מהנעשה באיראן: במדינה חילונית, מה עושים עם כל הפנאטים?

פוסט של תמר עילם גינדין

מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

ההפגנות אתמול, יום שלישי 10 באספנד 1389, נערכו בצל השמועות העקשניות על מעצרם של שני מנהיגי האופוזיציה, מיר חסין מוסוי ומהדי כַּרוּבִּי, יחד עם נשותיהם.

לפני כשבועיים התנבאתי פה שאם יהרגו את השניים – כפי  שאיימו השלטונות – זה יהיה סופה של הרפובליקה האסלאמית, כי מצד אחד זה יוציא המונים לרחובות, ומצד שני ההמונים האלה רוצים דמוקרטיה חילונית, וממילא לא רואים במוסוי ובכַּרוּבִּי מנהיגים פוטנציאליים

מהפעילות ברשת לאחרונה, אפשר היה לחשוב שהתחזית שלי הולכת ומתבדה. בעמודי המפגינים בפייסבוק היו התבטאויות רבות נגד שני הראשים, עם תזכורת לכך שהם היו כבר בשלטון: מוסוי היה ראש הממשלה בשנות השמונים וכרובי היה יו”ר המג’לס פעמיים, בתחילת שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים. הגולשים זוכרים להם לרעה את תקופות הכהונה שלהם – לא רק שיתוף פעולה עם המערכת אלא גם פשעים של ממש. אחד הגולשים, למשל, כינה את כרובי “אנס ילדים”.

בימים האחרונים עמוד ההפגנות פנה בתחינות נואשות ממש למפגינים, שיביעו סולידריות עם כרובי ועם מוסוי וישקראו לשחרורם. ראשי התנועה מזכירים לעם חזור והזכר שמוסוי וכרובי סיכנו ומסכנים את חייהם למען חירות העם (לא דמוקרטיה חילונית, חלילה), ולכן אל לנו להפקיר אותם בעת מצוקתם. הבעיה עם ההנהגה הרשמית של התנועה הירוקה היא שהיא מנסה לשקף את רצונות העם ולהיות אסלאמית בעת ובעונה אחת, וזה לא כל כך הולך ביחד. התמונה הזאת מביעה את חוסר ההבנה הזה – או אולי את ההתתעלמות – מרחשי ליבו של העם.

הכיתוב למעלה הוא “هل من ناصر ینصرنی”, ולמטה “کیست که مرا یاری دهد”. שני המשפטים אומרים, בתרגום חופשי, “מי יעזור לי?”. הצבעים הם צבעי דגל איראן, אדום לבן ירוק, והתמונה היא של מיר חסין מוסוי. הכיתוב מאחור הוא חזרה על המשפט שלמעלה.

הבעיה עם המשפט הזה, הבולט יותר גם במיקומו וגם בכך שהוא חוזר בכל הרקע, היא שהוא בערבית. וההפגנות הן נגד שלטון האסלאם. האיראנים הם לא ערבים. אם מישהו רוצה להסתבך עם איראני – שינסה לומר לו שהוא ערבי. לא מומלץ. לפני כחודש, כשהזמר ארש סבחאני התראיין לתוכנית הטלוויזיה הפופולרית פרזיט ואמר שאיראן היא המדינה הכבושה היחידה במזרח התיכון, רק שתי תגובות שאלו מה עם פלסטין, וגם הן לא שללו את ההגדרה “כיבוש” עבור המצב באיראן. שתיים אחרות אמרו שנכון מאוד, איראן כבושה ופלסטין לא, ושאר התגובות – מאות במספר – שיבחו את דבריו של סבחאני בלי להתייחס לפלסטין. מבחינתם של איראנים רבים, ושל רוב המפגינים , איראן נתונה תחת כיבוש ערבי-אסלאמי.

התמונה התפרסמה, בין השאר, בדף הפייסבוק של תהלוכת המיליונים, אירוע פייסבוק וירטואלי לתמיכה במפגינים שהפך לעמוד רגיל (ולא גייס מיליונים, אולי כי יש כל כך הרבה עמודי מהפכה). הדיון שם היה מצומצם למדי, אבל גם שם הייתה תרעומת על השימוש בערבית, לצד אנשים שקראו לסובלנות כלפי בני כל הדתות.

