הנה, “הארץ”, תיקנתי לכם את הכותרת על “האח הגדול”

תיקון כותרת כתבה ב"הארץ". הכותרת המקורית: "משבר בקשת: אלפים התנתקו מערוץ 26 לאחר ששי חי הודח מ'האח הגדול'. שי חי התבקש לעזוב את הבית לאחר שבעט במכוון במיצג אמנותי שהכינה דיירת אחרת, אור סיונוב, ובעקבותיו עזבו שני משתתפים נוספים. מנכ"ל קשת אבי ניר היה מעורב גם כן בטיפול באירוע". הכותרת המתוקנת: "בעיה קלה שתיסחט עד טיפת היחץ האחרונה בקשת: אלפים התנתקו מערוץ 26 לאחר ששי חי הודח משעשועון הטלוויזיה הפופולרי 'האח הגדול'. שי חי התבקש לעזוב את האולפן לאחר שבעט במכוון במיצג אמנותי שהכינה משתתפת אחרת, אור סיונוב, ובעקבותיו עזבו שני משתתפים נוספים. מנכ"ל קשת אבי ניר היה מעורב גם כן בטיפול בגימיק הטלוויזיוני שיצא משליטה".

הצנזורית הראשית מנסה להתאים את עצמה לטכנולוגיית המסע בזמן

הצנזורית הצבאית הראשית, אל”ם אריאלה בן אברהם, החליטה להראות לאינטרנט מי הבוסית. היא פנתה לכמה עשרות בלוגרים ומנהלי דפי פייסבוק בדרישה שיעבירו לה טקסטים לאישור לפני הפרסום. במקביל הציגה בן אברהם דרישה שחורגת מתפקיד הצנזורה, להציב נציג מטעם הצנזורה בקבוצות וואטסאפ שמשמשות להעברת מידע בין דוברים ועיתונאים. ינון מילס הכין כתבה בנושא לתוכנית “המגזין עם אושרת קוטלר” בערוץ 10.

הכתבה עלולה להיראות חד-צדדית – כל המרואיינים בה, ואני ביניהם, מותחים ביקורת על הצנזורה ומערערים על הצורך בקיומה, בפרט בצורת ההתנהלות הנוכחית שלה. מדוע הצנזורית עצמה, או נציג מטעמה, או תגובה שלה, לא מופיעים בכתבה? כי היא סירבה להגיב.

לפני תחילת צילומי הכתבה, סיפר לי מילס, הוא פנה לצנזורה, ושיחת ועידה נערכה בין סגן הצנזורית (הצנזורית שהתה באותו זמן בחו”ל) לבין מילס ועורכו. מילס ביקש ללוות את אנשי הצנזורה בעבודתם, לתעד אותה ולשמוע את הצד שלהם, ואו לראיין את הצנזורית ואו לקבל תגובה. בצנזורה סירבו לכל הבקשות, והודיעו שיצפו בכתבה ואחר כך יחליטו אם להשתתף בה.

פרופיל הפייסבוק של הצנזורית הצבאית הראשית, אריאלה בן אברהם

בהתנהלות עיתונאית רגילה, גוף עיתונאי לא מעביר לגופים מסוקרים את הכתבות עליהם במלואן לפני שהם מחליטים אם ואיך להגיב. הגוף המסוקר מקבל בקשה לתגובה, או יושב מול כתב ועונה על שאלות, ואת הכתבה המלאה הוא יראה כשהיא תתפרסם. הצנזורה זוכה לראות מראש כתבות עליה לפני פרסומן משום שהעיתונאים נדרשים להגיש לבדיקת הצנזורה כתבות שעוסקות בעבודת הצנזורה. כך זוכה הצנזורה לפריבילגיה נדירה ובעייתית, שבה היא לוקחת חלק בעריכת כתבות על עצמה.

(“מהקטעים שהם צינזרו עולה שהם ממש לא מבינים מה קורה באינטרנט”, מעיד מילס. למקרה שזה לא היה מובן, למשל, אחרי שפרשת בן זיגייר פורסמה בתקשורת בחו”ל ואחריה באתרי חדשות בישראל, ואז הצנזורה דרשה מהם להסיר את הפרסומים).

