קולגייט לעזרת אובמה (מוֹדעוּת)

רן סטוצקי מצא את תאונת המדיה הזאת ב-ynet: “אולי אם היתה שם משחת קולגייט היו נחסכים לאובמה שניים-עשר תפרים”.

28 בנובמבר, 2010 | בנושאים: מוֹדעוּת – החומה הצינית | להגיב זה מגניב

גלעד עדין חי!

צילום: אנונימי, cc-by-sa (כן, אני יודע שזה מגוחך, אבל זה מגוחך במקור); עיבוד: אני; רעיון: מוג לב אנונימי.

27 בנובמבר, 2010 | בנושאים: 404 | 8 תגובות

הו אילנה, אלונה ואילנית

26 בנובמבר, 2010 | בנושאים: עיתונות ותקשורת, קופי-פייסט | 2 תגובות

המולטיספירה: האינטרנט הוא בעצם חתול!

סקס, מין, אהבה ומשאלי עם: הנה כל מה שקרה (כמעט) וכל מה שהיה (אולי) באינטרנט שלכם בשבוע האחרון – המולטיספירה >>

חדש: המולטיספירה בפייסבוק ובטוויטר.

כתבתם/קראתם פוסט/סטטוס/ציוץ ששווה אזכור במולטיספירה? ספרו לי בטוויטר, בפייסבוק, באימייל או בטופס.

26 בנובמבר, 2010 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית, מולטיספירה | תגובה אחת

פוטוסינתזה: אורי בר-לב בגוף אישה

אני עוד אחשוב שמישהו עושה את זה בכוונה.

[עדכון] אפי פוקס מזהיר מההריון של מייסד וויקיליקס, ג’וליאן אסאנג’.

26 בנובמבר, 2010 | בנושאים: פוטוסינתזה | 4 תגובות

“מכתב מחייל פשוט”: תרגיל בהיסטוריה חדשה, פוסטציונות אם תרצו

פוסט של ניבה שושי ואייל בר חיים

בספריה המסווגת של האגדות האורבניות הצבאיות, במקום טוב באמצע בין “החצאית המקומטת שלך דיווחה תאילנד”, מרדף המערה וטוב למות בעד ארצנו, נמצא גם המכתב לאלמונית, שידוע גם בשם “מכתב מחייל פשוט”.

המכתב מתאר את טענותיו של הכותב, חייל קרבי ביחידת חי”ר גנרית, כלפי החברה הישראלית בכלל, ובאופן ספציפי כלפי נשים אלמוניות המתעלמות מן הסבל וההקרבה שבשירות קרבי. תחושת אי הצדק של הכותב באה ליד ביטוי בתסכול שהוא חש למראה החיים שנמשכים מחוץ לצבא, הנשים היפות שמסרבות להתמסר לחיילים קרביים שצריך להתאמץ כדי לחכות להם, והג’ובניקים עם מצפון וכסף שזוכים בהן שלא בצדק. החייל הקרבי, ששוכב בבוץ, נלחם על הגנת המולדת, מתמודד מול ילד בן עשר שמקלל את אמא שלו ואת אחותו ומציל את חבריו לפלוגה מפיגוע, חוזר הביתה כדי לגלות שאף אחת לא רוצה אותו כי הוא קרבי. שאר בני גילו משתמטים משירות קרבי וצוחקים עליו. רק בת אחותו בת השמונה זוכרת כמה הוא תורם למדינה וכותבת לו מכתב תודה.

המכתב, שבו נתקלנו בהזדמנויות חינוכיות שונות כחיילים בסדיר בסוף שנות התשעים, מסתובב ברשת קרוב לעשר שנים, לרוב בצירוף אפילוג המספר כי החייל התאבד או נהרג זמן קצר אחרי שכתב את המכתב וכי בקשתו האחרונה היתה להפיץ אותו הלאה. היום אפשר למצוא אותו בפורומים של מתגייסים (אבל גם של הורים לחיילים), בבלוגים של חיילים קרביים (אבל גם של נערות צעירות) ולאחרונה גם בפורום של תנועת “אם תרצו“. חיילים שהעלו אותו מספרים שהוא הוקרא להם בשיחת מחלקה או במסע כומתה. נשים מספרות שהוא הועבר להם על ידי “ידיד שמשרת בקרבי”. למרות השינויים הרבים, שם המכתב ומספר מאפיינים נשמרו בכל אחת מהגרסאות.

