ביותר שהושקע במערכת בחירות אי-פעם, הוא גייס באמצעות הרשת.

אובמה הפיץ בחוכמה – ובחינם – תעמולת בחירות ביוטיוב ובבלוגים, בהיקף חשיפה השווה עשרות מיליוני דולרים. המדיום האינטרנטי המעצים והחופשי התאים לערכי המותג שלו, תקווה ושינוי. התפיסה הזו ליוותה אותו גם מתחילת כהונתו. הוא הקים אתר לתקופת המעבר, העביר את הנאום השבועי המסורתי ליוטיוב ולאתר הבית הלבן, ואנשיו ממשיכים להפעיל את תומכיו דרך האינטרנט, תוך עקיפת התקשורת.

הנשיא ג’ון קנדי, שנעזר בעימות טלוויזיוני כדי לגבור בפער קטן על ריצ’רד ניקסון, נחשב כמבשר עידן הפוליטיקאים הטלוויזיוניים, שהפך לפוליטיקה של “סאונד-בייטס” ואריזה. אובמה הוא מבשרו של עידן הפוליטיקאים המקוונים, שמושלים לא רק על אזרחי המדינה הפיזית אלא גם על נתיני אומת האינטרנט, אלה שלא רק צורכים תקשורת אלא גם יוצרים אותה ומשתתפים בה.

2 // ריי-באן // איך מרוויחה חברת משקפי השמש מהפקת סרטונים מושקעים שכלל לא מציגים את שמה?

מותג משקפי השמש הוותיק התהדר לאורך השנים במבחר סלבס שתחזקו את מעמדו כאייקון תרבות לפני הכל: אודרי הפבורן במשקפי ווייפרר קלאסיים, “האחים בלוז” ו-וויל סמית’ ב”גברים בשחור” בניו ווייפרר וטום קרוז באוויאטור, משקפי הטייסים היהירים שהוסיפו לו 20 ס”מ לכל כיוון ב”אהבה בשחקים”. ואי אפשר להתעלם מברק אובמה, הוויל סמית’ של וושינגטון, עם הריי-באן 3217 שלו, שאמרו “יש שריף חדש בעיירה, שהוא גם שחור וגם מטרוסקסואל”.

לא צריך להיות אובמה כדי לדעת שהעולם החדש דורש תחזוקת מותג אינטרנטית עממית. בריי-באן התמודדו עם האתגר באמצעות סרטונים פסאודו-חובבניים מגניבים, שעברו מפה לאימייל והפכו להצלחה ויראלית לפני שנחשפו רשמית כפרסומת.

סרטון אחד מציג זוג גברים, שאחד מהם זורק משקפי ריי-באן לעבר השני, שתופס אותם על פרצופו, ומתכתב עם תוכניות גילוי כישרונות וסרטונים ויראליים, שמציגים יכולות משונות של אנשים (כמו הקליעה הפופולרית של מטבעות לכוסות). סרטון נוסף מציג זיקית, שהולכת על זוגות משקפי ריי-באן ומחליפה צבעים לפי צבעי המסגרות שלהם, כשבסופו היא צבועה בארבעה צבעים שונים. אחר מציג קבוצת מתופפים במשקפי שמש, שפותרת קוביה הונגרית לצלילי התופים.

בכולם מסתתר המוטו של קמפיין ריי-באן, “Never Hide”, אבל שם החברה לא מופיע, למעט בלוגו שעל המשקפיים עצמם. השילוב החכם של המוצר בעלילה הוויראלית, מאפשר לסלוח לחברה גם כשמגלים שלא מדובר בסרטון אותנטי אלא בפרסומת מבוימת ברשלנות מוקפדת היטב.

3 // בלנדטק // כך הפך מוצר אפור לכוכב רשת שהטביע את המשפט Will it Blend

מה משעמם יותר מחברה שמייצרת בלנדרים ביתיים ותעשייתיים? כמובן – סרטונים פרסומיים שמציגים את פעולתם ויכולותיהם של הבלנדרים פרי תוצרתה.

בדיוק בגלל צורת חשיבה כזו, צריכים משרדי פרסום לפטר אנשי קריאיטיב שמרנים וחסרי מעוף. בלנדטק עשתה מסרטונים כאלה זהב שיווקי טהור. לפני שלוש שנים נכנס מנהל השיווק של החברה, ג’ורג’ רייט, לחדר הבדיקות וגילה שהרצפה מכוסה שבבי עץ ונסורת כמו כלוב של אוגר, כי המנכ”ל, טום דיקסון, נהג לאתגר את כוחם ועמידותם של הבלנדרים שלו עם חפצים שלא אמורים להיכנס אליהם בשימוש רגיל, כמו קרשים.

רייט מיהר להפיק חמישה סרטוני טחינה אתגרית בכיכוב דיקסון, לבוש חלוק מעבדה וחבוש משקפי מגן, והעלה אותם לאינטרנט. ההצלחה הייתה מטאורית: כל אומת האינטרנט דיברה על בלנדטק, סרטונים נוספים הופקו וזכו לעשרות מיליוני צפיות, המכירות עלו בטירוף.

דיקסון הפך לכוכב ברשת ומחוצה לה, הסרטונים שלו החלו להתכתב עם ויראלים אחרים ברשת וסדרת ?Will it Blend (“האם זה ייטחן?”, בתרגום חופשי) הפכה מפרסומת עצמית לפלטפורמה לפרסום מותגים נוספים, כשדיקסון טוחן, בין השאר, אייפון, אייפוד, מצלמת אולימפוס ואת משחק המחשב GTA.

4 // בורגר קינג // מהתרנגול הצייתן, דרך האקסבוקס ועד השחתת הרשתות החברתיות, BK היא הקציצה החדשנית מכולן

בורגראנץ’ ניסו פעם למכור לנו את הקציצות שלהם עם אולסי פרי, שהבטיח המבורגר “כּוֹמוֹ שאני אוהב”.

גם בורגר קינג אוהבים לרצות, כל כך אוהבים, שב-2004 הם העלו לרשת את ה-Subservient Chicken, “העוף המתרפס“. הקמפיין פרסם את כריך העוף “טנדרקריספ” עם הסיסמה “Have it your way” (משחק מילים דו-משמעי, “קבל אותו כמו שאתה רוצה” וגם “הדברים ייעשו בדרך שלך”).

האתר הציג אדם בתחפושת תרנגול ענק, עומד מול מצלמה בחדר מרוהט ומחכה לפקודות שהגולשים כותבים לו, שאותן ביצע בצייתנות (למעט אם התבקש לעשות דברים איומים, כמו להסיר את התחפושת או לאכול מקדונלד’ס). העוף ריפרר לתופעת ה”קאם-גירלז”, נשים שמופיעות מול מצלמות רשת, לעתים בהקשר מיני, כשהן מבצעות הוראות של הצופים.

בורגר קינג גם החזירה לחיים את דמותו הנוסטלגית של המלך, בגרסה גדולת ראש וגרוטסקית, שהולידה מם (וירוס רעיוני) שבו דמותו של המלך הולבשה על תמונות שונות, בליווי הכיתוב “איפה האלוהים שלך עכשיו?”.

החברה הוציאה גם משחקי מחשב לאקסבוקס 360, שהציגו את המלך, את העוף ואת הדוברת-דוגמנית של החברה ברוק ברק, שנמכרו ב-4 דולרים למשחק, מכרו 2 מיליון עותקים ובכך הפכו לכמה מהמשחקים הכי נמכרים לקונסולה.

