ביזארשת: מוות במצלמרשת

פוסט של רון ג'רבי

לפני כמה ימים ג’רבי ראה סרט חזק ומצמרר שקוראים לו “הַקַּלָּטוֹת של פוקיפסי“, וכדי לא לקלקל לכם את הצפייה (חינם ביוטיוב) רק נגיד שזה עוסק ברוצח סדרתי שהשאיר מאחוריו מאות קלטות וידאו.

לא עבר שבוע ונתקלתי בסיפור המזעזע הבא: קיאן ליו, סטודנטית בת 23 מקנדה, דיברה בווידאו צ’ט עם החבר שלה בסין. בסביבות אחת לפנות בוקר נשמעה דפיקה על דלתה. “היא פתחה את הדלת וזה היה נראה כאילו הם מכירים זה את זה היטב”, סיפר החבר ל-CTV. האורח ביקש לשאול את הטלפון הסלולרי של ליו וניסה לחבק אותה, ליו סירבה, החבר התעצבן והחל לקלל דרך מצלמת הרשת והאורח סגר את המחשב.

כמה שעות מאוחר יותר, המשטרה מצאה את גופתה של ליו, עירומה בפלג גופה התחתון אך ללא סימני תקיפה מינית.

המשטרה פרסמה (PDF) תמונה של איש שהיה באזור וצולם במצלמת אבטחה, ומאוחר יותר באותו יום הודיעה כי עצרה חשוד ברצח, בראיין דיקסון בן ה-29. המשטרה לא מסרה איך קישרה את דיקסון לרצח, ולא הצליחה לקבוע עדיין את סיבת המוות.

עוד בביזארשת: שונאים את רבקה בלאק, אישה שגילתה שאסור לנהוג ולצפות בפורנו באותו הזמן ותינוק למסירה לזמן קצר >>

________________________
רון ג'רבי אוהב דברים מוזרים ושונא רובוטים. הוא כותב טור שבועי על ביזאר ברשת ב-ynet מחשבים. אפשר למצוא אותו גם בביזארפייסבוק, בביזארטוויטר ובביזאראימייל

27 באפריל, 2011 | בנושאים: 404, ביזארשת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 5 תגובות

מתערבים?

הלשין: אסף אופנהיימר.

27 באפריל, 2011 | בנושאים: אינטרטקסטואליות, מוֹדעוּת – החומה הצינית | 2 תגובות

אתר של “קדימה” נפרץ והושחת, או שזו שוב תעמולת בחירות?

אריק בנדר דיווח אתמול ב-nrg מעריב כי “‘גו קדימה’, אתר לא רשמי של פעילי התנועה נפרץ ע”י פלסטינים ששתלו בו מסרים ותמונות נגד ישראל. ‘האקרים מעזה ביקרו כאן’, חתמו”.

בכל פעם שמישהו מ”קדימה” מדווח על פריצה לאתר, כדאי להזכיר שבבחירות 2006 פברק הפרסומאי ערן ארדן פריצה לאתר קדימה כדי לקבל פרסום חינם למפלגה. ארדן כתב על כך בספרו “קדימה תקליק”, כי אם שיקרת לציבור ושתלת מידע מפוברק בתקשורת ולא השתנת את זה מהמקפצה, כאילו לא שיקרת ושתלת:

פרסמנו ידיעה המתארת את תקיפת האתר על ידי האיראנים, כאשר במקביל לפרסום הידיעה שתלנו קבצים עוינים באתר על מנת להשלים את התמונה. הופצה ידיעה על פריצה למסד הנתונים של קדימה. הוגשו תלונות פומביות.

[…]

המוצר בסוף היום הוא הפתק בקלפי. […] כל גולש שנכנס לאתר הביע כוונת קנייה. […] התפקיד שלנו כמנהלי קמפיין הוא לגרום לקהל הפוטנציאלי לזכור רק דבר אחד כשהוא נמצא מעבר לפרגוד – לשים במעטפה את הפתק הנכון, פתק המותג.

[…]

במצב […] של מחסור בצוות ובתקציבים מוגדרים, אחד הכלים החזקים ליצור תנועה באתר שלך היא לייצר ‘ספין’ תקשורתי אנונימי. הכוונה היא לשימוש באתרים קיימים המפיצים תוכן באמצעות ידיעות שמעלות את המותג לסדר היום הציבורי, [שבעקבותיהן] נוצר שיח ברשת והתגלגלו שמועות במסדרונות הווירטואליים של הרשת ומשם גם לעיתונות הכתובה. נוצרה מראית עין של פעילות שוקקת מתחת לפני השטח. תכונה של רחשים ומזימות. דימוי של קדוש מעונה אף פעם לא הזיק.

