מקורבים המצוטטים בשם ארנון מילצ’ן: “לא ידוע לנו מי המקורבים המצוטטים בשם ארנון מילצ’ן”
מספר כלי תקשורת דיווחו ב-8.3.2017 שאיש העסקים והקולנוע ארנון מילצ’ן ריכך את עדותו נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. למחרת סתר כתב ידיעות אחרונות איתמר אייכנר את הדברים מפי מילצ’ן עצמו, כלומר דוברו, כלומר מטעמו, כלומר אנשיו, כלומר גורמים המקורבים לו. כלומר תקראו.
הכתבה בידיעות אחרונות על עדות מילצ’ן
כותרת הידיעה:
מילצ’ן: “לא שיניתי גרסה”
(בגירסת הווב של ידיעות אחרונות הופיעו המילים במרכאות; בגירסת הנייר כן שינו גירסה והביאו את הדברים כציטוט עקיף – ללא מרכאות).
בכותרת המשנה העדות הורחקה לדובר, אבל עדיין – הכחשה רשמית:
דוברו הכחיש: “אין שינוי ממשי בעדותו”
בגוף הכתבה אין זכר למילצ’ן או דוברו, והאיש הראשון שדבריו מובאים שם לא מצוטט במרכאות, לא מוזכר בשמו ולא בתוארו – אפילו לא תואר כללי כמו גורם או מקורב, סתם איזשהו “מטעם” עלום ומצוטט-עקיף:
מטעמו של ארנון מילצ’ן הכחישו את הפרסומים בערוצי הטלוויזיה ואמרו: הוא לא שינה את גרסתו.
ארנון מילצ’ן (שני מימין) ואנשים/מקורבים/גורמים שאינם קשורים לכתבה. תמונה: ABC/Rick Rowell (cc-by-nd)
בהמשך מוגשת פירכה לוגית מרהיבה – התקשורת מצטטת מקורבים אנונימיים של מילצ’ן כשהם מפקפקים בתקשורת שמצטטת מקורבים אנונימיים של מילצ’ן:
“לא ידוע לנו מי המקורבים המצוטטים בשם מר מילצ’ן”, אמרו אנשיו, “ולא ידוע לנו על שינוי ממשי בעדותו”.
(הדובר מכותרת המשנה אמר “אין שינוי ממשי בעדותו”, ואילו “אנשיו” בכתבה אומרים “לא ידוע לנו על שינוי ממשי בעדותו”. תשאלו את הדובר, הוא יידע אתכם. בעצם למה להסתפק בעדות שמיעה? אתם אנשיו של מילצ’ן, תשאלו את מילצ’ן ישירות. לפחות בכותרת הוא אומר במפורש “לא שיניתי גירסה”).
אם הראש שלכם לא התפוצץ עדיין, קבלו קינוח: העיתון, שהביא בכותרת ציטוט של מילצ’ן שאין לו זכר בכתבה, מביא ראיות פורנזיות לפיברוק ציטוטים של מילצ’ן בכלי תקשורת אחרים. הראיות עוסקות באימות ציטוט באמצעות השוואתו לסגנון הדיבור של המצוטט-לכאורה, והעיתון מביא אותן בציטוט עקיף מפי גורמים שאת זהותם הוא מסתיר:
לטענת גורמים נוספים המקורבים אליו, הציטוטים שיוחסו לו גם אינם מתיישבים עם סגנון הדיבור שלו.
איך לשקר הזה יש רגליים? צפו:
מודעת הדרושים שבה חברה חיפשה איש/אשת מכירות עם “עור בהיר – יתרון”, הבניין ברמת גן שבכניסתו תלו דיירים שלט שבו הם “מבקשים מנשות הבנין להיכנס אך ורק מהכניסה האחורית לבנין […] כדי לא להחטיא ח”ו את השכנים שומרי המצוות”, ילדים ערבים בגן ביפו שמציירים ערבי דוקר יהודי ודגל פלסטין עם סכין, מבחן בתנ”ך בבי”ס יסודי דתי שבו מוסר ההשכל מסיפור האונס של דינה הוא “שאנחנו צריכות להיות צנועות ולהישתדל להיות בבית עים ההורים” – כולם סיפורים ויראליים שפעילי רשת ודפי רשת פופולריים הפיצו בימים האחרונים.
כולם גם מומצאים, במסגרת כתבה של רחלי רוטנר במאקו, שביקשה לבדוק אם אותם אקטיביסטים יבררו את העובדות לפני שיפיצו את הסיפורים לעוקביהם, ואם אלו יפקפקו בפרטים או יתייחסו אליהם כאמת.
הנה הראיון שרוטנר קיימה איתי בנושא, שחלקו נכנס לכתבה:
מה היתרונות והחסרונות של צריכת אקטואליה דרך עמודי ואושיות פייסבוק?
