תרגום צולע
האם משתלם להחזיק גירסה בשפה זרה של אתר חדשות ישראלי? בראיון לנענע ב-2004 אמר ראש מערכת האינטרנט של הארץ דאז, אליחי וידל, על אתר הארץ באנגלית כי
כמות הגולשים שמגיעים לאתר הארץ באנגלית מתחרה בכבוד בזה בעברית […] תחשוב על זה ככה: יש לנו כמה מילוני קוראי עברית בכל העולם, וכמה מאות מיליונים קוראי אנגלית. הארץ באנגלית פתח להם את האופציה לקרוא חדשות מישראל.
וגם:
זאת הקמה של מיני-מערכת, ויש כאן בהחלט שיקול כלכלי.
אבל:
כשאתה עובד במערכת גדולה כמו של עיתון הארץ אתה לא תמיד מסתכל על השקל, אם הוא בצד הזה או בצד האחר. “הארץ באנגלית” הוא עוד מוצר מתוך שורה של מוצרים שמפעל “הארץ” מייצר. זה המשך טבעי של המערכת הקיימת.
אתר מעריב באנגלית, אתר מעריב בערבית (למיטב זכרוני, לא בדיוק אתר אלא יותר קובץ וורד יומי עם כתבות מתורגמות), אתר ynet בערבית ועכשיו אתר ynet באנגלית, כולם נסגרו. הארץ באנגלית ממשיך להתקיים במקביל לגירסת דפוס, גלובס באנגלית גם כן.
יון פדר, עורך ynet, אמר לי בזמנו על סגירת ynet בערבית:
במונחים תקשורתיים ועיתונאיים מקצועיים, Arab Ynet זכה להצלחה רבתי, ויעידו על כך הציטטות הרבות שהאתר זכה להן בכל התקשורת הערבית מקטאר ועד לונדון ועד קהיר וריאד. עם זאת, לדאבוננו האתר לא הצליח לגייס הכנסות מפרסום בעולם הערבי בהיקף שיצדיק את המשך פעילותו, ולכן נאלצנו, עד שנמצא מודל כלכלי ראוי, להקפיא את פעילותו.
על סגירת ynet באנגלית אמר עורכו, ג’ף ברק:
הנהלת האתר החליטה למקד את משאביה באתר בעברית.
והדומיינים? הדומיין של מעריב באנגלית, maarivintl.com, הפך למגרש חניה. כמוהו גם הדומיין של ynet בערבית, arabynet.com, שכשנסגר אמרו עליו שהוא לא נסגר, רק מוקפא זמנית.
ראיתי ש-dankner44@gmail.com פנוי
ידיעה משונה בדה מרקר (שפורסמה גם בגלובס, ynet ו-nrg) מספרת על סמס ששלח נוחי דנקנר לאורן פרנק, מנכ”ל-משותף של מקאן אריקסון שפוטר אחרי שקרא בבלוגו לרפי גינת לחקור את העסקים של דנקנר, לקוח של מקאן.
הסמס מכיל 167 מילים שמורכבות מ-863 תווים, כולל רווחים. נניח שאלה באמת מילים של דנקנר, ולא יחצן או מסמס צללים אחר. אבל סמס? רחמים על האגודלים. שמישהו יקנה לדנקנר אימייל.
גילויים חדשים בפרשת טיב טעם
תחקיר חדש מגלה: חזירים שמנים ומדושנים מסתובבים על ארגזי הבשר של טיב טעם – ומגיעים לצלחות שלכם!
צילומי המחשה: עידו קינן, cc-by-sa
הגבלת פרסום אתרי זכייניות בשידורי הטלוויזיה
בחודש מאי כתבתי בחדר 404 שבמסווה של קידום אתר הזכיינית או אתר התוכנית, זכייניות הטלוויזיה המסחרית בעצם עושות פרסומת לאתרים הלגמרי מסחריים שלהן, וקראתי לרשות השנייה להתייחס לזה כאל פרסומות, כדלהלן:
בכל פעם שקשת תפנה צופים לאתר שלה, ישתנה לוגו ערוץ 2 ללוגו של הפרסומות, והזמן ייגרע מדקות הפרסום (ולא הפרומו) שלה.
עכשיו גם ד”ר יובל קרניאל אומר את זה.
יום חדשות חלש
גוגל ניוז קרס לו.
(הלשין: גיא ווסט)
בכנס העינויים לא יוגש כיבוד קל
גיא גרימלנד בדה מרקר:
במקרה אחר פוטרה כריסטינה אקסמית’, ספקית תוכנה של ה-CIA, בגלל פוסט שפירסמה בבלוג שלה את דעותיה בכל הנוגע לכנס ג’נווה ומדיניות עינויים.
כנס ג’נווה. אל תגידו שאתם לא מכירים את הכנס הזה. זה כנס מאוד מפורסם. אה, אולי אתם מכירים אותו בשמו המקורי, The Geneva Convention – אמנת ז’נבה. הכל צריך להאכיל אתכם בכפית?
הלנצח תאכל ג’אנקט?
