אני (אלגוריתם) אותך

אז מה בעצם אנחנו חושבים כשאנחנו מנסים לדוג יחסים ברשת? איך זה שיש הרבה דגים בים, אבל הגענו לבריכה של הקרפיונים? טינדר, אוקייקיופיד, אלפא, ג’יידייט ואשלי מדיסון – תתלבטו כמה שתרצו, בסוף האלגוריתם יחליט עבורכם

“נחשו מה, אנשים: אם אתם משתמשים באינטרנט, אתם נושא של מאות מחקרים בכל זמן נתון, בכל אתר. ככה אתרים עובדים”, כתב כריסטיאן ראדר, הנשיא והמייסד-השותף של אתר ההכרויות אוקייקיופיד, בפוסט שפרסם בסוף יולי 2014 בבלוג החברה. ראדר התייחס לניסוי השנוי במחלוקת שביצעה הרשת החברתית פייסבוק ב-689 אלף משתמשים. במשך שבוע ב-2012, פייסבוק הציגה להם כמות גדולה יותר של סטטוסים שליליים או חיוביים, כדי לבדוק את ההשפעה על התכנים שהם מפרסמים. הניסוי פורסם במרץ בכתב עת מדעי, וכשאומת הרשת הבחינה בו בחודש יוני, פרצה סערה ציבורית שאילצה את שריל סנדברג, סמנכ”לית התפעול של החברה, להתנצל – לא על הניסוי, אלא על הדרך שבה תוקשר לציבור.

באוקייקיופיד, בבעלות ענקית האינטרנט IAC, לא חשו צורך להתנצל על הניסויים שהם מבצעים ביוזרים שלהם. הפוסט של ראדר חשף למשתמשים שורה של ניסויים שקיופיד ביצעה בהם כדי להעמיק את הבנתה בעולם ההכרויות, ובהם הסרת כל תמונות המשתמשים מהאתר, שהגדילה את שיעור התגובות להודעה ראשונה ממשתמש אחר; הסתרת המלל שכתבו משתמשים, שהראתה שאנשים מדרגים אנשים אחרים בלי לקרוא את הטקסט; והצגת התאמה גבוהה בין זוגות משתמשים שלפי האלגוריתם אינם מתאימים זה לזה, שהגדילה את שיעור ההתכתבות ביניהם. כותרת הפוסט היא “אנחנו מבצעים ניסויים בבני אדם!”.

במהלך חיפוש בני זוג לקשר רומנטי או מיני, אנחנו מוגבלים על ידי הטבע האנושי, הדעות הקדומות שהסביבה הכניסה לנו וההרגלים שאספנו לאורך חיינו. אפליקציות ואתרי הכרויות שונים מאלצים אותנו לשנות חלק מההתנהגויות המוטמעות בנו. בצ’ט טקסטואלי, שבו בני זוג פוטנציאליים מוצגים לנו בניק ובטקסט בלבד, לא נוכל לשפוט ולפסול מיד לפי שפת גוף, מראה חיצוני, מוצא או צורת דיבור, אבל שגיאות כתיב או שימוש פרוע בסימני פיסוק עלולים להבריח אותנו. בגריינדר וטינדר, המראה הוא הדבר הראשון שניתקל בו, ונוכל לפסול אדם לא רק על סמך חזותו, אלא על חזותו בתמונה מסויימת, מבלי שטרחנו להיכנס ולדפדף בתמונות הנוספות שלו. אוקייקיופיד מציג לנו שיעור התאמה שמבוסס על אלגוריתם מסתורי. אתר אלפא מסנן מראש ומונע הצטרפות אנשים מתחת לגיל 25 ונטולי קריירה מרשימה. בפייסבוק, אולי אתר ההכרויות שלא מוגדר ככזה הגדול בעולם, אפשר לעשות סטוקינג לפרופיל של פרטנר פוטנציאלי ולגלות עליו יותר ממה שהוא היה מרגיש בנוח לשתף עוד בטרם יוצרים איתו קשר. עוד לפני שמצאנו בה פרטנר, הפלטפורמה שבחרנו מבצעת מניפולציה בתוצאות החיפוש שלנו. יש הרבה דגים בים, אבל יכול להיות שאנחנו בכלל מנסים לדוג בבריכה של הקרפיונים.

מניפולציות באתרי הכרויות הן לא בהכרח נוהג פסול, אומר נואל בידרמן, מייסד ונשיא אתר הניאוף הבינלאומי אשלי מדיסון, שהושק רשמית בישראל בחודש מאי 2014, בשיחת וידאו: “כל שירות הכרויות שהפעלתי או שאני מכיר, כולל אי-הרמוני [אתר הכרויות שהוקם ב-2000 ויצאו ממנו כ-600 אלף חתונות לפי סקר מ-2012; ע”ק], מריץ אלגוריתמים. אם אתה נרשם ואתה אישה בגיל מסויים, בסטטוס נישואים מסויים ומרקע אתני מסויים, ביום מסויים בשבוע, אנחנו עשויים להסיק שגברים מסויימים יהיו מושכים בעיניך. אם לוקחים את זה צעד אחד קדימה, ונותנים למשתמשים תחושה כוזבת כלשהי, זה לא ראוי. אני חושב שאנשים התבאסו מאוקייקיופיד כי האתר לקח אותם לאיזושהי הרפתקה של חוויה שלילית כדי להוכיח משהו שהוא כנראה כבר יודע באופן אינטואיטיבי. אז, לא, אני לא חושב שזה בסדר.”

מתי זה בסדר לבצע מניפולציות במשתמשים? לפי בידרמן, כשהם לא יודעים מה טוב בשבילם, והוא כן: “אפילו במנועי קניות עושים את זה – איך הם יודעים שאני אוהב נעלי נייקי? הם מנחשים בהתבסס על מידע שהם אספו עליך ברקע, או מידע היסטורי שיש להם ומתאים לך. אני חושב שמה שאתה צריך לעשות כרשת חברתית או אתר הכרויות זה לתת לאנשים את החוויה הטובה ביותר, ולפעמים אנחנו יודעים יותר טוב מהם. לפעמים אנשים מאמינים שזה מה שהם רוצים, אבל מגלים שזה לא נכון. ראינו את זה כשאנשים נרשמים ואומרים שהם מעוניינים רק בפרטנרים מאותו רקע אתני, וזה מתגלה כמאוד לא נכון. במיוחד כשזה נוגע לניהול רומן, אנשים הרבה יותר ליברליים בבחירה האתנית שלהם, אם זה אנשים ממורשת ספרדית, אסיאתית-אמריקאית, אפרו-אמריקאית, מה שלא יהיה, הם מאוד ליברלים יחסית לאיך שהם בוחרים בני זוג לטווח ארוך ולנישואים”.

כי כשאתה מנהל רומן, אף אחד לא יודע איך הפרטנר שלך נראה, מאיפה הוא בא.
“אין לך את הלחץ החברתי, אתה לא צריך להסביר למה הילדים שלך מעורבים. יש הרבה סיבות. כשאנשים מקימים פרופיל הם אומרים שהם רוצים מישהו דומה להם, אבל זה לא בהכרח נכון”.

אתה תמעיט בחשיבות של הבחירות שלהם ותתן להם משהו מתאים יותר, בהתבסס על הידע שלך לגבי איך אנשים משתמשים בשירות.
“בדיוק. הדוגמה הבולטת ביותר היא נשים אסייתיות בצפון אמריקה שמשתמשות בשירות שלנו, וכמעט תמיד אומרות שהן מחפשות פרטנר אסייתי. אבל בכמעט 90% מהמקרים, הן יוצרות קשרים ארוכי טווח עם גברים לא אסייתיים. זה כמעט צורך תרבותי עבורן להגיד שזה מה שהן מחפשות, כשלמעשה הן מחפשות משהו אחר לגמרי. אנחנו יודעים את זה. אנחנו לא נחזיר להן רק גברים אסייתיים בתוצאות החיפוש, כי אנחנו יודעים שהן פתוחות לפגישה עם גברים לבנים, ספרדים-אמריקאיים וכולי, אנחנו דוחפים את האנשים האלו בתוצאות לצורך הצלחה. זה היה חסר תוחלת אם היינו אומרים, לא מתאים לנו שנשים אסייתיות ידברו רק עם גברים אסייתיים, והיינו נותנים להן רק גברים אפרו-אמריקאיים והן לא היו מדברות איתם – היינו פושטים את הרגל. יש דרך אינטליגנטית לעשות זאת, זה מתבסס על המידע ההיסטורי שיש לך על קבלת החלטות ובחירות שאנשים עושים. כולנו יודעים את זה אינטואיטיבית, אנשים אומרים, ‘אני רוצה מישהו חמוד ומצחיק’ ואז הולכים על מישהו שרוכב על אופנוע. אנחנו נוטים להתנהג מאוד שונה ממה שאנחנו אומרים”.

