אל-בנק
קומוניקט:
בנק מזרחי-טפחות נרתם השנה לסייע לפרוייקט באל סם בו מטופלים ילדים בגילאי 7-10 שאחד או שני הוריהם מכורים לסמים.הבנק תרם סכום נכבד לטובת הפעילות ועובדי המוקד התל אביבי של הבנק יתנדבו בפרויקט “חיבה וחוויה”- שבו ילוו את הילדים לאורך השנה במפגשי העשרה שונים.
איך אני אוהב שלוקחים ממני כסף ואז תורמים אותו לצדקה כדי לעשות שם טוב על חשבוני ועוד לקבל פטורי מס. התרומה הזאת נותנת משמעות חדשה למונח “עמלת שורה”.
Pretty Woman / Prête-moi ta main
הדמיון בין הפוסטרים של הסרטים אישה יפה וכלה בהשאלה (ובדוחק, גם הדמיון התעתיקי בין השמות שלהם), לא יכולים להיות מקריים.
[עדכון] םןףךץ: xkcd הישראלי
יעל הראל (כתיבה) ו-The man behind the machine (ציור) מריצים את םןףךץ, גירסה ישראלית של הגיקומיקס האהוב xkcd.
צעצועים, רצועה מהקומיקס החדש של יעל הראל ו-The man behind the machine
[עודכן ב-8/7/2007, 12:26]
חימום איתי במחבט
מישהו לא עשה הגהה לתרגום לעברית של הוראות השימוש של רוטב בזיליקום של ברילה, מה שרק משפר אותן: “לחמם חימום איתי במיקרו […] להקפיץ במחבט”.
אם מישהו מתכוון לנסות להכין פסטה לפי ההוראות, אני אשמח לראות את זה בווידאו.
(הלשינה: לונג ג’ון)
קצב: מוֹדעוּת ובלעדיות
לי-אור אברבך כותב היום במעריב על הקומוניקט המצולם של משה קצב בערוץ 2:
בחברת החדשות שקלו מה לעשות עם החומרים שבידיהם ואף שקלו לגנוז את הראיון. לבסוף הוחלט לשדר את הראיון, אולם לא להציגו כבלעדי, אלא תחת הכותרת “קצב מגיב לראשונה”.
המציאות, ויותר מכך, הצילומסך מערוץ 2 שהופיע במרכזה של אותה ידיעה, מספרים סיפור הפוך: הראיון הוצג כבלעדי לכל אורכו.
===
מה הקצב שלך, שואלת המודעה מעל הכתבה על משה קצב ב-ynet (הלשין: גל חן)
אל תחכו לרגע האחרון
באווירת “רק להוסיף עוף” – האייפון עוד לא יודע אם יעלה לישראל, אבל הנרתיק שלו כבר פה:
נרתיק אייפון למכירה בישראל. צילומסך מאתר מכלוף מחשבי כף יד
(הלשין: אהוד קינן)
Two Wrongs Don’t Make a Copyright
“המרכז הישראלי לשמירה מקוונת על זכויות יוצרים” מפרסם את עצמו באתר ההורדות הישראלי TVENTIL.
(הלשין: גילעד נס)
כאב בתפוצה גדולה, בניגוד להבנה
על פי הבנה איתנו המרואיינת הייתה צריכה להתראיין רק אצלנו. היא לא יידעה אותנו כי היא מתכוונת להתראיין גם בערוץ 10. אנו מניחים כי רצתה לזעוק את כאבה בתפוצה גדולה בניגוד להבנה בינינו, אבל זה לא המקום להתחשבנויות.
– חדשות ערוץ 2 בתגובה על כך שהציגו ראיון עם נ’, אחת המתלוננת נגד הנשיא לשעבר משה קצב, כבלעדי, למרות ששודר באותו זמן בערוץ 10.