נכון, זה נשמע ילדותי וקנטרני, אבל חשוב להבין שכל ספין כזה מגדיל את כמות הגולשים במאות אחוזים. מאות אחוזים בעלות אפסית כמעט וללא מאמץ לוגיסטי. אלה חוקי המשחק, בין אם נאהב אותם ובין אם לאו.

26 באפריל, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 5 תגובות

מה אם גוגל היא בסך הכל דת משוגעת?

פוסט של קייל מקדונלד

המוטו של גוגל הוא “אל תהיה רשע”, והמשימה המוצהרת שלהם היא לסדר את כל המידע בעולם. אלה תואמים למדי לכל הדתות העיקריות. היה טוב לאחרים, אל תשאל שאלות. אלוהים יודע הכל. גם גוגל. או לפחות גוגל מנסה לדעת הכל.

רוב האנשים שאני מכיר מזלזלים ברעיון של דת מאורגנת. הם רואים בזה חזרה לזמנים פרימיטיביים. זמנים שבהם ההמונים הבלתי מחונכים האמינו לכל דבר שאמרו להם. עבורם, לדת מאורגנת אין שום מקום בעולמנו. אנחנו יותר טובים מזה, הם אומרים. אבל אתם שלעולם לא תתפללו במקום התפילה של דת מאורגנת כלשהי, כמה מכם ישאלו היום שאלה את הגוגל הכל יכול? וכמה יקליקו בעיוורון על הלינק הראשון שיוגש להם?

האם יום אחד נסתכל אחורה על גוגל כעל סוג של כת משוגעת? האם ננענע את ראשינו בחוסר אמון על כך שההמונים הובלו בצורה כל כך חד-צדדית? האם הצאצאים שלנו יסתכלו על סרגיי ברין ולארי פייג’ כעל משוגעים רבי השפעה כמו ג’וזף סמית’ או ל. רון הבארד? הטכנולוגיה שמניעה את גוגל נקראת פייג’רנק, אחרי הכל. שוחחתי עם סרגיי בכנס בשבוע שעבר והוא לבש תיק גב… זה תמיד סימן לכך שמישהו זומם משהו, נכון?

בכולופן….

לכל החוטאים שם בחוץ, המשיכו במסעכם לחיפוש הידע, אבל היזהרו מקול בודד שמבטיח גן עדן ותשובות מוחלטות.

________________________
קייל מקדונלד החליף את דרכו ממהדק נייר לדירה. הוא כותב בלוג, שם התפרסם הפוסט במקור בגירסה שונה מעט

26 באפריל, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 3 תגובות

אלימות בתוך המשפחה בפייסבוק: סאטירה ומציאות

נוניוז, 1.4.2011: “המשטרה הגיעה באיחור: בעל מחק את אשתו מהפייסבוק לעיני ילדיהם”.

וויינט, 16.4.2011: “חטף את חברתו ששינתה סטטוס בפייסבוק לרווקה”.

25 באפריל, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | להגיב זה מגניב

זיווג משמיים

אינטרטקסטואליות של מודעות ב”ישראל פוסט”, 5.4.~~2022~~2011:

25 באפריל, 2011 | בנושאים: אינטרטקסטואליות | 4 תגובות

עוד דברים שלמדתי מהטלוויזיה

פוסט של רותי שניידר,

"דברים שלמדתי מהטלוויזיה"

מה? רגע. מה?

דברים שלמדתי מגורדון רמזי

A rebel without a clue

אבל בלי לחץ

הפרק הקודם בסדרה: תחקירנים זה לחלשים, No Woman, No Cry, משרטטים את גבולות האפשר

________________________
רותי שניידר מתזמנת כתוביות לפרנסתה, אופה עוגיות לטובת הכלל וכותבת את הטאמבלר "דברים שלמדתי מהטלוויזיה" למען שפיותה

25 באפריל, 2011 | בנושאים: 404 | 4 תגובות

כפיה דתית בבתי חולים: מישהו נתן לך חמץ להעביר?