ישראלים מאוד אוהבים לצרוך חדשות, אם מסתמכים על ההיצע של התקשורת החדשותית, שמורכבת מהתקשורת הממוסדת של אתרי חדשות וטלוויזיה ורדיו ועיתונים, והתקשורת העממית של פייסבוק וטוויטר ו-וואטסאפ ופורומים וסמסים ושיחות מטבחון בעבודה. היתרון של צריכת אקטואליה מהמקורות העממים הוא כמות גדולה של מידע שזורם במהירות, משום שהוא משוחרר מהציות לצנזורה, צא”פים, מו”לים, שיקולי עריכה, אינטרסים של פוליטיקאים ובעלי הון, פוליטיקלי קורקט ובדיקת עובדות. הבחירה שלנו לצרוך את המידע דרך גופים אקטיביסטיים, אושיות רשת והרשתות החברתיות היא גם הבחירה להפוך אותם לעורכים, כתבים ופרשנים, שממלאים את החלל שהעיתונות המסורתית השאירה, כך שהמידע שאנחנו מקבלים הוא לא באמת נטול הטיות, טעויות והטעיות. ממש כמו בעיתונות המסורתית.
האם לדעתך צריך לחייב עמודי פייסבוק שמפיצים ידיעות לעשות בדיקת עובדות כמו בעיתונות הרגילה?
אני לא חושב שזה נכון לחייב מפעילי עמודי פייסבוק לא-עיתונאיים לבצע בדיקות עובדות לסיפורים חדשותיים, כשם שזו לא ליבת תפקידם של אקטיביסטים ופוליטיקאים. אני כן חושב שזה נכון לדרוש זאת מעיתונאים, ואפילו את זה אנחנו לא עושים.
יש איזו דרך לדעת אם סיפור שרץ בפייסבוק אמיתי או לא? מה בדרך כלל מקפיץ לך את החשד?
אני לא חושב שיש דרך לדעת אם סיפור הוא אמיתי או לא בלי להיכנס לעומקו ולבדוק את העובדות. זה נכון במיוחד אם מישהו ניסה לבדות סיפור ולמד איך סיפורים ויראליים נראים.
למה זה בעצם כל כך קל? כשמישהו מספר לי שמועה מוזרה על מישהו אני ישר חשדנית, אבל כשזה כתוב כפוסט מסודר ששותף בהמוניו זה פתאום נראה לי הגיוני. המיסגור של פייסבוק נותן לשמועות תחושה יותר אמינה? אנחנו מתוכנתים להאמין לסגנון מסוים?
נדמה לי שאנחנו רוחשים אמון – מסיבות היסטוריות, שאיבדו את הרלוונטיות שלהן – למילים כתובות, לעומת מילים שנאמרות בעל פה. ואם יש גם תמונה – זה הרי כבר ממש כתבה! ואנחנו שוכחים שיש כל כך הרבה כתבות, בעיתונים אמיתיים – מנייר! שעלה כסף! – שמלאות בשטויות ואפילו שקרים. אני מאמין שזה ילך ויתפוגג. זה כמו שפעם אנשים היו רואים תמונה או סרטון של משהו מדהים שקרה ומתפעלים, והיום התגובה הראשונה תהיה “פוטושופ!”.
זה משליך גם על שאר תחום העיתונות? העובדה שהשוק מוצף דיסאינפורמציה?
העבודה של העיתונות תמיד היתה לאסוף מידע ולבדוק אם הוא נכון. זה שיש יותר מידע ויותר גישה למקורותיו אמור להקל על העבודה העיתונאית, אם יש עיתונאים שעדיין מעוניינים לבצע אותה.
אני מתכוונת משפיע באופן כזה שפוגע באמינות של כלי תקשורת רשמיים, בגלל שיש בחוץ כל כך הרבה טעויות וסילופים.
לדעתי לא. מה שפוגע באמינות של כלי תקשורת ממוסדים זה כלי תקשורת ממוסדים שמפרסמים דברים לא נכונים.
ועולם שבו כל אחד יכול להיות ספק חדשות, לפטשפ הוכחות ולהפיץ שקרים תחת פרופיל מזויף – זה לא עולם מסוכן יותר? בעייתי יותר?
גם הכלים לאיתור הונאות כאלו מתפתחים עם הטכנולוגיה. עיתונאים צריכים להישאר מעודכנים וללמוד איך משתמשים בהם.
אז ככל שהשקרנים ישתפרו, אנחנו נשתפר.
זו השאיפה. הרי התחרות היא לא עם משועממים עם פוטושופ, היא עם נוכלים שמנסים להסתיר את מעשיהם או להונות את הציבור.
ולשאלה פחות מהזווית של העיתונאים ויותר מהזווית של הקוראים. לא האחריות של העיתונאי אלא של הקורא. בעצם, בעולם שבו הולכים ומתרבים הכלים וצינורות המידע ששקרנים יכולים להשתמש בהם, האחריות על מי שצורך אותם גדלה והוא צריך להשתכלל איתה?
כקוראים וכצרכנים של מידע אנחנו צריכים להיות ספקנים, זה נכון למידע שמגיע מדף פייסבוק וזה נכון למידע שמגיע ממהדורת חדשות.
ואז נהיה ספקנים להכול, בעצם.