אוקיי, סטופיד

לאור התחרות הקשה בין פלטפורמות ההכרויות והמין, רבות מהן חינמיות, אתרי הכרויות בתשלום שמבקשים לשוות לעצמם תדמית רצינית מדגישים שהם לא מיועדים למחפשי סטוצים. “זה לא אתר למציאת סקס”, מבהיר בתחילת הראיון הטלפוני שי אליס, סמנכ”ל השיווק של “אלפא”, אתה הכרויות לאקדמאים וקרייריסטים. “בתקנון האתר אפילו מצויין שהאתר מיועד לרווקים ורווקות שמעוניינים במציאת זוגיות. אמנם אנחנו לא נגד סקס, אבל יש פלטפורמות למציאת סקס, אנחנו לא פלטפורמה כזאת”. דניאלה פרלשטיין, סמנכ”לית לאתרים בינ”ל בספארק, הבעלים והמפעיל של אתר ההכרויות ליהודים ג’יידייט, מתנערת גם היא בראיון טלפוני מההכרויות הלא מחייבות: “אנשים עושים בסופו של דבר מה שהם רוצים, אנחנו לא יכולים לנהל את ההתנהגות שלהם. אבל הפלטפורמה, איך שאנחנו מתקשרים אותה ואיך שהיא בנויה, מיועדת למערכות יחסים רציניות. יש לנו שירות לקוחות שמאשר כל דבר שעולה לאתר, ויש על כל פרופיל כפתור דיווח. אם מדווחים לנו על מישהו שהוא נשוי, אנחנו מבקשים שישלח תעודת זהות שבה אנחנו יכולים לראות אם רשום נשוי/רווק וכו’, ואם הם לא יכולים להוכיח שהם לא נשואים, אנחנו מורידים אותם מהאתר. זה לא מקום לאנשים נשואם ואנשים שאין להם כוונות רציניות”.

אז אתם לא פתוחים לאנשים שהם במערכות יחסים פתוחות או פוליאמוריות.
“אנחנו מאמינים בשקיפות. בסופו של דבר, בשביל לתקשר בתוך ג’יידייט אנשים משלמים כסף, משלמים מנוי, אלו באמת אנשים שיש להם כוונות להיפגש עם אנשים בצורה רצינית. אם אתה בוחר לעשות מנוי ואתה מכבד את האנשים שסביבך, אתה גם שקןף לגבי הכוונות שלך, ולא תרצה לבזבז את זמנך וזמנם של אנשים אחרים. אנחנו מעודדים אנשים לבוא ולהגיד מה מעניין אותם. אם אנשים מעוניינים בפוליאמורה, אנחנו מעודדים את זה, רק שיהיו פתוחים אחד עם השני ולא יבזבזו אחד לשני את הזמן”.

כל פרופיל שעולה בג’יידייט עובר, כאמור, סינון אנושי. באלפא יש פסיכולוגית שמתמחה בהשמה, אשר עוברת על קורות החיים של הפונים לאתר ומחליטה את מי לקבל. בג’יידייט 750 אלף משתמשים בשנה, מהם 250-300 אלף בישראל, ופרלשטיין מגדירה אותו “האתר הגדול ביותר בעולם להכרויות רציניות בין יהודים”. באלפא 55 אלף חברים, ואליס אומר ש”כנראה שיש משהו במיון הראשון שמכווין יותר את מציאת האהבה. באתרים אחרים תוכל אולי לקבל יותר פניות, אבל הרלוונטיות שלהן תהיה יותר נמוכה”.

אליס אומר שהקריטריונים הבולטים ביותר בחיפושים באלפא הם מקום המגורים והמיקום על הסקאלה הדתית: “מדובר בתתי-קטגוריות בתוך הדת. אנשים מייחסים חשיבות לחילוני/אורתודוקסי/מאמין/מסורתי/לא מאמין. אני מניח שבמדינות אחרות זה קיים פחות. אצלנו זה כנראה נושא יותר מובהק. אני גם מבין את החשיבות שלו, אני לא מצפה מבחורה חילונית לחפש בחורים אורתודוקסים, אבל לדעתי כל החיתוכים הקטנים יותר בין חילוני לאתאיסט למסורתי זה דברים שאפשר להתגמש עליהם, בסופו של דבר לכולנו יש זיקה מסויימת למקום שבו אנו חיים. לחתוך את בן הזוג לפי אם הוא עושה קידוש בשבת או צם ביום כיפור יכול לגרום לפספוס”.

הגאוגרפיה נוגעת, אולי, לתחבורה הציבורית הלא מפותחת דיה שלנו. “למרות שאנחנו אחת המדינות הקטנות בעולם, אנשים מייחסים חשיבות למרחק. נשים מחיפה יחפשו לרוב גברים מחיפה ולהיפך”, אומר אליס. “אנחנו מעודדים משתמשים להרחיב את החיפוש מבחינה גאוגרפית, ולא לצמצם אותו. יש אנשים שאומרים שהם הרבה זמן באתר ולא מוצאים את מה שהם מחפים, ואז אתה מגלה שהם מחפשים רק חילונים לא מעשנים באזור חיפה. לקיים דייט בתל אביב כשהדייט שלך גרה בחיפה, זה יכול להיות נחמד ללוות אותה ברכבת הביתה”. הגאוגרפיה תופסת מקום גם ברמה הגלובלית, מעידה פרלשטיין: “הרוב באמת מתמקדים גאוגרפית, אבל אנחנו רואים שיש לנו אלפי הודעות שמגיעות מחו”ל לישראל בחודש. בסיפורי ההצלחה שלנו אנחנו גם רואים חיבורים בין צרפתים לישראלים, בין אמריקאים לישראלים, יש חיבורים מכל העולם. ברגע שאתה נרשם או עושה מנוי לג’יידייט אתה רואה אנשים מכל העולם. זה מייצר גשר בינלאומי שמאפשר ליהודים מכל העולם להתחבר, שזה דבר נפלא”. לפי נתוני ג’יידייט, למעלה מ-100 אלף הודעות נשלחות בין חברי האתר בחודש, כשלמעלה מ-6000 מהן ליהודים בארץ מיהודים בחו”ל, כשהמדינות המובילות הן ארה”ב, אנגליה, צרפת, קנדה, מקסיקו ובלגיה.

80% ממשתמשי ג’יידייט הם בני 25-45, ופרלשטיין מגלה כי “הסגמנט הצומח ביותר זה הבני 50+ שמגלים את הדיגיטל בשנה שנתיים האחרונות”. לדבריה, הפופולריות הדועכת של חיי הנישואים לא מעידה על דעיכתה של הזוגיות: “מסקר אנונימי שערכנו בישראל (לא בקרב חברי האתר) השנה, 80% מבני ה-25 ומעלה טוענים שהם מחפשים קשר רציני. זה אולי מפתיע אותך. אבל אני חושבת שבארץ, במיוחד עם האווירה פה והחיים שלנו פה, אנשים בסופו של דבר מחפשים לייצר את הבסיס הטוב, הבית החם והקשר הרציני. 90% מהנסקרים העידו שהם גולשים או גלשו בעבר באתר הכרויות, שזה מונח גלובלי, לא הגדרנו להם אתרי הכרויות. רק 10% טוענים שהם מעולם לא היו”.

את סותרת את התחושות שיש בקשר להתפרקות מוסד הנישואים והשתנות המוסד המשפחתי. או שנישואים הם לא העניין, אלא הזוגיות?
“אנחנו רואים במספרים שהטרנד של הגירושים הולך ועולה. זה לא בגלל שאנשים לא רוצים להיות בתוך תא משפחתי – אולי הם לא יודעים לנהל את עצמם בתא משפחתי. החיים שלנו ברבדים שונים הם מאוד לא יציבים, וזה מושלך גם על התא המשפחתי. אבל זה לא סותר את הרצון של אנשים, גם אחרי שהם התגרשו ואחרי איזושהי תקופת צינון קלה, לחזור ולחפש קשר רציני. אשים לא מחפשים להיות לבד. דרך אגב, אין לי שום דבר נגד להיות לבד. אם אנשים מוצאים את האושר שלהם בלהיות לבד, זה מצוין. אבל אנשים בסופו של דבר, גם אחרי שהתגרשו ולמדו מהנסיון שלהם לקשר הבא, מחפשים קשר רציני. זו תופעה שאנחנו רואים אותה במיוחד במדינה שיש צורך חזק מאוד חזק בתא המשפחתי התומך החם הזה, כי יש חוסר יציבות בחוץ יותר מאשר במדינות אחרות”.

הו, אלוהים. ומה לגבי יחסים בין-דתיים? “אנחנו לא מונעים ממישהו שהוא לא יהודי להצטרך לאתר, אבל מכיוון שזה למטרות רציניות אנחנו מעודדים את כולם לציין מי הם, מה הם ובמה הם מעוניינים”, אומרת פרלשטיין. “אם אתה לא יהודי אתה רושם ‘מוכן/לא מוכן להמיר את דתי’, ובצורה כזאת אפשר לדעת אם הבנאדם הוא יהודי או לא”.

אליס אומר: “כן, יש, בוודאי. יש ערבים ויש נוצרים ומוסלמים, אפילו דרוזים נתקלתי”.

והם גם שומרים על עצמם בגבול הדתי-עדתי?
“קשה לי לענות לך על השאלה הזאת. אני אישית מקווה שלא, אבל לצערי נדמה לי שכן”.

נשמע פישי

דרכי הכרויות שונות מחייבות לימוד ואימוץ אסטרטגיות יעילות. TinderUs הוא שירות שמסייע למחפשי סטוצים או זוגיות בטינדר לבחור את התמונות הנכונות שיגרמו לפרטנרים הפוטנציאליים לבחור בהם, למצוא את הזיווג המושלם ולפלרטט בדרך שתוביל לדייט או סקס. תמורת 50$, מפעילי טינדראס יבחרו עבורכם חמש תמונות מהפייסבוק שלכם ושורת פרופיל מוצלחת, יתנו לכם שורות פתיחה מוצלחות ויספקו טיפים לפלירטוט ושיחה.