“משטרת ישראל והרשות למלחמה בחמץ מפעילים השנה אמצעים גלויים וסמויים לתפיסת מוצרים המכילים קמח”, מסביר תשדיר שירות ששודר בתוכנית “חותרים למגע” עם שרון טייכר וערן זרחוביץ’ (גלצ, 14.4.2011). אתם ודאי חושבים שמדובר בבדיחה.

שני מבקרים בשני בתי חולים בימים האחרונים מספרים שמאבטחים בדקו תיקים, מצאו חמץ ואסרו על הכנסתו לבית החולים. אולי צריך להזכיר שאין חוק שאוסר על הכנסת חמץ לבתי חולים, ושהמאבטחים נמצאים שם כדי לשמור על בטחונם של העובדים והמבקרים, לא על שמירת כשרות וקיום מצוות. אין פסול בלבקש מהמבקרים להתחשב בשומרי הכשרות ולהימנע מהכנסת חמץ. יש פסול בשימוש במאבטחים, שמחזיקים מתוקף תפקידם בסמכות לחדור לפרטיותם של אנשים ולמנוע את כניסתם למקום, לכפייה דתית.

ש’, שביקשה לא להיות מזוהה בשמה, מספרת:

אם איעלם במפתיע – חפשו אותי במרתפי הרבנות הראשית, מחלקת משגיחי כשרות. היום [17.4], השומר\המאבטח, בכניסה לבי”ח בילינסון, רדף אחריי עד למעליות (!!!), כי התעקשתי להכניס סנדביץ’ ובייגלה לביה”ח, שכבר הוכשר לפסח. כל מי שרעב – לידיעתכם, בכניסה לבילינסון, בבודקה של המאבטחים, יש ארגז שבו המבקרים נדרשים להשאיר את החמץ שהביאו איתם.

[…]

הבעיה בהכנסת חמץ לבי”ח, היא שזה עלול לטרף את הכלים הכשרים של בי”ח. ואני מבינה ומצדיקה את זה בימי החג עצמם. אבל: א. למה יום וחצי לפני החג? ב. מה פתאום הופכים את המאבטחים בכניסה למשגיחי כשרות? ועד כדי כך שהמאבטח נטש את עמדת השמירה ורדף אחריי עד למעלית.

[…]

ולידיעת החרדים והדתיים: בי”ח בילינסון אינו כשר יותר לפסח, מאחר וביצעתי את זממי והמאבטח נאלץ לסגת, לאחר קרב שניהלנו על כפתורי המעלית… אני מקווה, שלא יחפשו אותי עכשיו ממשטרת החמץ.

מספר י’, שביקש גם הוא לא לפרסם את שמו:

אחרי העבודה הלכתי לבקר את סבתא שלי בבית חולים כרמל. בעמדת הבידוק הבטחוני היה ארון חמץ ופוסטרונים כאלה שמדברים על חמץ. לפני בתור עמד זוג ערבי שניכר מלבושם ואורחותיהם כי אין הפרוטה מצויה בכיסם. המאבטח פתח את התיק המרופט שלהם ומצא שם חבילת ערגליות וביסקוויטים. ודאי הביאו אותם לבן משפחה חולה. הוא אמר להם שאסור להם להכניס את זה. הם שאלו למה והוא אמר שאסור כי זה חמץ. הם לא הבינו בדיוק, השפילו מבט בלי להתווכח, ונכנסו. הוא שם את זה בארון, הדביק מדבקה, ושאל אותם לשמם, כדי שיוכל להחזיר להם כשיצאו את בית החולים. הדם שלי רתח. אמרתי לו שזו בושה וחרפה. בושה וחרפה. לא צעקתי, לא כעסתי עליו. כעסתי על המערכת הגזענית המזוינת הזאת שכופה דת של בן אדם אחד על בן אדם אחר. שבשם קריטריון הלכתי כופים על אנשים לנהוג בהתאם למצוות דתם של אחרים. זו גזענות. זו כפייה. זו חזירות. זו בושה לדמוקרטיה. בית החולים הוא מוסד ציבורי, לא מוסד דתי. זה הופך לי את הבטן בתור יהודי ובתור בן אדם.

