אובמה וקלינטון שלחו את אנשי הניו מדיה שלהם לביקור בישראל: “לא יודעים מה רצוי, לא יודעים מה אפשרי”

פוסט של טל שניידר
“הפלוג – בלוג פוליטי”


שני האירועים שהייתי בהם היום – עם יועצי הטכנולוגיה והניו מדיה של הבית הלבן ושל מחלקת המדינה – צבטו בי בכמה רבדים.

באירוע אחד, אלק רוס, יועץ ניו המדיה של מזכירת המדינה הילרי קלינטון, הילל ושיבח את החזית הטכנולוגית הישראלית, חזר על כל המנטרות הנדושות של המדינה שבה יש הכי הרבה חברות טכנולוגיה, המדינה שבה (לדבריו) האנשים נמצאים בתוך הרשתות החברתיות 11 שעות בחודש, שזה הנתון הגבוה בעולם, המדינה שממנה יוצאים רעיונות טכנולוגיים פורצי דרך וכולי וכולי.

באירוע שני, שאליו נסעתי בלחץ לוחות זמנים, המחיש המנהל הדיגיטלי של הבית הלבן, מייקון פיליפס, כמה אין שום משמעות ל”חזית הטכנולוגית” הישראלית המשובחת שלנו, כשהדבר מגיע לחשיבה פורצת דרך של הממשלה הישראלית (ולצורך כך אני מתכוונת לכל משרדי הממשלה, למעט אולי התחום שעליו ממונה השר מיקי איתן).

מן הקצת שהציג פיליפס בפני אולם מלא סטודנטים במרכז הבינתחומי אפשר היה להבין כמה מעט מקבלים אזרחי ישראל מן הממשלה שלהם בנוגע לשירותים מקוונים, פתיחות דיגיטלית, חופש המידע ונגישות לחומרים ממשלתיים.

הנה דוגמה פעוטה: בבית הלבן הקפידו מאז ומעולם על Visitor Logs, רישום מדוקדק של כל היוצא וכל הנכנס מן המקום ממנו מנוהל העולם. זהו עקרון בסיסי שם – העם זכאי לדעת בדיוק מי בא לעבוד עם הנשיא, כמה פעמים הוא נכנס בחודש, בשנה ובכלל. אולי זה איזה לוביסט? איש עסקים? עורך דין? הרי אף אחד מהם לא בא לבקר את אובמה כי אובמה נחמד. הם באים אליו כי הוא הנשיא וכי הוא עובד שם עבור האמריקאים.

פיליפס סיפר על הפיצ’ר שם הוסיפו לאתר הבית הלבן המאפשר לבצע חיפוש לפי שם ב-Visitor Logs. בלינק הזה אפשר לערוך חיפוש שמי, נתניהו (לדוגמא) ולראות את הביקורים של נתניהו בבית הלבן ומי מאנשיו ביקר גם הוא. פשוט, לא? אפשר גם לצייץ או לפייסבק את המידע.

ובינתיים אצלנו (סתם דוגמה מקרית מן הימים האחרונים): פניתי אתמול, בפעם השניה, לרשם המפלגות כדי לשאול על טפסי הרישום שהוגשו על ידי מפלגת ‘יש עתיד’ של יאיר לפיד. אך מדוע אני – או כל אזרח ישראלי אחר – לא יכולה פשוט ללחוץ על לינק כלשהו באתר רשם המפלגות ולעיין בטפסים שהוגשו? למה צריך לחכות לפרסום המטופש ב”רשומות”, בחתיכות הנייר האלה שלא מעניינות אף אחד במאה ה-21? רשם המפלגות שומר על סודיות השמות של מייסדי מפלגת ‘יש עתיד’ כאילו שרישום מפלגה זה לא אקט ציבורי המבוצע עבור האזרחים.

פיליפס סיפר עוד על אפליקציית ה-Petition with the White House. במקום שאזרחי ארה”ב יתעצבנו לבד, יפיצו עצומו ברשת, באימיילים, באתרים – הבית הלבן בא ואמר להם: “בואו נתעצבן ביחד”. האזרחים מגישים את העצומות דרך האתר של הבית הלבן, ואם זה צובר תאוצה (כלומר, יש מספר מסוים גבוה של חותמים), זה מועלה לטיפול בצנרת. “התחלנו בספטמבר האחרון עם דרישת מינימום של 5000 חתימות כדי שנושא יופנה לטיפול ומהר מאוד, כמות השימוש בפיצ’ר הזה היה כזה עצום שהעלנו את הרף ל-20,000” הוא סיפר היום לעיתונאים.

להוביל בחזית הטכנולוגית זה לא מספיק. צריך מדיניות המוכתבת מלמעלה והבנה אמיתית של שיתוף ופתיחות כדי שהסטארט-אפ ניישן שלנו תגיש את החיבור הזה גם לאזרחים.

כאתנחתא קומית לפני שאעבור למפגש עם אלק רוס, נזכרתי בסטטוס שהעלה מאן דהוא בפייסבוק השבוע. הסטטוס של אותו אדם, שילוב של תמונה וטקסט, נבע ככל הנראה מעוצמות גבוהות של התרגשות לאומית שגאתה בו בימים שבין יום השואה ליום העצמאות. אותו אזרח נלהב צילם יחדיו את ספר התנ”ך ואת הספר הכלכלי-עסקי Start Up Nation, וכתב כיצד העם היהודי שואב כוחו מן האחד ומתגלם בגדולתו בשני (או משהו כזה).

