רקבת ישראל

פוסט של Figgy

09:22 תחנת הרכבת חוף הכרמל, רציף 2, חום שלוציפר היה מתגאה בו, לחות 80%. כריזה: “רכבת ישירה לתל אביב ובאר שבע תצא מרציף מס’ 2. הרכבת תעצור בתחנות…”. הצצה לעבר האופק. אין סימן לרכבת.

09:33 רכבת נעצרת ליד הרציף, הדלתות נפתחות. איש על קביים נרמס בניסיון לרדת ממנה בעוד ההמונים נאבקים לעלות עליה.

09:35 עדיין עולים לרכבת. כבר אפשר להריח את הארץ המובטחת: מיזוג מעורב בצחנת צפיפות.

09:36 בפנים. משרכת דרכי בין מאות אנשים. סבתות עומדות במעברים, חיילים שרועים פרקדן על כל פיסת רצפה, אין מקומות ישיבה אפילו על המדרגות. מזוודות ותרמילים גודשים כל פינה. תאי המטען למעלה – ריקים לחלוטין.

09:37 מוצאת מקום עמידה פנוי ליד משפחה שקטה למראה.

09:40 שון ממשפחת שקטים-למראה, בן כ-3, מודיע בדמעות שהוא רעב. אמא שולפת במבה.

09:42 ירדן ממשפחת שקטים-למראה, בת כ-5, מודיעה בקולניות שהיא צריכה פיפי. אבא וירדן מנסים לפלס דרך לשירותים, סנדליה של ירדן דורכים על האנשים במעבר. איה.

09:45 רגליי כורעות תחת העומס. נכנעת ומתיישבת במעבר המטונף.

09:47 אבא וירדן חוזרים מהפיפי, מפלסים דרך במעבר. איה!

[הרכבת המהירה לתל אביב נעצרת באמצע שום מקום. ממתינים.]

09:48 שון משועמם, משליך את הבמבה, צווח ורוקע ברגליו. מרחבי הקרון ומעבר לו עונה לזעקותיו להקת פעוטות בזעקות ורקיעות הזדהות.

09:48 ירדן בוכה, שואלת מתי כבר נגיע ללונה פארק. זה מזכיר לרביד, הילדה ברביעיית המושבים הסמוכה, שגם היא ממש רוצה להגיע כבר ללונה פארק. אמא של רביד לא סבלנית כמו אמא של ירדן, ומאיימת להחטיף לה עם סנדל פלטפורמה מוזהב: “את באמת רוצה לנסות את הסבלנות שלי???”.

09:50 צחקוקים נשמעים משמאל. בחורה בשם זיו מאפרת את חברתה עומר ביד יציבה ומנוסה חרף טלטולי הרכבת. שיר, המביטה בשתיים תוך סידור המחשוף הרחב שלה, מהרהרת בקול: “למה אתם מתאפרות יא סתומות, ממילא תתרטבו במימדיון!!!1”.

09:52 מחלצת יד פנויה מבעד להמונים הדחוסים על רצפת המעבר, מצליחה להפעיל את נגן ה-MP4. בוחרת מוזיקה קלאסית מרגיעה, עוצמת עיניים.

09:53 מוצרט נחרד לקול זעקות השבר של עומר, שהמסקרה נזלה לה לתוך העין בגלל זיו הזונה הזותי שלא יודעת לאפר. עומר מפלסת דרך לשירותים לשטוף את העין, בעוורונה דורכת על כל היושבים במעבר. איה!

09:54 אלירן – החבר של שיר, מתברר – מפעיל את נגן הסלולר שלו לקול מצהלות חבריו, בעוד שיר מתיישבת על ברכיו. בטהובן מודה לאלוהיו על חירשותו. אני, לעומת זאת, שומעת את המוזיקה וגם את מצמוצי הנשיקות היטב מבעד לאוזניות הנגן שלי. אי משם משמיע נגן סלולרי אחר מוזיקה בערבית; אלירן מתעצבן על החוצפה של האנשים האלה. הדי פיצוצים נשמעים, אבל זה רק המסטיק של שיר.

09:55 שון וירדן מתקוטטים, אניצי במבה נושרים על קהל יושבי הרצפה. מחליטה לחפש מקום ישיבה אחר, ויהי מה. מתרוממת במעבר הדחוס כדי לקום, בדיוק ברגע שבו עומר חוזרת מהשירותים, דורכת על שולי החצאית שלי וחושפת את תחתוניי לסובבים. פרצי צחוק מסביב. נמלטת בכלימה.