בתחילת השנה נכנסה בורגר קינג בתופעת אינפלציית החברויות ברשתות החברתיות, באמצעות יישום Whopper Sacrifice (“קורבן הוופר“). מי שהתקין את היישום בפייסבוק שלו והסיר עשרה חברים זכה בשובר להמבורגר וופר חינם. לפי החברה, כמעט 234 אלף חברים הוקרבו לטובת המבורגרים.

5 // רדיוהד // איך הצליחה להקה גדולה לחבק את האינטרנט ולהשתמש בו במקום להילחם בו

להקת מטאליקה השניאה את עצמה על חלקים נרחבים מאומת האינטרנט, כשהכריזה מלחמה על נאפסטר, האמא של שירותי שיתוף הקבצים. אלה שאילצו את תעשיית המוזיקה להתחיל לחשוב ברצינות על הסבה מקצועית.

מהצד השני, רדיוהד, אחת מהלהקות הפופולריות והנחשבות בעולם, הכניסה אצבע למים של העולם החדש כשהשיקה את אלבומה “In “Rainbows באינטרנט, ונתנה לגולשים לבחור אם וכמה לשלם.

הלהקה סיימה עד אז את מחויבויותיה במסגרת החוזה עם חברת התקליטים EMI, והסולן תום יורק אמר בראיון כי “הגיע הזמן לשאול למה מישהו צריך (חברת תקליטים). וכן, זה בטח יסב לנו קצת עונג סוטה להגיד ‘פאק יו’ למודל העסקי הנרקב”.

רדיוהד הייתה הלהקה הראשונה מהליגה הבכירה שאימצה את הרשת באופן כזה, שהיה שמור לאמנים מתחילים ואנונימיים יחסית עד אז. אחריהם, גם טרנט רזנור מניין אינץ’ ניילז אמר “פאק יו” לחברות התקליטים, כשקרא למעריציו למחות על התמחור המוגזם של אלבומו באוסטרליה ופשוט לגנוב את האלבום ברשת.

בהמשך הוא השתחרר מחברת התקליטים שלו והוציא אלבום ברישיון CC, שהתיר שימוש ויצירות נגזרות למטרות לא מסחריות, ובתמחור מודולרי שנע מחינם עבור תשעה משירי האלבום ועד 300 דולר לגרסה סופר-מהודרת.

עם זאת, רזנור לא אהב את המהלך של רדיוהד: “אני חושב שהדרך שבה הם הימרו על זה כגימיק שיווקי הייתה נבונה”, אמר בראיון. “אבל זה היה תרגיל פתיון והחלפה (פיתוי לקוח להיכנס לחנות באמצעות מוצר זול, ושכנועו לקנות מוצר יקר – ע”ק), לגרום לך לשלם על סטרים באיכות מייספייס כקידום מכירות למכירת אלבום מסורתית (…) אני לא רואה בזה את המהפכה הגדולה שמיוחסת להם”.

הלהקה לא חשפה את נתוני המכירות – אך האתר Gigwise.com דיבר על 1.2 מיליון עותקים ביום ההשקה. בתום חודשיים, היא הסירה את האלבום מהאתר והוציאה אותו על תקליטורים. אידיאולוגיה בצד, הניסוי של רדיוהד נתן לה יחסי ציבור ותשומת לב שהיתרגמו בין השאר למכירות של 1.75 מיליון עותקים מהאלבום הפיזי, לעומת 900 אלף ו-990 אלף עותקים של שני אלבומיה הקודמים.

אף שהלהקה הצהירה שהניסוי יישאר כנראה חד-פעמי, היא זכתה לעוד מטח חיבוקים מאומת האינטרנט כשנודע שמנהלהּ, בראיין מסג’, יסייע למשתף קבצים שנתבע על-ידי חברות התקליטים, ויעיד מניסיונו שהורדות חופשיות ברשת לא בהכרח פוגעות במכירות, ואולי להפך.

6 // וויקיפדיה // איך הפכה האנציקלופדיה השיתופית לסמל השיתוף של האינטרנט, ולמה זה מעצבן את גוגל?

העידן הטכנולוגי הביא לא מעט חידושים, שאחרי שהגיעו לא היה ברור לנו ממש מה עשינו לפניהם: טלפונים ניידים, אימייל, סרטונים, מנועי חיפוש, שיתוף קבצים, סמסים, מחשבים אישיים, בלוגים, רשתות חברתיות ועוד.

וויקיפדיה הוא אחד כזה: אנציקלופדיה חופשית לקריאה, אבל גם לכתיבה, כשכל אחד יכול לתרום לה ערך או לערוך ערך קיים. השיטה החדשה הזאת נראתה מגוחכת ובלתי אפשרית כשוויקיפדיה נולדה ב-2001: “מילא”, חשב לעצמו משתמש האינטרנט המצוי, “שאני אוכל לכתוב שם. אבל מה? כל טמבל עם חיבור לאינטרנט יוכל לכתוב שם?”.

שמונה שנים וחצי אחר כך, נראה שוויקיפדיה ניצחה, והיא חזקה יותר מכל הביקורות נגדה, אלו שנובעות משמרנות ומחיבה לסדרי העולם הישן ואלו שנובעות מבעיות אמיתיות במודל העריכתי שלה.

ממותג ספציפי, הפכה וויקיפדיה למילה גנרית להגשמת התפיסה של עיקרון חוכמת ההמונים ורוח השיתוף של האינטרנט. בריטניקה, לארוס, האנציקלופדיה העברית: כולן ניגפו בפני וויקיפדיה, המותג שכל טמבל עם חיבור לאינטרנט יכול לכתוב בה, וכל טמבל עם חיבור לאינטרנט אכן כותב.

וויקיפדיה (שפועלת שלא למטרות רווח) גם הצליחה בזירת קרב מותגית שאחרים חולמים להיות בה – לעלות על העצבים של גוגל, שמנסים למצוא פתרון לעובדה המעצבנת (בעיניהם) שערכי האנציקלופדיה הזו מופיעים ראשונים בתוצאות חיפוש, ומביאים

7 // נייקי // חברת הנעליים, שהפכה לאחד המותגים המושמצים ברשת, ידעה להשתמש בה גם לטובתה

בשנת 2001, הזמין אמריקני בשם ג’ונה פרטי זוג נעלי נייקי בתוכנית Nike iD, שמאפשרת התאמה אישית של הנעליים ופועלת עד היום.

בקשתו הצנועה של פרטי הייתה, שהמילה שתופיע על הנעל תהיה sweatshop (“סדנת יזע”), כי “רציתי לזכור את עבודת הפרך של הילדים שיצרו את הנעליים שלי”.

נייקי שלחה אימייל סירוב, פרטי ריטש את הנימוקים שלה, התכתובת נמשכה והסתיימה כשפרטי הסכים לוותר על המילה, אבל ביקש שישלחו לו צילום של הילדה הוויאטנמית בת העשר שיצרה את הנעליים שלו. התכתובת הועברה מפה לאימייל והפכה למיתולוגיית רשת.

היתקלות נוספת של נייקי בזירה התדמיתית הייתה ב-2003. צילום מזירת פיגוע בישראל התמקד בנעל נייקי מרובבת בדם, כשברקע שני אנשי הצלה/ביטחון לא בפוקוס. התמונה תורגמה למה שנראה כמו מודעה של נייקי, עם הסלוגן “אתה אולי לא תשרוד את הפיצוץ, אבל הנעל שלך כן”. חובבי FW רפי-חשיבה הפיצו את הצילום והודיעו שהם “מחרימים את החברה”, שנאלצה לפרסם הכחשה.