ועל זה כל מה שיש לי לומר הוא: פחחחחחח. באמת?

הדיון הבלתי ממצה (קצר מדי, מבחינתי) עם רוס המחיש עד כמה טכנולוגיה יכולה להיות דבר טוב, אבל מה באמת ערכה אם לא עומדת בבסיסה איזה מדיניות עם יעד? מחלקת המדינה מנהלת פרויקט ענק שנקרא טק-קמפ. הם עוברים ממדינה למדינה ומנסים להקנות לאזרחים מן השורה כלים טכנולוגיים שיצמיחו פרויקטים של מעורבות אזרחית. בנקים עממיים שמעודדים הלוואות לעסקים קטנים, העצמת מיעוטים, חיבור בין אנשים למטרות של מעורבות אזרחית, שילוב אוכלוסיות מודרות בשוק התעסוקה ועוד. קוראים לזה Impact Investment.

בכל מדינה הם הגדירו “תמה”. בישראל, הטק-קמפ שם דגש על העצמת פעילות אזרחית של נשים. הטק-קמפ הבא יערך בהמשך השבוע ברמאללה וגם הוא יעצים פעילות נשים.

ובכל זאת, מאחר שמדובר במחלקת המדינה, חוד החנית של מדיניות החוץ האמריקאית, חשבתי שאולי מאחורי יוזמת הטק-קמפ קיים משהו שהוא קצת יותר מאשר טכנולוגיה למען העצמת אזרחים אשר למען קידום טכנולוגיה אשר למען הסטארט-אפ ניישן שלנו (הבנתם נכון, זה לופ לשוני אינסופי):

ומה עם לתמוך בצמיחה טכנולוגית של ארגונים שמעודדים שיח ודיבור בין תושבי ישראל לתושבי הרשות הפלסטינית?, שאלתי את רוס. אתם בטח יודעים שרוב הישראלים לא פגשו פלסטיני בחייהם ואין כמעט קשר בין הקהיליות, האם אתם כמחלקת המדינה מצפים לתת כלים טכנולוגיים, כלי רשתות חברתיות שיעבדו על בניית גשר בין הקהילות?
רוס ענה בחוסר חשק: “הכי ראוי בשלב הזה הוא שאנחנו נקשיב ולא נצא מתוך הנחות מוצא כלשהן שאנחנו באמת יודעים מה האנשים הולכים לומר לנו. אנחנו לא נכנסים לזה עם איזה שהן תפיסות שמניחות מראש מה הן הצרכים של הצדדים, אלא באנו להקשיב לאנשים עצמם”.

אבל אם האזרחים בישראל לא מכירים את השכנים, הם הרי לא יעלו יוזמות אזרחיות מן הסוג הזה, הם יעדיפו לדבר על נושאים צרכניים, מחירי עגלות או מוצרים. האם אי אפשר לצפות ממחלקת המדינה להיות קצת יותר קובעת אג’נדה? בתור איש מחלקת המדינה, האם אתה לא אמור להיות קצת יותר מאשר אחד שמקשיב לאנשים?
“זה בהחלט קשה לייצר קשרים בין קהיליות. ואני לא מגיע לכאן עם תפיסות מקובעות לגבי מה אפשר לעשות או מה רצוי, אלא נקשיב ונלמד”.

אבל האם כמדיניות של טק-קמפ, האם אתם מחפשים כלל טכנולוגיות שעוסקות בתחום הזה? של גישור?
“זה בסך הכל האירוע השמיני או התשיעי שלנו. המצב הפוליטי של האזור הזה הוא ייחודי לאזור הזה ושונה מן המקומות הקודמים. כשהתחלנו עם הטק-קמפס התמקדנו במשימה של לבנות את היכולות של הארגונים להשתמש בטכנולוגיות כדי לבצע את המשימות שהארגונים מחליטים עליהן”.

בשלב זה נכנס שגריר ארה”ב בישראל, דן שפירו, והצליח לחלץ את רוס מן הלופ הטכנולוגיה למען העצמה למען טכנולוגיה: “יש בטק-קמפ גם ארגונים המעוניינים בנושא הספציפי הזה [קידום קשרים בין קהילות; ט”ש] והם יקבלו את הכלים כדי לטפל בנושא זה. אנחנו לא נכנסו לזה כדי להכתיב נושא מסוים לארגונים, אלא על מנת לבנות יכולות. ברור שאחד הדברים המקשים על ישראלים ופלסטינים לפתור את הפערים, זה הנתק בין הקהיליות. ולכן באופן כללי, אם משא ומתן בין מנהיגים היה נתמך באמצעות קשרים בין אנשים רגילים, זה היה יכול ליצור הזדמנויות חדשות לפתור סכסוך. אולי זה באמת חלק מן האלמנטים של חלק מן הארגונים שמשתתפים היום אבל זו לא הסיבה שאנחנו עורכים את הטק-קמפ”.