אשלי פיינברג התנסתה בשירות וכתבה טור מאוכזב בגיזמודו, שבו היא מספרת שהתכוונה לצחוק עליהם, אבל יצאה אחרי שעה בתחושת “הולי שיט, זה היה מדכא”. העצות שקיבלה היו בנאליות, כאלו שאפשר למצוא בחינם באינטרנט. להגדרתה של פיינברג, טינדר היא ממילא קביים עבור אנשים שמתקשים להתחיל עם זרים בפומבי, מה שהופך את טינדראס לקביים של קביים. כשיועצת הטינדראס שלה, ריאנה, נתנה לה דוגמה מפרופיל של לקוח אחר, פיינברג הבינה ש”אנשים אמיתיים משתמשים בטינדראס ברצינות”. הלקוח ההוא “התקשה כל כך עד לנקודה שבה הוא הרגיש ששווה להשקיע בזה 50$”.

מצד שני, למי שמחפש פרטנר למטרות רומנטיות או מיניות, כל אתר יכול להיות אתר הכרויות. גם אפליקציית סיקרט, שמאפשרת לפרסם סטטוסים רק באנונימיות, משמשת למטרה זו. תמונות עירום והצעות למין זמין מאנשים זרים עוברות מהמתחם האנונימי הפומבי לשיחה פרטית באמצעות שירותים כמו אנוניפיש, אימייל/צ’ט שבו אפשר לפתוח יוזר במהירות, להשתמש בו לתקשורת עם אדם מסויים או מספר אנשים ולסגור את החשבון כשנמאס. מסר ל”מי פנוי בשלמה המלך לסקס חזק וטוב” – אל יאוש, גם אם התגובה הראשונה שקיבלת היא “כנראה שהיד שלך”.

נעים להכיר

loveדווקא – אתר הכרויות לנכים ובעלי מוגבלויות. באופן אירוני, אף שהאתר מיוחד לנכים (ולמי שמעוניין להכיר נכה), הוא מגדיר את עצמו ככזה ש”פונה בעיקר לנכים, שאינם נותנים למחלה, מגבלה להגדיר אותם”. החברים באתר מוזמנים להגדיר את רמת הנכות שלהם באמצעות אייקונים של פרחים, פרח כתום לנכות נפשית ופרח תכול לנכות פיזית.

נחשקים – אתר הכרויות לרווקים נחשקים. אנשים שמציעים לכם תוכנית להתעשרות מהירה לא היו צריכים לדבר עם לוזרים כמוכם לו ידעו איך להתעשר במהירות. אותו דבר לגבי “12 הפנויים המבוקשים בישראל” שהם “חלומה של כל אם יהודיה. הצליחו מאד בעולם העסקים ועדיין ישנים באלכסון. דוחפים להם פתקים עם טלפונים, משאירים להם הודעות בפייסבוק ובלינקדאין”. בצר להם פנו ל”נחשקים”, “סוכנות הכרויות אקסלוסיבית למאיון העליון של הרווקים בישראל, כלומר אלו שהם יפים או מצליחים באופן מיוחד ושתמיד שואלים אותם בפליאה- איך זה שאתם לבד??”. השאלה נשארת פתוחה.

שליש גן עדן – הכרויות לדתיים ולמסורתיים. “אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שזיווגו של אדם נקבע לו משמיים 40 יום לפני לידתו. אך על כל אחד לעשות ‘השתדלות’ על מנת למצוא את זיווגו”, מסבירים באתר ששמו מעיד על מטרתו – מציאת שידוך הגון, שמזכה את המשדך בשליש גן עדן. האתר מתאים את עצמו גם לאלו שמתקשים בתחום הדייטינג עם “השתדלות”, שהיא “נוסח מוכן ומובנה שמשתמש יכול לשלוח למשתמש אחר, […] למי שלא כל כך יודע למצוא את המילים המתאימות להתחלת קשר, למישהו שאיבד לרגע את יצירתיותו או למישהו שסתם מצא ‘בהשתדלות’ נוסח שמתאים לו”. הוא גם עושה מאמץ לסייע למי שהעולם הדיגיטלי זר לו: “האתר מתאים במיוחד למי שלא מסתדר עם מחשבים. בצד ימין מופיע כל מה שאתה צריך לדעת על הקשר שלך עם אנשים. […] בכוונה עשינו את האתר הכי ידידותי שאפשר על מנת לעזור לכם למצוא אהבה וקשר רציני בצורה הכי מהירה, קלה ונכונה שאפשר”.

נמסטה – הכרויות לרוחניים. מפעילי האתר “יודעים כמה מורכב זה למצוא בן/בת זוג לדרך שלא נבהלים בכל פעם שהם שומעים את המילה ‘מדיטציה’, שלא מנסים לשנות אותך אלא להצטרף לשניוי שלך, שרוצים להיות שותפים לדרך, ולא רק לדירה…”, ושמשתמשים בשלוש נקודות. למרות שיש קארמה בעולמם, הרוחניקים של נמסטה לא משאירים שום דבר לידי הגורל: ” אתה לא מעלה מודעה ומחכה בשילוב ידיים, שרק תבוא האחת. אתה צריך לעבוד קצת. להשקיע. פעם טיוהר אמר באיזה סטצנג: ‘מי שמחפש מוצא – מי שלא מחפש גם לא מוצא’. אמנם אמר את זה בהקשר של הארה, אבל זה התאים לי מאוד לכאן. חפש מודעות, שלח מסרים למי שמתאים, כנס לצ’אט, לפורום, תתערבב קצת, והמסרים כבר יגיעו”. המסרים מהעולם הזה, כמובן.

Vegan Lovers – הכרויות לטבעונים. המחשבה על דייט ראשון במסעדה טבעונית עלולה להיות מצמררת – אלא אם שניכם טבעונים, והמחשבה על הקרבת בעל חיים לטובת האהבה שלכם מחרידה אתכם. ויגן לאברז מחבר בין טבעוניים שרוצים להתנשק עם הפרטנר בערב בלי לחשוש שהיתה לו גופה בפה בארוחת הצהריים.

My Sugar – אתר לשידוך בין גברים עשירים שרוצים אישה שרוצה גבר עשיר. “חולמת על שוגר דדי, שרמנטי ומפנק? רוצה להכיר שוגר בייב מושכת ומפונקת?”, שואל האתר, שבכותרתו מגלה ש”מסתבר שאפשר לקנות אהבה”. בניגוד לעסקת הזוגיות שהוא מאפשר, האתר מאפשר להירשם בחינם, אולם דורש דמי רצינות: “כדי להוכיח את היכולות הפיננסיות שלך, וכדי להיכנס למועדון האיכותי של אנשים שמופיעים באתר על שוגר דדי לשלם 1,000 ש”ח לשנה על מנת ליצור קשר עם שאר החברות באתר”. בבלוג שלו, שמורכב בעיקר מסיפורים אירוטיים ופורנוגרפיים בעברית, כלומר מביכים, האתר מרגיע את משתמשותיו ש”השוגר דדי הטיפוסי הוא די מבוגר ולא תמיד הוא מחפש פרגיות בנות עשרים”, “אם את לא נראית כמו דוגמנית על, זה מצויין!”, “את גם לא צריכה להיראות כמו כוכבת פורנו. לא למעלה וגם לא למטה”, “מה שחשוב זה הביטחון העצמי והנחישות”. במילים אחרות: זהו אתר לשידוך בין נשים אמביציוזיות לגברים שיכולים לגייס 85 שקל לחודש.

התפרסם בגירסה שונה בטיים אאוט תל אביב ב-7.8.2014

7 באוגוסט, 2014 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | להגיב זה מגניב

קיורינג: אדבאסטינג באמצעות קודי QR

אדבאסטינג, הפרקטיקה של השחתת מודעות לשם שינוי המסר, הגיעה לקודי ה-QR, הברקודים שנראים כמו תשבץ, אשר מתפרסמים בגוף המודעה, נסרקים עם המצלמפון באמצעות אפליקציה סלולרית ומתורגמים לכתובת דף אינטרנט לפעילות המשך של הצופים.

השחתת מודעה באמצעות קיואר – אני מציע את הפועל QRing (קיורינג) – מצריכה הדפסת קיואר של אתר היעד על מדבקה בגודל המתאים והדבקתה על המודעה. אם הקיואר מודבק במדויק ישירות על הקיואר הקיים של המודעה, קשה יהיה להבחין שנעשה במודעה שיבוש, והצופים שיגלשו לאתר דרך הקיואר הזר עשויים לחשוב שהמפרסם התכוון להפנותם לשם. האופציות לשיבוש קמפיינים אינסופיות, ואני מחכה לראות מה אקטיביסטים מסוגם של Yes Men יעשו עם זה.

באחרונה קיוארו (קוירו?) בת”א מודעות שהציגו את הרבי מלובביץ’ כ”משיח” – הקיואר שהודבק עליהן בצורה בוטה (על פניו של הרב) הפנה לאתר תומכי המשיח המתחרה, “יהודים למען ישוע“.

_________________________
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “דברים חדשים” במוסף הארץ, 31.8.2012

2 בספטמבר, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פרסום ושיווק, שיבוש | תגובה אחת

“אמא שך בן 12 יבן אלף בן של היטלר”

פוסט של אסף ק. דקל

אחד החלקים הלעתים-מתישים-לעתים-משעשעים בקריאה במיני דפים אתאיסטים (נניח, “כופר“, או, נניח, “יהוה“) הוא הפידבקים שאלו מקבלים מהציבור הרחב. וכשאני אומר רחב זאת הכללה. כל אחד ואחד מהם צר אופקים למדי. ילדים טפשים ועלגים, כן, אני יודע. אבל לא זאת המטרה שלי, כרגע. המטרה שלי היא בתקווה לזכות בתהילת עולם, בכך שאני מגדיר תופעה לשונית חדשה.