[הרכבת המהירה לתל אביב נעצרת באמצע שום מקום. ממתינים.]

09:56 מוצאת מקום ישיבה פנוי על רצפת קרון אחר, בקרבת אנשים מבוגרים רציניים למראה, חלקם נועצים מבט מזוגג בלפטופ שמולם. תוהה אם השמועה על חשיפתי כבר הגיעה לקרון הזה.

09:57 גבר רציני-למראה שולף סלולרי, פוצח ב”מה עניינים, איש? אז ‘תה בא ביום שישי?”. קולו – בריטון רועם. אפילו בטהובן כבר הרים ידיים, ואני מכבה את הנגן.

09:58 אישה רצינית-למראה עסוקה בהקלדה אטית של הודעת SMS ארוכה. כנראה אינה יודעת על האפשרות לבטל את צלילי המקשים, או לחלופין להנמיכם. רצף ארוך וצפצפני של לחיצות מלמד אותי שהיא גילתה טעות בהקלדה אי שם באמצע, מוחקת הכל ומתחילה מחדש.

09:58 גבר רציני-למראה 2 מקבל שיחה. מתברר שהעסקה של מכירת המכונית אולי לא תצא לפועל, כי המטומטמת לא מבינה שקילומטראז’ כזה הוא ממש נורמלי למכונית בת 11 שנה.

09:59 בת-אל, שיר-אל ואור-אל חולפים בריצה (איה!!), צווחים בגיל. אישה במטפחת מדדה אחריהם תוך צעקת שמותיהם, נוחלת כישלון חרוץ בלהסיע עגלת תינוק במעבר זרוע-האנשים. התינוק שולח יד מהעגלה, אוחז בחצאיתי ביד דביקה, מסרב להרפות.

09:59 דפיקות רמות אי שם במורד הקרון; עוד מישהו נתקע בשירותים.

[הרכבת נעצרת באמצע שום מקום בחריקת בלמים. אנשים מועדים בהמוניהם. ממתינים.]

10:00 אחד ממאבטחי הרכבת עובר בחיפזון, רומס את השרועים במעבר, צוחק צחוק וולגרי לתוך מכשיר הקשר. אישה שואלת אותו למה הרכבת נעצרה. אין תגובה.

10:05 בחורה מקיאה במעבר, האנשים סביבה מתפזרים בבהילות. סוף סוף יש פיסת מקום פנויה ברכבת.

10:07 מביטה מבעד לחלון לבדוק איפה אנחנו, אך כל שהעין רואה הוא הכרזות של Taster’s Choice שמודבקות על כל חלונות הרכבת. נו, כל פרסומת היא ברכה כל עוד הם משתמשים בכסף כדי לשפר את השירות לנוסעים.

10:13 חרדי נדחק בין ההמונים ושואל מי רוצה להניח תפילין. אני תוהה מה הוא יעשה אם אגיד “אני”.

[הרכבת מתקרבת לתל אביב. הכריזה האוטומטית מופעלת, מודיעה על עצירה בתחנת תל אביב אוניברסיטה. מיד מתחילה כריזה חדשה, מודיעה על תל אביב מרכז. מתחילה כריזה חדשה, מודיעה שמגיעים לתל אביב השלום. מבטים מבולבלים מסביב.]

[הכריזה הלא-אוטומטית מופעלת, מודיעה על התחנה הנכונה ומספקת עוד קצת אינפורמציה בשפה זרה שאני מתקשה לפענח – אולי זו עילגית.]

10:16 חיילים מתגודדים ליד דלתות היציאה. שניים – ששמותיהם, ככל שהצלחתי לקלוט מן השיחה, הם “גבר” ו”אחי” – מנהלים דיון מעמיק בעניינים שביטחון שדה יפה להם.

10:20 הרכבת המהירה לתל אביב מגיעה ליעד באיחור של כ-20 דקות.

עכשיו אני יודעת סופית שהזדקנתי, כי בראשי אני מבצעת יום יום את הספירה לאחור: רק עוד 13 ימים לסיום החופש הגדול.

