הפילי – זה הכי טוב לך ולתינוק שלך
כשל שם חנות מתנות לידה:
תודה: נטע, כשל.
האם העמוד של סיעת העצמאות ילך בדרכו של טוויטר שהלך בדרכו של דה-מרקר קפה?
פוסט של יותם ברנז
אני רוצה לספר לכם סיפור.
בסיפור הזה יש את כל מה שאתם אוהבים – קשרים בין אנשים, קצת פוליטיקה, הרבה הומור ציני. וכדאי שתישארו עד הסוף, אז מגיעות גם מסקנות – אני יודע, זה טיזינג קצת עלוב, אבל אם זה מותר לאנשי שיווק שחוקרים ומרצים על ניו-מדיה, זה מותר גם לי.
הזמן: ערב יום שני, 17 בינואר 2010. אהוד ברק התפלג ממפלגת העבודה והקים את סיעת “עצמאות”. הדבר הראשון על סדר היום – לוגו ועמוד בפייסבוק. הספיק גולש אחד שאמר: “עכשיו רק נותר לגלות אם הדף הזה הוא בדיחה טובה (מתחזה) או בדיחה רעה (הדבר האמיתי)” בכדי להפוך את העמוד של סיעת העצמאות להילולת הומור שנמשכה כעשר שעות. באותן עשר שעות הקהילה יצרה את האופי הבסיסי שלה, בנתה את המהות, תחומי הבדיחות ואפילו הדיעות האינטרנטיות השולטות (נסו לצייץ על חורים ברשת, ותראו מה קורה).
ואז, הגיעה השעה 11 בבוקר, ואיתה הפרסום בוויינט. הו, התגובה הרצינית הראשונה הגיעה שעתיים קודם לכן, ממגיב שתמך בברק, אבל הוא עוד דיבר עברית ולא טוקבקיסטית. ובעוד התגובה שלו היתה דלה בהומור, היא היתה עשירה בסימני פיסוק. הנהירה החלה לאחר מכן. בלי לשפוט את האהבה שלי לאנשים החדשים שהגיעו לעמוד של סיעת העצמאות, אי אפשר להתכחש לעובדה שהם שינו אותו באופן מהותי, הפכו את התכנים שבו לפחות מצחיקים ואת ההתלהמות לחשובה יותר מהכל. הטוקבקים הפכו להיות חשובים יותר מהאנשים.
כשאני כותב שדף סיעת העצמאות של שלשום בלילה עסק בהומור, אני מתכוון לזה שכל תגובה היתה בדיחה מחושבת – כולנו רצינו להיראות שנונים ומעניינים. היום, בניגוד לבעבר, רוב המגיבים פשוט יכתבו “ברק זבלול היית ונשארת לך לך לאקירוב ותתחבא” או כל דבר טוקבקיסטי אחר. במקום לנסות לשעשע, פשוט נוהמים. מבית חדש לקהילת הטוויטר הישראלית (אחרי שאר אקיקוס קבע שטוויטר מת; לא מתווכחים עם ארד אקיקוס) הדף הפך נספח למדור התגובות של וויינט.
האם הדף של סיעת העצמאות עומד למות?
התשובה היא כן. הדף התצורה הקודמת שלו – התצורה שמתעסקת בתכנים ובכמה הם מצחיקים, ופחות בקריאות “לזונות יש יותר כבוד עצמי מאשר לחבורת הזבלים והזונות הפוליטיות האלו”; התצורה בה חשבת פעמיים אם להגיב משהו, כי רצית שהוא יצחיק אנשים ולא רצית ליצור הצפה במייל של מי שהגיב לפנייך; התצורה התמימה והנאיבית משהו, זאת שבה היתה פה קהילה אחת, מאוחדת, של מובילים חברתיים, שדאגה פחות או יותר למבנה שלה כקהילה – הדף הזה מת, והוא לא יחזור יותר.
סביר להניח ששום דבר לא ישתנה. הדף ימשיך את דרכו כמזבלת טוקבקים בעל פוטנציאל הולך ויורד לייצר תוכן בעל ערך הומוריסטי, ומצד שני יתן לטוקבקיסטים המתלהמים מקום להגיב בו מבלי לחשוש מנחת זרועו של מסנן התגובות בוויינט.
ומה עם הארלי אדפטרז? בקרוב ימאס להם לגמרי (אם לא נמאס להם עד עכשיו), והם ימצאו לעצמה פלטפורמה חדשה. ואז יבוא עוד איזה דביל עם מקלדת שכועס שפתאום צפוף לו באינטרנט, ויחליט שגם המקום הזה מת. וחוזר חלילה.
