התיקונים 71: העולם הערבי כמרקחה

התיקונים 71: מצרים עברה לעיראק, תוניסיה נדדה מזרחה, לוב נעלמה, ומה דעתכם על סיורים בעקבות לוחמים במצרים? ויש גם חידה.

כאן אפשר להגיב על הטור.

17 בפברואר, 2011 | בנושאים: התיקונים, כתבות מ"העין השביעית" | להגיב זה מגניב

אינטרטקסטואליות: מיוחדון מצרים

ידיים למעלה. אתר “הארץ”, 28.1.2011.

נעליים במבצע. nrg מעריב.

ברק אובמה וחוסני מובארק, בואו ללמוד איך לשנות מציאות. אתר “הארץ”, 4.2.2011.

מובארק, התפטרת? כל האפשרויות לפניך. ynet.

השחוק והדמע. אתר “הארץ”, 11.2.2011.

הצבא המצרי משחרר את הבננה? אתר “הארץ”, 12.2.2011.

מחפשים חופשה? nrg מעריב.

הלשינו: לירון מילשטיין, ליאור כהן. ויש עוד.

17 בפברואר, 2011 | בנושאים: אינטרטקסטואליות, מוֹדעוּת – החומה הצינית | תגובה אחת

אינטרטקסטואליות: בני גנץ, להיות ראשון זה מחייב

חיבוקים: מיני או לא? אתר “הארץ”, 10.2.2011.

סכנת מוות ומוות. צילום: יגאל שתיים.

למה קללות למה? נענע10.

על מה מהמרת hp? (כן, ברור לי שזה מכוון). וואלה.

פוטוסינתזה

רגליים וטורסו. אתר Guyism.com.

מעריצה של מיילי סיירוס מזיזה את מד האמת/שמועה. אתר GossipCop.com.

החומה הצינית

בני גנץ, להיות ראשון זה מחייב. ידיעות אחרונות.

עיניים. אתר “הארץ”.

אהוד ברק, מחפש עתיד בניהול סכסוכים לאומיים ובינלאומיים? פייסבוק.

בנימין נתניהו, מה עם לימודי שלום ופתרון סכסוכים? אתר “הארץ”.

רוצה שבחורות ישתגעו עליך כמו שהן משתגעות על ג’סטין ביבר? יוטיוב.

הפסקת שירותי הקבורה: רוצים לחגוג גם בפנים וגם בחוץ? כמו כן, מחפשים להקה שתעשה שמח? אתר כיפה, י”ב שבט תשע”א.

אין כסף? נפזר ארנקים. ynet, 10.2.2011.

פרסומות סקסיסטיות לצד אירוע “יום ללא חזיה”. פייסבוק.

נוקיה: החברה בוערת, אבל נשרוד. רוצים סמארטפון? ynet.

הלשינו

ליאור כהן, דן מלמד, יוחאי בר סיני

17 בפברואר, 2011 | בנושאים: 404, אינטרטקסטואליות, מוֹדעוּת – החומה הצינית, פוטוסינתזה | להגיב זה מגניב

אופס! מה שכח משרד התקשורת בתוכנית העבודה ל-2011?

להשיג עותק משולם של התמונה בלי סימן המים של שאטרסטוק לתוכנית העבודה 2011. הלשין: אלעד זלומונס.

16 בפברואר, 2011 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

עיתונאים מפקירים את גופם

כריסטופר היצ’נז מוואנטי פייר התנסה בעינוי בהדמיית טביעה(waterboarding).

כתב WWMT ארון בסקרוויל התנסה בטייזר.

15 בפברואר, 2011 | בנושאים: עיתונות ותקשורת | תגובה אחת

אחרי סופר מריו, גם דוגי האוזר אותר בתל אביב!