גם אחרי הצפייה בכתבה של מילס סירבו בצנזורה להגיב על העובדות והדעות שהושמעו בה. זה לא היה מפתיע – בצנזורה תחת בן אברהם לא חזקים בשקיפות. כשהצנזורה פנתה לכשלושים הבלוגרים והפייסבוקאים בדרישה שיעבירו לה כתבות לפני הפרסום, היא סירבה למסור את שמותיהם, למרות שעליהם עצמם לא אסרה (ככל הידוע) לפרסם שפנתה אליהם; כלומר, סירובה לחשוף את שמותיהם לא נובע מסיבות בטחוניות אלא מסיבות אחרות, אולי מרצון להימנע מדיון ציבורי וביקורת.

הצנזורה מסרה תגובה לכמה כלי תקשורת שדיווחו על צעדיה (“העין השביעית” לא היה אחד מהם; בן אברהם מתייחסת לבלוגים ולדפי ופייסבוק ככלי תקשורת לצורך החלת הסמכות שלה עליהם, אבל מגזין ביקורת תקשורת שפועל יותר מעשרים שנה לא ראוי לתגובתה), אבל הראיון היחיד שהצלחתי למצוא בנושא התפרסם בטיים אאוט תל אביב, ובו אמרה בן אברהם לכתב עמית יולזרי: “כבר כמה שנים שאנחנו עובדים עם דפי פייסבוק שמגדירים את עצמם כאתרי חדשות והם דפים ציבוריים. כבר ביצענו פניות כאלה בעבר, ומה שחדש עכשיו הוא רק האנשים שפנינו אליהם. […] הצנזורה נמצאת גם ברשת, במקרים שבהם היא צריכה להיות, אבל לא בעמודים פרטיים או בקבוצות נטולות רלוונטיות. […] חופש הביטוי עומד לנגד עינינו, אנחנו מצמצמים למינימום את מעורבותנו ובודקים היכן יש שיח ביטחוני שגולש לרשת. אני לא נכנסת לדפים פרטיים ולבלוגים בנושאי אופנה ומזון אלא למקומות שמועדים לעיסוק בענייני ביטחון, פתוחים לציבור ומוגדרים כעוסקים בחדשות”.

הצנזורית הצבאית הראשית בשנים 2005-2015, תא''ל סימה וואקנין-גיל, בספריה במשרדי הצנזורה ברחוב קפלן בתל אביב. צילום: עידו קינן, חדר 404

ההתנהלות הבלתי שקופה של הצנזורית בן אברהם בולטת לרעה מול זו של הצנזורית הצבאית הראשית הקודמת, סימה ואקנין-גיל, שהתראיינה לא אחת והסבירה את עמדתה לגבי פעילותה בכלל, ובנושא הצנזורה מול בלוגרים וכותבים ברשתות חברתיות בפרט, וגם פרסמה לקראת סיום תפקידה מאמר שבו קראה לבצע רפורמה במוסד שבראשו עמדה כדי להתאימו להתפתחויות הטכנולוגיות והחברתיות. נראה שבן אברהם מנסה להתאים את הצנזורה הצבאית לטכנולוגיה של מסע בזמן לשנות החמישים.

גיא פינס: “המהפכה לא תטולווז”

קרנף המעקב. תמונה: Lefteris (cc-by-sa)

“אפילו אנחנו הופתענו לראות אנשים בוגרים שנכנסים כל כך עמוק לתככי הריאלטי, משקיעים כסף וזמן והרבה רגש”, תמה גיא פינס על אייטם שסיפר על קבוצת מעריצים של שי חי, משתתף בתוכנית הבידור “האח הגדול”. המעריצים יצאו להפגנה מול אולפני נווה אילן, מה שהוציא מפינס נזיפה כלפיהם: “האנרגיה הזאת היתה יכולה להיות מתועלת למאבק חברתי צודק, ממתווה הגז ועד דיור בר השגה”. הדברים נאמרו הערב בתוכנית “אפוסטרוף עם גיא פינס”.

והאוסקר הולך ל”ספוטלייט”, סרט לזכר העיתונות החוקרת

כרזת הסרט ספוטלייט

הסרט “ספוטלייט” של טום מקארת’י מספר על קבוצת עיתונאים ותחקירנים מהבוסטון גלוב, אשר תחקירם על פרשת ההתעללות המינית של כמרים בילדים בכנסיה הקתולית במסצ’וסטס זיכה אותם בפוליצר.