[עדכון 11:20] שירי מזרחי מספרת על מקרה נוסף בבית חולים נוסף, בי”ח השרון בפתח תקווה: “השבוע האדם אותו ביקרתי היה צריך לצאת החוצה מתחומי ביה”ח ולשבת על ספסל ברחוב כדי לאכול את מה שהבאתי לו”. [\עדכון]

עדכונים על מקרים נוספים בדיון בפייסבוק >>

“בפסח הזה, זכור: אין דבר כזה ‘לחמים קלים’. חמץ זה חמץ” (טייכר וזרחוביץ’). להאזנה לתשדיר השירות ב-1:36 דקות:

23 באפריל, 2011 | בנושאים: 404 | 50 תגובות

הצעת חוק: לחייב עסקים להתקשר ללקוחות ממספר גלוי

פוסט של יואב ליפשיץ, "שיבוש הוגן"

הטלפון הסלולארי מצלצל ומייד מפסיק. על הצג מספר טלפון שאינו מוכר (מספר מזוהה שאינו חסוי). איילת חיות (המבקשת) פרסמה מודעה כדי למצוא מחליפה לדירה בה התגוררה בשכירות. היא חושבת שלא הספיקה לענות. איילת מקווה שאולי זו השיחה לה היא ממתינה ומייד מתקשרת חזרה. במקרה אחר יוסף (המבקש 3) גם מקבל שיחה והצלצול נפסק. אשתו בשלבי הריון מתקדמים ואמו קשישה והוא זה שמטפל בה. הוא חרד שמא קרה משהו למי מיקירותיו, וממהר להתקשר חזרה. כמו איילת ויוסף, מרבית מקבלי השיחה באופן כמעט אוטומטי יחייגו חזרה למספר שעל הצג, ואז מושמעת הודעה פרסומית.

כך פותחת השופטת מיכל אגמון–גונן את החלטתה לאשר דיון בתובענה ייצוגית של איילת חיות ואח’ נ’ טלרן מסרים מיידים בע”מ ואח’ (ת.א. 1586/09). חברת טלרן התקשרה ממספר גלוי לצרכנים, ולאחר צלצול אחד ניתקה את השיחה, שיטה המכונה בפסק הדין “צלתוק”. טלרן עשתה זאת על מנת לנסות ולעקוף את התיקון לסעיף 30א’ לחוק התקשורת, תיקון המכונה “חוק הספאם”. המקרה הזה שונה מן החוק אותו אני רוצה להציע, אם כי לטעמי חוקים אלו קשורים זה בזה – אני סבור שסיטואציות אלו מסבירות מהי החשיבות שאדם מייחס למענה לשיחת טלפון ממספר לא מוכר וטובות לענייננו.

אני נוהג שלא לענות לשיחות ממספרים שאינם גלויים. ההגיון שמנחה אותי בכך זהה לזה שבגינו לא אפתח את דלת ביתי לאדם במסיכת סקי שלא מוסר כל פרט מזהה. מי שירצה ליצור איתי קשר, אני אומר לעצמי, יתקשר ממספר מזוהה או שישאיר הודעה. אני מעוניין לנהל תקשורת בקלפים גלויים ככל שניתן, ואם אדם יודע כיצד להשיג אותי, מן הראוי שאדע כיצד להשיג אותו במקרה הצורך.

אני מקשר זאת גם לזכותי לפרטיות. זכותי לא לענות לשיחת טלפון כשאינני מעוניין לנהל שיחה עם האיש בצד השני של הקו. ואם אינני יודע מי המתקשר, ואני ממתין לשיחה חשובה, כמו יוסף שאשתו הייתה בשלבי הריון מתקדמים, אני עלול למצוא עצמי עונה בניגוד לרצוני לשיחה מאדם שאינני מעוניין לנהל עימו שיחה. כשאני לא יכול לסנן את השיחות החשובות לי באותו הרגע מאלו שלא, נפגעת זכותי לפרטיות.

השבוע שלחתי מייל לאחת מחברות התקשורת וביקשתי להתנתק ממנה. עשיתי זאת במייל מכיוון שידעתי שבטלפון ינסו להעביר אותי למחלקות לשימור לקוחות למיניהן, ולא הייתי מעוניין בכך. עם זאת, בהכירי כיצד חברות אלו פועלות, ידעתי שאותה חברה תנסה ליצור עמי קשר. ואכן כך היה (אגב, התיקון לחוק התקשורת נועד בעיקר כדי למנוע מטרד, ובהקשר זה אכן מדובר במטרד). בהמשך השבוע קיבלתי מייל מאותה חברה שנציגיה ניסו להשיג אותי, ושעליי לטלפן לשירות הלקוחות (!).