הדיון בנושא דת ומדינה הוא אחד המרכזיים בעולם הווירטואלי. חלק ממתנגדי השלטון רוצים מדינה חילונית ותוהים מה יעשו ביום שאחרי עם אלפי שיעים פנאטים, שמה לעשות, הם חלק מהמדינה. חלק אחר קורא להדגיש ולחזור ולהדגיש שההפגנות הן לא נגד הדת אלא נגד שלטון הדת, ושבדמוקרטיה החילונית שתקום יכבדו את בני כל הדתות, דתיים וחילונים כאחד. חשוב לזכור – וחלק גדול מהמפגינים אולי יודעים מבית הספר אבל לא נולדו אז – כי אחת הסיבות להפלת השאה היתה הכפייה החילונית שלו. לאיראן הדמוקרטית והחילונית יהיו בעיות דומות מאוד לאלה שיש לנו בין דתיים וחילוניים.

התחזיות שלי בסוף כן התגשמו. אמנם לא הרגו אותם, אבל גם מעצר הוא הסלמה. ההפגנות היום אכן היו היום קשות יותר ונחושות יותר, עם קריאות לשחרורם של השניים. אבל לא במקום הקריאות הרגילות של מוות לח’אמנהאי ומוות למוסד איש הדת העליון, אלא בנוסף להן.

• עוד מהנעשה באיראן >>

________________________
ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית איראנית, מעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, "מגילת אסתר - היה או לא היה" ועוד במסגרת "מר צים וחבורתו"

2 במרץ, 2011 | בנושאים: מהנעשה באיראן | 4 תגובות 

מהנעשה באיראן: של מי השהיד הזה?

פוסט של תמר עילם גינדין


מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

לפני שבוע הובא למנוחות בטהראן צאנע ז’אלה (Saane’ Jale), הסטודנט בן ה-27 שנורה בראשו ונהרג ביום הראשון של ההפגנות נגד הרפובליקה האסלאמית. סביב הגופה ניטשו קרבות עזים.

לפי הודעת האוניברסיטה לאמנויות, ז’אלה היה סטודנט בחוג לתאטרון, שהחל את לימודיו בשנת 1387 לספירה האיראנית (עכשיו 1389, ב-21.3.2011 תתחיל שנת 1390). באתר האוניברסיטה התפרסם הספד פואטי וקורע לב, עם עיניים דומעות ולב מדמם, ובו תואר ז’אלה כאחד הבנים המאמינים של האוניברסיטה. ההספד דידקטי מאוד, קורא למפגינים “אויבי המשטר מחרחרי הריב”, ומכנה את מות הקדושים של ז’אלה “הוצאה אחת מתוך אלפים, מהמחיר שאומת איראן הבוגרת שילמה ומשלמת למען רדיפת-האמת שלה לאורך תקופת המהפכה האסלאמית”.

“אין ספק”, נכתב בהמשך ההספד, “שאווירת ההתפרעויות גורמת למערבולת קשה של ספקות ומכשירה ביצה רחבה של שימוש-לרעה (במקרה) על ידי חורשי הרע. עלינו להיות ערים לכך לחלוטין, להיות רציניים, לסמוך על אלוהים ולבטוח בסמכותו, להכיר בחובתנו הדתית והמהפכנית ולפעול על פיה”.

ההספד גם מנכס את ז’אלה לכוחות הבסיג’, מיליציה שכפופה למשמרות המהפכה האסלאמית. ז’אלה מתואר בהספד “מהתלמידים יודעי הקראן ומִפְּעִילֵי הבסיג’ של העיר פָּאוֶה – עיר הולדתו”.

לעומת זאת, בשרשור לזכרו בעמוד הפייסבוק של “25 בבהמן”, היו קריאות רבות להמשך ההפגנות – הפצרות אפילו: אם נמשיך לשבת בבית, נכתב שם, ימשיכו לרמוס את זכויותינו. חייבים להמשיך בדרך שהתחלנו בה. בשרשור הועלו גם הצעות אופרטיביות להפגנות יומיות בשעה קבועה.

אחד המגיבים, המכנה את עצמו Rozhiste Mehatto, שתמונת הפרופיל שלו היא גבר בן 50+ (מה שלא אומר שום דבר), כתב:

“ממש עכשיו נודע לי, שלמרות שמאוד מאוחר, שותי הסאנדיס [כינוי לתומכי הרפובליקה האסלאמית; תע”ג] שולחים בשעה זו סמסים שאומרים: “המתפרעים רוצים לבוא מחר מוקדם בבוקר לאוניברסיטה לאמנויות כדי לגרום נזקים בלוויית השהיד הבסיג’י (!)