האם שמעת את דבריו של ראש השב”כ לשעבר דיסקין בנוגע לאחריות המוטלת על הצד הישראלי בנוגע לאי קידום השלום?
השגריר “אני לא מגיב על זה.”

טל שניידר היא עיתונאית ובלוגרית פוליטית, לשעבר כתבת מעריב בוושינגטון. הפוסט התפרסם במקור בבלוגה, “הפלוג – בלוג פוליטי“

30 באפריל, 2012 | בנושאים: 404, ניו מדיה, פוליטיקה, פייסבוק | 2 תגובות 

טופאק נתן את ההופעה של החיים שלו 16 שנים אחרי “מותו”

“טופאק לא מת” הוא שמו של סרט בדיוני בן 12 דקות על שתי חברות שמפוטרות מעבודתן בגלל אובססיה של אחת מהן לתאוריית קונספירציה ששוללת את מותו של הראפר המצליח, שנרצח ב-1996 ביריות ממכונית, כשהחשד הוא שמדובר בחלק מקרב הכנופיות בין החוף המזרחי והמערבי. תאוריות קונספירציה כאלו אפשר למצוא ברשת לאינספור, עם סעיפים על גבי סעיפים ש”מוכיחים” ששאקור עדיין חי.

ההוכחה המרשימה והיקרה ביותר עד כה הוצגה לאחרונה בפסטיבל קואוצ’לה בקליפורניה. שאקור, בנעלי טיפוס הרים, ג’ינס נמוכים, תחתונים מבצבצים ושרשרת על חזהו החשוף, עלה לבמה וביצע שלושה שירים עם סנופ דוג.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=8L73tGfOam4[/youtube]

דוג ודוקטור דריי הקימו את שאקור לתחייה באמצעות הולוגרמה תלת-ממדית, בעלות מוערכת של כמה מאות אלפי דולרים. תכנון ההולוגרמה ארך מספר חודשים, והיא נבנתה בארבעה חודשים על ידי חברת AV Concepts מסן דייגו.

ההפתעה יכולה היתה להיות מושלמת אלמלא פרטי התוכנית דלפו כמה ימים קודם לכן. ועדיין, היא העיפה את המוח לכמאה אלף האנשים בקהל, ולאומת הרשת שזכתה לראות את החי-מת בסרטוני יוטיוב. אחד מהם פתח פרופיל טוויטר להולוגרם-טופאק. ציוץ נבחר: “הם לא עשו הולוגרמה של ביגי [הראפר נוטוריוס ב.י.ג] כי אין מספיק פיקסלים בשביל המאד’רפארקר השמן הזה!”

יועד לפרסום במקום אחר אך נפל

30 באפריל, 2012 | בנושאים: 404 | תגובה אחת 

סרט אימה של דיסני: ערוץ חדשות ישראלי נפל קורבן לאגדה אורבנית על חטיפה בדיסניוורלד

כן אגדה אורבנית: במהלך עונת המלפפונים, אגדה אורבנית הפילה בפח עיתונאית. הסיפור שסופר לה הוא שזוג הורים ביקרו בדיסניוורלד שבאורלנדו, ובמהלך הבילוי בפארק השעשועים, באחד התורים למתקנים, הם גילו פתאום שילדתם בת התשע נעלמה. הכתבת טוענת שההורים סיפרו לה שהם רצו מיד לאנשי הביטחון של הפארק, שנעלו מיד את כל שערי היציאה מהפארק – אין יוצא ואין בא. בשלב הבא, מספרת הכתבת שמספרים ההורים, לקחו אותם אנשי הביטחון לחדר הבקרה, שם ביקשו מהם לחפש במצלמות הרבות רק את צילום הנעליים שהילדה נעלה – לא את פניה, את שערה או את הבגדים שלבשה. אחרי כמה דקות, טוענת הכתבת ששמעה מההורים, הם איתרו את הילדה באחד מחדרי השירותים שבפארק כשראשה חצי מגולח, לבושה בסווט שירט מהוה ותחת השפעת סמים. לדבריה, לדבריהם הילדה הובהלה מיד לקבלת טיפול רפואי – האנשים שניסו לחטוף אותה לא הותירו אחריהם עקבות.

כמה שעות אחרי השידור איתרו גולשים, ובהם אנשי לאטמה ואפי פוקס, את האגדה האורבנית באחת ממהדורות החדשות בטלוויזיה הישראלית כשהיא מחופשת לידיעה חדשותית ונמצאת תחת השפעת עבודה עיתונאית קלוקלת, ובכל זאת הצליחו לזהותה. האגדה הובהלה מיד לקבלת טיפול פייסבוק – האנשים שניסו להפיץ אותה לא הותירו אחריהם עקבות.

היום מצבה של האגדה טוב והיא אינה זוכרת דבר מהאירוע. הוגי המתיחה מספרים שהם בודקים אפשרות לצחוק על ערוץ החדשות לאחר שלדבריהם פרסם שמועה כסיפור חדשותי בלי בדיקת עובדות בסיסית, שהיתה מגלה לו שבדיסניוורלד יש גל אגדות אורבניות על ניסיונות חטיפה של ילדים. כן נבדק אם ניתן יהיה להאשים את מנהלי הערוץ ברשלנות עיתונאית.