אבל נייקי ידעה גם לנצל את הרשת לתועלתה: מלבד הפרסומות המוצלחות שלה שרצו ברשת, היא הפיצה גם סרטון ויראלי שמציג את הכדורגלן רונלדיניו נועל את הנייקי שלו, שהובאו לו במזוודה מוזהבת, ואז בועט את הכדור אל השער ממרחק רב, ומצליח שוב ושוב ושוב לפגוע בקורות ולקלוט את הכדור החוזר בדייקנות כירורגית.

הרשת בערה משיחות על הסרטון – האם הוא אותנטי או פרסומי? האם הוא אמיתי או ששופר באמצעות תכסיסי מצלמה ומחשב? הסרטון זכה לעשרות מיליוני צפיות.

בעולם הרשתות החברתיות הקימה נייקי את “ג’וגה”, רשת חברתית בהזמנה בלבד לחובבי כדורגל, ואת “נייקי” לחובבי הריצה. נייקי גם השכילה לחבר את הקהילה הווירטואליות לעולם המוחשי של המשתמש: חיישן שמכרה החברה מונח בנעליים בעת הריצה, אוסף נתונים ומשדר אותם לאייפוד. בתום הריצה, כשמחברים את האייפוד למחשב, המידע עולה לנייקי, מנותח ומוצג בטבלאות ובגרפים, מושווה לנתונים של ריצות קודמות ולאלה של רצים אחרים וכיוצא בזה.

8 // סקיטלז // מאווירת פנטזיה קסומה בפרסומותיו, עבר מותג הסוכריות הוותיק לאווירת רשת עוקצנית, שרק תרמה לו

סוכנות הפרסום הניו-יורקית D’Arcy Masius Benton & Bowles הייתה אחראית במשך כעשרים שנה לקמפיינים של סקיטלז, הסוכריות הצבעוניות הפופולריות. בעשור האחרון היא הפיקה פרסומות קסומות באווירת פנטזיה וקוסמים סביב הסלוגן “taste the rainbow” (“טעמו את הקשת”).

הסוכנות נסגרה, החברה עברה לסוכנות אחרת וב-2004 העבירה את התקציב לסוכנות TBWA/Chiat/Day, שבדקה וגילתה שצעירים חושבים שהפרסומות משעממות.

הסוכנות החליטה להעביר את קונספט הפנטזיה לעולם האמיתי ויצרה שורה של פרסומות חדשניות ומטרידות. באחת מהן, נראים שלושה נערים יושבים על קשת בענן, כמו עובדי בניין שיושבים על קורות, ואוכלים סקיטלז. אחד מהם שואל את חבריו: “היי, מה אם הקשת לא קיימת?” הקשת נעלמת מיד והנער נופל, בעוד חבריו נשארים תלויים באוויר. “האמינו לקשת”, מזהיר הסלוגן שחותם את הפרסומת.

קו הפרסומות המטרידות כאילו נוצר במיוחד עבור אומת הרשת חובבת הביזאר, וזו מעלה ומפיצה את הפרסומות להנאת הגולשים. בחודש מארס החליט תאגיד הממתקים מארס, הבעלים של סקיטלז, להתפרע ברשת, והחליף את עמוד הבית של המותג בתכני ווב 2.0: הודעות טוויטר שמכילות את שם המותג. בעלי חשבון טוויטר גילו שהם שולטים בהומפייג’ של סקיטלז, דיווחו על כך בטוויטר והציפו את האתר בטוויטים על המותג. בשלב מסוים הם אף גרמו לקריסת האתר.

כלי התקשורת המסקרים את תחומי השיווק והאינטרנט התווכחו בלהט אם מדובר בצעד נבון או בטיפשות. בינתיים, באינטרנט האמיתי, סקיטלז רשמה לעצמה הצלחה כבירה: הגולשים לא רק נחשפו למותג, אלא השתתפו בהמוניהם בהפצתו, בלי שום תמורה מלבד שניות ספורות של תהילה בהומפייג’ של האתר, כמו הטוויטר שכתב: “ווואו, סקיטלז משתמשים בטוויטר בתור ההומפייג’ שלהם. היי אמא!”.

9 // סטארבקס // כך הפכה רשת קפה אימתנית ומושמצת לחיית אינטרנט, שמגייסת את עובדיה ולקוחותיה לטובתה

קפה הוא התמכרות גלובלית קולקטיבית, וזה אולי מסביר את מעל שלושת מיליון המעריצים שיש בפייסבוק לסטארבקס, הרשת האימתנית שנחשבת דווקא כמותג מושמץ יחסית לאורך השנים.

אבל כמה כבר אפשר לדבר עליו? כנראה שהמון, כי לסטארבקס יש 217 אלף עוקבים בטוויטר. מספר ימים לפני הבחירות לנשיאות ארה”ב, העלתה הרשת סרטון פרסומת שבו הבטיחה כוס קפה חינם ביום הבחירות. הסרטון הוקרן בטלוויזיה והועלה לרשת, ותוך שלושה ימים הפך לסרטון הרביעי הכי נצפה ביוטיוב, והטוויטים על סטארבקס עלו בקצב של אחד לשמונה שניות.

הרשת גילתה שאנשים אוהבים לפרסם אותה באינטרנט מיוזמתם: בתחילת השנה הם ממהרים להיות הראשונים שמפרסמים תמונות של הסניפים המקושטים לכבוד השנה החדשה, ומעלים לפליקר תמונות שבהן הצליחו לתפוס יותר מסניף אחד בו-זמנית (הקומיקאי לואיס בלאק סיפר שראה סניף של סטארבקס ומולו עוד סניף של סטארבקס, וידע שסוף העולם הגיע).

כשמקדונלדס השיקה את קו משקאות הקפה האיכותיים שלה מק’קפה, בהשקעה פרסומית של יותר מ-100 מיליון דולר, סטארבקס גייסה את הציבור ואת עובדיה לקדם אותה באינטרנט: היא אתגרה את הגולשים להיות הראשונים שיפרסמו בטוויטר צילום של פוסטר מהקמפיין החדש, ביקשה מהעובדים להציע סיסמאות לפוסטרים הבאים, והעלתה ליוטיוב סרטונים שבהם מומחי קפה מדברים על החברה.

היא גם הקימה את אתר My Starbucks Idea, במה שבה הגולשים יכולים להציע רעיונות לשיפורים ולחידושים ברשת, ולהצביע לרעיונות מוצלחים של גולשים אחרים. סטארבקס שאלה את הרעיון הזה מאתר IdeaStorm של יצרנית המחשבים דל, ולפי התוצאות – רעיונות מוצלחים באתר של סטארבקס זוכים למאות טוקבקים ולעשרות אלפי הצבעות – אפשר להגיד שזה היה רעיון מוצלח.

10 // וובקינז // איך מחברים את הצעצועים המוחשיים של המאה ה-20 עם החיים המקוונים של המאה ה-21?

התשובה היא וובקינז. לכל אחד מאיתנו, אזרחי אומת האינטרנט, יש זהויות שמייצגות אותו בסייברספייס: כתובת אימייל, אתר אינטרנט, מספר אייסיקיו, פרופיל פייסבוק, מספר טלפון סלולרי, כינוי בצ’ט, חשבון בפייפאל. בדומה לכך, לכל בובת וובקינז מוחשית יש קוד שמייצג אותה בעולם הווירטואלי של וובקינז, שם הילדים מנהלים את חייה, כולל צ’טים עם בעלי וובקינז אחרים, צבירת קינזקאש, המטבע המקומי, קניה ומכירה של מזון, פריטי לבוש ומותרות, השתתפות בהגרלות ויצירת סרטונים. כשהם לא מולחמים למסך המחשב, הילדים יכולים לקחת את הוובקינז הפיזי שלהם ולשחק איתו עם ילדים אחרים. הזהות הוובית מתפוגגת אחרי שנה, אלא אם הילד רוכש לעצמו וובקינז חדש. נראה אתכם אומרים לו “לא”.