רועי רוטמן איתר את המרפאה של ד”ר האוזר בפינת הרחובות יהושע בן-נון ואמסטרדם:

מן הארכיב: אחי רז גילה שסופר מריו עובד כאורולוג במרפאת זמנהוף:

ד''ר סופר מריו. צילום: אחי רז

15 בפברואר, 2011 | בנושאים: 404 | 2 תגובות

חיבוק דב לרמטכ”ל הנכנס

פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית

העימות בין נתניהו לליברמן לא יככב, מן הסתם, בכותרת הראשית של “ישראל היום”, וגם המהומות באיראן נדחקו מפני ידיעה חשובה אחרת, שדווחה כבר אתמול, שלשום ולפני שלשום בעמודים הראשיים של העיתונים: כניסתו של בני גנץ לתפקיד הרמטכ”ל. אלא שהיום יש חידוש: גנץ הצטלם עם הילדים. “חיבוק – ולעבודה”, נכתב בכותרת הראשית של העיתון שאינו שוכח שהוא ישראלי, לצד תמונה של הרמטכ”ל משפשף אפים עם בנו הקטן.

הפוטו-אופ המוזר הזה מגיע גם לשער “ידיעות אחרונות”, עם צילום של גנץ בלוויית ילד אחר מצאצאיו והכותרת “אבא שלי רמטכ”ל”. ב”מעריב” מסתפקים בחיבוק אחר, זה של גנץ עם הרמטכ”ל היוצא אשכנזי. ב”הארץ” הצילום הוא הוא של הרמטכ”ל ושר הבטחון עונדים את הדרגות לגנץ.

הנטייה של עיתון לתור אחר האישי – ברורה. תמונתו של בעל תפקיד בכיר מתחבק עם ילדיו, מסקרנת יותר מצילום רשמי שלו בטקס ממלכתי של ענידת דרגות. הבחירה להעדיף את הפן האישי באופן מוחלט על זה הממלכתי, הרשמי, הרציני, המשעמם – יוצרת את אותו אפקט שרשרת שמעודד את ההטייה העיתונאית ואת הסיקור הפראי והמשתלח. כי אם הכל אישי – אז הכל אישי. אפקט שראוי שהעיתונאים יזכרו אותו, וגם מי ששולחים להם צילומי חיבוקים – או הזמנות לצלם כאלה.

________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית

15 בפברואר, 2011 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת | להגיב זה מגניב

זמן יפו

פוסט של דבורית שרגל, Velvet Underground

רמטכ”לים מתחלפים, עוד הפיכה, הפעם באיראן, לדור לא מתנצל, הקרע בין נתניהו לליברמן מעמיק, אבל על הדברים החשובים באמת לא שמעתם: אתמול, בצאתי להליכה בטיילת, גיליתי שהשעון של יפו מפגר! בחצי שעה! מטולטלת בין עבר להווה העברתי את הלילה בנים לא נים והבוקר התקשרתי לעירייה.

– מודיעין 106 שלום
– שלום, למי מודיעים שהשעון בכיכר השעון ביפו מפגר?
– מזתומרת מפגר?
– מפגר! בחצי שעה!
– חצי שעה?
– כן
– טוב, נודיע למשלמה [מנהלת הרובע] ביפו
– תודה

לא סומכת על אף אחד. מתקשרת למשלמה.
– שלום, רציתי להודיע שהשעון בכיכר מפגר.
– בכמה דקות?
– חצי שעה.
– טוב רגע. איציק! אי-ציק! יש פה תושבת שמודיעה שהשעון מפגר!
(איציק מרחוק)
– אני יודע, יודע.
(איציק לוקח לה את השפופרת)

– הלו? כן כן, זה מנגנון מיוחד מאוד. יש רק שלושה שעונים כאלו בארץ. זו בעיה של קפיצים בתוך המנגנון. יש לשעון שני צדדים. בצד אחד הוא בסדר, בצד השני לא. ויש להם מנגנון אחד! תשאלי, אז איך יכול להיות?
– איך באמת?
– זה מנגנון מסובך מאוד! מסובך מאוד! השען בדרך, נקווה שהוא יפתור את זה.
– מה התפקיד שלך במשלמה?
– אני מנהל הפרויקטים.
– טוב, תודה רבה.

אעדכן כשהשעון יפסיק לרדוף אחרי עצמו.

[עדכון 28.2.2011] השעון של יפו תוקן!