 

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=uEw31EFOKQY[/youtube]

מערוץ 10 נמסר בתגובה לאתר אונלייף: “בתחילת האייטם הכתבת סיון כהן ציינה ש’זה נשמע כמו אגדה אורבנית’. לנו יש זוג הורים שמסר לנו את הפרטים, ועוד זוגות הורים שהיו עדים לאירוע”. זו כנראה הסיבה שהאייטם הוסר מנענע10 והוסתר באפליקציית האייפון של חדשות 10.

עוד פורסמה באונלייף תגובת בריאן מלינוס, ראש מערך הדוברות של “וולט דיסני” העולמי: “קיבלנו ביממה האחרונה מספר פניות מגופי תקשורת ישראליים בנוגע לסיפור הזה. אני יכול למסור שאין לנו שום מידע כזה על מקרה שארע בפארק, ואתם צודקים, מדובר באגדה אורבנית”.

[עדכון 16:45] אייס מדווחים שהכתבת סיוון כהן הושעתה, אין תגובה מערוץ 10.

[עדכון 16:53] סיוון כהן מסרה בתגובה לגלובס: “שוחחתי עם האבא שטען וטוען כי הסיפור נכון והוא צולם והוקלט. מאחר שאתמול היה יום ראשון וידענו שאין מענה בדיסני, סייגנו את הנושא באולפן וייחסנו את הטענות לאב וציטטנו את אמירתו שהוא בודק את אפשרות התביעה. מאז הפרסום פנו אלינו הורים נוספים עם מקרים דומים. אני מכבדת את החלטה הערוץ, נבדוק ביומיים האלה את הדברים, ואני מקווה שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר”.

[עדכון 18:44] מערוץ 10 נמסר ל-ynet: “חברת חדשות 10 פתחה בבדיקה בעקבות הטעיית הכתבת סיוון כהן על ידי מקור, בכתבה אמש במהדורה. כהן הושעתה מעבודתה עד לסיום הבדיקה. בכתבה ציטטה כהן זוג הורים, אשר סיפרו לה כי בחג הפסח נעשה ניסיון לחטוף את ילדתם בת ה-9 במהלך ביקור בדיסניוורלד. ההחלטה לפרסם את הכתבה התקבלה בשל קיומו של הורה ספציפי שאישר את הסיפור. עם זאת, לאחר הפרסום התברר כי ההורה הטעה את כתבת חדשות 10 וכי מקרה כזה כלל לא אירע. בעקבות זאת, הוחלט בחברה לפתוח בבדיקה מקיפה של נסיבות הפרסום, ולהשעות את הכתבת עד לסיום הבדיקה”.

30 באפריל, 2012 | בנושאים: עיתונות ותקשורת | 9 תגובות 

מו”ל בינוני ומצליח זועם על חוק הספרים המחורר שנועד לעזור אבל למעשה יפגע בו ובסופרים | פולמוס צומטסקי

פוסט של רני גרף


מתי נכנסתם בפעם האחרונה לחנות ספרים מתוך כוונה לקנות ספר אחד שממש רציתם ואז הכריחו אתכם לקנות עוד שלושה? מתי בפעם האחרונה יצאתם מחנות ספרים עם שקית כבדה שיש בה רק ספר אחד שאתם ממש רוצים לקרוא? תנו לי לנחש: ממש לא מזמן. כי כך עובדת השיטה שמגדילה את מחזור המכירות של חנויות הספרים בישראל, אבל פוגעת בכל שאר אנשי תעשיית ההוצאה לאור. כי כשספר נמכר במחיר כל כך נמוך, כולם – פרט לחנות – נפגעים: המו”ל מקבל תקבול קטן בהרבה ממה שהיה צריך לקבל, המתרגמים והעורכים והמגיהים מקבלים (רק מתוך חלקו של המו”ל) את השכר הקטן בהכרח שלהם, שלא לדבר על הסופרים. אלא אם כן אתה אחד מחמשת הסופרים המצליחים בארץ (וגם הם מצליחים הרבה פחות ממה שאתם חושבים), המקדמה והתמלוגים שתקבל עבור הספר שכתבת יהיו זעומים. העיקר שהחנות מרוויחה. ורק החנות.

בעתיד הקרוב, כך נראה, עומד לעבור חוק הספרים, או בשמו הרשמי” החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל”. לכאורה סיבה למסיבה: סוף סוף חוק שיסדר אחת ולתמיד את המצב הבעייתי ששוק הספרים נקלע אליו בשני העשורים האחרונים. אז זהו: אין שום סיבה לחגוג. למעשה, אני טוען, עדיף שהחוק במתכונתו הנוכחית לא יעבור כלל.