מרבית הבלשנות המודרנית לא עוסקת בנכון/לא נכון. כי זה לא מעניין. מעניין איך בנוייה השפה של אנשים שמשתמשים בה. וההנחה היא שאם מישהו הוא “דובר ילידי”, הרי שהוא שולט בשפה שלו היטב. כמובן, זאת יכולה להיות שונה למדי משלנו. יתכנו דיאלקטים שונים (אם כי נדמה לי שההגדרה המקובלת למקרים ספציפיים כאלו של קבוצות שונות באותו איזור המדברות גרסאות שונות של השפה היא ‘סוציולקטים’. ואם לא, יש כמה -לקטים אחרים, שאני לא זוכר מהקורסים בבלשנות.

ובכן, כשבוחנים את ההודעות של יע”ז (יהודיסטים עלגים זועמים), מזנקים כמה מאפיינים ברורים:

א. הם זועמים. ומנבלים את הפה יותר מזונה של שלושה מלחים.
ב. הם לא מאמינים בסימני פיסוק.
ג. אין להם צורך באיות קבוע למילים. אגב, ממה שהבנתי בלא מעט שפות זה היה די נהוג לפני המצאת הדפוס. כל עוד הבינו אותך, מה זה משנה איך בדיוק כתבת?

אבל תופעה נוספת, שמי יודע, אולי יום אחד תהיה נפוצה, היא י’ הפניה. כאמור, אני מקווה לתהילת עולם, וכיוצא בזה, ומקווה מאוד שאף אחד אחר לא הצביע על ה-י’ הזאת קודם.

למשל, המשפט בכותרת הפוסט, מתוך תגובה של מיכאל –

לאחר מכן הוא ממשיך עם “אליאור יבן זונה מכוער”. באותו מקום, עומר מתחיל עם “יבני אלף שארמוטות”, ממשיך בתיאורים ציוריים שלא ברור מאיפה נלקחו (צפוי לו עתיד בלתי מזהיר כסופר פנטסיה), ומגיע גם ל-“אייגן אינעל גיסך יבן שארמוטה”. טרם הצלחתי להבין מה זה “אייגן”.

יע”ז אחר, או אחרת, גל – “יחתיכת מפגרים”. “ימפגרים”. “ימשועממים”. “ימתוסכליים”. ונדמה לי, אם פענחתי את התחביר היחודי, שגם “יחראותתת”.

אדיר מציע את “יבני שרמוטות”, ואת “יגויים מסריחים”.

ושוב, מיכאל, הרהוט והקולח – “תקשיב יחתיכת בן זונה”. “יבן של שרמוטה מטומטמת”.

ירין, כך נראה, גדל בחברת שפע. הוא לא יודע שיום אחד יגמרו האותיות בעולם, ומרשה לעצמו לכתוב דברים כמו “יבנייי זונווווותתת מיייי הבבןןןןן זונההה שפתחחחח…”

דניאל בחידוש מפתיע – סימני פיסוק! “יכופרים שרמוטות!!” (לא השימוש הכי נכון בעולם בסימני קריאה, אבל בכל זאת, התקדמות.)

אצל מוטי יש עירוב מעניין בין התצורות השונות של הפניה הזאת – “תמות יעמלקי ותמות מסרטן השד יא מוצץ”.

אלו היו רק כמה דגימות מקריות. ניתן למצוא עוד הרבה כאלו בדף של “כופר”, כאן.

אני מקווה שהצלחתי לבסס את הטענה שמדובר כאן בתצורה של ממש בשפה העברית, ולא רק שגיאת כתיב או הקלדה אקראית. ראוי לציין שמעניין איך העברית לקחה את צורת הפניה הערבית “יא”, בלעה אותה, והתאימה אותה למבנה הותיק והטוב של אותיות השימוש בכלל, ובכל”ם בפרט. אני גם שמח שמצאתי סוף סוף שימוש לאותם קורסים בבלשנות מהאוניברסיטה. ידעתי שיום אחד הידע הזה יהיה מועיל.

היה זה פוסט של אסף ק. דקל

22 באוגוסט, 2012 | בנושאים: 404, בלשנות, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 10 תגובות

tumblr for tambalz

לבלוגוספירה יש נקודת תורפה ידועה וכואבת: השיעור העצום של גופות בלוגים, שבעליהם נטשו והפסיקו לעדכן (90% מהבלוגים בשנת 2008, לפי אינדקס הבלוגים טכנורטי). דיוויד קארפ החליט ליצור את טמבלר (Tumblr), פלטפורמת בלוגים שתסייע למשתמשים להתגבר על בעיית חוסר ההתמדה הזאת.

בין אינספור פלטפורמות הבלוגים, טמבלר מתייחדת ממשקית ותמטית, כששני המאפיינים קשורים זה בזה. הממשק מאפשר לבחור את סוג הפוסט – טקסט, ציטוט, לינק, צ’ט, תמונה, סרטון, שיר וכדומה – ולהטמיע את התוכן הרצוי במהירות. הבלוגים של טמבלר קשורים ביניהם, ומשתמשים יכולים לעקוב אחרי טמבלרים מעניינים, לסמן פוסטים נבחרים (כמו “לייק” בפייסבוק) ולצטט בקלות פוסטים שלמים.

אם ראיתי סרטון שמעניין אותי, אני יכול להעלות אותו במהירות ובלב קל, בלי המועקה המתלווה בדרך כלל לפרסום פוסט בבלוג: מספיק לשים את הסרטון או שאני צריך לכתוב משהו? זה ייראה טוב אם יהיה שם רק סרטון בלי טקסט? אם ראיתי את הסרטון בטמבלר אחר, אני יכול ללחוץ על כפתור שיתוף ולפרסמו אצלי בלי לדאוג לענייני קרדיט – הקרדיט יוטמע שם אוטומטית, גם אם מדובר בשרשרת קרדיטים שמובילה ממצטט למצטט עד לפוסט המקורי.

השילוב של המיטב מעולמות הבלוגים והרשתות החברתיות – עדכונים קצרים ומהירים, קלות הטמעת המדיה וקשר בין החברים – הפך את טמבלר לפלטפורמה אידיאלית לבלוגרים ששואפים לשלב עיסוק בנושאים נישתיים עד אובססיה עם אוצרוּת אינטרנטית, ולשטוף את הרשת בבלוגים ממוקדי תחום עניין. “תוכן ספרי הגזירים שלנו ומחסני הגינה שלנו עבר לרשת”, הגדיר זאת אתר האינדיפנדנט. זו אבולוציה וירטואלית של נוהג האספנות – בלוגי הטמבלר לא משמשים לתיעוד האוספים הפיזיים, אלא משמשת להם תחליף סם וירטואלי.

טעימה מהעולם המופלא הזה: Text from Dog, שמציג הסתמסויות בין איש לכלבו; best friends של הצלמת הישראלית דפנה טלמון, שמציג אנשים עם חיות המחמד שלהם; “סחים, הם בכל מקום“, בלוג ז”ל שתיעד את תופעת הסחיות הישראלית ושהפך לכוכבת את עדן אברג’יל, חיילת שהצטלמה עם עצירים פלסטיניים כפותים; This is Why You’re Fat, שמציג פריטי מזון גרוטסקיים; והמטא-טמבלר המתבקש Best of Tumblr, שמציג פוסטים מרחבי טמבלר שזכו ל-100 אינטראקציות ומעלה.

ציר זמן ונתונים

1997: דיוויד קארפ בן ה-11 קורא את הספר “HTML לאובדי עצות” ומתחיל לבנות אתרים לעסקים מקומיים.

2003: קארפ בן ה-17 עוזב את ניו יורק ועובר לטוקיו לחמישה חודשים.

2/2007: קארפ בן ה-21 משיק גירסת בטא של טאמבלר מחדר השינה בדירת אמו בניו יורק, במטרה למשוך לקוחות לחברת עיצוב האתרים שהקים, דיווידוויל.

4/2007: טאמבלר מושקת רשמית בליווי הפוסט הבלתי נמנע בטק-קראנץ’, ויש לה כבר 50 אלף משתמשים.

10/2007: קארפ, שדחה הצעה למכור 50% מטאמבלר בסכום ששיקף לה שווי של 3 מיליון דולר, מוכר 25% ממנה לקבוצת משקיעים לפי שווי זהה.

8/2009: ביזנסוויק בוחר בקארפ לאחד מיזמי הטכנולוגיה הצעירים הטובים ביותר ל-2009.

3/2010: טאמבלר מתחילה למכור קידום במדריך הבלוגים שלה תמורת 9 דולר, ומציעה למכירה 13 תבניות עיצוב לבלוגים במחירים שנעים בין 9-49 דולר.

10/2010: לפי קומסקור, טאמבלר רושמת 1.2 מיליארד דפים נצפים בחודש אוקטובר, עליה של 1540% מאוקטובר 2009.

11/2010: טאמבלר מגייסת 30 מיליון דולר לפי שווי של כ-135 מיליון דולר.