(המותג העשירי לא נכנס לטור בפירמה)

תודות

סייעו בגיבוש רשימת המותגים: אסף הוכמן, מנהל אסטרטגיה, גריי אינטראקטיב מקבוצת אדלר חומסקי; חן רותם, קופי בכיר, TBWA Digital ; יוני ציגלר, The Viral Workshop; נחום דוניצה, בעלי דוניצה תקשורת; צביקה בשור, יועץ אסטרטגי לאינטרנט; רומי יצחקי, אפיון וניהול פרויקטים באינטרנט.

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 7.2009 של מוסף פירמה של גלובס

15 ביולי, 2009 | בנושאים: idok.is, השרת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פרסום ושיווק | 8 תגובות

החרם החלבי

idok is מפקפק בקבוצות החרם בפייסבוק, ממנף את התוכן בתשלום באינטרנט, מגלה את הגאווה הציונית של “נמלטים” ומברך את צאתה של וואלה! מהגטו. וכמה מילים אחרונות על טוקבקים בתשלום

מחאה שמחאה

מקומון תל אביבי פרסם פעם שפיצוציות מפקיעות מחירים של מוצרים בפיקוח ובהם לחם וחלב. חשבתי אז שמדובר בהיטפלות: אלו סיפקו שירות של מוצרי צריכה בשעות הלילה. ואז הגיעה AM:PM ושברה את השוק: רשת עירונית של סופרמרקטים שפתוחים תמיד. מכירתה לדודי ויסמן הפכה אותה מסטארט-אפ עירוני ללוח מטרה: חרדים נגד פתיחה בשבתות, חילונים נגד אי-מכירת אוכל לא-כשר וסגירה בשבתות, פעילים עירוניים נגד פגיעה במכולות המשפחתיות וכותב שורות אלה נגד הפרת חוק הפיקדון.

לאחרונה חשף “העיר תל-אביב”, שהרשת מטילה על עובדיה קנסות כבדים, ספק חוקיים, על היעדרויות, איחורים ונזק לסחורה, ועוד מגוון התעמרויות. הגולש ישראל קליין הקים קבוצת פייסבוק שקוראת להחרים את הרשת, אולם גייס רק תשעה תומכים. כמה בלוגרים בולטים קראו להחרים את הרשת, והפנו לקבוצת פייסבוק ותיקה יותר, “AM:PM הורסים את תל אביב”, שמרכזת את כל המחאות יחד, ואספה בינתיים 136 חברים. הקבוצה נגד המחירים הגבוהים צברה 103 חברים, ובזו נגד הסגירה בשבת יש 153.

המספרים האלה מביכים במיוחד כשמדובר בתחקיר עיתונאי נגד רשת גדולה ומוכרת כמו AM:PM. “ויראל” שהפיצה אם לילד אוטיסט על יחס מגעיל מצד בעל הפיצרייה הזעירה “פיצה שרגא” בדיזנגוף סנטר הרעיש את המדינה עוד לפני שמישהו בכלל חשב להרים טלפון לשרגא גרוס ולשמוע את גרסתו. אבל סיפור כואב על התעמרות בילד חסר אונים, והזדמנות לנקום בבריון, חזקים מחוש האחריות המחייב בדיקת עובדות. לקבוצת הפייסבוק נגד הפיצרייה, הצטרפו עשרות אלפים. אולי יותר מסך לקוחותיה אי-פעם.

אקטיביזם פסיבי

האם חרם פייסבוק הוא בכלל יעיל? פעיל הרשת חנן כהן חושב שכן, וכתב בבלוג שלו: “מטרת חרם כזה והפצתו היא לא להפחית את ההכנסות. מטרת חרם כזה היא להוציא שם רע לגוף שאותו מחרימים(…) אם מתמזל המזל, ופועלים נכון, ההכרזה על החרם מגיעה לתקשורת ההמונים, מה שמגביר את האפקטיביות של הוצאת השם הרע”.

קבוצת מחאה בפייסבוק היא אקטיביזם פסיבי. מתישהו, אני חושב וגם חושש, מישהו יבין שמערבוב של מחאה ורשת חברתית אפשר לרקוח אקטיביזם מקארתיסטי: חבר בקבוצה ייתפס כשהוא מתגנב בלילה לקנות סיגריות ויוקע בפומבי. אפליקציה תציג את החברים שהזמנתם לקבוצה נגד AM:PM ולא הצטרפו. צילומים של קונים ברשת יתויגו בידי חברי הקבוצה. בפרפראזה על החמישייה הקאמרית, אם לינץ’ אינטרנטי עבד ברמה המוניציפלית, אין סיבה שהוא לא יעבוד ברמה המקומית.

סערה באינטרוויזיה

באמצע מאי יצאה הודעה על שירות חדש באתר yes.walla – צפייה בפרקי סדרות ברשת, מיד עם סיום שידורם בטלוויזיה. ל-yes אין שירות VOD כמו שיש ל-HOT, והשירות האינטרנטי הוא תחליף סביר לכך. אבל בגוף ההודעה הסתתרה פצצונת: בעוד השירות יינתן חינם ללקוחות yes, גולשים אחרים שירצו לצפות בפרקים ישלמו ארבעה שקלים לפרק. בלון הניסוי של וואלה!, שלא זכה לתשומת לב בזמן אמת ומוחזר כ”סקופ” רק מספר שבועות אחר כך, הקפיץ את אנשי HOT-ynet, הבית האינטרנטי החדש של HOT שהושק כשבועיים אחרי ההודעה לעיתונות, אחרי חודשים ארוכים של עבודה.

בפרינט, כש”ידיעות אחרונות” מעלה את המחיר, “מעריב” מתאים את עצמו כמה ימים מאוחר יותר. במקרה ההובלה של וואלה! באינטרנט, הצלחה של ניסוי התכנים בתשלום תדביק בווירוס הזה את שאר האתרים המסחריים הגדולים, יותר מהר מדעיכת שפעת החזירים בתודעה הציבורית.

“המודל היה ונשאר חינם, ונמשיך לשדר את תכני הוידאו באופן הזה. המודל הכלכלי הוא עדיין פרסומות”, מנסה להרגיע את “פירמה” סמנכ”ל התוכן של וואלה! יהורם דילמאני. “יחד עם זאת, יהיו תכנים שלא נוכל לשדר בחינם, בגלל מגבלות מצד ספק התוכן. כמו סרטי קולנוע, או הסדרה ‘גיבורים’. מוקדם לומר אם זה מודל הכנסות חדש, אפילו שתוצאות השבועיים הראשונים לשירות החדש משביעות רצון ומפתיעות, כשנמכרו 40 אלף פרקים, עד כמה שידוע לי זה חסר תקדים באינטרנט הישראלי. אבל אנחנו בטח לא בונים על זה כעל מקור הכנסה משמעותי בזמן הקרוב”.