כמה מילים על עצמי: אני מו”ל עצמאי. אני לא משתייך לשום גוף גדול, אין לי אפילו חלקיק בעלות בשום רשת חנויות ספרים, וגם לא הסכם בלעדיות עם רשת כלשהי. ממש עצמאי. יותר מכך: אני אפילו עצמאי מצליח למדי. או כך, לפחות, זה נראה כלפי חוץ. יתכן שאף שמעתם על הוצאת הספרים שבבעלותי. היא קרויה “גרף“, והיא מוציאה לאור בישראל, בין השאר, את ספריו של ריק ריירדן (פרסי ג’קסון, הפירמידה האדומה, גיבורי האולימפוס ועוד) וגם את ספריה של קסנדרה קלייר (עיר של עצמות, עיר של אפר), ספרים שזוכים להצלחה עצומה בקרב בני נוער. בנוסף, הוצאנו לא מעט ספרים למבוגרים. אחד הידועים שבהם הוא “ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור” מאת מארק טווין. תרגום חדש ומלא (לראשונה בעברית) לסאטירה הקלאסית של טווין. ואם זה לא מספיק, הצלחנו במה שכמה הוצאות לאור אחרות הצליחו קצת פחות, ומכרנו כמה וכמה מהדורות מספרי המדע הבדיוני והפנטסיה שלנו (ספריו של רוברט צ’רלס וילסון, “סחרור” ו”הכרונוליתים”, ספריה של קרול ברג, ועוד). בארץ לא קל לשווק ספרי מדע בדיוני, ולרוב ספרים אלה מוכרים מהדורה או שתיים. אצלנו כבר הגענו ליותר. הרבה יותר. כן, היו גם ספרים אחרים, כאלה שהצליחו פחות, אבל אף אחד מהם לא היה כישלון צורב. גם זה לא ענין ברור מעצמו. עד היום ההוצאה הוציאה למעלה מארבעים ספרים. מתוך אלה כמעט מחצית כיכבו ברשימות רבי המכר שבועות לא מעטים, ורבים אחרים הם מה שקרוי בעגה מקצועית סטדי-סלרס, ספרים שמוכרים כמות יפה ועקבית מדי חודש בחודשו. כלומר מצבי אמור להיות לא רע, במקרה הרע ואולי אף טוב במקרה הפחות רע. אבל זה לא מה שקורה בשטח. השיטה שבה עובד שוק הספרים בישראל לא מאפשרת לי להרוויח, והחוק המוצע, חוששני, יהפוך את המצב להרבה יותר גרוע.

אז מדוע הצעת החוק הנוכחית פגומה כל כך? בעיקר בגלל מה שאין בה. את מה שיש בה תוכלו לקרוא בקישור הזה. את מה שהיה בגירסה קודמת, לעומת זאת, לא תראו שם. אז הנה מה שהיה והנה מה שהיה צריך להיות ואיננו:

א) האיסור על מבצעים ב-18 החודשים הראשונים לאחר צאתו של ספר הוא מזיק. ולא, אני ממש לא בעד הביזיון של מבצעי “ארבע במאה” שהנהיגו רשתות הספרים. המבצעים האלה הם הם שכורתים את ענף המו”לות בישראל. אבל הם עושים זאת רק במתכונתם הנוכחית שבה הרשתות מודיעות למו”לים ברגע האחרון (ממש ביום פתיחת המבצע או אפילו למחרת) שיש מבצע, ומו”ל שאינו מוכן להשתתף במבצע מוצא את ספריו מוגלים אל מעבר להרי החושך, כלומר: המדפים האחוריים והתחתונים של החנות.

אז מה כן צריך להיות בחוק? לא איסור על מבצעים ב-18 החודשים הראשונים לחיי הספר, אלא קביעה שאם חנות חפצה לערוך מבצע לספר – חדש או ישן כאחד – תתכבד ותעשה זאת על חשבונה שלה, ולא על חשבון חלקו של המו”ל. כי זאת יש לדעת: כיום מקבלת החנות כ-50% ויותר ממחירו של כל ספר שנמכר בחנות. כלומר, המו”ל, שהשקיע ממיטב כספו, אמור לקבל פחות ממחצית התמורה (וכשמדובר במבצעי ארבע במאה מדובר בערך ב-13-15 שקל לעותק, מתוכם אמור המו”ל לשלם תמלוגים לבעלי הזכויות, שכר מתרגם, שכר עורך, שכר מגיה, תשלום לבית הדפוס, תשלום ליחסי ציבור, תשלום למעצב הכריכה, ועמלת מפיץ). לעומת זאת, החנות, שלא השקיעה דבר בספר, גורפת את מלוא הקופה בו במקום ומשלמת למו”ל את חלקו הזעום בשוטף + 100 ויותר ימים. כלומר: המו”לים העצמאיים, אלו שאינם בעלים של רשת חנויות או קשורים בהסכמי בלעדיות, משמשים כבנק הטוב ביותר במדינת ישראל. את החשבונית, אגב, דורשות הרשתות לכתוב לתאריך המכירה. כלומר: הן גם גורפות את המע”מ בו ברגע, בשעה שהמו”ל העצמאי נאלץ לשלם אותו לרשויות המס לפני שהכסף נכנס בפועל לחשבונו.

ועוד משהו שהוגי המתכונת הנוכחית של החוק לא לקחו, או לא רצו לקחת, בחשבון: אופי הצרכן הישראלי. מספרים לי שבמדינות אירופה חוק מסוג זה עובד יופי. נכון: הוא עובד כי שם הצרכנים לא הורגלו במשך עשורים למבצעי רצח. התוצאה המידית של החוק, אם חלילה יעבור כאן, תהיה אחת: צרכן יכנס לחנות ולא יקנה ספרים חדשים כי הוא ידע שבתוך שנה וחצי יוכל לקנות את אותו הספר ממש במבצע. התוצאה הקטסטרופלית תהיה שמו”לים יקבלו עתה את התמורה המעטה לא בשוטף + 100, אלא בשוטף + שנה וחצי + 100. למותר לציין שספק בלבי אם המתרגמים, העורכים, המגיהים, המדפיסים והמעצבים יסכימו גם הם לקבל את התשלום המגיע להם בשוטף רצחני שכזה.