_____________________
דבורית שרגל כותבת את הבלוג Velvet Underground, שם התפרסם הפוסט במקור

15 בפברואר, 2011 | בנושאים: 404, עירוניה | להגיב זה מגניב

תפקידו של האינטרנט במהפכה המצרית

פוסט של אלי לוין, הציווי החדש

נראה לי שבימים האחרונים אי אפשר היה לקרוא אפילו טקסט אחד שעסק במהפכה המצרית ולא התייחס בצורה זו או אחרת לתפקידו של האינטרנט במהפכה. השאלה הגדולה כאן היא כמובן מה מידת ההשפעה של האינטרנט על המהפכה המצרית ולמעשה האם בכלל הייתה לו השפעה כלשהי. גם כאן אפשר לחלק את שלל הדעות והטיעונים בנושא לשני מחנות עיקריים. מצד אחד יש לנו את מחנה הטכנו-אוטופים שמאמינים שהמהפכה היא תוצאה ישירה ובלתי נמנעת של האינטרנט ובעיקר של הרשתות החברתיות. ואילו מהצד השני יש לנו את מחנה הספקנים שממעיטים בחשיבותו של האינטרנט במהפכה ורואים בו לא יותר מאשר אמצעי תקשורת ששימש את המפגינים.

מבחינתי מדובר בסוגיה מרתקת מפני שהיא נוגעת לא רק למקרה הספציפי של המהפכה המצרית אלא לשאלה המהותית ביותר בהבנת האינטרנט כתופעה תרבותית: האם הטכנולוגיה מעצבת את פני החברה או שהחברה מעצבת את פני הטכנולוגיה. או אם ננסח זאת בצורה קצת אחרת, האם הטכנולוגיה היא בסך הכול כלי עבודה נייטרלי וחסר מהות שניתן להשתמש בו לכל מטרה אפשרית, או שאולי יש לכל טכנולוגיה “עמדה פוליטיקה” משל עצמה (בניסוחו של לאנגדון ווינר). השאלה היסודית הזאת שבה וחוזרת בכל התייחסות למעמדה והשפעתה של הטכנולוגיה בחברה האנושית. למשל השאלה שמעסיקה רבות את האמריקאים האם כלי נשק מעודדים אלימות מעצם מהותם או שאולי “רובים לא הורגים אנשים, אנשים הורגים אנשים”.

אותם אנשים שמכנים את האירועים במצרים בשם “מהפכת האינטרנט” או “מהפכת הפייסבוק והטוויטר” (ה”א הידיעה כאן כמובן אירונית ומודעת לעצמה) מאמינים שהאינטרנט אחראי בצורה ישירה למהפכה ואפילו מרחיקים לכת ואומרים שהיא כנראה לא הייתה מתרחשת בלעדיו. ההתלהבות האופטימית הזאת מהאינטרנט שאנחנו מוצאים בטקסטים האלה למעשה בכלל לא חדשה. כבר לפני שני עשורים ויותר היו כאלה שהתייחסו לאינטרנט כאל טכנולוגיה שמעצם מהותה מעודדת דמוקרטיה ואפילו אנרכיזם לפי עמדות רדיקליות יותר.

לפי תפיסה טכנו-אוטופית זו האופי המבוזר והרשתי של האינטרנט מתנגד מעצם מהותו לכל צורת שלטון כוחנית וסמכותנית. וזאת בניגוד גמור לאמצעי התקשורת המסורתיים בעלי המבנה ההיררכי והסמכותני כמו הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות המודפסת. ככל שהשימוש באינטרנט ילך ויגבר, גורסת תפיסה זו, כך גם תתפשט הדמוקרטיה בכל רחבי העולם מפני שאינטרנט ודיקטטורה פשוט לא הולכים יד ביד (טענה שלדעתי קצת עומדת בסתירה למצבה הנוכחי של וויקיפדיה העברית…). זהו למעשה התפקיד המסורתי שהאינטרנט משמש כבר שנים במיתולוגיה המערבית המודרנית והליברלית. מיתולוגיה שרואה את הדמוקרטיה הנשגבת בתור מעין “דאוס אקס מאכינה” (האל מתוך המכונה) ואת האינטרנט בתור אותה מכונה מופלאה שמתוכה צץ ומופיע האל.

