סטטוסים מצחיקים
מכתב פתוח לרונית מרכוס, סמנכ”ל שירות ומכירה בפלאפון
פוסט של יהונתן זילבר
רונית היקרה שלום,
תודה רבה לך על מכתבך המרגש מיום 7/5, שבו פנית אלי אישית בהצעה חד פעמית למכשיר (באותיות מודגשות!) חדש ומתקדם ברשת היי ספיד שקר כלשהו במחיר מציאה של 0 שקלים למשך שלוש שנים ובאמת קנס יציאה קטן מאוד, רק כמה אלפי שקלים, למקרה שהמכשיר יתגלה כלא כל כך מרגש — קנס יציאה כל כך זניח, שהוא אפילו לא מוזכר במכתבך. אני מודה לך גם על החוברת הצבעונית שצירפת (על גבי החוברת לא היה מצוין אם גם היא אישית), המכילה מכשירים מגניבים כשלייקעס כמו הסוני אריקסון T707 במחיר מציאה של 29.90 מינוס 29.90 שהם 0 שקלים שהם בעצם 1,074 שקל וגם טלפונים סקסיים כרוחמה אברהם באוברול ג’ינס כמו הבלקברי אוניקס 9700 במחיר מציאה של 79.90 מינוס 50 שהם 29.90 למדברים מעל 149 שקל בחודש שהם בעצם 2,876.4 ש”ח.
אבל הצעתך הנדיבה לשעבד אותי לחברתך היא לא הסיבה שאני כותב לך. מה שבאמת ריגש אותי במכתב שלך הוא ההצעה שלך (באותיות מודגשות!) לביטול יתרת התשלומים שנותרה לי על המכשיר שברשותי.
את מבינה, רונית, בצירוף מקרים יוצא דופן, ממש לפני חודשיים סיימתי לשלם את יתרת התשלומים שלי על מכשיר טלפון חדש ומתקדם שקניתי אצלכם בשנת 2007, המוטורולה Q. כשהבאתם אותו לשוק הישראלי שיווקתם אותו עם פרסומת סטייל טרמינייטור, עם לייזרים אדומים וגרפיקת מחשב וריבועים בבטן וכל חננה עגולת משקפיים שכמותי הלכה ורכשה אותו מכם מיד באותו היום. הסכמתי לשלם לכם מחיר מרגש של 89 שקל לחודש, אתם נתתם לי את המכשיר עם נרתיק דמוי עור ומטען אקסטרה וכולנו היינו מאוד שמחים, כנראה בגלל שלא סיפרתם לי באותו מעמד שה-Q הוא אולי אחד ה-FAILים הכי גדולים בעולם הטכנולוגיה מאז שיצא לאקרנים שליחות קטלנית 3.
רונית, אני יודע שלא עבדת בפלאפון בשנת 2007, אז הנה קצת רקע, למקרה שלא שמעת על ה-Q. כשהבאתם אותו לארץ באיחור אופנתי, העולם כבר ידע שמדובר במכשיר מסורבל עם ביצועים בעייתיים, שלא משתווה למתחרים כמו נוקיה E61. אבל אז עשיתם משהו בגיור שלו לעברית שהפך אותו ממכשיר בינוני אך יקר למשהו מתוך פרק של מיסטר בין: עברית שלא מצליחה אף פעם להתיישר ימינה או שמאלה; טלאי פגום שגרם למכשיר להכבות אחרי 4 שעות עבודה; באגים עונתיים ששכחתם לספר עליהם ללקוחות ולא יידעתם אף אחד גם כשמצאתם להם פתרונות באיחור של ימים; פיצ’ר מעניין שגורם לטלפון לקרוס ולהתרסק כל פעם ששולחים מספר זוגי של סמסים; בקיצור, הטלפון הזה היה חתיכת צואה חשמלית עם פרסומת של שליחות קטלנית.