והסעיף הזה, תאמינו או לא, היה קיים במתכונת קודמת של הצעת החוק הזו. ונפל. האם לוביסטים מסתוריים היו מעורבים בענין? האם לחצים פוליטיים כאלה ואחרים? אין לדעת. אבל הסעיף הזה נפל, ואני מניח שלא סתם הוא נפל.

ב) ואם כל זה לא מספיק, הנה הבדל נוסף בין אותן מדינות מתקדמות באירופה לבין מדינת ישראל: איסור על בעלות צולבת. וזה מביא אותי לסעיף הבא שהיה ונפל מהצעת החוק הזאת. בעלות צולבת, למי שלא יודע, היא בעלות של הוצאות ספרים גדולות ברשת חנויות לממכר ספרים. ולצורך הענין, גם הסכמי בלעדיות שמקדמים ספרים של הוצאה מסוימת ברשת מסוימת מביאים לאותה תוצאה. בישראל שתי הרשתות הגדולות נגועות בכך. זה לא אומר שאין מקום בחנויות אלה לספרים של הוצאות אחרות. אבל את קדמת הבמה יקבלו אך ורק ספרים שמשתייכים להוצאות הבית, או ספרים שהם גם כך רבי מכר ואז זה לא באמת משנה באיזה הוצאה יצאו. אבל כמה כאלה יש? מעט מאד. ההבדל הוא שבעוד שספרי הוצאות הבית (ואני מדבר על שתי הרשתות, שלרגע לא תחשבו שמדובר ברשת אחת בלבד) מקבלים אורך נשימה ארוך יותר במדפים המרכזיים של החנויות, ספרי הוצאות אחרות, אם הם לא רבי מכר כמעט מהרגע הראשון, או שאין להם צפי להיות כאלה, מוגלים מהר מאד אחורה. אני אפילו לא בטוח שמדובר פה במדיניות מכוונת או לא, אבל כשעובדים בחנות מסוימת יודעים שלהוצאה מסוימת יש יחסים מיוחדים עם הבעלים -–זה ללא ספק משפיע.

באירופה, אוסטרליה, קנדה, ואפילו ארה”ב – מולדת הקפיטליזם הפרוע – דברים כאלה אסורים בחוק, והממונה המקומי על ההגבלים העסקיים ממהר להתערב. אצלנו אין חוק, והממונה בוגד בתפקידו. כך ממש. לא אני אומר את זה, הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ’ דוויד גילה, מתנגד בריש גלי לחוק כיון שלדעתו אין להתערב בשוק תחרותי. אתם מבינים? הממונה על ההגבלים העסקיים שתפקידו להתערב בשוק תחרותי (כדי לבזר את הכוחות ולהביא לתחרות בריאה יותר, כזו שרק תועיל לצרכן), מסרב לעשות זאת. ואם כל זה לא מספיק, הרי מישהו ברשות ההגבלים העסקיים אף טרח להגדיל את הביזיון המתמשך ולומר: “שלא נתבלבל, המו”לים מחפשים כאן רווח אישי, וזו הסיבה שהם יזמו את החוק”. באמת? באמת??? אינני יודע מי אותו “בכיר” (ולא אתפלא אם זהו הממונה עצמו), אבל אינני יודע כיצד הוא אינו מתבייש להוציא משפט כזה מפיו. אם חנויות הספרים מחפשות רווח, אם בתי הדפוס מחפשים רווח, אם מדינת ישראל מחפשת רווח עד כדי כך שהיא מסרבת להתחשב במועד בו יכנס תשלום המע”מ בפועל לחשבון הבנק ודורשת את ליטרת הבשר שלה מיידית, רק למו”לים אסור לחפש רווח? כי מו”לים אינם מפעילים עסק כלכלי? כי מו”לים לא נאנקים מדי חודש בחודשו גם כאשר לכאורה הם מצליחים (כן, אני לגמרי מדבר פה על עצמי) ונאלצים או להביא כסף (שאין) מהבית או לשלם הוצאות מימון ענקיות לבנקים לצורך הלוואות גישור? אינני יודע מי אותו “בכיר”, אבל לו הדבר תלוי בי הייתי מפטר אותו בו במקום על הביזיון המתמשך שנקרא הרשות להגבלים עסקיים. אולי כדאי שיעיפו שם מבט קטן הצידה למשרד מבקר המדינה כדי לראות כיצד אמורה רשות ממשלתית עצמאית לעבוד.