_____________________
יותם ברנז הוא סטודנט לתקשורת, הרפתקן ומספר סיפורים, וכותב הבלוג חיות אחרות
וויקימשחיתים והדברים המצחיקים שהם עושים
כשוויקיפד נלהב מדי מחק לו עריכה לגיטימית לגמרי, ריצ’רד בקט החליט לצלול לעולם של משחיתי הוויקיפדיה, חזר משם עם אוצרות והקים את Wikiseedier, מנוע חיפוש ובלוג לתיעוד הפנינים של המשחיתים. כתבה שלי בפרויקט עשור לוויקיפדיה ב-ynet מחשבים >>
אנגרי בירדז בטלוויזיה: קץ התרבות המערבית?
מהו נזקה של אנגרי בירדז לאנושות? מהו נזקה של הטלוויזיה לאנושות? ומה יקרה כשאנגרי בירדז יגיעו בקרוב לטלוויזיה? כתבה שלי ב-ynet מחשבים >>
(ואפרופו אנגרי בירדז: לא יפה!)
אתר “הארץ”: תאונת דרכים של שימושיות וממשק
פוסט של מעין ששון
חיפשתי מה לקרוא בשישי בערב, עברתי על הספרים בספרייה שלי ולא מצאתי. נכנסתי לאינטרנט ונחתתי על כתבה באתר “הארץ”, “שאלון ספרותי | חמישה ספרים לאי בודד“. את הערב סיימתי בלי לקרוא ספר, אבל גם בלי לקרוא ממש את הכתבה. הסיבה: שימושיות.
הרבה פעמים קשה למצוא את הגבול הדק בין עיצוב לאפיון ממשק משתמש. במקרה הנוכחי אני חושבת שהבעיה המרכזית היא ממשק המשתמש ושימושיות לקויה. העמוד יכול היה להיות מוצלח הרבה יותר אחרי מספר שינויים קלים בממשק המשתמש. מסתבר שגם בעיתון הארץ חשבו ככה, אבל לא יישמו, ועל כך בהמשך.
אז מה לא עובד כאן?
א. הבעיה המרכזית היא שבמשך שניות ארוכות לא הצלחתי למצוא את גוף הכתבה. ההפרדה בין כותרת הכתבה לבין גוף הכתבה באמצעות פרסומת וכפתור “Recommend” של פייסבוק מבלבלים מאוד. הם גרמו לי לחשוב שהכותרת היא גוף הכתבה, ושעלי ללחוץ על לינק כדי להגיע לכתבה עצמה.
ב. ניווט ברכיב גלריית תמונות. ב”הארץ” שכחו שמדובר באתר בעברית, ולכן רכיב הדפדוף צריך להיות על פי כיוון הכתיבה, מימין לשמאל. לפיכך, הקישור “לתמונה הקודמת” צריך להיות בצד ימין ו”לתמונה הבאה” צריך להיות בצד שמאל.
ג. חשבתי שעכשיו אוכל לעיין בכתבה ואז התברר לי, אחרי לחיצות חוזרות ונשנות, שהבעיה היא לא בדפדפן שלי (גוגל כרום), אלא שאי אפשר ללחוץ על הטקסט “לתמונה הבאה”/”לתמונה הקודמת”. רק לחיצה על אייקון המשולש מעבירה אותי קדימה או אחורה.
ד. ואז הגעתי לפעולה הבאה הנפוצה – רציתי לקרוא את התגובות לכתבה. כדי לקרוא או להגיב, המשתמש יכול להקליק על על “הוספה/קריאת תגובה” ליד הכותרת, או לגלול לתחתית העמוד.
ה. על פניו, זו החלטה מעניינת לתת בראש הכתבה אפשרות לתגובה, למרות שהמקום הטבעי הוא בסוף הכתבה, אחרי שהגולש קרא אותה. אלא שהיישום מקלקל הכל: לחיצה על הוספת תגובה הובילה אותי בקפיצה לתחתית העמוד לאיזור התגובות. ציפיתי שייפתח פופאפ או שאגיע לאיזור התגובות עם שדות הוספת תגובה פתוחים, או כל דרך אחרת שבה תהיה לי אפשרות להוסיף תגובה. אבל לא משנה אם אני רוצה לקרוא או להגיב, ההקלקה מנסה להקפיץ אותי לכפתור “הוספת תגובה חדשה” בתחתית שובל התגובות, אלא שהעמוד לא ארוך מספיק, והתוצאה היא שהגעתי למקום לא ברור באמצע התגובות. חבל, אפשר היה להוביל אותי לראש התגובות, שבראשן יש כפתור “הוספת תגובה חדשה” נוסף.