יעקב אילון, ערוץ 1: “׳ספוטלייט׳ – סרט חובה לעיתונאים ולמי שמתגעגע לעיתונות במיטבה”.

דורון רוזנבלום, לשעבר הארץ: “‘ספוטלייט’: סרט בסדר, תקני, אפילו קצת שבלוני. לא ממש מבין את ההתפעלויות (אלא אם כן עתונאינו הדלים והנדכים חושבים שזה עליהם)”.

חגי סגל, מקור ראשון: “מה שיפה בספוטלייט הוא שהכתבים והעורכים המככבים בו לא מתוארים כסופרמנים אלא כפועלים חרוצים של המשימה העיתונאית החשובה שקיבלו על עצמם”.

גדעון דוקוב, מקור ראשון, נרג: “צוות של 4 אנשים בני 40+, ראש צוות עם 29 שנות ניסיון, עובדים חודשים על סיפור אחד שהם בוחרים. בישראל צריך לסווג את ספוטלייט בז’אנר מדע בדיוני”.

נועה קארו: “הגיל הממוצע בקולנוע הוא 65 #ספוטלייט”.

ספוטלייט זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ל-2015, וכן באוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. “רואים, עיתונות היא לא כזאת גרועה #ספוטלייט”, כתב בראיין דייוויס מהאוסטין אמריקן-סטייטסמן. הטפיחה של האקדמיה האמריקאית לקולנוע על כתפה של האחות הפחות זוהרת, כמו גם הפער בין הערב המוזהב לבין היומיום החלוד, לא חמקו מעיניהם של עיתונאים ושאר חברי אומת הרשת.

אניל דאש, וויירד: “לא היה סביר שסרט על שורדים נואשים בעולם גיהנומי, מורעב-למשאבים יזכה בסרט הטוב ביותר, ובכל זאת ספוטלייט ניצח את מקס הזועם: כביש הזעם”.

יאיר טרצ’יצקי, ארגון העיתונאים: “שמח שהאוסקר הולך לספוטלייט, סרט שמציג עיתונות חוקרת בתפארתה, אבל חבל שתעשיית הפרסים תמיד נזכרת לפרגן למישהו רק רגע לפני שהוא מת”.

סון אנגל רסמוסן, הגרדיאן, אקונומיסט, וויקאנדאוויסן: “כבוד ל#ספוטלייט ולעיתונאים האמיצים והעשויים ללא חת שהוא מציג. כמו כן כבוד לכל הפרילאנסרים שכותבים על זה הערב טורי דעה ב-100$”.

ציפי שמילוביץ, ידיעות אחרונות:
“עיתונאי: אני כל כך גאה שספוטלייט זכה באוסקר!
כן, מגניב! על מה כתבת היום?
עיתונאי: ’32 סיבות שצפרדעים הם חיית המחמד הכי טובה'”

ציון נאנוס, חדשות 2: “ספוטלייט סרט זניח יחסית שיישכח במהרה.מהאוסקר הזה יזכרו את המחאה על העדר השחקנים השחורים ואת הזכיה ונאום שינויי האקלים של די קפריו”.

רמי יצהר, “עניין מרכזי”, גלצ: “מפתיע. הסרט הטוב ביותר הוא ‘ספוטלייט’. סרט קטן על מאבקם של עיתונאים בהטרדות מיניות בכנסיה. סרט בינוני מינוס. בחירה מוזרה למדי”.

בנימין טוביאס, ידיעות אחרונות: “מזל טוב ‘ספוטלייט’, הצטרפת לרשימה של זוכי אוסקר ביזיוניים, סרטים חסרי חשיבות מעבר לחמש דקות בהם הם שוחררו שיהפכו לפרטי טריוויה של “מה לעזאזל הם חשבו לעצמם” בחידוני אוסקר עתידיים. איכס.”

כרזת הסרט ספוטלייט

עינב שיף, ידיעות אחרונות: “עיתונאים שמתבאסים רצח מזכייה של ״ספוטלייט״: כאילו, לא נעים לכם שהמקצוע שלכם קיבל רגע קטן של זוהר בים של חרא?”. בתיה גלעדי השיבה: “אולי זה מרגיש כמו שהאחרון יכבה את האור וזה”. מואב ורדי, ערוץ 10: “אתה מזכיר לי את אלה שאומרים שצריך היה לסלוח לאולמרט על השחיתות כי הוא כמעט הביא שלום”.