המחנה הציני לעומת זאת מסרב לקבל את התפיסה האופטימית וטוען שהאינטרנט הוא בסך הכול אמצעי תקשורת ששימש את המפגינים במצרים כדי לתאם ביניהם את ההפגנות, אמצעי תקשורת אחד מני רבים למעשה. מה עוד שכזכור במהלך חמישה ימים כמעט שלא הייתה שום גישה לאינטרנט במצרים ובכל זאת אנשים יצאו מבתיהם כדי להפגין ברחובות. עובדה זו לכאורה מוכיחה דווקא את ההפך הגמור, שבעצם אנשים בכלל לא צריכים את האינטרנט כדי לצאת ולהפגין מפני שהטכנולוגיה לא מחוללת מהפכות אלא בני האדם מחוללים מהפכות.

לדעתי העמדה הביקורתית הזאת נובעת, לפחות בחלקה, מהציניות שמאוד רווחת בקרב רוב האינטלקטואלים כיום. ציניות שמתאפיינת בחוסר יכולת להאמין בכך שהטכנולוגיה מסוגלת באמת לשפר את מצב הקיום האנושי. אנחנו אולי מסוגלים להאמין שיש לאינטרנט השפעות שליליות על החיים שלנו – למשל “הפייסבוק” האיום והנורא שרק מעודד אלימות בקרב בני נוער וגורם לנו להיות בודדים ולא מרוצים מהחיים שלנו – אבל קשה לנו להאמין שהטכנולוגיה המודרנית יכולה באמת להשפיע בצורה חיובית על החיים שלנו. תפיסה אופטימית כזאת נתפסת כיום אצל רוב האנשים החושבים בתור לא יותר מאשר נאיביות לא מוצדקת.

גם במקרה של המהפכה המצרית קל מאוד להיות במחנה הציני ולהגיד שהאינטרנט לא שיחק שום תפקיד מרכזי או משמעותי. אבל אני באופן אישי לא לגמרי מסכים עם העמדה הזאת. חשוב לזכור שהתפקיד העיקרי של האינטרנט במהפכה לא היה דווקא בזמן ההפגנות אלא הרבה לפניהן. ההפגנות במצרים לא היו תחילת המהפכה אלא אם כבר סוף ההתחלה. העם המצרי הרי לא התעורר יום אחד בבוקר והחליט שמתחשק לו להפיל את שלטון העריצות של מובארק, אלא הוא התקומם במשך תקופה ארוכה מאוד נגד השלטון. התקוממות עממית זו החלה ללא ספק באינטרנט ולא בשום מקום אחר.

למעשה אפשר לומר שהאינטרנט שימש במצרים בתפקיד של “ספירה ציבורית” שמהווה לדעת הוגים כמו האברמס תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה. האינטרנט איפשר לאזרחים המצרים להביע את הדעות שלהם בחופשיות, לדון בנושאים הבוערים ולתקשר אחד עם השני ללא שום צנזורה או פיקוח. את הפעילות הזאת הם עשו בעיקר בבלוגוספירה המצרית אבל גם ברשתות החברתיות. השיח הציבורי החופשי הזה התאפשר אך ורק בזכות האינטרנט מפני שספירה ציבורית אחרת פשוט לא הייתה קיימת במצרים תחת שלטון מובארק.

כמובן שזה לא כל כך פשוט לטעון שהאינטרנט משמש כיום בתור ספירה ציבורית (או שספירה ציבורית במובן שהאברמס מדבר עליו בכלל התקיימה אי פעם). האם באמת מתקיים שיח ציבורי ברשת שבו אנשים מחליפים ביניהם דעות, או שאולי רוב האנשים ברשת מדברים בעיקר אל עצמם ומשכנעים רק את המשוכנעים כבר. האם אקטיביזם ברשת כמו למשל בדפי פייסבוק באמת מדרבן אנשים לצאת לרחובות או שאולי הוא רק משמש בתור מרגוע דיגיטלי למצפון הדואב שלנו בדומה לאפליקציית הוידוי של הכניסה הקתולית?

קל להיות סקפטי ולכנות את כל הפעילות החברתית הזאת בתור “קשקשת ברשת”, להג אינסופי ושטף בלתי פוסק של דיבורים ללא שום מעשים בשטח. אבל מצרים הוכיחה לכאורה שזה לא בהכרח כך. מכל הדיבורים האלה ברשת בסוף באמת נוצר משהו מוחשי. מה שמתחיל בתור סטטוס בפייסבוק, פוסט בבלוג או ציוץ בטוויטר – יכול בקלות להסתיים בהפלת שלטון דיקטטורי. לכן מהמקרה של המהפכה במצרים נראה לי שאפשר להסיק, לפחות בזהירות מסוימת, שאכן מתקיימת ספירה ציבורית באינטרנט.