יותר טוב מאשר להאמין להכל. צריך לצאת מנקודת הנחה שמי שמביא לנו מידע עושה זאת ממניע כלשהו, לחפש את המניע הזה ולהפריד בין העובדות, השקרים, הדעות והמניפולציה.
לוגו “דבר ראשון”, אתר החדשות שנגנז של ההסתדרות
הסתדרות העובדים התכוונה להשיק השנה אתר חדשות מקוון, גלגול חדש של העיתון הוותיק “דבר”.
שמו של העיתון המקוון יועד להיות “דבר ראשון”, כשמו החדש של העיתון “דבר” ב-1996, שהיתה גם שנת סגירתו. בסופו של דבר החליטה ההסתדרות לגנוז את התוכנית להקמת האתר.
אני עדיין מנסה להשיג מוקאפים של האתר שאמור היה לקום, בינתיים מצאתי את הלוגו המיועד:
הדלפות, כרגיל, אל ת”ד 404.
גב האומה – מי שידר את זה טוב יותר?
הקרטון ששי חי בעט בו הרוס. גם ארז טל. "האח הגדול" שוב מזעזע את המדינה, הנה דעתי.
Posted by Lior Schleien ליאור שליין on Saturday, March 19, 2016
הערוצים דה-מרקר וגלובס חתמו על הסכם לשידור מונולוג מתוכנית הסאטירה “גב האומה” בהנחיית ליאור שליין. ההסכם לא כולל תשלום, בלעדיות או הסכם. הממונה על ההגבלים העסקיים מסר כי.
ארז טל הסיר את אזהרת זכויות היוצרים, אבל למה לא חשפתי את הסטטוס המלא מלכתחילה?
שלשום סיפרתי כאן שארז טל פרסם לחברבוקיו בפייסבוק התייחסות לסוגיית שי חי, המתמודד האלים בשעשועון “האח הגדול”, וקינח באזהרה משפטית שלפיה מי שיצטט אותו מסתכן בהפרת זכויות יוצרים.
הגולש asaf הגיב:
בוא נניח שאף אחד לא מפיץ טקסט לפקינג 250 איש (שלא יהיה מופרך להניח שקשורים לתעשית התקשורת) ומצפה שלא יופץ. אז שני דברים א. ייתכן שזו בכלל הייתה הכוונה שלו במטרה לעורר את הדיון בקשר לתוכנית האח הגדול. דיון שאת עצם הקיום שלו ארז טל כבר יודע לתרגם לכסף יותר טוב מכולנו. ב. או (ואולי “גם”) רצה שוב להזכיר לחברים שלו ולכולנו פה מי הבוס הגדול. מי שולט בשיח הציבורי ומי במשפט סתום אחד בסוף טקסט קובע איזו אינפורמציה היא נחלת הכלל ואיזו אינה נחלת הכלל.
בכל מקרה. בכך שהסתרת את הטקסט, ארז טל הצליח. וזה מצער.
שנית, אתה כנראה פספסת את המהות של הדבר הזה שנקרא “חוק”. חוק, בין היתר, הוא כלל שמכתיב ומעצב את ההתנהגות האנושית.
בנתיים נראה שהמשפט שארז טל כתב בסוף הפוסט די עיצב את ההתנהגות האנושית שלך כעיתונאי. בעצם ההסתרה אתה זה שהמלכת את דבריו כ “חוק”. אז גם פה ארז טל הצליח. וזה אפילו עוד יותר מצער.
לגבי ההטרלה, לא כל תביעה קלושה היא הטרלה. ואם נניח שזו הטרלה ואם כל יש פה למעלה איזה עו”ד ואיזו עמותה שדאגו לקבל קרטיד ופרסום אז אפשר היה כבר לשלם לו/להם עוד קצת בשביל חוות דעת כתובה. והתחייבות ג’נטלמנית לעמוד מאחוריך במקרה של תביעה. כזו שגם תאפשר לפרסם את הפוסט ולישון בשקט בלילה. כי נכון, להיות אמיץ מאחורי טוקבק זו חוכמה קטנה מאוד.
אבל שעיתונאי לא יומר משהו מחשש להטרלה? זה אפילו מצער מאוד מאוד.
ודבר אחרון, מקובל שתכני הפוסט עצמו לא מעניינים ולא ממש רלוונטים לטיעון אבל פעולת ההסתרה היא כן רלוונטית והיא כן נוגעת בלב ליבו של מה שנכתב. ומהמקום הכי שנון ורפלקטיבי באינטרנט העברי היום היה ניתן לצפות לקצת יותר מודעות עצמית והתייחסות לפעולה הזו.
asaf, אתה כותב, “מהמקום הכי שנון ורפלקטיבי באינטרנט העברי היום היה ניתן לצפות לקצת יותר מודעות עצמית והתייחסות לפעולה הזו“. תודה על המחמאה, ולגבי ההתייחסות – התייחסתי לזה בטוקבקים כאן ובפייסבוק (אם כי בשלב מסויים באמת נמאס לי להתווכח על פחדנות עם מגיב כל כך אמיץ שבמקום לכתוב את שמו בחר בכינוי “יוסי האמיץ”, בחייאת רבאק). אתייחס גם כאן לטענות המאתגרות שהעלית.