2010: המגזין טכנולוג’י ריוויו של אוניברסיטת MIT בוחר בקארפ בן ה-24 לרשימה השנתית של 35 אנשי חדשנות מתחת לגיל 35 לשנת 2010.

6/2011: טאמבלר מגיעה לאירוח של 20.8 מיליון בלוגים ועוברת את המתחרה וורדפרס, שהוקמה ארבע שנים לפניה, בכ-86 אלף בלוגים.

9/2011: טאמבלר מגייסת 85 מיליון דולר בהון סיכון, שמשקפים לחברה שווי של 800 מיליון דולר.

10/2011: הצוות של נשיא ארה”ב, ברק אובמה, פותח בלוג טאמבלר עבור קמפיין 2012, barackobama.tumblr.com

8/2011: אקטיביסט ניו יורקי בשם כריס פותח טאמבלר בשם “אנחנו ה-99%”, שמציג אנשים שמוחים נגד השיטה הכלכלית בארה”ב, שבה לתפיסתם 99% מהציבור משלמים על ההתנהלות של המאיון העליון. שם הטאמבלר הפך לאחת הסיסמאות הבולטות של תנועת המחאה אוקיופיי וול סטריט.

2/2012: טאמבלר מגייסת עורכים וכתבים שיסקרו את הנעשה ברשת טאמבלר בת 42 מיליון הבלוגים.

2/2012: טאמבלר מתחילה למכור לבלוגרים אפשרות לקדם פוסטים שלהם בלוח הניהול שמוצג למשתמשי הפלטפורמה, תמורת דולר אחד.

4/2012: הקומיקס הפופולרי xkcd בודק נפח חיפוש של המילים טאמבלר ובלוג בגוגל טרנדז, וחוזה שתוך כחצי שנה המילה טאמבלר תעבור את המילה בלוג.

4/2012: חמש שנים אחרי הקמתה ושנתיים אחרי שקארפ אמר בראיון ללוס אנג’לס טיימס כי “אנחנו די מתנגדים לפרסום. זה ממש הופך לנו את הקיבה”, טאמבלר נכנסת לתחום הפרסום בתשלום, ומודיעה שתמכור פרסומות על לוח ניהול הבלוגים שמוצג למשתמשים החל מחודש מאי.

6/2012: אדידס היא החברה הגדולה הראשונה שמשיקה קמפיין מסחרי בטאמבלר, לקידום בלוג שפתחה לכבוד אליפות אירופה בכדורגל.

67.4 מיליון בלוגים נפתחו עד היום בטאמבלר.
28.8 מיליארד פוסטים פורסמו עד היום בטאמבלר
66.3 פוסטים מתפרסמים ביום בטאמבלר.
136 מיליון אנשים גולשים לאתר.
16.8 מיליארד דפים נצפים בחודש באתר.

החברה פועלת מניו יורק ולא מעמק הסיליקון, כי קארפ חושב שניו יורק היא “לב העולם היצירתי” ו”מגניבה יותר מפאלו אלטו”.

104 עובדים בחברה. 50 מהם עשו רילוקיישן לניו יורק.

בלוגי טאמבלר בולטים: נשיא ארה”ב ברק אובמה, המוזיקאית ליידי גאגא, הזמרת ביונסה, השחקנית זואי דשאנל, המגזין ניו יורקר, ארכיון התמונות של הניו יורק טיימס.

____________________
התפרסם במקור ב”מוסף הארץ” ב-10.8.2012, לצד ראיון עם מייסד פלטפורמת טמבלר.

11 באוגוסט, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | תגובה אחת

פייסבוק היא המראה בחדר האמבטיה: הדבר הראשון שמביטים לתוכו כשקמים בבוקר

פייסבוק היא מהדורת חדשות האנושות. הכתבות מגיעות משלל מקורות ובשלל פורמטים: סטטוסים, פתקים (סטטוסים מורחבים, כמו פוסטים בבלוג), תמונות, צ’ק אינים (רישום נוכחות במקום מסוים), אירועים. הכתבים הם המשתמשים: מעלים סטטוס יאוש על דדליין בעבודה, עושים צ’ק אין בבית קפה בכרמיאל, משתפים לינק לכתבה מאתר חדשות, מצלמים באינסטגרם תמונה של ניידת משטרה חונה בחניית נכה, מאחלים מזל טוב על קיר של חבר שחוגג יום הולדת, מטקבקים לפתק של מפורסם שהרגיז אותם, יוצרים אירוע להפגנה נגד יוקר החשמל ומזמינים חברים.

העורך הראשי הוא האלגוריתם, רוטב סודי של משתנים שקובע אילו מהתכנים הללו יוצגו בפיד (זרם המידע שמוצג למשתמש בעמוד הראשי של הרשת החברתית), כמה משתמשים אחרים יראו אותם בפידים שלהם, מי יהיו המשתמשים הללו, באילו ימים ושעות יוצגו התכנים, ולאורך כמה זמן הם יוצגו לפני שיועברו לארכיון האפל של הסטטוסים הישנים, שאפילו מנוע חיפוש בסיסי אין בו.

אנחנו, העור והמוח והלב והדם שנקרמו על השלד של פייסבוק והפכו אותה לישות עסקית שהונפקה לפי שווי של יותר מ-100 מיליארד דולר, לא יכולים לקבוע, או אפילו לדעת, אם האנשים שבחרו להיות חברי-פייסבוק שלנו יזכו לראות את מה שאנחנו כותבים, או שזה נכתב למגירה בעל כורחנו. הם, לעומת זאת, יכולים להחליט לשחות כדגי סלמון חברתיים נגד זרם הפיד אל הקיר הפרטי שלנו, לדפדף בו ולקרוא לאחור את כל מה שכתבנו. מה שכמובן יהפוך אותם לסטוקרים.

הצנזורה היא פייסבוק, וזרועה הארוכה, האוחזת במספריים, היא המשתמשים, שמתבקשים להלשין לה על תוכן לא ראוי: הפוסט הזה עוסק בי או בחבר, אני לא אוהב את הפוסט הזה, הוא מטריד אותי או מטריד חבר. או: הפוסט הזה עוסק במשהו אחר: ספאם או הונאה, שיח שנאה, אלימות או התנהגות מזיקה, תוכן מיני מפורש, אני חושב שמישהו סיכן את החשבון של חבר שלי או פרץ אליו. מספיק תלונות יגרמו להסרה של התוכן ולנזיפה במשתמש שהעלה אותו, שיתבקש לקרוא את כללי השימוש באתר ולהבטיח שיתנהג יפה מעתה והלאה.

הרייטינג הוא מספר החברים והעוקבים שלנו, והאינטראקציות על התכנים שלנו, לייקים, שיתופים וטוקבקים. כל מה שעושים מדיד, כל מה שמדיד נספר, הכל מה שנספר גלוי, כל מה שגלוי הוא תחרותי.

אנחנו 900 מיליון העבדים הנרצעים של פייסבוק.

לייקטיביזם

פייסבוק עושה לנו ספויילרים למציאות: גם אם נמנענו מעיתונים, ממהדורות חדשות ומתוכניות סאטירה כי לא רצינו לדעת שהבחירות המוקדמות התבטלו בגלל תרגיל מסריח, שהדיקטטור החביב מהמדינה השכנה נידון למאסר עולם, שהזמרת הבינלאומית הפופולרית נתנה הופעה מרגשת, שהממשלה החליטה לתקוע אותנו עם עוד אחוז במע”מ – הרשת החברתית תחשוף אותנו למידע הזה. אנחנו יכולים להחליט אם ומה לעשות איתו, אבל אנחנו כבר לא יכולים לא לדעת אותו.

פייסבוק היא קלפי משוטטת שעושה משאל עם על כל דבר: לייק או לא לייק לתמונה של התינוק של החברים שלי? לקבוצה למען השבת גלעד שליט לאלמוניותו? לפוסט המרגש של הבן שאמו קיבלה יחס משפיל בעבודה?

פייסבוק היא”תרמתי במשרד”: עשיתי attending לאירוע של ההפגנה לסגירת חוות הקופים לניסויים, עשיתי לייק למודעה שקוראת להצטרף למאגר תורמי מח עצם, שיתפתי את התמונה של החתול שמחפש בית, . אולי אלך להפגנה, אולי אצטרף למאגר, אולי אאמץ חתול. אולי לא. כנראה שלא. אין לי זמן. אבל אני את שלי עשיתי. תרמתי במשרד.

פייסבוק היא במת אינסטנט-לינץ’ על גלגלים: מישהי פרסמה תמונה של אדם שלטענתה הטריד אותה מינית, מישהו פרסם תמונה של פסולת שלטענתו זוג מאורס השאיר ביער, מישהי פרסמה תמונה של מוצר ישראלי שנמכר בחו”ל במחיר נמוך יותר מזה שבארץ, מישהו מפרסם סרטון של מישהו שלטענתו גנב לו את הסלולרי, מישהי מפרסמת סטטוס שאפשר להבין ממנו שהיא השתתפה בביזת מהגרים אפריקאיים, מישהו טוען שהמעסיק של אמו התנכל לה, מישהי מפרסמת כרזה שטוענת שיצרנית משקאות ממותקים מבצעת ניסויים בבעלי חיים. בדיקת העובדות, קבלת גירסת הצד המואשם, ניתוח הסיפור והסקת מסקנות שקולה מגיעים, אם מגיעים, אחרי שהרשת כבר גועשת, משתפת ורושפת לטובת מי שנתפס כאנדרדוג. משפט צדק זה כלכלה ישנה.