כלי התקשורת הישראליים (מלבד הארץ, ונדמה לי שגם רייטינג), משתתפים בשמחה בקומבינת יד-רוחצת-יד ותיקה: חברה מממנת הטסה ואירוח של עיתונאי בחו”ל, בתירוץ כזה או אחר של “ביקור במפעל” או “השתתפות באירוע ההשקה”, והעיתונאי בתמורה מפרסם עליה כתבה, בדרך כלל אוהדת. העיתון מרוויח דרך לצ’פר את הכתב בלי להוציא שקל.
במקרה הטוב, לכתבה יש ערך עיתונאי, כלומר העיתון ממילא רצה לפרסם אותה, והתשלום הוא רק באזכור החברה, שייתכן והיתה מאוזכרת ממילא (למשל, יצרן סלולריים שולח עיתונאי לכנס סלולר בינלאומי); במקרה הפחות טוב, החברה נדחפת לכתבה לא קשורה (למשל, המימון של UMI, יבואנית שברולט, למסעם של יגאל סרנה ואלדד רפאלי מ-7 ימים בארה”ב, שהכניס את השם והתמונה של שברולט ללוגו המדור, ובתוך הכתבה זיכה אותה בהתפייטות על תפקידה של המכונית הקלאסית בהיסטוריה האמריקאית או מה); ובמקרה הרע, מתפרסמת כתבה שאלמלא גירוז העיתונאי כלל לא היתה מתפרסמת (זכורים לרעה במיוחד הג’אנקטים, אותם מפגשים קצרצרים עם כוכבי קולנוע לקידום סרטיהם החדשים, ששודרו בלי שום הצדקה עיתונאית במהדורות החדשות של ערוץ 10)
וואלה ברנז’ה מדווח על מכה דרמטית למנהג הזה. לפי הדיווח, עורך ידיעות אחרונות, שילה דה בר, הורה על ביטול נסיעות העיתונאים על חשבון היחצנים.
היחצנית עטרה ישראלי-עזריה הגיבה לידיעה, בין השאר, במשפט הבא:
אנו נאלץ להשתמש יותר באתרי אינטרנט שממילא תופסים תאוצה עם הזמן.
המשפט הזה של ישראלי-עזריה מכיל איום ודעה: איום על העיתונות המודפסת, שיודעת שהאינטרנט נוגס בנתח השוק שלה, ותפסיד סיפורים ורייטינג אם תמשיך לדבוק בעניינים מיושנים כמו עקרונות ואתיקה עיתונאית; ודעה, לפיה עיתונות האינטרנט היא פח הזבל של התקשורת, ועיתונאי הרשת יסכימו לאכול פסולת שאפילו העיתון הצהוב והגדול במדינה כבר לא מוכן לגעת בה; ולא סתם לאכול אותה – לאכול אותה כשאריות מתקררות של ארוחה שמישהו אחר לא רצה, מידיה של יחצנית שזה מה שהיא חושבת עליהם, על העבודה שלהם ועל העקרונות שלהם.
* גילוי נאות: ב-2004 השתתפתי בכנס של מיקרוסופט ישראל באילת. החברה מימנה את הטיסה לאילת ואת השהות במלון, לצד כמויות בלתי בריאות של אוכל ושתיה. זו הכתבה שהבאתי משם.
עיתונאים, שאלות עד כאן? משוחררים
יש לא מעט יחצנים שסבורים שהעיתונאים עובדים אצלם, ולא איתם. הנה דוגמה בוטה במיוחד, עופר מנחם מהד ארצי, שההודעה שלו הועברה אלי מעיתונאי עצבני:
אחרי ניכוס הרחוב, הבורסה מנכסת גם את עוברי האורח
כשאורנג’ קנתה את שדרות רוטשילד, ממשלת תל אביב נאלצה להתנצל. לא על שמכרה את השדרות שלנו, של האזרחים והתושבים, למיצג מסחרי, אלא על חריגה טכנית – חלק מהמיצג נפרש בצורה כה פולשנית, שעוברי האורח שרצו ללכת בשדרה נאלצו לעבור לא לצדו, אלא בתוכו.
עכשיו ממשלת תל אביב מכרה את שדרות רוטשילד למיצג פיסול מכוער של הבורסה, שוב. אחרי השוורים ושאר החיות, הפעם מדובר בגלובוסים, לאמור, כסף מסובב את העולם, או לפחות את ממשלת תל אביב.
בקומוניקט שנשלח מהבורסה ב-30/9 נכתב:
במהלך החג ביקרו בתערוכת “שער לעולם”, תערוכת גלובוסים אמנותיים בשדרות רוטשילד, כ 100,000 איש. בבורסה לניירות ערך, יוזמי התערוכה, צופים למספר גדול של מבקרים נוספים בתערוכה במהלך חול המועד.
איך הגיעו בבורסה למספר הזה, מאה אלף מבקרים בתערוכה? האם דיילים של הבורסה עברו ושאלו כל אחד אם הוא מבקר בתערוכה או סתם עובר אורח? או שאולי הבורסה קיבלה תיאבון, ואחרי שניכסה את הרחוב היא גם מנכסת את כל באיו?
IKEA/Web 2.0? (רעיון למשחק מקוון)
המשחק יציג לגולש מילה משונה, והגולש יצטרך לנחש אם מדובר בשם של מיזם ווב 2.0 או בשם של רהיט איקאה.
למשל:
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