“[טל] רצה שוב להזכיר לחברים שלו ולכולנו פה מי הבוס הגדול. מי שולט בשיח הציבורי ומי במשפט סתום אחד בסוף טקסט קובע איזו אינפורמציה היא נחלת הכלל ואיזו אינה נחלת הכלל“. כן, בזה בדיוק עסק הפוסט שלי – האם הוא יכול לשלוט בשיח הציבורי באמצעות אזהרת זכויות יוצרים.
“ייתכן שזו בכלל הייתה הכוונה שלו במטרה לעורר את הדיון בקשר לתוכנית האח הגדול“. לקחתי בחשבון שאולי אני פיון במשחק שלו, שהרי לא יכולתי לכתוב את הפוסט בלי לעורר דיון על התוכנית. אבל הוא לא צריך את הבלוג שלי כשכל הפאקינג תקשורת עוסקת בתוכנית הזאת בלי הפסקה, ואם כבר, זה הפוך – התוכנית היא זו שהביאה רייטינג לפוסט הזה, שזכה לחשיפה גדולה משמעותית מפוסטים אחרים, כי אנשים אוהבים לקרוא על התוכנית הזאת. אני רציתי לעסוק במשמעויות המשפטיות והציבוריות של דמות ציבורית שעל פניו מאיימת בזכויות יוצרים כדי למנוע דיון ציבורי, בפרט לאור העובדה שקשת, המעסיקה שלו, נוהגת באותה דרך בדיוק, וגם על כך כתבתי בעבר יותר מפעם אחת.
“המשפט שארז טל כתב בסוף הפוסט די עיצב את ההתנהגות האנושית שלך כעיתונאי“. ברור שזה מעצב את ההתנהגות שלי – האנושית והמקצועית. עיתונות לא פועלת בוואקום, לפרסום יש השלכות, ומסוקרים לא מאיימים בתביעות כי משעמם לעורכדין שלהם, אלא כדי להשפיע על הסיקור. עיתונאי צריך לבחון את הסיכון מול התועלת ולקבל החלטה שתאזן ביניהם באופן שיאפשר לו לעשות את עבודתו. איומים בתביעות ותביעות זה חלק מהעבודה העיתונאית, מן הסתם יש לי ייעוץ משפטי ומן הסתם קיבלתי איומים בתביעות בעבר, התמודדתי איתם, ופעם אחת נתבעתי וזה עדיין לא הסתיים (עינב גנד גלילי נ’ חצי אינטרנט). לא היה דחוף לי להתמודד עם תביעה מצד טל – תביעה היא בזבוז של זמן, כסף ותשומת לב גם אם אתה בטוח שתזכה בה, ואתה אף פעם לא בטוח שתזכה בה. בפרשת ענת קם, הצנזורית סימה ואקנין-גיל טענה שהזהירה במפורש את “הארץ” לא לפרסם את המסמכים המקוריים, אלא רק להסתמך על המידע שיש בהם: “התרעתי בפני הארץ כי פרסום המסמכים בכתבה של [אורי] בלאו יוביל לחשיפת המקור”. האייטם היה עובד גם בלי המסמך. קרה לי מקרה דומה – פרסמתי כתבה על סכסוך בתאגיד מסוים, שהתבססה על הקלטה שתיעדה שיחה שעסקה בסכסוך הזה. יכולתי לצטט באופן נרחב מההקלטה או להעלות אותה לאתר, מה שהיה מוסיף גם תוכן וגם צבע לידיעה, אבל היועמ”ש של כלי התקשורת שעבדתי בו אמר: “אם תפרסם את ההקלטה החברה עלולה להגיש תלונה במשטרה על האזנת סתר, ואז אתה תצטרך לחשוף את המקור, או להגן על המקור ולהסתכן בהרשעה”. לא פרסמתי את ההקלטה. האייטם עבד גם בלי זה. להבדיל, האייטם על טל עובד גם בלי התוכן המלא של דבריו, שאת הצילומסך המוסתר שלהם הבאתי כאילוסטרציה. הטיעון שלי לא נחלש מהבחירה – אישית, עיתונאית, קרא לזה איך שתרצה – לא לפרסם את הטקסט המלא. עיתונאית, הטקסט המלא לא מעניין אותי – בלי האזהרה המשפטית, זה אייטם למדורי רכילות או תרבות, אולי למדורי ביקורת תקשורת אם אלו חושבים שטאלנט עתיר משכורת שמגונן על ההחלטות שלו ושל המעסיק שלו זה ניוז באיזשהו אופן.
“בעצם ההסתרה אתה זה שהמלכת את דבריו כ’חוק’“, “שעיתונאי לא יומר משהו מחשש להטרלה? זה אפילו מצער מאוד מאוד“. לא מדובר סתם בהטרלה, כמו גולשים שבאים לריב בתגובות בפייסבוק כי משעמם להם, אלא בתביעת סלאפפ, הטרלה שלא סתם עלולה, אלא מכוונת, להפחיד ולהשתיק ביקורת. הדברים שלו הם לא חוק אלא פרשנות שלו לחוק, וכאמור, התמודדות עם זה דורשת משאבים גם אם החוק והצדק לצדי.