ו. כאשר ניסיתי את האפשרות השנייה, גלילה לתחתית העמוד, גיליתי שהדרך ארוכה ומלאת מכשולים: בלוק של כתבות נוספות שעשויות לעניין אותי, כפתורי שיתוף הכתבה, מודעות, לחצן “חזור” (לאן? טוב ששאלתם, לראש הכתבה), עוד מודעות ורק אז התגובות.
ז. למטה למטה נמצאות גם “עוד כותרות”. אחרי הכתבה והתגובות זה המקום הנכון לכותרות נוספות, אבל כבר עייפתם אותי עם “כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך” מיד אחרי סוף הכתבה, אז אני כבר לא מעוניינת.
חשבתי על דרכים לשפר את המצב. הרעיונות המרכזיים שהיו לי התמקדו בהפרדה ברורה בין רכיבי העמוד, העברת רכיבי השיתוף לגוף הכתבה עם טקסט שעוטף אותם, הצגת ההמלצות לכתבות נוספות לצדי העמוד ובתוך גוף הכתבה, הוספה של רכיב “Recommend” בתחתית העמוד, תצוגה של מספר התגובות בראש העמוד, ועוד ועוד. הרפרנס שחשבתי עליו היה אתר הניו יורק טיימס, שפותר בדרך נהדרת הצגת מידע ותכנים מסוגים שונים בעמודי כתבות.
במהלך המחקר הקצר שערכתי, בדקתי מה קורה באתר “הארץ” באנגלית, וגיליתי שאני לא צריכה לעבוד קשה כדי להדגים את הפתרונות. יש ל”הארץ” אתר שמיש, מעוצב יפה ובעל ממשק משתמש מצויין. חבל שלא תרגמו אותו גם לעברית.
____________________
מעין ששון מנהלת פרוייקטים ועוסקת באפיון UI/UX בחברת קוד אואזיס
דברים שהצבא גורם לך לעשות: צמיד עור פאנקיסטי מריצ’רץ’
פוסט של עופר קינןכשהייתי בצבא, קניתי במהלך נסיעה לאילת איזה ריצ’רץ’ עם שם מפוצץ בסגנון חולץ-נעל במטרה לשדרג את הנעליים הצבאיות.
רס”ר אחד אחר כך, נאלצתי להוריד את התוספת החדשה (והיקרה, 33 לשני ריצ’רצ’ים) ולא ידעתי מה לעשות עם זה.
החלטתי להפוך את המוצר לאביזר אופנה (אלטרנטיבי?) – צמיד עור בעל מראה פאנקיסטי משהו. טיול קצר לחנות הסידקית כדי לקנות כפתורים, ומעט עבודה אחר כך – והמוצר מוכן.
___________________
עופר קינן הוא האח קינן השלישי
רבין מתהפך בקברו, מעריך פואד
ציטוט מצחיק למדי של בנימין בן-אליעזר נהיה מצחיק פי כמה כשהוא הופך לציטוט עקיף ב-ynet:
הלשינו: תום ביגלאייזן, ויטלי מיז’יריצקי.
התיקונים: למה פרש אהוד ברק ממפלגת העבודה?
אנחנו יודעים למה אהוד ברק פרש: כי עמרם מצנע הוחזר לתפקיד יו”ר מפלגת העבודה. וואלה, 16.1.2011.
תא”ל במיל’ אביגדור קהלני הועלה בדרגה בישראל היום (17.1.2011).
המשחק בין אשדוד לסכנין היה כל כך משעמם שבתקציר העדיפו לתת את הסיכום של המשחק בין הולנד לדנמרק מהמונדיאל. אתר הארץ, 16.1.2011.
מוֹדעוּת/החומה הצינית: אהוד ברק פורש ממפלגת העבודה. למקצוענים אסור לפספס את ההזדמנות הזאת. אז איפה שמתם את המזוודה?
ועכשיו לתחזית: התחממות גלובלית בחדשות 2 (16.1.2011).
זקני צפת לא זוכרים סערה כזאת, וגם היא עצמה שכחה. ynet, 15.12.2010.
תודות: יאיר דקל, יול בהט, עופר ב., הילה קוז’וקרו, יאיר אי., גיל ברונשטיין.
גלובס מטנף על כלכליסט ואז מתחרט
ככה זה נראה כשהכלכלונים הולכים מכות. כתבה באתר גלובס, 17.1.2011, 14:13:
אותה כתבה, כשעה מאוחר יותר, הטקסט שונה לחלוטין (אחרי התערבות מבוגר אחראי?):
פניה ממשה קצב
* המודעה מנוסחת בלשון זכר אך מיועדת לנשים ולגברים כאחד.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