ובינתיים, מעבר לים, אולפני הטלוויזיה בארה”ב הבינו שהם לא יכולים לרכז את תכניהם באתר אחד, כי אומת האינטרנט האמריקנית עצומה והזנב ארוך מאוד. פוקס, NBC והמצטרפת הטרייה ABC מזרימות תכנים לאתר Hulu, ממנו אפשר להטמיע אותם בכל מקום באינטרנט, כך שכל בלוג יכול לשדר את הסימפסונים ואת קונאן אובראיין (אבל לצפות אפשר רק מארה”ב; הרשתות לא רוצות לוותר על כספי הסינדיקציה. הכסף שאתם משלמים ל-yes/HOT, למשל, מהווה מקור הכנסה עצום עבורם).

הזנב בישראל קצר יותר, והאינטרנט מרוכז במספר מצומצם של אתרים גדולים, כך שכיוון עתידי אפשרי הוא פירוק הבלעדיות יס-וואלה!/ הוט-וויינט/ ערוץ 10-נענע10/ וכו’, לטובת סינדיקציה – התכנים יוצעו למכירה לא בלעדית וכל אתר יבחר איך לעשות מהם כסף: בתשלום חד-פעמי, במנוי קבוע, בפרסומות או בדרכים שטרם נודעו.

גם ספקיות האינטרנט הן מועמדות אפשריות לשת”פ כזה, ואולי יסכימו לשלם יותר עבור בלעדיות שתבדל אותן מול המתחרות: הירשמו לאינטרנט של 012 וקבלו את העונה הבאה של “החיים זה לא הכל” לפני שאר הגולשים (אלא אם הם הורידו אותה כבר באינטרנט).

נמלטים בכבוד

באמצע מאי הסתיימה ברשת פוקס האמריקנית העונה האחרונה של “נמלטים”. אולפני פוקס הפיקו סרט, שעלילתו ממוקמת לפני סצינת הסיום של העונה הרביעית. הסרט לא שודר בטלוויזיה ועבר ישירות ל-DVD, שיגיע לחנויות בסוף יולי. אבל אומת האינטרנט קצרת הסבלנות והריכוז לא רצתה לחכות, חיפשה, חיפשה ובסוף מצאה בביטורנט. האתר TorrentFreak מדווח על כמעט 2 מיליון הורדות של הסרט בסוף מאי.

מאיפה הוא הגיע? מישראל, כאן הוא שודר ב-yes בבכורה עולמית. כמה ימים אחר כך הוא שודר גם בבריטניה. כמו שציינו באתר rslog. net, “מי היה חושב שהבכורה העולמית תהיה בישראל מכל המקומות בעולם?” כמה מיליונים צפו בלוגו של yes stars, כשהם אסירי תודה שחסכנו להם חודשיים ו-26.99 דולר. ואם זו לא הסברה ישראלית במיטבה, אל תקראו לי עידוק.

לא כל השרשראות מזויפות

מציאת שרידי גופתה של הנערה הנעדרת דנה בנט הולידה אימייל שרשרת. כשהתקשורת עוד הייתה מנועה בצו איסור פרסום, המייל פרש את העלילה: הרוצח הוא ערבי שיש לו בת זוג יהודייה, אותה נהג להכות, והוא בכלל בכלא על גניבת מכוניות. הוא סיפר על הרצח לזוגתו, והתוודה על רציחות נוספות. זו מאסה במכות, והלשינה למשטרה על מעשיו.

עם למוד אימיילי-שרשרת אנחנו, וההמלצה הקבועה היא לפקפק בתוכנם של אלה ולחשוד בכוונות מחבריהם העלומים. בטח כשמדובר בסיפור כזה, טלנובלי בפיתוליו ושייקספירי בתככיו.

אלא שכאן, משהוסר צו איסור הפרסום והפרשה נחשפה, הסתבר שאותו אימייל היה מדויק למדי. עוד ניצחון לוויראליות הפרועה על התקשורת הממוסדת והאחראית.

שתולבקיסטים

בדיוק כשנדמה היה שטוויטר, פייסבוק ושאר הפעילויות החברתיות ברשת הפכו את הטוקבקים לדבר הזה שההורים שלכם עושים מול המחשב במקום לצעוק על הטלוויזיה, באו הטוקבקים-האנונימיים-בתשלום של חברת החשמל והחזירו להם את הצבע ללחיים.

הנה עוד סיפור: עיתונאי אחד פרסם באתר חדשות אייטם ביקורתי. עד מהרה הגיעו טוקבקים שניאצו אותו ואת הבנתו בתחום. בדיקת כתובת ה-IP העלתה שמדובר בשתולבקיסטים שגולשים מהחברה שאת מוצרה ביקר העיתונאי. הדבר התרחש בחודש שעבר, אבל סיפורים דומים לו שמעתי לא אחת. באחד המקרים פורסמה כתבה ביקורתית, ושניות מרגע פרסומה כבר הגיעו טוקבקים משמיצים, שבדיקת IP קישרה למשרד יחסי ציבור גדול.

העיתונאים, שחתומים על הכתבות ועומדים מאחוריהן, נאלצים להיחשף ללכלוכים אנונימיים מבעלי עניין. המחיקה הרפלקסיבית של טוקבקים שתולים היא טיפול בסימפטום: מחר יבואו חדשים. במקום זה, אני מציע לתת להם כבוד: לשכלל את יכולת איתור הטוקבקים השתולים ולסמנם באייקון מיוחד, ובציון מי עומד מאחוריהם, אם אפשר. אנשי רשת עם ניסיון וגישה לממשק טוקבקים מזהים כשמישהו מתנכל להם. חומר החיטוי הטוב ביותר הוא אאוטינג.

השדכן שכשל

במארס 2008 הושקה גירסה עברית לאתר ההיכרויות האמריקאי החינמי OKCupid, בניהולה של “קבוצת אתרים”, בעלת הרשת החברתית “שין1”. קסמו של אוקייקיופיד, הוא שבמקום לשדך לפי הקטגוריות המקובלות באתרים כאלה, הוא מתאים בני זוג על סמך מבחני אישיות ושאלות אמריקניות, שחלקם הגדול מגיע ממשתמשי האתר. כך הוא מושך גם אנשים שלא מחפשים בן זוג, ומשאיר כאלה שכבר מצאו: הם ממשיכים להכנס, להשתתף ולכתוב מבחנים. הרבה גיקים יש שם, כצפוי.

אבל הקסם לא הספיק: בתחילת פברואר נסגרה הגרסה העברית של האתר, והמשתמשים נאלצו לחזור לממשק באנגלית. “השימוש באתר עלה בצורה משמעותית, וכך גם ההכנסות מפרסומות”, מספר ל”פירמה” המנכ”ל והמייסד-המשותף סם יגן. “מה שקרה זה שהשותף הישראלי נטש אותנו. אפילו הפסיקו לענות לאימיילים שלי”. אולם זה לא הסיפור, או לפחות לא כולו: באותו זמן הודיעה החברה לכל המתרגמים והתומכים המקומיים שלה שהיא מפסיקה מיידית את העבודה על הגרסאות בשפות הזרות – צרפתית, הולנדית ופורטוגזית – וכי אולי תשיק אותן מחדש בעתיד.

מקבוצת אתרים נמסר בתגובה: “הקבוצה לא תתנצח עם אוקייקיופיד מעל דפי העיתון, ובכל מקרה, היא לא הסיבה להפסקת שיתוף הפעולה”.