גלית חתן, לשעבר גלובס: “אז העיתונאים זכו. ספוטלייט. חבל שבמציאות זה לא ככה, והענף שלנו שוקע לו בנחת”.

מייקל ב’ דוהרטי, ד’ה וויק: “לחבריי העיתונאים: מערבונים היו בשיאם כשחיי הקאובויים היו לקראת סיומם. עיתונות הפרינט זוכה באוסקר כש…”

עמיר שיבי, ממיסט: “בועז ביסמוט, אני זוכר שפעם היית עיתונאי אז אני חייב לשאול, מה דעתך על הזכייה של ‘ספוטלייט’ באוסקר?”

בועז ביסמוט נגד המציאות. תמונה: עמיר שיבי

מה עושים עכשיו?

וויל פדרמן, פורצ’ן:
“■ להשיג אוסקר לליאו
■ ללתקן את הגיוון
■ ללפתור את שינוי האקלים
□ להציל את העיתונות

קניה ווסט מושך בכתפיו. הנפשה: Giphy

איימוס אייקמן, ד’ה אוסטרליאן: “עכשיו שספוטלייט התגלה כפופולרי אצל ההמונים, גם אני רוצה צוות עם זמן ומשאבים בלתי מוגבלים לרדוף אחרי סיפורים שבחרנו בעצמנו”..

דני האג’אר: “אם אהבתם את #ספוטלייט, אתם עשויים ליהנות גם ממינוי לעיתון ממש”.

לסיכום:

אזי: “העיקר שבפרס הסרט הטוב ביותר זכה הזרקור מת מצחוק”.

ובחזרה לעבודה:

הולי בראקוול, Gadgette: “כעיתונאית אני פשוט נרגשת לראות ש#ספוטלייט זכה ב#אוסקר. *חוזרת לכתוב ’10 דברים שהכלב שלך שונא בך'”.


התפרסם בגירסה שונה בוואלה ברנז’ה, 29.2.2016


הצרות שהלייקים החדשים בפייסבוק יעשו לעיתונאי תרבות הרשת

ראקציות פייסבוק עם טרבולטה המבולבל. תמונה: מלכה לוי, חוף לוגסי, דרך מזבלה
הלייקים החדשים לפי חוף לוגסי ומלכה לוי, דרך מזבלה

גילעד נס:

רחמנות על העיתונאים שיאלצו לכתוב מעתה שהפוסט אותו העתיקו מפייסבוק קיבל 243 לייקים, 864 “אהבתי”, 216 “חה חה”, 854 “וואו”, 21 “עצוב”, 352 “כועס” ו-392 שיתופים.

ויטה קיירס:

“…הפוסט הוויראלי שותף על ידי למעלה מעשרים אלף גולשים, קיבל מאות לייקים ו-26 לב, 38 סמיילי צוחק, 2 סמיילי בוכה, 65 סמיילי אדום כועס ו-19 סמיילי שוק”.
(בקרוב בכתבות תרבות הרשת שלכם).

פרסומת של 17 דקות לפייסבוק ישראל // רן הרנבו


רן הרנבו

לא יודע איך ישבתי ובזבזתי שבע עשרה דקות שלמות על כתבת הפלסטיק של אולפן שישי על פייסבוק, סניף ישראל. מסמך מדהים. כתבת ערוץ 2 קלאסית – קלישאות אינסוף, דילוג קליל ומחופף על כל מה שאכן נדרשת לו עין עיתונאית, שאלות חשובות שמקבלות תשובות מרגרינה ולאף אחד לא איכפת, בטח לא לכתב. מוזיקה קלה, עריכה כיפית, קייטרינג והייטק שמייטק הכל על הכיפאק, מי רוצה רוסטביף? פרופיל הפייסבוק של מנכ"לית פייסבוק ישראל, עדי סופר-תאניאיזה כיף זה ערוץ 2 בחיי. גם חדשות זה בסך הכל אנטרטיינמנט. שיהיה בסבבה העיקר.