אני אמנם נוטה בדרך כלל להיות די ביקורתי כלפי האינטרנט וגם לגבי האפשרות של ספירה ציבורית ברשת כתבתי לא מזמן טקסט בעל נימה די ספקנית. אבל בתקופה האחרונה אני נוטה להיות פחות סקפטי לגבי היכולת של האינטרנט לחולל מהפכות ולשנות סדרי עולם. לא, אני לא נוקט בדטרמיניזם טכנולוגי ולא טוען שהאינטרנט הוא סוג של “אינסטנט דמוקרטיה”, אבל אני מאמין שאי אפשר להתעלם מכך שהאינטרנט אכן שיחק תפקיד מאוד משמעותי באירועים שהיו לאחרונה בתוניסיה, במצרים ומי יודע היכן עוד בעתיד.

אף אחד כמובן לא יכול לטעון בוודאות מלאה שהמהפכה במצרים התחוללה אך ורק בזכות האינטרנט מפני שהיו בהיסטוריה מספיק מהפכות עוד הרבה לפני שמישהו בכלל חשב להמציא את האינטרנט. אבל יחד עם זאת גם אי אפשר להמעיט בחשיבות של האינטרנט במהפכה המצרית ולכך שהוא – יחד עם עוד גורמים רבים אחרים כמובן – הוביל בסופו של דבר למהפכה ולהפלת השלטון הדיקטטורי. כמו כל מהפכה אחרת בהיסטוריה מדובר בתופעה מורכבת ורבת רבדים ולכן קשה לשים את האצבע על גורם אחד מבודד ולטעון שרק בזכותו התופעה הזאת התאפשרה. לכן לא צריך אמנם להתלהב יותר מדי ולהכתיר את המהפכה המצרית בתור “מהפכת הפייסבוק” או “מהפכת הטוויטר” אבל גם לא צריך להיות יותר מדי ציני ולבטל כלאחר יד את ההישגים של האינטרנט באירוע ההיסטורי הזה שמתחולל ממש לנגד עינינו.

___________________
אלי לוין כותב דוקטורט על קהילות וירטואליות באוניברסיטת בר-אילן. הפוסט התפרסם במקור בבלוגו, "הציווי החדש", ברשיון cc-by-nc-sa

עוד במהפכות אינטרנט: • איראן • תוניסיה • מצרים

14 בפברואר, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 5 תגובות

פייסבוק: טוב או רע לחרדים?

דיון באתר בית אבי חי בעקבות החרם שהכריזו רבנים חרדים על פייסבוק: הרשת החברתית טובה או רעה לחרדים? מוזמנים לדיון בנושא בדף הפייסבוק של בית אבי חי.

אני במרכז העולם // מוני אנדר

אל תטרחו לחפש את מוני אנדר בפייסבוק, בטוויטר או במייספייס – לא תמצאו אותו שם. זה לא בגלל שהוא מתנגד לקדמה ואפילו לא בגלל חרם הרבנים, אלא מפני שיש לו בעיה עם השיתוף הבלתי פוסק של כולם בחייהם

כלל ידוע הוא שרבנים והתקדמות טכנולוגית לא הולכים יד ביד. רדיו, טלוויזיה, מחשב ואינטרנט הם כמה דוגמאות לפיתוחים שזכו למחאה גורפת ולאימוץ של הפסוק “ולא תביא תועבה אל ביתך”. יכול להיות שאם נחפש היטב בגנזך השטייטל מלפני 200 שנה נגלה תיעוד גם לכך שרכב ה-4X4 של אותה תקופה, המתכנה “עגלה עם סוסה”, לא התקבל בסבר פנים יפות אצל לומדי בית המדרש. בכל זאת, לך תדע לאילו מחוזות יחליט יענק’ל לנסוע יום אחד עם הרכב ההיברידי שלו.