פיתוח מחופש

בינג, מנוע החיפוש החדש של מיקרוסופט, הוא קורבן של השיטות המלוכלכות שגוגל למדה ממיקרוסופט עצמה: בשנות ה-90 הביסה מיקרוסופט את נטסקייפ והשתלטה על שוק הדפדפנים כשהלחימה את אקספלורר שלה לתוך מערכת ההפעלה חלונות, שולחן העבודה של רוב משתמשי המחשבים האישיים. אבל מוקד הפעילות עבר לאינטרנט, ושולחן העבודה של האינטרנט הוא מנוע החיפוש של גוגל. זה הולחם לשירותי גוגל שימושיים אחרים, כמו לוח שנה, מעבד תמלילים, גיליון אלקטרוני, קורא RSS עם שיתוף פריטים ואפשרות לטקבק, כלי סטטיסטיקות לאתר ושירות פרסומות לאתר.

אם יש משהו שיגרום לי לעזוב את גוגל, שהתחילה כסטארט-אפ של שני סטודנטים מבריקים והפכה למונופול מסוכן, זו השליטה חסרת התקדים שיש לה על הפעילות האינטרנטית והמידע האישי שלי ושל חבריי לאומת האינטרנט. בינג עובד בסדר, וחשוב שקמה לגוגל תחרות בסדר גודל כזה, אבל במה אועיל לעצמי אם אעבור ממונופול מסוכן אחד למונופול מסוכן אחר?

והרי החדשות

שלוש שנים ומנכ”ל אחד אחרי שוואלה אסר על גוגל לכלול את כתבותיו בגוגל ניוז, שינה הפורטל את עמדתו וכעת כתבותיו מופיעות שם. בזמן הקרוב אמורים בוואלה להשיק רסס לכתבותיהם. אופטימיות תהיה פזיזה בשלב זה, אבל אם לא מדובר באירועים מבודדים אלא במגמה, משמח לראות שוואלה הבינו סוף סוף שהאינטרנט הולך לכיוון של פתיחות וביזור, ומי שיעמוד בדרכו יידרס או יישכח מאחור.

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 6.2009 של מוסף פירמה של גלובס

16 ביוני, 2009 | בנושאים: 404, השרת | להגיב זה מגניב

השרת: האם ישראלים ישלמו על אינטרוויזיה, המחאה נגד AM:PM וסגירת אוקייקיופיד בעברית

השבוע יוצא גליון יוני של מוסף פירמה של גלובס . הנה טעימה טרום-ערוּכה מטורי “השרת”, שהחל מהחודש גדל מעמוד לכפולה. [עדכון 16/6: הטור עלה בגלובס ובמקו]

yes-וואלה, HOT-ynet

באמצע מאי יצאה הודעה לעיתונות על שירות חדש באתר הווידאו yes.walla – צפייה בפרקי סדרות ברשת מיד עם סיום שידור הפרק בטלוויזיה. ל-yes אין שירות VOD עם ספרית תכנים כמו שיש ל-HOT, והשירות האינטרנטי הוא תחליף סביר לכך. אבל בגוף ההודעה הסתתרה פצצונת: בעוד השירות יינתן חינם ללקוחות yes, גולשים אחרים שירצו לצפות בפרקים יוכלו לעשות זאת תמורת ארבעה שקלים לפרק. בלון הניסוי של וואלה, שלא זכה לתשומת לב בזמן אמת ומוחזר כסקופ רק מספר שבועות אחר כך, הקפיץ את אנשי HOT-ynet, הבית האינטרנטי החדש של HOT שהושק כשבועיים אחרי ההודעה לעיתונות, אחרי חודשים ארוכים של עבודה.

בעיתונות הפרינט, כשידיעות אחרונות מעלה את המחיר, מעריב מתאים את עצמו כמה ימים מאוחר יותר, כפי שקרה שוב ממש לאחרונה. באינטרנט המוביל הוא פורטל וואלה, ואם ניסוי התכנים בתשלום ירשום הצלחה, הווירוס הזה עלול להדביק את שאר האתרים המסחריים הגדולים יותר מהר מדעיכתה של שפעת החזירים בתודעה הציבורית.

“המודל היה ונשאר חינם, ואנחנו נמשיך לשדר את תכני הווידאו באופן הזה. המודל הכלכלי הוא לחלוטין פרסומות”, מנסה להרגיע סמנכ”ל התוכן של וואלה, יהורם דילמאני. “יחד עם זאת, יהיו תכנים שנרצה לשדר ולא נוכל לעשות זאת בחינם, בגלל מגבלות מצד ספק התוכן. כמו למשל סרטי קולנוע, או הסדרה ‘גיבורים’. מוקדם לומר אם זה מודל הכנסות חדש, אפילו שהתוצאות של השבועיים הראשונים לשירות החדש משביעות רצון ומפתיעות, כשנמכרו 40 אלף פרקים, עד כמה שידוע לי זה חסר תקדים באינטרנט הישראלי. אבל אנחנו בטח לא בונים על זה כעל מקור הכנסה משמעותי בזמן הקרוב, אנחנו בוחנים את העניין מקרוב ולומדים אותו בכל יום שעובר”.

AM:PM

מקומון תל אביבי פרסם פעם שפיצוציות מפקיעות מחירים של מוצרים בפיקוח ובהם לחם וחלב. חשבתי אז שמדובר בהיטפלות פורמליסטית: הפיצוציות סיפקו שירות של מוצרי צריכה בשעות הלילה. מי שרוצה לחם וחלב במחיר נמוך, שיחכה לבוקר ויקנה במכולת או בסופר. ואז הגיעה AM:PM ושברה את השוק: רשת של סופרמרקטים קטנים ופתוחים תמיד. מכירת הרשת לקבוצת דור אלון (מגה, מגה בול, אלונית) של איש העסקים דודי וייסמן (הרבוע הכחול) הפכה אותה מסטארטאפ לתאגיד ומטרה לאקטיביסטים: חרדים נגד אוכל לא כשר ופתיחת סניפים בשבתות, חילונים נגד הפסקת מכירת האוכל הלא-כשר וסגירת חלק מהסניפים בשבתות, פעילים עירוניים נגד פגיעה במכולות המשפחתיות, לקוחות נגד מחירים גבוהים וכותב שורות אלה נגד הפרת חוק הפקדון.

בחודש שעבר חשף המקומון “העיר תל אביב” שהרשת מטילה על עובדיה קנסות כבדים, ספק חוקיים, על העדרויות, איחורים, חוסרים בקופות ונזק לסחורה, וכי פיטרה עובדת בגלל הריונה (אף שהדבר נעשה כחוק, משום שהיא לא צברה את הוותק הנדרש בו אסור לפטר אישה בהריון). הגולש קליין ישראל הקים קבוצת פייסבוק שקוראת להחרים את הרשת, אולם גייס רק שמונה תומכים. כמה בלוגרים בולטים קראו להחרים את הרשת, והפנו לקבוצת פייסבוק אחרת, ותיקה יותר, “AM:PM הורסים את תל אביב“, שמרכזת את כל המחאות יחד ומוסיפה עליהן את זו על השכר הנמוך (לפי הכתבה בהעיר, AM:PM משלמת 22 שקל לשעה, כששכר המינימום הוא 19 [תיקון] בניגוד לכתוב בהעיר, החל מיולי 2008 שכר המינימום לשעה לעובד מעל גיל 18 הוא 20.70 שקל [\תיקון]), ואספה בינתיים 136 חברים (קבוצה נגד המחירים הגבוהים צברה 103 חברים, ובזו נגד הסגירה בשבת יש 153).