חברים, אני חושב שהמשטר באופן עקרוני לא יערוך את לווייתו של צאנע עם כוחות דיכוי-המרי (שאם לא כן, יהיו הרבה שלטים),

בבקשה, כל מי שיכול שיילך ללוויה כדי שגנבי-הגופות לא יצליחו לשכנע בשקר שצאנע הוא חלל בסיג’. רוחו של צאנע בוודאי עצובה מכל השקרנות הזאת.

בל נשכח שכדי להשתתף בטקסים מחר לא צריך רישיון, וההשתתפות חופשית לכולם. לדעתי חובה “לבנות” את מחר כ-27 בבהמן [16/2/2011], שיישאר לנצח.

ז’אלה נקבר לבסוף בלוויה בסיג’ית, למרות שאחיו הצהיר קבל עם ויוטיוב שהשהיד היה בין המפגינים. אתר הדרך הירוקה ציטט דיווח מדאנשג’ו-ניוז (“חדשות הסטודנטים”) שלפיו יש עדויות שז’אלה היה חבר במועצה העממית של הארגון האסלאמי בפקולטה לאמנויות, אולם הוא השתתף בהפגנות כמתנגד משטר.

בעקבות המקרה החליטו המפגינים, שלוקחים בחשבון שכל אחד מהם עלול להיות השהיד הבא, למנוע מראש את המחלוקת סביב גופותיהם על ידי פרסום בפרופיל – במילים או בתמונות כמו זאת:

ה-27 בבהמן נקבע כ”יום צאנע ז’אלה”. בעמודי הירוקים הועלה רעיון לקרוא רחוב על שמו אחרי שחרור איראן.

ינוח בשלום על משכבו.

• עוד מהנעשה באיראן >>

________________________
ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית איראנית, מעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, "מגילת אסתר - היה או לא היה" ועוד במסגרת "מר צים וחבורתו"

22 בפברואר, 2011 | בנושאים: 404, מהנעשה באיראן | 4 תגובות 

מהנעשה באיראן: דיווח מהפגנות אתמול

פוסט של תמר עילם גינדין

מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

אתמול (א’), 1 באספנד 1389, 20 בפברואר 2011, שוב יצאו ההמונים לרחובות – והפעם עם טקטיקה חדשה.

תרגמתי לכם דיווח ישירות מתוך פייסבוק, מרשימה של עמוד בשם “אם בטהראן ואם בקהיר, דיקטטורים חייבים ללכת” (בפרסית זה נשמע יותר טוב, כמו הסלוגנים האחרים שאני מצטטת פה). זהו תרגום חפוז ועמכם הסליחה, אבל עדיין אפשר ללמוד ממנו הרבה על האווירה. הסגנון הוא מאוד קצר ולעניין, מאוד לא אופייני לפרסית רגילה:

ההפגנות ברחובות המרכזיים של טהראן נמשכות, והאנשים נמצאים ברחובות ובכיכרות בצורה מפוזרת.

ביום ראשון 1 באספנד (20.2) בסביבות השעה 20:00, עם רדת החשיכה, הייתה נוכחות של אנשים וצעירים בנקודות מרכזיות שונות. האנשים מתכנסים בגושים רבים, ומתחילים לשיר ולצעוק סיסמאות. השירים הם בעיקר נגד ח’אמנהאי. כשמשגרים את כוחות הדיכוי לאותה נקודה, הם מתפזרים. באותו זמן, גוש אחר של צעירים מתחיל להפגין בנקודה אחרת וגם מתחיל לשיר ולצעוק סיסמאות.

שיטה זו של הפגנות ממשיכה עם רדת החשיכה בנקודות שונות. בין הנקודות שמפגינים בהן כך – ציר אנקלאב (המהפכה) עד צומת ולי-עצר וכיכר ולי-עצר, כיכר אנקלאב ליד אזאדי, כיכר הפת-תיר והרחובות הסמוכים לה, כיכר ונכ ומקומות אחרים בטהראן.

הדפוס החדש של ההפגנות גורם לבלבול ולהסתבכות כוחות הדיכוי, ולהתפרקות הארגון שלהם. כוחות הדיכוי אינם מצליחים להגיב למפגינים, לדכא ולעצור אותם.

עם רדת החשיכה, נוכחות נרחבת אבל לא מרוכזת של אנשים בכל הנקודות בטהראן, גורמת לבלבול כוחות הצבא, הביטחון והמשטרה.

המפגינים צועקים סיסמאות קשות נגד ח’אמנהאי. נשמעות סיסמאות כמו “לא הקרבנו הרוגים כדי שנסכים להלל את המנהיג הרוצח”, ו”סיד עלי (ח’אמנהאי, תע”ג), מות וראה את בן עלי”.