“יש פה למעלה איזה עו”ד ואיזו עמותה שדאגו לקבל קרטיד ופרסום אז אפשר היה כבר לשלם לו/להם עוד קצת בשביל חוות דעת כתובה. והתחייבות ג’נטלמנית לעמוד מאחוריך במקרה של תביעה“. אין סיבה שעו”ד יהונתן קלינגר מהעמותה לזכויות דיגיטליות יתחייב לעמוד מאחורי במקרה של תביעה – הוא מצוטט בפוסט כמומחה בנושא, לא כעורך דין שמייעץ ללקוח (גילוי נאות: קלינגר מייצג אותי ונתבעים נוספים של עג”ג במסגרת קליניקה של העמותה לזכויות דיגיטליות, שהוקמה באמצעות כספים שאנחנו הנתבעים גייסנו מהציבור להגנה המשפטית שלנו).
“אז גם פה ארז טל הצליח“. קודם ספיקלצת שהוא רצה לעורר דיון, ועל זה כבר השבתי; עכשיו אתה אומר ההיפך, שהוא רצה למנוע את הפרסום, ואני אשיב גם על זה: הצליח במה? פרסמתי את הפוסט, מי שביקש ממני עותק של הטקסט המלא קיבל אותו, הגולש מיכאל קורלנד פרסם את הטקסט המלא בטוויטר (ואני בעקבותיו), והיה גם רגע של צחוק כשאחד הקוראים שלח לי באימייל צילומסך של הסטטוס וכתב: “הפוסט של ארז טל כבר הופץ ברשת ו[הנה] תמונה שלו”. בעקבות הפולואפ של “צינור לילה”, טל החליט לפבלק את הפוסט ולהסיר ממנו את האיום המשפטי, יום אחרי הפרסום אצלי. עכשיו תחשוב שוב ותגיד לי מי הצליח.
טל מחק את אזהרת זכויות היוצרים מהסטטוס וצירף לו הסבר, שנפתח במילים “במקור הפוסט הזה היה סגור לחברים בלבד – לא רציתי שציטוטים חלקיים שלי יזינו את הדיון המתלהם”. אז במקום לפרסם את הסטטוס מלכתחילה כשהוא פומבי, כדי שכולם יוכלו לקרוא אותו במלואו ולא כציטוטים חלקיים, בחרת לפרסם אותו רק לחברבוקים ולהזהיר משפטית מפני שיתופו. Great success!
מה ארז טל באמת חושב על שי חי?הפוסט של ארז, שהוא לא רצה שתראו
Posted by הצינור on Tuesday, March 22, 2016
ארז טל כתב על שי חי ו”האח הגדול” אבל מזהיר שאם תפיצו את זה אתם מפירים זכויות יוצרים
כמו להרבה ישראלים, גם לארז טל, מנחה-משותף של שעשועון הטלוויזיה “האח הגדול”, יש דעה נחרצת לגבי אחד המתמודדים בתוכנית, שי חי. יש לו גם משהו שאין להרבה ישראלים – נקודת מבט של מישהו שהוא חלק מהתוכנית, ותגובה של אדם מבפנים לביקורת הציבורית על הבמה שהתוכנית נתנה לחי, שהתנהל באלימות לפני שעזב את השעשועון. אבל בעולם הדמיוני ש”קשת” יצרו בכשרון לא מבוטל סביב “האח הגדול”, המנחה צריך להישאר בעמדה של משקיף נייטרלי על המתמודדים בתחרות האותנטית לגמרי.
אז איך מיישבים את הדברים? טל פרסם פוסט בפייסבוק על חי, הגדיר שהוא יוצג רק לחברבוקים שלו (האירוניה של ציפייה לפרטיות לגבי התבטאות עם ערך ציבורי על תוכנית שמאיינת את פרטיות משתתפיה היא כל כך סמיכה שאפשר לפסל בה) – וחתם אותו באיום משפטי עקיף אך חד-משמעי כלפי חברבוקיו ועיתונאים שהטקסט עלול לדלוף לידיהם: “נ.ב. הפוסט הזה סגור לחברים בלבד וכל ציטוט ממנו, מלא או חלקי, בכל כלי תקשורת הוא הפרת זכויות יוצרים”.
בקצרה, לא.
בפירוט: “בטקסט יש זכויות יוצרים כי הוא יצירה מקורית ויצירתית”, אומר עו”ד יהונתן קלינגר מהעמותה לזכויות דיגיטליות. “בפועל, המשפט ‘כל ציטוט ממנו, מלא או חלקי, בכל כלי תקשורת הוא הפרת זכויות יוצרים’ אינו נכון. ציטוט קצר לא יהיה הפרת זכויות יוצרים, וגם לא ציטוט ארוך, במיוחד אם יש חשיבות לאותו הציטוט. בהתחשב באורך הפוסט, בצורך הציבורי ובכך שמדובר בדיווח עיתונאי על הפוסט הזה, ציטוטו במלואו נכנס כנראה לחריג של סעיף 19 לחוק (‘שימוש הוגן’), כך שלא בהכרח יש הפרה”.