פייסבוק היא זירת טוקבקים שמסיכות האנונימיות והפוליטיקלי קורקט קולפו ממנה.

הסתר פנים

בשנות העשרה המוקדמות שלו יצר מייסד פייסבוק, מארק זאקרברג, את “זאקנט”, תוכנת הודעות דיגיטלית ששימשה את אביו רופא השיניים לתקשר עם המזכירה שלו בלי לצעוק מעבר לדלת, ואת משפחתו להעביר הודעות בין בני הבית בחדרים השונים.

פייסבוק מאפשרת תקשורת בין אנשים שנמצאים בחדרים שונים באותו בית, או אפילו על אותה ספה בסלון, כשאחד מהם עם הפנים קבורות בלפטופ והשני עם העיניים ממוקדות במסך הסמארטפון. היא מאפשרת יצירת קשר, קיום תקשורת וניהול מערכות יחסים שלמות בין אנשים שנפגשים מעט מאוד, או שלא נפגשו, או שלעולם לא ייפגשו, פנים אל פנים. המילה “face” בשמה של הרשת החברתית נטענת באירוניה.

שם וקיים

פייסבוק היא כיכר העיר הגלובלית, שבה נפגשים, מכירים, מדברים, משתפים מידע, מחליפים דעות, מתווכחים, מפגינים, מתקוטטים, משמיצים ומאיימים.

פוליטיקאים נוהרים לשם, ליחצן ולקדם ולבדל את עצמם, לדבר אל הגולשים ולפעמים איתם, כשהם חושפים את עצמם לשאלות מציקות, הטרדות, נאצות ומתקפות מתואמות של אקטיביסטים.

אתרי תוכן נוהרים לשם. תכניהם מוצגים ככותרת, כותרת משנה ותמונה, וגולשים רבים מסתפקים בתקציר בפייסבוק ומקיימים תחתיו את הדיון, במקום להיכנס לאתר, לקרוא את הכתבה, לדבר בטוקבקים ולאפשר לו להתפרנס מפרסום – כלומר, פייסבוק שותה לאתרים את הטראפיק ואת תקציבי הפרסום. והם עוד משתפים איתו פעולה וקוראים לגולשים “הצטרפו לדף שלנו בפייסבוק”.

תכנים שאין להם נוכחות רשת נוהרים לשם: גולשים מקליטים מהרדיו, מסריטים מהטלוויזיה, סורקים מהעיתון, מצלמים מהרחוב ומעלים לפייסבוק, כי ברדיו, בטלוויזיה, בעיתון וברחוב אין פלטפורמה אומניפרזנטית שאפשר לנהל על גביה דיון עם אינספור אנשים אחרים בלי מגבלות גאוגרפיות.

גופים מסחריים נוהרים לשם, כי איפה שיש פעילות אנושית יש הזדמנות עסקית, וכי אם הם לא יהיו שם, הם יהיו בלתי נראים לכמות הולכת וגדלה של צרכנים פוטנציאליים.

גורמי אכיפה ובטחון נוהרים לשם, לנסות להבטיח שהסדר הקיים יישמר גם שם. הוא לא.

אנשים נוהרים לשם, כי מי שלא בפייסבוק לא יודע מה קורה, מה החברים שלו עושים, מי נכנס לזוגיות ומי התחתן ומי הוליד ומי התגרש ומי חוגג יום הולדת ומי מת ולאן יוצאים הלילה.

כבעלת כיכר העיר הזאת, פייסבוק היא הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת של הפוליטיקלי קורקט של העולם התאגידי המערבי: היא קובעת מה מותר להגיד, איזה לינקים מותר לשתף, אילו תמונות מותר לפרסם; היא קובעת אם התכנים שלנו עומדים בכללים הללו; אם לא, היא מסירה אותם, ולפעמים חוסמת לנו את הגישה לרשת החברתית שלנו, שנלמד לקח. גולשים מלשינים על גולשים

אפשר לטעון לגבי פייסבוק את מה שמשרד פרסום טען פעם לגבי דפי זהב: אם אתה לא שם אתה לא קיים, לפחות עבור נתח הולך וגדל של האנושות המקוונת. המסקנה הנגזרת מכך מפחידה: פייסבוק קובעת מי קיים ומי לא קיים.

עקבות חיים

פייסבוק היא שלולית צבע טרי שדרכנו בה, מתרחקים הולכים ומשאירים אחרינו עקבות למעשים שלנו.

פייסבוק היא פח זבל שאליו אנחנו משליכים פיסות חיים: איפה היינו, מה עשינו, איך הרגשנו, היי, תגידו צ’יז, מצלמים אתכם!

פייסבוק היא סרט המשך לסרט אימה: יום אחד מישהו מחטט בסטטוסים הישנים שלנו, מוצא משהו ששכחנו בכלל שהעלינו, עושה לו לייק או טוקבק או שיתוף והופך אותו לזומבי-סטטוס שחוזר לרדוף אותנו אחרי שחשבנו שהוא כבר מת ולא יטריד אותנו יותר.

פייסבוק היא מדור רכילות: אנחנו קוראים בו על חיים של אנשים אחרים. חלק מהדיווחים הם תוצר לוואי של אפליקציות שמפרסמות את עצמן באמצעות המשתמשים: קראתי כתבה במקו והאפליקציה דיווחה על כך בקיר שלי. חלק מהדיווחים מגיעים מחברים: חברה שלך צילמה אותך בדאנס בר אתמול, העלתה לפייסבוק ותייגה אותך. אח שלך עשה צ’ק אין על הבית של סבתא שלכם, כתב שהוא משתתף בסדר פסח המשפחתי ותייג אותך. האנשים הקרובים ביותר אלינו הופכים לכתבי רכילות וצלמי פפראצי, ואנחנו הסלבים. אבל מה לנו כי נלין עליהם – חלק גדול מהרכילות עלינו הוא דיווח עצמי שלנו: שיניתי סטטוס לרווק, צילמתי את ארוחת הבוקר שאכלתי במרפסת, סימנתי “משתתף” על הקרנה של סרט בסינמטק, שיתפתי ציטוט מספר שאני קורא בקינדל. אתם אפילו לא צריכים לשאול “ער?” – אתם יודעים שאני ער כי בדיוק לפני רגע עשיתי לייק לתמונה של חתול.

פייסבוק היא סוחר הסמים של הסיפוקים המידיים שלנו. היא דוחפת לנו נוטיפיקציות, הודעות חיווי על כל אינטראקציה שקשורה אלינו: היי, תראה, מישהו הציע לך חברות! וואי, תסתכלי, מישהי עשתה לייק לסטטוס שלך! יו, מישהו תייג אותך בתמונה, ואנשים מגיבים שם! יה, מישהי צירפה אותך לקבוצה ועכשיו אני אספר לך על כל סטטוס שעולה שם! הו, מישהו הזמין אותך להתקין אפליקציה ולשחק נגדו פוקר! אללי, מישהו עשה לך פואוק! יא אללה, מישהי הגיבה לסטטוס שתוייגת בו! ועוד מישהי! ועוד מישהו!

אנחנו כנראה לא מייצרים מספיק פעילות עבורה, ופייסבוק, כמו מאמן כושר אישי מוטרף סטרואידים, דוחפת לנו בפרצוף הצעות לפעילות יזומה. לא רק “הנה אנשים שאתה כנראה מכיר, אולי תציע להם חברות?”, אלא גם “האנשים האלה חברים שלך, למה שלא תעשה להם פואוק?”

פייסבוק היא הסמטה המוארת שבה אנחנו פוגשים אנשים שלא מתביישים להגיד בפומבי: אני נרקיסיסט, חלאה, דכאוני, גזענית, אוהב אדם, עצובה, מיזנתרופ, הומו, הומופוב, מסיתה, קסום, עבריין, עבריינית בפוטנציה, מצחיקה, מגוחך, אישה של כלבים, איש של חתולים, זוג דביק עם פרופיל משותף.

פייסבוק היא פרויקט דוקומנטרי גרגנטואי לתיעוד מקיף של הפעילות היומיומית של 900 מיליון אנשים. חלק גדול ממהפעילות היומיומית של 900 מיליון אנשים היא עדכונים בפייסבוק.

מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?

פייסבוק היא המראה באמבטיה: הדבר האחרון שמביטים לתוכו לפני שהולכים לישון.

________________
התפרסם במקור בגירסה שונה ב”נפלו ברשת“, גליון יולי 2012 של אודיסיאה. תוכנית בגל”צ סביב המאמר כאן

6 באוגוסט, 2012 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 6 תגובות

מדבר על פייסבוק עם פנחס עידן בגלצ

פרסמתי ב”אודיסיאה” בגליון יולי 2012 מאמר על מה זה פייסבוק (בקרוב על דפי הטמל אלה; עדכון: הנה המאמר), ובעקבותיו התראיינתי הערב בתוכנית “נזכרתי בסוף” של פנחס עידן בגל”צ. הנה הראיון:

[audio:http://room404.net/wp-content/uploads/2012/08/ido_kenan_about_facebook_on_glz_2012.08.05.mp3]

תודה למקליטים: משה הלמו הלוי, ליאת זינגר, ליאור שמש.

[עדכון 6.8.2012] קיבלתי תמלול. אני לא יודע כמה הוא מדויק, אם יש שגיאות אתם מוזמנים לספר לי.

להמשך קריאה

5 באוגוסט, 2012 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | תגובה אחת

שרה סילברמן תעשה את שלדון אדלסון!