אך זהו לא הפאנץ’ בסיפור. מסתבר שבין השיחות שקיבלתי ממספרים חסומים, שהשבוע נזהרתי במיוחד לא לענות להם, היו שיחות מחברה נוספת, שיחות שבדיעבד מוטב היה לו הייתי עונה להן. נציגיה של אותה חברה, כהרגלם בקודש של עסקים, אף הם לא השאירו לי הודעה ומספר טלפון. מכיוון שלא דיברתי עם נציגי אותה החברה, נכון לעכשיו נגרם לי נזק. אגב, בשבוע שעבר קיבלתי שיחה ממספר חסום שהתבררה כשיחה מבית המשפט. הפקידה האדיבה השאירה לי הודעה עם כל הפרטים.

אני רוצה להציע חוק שיחייב עסקים להתקשר ממספר מזוהה. כשם שלא יעלה על הדעת שחברה תשלח מכתב כששמה אינו מצויין על המעטפה, כך לא ייתכן שעסק מסחרי יתקשר ממספר חסום. אני רוצה לדעת מי מתקשר אליי ולהיערך בהתאם, מכיוון שלא בכל רגע אני פנוי, פיסית או נפשית, לנהל שיחות עם עסקים מסויימים.

וזוהי הנקודה בה החוק אותו אני מציע מתחבר אל “חוק הספאם”: שיחת טלפון מעסק, גם אם אינה “דבר פרסומת” (כמו למשל התראה על חוב או נסיונות להשאיר אותי כלקוח), היא שיחה בעלת חשיבות מסחרית. וככזו, זכותי כאדם וכצרכן לבחור האם, מתי וכיצד להתפנות ולנהל אותה. אינני מציע לראות בכל שיחה שבין חברה ללקוחותיה כשיחה מסחרית המחייבת אישור מראש לפי “חוק הספאם” (למרות שבמובן מסויים זה בדיוק מה שאני מציע, אך תחת ההנחה כי לקוח שעונה לשיחה ממספר גלוי של חברה שהוא לקוחה כאילו הסכים לקבל את המסר). דבר זה יקשה מאוד על חברות לנהל עסקים עם לקוחותיהן. אך אני כן מציע לנהל את יצירת הקשר בצורה גלויה וכנה. החברה צריכה להודיע לי שהיא מחפשת אותי, ולשם כך אין לאפשר לעסקים להתקשר ממספר חסום. כשאני חושב על זה, אין שום סיבה שלא לראות שיחת טלפון מעסק ללא נתוני מעטפת כספאם. בהקשר זה יש לציין כי לפי הצעת החוק לעדכון “חוק הספאם” מי ששיגר מסר פרסומי ממספר בלתי מזוהה ניתן לחייבו לשלם סכום פיצויים כפול.

כוחות השוק לא יתנו מענה לבעיה הזו. החברות הגדולות במשק, לרבות המוסדות הפיננסיים (ככל הידוע לי), לא מתקשרות ממספרים גלויים. רובן גם אינן טורחות להשאיר הודעה. ואם הן נוהגות כך, הן יודעות מדוע הן בוחרות להישאר אנונימיות, כגנבות בלילה, כאשר הן מבקשות לנהל שיחות טלפון מפתיעות עם הלקוחות. הצרכנים מפסידים, גם אלו שעונים לשיחות החסומות וגם אלו שלא. באופן אירוני, אלו לרוב אותן חברות שבפרסומות אומרות שהן נותנות יחס אישי ללקוחות. אני לא נוהג להתקשר לקרוביי ממספר חסום.

אני רוצה לקדם חוק שיאסור על עסקים להתקשר ממספר חסום (בשלב ראשוני, אם כי אינני רואה סיבה מדוע מוסדות מדינה כמו הביטוח הלאומי, למשל. הצעה כזו כבר קיימת לגבי מוסדות חינוך). המספר הגלוי של העסק, ממנו הם מתקשרים ללקוחות, יהיה חייב להיות רשום במאגרים כדוגמת דפי זהב או באתר האינטרנט של החברה. במסגרת החוק יהיה אפשר לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של 1,000 ש”ח עבור כל שיחת טלפון שעסק ביצע ללקוחות ממספר חסום, בדומה ל”חוק הספאם” ולחוקים אחרים. כמובן שיהיה ניתן לתבוע תביעה ייצוגית נגד עסק כזה. עוד אני רוצה לקבוע בחוק חזקה לפיה שיחת טלפון ממספר חסום אינה נחשבת כ”נסיון התקשרות” מכל סוג שהוא עם הלקוח, אפילו אם החברה טוענת שהשאירה הודעה במשיבון. אני בטוח שניתן לחשוב על סעיפים נוספים בהקשר הזה.