לפני הכל

את המכתב המקורי לא הצלחנו לאתר. הגרסאות המוקדמות ביותר שמצאנו הם מכתבים בכתב יד שהופצו ביחידות החי”ר השונות בתקופה של טרום היציאה מלבנון, אבל יתכן שישנן גרסאות מוקדמות אפילו יותר, מתקופת האינתיפאדה הראשונה. יתכן גם שהמכתב המקורי אכן נכתב על ידי חייל אמיתי שיתכן שנהרג/התאבד במסגרת השירות הצבאי, אבל כמו כל אגדה אורבנית מה שבאמת מעניין הוא לא הסיפור האמיתי אלא השינויים שעבר לאורך השנים, המסגרות השונות שבהן הופץ והתכנים שהתווספו/השתנו/נשארו קבועים לאורך זמן. במילים אחרות, מה השתנה ומה נשאר קבוע במכתב מהחייל הפשוט לנערה האלמונית.

את אני והמלחמה הקודמת: מה שנכון תמיד

שני צמדים בינאריים של דמויות טובות/ רעות חוזרות על עצמן בכל המכתבים. שני גברים, הגבר הטוב המשרת כחייל קרבי והרע, הג’ובניק, משתמט, אגואיסט ומפונק עם “מצפון” (תמיד במרכאות) ושתי נשים (במקרים נדירים אישה וילד), האישה הטובה, האחות טהורת הלב בת השמונה, שיודעת להעריך ולהודות, והאישה הרעה, זו שמעדיפה את הג’ובניק והמצפון שיכולים לישון איתה כל לילה.

למשוואה הבלתי נמנעת “אני לוחם למענך ולכן עלייך לשכב איתי”, או בגרסת אל”מ גרשן הכהן “מקדמת דנא היו הגברים לוחמים והנשים זונות”, נוספת גם ההנגדה שבין אהבתה הטהורה והלא מינית של האחות/אחיינית הצעירה, ליחסים שבין גברים חומרניים ועשירים לנשים שמחפשות נוחות. בעולם הפשוט של המיתוס אין מקום להתלבטויות, לביקורת או למרחבים אפורים. הסיבה היחידה להעדיף ג’ובניק או לא עלינו, משתמט היא חומרנות ואגואיזם. הכותב, מצדו, מבקש יותר. בפניה לאלמונית, ולחברה הישראלית בכלל, הוא לא מחפש מין וכסף, רק תמיכה ואישור לעליונות מוסרית.

מה בכל זאת השתנה

למכתב יש חיים משלו. הוא מגיב על שינויים בהוויה הצבאית. הבט”שיות והבוץ של לבנון מפנות את מקומן לגל”ב והאבוקה שמאפיינים שירות בשטחים. מאוחר יותר מופיע הנגמ”ש, אולי תוצר של עופרת יצוקה. תיאורי האירועים הצבאים משתנים. בהתאם להקשר הפוליטי, הג’ובניקים הצפונים הופכים למשתמטים נהנתנים, “תל אביביים”. לעיתים האפיון הוא פוליטי והם הופכים לסרבני מצפון. בחלק מן המכתבים הופכת המדינה ל”ארץ המקודשת הזאת”. לפעמים החייל שומר על בטחון שדה ומחליף את המקום בו הוא משרת ב-X. לפעמים זו שכם, לפעמים זו ג’נין. כשהקונצנזוס מתיר זאת, גם יצהר משתרבבת לסיפור. בכמה גרסאות ישנם שינויים שמקרבים את המכתב לאנשים שפרסמו אותו – אזכורים לפלוגה מסוימת (מחזור 2002), החלפת בת האחות באחות והוספה והשמטה של סלנג צבאי.

דווקא השינויים הרבים מעידים על החוזק של האגדה האורבנית הזו, שמשקפת כנראה צורך אמיתי. האגדה מתעקשת להציג את עצמה כסיפור שקרה למישהו קרוב. היא צועקת חוסר צדק פרטי, אישי, על-זמני ומנותק מהקשר קונקרטי ולכן גם, כביכול, א-פולטי. לא פלא שתנועות פוליטיות “א-פוליטיות” מנסות לנכס את המכתב אליהן.

עוצמתו הגדולה של המכתב לאלמונית היא באופן שבו הוא מייתר את הדיון הביקורתי בצה”ל, ובהחלטות הפוליטיות הנוגעות לפעולות צבאיות. הבחירה שהוא מציג היא ברורה וחד-ממדית, ועיקרה ציות עיוור לפקודות הצבא ותמיכה ללא סייג בחיילים באשר הם מבצעים פקודות, ללא קשר לתוכן הפעולה ולהשלכות, או, לחלופין, פרזיטיות מוחלטת ואגואיזם.