____________________________
היה זה פוסט של Figgy, שהתפרסם לראשונה בבלוגה “שותף נולד“

21 באוגוסט, 2010 | בנושאים: 404, עירוניה, תל אביב | 19 תגובות

הפרדה בין נשים לגברים בדיזנגוף סנטר

בצהרי יום שישי (6.8.2010) נכנסתי לדיזנגוף סנטר משער 7, השער הדרומי על קינג ג’ורג’, ליד קסטרו ובורגראנץ’. בשער עמדו שני שומרים. הם דרשו מהנכנסים להתמיין לפי מין: נשים אצל השומר מימין, גברים אצל השומר משמאל (שנראה לי דתי בחזותו לפי הזקן, אבל אני לא יודע בוודאות). שעה מאוחר יותר יצאתי מאותו שער, והשומרים המשיכו בכך. מה העניין?

מדיזנגוף סנטר נמסר בתגובה: “עקב עומס גדול במיוחד שנרשם בשער 7 בכניסה לדיזנגוף סנטר, תגברה הנהלת הסנטר את שער זה ב-2 שומרים. על מנת להקל על כניסת העוברים והשבים בשער זה, ביקשו השומרים מכל מי שיש לו תיק להתרכז לתור אחד שייבדק ע”י השומר האחד, ולמי שאין תיק להתרכז לתור המקביל שייבדק ע”י השומר השני. מטבע הדברים, מי שנוהג לסחוב עימו תיק לכל המקום הוא המין הנשי, ולכן נוצר מצב מקרי לחלוטין ששני התורים שנחלקו בכניסה לשער זה, היו תור אחד של נשים ותור שני של גברים. אבקש לציין, כי מדובר במקרה חד פעמי לחלוטין, ולא מתוך מדיניות של הנהלת הסנטר”.

שוחחתי עם היחצנית והסברתי לה שההפרדה לא התבססה על נשיאת תיקים אלא על מין הנכנסים, ובהמשך נשלחה תגובה מעודכנת: “לא הייתה שום כוונה לבצע הפרדה בין נשים לגברים, אלא לרכז את נושאי התיקים בעמדת בידוק אחת (ובד”כ מי שנושאות תיקים הן נשים) ולמי שאין תיק להתרכז לעמדת בידוק מקבילה ומסלול מהיר יותר. זאת מודגש אך ורק על מנת להקל על באי הסנטר ולקצר את התור ולא משום סיבה אחרת. העירו את תשומת ליבנו כי אחד השומרים הפנה נשים לעמדה אחת וגברים לעמדה שנייה מתוך אותה הנחייה וכוונה. מייד שהעירו תשומת לבנו לכך, אחראי הביטחון הבהיר למאבטחים לא להשתמש במונח זה. יש לציין כי מדובר במקרה חד פעמי לחלוטין, ולא מתוך מדיניות של הנהלת הסנטר. ידוע כי הנהלת הסנטר מקדמת בברכה את כל באיה באשר הם ללא הבדל דת גזע ומין”.

13 באוגוסט, 2010 | בנושאים: 404, עירוניה, תל אביב | 20 תגובות

חנויות בירושלים, 1990

פוסט של אבי גולדברגר

בתחילת 1990 נשלחנו לעשות עבודה מטעם בית ספר על חנויות בירושלים. אני ועמנואל, חבר מהכיתה, יצאנו למרכז העיר וצלמנו כמה תמונות. רוב החנויות האלו כבר לא קיימות ונראה לי שזה תיעוד מעניין.

התמונות בגודל מלא ופירוט אחרי הקיפול.

להמשך קריאה

11 באוגוסט, 2010 | בנושאים: 404, ירושלים, עירוניה | 22 תגובות

למה אין בתל אביב שווארמה נורמלית

פוסט של יהונתן זילבר, אתר GVR

לכאורה, הנושא הוא סוגית פופיק, מעניינת רק אותי ואת החצי מיליון חברים שלי שגרים בבועה. רק לכאורה. למעשה אנחנו דנים עכשיו במשהו שצריך להטריד כל ישראלי באשר הוא, גם אם הוא מגיע לתל אביב מחיפה רק פעמיים בשנה, וכל הזמן הקצר שהוא פה הוא מבלה עם מקל כביסה על האף. תל אביב היא הבירה הקולינרית של ישראל, דברים שקורים בה היום יהיו הבון טון בפריפריה בעוד חמש שנים, ואין בה אפילו שווארמה טובה אחת. איך זה קרה? ולמה?