אדם רשאי לבקש מחבריו לא להפיץ מידע שחשף רק בפניהם. טל עשה זאת באמצעות אזהרה משפטית. המעשית, הנסיון של טל לנהל את השימוש בציטוטיו באופן שבו בחר לעשות זאת הוא מגוחך. לטל יש הרבה חברבוקים (המספר מוסתר מהציבור, אבל בבדיקה מהירה ובלתי מקיפה מצאתי חברבוק שלו שחולק איתו כ-250 חברים משותפים). אחד מהם עלול להפיץ את הטקסט בוואטסאפ, להעלות אותו לאתר שמאפשר העלאת טקסטים/תמונות בלי זיהוי המשתמש כמו פייסטבין, לשלוח אותו לאתר הדלפות דמוי-וויקיליקס או להדליף לעיתונאי. ואולי הוא יפיץ רק את הדברים שטל אמר על התוכנית, וישמיט את אזהרת זכויות היוצרים שבסופם.
ואז מה? תביעת זכויות יוצרים נגד מדליף שזהותו לא ידועה, או נגד מפרסם, אולי עיתונאי, שציטט את הדברים בלי שידע שטל טוען להגנת זכויות יוצרים עליהם, או ידע אבל חלק על כך משפטית, וכל זה אחרי שהמידע כבר פורסם? מה אתה, שידורי קשת?
הקרטון ששי חי בעט בו הרוס. גם ארז טל. "האח הגדול" שוב מזעזע את המדינה, הנה דעתי.
Posted by Lior Schleien ליאור שליין on Saturday, March 19, 2016
הנה, “הארץ”, תיקנתי לכם את הכותרת על “האח הגדול”
הצנזורית הראשית מנסה להתאים את עצמה לטכנולוגיית המסע בזמן
הצנזורית הצבאית הראשית, אל”ם אריאלה בן אברהם, החליטה להראות לאינטרנט מי הבוסית. היא פנתה לכמה עשרות בלוגרים ומנהלי דפי פייסבוק בדרישה שיעבירו לה טקסטים לאישור לפני הפרסום. במקביל הציגה בן אברהם דרישה שחורגת מתפקיד הצנזורה, להציב נציג מטעם הצנזורה בקבוצות וואטסאפ שמשמשות להעברת מידע בין דוברים ועיתונאים. ינון מילס הכין כתבה בנושא לתוכנית “המגזין עם אושרת קוטלר” בערוץ 10.
הכתבה עלולה להיראות חד-צדדית – כל המרואיינים בה, ואני ביניהם, מותחים ביקורת על הצנזורה ומערערים על הצורך בקיומה, בפרט בצורת ההתנהלות הנוכחית שלה. מדוע הצנזורית עצמה, או נציג מטעמה, או תגובה שלה, לא מופיעים בכתבה? כי היא סירבה להגיב.
לפני תחילת צילומי הכתבה, סיפר לי מילס, הוא פנה לצנזורה, ושיחת ועידה נערכה בין סגן הצנזורית (הצנזורית שהתה באותו זמן בחו”ל) לבין מילס ועורכו. מילס ביקש ללוות את אנשי הצנזורה בעבודתם, לתעד אותה ולשמוע את הצד שלהם, ואו לראיין את הצנזורית ואו לקבל תגובה. בצנזורה סירבו לכל הבקשות, והודיעו שיצפו בכתבה ואחר כך יחליטו אם להשתתף בה.
בהתנהלות עיתונאית רגילה, גוף עיתונאי לא מעביר לגופים מסוקרים את הכתבות עליהם במלואן לפני שהם מחליטים אם ואיך להגיב. הגוף המסוקר מקבל בקשה לתגובה, או יושב מול כתב ועונה על שאלות, ואת הכתבה המלאה הוא יראה כשהיא תתפרסם. הצנזורה זוכה לראות מראש כתבות עליה לפני פרסומן משום שהעיתונאים נדרשים להגיש לבדיקת הצנזורה כתבות שעוסקות בעבודת הצנזורה. כך זוכה הצנזורה לפריבילגיה נדירה ובעייתית, שבה היא לוקחת חלק בעריכת כתבות על עצמה.
(“מהקטעים שהם צינזרו עולה שהם ממש לא מבינים מה קורה באינטרנט”, מעיד מילס. למקרה שזה לא היה מובן, למשל, אחרי שפרשת בן זיגייר פורסמה בתקשורת בחו”ל ואחריה באתרי חדשות בישראל, ואז הצנזורה דרשה מהם להסיר את הפרסומים).