אבל המכתב לא באמת על-זמני. קשה להאמין שמכתב כזה יכול היה להכתב תחת מודלים ישנים של גבריות (מישהו מדמיין את המינגוויי בוכה על זה שמישהי לא תאהב אותו כי הוא עסוק בלהרוג נאצים?) וגם לא תחת מודלים ישנים יותר של נשיות (עצם הרעיון שאישה יכולה לבחור לעצמה גבר שאינו חייל קרבי לא היה נראה אמין לפני מלחמת לבנון הראשונה). חלון הזמן שבו המכתב הזה פועל ומפעיל מצומצם. ייתכן שכבר עבר זמנו. הלוואי ועבר זמנו.

______________________________________
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה. שושי כתבה על רכילות מול צווי איסור פרסום בגליון אפריל 2010. אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. בר חיים כתב על עייפותו של עורך "העיר" מפמיניזם בגליון יולי 2010.

26 בנובמבר, 2010 | בנושאים: 404 | 10 תגובות

ערוץ המחשבים של ynet מחפש (עוד) כתב/ת!

האם אתה תותח הוביצר טכנולוגי – ויתרה מכך, האם בנית פעם תותח הוביצר במרתף רק כדי לראות איך זה עובד? האם את נוהגת להציץ בקוד המקור של אתרים שונים, לגחך ולשלוח אימיילים מעליבים לוובמסטר? וחשוב מכך – האם אתם יודעים מדוע ממ”ח זה מצחיק? אם כן, בואו להיות בורג קטן בתוך המכונה המשומנת שהיא ynet מחשבים. שלחו קו”ח, דוגמאות כתיבה ואת הדרך המועדפת שלכם לסדר קוביות רומיקוב לעורך בכתובת a@digitali.st, ואולי תזכו לשבת כאן איתנו. שכר נאה, עבודה קשה וכתובת מייל של ynet מובטחים לכם.

25 בנובמבר, 2010 | בנושאים: 404 | 6 תגובות

רמז דק למיקרוסופט: יש בעיה עם DOCX

החל מאופיס 2007 שינתה מיקרוסופט את פורמטי ברירת המחדל של המסמכים לכאלה שתואמים את סטנדרט ה-XML, וסימנה את המעבר בהוספת x לסיומת. כך, מסמך טקסט מסוג doc הפך ל-docx. גרסאות ישנות יותר של וורד לא מצליחות לקרוא את הדוקX. כשמישהו שולח לי מסמך דוקX הוא מקבל בחזרה בקשה לשלוח דוק, או עלבון ובקשה לשלוח דוק, תלוי במצברוח שלי.

אני לא לבד – המון המון המון אנשים נתקלים בבעיה הזאת. זו לא תחושת בטן, זו תחושת גוגל: התוצאה הראשונה בחיפוש DOCX בגוגל היא אתר שמסביר מה זה דוקX ומספק תוכנות לצפייה בו ולהמרתו לדוק; השניה היא תוסף רשמי של מיקרוסופט שמאפשר לקריאת דוקX בגרסאות אופיס ישנות. בגוגל ישראל, שני האתרים הללו נדחקים מקום אחד למטה, והתוצאה הראשונה היא תוכנה להמרת דוקX לשלל פורמטים. בשני החיפושים הופיעה בראש העמוד פרסומת לתוכנת המרה.

מה מיקרוסופט יכולה לעשות? לשלוח לכל משתמשי האופיסים הישנים את התוסף שלה בעדכון הקרוב של חלונות (Windows Update). איזה לקח יכולות חברות אחרות ללמוד מזה? גגלו את המוצרים, השירותים והמותגים שלכן. אם התוצאה הראשונה היא פתרון לבעיה, סימן שיש בעיה, שהיא משמעותית ושכדאי לטפל בה.

[עדכון] הפוסט התפרסם גם ב-ynetx.

24 בנובמבר, 2010 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פרסום ושיווק | 13 תגובות

מכונית נופלת: מה באמת קרה שם?

נועה בגון צילמה את ההתרחשות הזאת בחניון של אתר תפוז. מה באמת קרה שם? טקבקו קונספירציותכם.

24 בנובמבר, 2010 | בנושאים: 404 | 18 תגובות

אל”ף בי”ת של אתיקה אינטרנטית

פרטיה של א’, שהתלוננה שניצב אורי בר-לב תקף אותה מינית, זמינים לכל דורש ברשת – בגלל תקשורת רשלנית ובגלל, ובכן, שאומת האינטרנט לא אוהבת סודות. אבל זה לא צריך להסיט את הדיון ממה שמותר למה שאפשר. טור שלי ב-ynet מחשבים >>

24 בנובמבר, 2010 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת | תגובה אחת

← לדף הקודם — לדף הבא →