קודם כל, להנחות היסוד. שווארמה: מאכל שהיה פעם טורקי, אבל היום מוגש מגולגל בלאפה, מכיל טחינה מבקבוק לחיץ ולעיתים קרובות כרוב סגול, והמרכיב העיקרי בו הוא תערובת, במינונים שווים, של שומן כבש ובשר חיה שאין אפשרות לזהותה, אבל כנראה לא חתול כמו שכולם אומרים, אחרת לא היו כל כך הרבה פאקינג חתולים על הפחים מתחת לבית שלי. בשווארמה אין יוגורט במו בטורקיה, כי שווארמה טובה היא עממית, ועממי זה כשר. עוד דרישות יסוד לשווארמה: שיפוד מסתובב למיקסום חשיפת הבשר לזבובים; כמו כן האיש שמוכר אותה צריך להיות בעל כרס וטי שירט מלוכלך, לקרוא לך אבאלה ולהחזיק שטר של לירה מודבק לנירוסטה מעל הראש שלו. תל אביב: עיר במזרח התיכון, שאינה רמת גן, שם דווקא יש שווארמה בסדר. שווארמה טובה: כזאת שאחרי הלאפה הראשונה, אתה מעוניין לקנח בעוד מנה ממנה, ולא ללכת לבית המרקחת לקנות כדורים נגד משהו שהולך לקרות לך באיזה שהוא חלק ממערכת העיכול. שווארמה מצויינת: אתה קונה שתי לאפות ומקנח במנה בצלחת, כי מי יכול לאכול כל כך הרבה לחם.

וכעת לדיון בטענה המובעת בכותרת. אם כבר מדגדג לך באצבעות לרדת לתגובות ולכתוב מילים כמו “כתר המזרח”, “הטורקי בנחלת בנימין”, “לחמעג’ון”, לך על זה גבר: ב-GVR משלמים לפי טוקבקים ואני לא רוצה לפגוע לך בחופש הביטוי. אבל אם כתבת כתר המזרח, אתה בן ארבעים ומעלה — השווארמה הזאת הייתה טובה בפעם האחרונה כשחזרת מהעממי לראות “הצריף של תמרי” — וחוץ מזה, הטורקי בנחלת בנימין ולחמעג’ון זה אותו דבר. יוצא דופן אחד: אצל בינו בד”ר שקשוקה ביפו יש ביום שישי מנה בצלחת של פיסות כבש אמיתיות, בצל, טחינה שלבכות (בשביל זה הבצל, להסוות את מקור הבכי) ופיתה קלויה על הגריל. אבל זה בא בצלחת, אין שם שום שיפוד, ולך תשיג חנייה ביפו. לא. שווארמה זה עניין של דוכנים. אתה נכנס, אתה מחכה מקסימום חמש דקות בתור. אתה מקבל שווארמה תוך דקה. אתה אוכל אותה. אני נאלץ לפסול את בינו הפעם.

בתל אביב אפשר להשיג שווארמה בסדר. שווארמה בסדר: אתה נכנס רעב ויוצא לא רעב. שום דבר מרגש. שווארמה זה עניין מרגש, הערימות הדקות האלו של הבשר החצי פריך, חצי שרוף, חצי רך, לפעמים קצת מדמם, אם חטפת רעב מוקדם מדי בבוקר. אם אתה עומד בפיתוי ולא דוחף בפנים עמילנים משבשי-טעם כמו חומוס וצ’יפס, ונשאר נאמן כמה שאפשר למקור עם בצל, פטרוזיליה, עגבניות על הגריל ויאללה, גם טחינה, אתה זוכה לחוויה קולינרית בת חמש דקות שהיא כל כך חזקה, עד שהיא ידועה ביכולת שלה להחזיר הביתה נמושות שהיגרו למיאמי, לשלוח בעלי כרטיס חופשי חודשי לבילעין לזרועותיה של קצינת הקישור שלהם ולהחזיר מהפסקת הצהריים שלהם ולמשרד ולעבודות המשעממות שלהם גם את המבועסים שבשכירים. למעשה, אם היה לטורקים שכל לשים על המרמרה שווארמיה צפה, לא רק שהיינו נותנים להם להכנס לעזה, היינו עושים להם ליווי צבאי מלא. תמורת חצי לאפה לכל לוחם שייטת. חמוצים בצד.