כמנהלת חטיבת שירות ומכירה בחברת פלאפון תקשורת בע”מ, רונית, לא תופתעי לשמוע שפניתי אליכם בבקשה להחליף את המכשיר הזה במשהו קצת פחות מקולקל. אתם הייתם מאוד נחמדים אלי והסכמתם להחליף את מכשיר המוטורולה Q שברשותי בעבור מכשיר מוטורולה Q שברשותכם, שהיה אמור להיות פחות מקולקל משלי. עשינו את זה פעמיים (בפעם השנייה, שליח בא עד אלי הביתה!) לפני שהסכמנו שאולי כדאי להפסיק עם ההצגה הזאת כאילו יש מכשיר Q פחות מקולקל ממשנהו. זה השלב שבו ביליתי כמה שעות נחמדות בתחינות בפני שירות הלקוחות שלכם, רונית, שתיקחו ממני את המכשיר הזה ותתנו לי משהו שעובד. הנציגים שלכם אמרו לי שהם לא רוצים לקחת את המוטורולה Q המגעיל שלי, והם גם לא רוצים לתת לי מכשיר חדש. בשלב הזה קיבלתי אייפון מתנה מאבא ואימא, רכשתי לי מנוי אצל אחד המתחרים שלכם שהרשה ללקוחות שלו להשתמש בכרטיסי SIM, ומאז נרגע לחץ הדם שלי וגם העווית המציקה בעין כמעט וחלפה. אנשים חזרו להתקשר אלי ואני הצלחתי להתקשר אליהם. העולם התמלא פתאום בבחורות שהיו ערות בשתיים בלילה והחיים חזרו למסלולם.
אבל מה, רונית, היה עניין אחד שהמשיך להפריע לי, ואני מקווה שלא תחשבי שאני קטנוני, אבל זה היה התשלום החודשי הזה של השמונים ותשע שקל. (אה, וגם דמי תיקונים בסך 24 שקל לחודש. זה היה תשלום מאוד אירוני). מדי פעם הייתי עובר על דו”ח כרטיס האשראי שלי ורואה את השמונים ותשע שקל האלו, ומשהו בתוכי היה נצבט. הייתי חושב מה יכולתי לעשות באותם 89 שקל: שניים וחצי כרטיסים לקולנוע. שלושה חצאים של גולדסטאר בבר החביב עלי. פוסטר ענק של פלאפון כדי לזרוק עליו חיצים. סלט קטן וכוס מים במסעדת “רפאל”. מדי פעם, כשהתשלום הזה באמת הציק לי, התקשרתי אליכם בבקשה לבטל את יתרת התשלומים תחת סעיף לקוח פראייר וחברה נכלולית, אבל אתם עניתם לי שנו הבלה אינגלז ושאני ארד בבקשה מהקו.
רונית, אני לא רוצה לשעמם אותך ולכן אומר רק שהחיים נמשכים וש-36 חודשי ההתחייבות נגמרו. השתמשתי בכסף שהתפנה לי כדי לקנות יותר אלכוהול ובעזרתו כמעט שכחתי מהחברה המצויינת שלכם, עד שהגיע המכתב המרגש שלך כאמור. כשדפדפתי בחוברת הצבעונית שצירפת למכתבך לא יכולתי שלא לתהות: איזה מהמכשירים הללו יתגלה כקקה עם אנטנה: שלקוחותיכם יצטרכו לשאת סביב צווארם במשך 36 חודשים של התחייבות ב-0 שקלים לחודש? האם זה יהיה הסוני אריקסון Yari הבלתי מרגש? הנוקיה N86 המיושן? הסמסונג 5603 המזכיר בצורתו רואה חשבון? ייתכן שאף אחד מהם. מה שבטוח הוא שבפעם הבאה שמשרד התקשורת מקבל ביצים, כדאי לו להשתמש בהן כדי לאסור עליכם למכור טלפונים סלולריים ולהתמקד רק בזמן אוויר. אתם הרי מוכרי טלפונים איומים: אתם הסיבה שמכשיר טלפון בארץ עולה פי שלוש מאשר בחו”ל, והשירות והתמיכה שלכם — ובכן, רונית, בזה כבר נגענו.
בקיצור, רונית, תודה שפנית אלי. במועד הזה אני אבחר לבטל את יתרת התשלומים שלי מראש בכך שלא אשלם לכם. כולי תקווה שאחרים ילמדו מסיפורי העצוב וידעו איך לא לצאת פראיירים ולשלם המון כסף על קקה שלא עובד.
שלך בהתרגשות,
– ג’
יהונתן זילבר הוא אב טרי לאתר “גבר“, שם פורסם הפוסט במקור
לרני רהב התפלקו 5 מיליון דולר
From: Ruthi Romshtein
Sent: Sunday, May 16, 2010 9:32 AM
Subject: טראיינה חתמה על שת”פ מערכות עם בנק State Street המנהל חשבונות בהיקף 19 טריליון דולר .בוקר טוב,
לא יכולנו לציין בהודעה הרשמית את הכנסה הכספית שיניב השת”פ לטראיינה בגלל היותה של טראיינה חברת בת של חברת ציבורית בריטית גדולה וזו לא דיווחה על נתון זה.