ג) והנה משהו נוסף שאין בחוק, ומעולם לא היה בו. משהו שמדינת ישראל דווקא נתנה לו מענה, רק לא לכולם. במהלך חודש מרץ האחרון עבר חוק שאוסר על מזמין שירות לשלם בתאריך מאוחר יותר מתאריך הוצאת החשבונית. חוק מצוין שהיה צריך לעבור פה כבר מזמן. אלא מאי? החוק הזה מתייחס בפירוש אך ורק לעצמאים קטנים ועסקים קטנים. כלומר: הוצאות ספרים שמגלגלות מחזור גדול יותר מסכום מסוים (שנקבע בחוק, וזהו סכום ממש לא גדול), ועסקים אחרים שמחזורם גדול אפילו במעט מהסכום הקבוע בחוק, לא ייהנו מהחוק הזה. ואני תוהה: מדוע חוק שבלבו עיקרון צודק והוגן, אינו תקף לכל עולם העסקים? האם זה משום שאז גם מדינת ישראל עצמה (שידועה בשוטפים האיומים בהם היא משלמת לספקיה) תיאלץ גם היא, חלילה, לעמוד במגבלות החוק? (ואני מניח שמשרד האוצר הוא שטרפד את החלת החוק על כולם). מדוע עיקרון שתקף לעצמאים ועסקים קטנים אינו תקף לעסקים בינוניים וגדולים יותר? מדוע שהוצאת ספרים (או כל עסק אחר) יקחו על עצמם הוצאות מימון ענקיות (במקרה של העסק הבינוני שלי: כ-60 אלף שקל בשנה) כדי לתת אשראי חינם לרשתות ענק ולגופים מסחריים גדולים? אני, כמובן, מוחמא בטירוף שרשתות הספרים הללו בחרו בי כבנק האישי שלהן, אבל אנא: יש בנקים מקצועיים שמעסיקים בנקאים מקצועיים. אם אתם צריכים אשראי, קחו אותו מהם, ואל תכריחו אותי לתת לכם אשראי בריבית אפס. אני מניח שגם על העניין הזה הממונה על ההגבלים העסקיים ימלא פיו מים וימשיך לבגוד בתפקידו. הוא עושה זאת כבר שנים, חבל לבגוד במסורת.

בשולי הדברים חשוב שיאמר שאינני מאשים את רשתות חנויות ממכר הספרים בישראל. הרשתות האלה הן גופים מסחריים פרטיים, והן פועלות במסגרת החוק. אינני חושב שהרשתות הורסות את הענף. הן מתנהגות בדיוק כפי שגוף מסחרי אמור לפעול ומנצלות את החוק (על החורים שבו) כדי למנף את יתרונן הכלכלי. כך הן אמורות לפעול. אינני מאשים גם את הבעלים של אותן רשתות, או את אלה הקשורים עימן בהסכמים כאלה ואחרים. גם אלה ממנפים את יכולותיהם במסגרת החוק. כך אני מצפה שינהגו. מדינת ישראל שאינה עושה דבר היא זו שאשמה. מדינת ישראל שאינה מסדרת את הריכוזיות שבענף היא זו שאשמה. ועדת הריכוזיות במשק, שראש הממשלה כה מיהר לחבק את מסקנות הדוח שהגישה לו (ועוד נראה מה יעשה עם ההמלצות הללו. אני סקפטי), אפילו לא התייחסה למצב שוק הספרים. ממש כשם שלא התייחסה לתחום הפצת הסרטים, שם שורר מצב דומה. ממש כשם שלא התייחסה לקרנות הפנסיה. או לתחום הנדל”ן. ולמעשה, אפילו הבנקים – שאליהם כן התייחסה – לא באמת ישנו את המצב עבור הצרכן לאחר שכמה מבעלי המניות שלהם ישחקו כסאות מוזיקליים במניות שלהם. תחרות אמיתית לא תהיה פה. את מה שהבינו בארה”ב בשנות הארבעים של המאה הקודמת, באמצעות חוקי האנטי-טראסט שלהם, לא יבינו אצלנו לעולם. לא בתחום הספרים ולא בתחומים אחרים.

ואחרי כל הדברים האלה יתכן שתאמרו שאני צודק, תצקצקו בלשונכם ותגידו שעדיף להעביר חוק חלקי מאשר לא להעביר כלל. ואני אומר שלא: כי ברגע שהחוק הזה יעבור במתכונתו ההרסנית הנוכחית, זה יהיה סופו של הסיפור. הפוליטיקאים שהגו את החוק (לימור לבנת וניצן הורוביץ, שניהם מלאים בכוונות טובות שאינן מגובות בשיעורי בית, או שמגובות בלחצים פוליטיים מצד לוביסטים כאלה ואחרים) יאמרו שעשו את את מה שצריך לעשות ויפנו לחוקק חוקים חשובים אחרים (שגם בהם, אולי, לא יעשו שיעורי בית), והתחום הזה ימשיך לשקוע בצורה מהירה אף יותר מקודם.

מדינת ישראל, באמצעות חוקיה, רשויותיה ואוכפי חוקיה, אמורה לדאוג לתת את הכלים בידי אזרחיה כדי שיוכלו להצליח ולפרוח. בסופו של דבר זה יועיל גם למדינה בטווח הארוך מעט יותר. כרגע היא תוקעת מקלות בגלגלי ההצלחה. אלא אם כן אתה גוף ממש גדול שכבר הצליח.