המספרים האלה מביכים במיוחד כשמדובר בתחקיר עיתונאי נגד רשת גדולה ומוכרת כמו AM:PM, שבסופו תגובה של הרשת שמאשרת את הפרטים. ויראל שהפיצה אם לילד אוטיסט על יחס מגעיל מצד בעל הפיצריה הזעירה “פיצה שרגא” בדיזנגוף סנטר הרעישה את המדינה עוד לפני שמישהו בכלל חשב להרים טלפון לשרגא גרוס ולשמוע את גרסתו. בפורום בו פורסם המכתב היא אמנם חתמה בשמה המלא, עמית וולפמן, “מפני שחשוב שאנשים ידעו שזו לא עוד אגדה אורבנית ושאכן קיימם אנשים חסרי רגישות כאלה ויש אמהות כמוני שמוכנות להחשף בשמן המלא כדי להוקיע את התופעה באודה באיבה [כך במקור]”, אבל כמה מהאנשים שהעבירו אותו הלאה בכלל יודעים מי זו עמית וולפמן, או בדקו אם היא קיימת באמת? אבל סיפור כואב על התעמרות בילד חסר אונים, והזדמנות לנקום בבריון, חזקים מחוש האחריות המחייב בדיקת עובדות.

אוקייקיופיד

במרץ 2008 הושקה גירסה עברית של אתר ההכרויות האמריקאי החינמי OKCupid, בניהולה של “קבוצת אתרים”, בעלת הרשת החברתית שין1 ובעלת השליטה באתר הילדים מומו הפרה. קסמו של קיופיד הוא שבמקום לשדך אנשים לפי הקטגוריות המקובלות באתרים כאלה, הוא מתאים בני זוג על סמך מבחני אישיות ושאלות אמריקאיות, חלקם הגדול נתרם על ידי משתמשי האתר. כך הוא מושך גם אנשים שלא מחפשים בן זוג, ומשאיר אצלו כאלה שכבר מצאו: הם ממשיכים להיכנס לאתר להשתתף במבחנים ולכתוב חדשים. הרבה גיקים יש שם, כצפוי.

אבל הקסם לא הספיק: בתחילת פברואר נסגרה הגירסה העברית של האתר, והמשתמשים נאלצו לחזור לממשק באנגלית. “השימוש באתר עלה בצורה משמעותית, וכך גם ההכנסות מפרסומות”, אמר לי המנכ”ל והמייסד-המשותף סם יגן. “מה שקרה זה שהשותף הישראלי נטשו אותנו –אפילו הפסיקו לענות לאימיילים שלי”. אולם זה לא הסיפור, או לפחות לא כולו: באותו זמן הודיעה החברה לכל המתרגמים והתומכים המקומיים שלה שהיא מפסיקה מיידית את העבודה על הגירסאות בשפות הזרות – צרפתית, הולנדית ופורטוגזית – וכי אולי תשיק אותם מחדש בעתיד.

מקבוצת אתרים נמסר בתגובה: “הקבוצה לא תתנצח עם אוקייקיופיד מעל דפי העיתון, ובכל מקרה, היא לא הסיבה להפסקת שיתוף הפעולה”.

15 ביוני, 2009 | בנושאים: 404, אינטרנט, השרת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת | 10 תגובות

כך גנבה כנופיית 4Chan את הבחירות של איש השנה של טיים

idok is מזכיר בפעם האחרונה את סוזן בויל, כדי לשים מראה מול חובבי הפריק שואו ברשת; מגלה מה כוחו של מגזין מכובד מול גאון רשת מחוצ’קן; ומצליח להכניס את המונח “פחחח” ב-140 תווים

תחזירו לנו את האינטרנט

בשבועות האחרונים נעה המטוטלת באגרסיביות מאומת האינטרנט האותנטית אל הדיירים החדשים ברשת: סוזן בויל עברה לגור ביוטיוב; הערווה של עדי נוימן התפשטה באימיילים; אשטון קוצ’ר, הוא ולא סטיב ג’ובס, נניח, היה לחלילן מהמלין של טוויטר עם מיליון עוקבים, וגם אופרה ווינפרי השתכנה במגדלי טוויטר; ושפעת החזירים, פסבדו-מגיפה עלובה, הפכה לוויראל לוהט שמועבר מפה-לאימייל-לטוויטר-לבלוג-לתקשורת-רעבה-לריגושים-שמוכרים-עיתונים, ומפחיד אותנו יותר מהווירוס המסוכן באמת: וירוס המחשבים קונפיקר.

פריקטיוב

לסוזן בויל יש קול יפה; זה סוד קסמה המוזיקלי. בויל היא אישה מבוגרת וכעורה ויש לה קול יפה; זה סוד קסמה הוויראלי. נתחים נכבדים מהוויראליות הרשתית הם המשך של המסורת המפוארת של מופעי המעוותים (פריק שואוז) של המאות הקודמות. תצוגה פומבית של דוחים שמסבה לנו עונג בצורת שמחה לאיד, הגשמת פטישים ומאווים נסתרים, התנשאות וחגיגת הנורמליות של עצמנו.

אישה עם זקן, עגל עם שני ראשים, איש הפיל, פספוסים עם יגאל שילון, דיוויד בליין נצלה באקווריום תלוי, האחיות פיק בשבי קשת, הסטאר וורז קיד (ילד קנדי מסכן שהסרטון הועלה לאינטרנט בניגוד לרצונו), נומה נומה גאי (הוא מצחיק כי הוא שמן), הילד הממלמל הזיות סמים אחרי הביקור אצל רופא השיניים (שאביו חשב שיהיה מגניב להשפילו ברמה גלובלית), וכאמור, הסקוטית המכוערת ששרה יפה.

אחת המוטציות של ויראלי הפריק שואו היא ויראלי הפריק שואו העצמי, אלה שהופכים לבדיחה בעצמם כשהם נגעלים מהפריק שואו שנשלח אליהם. למשל, אלפי הקורבנות שחבריהם ביקשו לראות אותם צופים ב-2girlslcup. אחרי שינקו את פיהם משאריות הקיא, הם יפיצו את הוויראל לקורבנות הבאים ויחזרו להיות חלק מהקהל.

המוות נאה לה

קחו, למשל, את הסיפור של ניקי קטסורס, בת למשפחה אמידה מקליפורניה, שבגיל ילדות אובחן גידול במוחה, והיא טופלה בהקרנות. אלו גרמו כנראה לשיבושים במוחה, שהובילו אותה להתנהגות אימפולסיבית ולשיקול דעת לקוי. בקיצה האחרון היא נתקפה בפסיכוזה ואושפזה. אחר כך פילחה את הפורשה של הוריה ונהרגה בתאונת דרכים מחרידה.

צהובונים משפריצים על סיפורים כאלה, אבל אומת האינטרנט עקפה אותם: שוטרים שתיעדו את זירת הזוועה הפיצו את התמונות, שדלפו לאתרי אינטרנט ולאימיילי שרשרת. פריק שואו. החוק האמריקני מגן על אתרי תוכן גולשים, ואיתור הגולשים עצמם הוא משימה כמעט בלתי אפשרית. המשפחה יודעת שהעלמת התמונה מהרשת היא סיזיפית וחסרת סיכוי כהתפלת אוקיאנוס שלם, ובכל זאת משקיעה כסף וזמן וכאב לב במאבק הזה, לעידוד שינויי חקיקה ואתיקה. אולי גם להציב מראה מול הגולשים שצופים בסקרנות חולנית, פשע ללא קורבנות, חוץ מהתודעה המתקהה שלהם.

“מבחינה חוקית, כל אחד יכול לפרסם תמונות מדממות של ניקי”, כתבה ב”ניוזוויק” העיתונאית ג’סיקה בנט, “אבל זה לא מסביר למה כל-כך הרבה אנשים הרגישו שהם מוכרחים להסתכל”. וזה אפילו לא מתחיל להסביר למה היו מי ששלחו את התמונות למשפחתה של ניקי. אחד מהם שלח אותן לאביה עם הודעה: “היי אבא, אני עדיין בחיים”. הפריק שואו האמיתי, כנראה, הוא של הצופים בפריק שואוז.