אך קבלתי אישור להעביר הנתון הבא שיפורסם כ”הערכה בשוק כי השת”פ עם בנק סטייט סטריט יניב לטראיינה הכנסות נוספות בהיקף של 5 מיליון דולר בשנה”
אשמח לענות על שאלות נוספות
תודה רותי
בברכה,
רותי רומשטיין
משנה למנכ”ל
רן רהב תקשורת ויחסי ציבור
From: Ran Rahav
Sent: Sunday, May 16, 2010 2:53 PM
Subject: חשוב ביותרלגבי הידיעה: טראיינה חתמה על שת”פ מערכות עם בנק State Street המנהל חשבונות בהיקף 19 טריליון דולר .אני מבקש בכל לשון של בקשה לא לכלול את הסכום 5 מיליון
דולר שהועבר במייל הקודם, לא בתוך הידיעה ובטח לא בכותרתניתן להשתמש במונח “מיליוני דולרים”- במידה וזה בעיה
מבחינתכם- אנו מוותרים על הפרסום הידיעה כולהתודהואנא קבלו התנצלותיתודה רני
בברכה,
רן רהב
יו”ר
רהב תקשורת ויח”צ בע”מ
פסיקים-במקום-סוגריים
פוסט של Figgy
שנתיים וחצי הוא לא החליף איתי מילה. זה משום שעובדים בלתי-בכירים אינם זוכים ממנו ל”שלום”, אפילו לא לניד ראש במעלית. המיילים החגיגיים שהוא מפיץ מפעם לפעם אחרי מוסף מוצלח, סקופ או הישג עיתונאי חולקים שבחים לצוות שעבד על הנושא – אף פעם לא לכל הצוות; מגיהים ומעבדי תמונה הם בין הנשכחים הקבועים (בעצם גם המנקה אף פעם לא זוכה לקרדיט, לכל הרוחות). אל הפרולטריון הוא פונה רק בהרמות כוסית בדסק בחגים, אז הוא עוטה טון דיבור שכנראה נשמע לו לבבי.
השבוע ראיתי את חדרו לראשונה מבפנים. הוא זימן אותי אליו בצו חמור ומיידי (מזכירתו התקשרה אליי כשעוד הייתי בדרך לעבודה). לפני כן ישבה אצלו הבוסית שלי וזכתה לשטיפת צוננין, ואחרי שיחת הנזיפה שלי חטף אצלו גם אחד העורכים. כולנו נקראנו אליו באותו עניין – מחדל נוראי שנתגלה בעמוד האחורי של העיתון שהתפרסם באותו היום. התיישבתי מולו, והוא הצביע בזעף אל המדור הבעייתי. בחיל וברעדה הבטתי בדף: מתברר שגיל האנשים שהוזכרו במדור ההוא נכתב כמה פעמים בפורמט הזה – “צוקרברג בן ה-36”, ולא כפי שמקובל בעיתוננו – “צוקרברג (36)”. אני, המגיהה, הש.ג. של העיתון, החמצתי את הטעות הזאת. לא האחדתי את כל הגילים בתוך סוגריים, כראוי, ובמקום זה פיזרתי אותם ברשלנות בין פסיקים. נטשתי את משמרתי. הפקרתי מילים פצועות בשטח. נכשלתי.
ננזפתי במשך 10 דקות. הוא השתדל לגוון את אוצר המילים, אבל בינינו – יש בכל זאת גבול למספר המילים השונות המשמשות בעברית כדי לתאר כֶשֶל פסיקים-במקום-סוגריים שכזה. לכל אורך שיחת התוכחה, המסר שעלה מבין השורות היה “כעת אצעק על הכפופים לי כדי להרגיש יותר גבר, אחרי שמישהו העיר לי שבעיתון המוקפד שלי יש פסיקים-במקום-סוגריים”. הוא חזר ואמר שזה חמור מאוד. מאחר שמיאנתי ליפול לרגליו חדורת אשמה נוכח הטרגדיה, הוא האשים אותי שאני מקלה ראש בעניין, ושדרדרתי את העיתון ל”רמה של מקומון”. הוא הטיח את גיליון-המריבה בשולחן וחזר ואמר, “אבל אני לא מבין, איך יכול לקרות דבר כזה?!”.