גם אחרי הצפייה בכתבה של מילס סירבו בצנזורה להגיב על העובדות והדעות שהושמעו בה. זה לא היה מפתיע – בצנזורה תחת בן אברהם לא חזקים בשקיפות. כשהצנזורה פנתה לכשלושים הבלוגרים והפייסבוקאים בדרישה שיעבירו לה כתבות לפני הפרסום, היא סירבה למסור את שמותיהם, למרות שעליהם עצמם לא אסרה (ככל הידוע) לפרסם שפנתה אליהם; כלומר, סירובה לחשוף את שמותיהם לא נובע מסיבות בטחוניות אלא מסיבות אחרות, אולי מרצון להימנע מדיון ציבורי וביקורת.
הצנזורה מסרה תגובה לכמה כלי תקשורת שדיווחו על צעדיה (“העין השביעית” לא היה אחד מהם; בן אברהם מתייחסת לבלוגים ולדפי ופייסבוק ככלי תקשורת לצורך החלת הסמכות שלה עליהם, אבל מגזין ביקורת תקשורת שפועל יותר מעשרים שנה לא ראוי לתגובתה), אבל הראיון היחיד שהצלחתי למצוא בנושא התפרסם בטיים אאוט תל אביב, ובו אמרה בן אברהם לכתב עמית יולזרי: “כבר כמה שנים שאנחנו עובדים עם דפי פייסבוק שמגדירים את עצמם כאתרי חדשות והם דפים ציבוריים. כבר ביצענו פניות כאלה בעבר, ומה שחדש עכשיו הוא רק האנשים שפנינו אליהם. […] הצנזורה נמצאת גם ברשת, במקרים שבהם היא צריכה להיות, אבל לא בעמודים פרטיים או בקבוצות נטולות רלוונטיות. […] חופש הביטוי עומד לנגד עינינו, אנחנו מצמצמים למינימום את מעורבותנו ובודקים היכן יש שיח ביטחוני שגולש לרשת. אני לא נכנסת לדפים פרטיים ולבלוגים בנושאי אופנה ומזון אלא למקומות שמועדים לעיסוק בענייני ביטחון, פתוחים לציבור ומוגדרים כעוסקים בחדשות”.
ההתנהלות הבלתי שקופה של הצנזורית בן אברהם בולטת לרעה מול זו של הצנזורית הצבאית הראשית הקודמת, סימה ואקנין-גיל, שהתראיינה לא אחת והסבירה את עמדתה לגבי פעילותה בכלל, ובנושא הצנזורה מול בלוגרים וכותבים ברשתות חברתיות בפרט, וגם פרסמה לקראת סיום תפקידה מאמר שבו קראה לבצע רפורמה במוסד שבראשו עמדה כדי להתאימו להתפתחויות הטכנולוגיות והחברתיות. נראה שבן אברהם מנסה להתאים את הצנזורה הצבאית לטכנולוגיה של מסע בזמן לשנות החמישים.
גיא פינס: “המהפכה לא תטולווז”
“אפילו אנחנו הופתענו לראות אנשים בוגרים שנכנסים כל כך עמוק לתככי הריאלטי, משקיעים כסף וזמן והרבה רגש”, תמה גיא פינס על אייטם שסיפר על קבוצת מעריצים של שי חי, משתתף בתוכנית הבידור “האח הגדול”. המעריצים יצאו להפגנה מול אולפני נווה אילן, מה שהוציא מפינס נזיפה כלפיהם: “האנרגיה הזאת היתה יכולה להיות מתועלת למאבק חברתי צודק, ממתווה הגז ועד דיור בר השגה”. הדברים נאמרו הערב בתוכנית “אפוסטרוף עם גיא פינס”.
והאוסקר הולך ל”ספוטלייט”, סרט לזכר העיתונות החוקרת
הסרט “ספוטלייט” של טום מקארת’י מספר על קבוצת עיתונאים ותחקירנים מהבוסטון גלוב, אשר תחקירם על פרשת ההתעללות המינית של כמרים בילדים בכנסיה הקתולית במסצ’וסטס זיכה אותם בפוליצר.
יעקב אילון, ערוץ 1: “׳ספוטלייט׳ – סרט חובה לעיתונאים ולמי שמתגעגע לעיתונות במיטבה”.
דורון רוזנבלום, לשעבר הארץ: “‘ספוטלייט’: סרט בסדר, תקני, אפילו קצת שבלוני. לא ממש מבין את ההתפעלויות (אלא אם כן עתונאינו הדלים והנדכים חושבים שזה עליהם)”.
חגי סגל, מקור ראשון: “מה שיפה בספוטלייט הוא שהכתבים והעורכים המככבים בו לא מתוארים כסופרמנים אלא כפועלים חרוצים של המשימה העיתונאית החשובה שקיבלו על עצמם”.
גדעון דוקוב, מקור ראשון, נרג: “צוות של 4 אנשים בני 40+, ראש צוות עם 29 שנות ניסיון, עובדים חודשים על סיפור אחד שהם בוחרים. בישראל צריך לסווג את ספוטלייט בז’אנר מדע בדיוני”.
נועה קארו: “הגיל הממוצע בקולנוע הוא 65 #ספוטלייט”.