אז ככה. פייסבוק ישראל היא חיה יוצאת דופן עבור פייסבוק העולמית. יש בתל אביב מרכז פיתוח משמעותי, הראשון אי פעם של פייסבוק מחוץ לסיליקון ואלי. פייסבוק היא חברת הטכנולוגיה החשובה בעולם והיא רכשה בישראל כבר שלוש חברות – כמות חסרת תקדים. היא פעילה מאוד, ולמעשה עשתה הימור יפה וחשוב על יכולות הפיתוח בארץ. זאת הסיבה שיש בתל אביב משרד גדול כל כך. המפתחים, שהם הלב של כל הסיפור, לא מדווחים למנכ”לית המקומית, עדי סופר-תאני, שמנהלת את סניף המכירות הלוקאלי של פייסבוק בארץ. אבל את מי מעניינים הפרטים השוליים האלה כשאפשר לדבר על נפלאות האופן ספייס ליד החלון עם הנוף, על היתרונות בישיבה משותפת כאילו המציאו אותה הרגע ממש. מפתחים זה לא לפריים טיים.

עוד עניין. פייסבוק מנהלת מדיניות עריכה תמוהה ואגרסיבית ומעוררת ביקורת חריפה מאוד בעולם, בטח במקום טעון כמו ישראל. לאחרונה נסגרו פה שרירותית עמודים שביקרו יחסי הון שלטון, המצב הישראלי-פלשתינאי מעורר שאלות משמעותיות בנוגע למדיניות האכיפה, והנהלת פייסבוק בארץ מסרבת להגיב על כל הנושא כבר חודשים, מתגוננת בעזרת משרדי יחץ. כשהכתב יוצא ידי חובה ושואל על הנושא (חדשות 2 לא באמת נכנסים לזה, כמובן; נראה שמישהו ביחץ עשה את העבודה שלו), עונה מנכלית פייסבוק – בשיא הנונשלאנט – שזה בכלל לא מדיניות שנקבעת בישראל, אלא באירלנד (אבל אלה טובי האנשים, 24/7, לא נסבול הסתה, בלה בלה בלה). גאוני. איך לא תסבלו הסתה אם אין לכם אף מילה בנושא? למה אתם מתחבאים כבר חודשים אם זה בכלל לא בשליטתכם? ולמה זה לא בשליטתכם? את הכתב זה לא ממש מעניין.

גם על מדיניות המיסוי של פייסבוק הוא מקבל את אותה התשובה (לא אנחנו. אירלנד. עובדים על פי החוק. אירלנד, כאמור. בלה בלה בלה). סבבה, העיקר ששאל. אפשר לסמן וי ולעבור לאיזה סטארטאפ מגניב. לא באמת נצלול לענייני מיסוי עכשיו הרי.

קמפיין "תובעים את פייסבוק - מנתקים את הטרור" של ארגון "שורת הדין"

אז אם פייסבוק בארץ לא באמת אחראים על שום דבר שקורה בארץ (חוץ מלמכור פרסום כמובן), למה לתת שבע עשרה דקות של כלום ושום דבר על כלום ושום דבר? ככה נראית עיתונות מבית מדרשו של ערוץ 2. ללכת ליד הבלאגן, לא באמת לגעת.

שבע עשרה דקות של יחסי ציבור נטו בפריים טיים, ערב שישי, עם תמונות נוף מהשלוש קומות של פייסבוק בלב תל אביב וימבה שביעות רצון של המראיין והמרואיינים שהצליחו לדבר על כל מה שציפו מהם ולא להגיד שום דבר. אה, רגע, אולי גם יבנו קומה רביעית, פששששש, סקופ אדיר. בחזרה אלייך לאולפן, קושמרו. מחר יהיה חם ומגניב.


רן הרנבו הוא יזם. הפוסט התפרסם במקור בגירסה שונה מעט בפייסבוק שלו

עתיד התקשורת: צפו: צפו: צפו: צפו: צפו: צפו: צפו: צפו: צפו: צפו: צפו: צפו: צפו: צפו: צפו: צפו: צפו: צפו:

מגזין “כותרת” של החוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב ואתר “העין השביעית” פרסמו את “מגמות 2016“, פרויקט שבו ראיינו אנשי תקשורת, ניו מדיה וטכנולוגיה על “המגמות החשובות בשדה העיתונות בשנה הנוכחית, בדגש על הממשק שבין תקשורת לטכנולוגיה ולחופש העיתונות”. נועה בן-נתנאל ראיינה אותי לפרויקט הזה, הנה הכתבה בכותרת ובהעין השביעית. אחרי הקיפול – הראיון המלא.