טוהר הבחירות

הסערה שעורר טיים מגזין כשבחר לאיש השנה של 2006 את “You“, כלומר “אתם”, אנשי אומת האינטרנט, הוכיחה שהיתה זו בחירה נכונה במובן השיווקי/רייטינגי – נדמה שכל הרשת רחשה וזמזמה סביב הסיפור. עכשיו, עוד בטרם הגיעה 2009 לאמצעיתה, פרסם אתר המגזין את תוצאות המשאל המקוון לבחירת האיש המשפיע של השנה מתוך מאתיים דמויות, בהן ברק אובמה, אנגלה מרקל, סטיב באלמר, בריטני ספירז, הו ג’ינטאו, טינה פיי, בראנג’לינה, סטלה מקרטני, רפאל נדל וג’ון סטוארט. מהר מאוד כבש moot את הפסגה, ונצמד לשם בנחישות של נוער גבעות עד לנצחון.

אני כבר רואה את סימני השאלה מעל ראשי הקוראים: מי זה לכל הרוחות? לא נשאיר אתכם במתח: ברק אובמה הוא פוליטיקאי אמריקאי שחור שנישא על כפי אומת האינטרנט כל הדרך לבית הלבן. moot, לעומת זאת, הוא מנהיג אינטרנטי מסוג אחר: בגיל 15 הקים את 4Chan, אתר קבוצות דיון פרוע שאחראי להולדתם ו/או הפצתם של לא מעט ממים (memes, יחידות מידע ויראליות) שמציפים את האינטרנט, שבין הבולטים שבהם Lolcats, תמונות של חתולים עם כיתובים מצחיקים; ריקרולינג, שתילת קישורים מטעים שמובילים לשיר “Never Gonna Give You Up” של ריק אסטלי; ו”פרויקט צ’אנולוג’י”, תנועת-גג אמורפית לאקטיביסטים אנטי-סיינטולוגיים. לב גרוסמן מטיים מגזין דימה את פורצ’אן לחור שחור: בלתי נראה לעין הבלתי-מזויינת, אבל בעל כוח כבידה עצום.

פורצ’אן הוא מקום מפגש פופולרי של האקרים, שמשלבים הומור פרוע, אקטיביזם, לינץ’-אקטיביזם וגועל נפש, ומהווים מטרה קלה לתחקירי היסטריה בשקל של כלי תקשורת כמו פוקס ניוז, שכינה אותם “האקרים על סטרואידים“. אנשי פורצ’אן לא מתים על העיתונות, מוּט עצמו ממעט להתראיין ואפילו השם האמיתי שמסר בראיון לגרוסמן, כריסטופר פול, מוטל בספק וחשוד כבדיחה שנשתלה כדי להביך את התקשורת. ואם להביך את התקשורת, הכי שווה מעל הבמה המכובדת של אנשי השנה של טיים.

כשנאור ציון מקדיש פרק בתוכנית שלו לאנשי הפיפל מיטר, הרייטינג טס למעלה כי המדגם מפסיק לייצג את הציבור הכללי. כשעושים באינטרנט סקר על דמויות משפיעות, המדגם ממילא מורכב מ-100% גולשים, ולכן מראש אינו מדגם מייצג. אך זה לא היה המקרה של מוט: כנופיית פורצ’אן עבדה קשה, מלוכלך ומרשים כדי שהמועמד שלה יזכה (הבלוג Music Machinery סיקר בפרוטרוט את המאמץ הקולקטיבי). אנשי טיים טענו שאיתרו נסיונות ההאקינג, חסמו וניטרלו אותם. במילים אחרות, טיים חושב שהקוראים שלו הם אידיוטים שמאמינים שמוט לא רק ניצח ביושר אנשים כמו אובמה וספירז, אלא אף בהפרש קולות מטורף (כ-16.8 מיליון למוט, 1.4-2.3 מיליונים לשאר האנשים בעשיריה הראשונה). עבור האידיוטים הללו שתלה כנופיית פורצ’אן דאחקת פאק יו ענקית בסקר: אקרוסטיכון בו האותיות הראשונות של מקומות 1-21 מאייתים את המחרוזת “marblecake also the game”, המורכבת מבדיחות פנימיות של 4Chan.

אבל גם הנצחון של איש הרשת המובהק מוט הוא בעצם נצחון של האולד מדיה: כנופיית פור’צאן ביצעה עבור טיים, בחינם, עבודה יקרה של זריעת באז ופרסום חינמי בקרב אנשי הרשת, גם אלה שלא קוראים עיתוני מיינסטרים כמו טיים ויש להם תוסף שחוסם באנרים ופופ-אפים.

140 תווים? לא אצלנו

לכל ישראלי יש דעה על כל דבר, אותה ישמיע מעל כל במה: טוקבקים, בלוגים, אימיילי שרשרת. מישהו באמת חושב שאפשר להגבילו ל-140 תווים? טוויטר, פחחח.

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 5.2009 של מוסף פירמה של גלובס

12 במאי, 2009 | בנושאים: 404, אינטרנט, השרת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 10 תגובות

מי צריך טוקבקיסטים?

התקשורת הממוסדת צופה בעניין מעורב בחשש על האינטרנט, המאתגר אותה ומאיים על עצם קיומה. לפעמים היא נלחמת בחידושים, ולעתים היא מעדיפה לאמץ אותם, בעיקר כשהם סקסיים ומצליחים כמו טוויטר, פלטפורמת המיקרובלוגים שמגבילה פוסט ל-140 תווים. רשת ABC ראיינה את המועמד הרפובליקני לנשיאות ג’ון מקיין בשיחת טוויטר; רשת סקיי מינתה כתבת שטח בטוויטר; סלייט בדה את השירות הפארודי Flutter, שמגביל את הכתיבה ל-26 תווים; הגרדיאן יזנח את הכתבות הארוכות לטובת דיווחי טוויטר, לפי מתיחת 1 באפריל שנשמעה הגיונית להרבה אנשים; ועל תחרות הזין הגדול בין אשטון קוצ’ר ו-CNN אין צורך להרחיב.

ואיפה שיש מיזם אינטרנטי מצליח, תמצאו את סטיבן קולבר בודק את הגבולות שלו. קולבר, מנחה תוכנית הבידור החדשותית הקולבר ריפורט, ראיין לאחרונה את ביז סטון, ממייסדי טוויטר. “אני אשאל אותו על כל פרט משעמם ויומיומי של חייו”, הציג את המרואיין, ובזמן שסטון ניסה להסביר את ההצלחה וגמגם מודלים עסקיים, קולבר הרים את הסלולרי בחוסר נימוס מופגן ועדכן בטוויטר שלו פוסטים כמו “‘ביז’? אתה צוחק עלי?” ו”תזכורת לעצמי: לשלוח רובוט לעבר להמציא את טוויטר לפני הבחור הזה”. קולבר המציא בזאת ז’אנר חדש: אוטו-טוקבקים בזמן אמת.

The Colbert Report

Mon – Thurs 11:30pm / 10:30c

Biz Stone

colbertnation.com

Colbert Report Full Episodes

Political Humor

Gay Marriage Commercial

(הקטע יתפרסם מחר, בגירסה שונה מעט, בטור “השרת” במוסף פירמה)

26 באפריל, 2009 | בנושאים: 404, השרת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 2 תגובות

← לדף הקודם