עכשיו אתה מבין למה מדובר בסוגייה לאומית. אם אתה מאלו שחושבים שתל אביבי פירושו נהנתן מאניאק חובב מין אחורי מנותק מהעם משתמט חובב מדונה סלאש להקות אינדי מעפנות בועה בועה בועה, עכשיו אתה יודע למה: אין להם לתל אביבים אף שווארמה אחת שתחזיר אותם לחיבוקו העממי של העם.

שאלתי את ההוא מ”הסביח של עובדיה” (“הוא עובד, אני עובדיה. הוא שם, אני פה”) מרש”י פינת קינג ג’ורג’, בעל הסביחיה הכי טובה בשכונה (פיתות חמות, ביצים מתבשלות לאט בפחיות חמוצים גדולות), איך זה שיש כל כך הרבה אוכל רחוב מעולה ואפילו לא שווארמה נסבלת אחת. חמש דקות הליכה מעובדיה, בטשרניחובסקי, אפשר למצוא סביח אגדי אחר, זה שמכונה בחיבה “הנאצי של הסביח” בגלל השלט שלו, “אין סביח בלי חציל”, וזה שהוא צועק עליך אם אתה לא רוצה עמבה. את מגוון הפלאפליות המעולות ברדיוס של רבע שעה הליכה משם אני לא מעז אפילו למנות (סבבה. בנין (“ג’וני”) בטשרניחובסקי, הקוסם בשלמה המלך, ג’ינה במנחם בגין, ד”ר סעדיה בקינג ג’ורג’, באמת שרק התחלתי). ההוא, מעניין אם הוא עובד, אמר שזה קשור למחירי הבשר. לך תשיג כבש טוב במחירים סבירים, הוא אמר, ועוד תשלם שכירות ומיסים באמצע תל אביב. מסחרית זה לא נכון: אתה יכול למכור אותה כמות של בשר פיגולים כי ממילא אם אתה אנין טעם בתל אביב, אתה לא תלך על שווארמה. עזוב אותך, אתה מבעס אותי, אמרתי לו, תעשה לי סביח בלי עמבה.

יהונתן זילבר הוא מייסדו ועורכו הראשון של מגזין GVR, שם פורסם הפוסט לראשונה

• טל גוטמן דווקא חושב שיש שווארמות טובות בתל אביב

עוד ב-GVR:
• הייתי טכנאי המקררים של כלבתו של ד”ר שולץ / דן תורן
• למה אתה ואני עניים / צחי בדרה
• גבר: דון דרייפר חוזר / חגי אלקיים

30 ביולי, 2010 | בנושאים: 404, אוכל, עירוניה | 11 תגובות

We Are דיבולט

פוסט של דפנה לוי

כמו את כל הידיעות המשונות מהסוג הזה, גם את זו שמעתי רק בחצי אוזן, ברדיו, בשש וחצי בבוקר, תוך כדי נהיגה: באשקלון ישנו רחוב שאיש אינו יודע על שם מי הוא קרוי. לא התושבים, לא זקני העיר, לא אנשי העירייה וגם לא אחד, אלי שבי, ששימש משך שנים רבות יו”ר ועדת השמות, שהיא, כידוע, מעניקה את השמות לרחובות. לרחוב הזה קוראים “דיבולט”, ובין ההסברים הדחוקים שניסו אנשי העירייה לספק לתושביו, שסקרנותם התעוררה יום אחד (מן הסתם בהשפעת החום הכבד, הלחות הבלתי נסבלת ואיומי הקסאמים מעזה) היתה ההשערה כי מדובר באחד ממקימי העיר, ותיקי המקום שזה היה כינויו בקרב החבר’ה, או שמדובר בשבועונו של הרצל Die Welt, משלהי המאה ה-19, שתועתק לעברית בצורה יצירתית מאוד.

למרות שנולדתי וגדלתי באשקלון לא שמעתי מעולם על רחוב דיבולט, ומן הסתם גם לא תהיתי על שם מי נקרא. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שמאז עזבתי את העיר היא הכפילה או שילשה את גודלה, אבל גם כשהייתה עיירת חופים זעירה וידידותית למתגוררת, מעטים בלבד הכירו בה את שמות הרחובות. ידענו שזה גר מאחורי גן מירה, ההיא בקצה של הדשא הגדול, ההם ליד מגרשי הטניס או מול קולנוע רחל או באחת השכונות שכונו על שם הקבלן המבצע (“רסקו”), המשכן (“צבא קבע”) או האווירה הכללית (“חסכון א” ו”חסכון ב”).