גלגלי עיניים בוערים. הנפשה: רוג'ר נורטון (cc-by-nc-nd)

להמשך קריאה

כתבה: שרה נתניהו; העתביק: שלמה צזנה

הכתב המדיני של ישראל היום מדווח היום + תמונה על פגישה של שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה.

שרה נתניהו נפגשה אתמול עם פעילת זכויות הילדים כריסטינה נובל, המבקרת השבוע בישראל לקראת צאת הסרט המתאר את קורות חייה. מתוך סיפור חייה הקשה וכנגד כל הסיכויים, החליטה כריסטינה להקדיש את חייה להצלת ילדים במצוקה, ובמסגרת זו הקימה יותר מ-100 בתי מחסה ברחבי העולם, שסייעו ליותר מ-700 אלף ילדים. “שוחחנו על אהבתנו המשותפת: סיוע לילדים ובהם ילדים במצוקה,” אמרה נתניהו, “זה היה מפגש מעורר השראה עם אישה מדהימה, שמהווה דוגמה ומופת ליכולת האנושית להפוך את העולם לטוב יותר”.

הגעתו של האייטם הזה לעיתון היא לא הדבר המביך ביותר בו.

האייטם התפרסם אמש בדף הפייסבוק הרשמי של נתניהו, לא של שרה אלא של בעלה, בנימין, שמקדיש באחרונה את הפייסבוק שלו (הפוליטי, לא הממלכתי) לפגישותיה של אשתו.

אייטם על שרה נתניהו ב"ישראל היום", 22.2.2016, והמקור בדף הפייסבוק הפוליטי של בנימין נתניהו, 21.2.2016

גם זה לא שיא המבוכה בו.

האייטם מורכב מדיווח קצר של הכתב צזנה על זהותה של האישה שאיתה נפגשה נתניהו, פועלה ונסיבות הפגישה, ולאחריו ציטוט של נתניהו. אבל גם הדיווח הקצר של הכתב הוא ציטוט של נתניהו, שצזנה, או עורכיו, הוציאו מחוץ לגרשיים כדי שהאייטם לא יהיה מורכב אך ורק מציטוט של שרה נתניהו, ולא טרחו אפילו לשכתב אותו.

המקור:

נפגשתי הערב עם כריסטינה נובל, המבקרת השבוע בישראל לקראת צאת הסרט המתאר את קורות חייה. מתוך סיפור חייה הקשה וכנגד כל הסיכויים, החליטה כריסטינה להקדיש את חייה להצלת ילדים במצוקה ובמסגרת זו הקימה למעלה מ-100 בתי מחסה ברחבי העולם, שסייעו ליותר מ-700 אלף ילדים.

ההעתק:

שרה נתניהו נפגשה אתמול עם פעילת זכויות הילדים כריסטינה נובל, המבקרת השבוע בישראל לקראת צאת הסרט המתאר את קורות חייה. מתוך סיפור חייה הקשה וכנגד כל הסיכויים, החליטה כריסטינה להקדיש את חייה להצלת ילדים במצוקה, ובמסגרת זו הקימה יותר מ-100 בתי מחסה ברחבי העולם, שסייעו ליותר מ-700 אלף ילדים.

כן, זה הדבר הכי מביך בו. אתם רוצים להיראות עיתונות אמיתית, לפחות תשימו את האיפור כמו שצריך.

כך תיעזר העיתונות בצנזורה הצבאית להפריך צא”פים “מטעמי בטחון”

בתיקים משפטיים עם היבט בטחוני, רשויות האכיפה משתמשות בצווי איסור פרסום כדי לצנזר מידע, כשהצנזורה הצבאית, הגוף המוסמך לקבוע איזה מידע בטחוני מותר בפרסום, לא חושבת שהמידע הזה צריך להיות מצונזר, או לפני שההחלטה הזאת בכלל מגיעה לפתחה. כך נטען בכתבה ב”שיחה מקומית” על הצא”פים בעניין המעצרים בפרשת עזרא נאווי, ההצתה בדומא ועוד:

האם באמת יש כל כך הרבה צווי איסור פרסום? ולמה זה קורה? על פי פרופ’ משה נגבי מדובר בתהליך שנמשך ומתגבר מזה כעשור, שבמסגרתו רשויות האכיפה למדו להשתמש בצווי איסור פרסום בתור “צנזורה אלטרנטיבית”, כדבריו, כשבאופן אבסורדי בתי המשפט מתגלים כמחויבים פחות לחופש הביטוי והעיתונות ולזכות הציבור לדעת מאשר הצנזורה הצבאית.