נצפים רוכבי אופנועים בודדים שיורים ברחוב וליעצר, בין צומת אנקלאב וכיכר וליעצר. משעה 3 אחה”צ, גושים של 20-30 רוכבי אופנועים, חלקם מרכיבים 3 אנשים, עברו ברחוב וליעצר, בין צומת אנקלאב וכיכר וליעצר. ראיתי לפחות שלושה אנשים שהרכיבו אותם נושאים נשק ליריות בודדות. בסביבות השעה 5 אחה”צ, כמה מאותם רוכבי אופנוע התחילו לזוז, כדי לגרש את המון האדם שהיה שם. היו באותו שטח הרבה אנשים שבאו והלכו.

מצב העיר אצפהאן היום היה “דומה למשטר צבאי” ובנוסף לעצירת קליטת גלי הלוויין, היו הפרעות קשות גם בגישה לאינטרנט ובאפשרות יצירת קשר טלפוני באמצעות הסלולרי.

עדי ראייה מטהראן מדווחים שראו “כלי רכב נושאי אנשים”, שקודם לא נראו בשטח העיר.

• עוד מהנעשה באיראן >>

________________________
ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית איראנית, מעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, "מגילת אסתר - היה או לא היה" ועוד במסגרת "מר צים וחבורתו"

21 בפברואר, 2011 | בנושאים: אינטרנט, מהנעשה באיראן | 4 תגובות 

מהנעשה באיראן: מוות לכרובי ולח’אתמי?

פוסט של תמר עילם גינדין

מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

המשטר האיראני קיים היום תהלוכות זעם נגד “המסיתים”. “שותי הסאנדיס” (“סאנדיס” הוא שם מותג שהפך שם גנרי למשקאות קלים בשקית, כמו “טרופית” בישראל; “שותי הסאנדיס” הוא הכינוי של תומכי הרפובליקה האסלאמית) שצעדו שם צעקו “מוות למוֹסַוִי”, “מוות לכַּרוּבִּי” ו”מוות לח’אתמי”. בתחילת השבוע פורסם ב-CNN סרטון שבו רואים את חברי המג’לס, בית הנבחרים של הרפובליקה האסלאמית, צועקים להוציא להורג את כרובי ואת מוסוי.

כאשר ביקשתי השבוע דיווחים מתוך איראן קיבלתי תגובות בסגנון “אם אתם (הישראלים) רוצים לעזור לירוקים, תביעו תמיכה פומבית באחמדינז’אד ובח’אמנהאי”. אמנם רוב העם האיראני אינו שונא אותנו וחלקם אפילו חושבים שאנחנו ממש בסדר, אבל שלטונות הרפובליקה האסלאמית מנסים (כצפוי) להציג את ההפגנות כמזימה של המערב, בעיקר של ישראל ושל ארה”ב, ואפילו דיווחים לעיתונות פה עשויים להוות “הוכחה ניצחת” לכך שאנחנו עומדים מאחורי המעשים. לא, חלילה, המצב הכלכלי והחברתי הירוד, ההוצאות להורג הרבות – לפעמים בתירוצים קלושים – והפרות אחרות של זכויות אדם.

מוסוי, כנראה תחת לחץ, פרסם הודעה לתומכיו שבה הוא אומר שהתנועה הירוקה מאוימת משני צדדים: מצד בעלי השררה, תאבי הכוח והכסף (בפרסית זה נשמע יותר פואטי: “זַר וֹ זוּר”, זהב וכוח), ומצד שני מצד המערב, שמבקש לגרור את איראן לצד הציונים, האמריקאים והחטאים שלהם. מוסוי מבקש להזכיר להם שהירוקים תמיד שמרו מרחק מהמערביים ומחטאיהם, ושמטרת התנועה היא שימור ערכי הרפובליקה האסלאמית.

בכך הוא בטוח ירה לעצמו ברגל, אבל אולי הציל את ראשו ואת ישבנו.

האם המג’לס מתכוון להוציא להורג את כרובי ואת מוסוי?

אם הם חכמים, אז ממש לא כדאי להם, משתי סיבות מנוגדות לכאורה.