פוסט של יהונתן זילבר

שרה סילברמן, הקומיקאית היהודית-אמריקאית ששמה את ה”פוי” ב”הומור בלתי צפוי”, יוצאת היום (ב’) בקריאה פומבית למיליארדר היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון, האיש ששם את הכסף שלו במערכות בחירות של שמרנים לבנבנים: תפסיק לתרום מיליונים רבים למועמד הרפובליקני מיט רומני – ואני אעשה אותך.

אתם מכירים את אדלסון משום שרווחי הקזינו הלאס-וגאסים העצומים שלו מממנים את החינמון משבש-המציאות “ישראל היום”; אחינו האמריקאים מכירים אותו משום שהוא דחף עד כה 36 מיליון דולר לכיסים של מועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית, והוא הכריז שהוא מוכן לעשות לאובמה raise עד לסכום של מאה מיליון.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=N3wYU3jprTI[/youtube]

“אם תתן את מאה המיליון האלו לאובמה במקום לרומני”, אומרת סילברמן, “אני – טוב, אני לא אשכב איתך, כי אני בחורה נחמדה, אבל אני אעשה לך scissoring כשאני לבושה בתחתוני ביקיני עד למיצוי. כלומר עד שתגמור”.

היינו מתרגמים את המונח האמריקאי scissoring, אבל חדר 404 זה בלוג לכל המשפחה. וחוץ מזה אנחנו לא ממש רוצים. לכו תשאלו את החברות הלסביות שלכם.

הסרטון מפנה את הגולשים לאתר ScissorSheldon.com, אתר כעור ומצחיק שקורא למיט רומני להפסיק לקחת כסף ממיליארדרים מזדקנים. אחד מהדפים באתר הזה, שנושא את הכותרת “מיהו האיש השווה מאה מיליונים?” מציין כמה פרטים שיעניינו כל ישראלי שסקרן לדעת מיהו האיש שמממן את העיתון המחולק ביותר בישראל:

2. הוא כנה לחלוטין לגבי קניית בחירות. הוא אמר שהוא “נגד עשירים-מאוד שמנסים להשפיע על תוצאות בחירות. אבל כל עוד אפשר לעשות את זה, אני הולך לעשות את זה”.

כסף, אינטרסים ומערכות בחירות היו נושא חם בארה”ב אפילו לפני שפורסם אצלנו תחקיר “עובדה” ההוא על הלוביסטים, אבל דומה שבבחירות הקרובות עומדים להשבר שיאים של הגזמה פראית וגועל שיגרמו אפילו לאמריקאים להגיד “רגע רגע, יכול להיות שהגזמנו”. במוקד הדיון נמצאות דרכים יצירתיות לעקוף את חוקי מימון מסעי הפרסום המגבילות את הסכום שאזרח או גוף יכולים לתרום למועמד, ובראש הדרכים היצירתיות האלו, ארגוני Super-PAC, שהם מעין… הן כמו עמותות, ש… בוא נגיד את זה ככה. סופר-פאקס הן… הם… הן דרך לתרום מאה מיליון דולר למיט רומני, למשל. וזהו.

אליה וקוץ בה: מי שעומד מאחורי הסרטון והאתר המשעשעים הם החבר’ה ב-JCER, “המועצה היהודית לחינוך ומחקר”, שהיא, בפני עצמה, גם היא, סופר-פאק. JCER עומדים גם מאחורי קמפיין בשם “השלעפ הגדול”, שנועד להעלות את קרנו של אובמה בעיני סבאים וסבתות יהודים ויהודיות באמריקה. צפו:

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=JCqofKxjDZY [/youtube]

ליהונתן זילבר יש כבר מספיק משפחה

16 ביולי, 2012 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 4 תגובות

הצעת גירושים מרגשת • חולצות כהנא • מרזל נגד מצעד הגאווה • פייסבוק נגד מרזל | שישבת עם אסף ליברמן

סיפורים מהפינה “האחראי על האינטרנט” בשישבת עם אסף ליברמן בגל”צ:

• ברוך מרזל פותח ליין חולצות “כהנא צדק”. אומת הרשת מטרילה אותו. טעימה:

“יש גם חולצות ״סופי צדקה״ לנשים?” (דור מוסקל)
“יש גם בצבע אדום? אני סוציאליסטית” (לינור גריסריו)
“זה מקנה הנחה בכניסה למערת המכפלה?” (דור צח)
“איך החולצות מתמודדות עם קליה? אני תמיד מסתבך עם כתמי דם?” (ליאור מורג)
“כמה אחוז כותנה והאם קבוצת שחורים קטפו אותה?” (דור מוסקל)

• ברוך מרזל משתלח בחוגגי מצעד הגאווה. אומת הרשת מטרילה. מרזל מוחק וחוסם מגיבים לא רצויים. קריאה להלשין לפייסבוק על מדיניות העמוד כגזעני. שעות ספורות אחר כך העמוד נעלם. לא ידוע אם נסגר על ידי פייסבוק בעקבות התלונות, או על ידי מפעיליו שחששו מהצפות של מתנגדים בשישבת.

• הצעת הנישואים בליפדאב גרם כאן להתפרצות רגשות מביכה. מערכת חדר 404 מבקשת להתנצל בפני הקוראים שנפגעו, ולשמח אותם עם הצעת גירושים בליפדאב.

9 ביוני, 2012 | בנושאים: האחראי על האינטרנט בשישבת בגלצ, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | להגיב זה מגניב

ג’ייק אנד אמיר מ-CollegeHumor מגיעים להעביר סדנה בישראל ומחרתיים מתפרסם ראיון שלי איתם במוסף הארץ

ג’ייק הורוויץ ואמיר בלומנפלד, יוצרי סדרת הרשת Jake and Amir של CollegeHumor, מי המפורסם יותר מביניכם?
“אני!”, קופץ בלומנפלד לפני שאני מספיק לסיים את השאלה.
הורוויץ: “אני משער שאמיר, כנראה, כי הוא היה בסרט [תפקיד קטן בסרט השלישי בסדרת קומדיות הקולג’ים “הרולד וקומאר”]. אבל מי יותר צנוע?”
בלומנפלד: “אני”.
הורוויץ: “גם אמיר. הוא היה בסרט”.

לאמיר יש ערך משלו בוויקיפדיה, בעוד חיפוש ערך על ג’ייק מנתב לערך של קולג’יומור. שניכם זכיתם בבחירת הקהל בפרסי הוובי בקטגוריית הסדרה הקומית על “ג’ייק אנד אמיר”, אבל רק אמיר זכה בוובי בחירת הקהל על הופעה אינדיבידואלית.
הורוויץ: “איזה מין ראיון זה?”

אתה מקנא בו?
בלומנפלד מתערב: “אין שאלה בכלל. פשוט מציינים עובדות”.
הורוויץ: “גם פרופיל הטוויטר שלו מאושרר [סימון שמעיד שהפרופיל מופעל על ידי האישיות המפורסמת ולא מתחזה] ושלי לא”.

בשבוע הבא הם יגיעו לישראל, להעביר הרצאה על כתיבה קומית לאינטרנט, בכנס הניו מדיה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים. אבל הם מודים שסדרת אינטרנט היא לא הפסגה המקצועית שלהם. “לכל קומיקאי, במרכאות, יש שאיפות שונות, אבל אף אחד מהם לא שואף להיות באינטרנט”, אומר בלומנפלד. “הרבה קומיקאים אוהב את החופש של עבודה באינטרנט והם עושים את זה, אבל זה סוג של פורקן יצירתי עבורם ולא את התוצאה הסופית של הקריירה שלהם או שאיפת הקריירה שלהם. אני מכיר הרבה קומיקאים שעושים קטעי וידאו עבור קולג’יומור כי זה מאפשר להם לאמן שריר אחר של קומדיה, אבל לא שם הם עושים את הכסף שלהם”.

הייתם ממליצים לאנשים ליצור קומדיית אינטרנט?
הורוויץ: “כן, זו הדרך הטובה ביותר שיש להיכנס לקומדיה, כתיבה והופעה. זה הרבה יותר קל משאי פעם היה. בימים עברו היית צריך לכתוב תסריט ולשלוח אותו לאנשים בהוליווד, עכשיו אתה כותב את התסריט שלך ומצלם בעצמך עם חברים שלך על מצלמה טובה אבל זולה למדי. אתה יכול לגרום לזה להיראות נחמד, ואז זה יכול למשוך את תשומת ליבם של האנשים הנכונים. קל יותר לגרום לאנשים לצפות בסרטון מאשר לקרוא את התסריט או לראות את האודישן שלך”.

אז למרות שאתה מאוד מצליח באינטרנט, אתה עדיין רואה את זה בתור קרש קפיצה לקראת משהו רציני יותר.
הורוויץ: “האינטרנט היא לא המטרה הסופית שלי ושל אמיר. אמנם גדלנו בעידן של האינטרנט, אבל עדיין הערצנו תוכניות טלוויזיה וסרטים. כשהייתי בן 5, לא יכולתי להגיד שאני רוצה להיות כוכב אינטרנט. רציתי לכתוב סרט. אני חושב שאני עדיין רוצה להגשים את חלום הילדות. עבורנו המטרה והשאיפה היא ליצור תוכנית משלנו. לקחת את מה שאנחנו עושים באינטרנט ולהרחיב אותו לטלוויזיה, שם אנחנו נוכל ליצור דמויות ומצבים כמו שעשינו במשך זמן רב, אבל לקהל רחב יותר”.