“הצנזורה בארץ היא די ליברלית, ונוהגת לפי פסיקת בג”ץ לגבי השאלה אם יש ודאות קרובה לפגיעה בביטחון (במקרה של פרסום מידע מחקירה, ח.מ.), ודווקא את בתי המשפט יותר קל לשכנע להטיל איפול”, אומר נגבי, המרצה במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית ומשמש כפרשן המשפטי של קול ישראל. “למה זה קורה? להערכתי הרבה שופטים, בעיקר בערכאה נמוכה כמו השלום, כשבא אליהם גורם ביטחוני, קצין או איש שב”כ, עם חוות דעת ביטחוניות וחומרים סודיים, מתמלאים ביראת כבוד מאוד גדולה, דווקא בגלל שהם אזרחים. אין להם כלים לבקר את זה. הצנזור הוא חלק מהמערכת הביטחונית, ולא מתרשם יותר מדי מקצינים ויכול לבדוק עניינית.

“הצו בעצם הופך את המעצר לחצי חשאי. במצב כזה דמו של החשוד מותר לגמרי. אתה לא יכול לדעת מה עשו לו. זה ההיפוך של אור השמש שפועל כחיטוי הטוב ביותר. פה החושך עלול להיות המחטיא הגדול ביותר. אגב, זה לפעמים פועל כבומרנג. בנסיבות כאלה קל לחשוד להעליל שעינו אותו, כי לך תוכיח שכן ולך תוכיח שלא”.

נראה שהבומרנג הזה משמש גם נגד השופטים עצמם, שבשל איסור הפרסום על עצם דיוני והחלטות איסור הפרסום – לא יכולים להתגונן בפני מבקריהם. מין מעגל אכזרי שכזה.

בדיקת שיניים לפה מלא פרחים. איור: יוג'ניה לולי (cc-by-nc)

עיתונאים לא יכולים להפר צו איסור פרסום כזה בלי להסתכן בלשלם מחיר – חקירה, מעצר, העמדה לדין ואולי גם הרשעה וענישה כספית/מאסרית. הם גם לא תמיד יכולים להפריך את הטיעונים של הרשויות על כך שהצא”פ נדרש “מטעמי בטחון”, משום שהטיעונים הללו בדרך כלל יוצגו לשופט בדלתיים סגורות, וגם אם לא, אסור יהיה לפרסם אותם במסגרת הצא”פ עצמו.

אבל העיתונאים יכולים להשתמש בצנזורה הצבאית, זו שהמשטרה עקפה באמצעות בית המשפט, כדי להוכיח שטיעוני הבטחון היו שקריים. תפקידה של הצנזורה הוא להגיד לעיתונאים אם מותר להם לפרסם מידע מסויים, או שאסור להם משום שהוא עלול לפגוע בבטחון המדינה. העיתונאים צריכים לכתוב כתבה שמכילה את המידע שהצא”פ אוסר לפרסם, לשלוח אותה לצנזורה ולחכות לתשובתה. במקרה שהצנזורה מאשרת לפרסם את הפרטים האסורים בפרסום לפי הצא”פ, יש לעיתונאים אישור, מהערכאה העליונה בתחום, שפרסום המידע לא פוגע בבטחון המדינה.

גם בשלב זה, העיתונאים לא רשאים לפרסם את המידע בתקשורת, משום שזו עדיין תהיה הפרה של הצא”פ. אבל הם כן יכולים לערער לבית המשפט על הצא”פ, תוך שימוש בתשובת הצנזורה כחוות דעת מומחה שלפיה אין פגיעה בטחונית בפרסום המידע; והם רשאים לדווח לציבור שלפי הצנזורה, המידע שהצא”פ חל עליו אינו מסכן את בטחון המדינה, כך שהבקשה של המשטרה נגועה בשיקולים זרים, וההחלטה של השופט נגועה ברשלנות, במקרה הפחות גרוע.

שקרים, שקרים מתועבים, סטטיסטיקה ותחזיות בתי השקעות

גלובס מנקה את השולחן משקרי 2015 כדי לפנות מקום לשקרי 2016:

תחזיות אנליסטים 2015 ו-2016 באתר גלובס

הלשינו: יואב ריבק, TheNighIsDark

← לדף הקודםלדף הבא →