האמת היא שזה העניק ניחוח אירופאי לעיר הקטנה ההיא, שהייתה פעם תחומה בין הדיונות לים: גם בלונדון, ברלין, וינה ואדינבורו הרי קוראים לרחובות בשמות פונקציונאליים כמו “הרחוב הראשי” או “רחוב השוק” או “הסמטה הממש קטנה” או “הרחוב שאורכו מייל וחצי”. ולא מפתיע לכן לגלות בגוגל, ש”דיבולט” הוא גם שמה של איזו שושלת סקוטית (ומותר להניח שאיש מבניה מעולם לא שמע על אשקלון).

בעיני מדובר בשם מצוין לרחוב. העמימות הזו מסירה ממנו את המשא האידיאולוגי שיש לרוב שמות הרחובות בארצנו. כל עוד אין לאיש מושג על שם מי או מה ולמה ומתי הוא נקרא כך, הרחוב נשאר נקי מקולוניאליזם תרבותי, וכל מי שעובר בו יכול להמציא לעצמו הסבר משמח משלו. למשל שבשפה נכחדת של שבט עלום “דיבולט” משמעו “הרחוב שהכי נעים לגור בו”, או מה שיותר סביר: “רק עוד 20 שנה למשכנתא, יא מניאק”.

דפנה לוי היא עיתונאית, כותבת על ספרים ואנשים ובעלת הבלוג “המדור לאיבוד קרובים“, שם התפרסם הפוסט במקור

29 ביולי, 2010 | בנושאים: עירוניה | 5 תגובות

הופעות בישראל: סרטון הדרכה

נועם חמו יצר סרטון הדרכה מונפש ומוצלח להופעות בישראל. הסרטון הוא פרוייקט הגמר שלו במחלקה לעיצוב גרפי ותקשורת חזותית של המרכז לעיצוב ולחינוך ויצ”ו חיפה.

המדריך הזכיר לי את המעברונים בסרט The Boys & Girls Guide to Getting Down, שהוא פנינה משונה בפני עצמו.

25 ביולי, 2010 | בנושאים: 404, עירוניה | 3 תגובות

מה זה ירוק, כתום, אדום ומחייך?

“יש הפתעות שאתה פשוט לא יכול שלא לחייך מולן”, אומר רועי זוהר על הרמזור המחייך שצילם ביציאה מנווה חיים לכביש 4.

19 ביולי, 2010 | בנושאים: עירוניה, תמונה שווה | 3 תגובות

חוק עזר עירוני: פלאשמוב

פלאשמוב תמוה הזכיר ל”איציק הובלות” חוק נשכח אבל חשוב:

לפי חוק עזר עירוני 46/ג, נוסח משולב התשס”א,
“לא יערוך אדם פלאשמוב בדיזנגוף סנטר,
יען כי נמאס וזה נעשה פעם אחת ועוד אחת ועוד אחת.”
ועל פי סעיף 46/ד – “לא יצולמו עוברי אורח מופתעים ומצחקקים ממעשה הפלאשמוב”.

13 ביולי, 2010 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עירוניה | 6 תגובות

מדרכות תל אביב הן מגרש החניה של העירייה

[עדכון 10:15: גם הבוקר חונה על שדרות רוטשילד מכונית של העירייה. ראו בסוף הפוסט]

מכוניות בשירות העירייה חוסמות מדרכות. יהונתן קלינגר ואני תיעדנו שתיים ודיווחנו לעירייה. התגובה היתה שהעירייה תבהיר את הנושא לקבלנים שעובדים בשירותה (ולא תקנוס אותם, נניח). אבל זה המשיך. וזה ממשיך. וזה לא שהיינו צריכים לחפש, המכוניות פשוט היו שם.

שלישי בבוקר, קינג ג’ורג’, מול גן מאיר, מכונית עם נגרר חוסמת את המדרכה וחתיכה מהכביש:

אותו בוקר, שדרות רוטשילד, מכונית עם נגרר חוסמת נתיב אופניים בשדרות רוטשילד:

[עדכון 10:15] הפוסט הזה והפוסט בהיתוך קר למפגרים נכתבו אתמול ותוזמנו להבוקר. בבוקר קלינגר היה בשדרות רוטשילד ומצא את המכונית מאתמול חונה שם גם היום, כשהעובדים לא שם. אם כי לפחות הפעם הם חנו על החול באמצע ולא חסמו את נתיב האופניים.