איך אני נוהג? התקשר אופטימוס-1-800
הרבה לפני שמייקל ביי פינטז על רובוטים, גילעד נס תפס בהרצליה רובוטריק בסביבתו הטבעית, שלא החליט עדיין אם הוא עם הרעים או עם הטובים:
מוות בעריכה
בעז גאון, לשעבר כתב מעריב בארה”ב (איפה הוא, באמת?) ואחד העיתונאים הטובים בישראל (לשעבר?), התלונן במאמר מופתי ב”העין השביעית” על העורכים-משכתבים המבצעים בטקסטים שהוא שולח רצח, וידוא הריגה, מעשה אהבים נקרופילי וניתוח פלסטי שלאחר המוות + קצירת איברים, עד שהוא עצמו לא יכול לזהותם כשהם מוצגים לראווה במוזוליאום של המילים המתות בעמודי החדשות של הצהובונים:
מדוע מתקשרים אלי בשבע בבוקר זמן ניו־יורק כדי לדרוש ממני להשיג משהו שניתן להשיגו בשתיים בצהריים בתל־אביב באמצעות אותו האינטרנט, אם כי מימין לשמאל? זאת אומרת, למה משכתבי הדסק, שגילם הממוצע הוא 13, לא כותבים את הטקסטים מופרכי המציאות בעצמם? ואם התשובה לשאלה הזו היא: “אנחנו רוצים זווית בלעדית שהיא פועל יוצא של מי שאתה, ואיפה שאתה”, מדוע הטקסט ששולח אני – או כל עיתונאי ישראלי אחר, לצורך העניין – נחשב ללא יותר מאשר הצעה מבודחת מלווה בקריצת עין, מעין הלצה מילולית המוגשת בראש חבול ומורכן, כמו המשרת איגור שתום העין של דוקטור פרנקשטיין המגיש לאדונו/עורכו זוג אשכים שנתלשו ממת־טרי, כדי שיחוברו לגווייה המתרקמת והולכת על שולחן העריכה המוטה לאחור, שיחושמל בחצות בדיוק, לזוועת בתולות העיירה?
[…]
כל שנותר לכתבי חדשות ביקורתיים לעשות בינתיים הוא להפעיל את נשק יום הדין. כלומר, לסרב לחתום על ידיעה שלא הם כתבו. רגע לפני שמשכתב הדסק הגאה בעצמו רוב הזמן מתעלף, הציעו לו להיות חתום על הידיעה שכתב. “מה אכפת לך?”, תגידו לו. “הרי אתה כתבת את זה! כל התהילה תהיה שלך!”
העילה לציטוט הארוך הזה – עשו לעצמכם טובה ואל תסתפקו בו – הוא טבח מילולי שקשה להאמין שהתקיים אפילו בבית המטבחיים של עמודי החדשות של הצהובונים.
אבל הוא אכן קרה (ידיעות אחרונות, 3/6/2007). האייטם דווקא מעניין, דיווח של רן עזר מבנגקוק על מסעדה תאילנדית שמגישה לאורחים אקסטרים סושי, מנת דג שחציו מטוגן וחציו חי ומפרפר. אבל הפסקה המסבירה את הקסם של טיגון הדג תוך השארתו בחיים נראית כאילו נערכה על ידי כמה משכתבים שונים, כל אחד מהם פחות יודע קרוא וכתוב מרעהו, וכל אחד מהם כותב מחדש את המשפט שקודמו כתב, אבל משאיר גם את הנוסח הקודם, על כל צרה שלא תבוא.
כך נראה התבשיל המוקדח:
כדי לטגן את הדג בעודו בחיים עוטף השף את ראשו במטלית לחה ואוחז בו בעזרת מלקחיים. בזריזות מסיר השף את קשקשי הדג ומניח את גופו המפרפר בשמן הרותח במחבת. הוא ממשיך לאחוז בראשו ומותיר אותו מחוץ למחבת. בעת שגופו מיטגן במחבת, נשאר הדג הסובל בחיים הודות למטלית הלחה המגינה על ראשו שמחוץ למחבת.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