אין לי מושג איך מקדמים הצעת חוק. אני אודה לרעיונות ולעזרה בקידום ההצעה. אפשר ליצור איתי קשר באימייל.

[עדכון 27.4.2011] שר התקשורת משה כחלון (או מי מעוזריו) השיב לפנייה בנושא בפייסמייל: “”אנו בודקים את הנושא אם זה אפשרי טכנולוגי [כך במקור] ואם ניתן לכפות את זה”.

________________________
יואב ליפשיץ כותב את הבלוג "שיבוש הוגן", שם התפרסם הפוסט במקור

22 באפריל, 2011 | בנושאים: 404, פראייר.נט | 25 תגובות

נוחי דנקנר, מעריב ודרמה לילית בהרצליה פיתוח

פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית

בתחתית עמ’ 18 של “ידיעות אחרונות” (21.4.2011) מדווח גד ליאור כי “במכתב ששיגר ‘פורום ראשי המשק’ לחברי הוועדה לבדיקת הריכוזיות במשק שמינה ראש הממשלה, טוענים אנשי עסקים בכירים: ‘אין כלל ריכוזיות עודפת במשק הישראלי, ועל כן אין צורך לקבוע מדיניות כלשהי לטפל בסוגיה זו”.

על-פי הידיעה, “בנשיאות הפורום חברים, בין היתר, כמה מאנשי העסקים המובילים בישראל, המכונים ‘טייקונים’: יצחק תשובה, חיים כצמן, דודי ויסמן, מוזי ורטהיים, יעקב פרי ואיזי בורוביץ”. שני שמות של אנשי עסקים בולטים החברים בפורום ולא מצאו את דרכם לידיעה מאת ליאור ב”ידיעות אחרונות” הם שרי אריסון ועידן עופר.

“מסמך העמדה של פורום ראשי המשק הוא, למרבית ההפתעה, תוכנית העבודה הטובה ביותר שיכלה לקבל לידיה הוועדה להגברת התחרותיות”, כותב חזי שטרנליכט ב”ישראל היום”. “אפשר לקחת את רוב הסעיפים ולפעול בצורה הפוכה להמלצות הפורום”.

על המכתב דיווח לראשונה מתן חודורוב, כתב מערכת “חדשות 10”. שם צוין כי תחת ההגדרה “איומים נוספים על המשק” נמנתה, בין היתר, “סביבה תקשורתית בעייתית”.

ח”כ שלי יחימוביץ’ הגיבה על מכתב הפורום. “חבורת חתולים שמנים יושבים מסביב לשמנת, ומייללים שלאף אחד אחר אסור לגעת בשמנת”, אמרה לחודורוב.

“דרמה לילית בהרצליה-פיתוח”, קראה בחג שמחת-תורה האחרון כותרת ב”מעריב”. “נוחי דנקנר זימן את עשירי המשק לדיון לילי מיוחד בווילה שלו. בין הנוכחים: יצחק תשובה, האחים עופר, שרי אריסון, מוזי ורטהיים, לב לבייב, אליעזר פישמן, דודי ויסמן ויוסי מימן. בעקבות הדיון הוחלט: אין בישראל מספר מצומצם של משפחות ששולטות במשק. המשתתפים התחייבו להפיץ את ההחלטה באמצעות כלי התקשורת, הבנקים, רשתות המזון וחברות הסלולר שבבעלותם”.

הטקסט שלעיל פורסם במדור סאטירי שכתבו ערן סורוקה, יאיר טרצ’יצקי ויואב ריבק, במסגרת מוסף חג מיוחד שצורף ל”מעריב” כמחווה לעיתון “הפטיש”. פחות משנה חלפה מאז. “מעריב” הפך לעיתון בבעלות דנקנר, והבדיחה – למציאות.

________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-21.4.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית

22 באפריל, 2011 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת | להגיב זה מגניב

← לדף הקודם — לדף הבא →