מעולם, למיטב זיכרוני, לא ננזפתי על ידי בוס בחומרה שכזו. ישבתי וישבתי שם, מתקשה להבין על מה המהומה, והאיש סירב להתעשת. מה לעשות, שאלתי את עצמי באותן דקות ארוכות. האם לשתוק ולחכות שיתעייף? האם לפרוץ בבכי ובין יפחה ליבבה להבטיח לו ששנית מצדה לא תיפול? האם להמשיך להתנצל על שאני מגיהה כזו, עלבון למקצוע, שהטעות הנוראית שלה מביישת דורי דורות של כותבים עבריים? (בדקו בשיריו של אלתרמן בעצמכם, קראו אצל ביאליק, לכו אפילו עד התנ”ך עצמו אם תרצו – ותראו שהפורמט העברי הקלאסי לכתיבת גילים של מרואיינים הוא בתוך סוגריים). האם אהיה אנוסה לרדת מהארץ מחמת הבושה הגדולה?
ביני לביני התעצמו הלבטים, וכמעט החלטתי שדרך הפעולה הטובה ביותר תהיה פשוט להפנות לאיש את גבי, להסתלק מהחדר ולעולם לא לחזור אל בין כותלי מערכת העיתון שלו.
(אבל החלטתי נגד זה, כי בדיוק עמדו להגיע התלושים לחג ולא רציתי להחמיץ אותם. בסוף יצא שזה רק 200 שקל. קמצנים.)
לפני שאני שוברת את הכלים, חשבתי להזכיר לאיש שיש לו על הראש דאגות חמורות הרבה יותר מאסון הפסיקים-במקום-סוגריים שהמטתי אני עליו. למשל, שבין סקופ למשנהו, ובינות לכתבות-הפוליצר המדהימות הגודשות את העיתון שלנו, מתפרסמים מדי יום – באישורו ובעידודו – גם הררים של חומר יחצ”ני חסר כל ערך עיתונאי; או להזכיר לו, למשל, שהוא משלם משכורות לכתבים ועורכים שמוציאים תחת ידיהם ללא הרף כתבות רצופות שגיאות מביכות *באמת* – ואילו ראה כתבה אחת במצבה הגולמי, לפני שקיבלה החייאה מידי המגיהים, הוא היה מבין אל נכון שחבל לבזבז זמן על זוטות כמו הפסיקים-במקום-סוגריים. חשבתי גם להפנות את תשומת לבו לכך שרבים מעובדיו מסתובבים ממורמרים ושוטמים את מקום עבודתם – בין היתר בגלל הזלזול של הנהלת העיתון בפועלים ה”שחורים”, בעודה מתמקדת בהאדרת שמם של הכתבים-כוכבים; בגלל בעיית היחס הנוקשה-עד-עוין במחלקת כוח-האדם של העיתון; בגלל הניסיונות לשחד את העובדים בקרמבואים במטבח ובהוצאות כספים ראוותניות (דוכן צמר גפן מתוק במערכת! הקלטות אולפן מקצועיות!), בתקווה שישכחו שמשכורתם לא הועלתה זה שנתיים וחצי (ואף ירדה לזמן מה). וכן, גם בגלל שאינך טורח לומר שלום במסדרונות, לעזאזל.
אבל בעודי חושבת את כל זה ונועצת מבט מזוגג בפניו המתעוותות בכעס שאין לו סוף – אלליי, הוא כנראה *ממש* אוהב סוגריים (או ממש שונא פסיקים) – הבנתי שכל מה שאגיד לא ישנה מאומה. כמו רבים מעובדי מערכות העיתונים, הוא אינו רואה אותי כאדם, הוא רואה אותי כמגיהה – היצורים המוזרים האלה שאוהבים דקדוק, ששותלים פסיקים סוררים והורסים משפטים נשגבים של הכתבים המחוננים, ושכל תכליתם להיות עיכוב אחרון ומעצבן בדרך לירידת העיתון לדפוס (וכמובן, לשמש שעיר לעזאזל כאשר מתגלית טעות מביכה בעיתון). הבנתי עד כמה הוא חושב שהוא טוב ממני, ונזכרתי גם במשפט שהוא אוהב להגיד פה ושם למגיה שמעז לנסות להרים ראש: “תזכרו שב’הארץ’ אין מגיהים” (או: אני עושה לכם טובה שאני בכלל מעסיק אתכם, אפסים).
האם הפסיקים-במקום-סוגריים שלי ירסקו את מעמדו של העיתון, יפגמו בסקר ה-TGI הבא שלו ויפחיתו דרמטית או מספר המנויים? האם הפדיחה תשנה את פני התקשורת בישראל? האם האקדמיה ללשון העברית תיקרא להכריע בסוגיה הכאובה? ימים יגידו. מה שבטוח, אדוני המו”ל, זה שאתה תמשיך להתקטנן על פסיקים וסוגריים, ואני אמשיך – לעת עתה – להציל יום יום את העיתון היוקרתי שלך מעשרות פדיחות קטנות וגדולות שלעולם לא יגיעו לדפוס, ושלא תדע כי אי פעם התקיימו.