דבר ראשון, זה לא משנה. אמנם באופן רשמי אנשי הדת האלה עומדים בראש התנועה הירוקה, אבל למעשה המחאה הפעם היא לא “איפה הקול שלי” כמו ביוני 2009, אז היו ההפגנות ממוקדות בבחירת אחמדינז’אד במקום מוסוי. המחאה הפעם היא למען דמוקרטיה חילונית באיראן. מוסוי וכרובי עדיין פועלים מתוך הממסד. הם אלטרנטיבה לשליט אבל לא לשלטון. גם אם ייבחר אחד מהם, זו עדיין תהיה רפובליקה אסלאמית. בעמודים של הירוקים ניכרת הדאגה מכך שאין להם בעצם מנהיג שמייצג אותם. גם הקריאות הפעם אינן מכוונות כלל נגד אחמדינז’אד אלא נגד ח’אתמי ונגד מוסד ה”וֶלָאיַת-פַקִיהְ”, מנהיג הדת העליון. לכן הוצאתם להורג של כרובי ושל מוסוי לא תשנה את מטרות התנועה ובעצם גם לא תעצור אותה. רבים מהירוקים אינם רואים בהם את מנהיגיהם בכל מקרה.

מצד שני, אם תיפול שערה משערות ראשם, זה יצית מהומות גדולות עוד יותר נגד הרפובליקה האסלאמית, כי הם בכל זאת מייצגים את האופוזיציה. ההפגנות הפעם היו בהיקף קטן יותר מאשר ביוני 2009, כי אנשים פוחדים יותר אחרי מה שהיה בפעם הקודמת. אם גם יוציאו להורג את מוסוי ואת כרובי – זה יגדיל את היקף ההפגנות, והפעם לא כדי להעלות לשלטון נשיא אחר לרפובליקה האסלאמית, אלא כדי להפוך את איראן למדינה חילונית של כל תושביה.

אחמדינז’אד – נקודה למחשבה: אם תוציא אותם להורג, אתה עושה טובה גדולה לישראל. מתאים לך?

גילוי נאות

השבוע הציגו אותי בתקשורת כ”חוקרת איראן מהאוניברסיטה העברית”. זה נכון, אבל זה רק חלק מהאמת: אני בלשנית ומומחית ללשונות איראן הקדומה. דרך הטקסטים לומדים גם על התרבות. תקציבי המחקר שלי עוברים דרך האוניברסיטה העברית, אבל אני לא מלמדת שם. את דעותיי בקשר לאיראן אני מבססת על קריאה בפייסבוק ועל קשרים אישיים. לא על מחקר. אני לא רואה בעצמי מומחית לרפובליקה האסלאמית, אבל דרך קריאת טקסטים בפרסית חדשה לומדים גם על הלכי הרוח שם.

________________________
ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית איראנית, מעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, "מגילת אסתר - היה או לא היה" ועוד במסגרת "מר צים וחבורתו"

18 בפברואר, 2011 | בנושאים: 404, מהנעשה באיראן | 8 תגובות 

המהפכה האיראנית בפייסבוק: סיבוב שני?

פוסט של תמר עילם גינדין


מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

אומת האינטרנט האיראנית רוחשת.

ממשלת איראן חוסמת את הרשתות החברתיות רוב הזמן, וגם כשאפשר לגלוש, הגלישה היא איטית מאוד. רוב הגולשים מתוך איראן מתחברים בדרכים לא דרכים, ורבים נוספים פשוט אינם מתחברים. לכן כל קול שנשמע מייצג קולות רבים שלא הצליחו להתחבר.

בשבועות האחרונים עקבו האיראנים בעניין רב אחר המתרחש בתוניס ובמצרים, תוך שהם מביעים תמיכה מלאה בעם המצרי ומייחלים ללכתו של מבארכ. בזמן שהתבהרה התמונה – שמצרים עומדת בפני עידן חדש ומבארכ עומד בפני התפטרות – החלו הירוקים האיראנים לארגן את המחאה הבאה שלהם. הפעם, מעודדים מהצלחת המהפכות בצפון אפריקה, החליטו הירוקים ללכת עד הסוף.

נפילתו של מבארכ התקבלה בשמחה, אך גם בחשש מה שמא תקום שם רפובליקה אסלאמית נוספת. אפשר היה למצוא בפייסבוק קריאות כגון “הורא!!!!!” לצד ביטויי דאגה, תקווה שהמצרים ילמדו מהניסיון של האיראנים ולא יחליפו דיקטטורה אחת בדיקטטורה נוראה ממנה, וצער עמוק על כך שאומה עם תרבות כה עתיקה ומפוארת, במקום להיות אור לגויים, הפכה ללקח שצריך ללמוד ממנו ולא לחזור עליו. על כך שכדי שאומות אחרות ילמדו לקח הם שבויים כבר שלושים ושתיים שנים.