לכן לא היה מפתיע במיוחד לשמוע על החרם החדש שתפס תאוצה בחצרות רבני המגזר: איסור על שימוש בפייסבוק. היוזמה שייכת למשמרת הקודש והחינוך ולבית הדין הרבני בבני ברק, שצפוי לפרסם קריאה “שתבהיר את חומרת העניין, ועד כמה צריך כל אחד ואחד להימנע מלהחזיק פרופיל אישי בפייסבוק, בכדי להימנע ממכשולים”.

תתפלאו, אבל אני לייק בגדול. ולא רק בגלל ההלכה. אני מודה שאין לי אינטרנט בבית, וגם לא חשבון בפייסבוק. אם ממש נכנסים לקטנות, גם אין לי פרופיל במייספייס, אני לא מחזיק בבלוג, כשאלוהים מזכה אותי בשמחות אני לא מצייץ אותן לכל העולם בטוויטר שאין לי, והתמונות המשפחתיות שלי מאופסנות בתוך אלבום של פעם, עמוק בכוננית שבסלון.

זה לא שיש לי משהו נגד טכנולוגיה. אני שמח על כל המצאה שמקלה על מציאות חיינו, ובלי נקיפות מצפון גדולות מדי מכניס בגדים למייבש או ארוחה שלמה למיקרוגל. כנראה שיש לי משהו נגד שיתופולוגיה.

אלפי שנים עברו מאז שבלעם בן בעור הרכוב על אתונו הגיע כדי לקלל את עם ישראל. כפי שידוע לכולנו, בסופו של דבר שם אלוהים ברכות בפיו, וכשראה בלעם את בני ישראל בירך אותם בברכה המופיעה בתפילת שחרית: “מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל”. רש”י מציע פרשנות אחת לפסוק, והיא שפתחי אוהליהם של בני ישראל במדבר סודרו כך שהם לא ניצבו זה מול זה. באופן זה לא יכולים היו האנשים לראות מה נעשה באוהלי שכניהם, ופרטיותם נשמרה.

אבל כיום אתה חייב להגיע לכמה שיותר עיניים ואוזניים – ולא משנה מה אתה עושה. אנשים יולדים ומתים בשידור חי, בוחרים בני זוג לפי כמות הודעות ה-SMS שקיבלו ומתגרשים לעיני המצלמות. אני מקווה שלא אשמע כמו זקנה טרחנית כשאפציר בכם לא לשתף פעולה עם 600 מיליון משתמשי פייסבוק, נכון לשעה זו.

אולי לא תהיו קוליים במיוחד, אם חוץ מאהוב/ת לבכם לא יהיו לכם עוד 1,500 חברים בני המין השני. כנראה שלא תהיו פופולריים במיוחד אם לא תשרפו מדי יום זמן איכות שיכולתם להקדיש לילדיכם על צפייה בנעליים החדשות של השכנה. אבל תתפלאו כמה כיף יהיה להרגיש פתאום במרכז העולם. בכל זאת, אחרי שהוא נהפך למשפחתי, חברי, אינטימי ומצומצם, הרבה יותר קל להרגיש מלך הלייקים.

הם מ-פ-ח-דים // הלל גרשוני

הצד השני של תהליכי הליברליזציה העוברים גם על החברה החרדית הוא הסתגרות. הלל גרשוני סבור ש”חרם הפייסבוק” הוא חלק מהתהליך ועדיין, מייעץ לחרדים להפסיק להילחם באחת מהמצאות המאה ולהתחיל לגייס אותה לצרכיהם

שני תהליכים הקשורים הדוקות זה לזה מתרחשים בשנים האחרונות בחברה החרדית: מצד אחד, חומות הגטו-מרצון הולכות ומתפוררות. יותר ויותר חרדים יוצאים לעבודה, הטכנולוגיה – ובעיקר המחשב והאינטרנט – הולכת וחודרת לבתים, ורוחות של ליברליזם ופתיחות יחסית שוטפות את הרחוב החרדי. תהליכים אלה מתרחשים לא מעט בהשפעת חרדים מארה”ב המגיעים ארצה כשהם רגילים לסטנדרטים אחרים מן החומרות הנוקשות של הציבור החרדי בארץ, כמו גם בעקבות המטען שמביאים איתם חוזרים בתשובה רבים, שלא תמיד שורפים לגמרי את הגשרים עם עברם החילוני.