ספוטלייט זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ל-2015, וכן באוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. “רואים, עיתונות היא לא כזאת גרועה #ספוטלייט”, כתב בראיין דייוויס מהאוסטין אמריקן-סטייטסמן. הטפיחה של האקדמיה האמריקאית לקולנוע על כתפה של האחות הפחות זוהרת, כמו גם הפער בין הערב המוזהב לבין היומיום החלוד, לא חמקו מעיניהם של עיתונאים ושאר חברי אומת הרשת.
אניל דאש, וויירד: “לא היה סביר שסרט על שורדים נואשים בעולם גיהנומי, מורעב-למשאבים יזכה בסרט הטוב ביותר, ובכל זאת ספוטלייט ניצח את מקס הזועם: כביש הזעם”.
יאיר טרצ’יצקי, ארגון העיתונאים: “שמח שהאוסקר הולך לספוטלייט, סרט שמציג עיתונות חוקרת בתפארתה, אבל חבל שתעשיית הפרסים תמיד נזכרת לפרגן למישהו רק רגע לפני שהוא מת”.
סון אנגל רסמוסן, הגרדיאן, אקונומיסט, וויקאנדאוויסן: “כבוד ל#ספוטלייט ולעיתונאים האמיצים והעשויים ללא חת שהוא מציג. כמו כן כבוד לכל הפרילאנסרים שכותבים על זה הערב טורי דעה ב-100$”.
ציפי שמילוביץ, ידיעות אחרונות:
“עיתונאי: אני כל כך גאה שספוטלייט זכה באוסקר!
כן, מגניב! על מה כתבת היום?
עיתונאי: ’32 סיבות שצפרדעים הם חיית המחמד הכי טובה'”
ציון נאנוס, חדשות 2: “ספוטלייט סרט זניח יחסית שיישכח במהרה.מהאוסקר הזה יזכרו את המחאה על העדר השחקנים השחורים ואת הזכיה ונאום שינויי האקלים של די קפריו”.
רמי יצהר, “עניין מרכזי”, גלצ: “מפתיע. הסרט הטוב ביותר הוא ‘ספוטלייט’. סרט קטן על מאבקם של עיתונאים בהטרדות מיניות בכנסיה. סרט בינוני מינוס. בחירה מוזרה למדי”.
בנימין טוביאס, ידיעות אחרונות: “מזל טוב ‘ספוטלייט’, הצטרפת לרשימה של זוכי אוסקר ביזיוניים, סרטים חסרי חשיבות מעבר לחמש דקות בהם הם שוחררו שיהפכו לפרטי טריוויה של “מה לעזאזל הם חשבו לעצמם” בחידוני אוסקר עתידיים. איכס.”
עינב שיף, ידיעות אחרונות: “עיתונאים שמתבאסים רצח מזכייה של ״ספוטלייט״: כאילו, לא נעים לכם שהמקצוע שלכם קיבל רגע קטן של זוהר בים של חרא?”. בתיה גלעדי השיבה: “אולי זה מרגיש כמו שהאחרון יכבה את האור וזה”. מואב ורדי, ערוץ 10: “אתה מזכיר לי את אלה שאומרים שצריך היה לסלוח לאולמרט על השחיתות כי הוא כמעט הביא שלום”.
גלית חתן, לשעבר גלובס: “אז העיתונאים זכו. ספוטלייט. חבל שבמציאות זה לא ככה, והענף שלנו שוקע לו בנחת”.
מייקל ב’ דוהרטי, ד’ה וויק: “לחבריי העיתונאים: מערבונים היו בשיאם כשחיי הקאובויים היו לקראת סיומם. עיתונות הפרינט זוכה באוסקר כש…”
עמיר שיבי, ממיסט: “בועז ביסמוט, אני זוכר שפעם היית עיתונאי אז אני חייב לשאול, מה דעתך על הזכייה של ‘ספוטלייט’ באוסקר?”
מה עושים עכשיו?
וויל פדרמן, פורצ’ן:
“■ להשיג אוסקר לליאו
■ ללתקן את הגיוון
■ ללפתור את שינוי האקלים
□ להציל את העיתונות
”
איימוס אייקמן, ד’ה אוסטרליאן: “עכשיו שספוטלייט התגלה כפופולרי אצל ההמונים, גם אני רוצה צוות עם זמן ומשאבים בלתי מוגבלים לרדוף אחרי סיפורים שבחרנו בעצמנו”..
דני האג’אר: “אם אהבתם את #ספוטלייט, אתם עשויים ליהנות גם ממינוי לעיתון ממש”.
לסיכום:
אזי: “העיקר שבפרס הסרט הטוב ביותר זכה הזרקור מת מצחוק”.
ובחזרה לעבודה:
הולי בראקוול, Gadgette: “כעיתונאית אני פשוט נרגשת לראות ש#ספוטלייט זכה ב#אוסקר. *חוזרת לכתוב ’10 דברים שהכלב שלך שונא בך'”.
התפרסם בגירסה שונה בוואלה ברנז’ה, 29.2.2016
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