ביום שישי האחרון, 22 בבהמן, ציינה הרפובליקה האסלאמית 32 שנים לנפילת השאה. הפגנת הירוקים הגדולה נקבעה ל-25 בבהמן 1389, כלומר 14 בפברואר 2011, תחת הסיסמה “אנו רבים מספור”. כאשר אחמדינז’אד בירך את העם המצרי, ענו לו האיראנים בפייסבוק, בטוויטר וביוטיוב: אתה הבא בתור. מיר חוסין מוסווי, שהפסדו בבחירות ביוני 2009 הצית את גל המהומות הראשון, ומהדי כרובי תומכים במפגינים, אבל לפי הלך הרוח בפייסבוק, המפגינים אינם מעוניינים להחליף את הנשיא, אלא את השלטון כולו, את שיטת הממשל.

בעמוד הפייסבוק שהוקם למהפכה החדשה, בין שרשורים אחרים, היה גם קישור לקריאה של התנועה הירוקה להתחיל את ההפיכה החדשה בקריאת “אללה אכבר” יום לפני תחילת ההפגנות, ב-24 בבהמן (היום, 13.2) ב-22:00. רוב מהתגובות התנגדו לקריאה אללה אכבר: “אחיי, בקריאות אללה אכבר לא נגיע לשום מקום”, “אותן תנועות דתיות הביאו אותנו לחוסר האונים הנוכחי. אנו צריכים לומר שאנו רוצים דמוקרטיה חילונית על בסיס זכויות האדם. אסור שיהיה לדת שום מקום בקביעת גורלנו”. בנוגע לתמיכתם של מיר חסין מוסוי ומהדי כרובי, נכתב: “מה זה? במי אתם תומכים? […] העם רוצה דבר אחד והאדונים מוסוי וכרובי רוצים דבר אחר. זה לא יילך ככה”.

באותו עמוד ניתן גם ללמוד על ההכנות, על החששות ועל הכוונות החדשות: “הבה נצבע את כיכר אזאדי (כיכר החרות, בדיוק כמו כיכר א-תחריר) בירוק ולא נרפה עד שתהיה דמוקרטיה”, “שכל אחד יצעק מה שבא לו, העיקר שתבואו” “אסור שהרחובות יתרוקנו עד שכל ירוקי איראן יהיו חופשיים”.

את המהפכה מארגנים גם מחוץ לרשת החברתית – שהגישה אליה, כאמור, מוגבלת מאוד. אחד החברים בעמוד פירט את פעולותיו להפצת המהפכה: “עשיתי 327 שיחות ב-5 כרטיסי טלפון. לא יכולתי יותר כי כל הגוף קפא לי. 18-25 אנשים קיללו ואמרו לי לא לדבר ככה. 200-250 לא אמרו כלום ורק הקשיבו למה שאמרתי. כ-100 אנשים תמכו והביעו נכונות. […] להתקשר מטלפונים ציבוריים זוהי הדרך הטובה ביותר. אני מבקש שתעשו זאת!” אחד אחר הציע: “אם אתם מתקשרים מטלפון (סלולרי), שזה יהיה כרטיס שיחות. אל תשאירו את הפרטים האמיתיים שלכם על הסים של הכרטיס, ואל תדברו ממקום אחד אלא תהיו בתנועה כל הזמן”.
ויש גם התייחסות לאלה שנשארים בבית: “אנשים שיושבים בבית מכל סיבה שהיא ומעדיפים את העולם הנוכחי על פני עולם אחר רק בגלל הפחד, הם גם אשמים, ואני מקווה שאלוהים יסלח להם”. וגם התייחסויות פחות סלחניות, כמו “בשביל הכיס שלהם הם נתנו ונותנים להרוג את העם”.

רוצים להביע תמיכה? קפסטו בפרופיל שלכם:

دوستان سبز ایرانی ، نماز های من با شماست (“חברים איראנים ירוקים, תפילותיי עמכם”).
או:
سبزهای ایرانی ، مردم اسرائیل همدل شماست (“ירוקי איראן, אנשי ישראל מזדהים [מילולית: אותו לב] איתכם”).

ההשתגית בטוויטר: #25Bahman

________________________
ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית איראנית, מעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, "מגילת אסתר - היה או לא היה" ועוד במסגרת "מר צים וחבורתו"

13 בפברואר, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית, מהנעשה באיראן | 12 תגובות 

← לדף הקודם