תהליך שני, במקביל לתהליך הראשון וכריאקציה אליו, הוא הסתגרות יתר וריבוי חומרות וחרמות. דוגמה בולטת היא “קווי המהדרין”, שהם המצאה של העשור האחרון, ודוגמאות אחרות הן המדרכות הנפרדות לגברים ולנשים במאה שערים, “ועדי כשרויות תוכן” למיניהם על ספרים וסרטים, וכן הפסקת פעולתם של רוב אתרי החדשות החרדיים בעקבות לחץ הרבנים.

תגובה לחילון

נהוג לומר שהאורתודוקסיה כולה, במובנה המודרני, אינה אלא ריאקציה לתהליכי החילון וההשכלה שהתרחשו בציבור היהודי במאות האחרונות. בזעיר אנפין, זה המצב גם היום: העולם הישן הולך ומתפורר, וקברניטיו נאחזים בכל מה שניתן, בכל חרם ובכל חומרה, כדי לשמר את הסדר ההולך ונגוז.

על רקע זה אין לכאורה מה להיות מופתעים מ”חרם הפייסבוק” שעליו שוקדים אנשי “משמרת הקודש והחינוך” החרדית. הטריגר, כך מספרים, הוא כמה מקרים שהתגלגלו לבתי הדין בבני ברק שבהם “נגרמו אסונות גדולים, נזקים לבית היהודי שאין מקום לשערם”. וראש הארגון הנ”ל הסביר בראיון ליעל דן בגלי צה”ל שאין כל צורך בפייסבוק לצורכי פרנסה, ומן הצד השני הוא פתוח לאינטראקציה חופשית בין גברים לנשים, דבר שאינו מקובל בציבור החרדי, וזאת מלבד בעיות של רכילות ולשון הרע (שכנראה לא קיימות בטלפון או בסתם שיחה בין אנשים) ושל צניעות.

לכאורה אין מה להיות מופתעים, ובכל זאת אני מופתע מעט. מבין שלל האיומים על אורח החיים החרדי באינטרנט, לא הייתי מונה דווקא את פייסבוק כאיום הראשי. אחת הסכנות המרכזיות באינטרנט, כך לימדונו רבותינו, היא האנונימיות, והיכולת של אדם לפעול מבלי שיכירוהו ובלי לחץ חברתי, “ללבוש שחורים ולהתעטף שחורים וללכת לעיר אחרת”. הדגל של פייסבוק, לעומת זאת, הפוך לחלוטין: בפייסבוק אין אנונימיות, ובעצם כמעט שאין פרטיות. דבר זה מהווה אמנם בעיה בעיני מחנכים רבים, אך דווקא בציבור החרדי קשה לטעון שדואגים לפרטיותו של אדם. ההיפך הוא הנכון: חוסר הפרטיות, והחיים בתוך “בית מזכוכית”, מאפיינים את החיים בלא מעט קהילות חרדיות, ודבר זה אף משמש כדבק חברתי-דתי, והוא הבסיס שעליהם יכולים לפעול הנידויים והחרמות למיניהם.

קשה להשתחרר מהרושם שהעסקנים החרדים סימנו את הרשת החברתית פשוט כי זה הדבר הכי קל, ובעצם הם מחפשים את המטבע מתחת לפנס. החרדים אינם יחידים בעניין זה: כולנו נוטים לייחס לעתים חשיבות רבה מדי למדיום, ולסמן אותו כמטרה הכמעט-בלבדית. די אם נזכור את הכמות הבלתי נתפסת של כותרות עיתונים על זוועות הקשורות איכשהו, בעקיפי-עקיפין, לפייסבוק.

ובכל זאת, במקום להילחם בפייסבוק, הייתי מציע לחרדים דווקא לגייס אותו לצרכיהם. לא רק לצרכי הסברה כלפי חוץ, כפי שעושה קבוצת הפייסבוק “חרדים – נעים להכיר“, אלא בדיוק לשם אותו לחץ חברתי ופיקוח תוך קהילתי. אם יותר ויותר חרדים יצטרפו לפייסבוק, הפיקוח הפנימי הנהוג ממילא בחברה החרדית יהיה יעיל עוד יותר, ומי יודע, אולי נחזה לראשונה בקהילה החרדית הווירטואלית הראשונה. זה בהחלט יכול להיות ניסוי מעניין.