• פורסם לראשונה בבלוג של Figgy, “שותף נולד“
תמונה שווה: ראש בפח
צולם ברחוב דיזנגוף בתל אביב.
• ארכיון תמונה שווה >>
16 במאי, 2010 | בנושאים: תמונה שווה | להגיב זה מגניבהחמישיה הקאמרית בביצוע “היפופוטם”
היפופוטם עולים להופיע על הבמה (סינמטק ת”א, 28.5.10, 23:45). לא אוהבים את היפופוטם? אולי תאהבו את הקאבר שלהם לחמישיה הקאמרית (MP3):
[audio:http://www.room404.net/wp-content/uploads/2010/05/hipopotam_hachamishiya_hakamerit.mp3]התיקונים: בין ארבע ערים, פייקיפדיה וסרוגים על עצמם
“אפשר להגיד שהחיים שלי עצמם היו פסקול אחד ארוך. המוזיקה היתה החיים שלי, המוזיקה החייתה אותי, והמוזיקה היא הדרך שבה אזכר הרבה אחרי שאעזוב את החיים האלה. כשאמות, יהיה ואלס אחרון שיתנגן בראשי, שרק אני אוכל לשמוע”. הציטוט הקסום הזה, מפי המלחין הצרפתי הנודע מוריס ז’אר, הופיע בהספדים שפורסמו בתקשורת העולמית עם מותו. בעיה אחת קטנה: הציטוט מפוברק. שיין פיצג’רלד, סטודנט לסוציולוגיה, המציא אותו ושתל בערך של ז’אר בוויקיפדיה שעות ספורות אחרי שהמלחין נפטר, כניסוי לבדיקת מהירות הפצת מידע סביב העולם.
פעילי וויקיפדיה איתרו את הפברוק ומחקו אותו תוך זמן קצר, אבל כלי תקשורת רבים הספיקו ליפול בפח ולהשתמש בציטוט המפוברק, למרות שהוא הופיע שם ללא ציון המקור ממנו נלקח הציטוט (ראיון, ספר, הופעה פומבית). למעשה, המקור היחיד לקיומו של הציטוט היה הערך הוויקיפדי בו הוא הופיע. אפשר לשער שעיתונאים שכן ניסו להצליב את המידע גיגלו את הציטוט ונתקלו בו בכתבות רבות אחרות, והניחו שאם כולם כותבים את זה, כנראה שזה נכון. כשחודש עבר ואיש לא הבחין בטעות, פיצג’רלד פנה למערכות כלי תקשורת ודיווח על המתיחה שלו. הגרדיאן פרסם התנצלות והסבר. כלי תקשורת רבים אחרים פשוט מחקו את הפאדיחה מהארכיון.
אחד מכלי התקשורת שדיווחו על המתיחה היה nrg מעריב, בכתבה עמוסת שגיאות: המלחין ז’אר כונה שם “ג’ארה”, תאריך מותו הוזז יומיים קדימה ופורסם שם ציטוט של “סיובהיין בוטרוורת’, עורך בכיר בעיתון [הגרדיאן]”, כש-Siobhain הוא שם אירי לאישה, הוא מבוטא “שיבון”, ומכאן אפשר להבין שלא מדובר בעורך אלא בעורכת. השגיאות הללו היו נמנעות, באופן אירוני, אם הכותב או העורך היו עושים חיפוש מהיר בגוגל ובוויקיפדיה.
(פורסם כחלק מכתבה ב”פירמה” על שימוש של עיתונאים בגוגל ובוויקיפדיה כתחליף לארכיוני עיתונות)
ברשות השניה לא סרוגים על עצמם.
בלבול מוניציפלי (ynet, 12.7.06). הלשין: ויטלי מיז’יריצקי
סוגרים את העסק! כל הסחורה חייבת ללכת!
גם לכם המודעה הזאת נראית כאילו מישהו מנסה להיפטר מהמלאי?
כן ולא (שיר)
כן ולא / עידו קינן וגוגל סג’סט
למה לא טוב לעשות סלאג בעברית?
http://www.140.co.il/blog/2010/04/29/%D7%9C%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%A7-%D7%9C%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%93%D7%9C-%D7%94%D7%95%D7%A4%D7%9A-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99-%D7%91/זה למה.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