שיחה על הומור יהודי, רמזור וארץ נהדרת, בדיחות אוננות והאם אפשר לתרגם הומור – בראיון המלא ~~ביום שישי~~ ב”מוסף הארץ” OH HAI, זה כבר כאן. גיפנימציות: מתוך Fuck Yeah Jake & Amir.

30 במאי, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | תגובה אחת

הפרימיטיבים ש-מ-פ-ח-דים מהאינטרנט | העין השביעית

פוסט של אורן פרסיקו
העין השביעית

סכנה ברשת

הכותרות בראש שערי כל עיתוני הבוקר מוקדשות לאיראן, אבל נראה שלא כל העיתונים עושים זאת במידה דומה של חדווה. ב”ידיעות אחרונות” ו”מעריב” הכותרת על איראן (“בדרך להסכם עם איראן” ו”בכיר ישראלי: המו”מ עם איראן לא יעכב תקיפה”, בהתאמה) מזכירה תשלום מס. שני העיתונים הללו מדווחים כאילו כדי לצאת ידי חובה על ההתפתחויות האחרונות בסכנה הקיומית לכאורה שעומדת בפני מדינת ישראל. כדי לטלטל את הקוראים, העיתונים מדווחים בהבלטה על מעשים פליליים.

“חשד: סמנכ”ל הייטק ניצל מאות ילדות”, נכתב במרכז שער “ידיעות אחרונות”, לצד החותמת “סכנה ברשת”. כותרת המשנה מסתיימת בשאלה שמציגה משטרת ישראל, ובעצם מציג העיתון: “האם גם בתכם הוטרדה?”. זו שאלה שיכולה להסעיר כל הורה. היא בוודאי טרייה יותר מהשאלה, “האם גם אתם תמותו מפצצת גרעין שתטיל איראן על מדינת ישראל?”. ההורה המודאג, שרוצה לדעת את התשובה, מופנה לכפולת האמצע, שם מופיעה ידיעה לא ארוכה מאת מאיר תורג’מן ואיתן גליקמן, המתפרסמת על רקע תצלום המחשה של אדם יושב בחושך מול מסך מחשב. “בבוקר סמנכ”ל הייטק, בלילה פדופיל”, לשון כותרת הטראש שבחרו עורכי העיתון לידיעה.

תיבה נפרדת בכפולת האמצע של “ידיעות אחרונות” מבהירה להורים המודאגים כיצד יידעו אם גם בתם הוטרדה על-ידי החשוד. לפי המידע שבתיבה, החשוד השתמש בתוכנה מסוג מסוים ובשמות בדויים מסוימים. סימנים נוספים לכך שבתכם הוטרדה על-ידי החשוד לפי “ידיעות אחרונות”: “אחרי היכרות ראשונית הוא הוביל את השיחה לנושאים מיניים” וכן “במהלך השיחות שידל את הילדות להתפשט מול המצלמה”. במלים אחרות, אם בתכם קיימה קשר וירטואלי עם מישהו שהוביל את השיחה לנושאים מיניים ושידל אותה להתפשט מול המצלמה, יש מקום לדאגה (תודות על התובנה הזו ניתן להעביר ל”ידיעות אחרונות”, ת”ד 109, תל-אביב).

כותרת ידיעה נוספת בכפולת העמודים המרכזית של “ידיעות אחרונות”, “4 נערים אנסו ילדה בת 11”, חסרה את המלה “חשד”. על האירוע שמתואר בה מדווח במרכז שער “מעריב”, שם אין כלל צורך לצרף את המלה “חשד”, שכן הכותרת אינה אינפורמטיבית.

“גיליתי היום שבנים זה עם רע”, נכתב בגופן גדול בלב שער “מעריב”, בין מרכאות, על רקע אדום. זהו ציטוט מתוך יומנה האישי של ילדה בת 11 מאזור הנגב. על עמוד השער מתפרסמים גזרי היומן שבהם נכתב, בכתב יד של ילדה, על רקע ורוד פרחוני: “גיליתי היום משהו מיוחד שבנים זה עם רע היום נאנסתי בידיי ארבע […] מה קרה, הם בכו יותר ממני לא רציתי לראות להם עד כמה אני עצובה […] אני כל הזמן מאשימה את עצמי במה שקרה לי, אני מרגישה שזו אשמתי”.

את הטקסט קורע הלב מביא אורי בינדר בכפולה השנייה של העיתון. הכפולה הראשונה מוקדשת לאותו עובד בענף ההייטק שחשוד בהטרדת מאות ילדות באינטרנט. לצד הדיווח על מעשיו מתפרסם טור מאת חן קוטס-בר, האמא של כולנו, שמפנה אצבע מאשימה כלפי הטכנולוגיה. “אם כל ילד משוטט באינטרנט, אז כל פדופיל יכול להגיע לכל ילד ולכל ילדה. כמעט כמו רולטה”, היא כותבת.

בעוד ששתי הכפולות הפותחות של “מעריב” עוסקות במעשים פליליים על רקע מיני, ב”ישראל היום” הנושאים הללו נדחקים לכפולה השנייה. “פדופיל בלב ההייטק” היא הכותרת ההיסטרית שמתנוססת בראש העמודים 4–5. “בעידן ה’מחשב בכל חדר’ הם [ילדינו] מסתגרים שעות על גבי שעות בחדרים מול מסך שמזמן להם גם מפלצות אדם המוגדרות פדופילים”, כותבת חגית רון-רבינוביץ’ בטור נלווה. “פחד אלוהים שהילדים יסתובבו בימות הקיץ ברחובות. והסיבות לכך ידועות ורבות. אך כעת ובכלל, לא פחות מפחיד שיישבו בבית”.

פורנוגרפיה נמוכה

בעיתון “הארץ”, לעומת זאת, ידיעה עם הכותרת הלקונית “נעצר בכיר בחברת היי-טק בחשד לניצול מיני של קטינות ברשת” מתפרסמת בראש עמוד 10. בתחתית שער העיתון, ועל פני כל עמוד 3, מדווח יאיר אטינגר על הגרסה החרדית למאמרי קוטס-בר ורון-רבינוביץ’: “60 אלף חרדים גדשו שני איצטדיונים בניו יורק לכנס נגד העולם המקוון ושמעו נאומים ביידיש על התועבה, בלי אף מילה על פייסבוק ופורנו”, לשון כותרת המשנה לכתבתו.

לפי אטינגר, “הרבנים, שהבינו כי אין עוד טעם לאסור כליל את השימוש באינטרנט, התאחדו סביב הקריאה לצמצם את החשיפה לרשת ככל שניתן ובכל מקום שניתן”. אטינגר מצטט מאתר JDN את דבריו של האדמו”ר מסקולען בכנס: “כל המחלות והמיתות המשונות שפוקדות את עם ישראל הגיעו אך ורק בגלל התפשטות האינטרנט בבתי ישראל”.

ציטוטים נוספים בכתבתו שאובים מהתקשורת החרדית המודפסת בישראל. “בכתבת השער של מגזין ‘משפחה’ בסוף השבוע האחרון, תחת הכותרת ‘לעצור את המשחית’ כשלצדה תמונה של לפטופ מתפוצץ בחלל, נכתב כי העצרת בקווינס מכוונת נגד ‘הטכנולוגיה המודרנית המכלה כל חלקה טובה, שורפת נשמות ומורידה צעירים לעמקי שאול'”, כותב אטינגר. הוא מביא גם מדברי הרב חיים קנייבסקי שכתב ב”יתד נאמן” כי “מכשיר האינטרנט הוא יצרא דע”ז (יצר הרע של עבודה זרה) וגילוי עריות בדורנו, והוא חורבן גדול בישראל ורבים חללים הפילה עד שאול תחתית רח”ל (רחמנא לצלן) […] משפחות שלמות ובתים מלאים כל טוב כבר נהרסו מזה רח”ל. חייבים כולם לטכס עצות איך לשחוט את היצר הרע הזה”.

ציטוטים דומים מופיעים לעיתים בעיתונות החילונית. בדרך כלל תוך לעג לפרימיטיביות של הדוברים. למרות זאת, כאשר מתחולל מעשה פלילי הקשור בדרך כלשהי לאינטרנט, העיתונות החילונית מציגה עמדות דומות למדי. הבדל בולט בין הפחד החילוני מפני האינטרנט לבין הפחד החרדי מפניו – מגדר המתריעים.

“חרדים מהאינטרנט”, נכתב בכותרת ידיעת תצלום בכפולה המרכזית של “ידיעות אחרונות” (כן, ממש ליד הידיעה הגדולה על הסמנכ”ל ביום והפדופיל בלילה). בתצלום (AP) נראים אלפי החרדים שהתכנסו אתמול בניו יורק. “לאירוע הורשו להגיע גברים בלבד”, נכתב מתחת לתצלום, “בעוד שנשותיהם התכנסו בקבוצות ברחבי העיר כדי לצפות במפגן הכוח החרדי בשידור חי”.

בתחתית עמוד 15 של “הארץ” מדווח (שירות “הארץ”) כי “הסופר והפילוסוף השוויצי אלן דה בוטון הודיע כי הוא מתכוון להקים אתר אינטרנט ל’פורנוגרפיה גבוהה’, כהגדרתו”. על פי הדיווח, דה בוטון אמר כי הוא “מקווה שהאתר יגרום לאנשים להפסיק להרגיש רע על כך שהם צופים בפורנוגרפיה במחשבים שלהם”.