רני גרף הוא העורך והמו”ל של הוצאת “גרף”, הוצאת ספרים עצמאית המתמחה בפרסום ספרי נוער, מדע בדיוני ופנטסיה וספרים טובים מכל סוגה שהיא. ההוצאה הוקמה בשנת 2004 ועד כה פרסמה למעלה מארבעים ספרים, רבים מהם שהו שבועות ארוכים ברשימות רבי המכר

הפרק הקודם של פולמוס צומטסקי בחדר 404:

• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין

29 באפריל, 2012 | בנושאים: 404, צומטסקי | 39 תגובות 

יאיר לפיד לא טיפש ואין מצב שזה דף הפייסבוק הרשמי של מפלגתו “יש עתיד”

יאיר לפיד הגיש בקשה לרישום מפלגתו, “יש עתיד”, וזמן קצר אחרי הפרסומים על כך עלה דף פייסבוק עם שם ולוגו המפלגה. בהתחלה היה מצחיק להטריל אותם, אבל אחרי שקראתי את הסטטוסים והתגובות של העמוד אני משוכנע שנפלתי בפח ושמדובר בפייק – לפיד אולי לא הפוליטיקאי הכי מחודד ומשופשף, אבל העמוד הזה סאטירי מכדי להיות אותנטי [אכן. ראו עדכון בתחתית הפוסט]. לחילופין, מדובר בעמוד אותנטי אבל המפלגה עצמה היא מעשה ספרותי סאטירי של לפיד. ואז אני גם מוריד את הכובע וגם אוכל אותו.

הנה כמה דוגמאות:

רוסיה הסובייטית.

מפלגת דובוני אכפת לי:

והדיון הפותח, קריאת חובה בעיקר בזכות תומכי המפלגה (קליק להגדלה):

כמו כן התחיל מם על הלוג של “יש עתיד”, ואפשר לעקוב אחריו בטאמבלר “יש עתיד?” שאיתי ליברמן הרים.

טעימות:

עמיר שיבי:

שחר ב. כותאני:

איתמר שאלתיאל:

[עדכון 17:18] תוך כדי כתיבת הפוסט לפיד נשאל אם זה הדף הרשמי. כצפוי, הוא אמר שלא:

אלי לוין מיהר לערער:

29 באפריל, 2012 | בנושאים: 404 | 4 תגובות 

לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף: הקרב נגד צומטסקי הוא נסיון נואל של סופרים לגלגל את העלויות על הצרכנים באמצעות ייסורי מצפון

פוסט של רינה ארטשטיין


קנו בגדים רק בחנויות המעצבים. תמכו בעסקים קטנים. תמכו במעצבי האופנה, מעצבי חלונות ראווה, בתופרות, במייבאי הבדים הקטנים. אל תתמכו במונופולים. קנו בגדים ממוכרים שימליצו לכם על בגד כי הוא באמת מתאים לכם – לא כי הם חייבים. וכן, גם בכיכר המדינה יש מבצעים. ואוהבים שם בגדים, ונעליים, ותיקים. ברשתות הגדולות אוהבים רק כסף. הם עושקים את המעצבים, הם עושקים את התופרות, הם מוחקים את עיצוב האופנה. אל תקנו ברשתות שבזות לעיצוב יצירתי, שמתעבות בדים לא שגרתיים, שמעלימות גזרות נועזות. תמכו בעסקים הקטנים. קנו ספרים במקום שמכבד מעצבי אופנה ובגדים. הצילו את המעצבים.

אם הייתי פוצחת בקמפיין כזה לטובת מעצבי האופנה בישראל, הייתם טוענים, ובצדק, שמעצבי אופנה כבודם במקומם מונח, אך בגדים צריך ללבוש, ואי אפשר לקנות כל גופיה ב-300 שקל. בגדי מעצבים נועדו לאלה שהאופנה בנפשם ויכולים להרשות לעצמם לקנות בגדים במחירים מופקעים, לא ללבוש יומיומי על ידי אנשים מן השורה.

אז יש קמפיין כזה, אבל הוא מדבר על ספרים.

לפני כמה חודשים התוודעתי לאלכס אפשטיין וספרו הייחודי שפורסם באלבום תמונות בפייסבוק. לקח לי כמה שבועות עד שמצאתי זמן להכנס ולקרוא, אך עוד יום ועוד יום, תמונה ועוד אחת, וקראתי את כולו. נהניתי מאד מהעומק, מהיחודיות ומהאפשרות של כל קורא להכניס משמעות משלו למספר משפטים קצרים. נרשמתי לעדכוניו, ומאז נהניתי מטפטופי הגיגיו בפיד שלי. והנה, בשבוע שעבר, פתאום החלה מתקפה: מלחמה ברשתות הספרים (או בכינוי הקולע: צומטסקי), הקרטל שהן יוצרות עם הוצאות הספרים, בקוראים המעזים (!) לקנות ספרים בזול ובהרס הספרות והשירה הנובע מכך.

ישנה מגמה עולמית שבהם אמנים, סופרים ומשוררים נוטים לשים את עצמם מעל לכללי השוק. כללי השוק נועדו רק לאנשים הפשוטים, ולא לאנשים שאמנותם אומנותם, המורמים מעם. ואם אנחנו, ההילביליז, שרק רוצים לקרוא ספר בשעות הפנאי, מנצלים את כספנו בצורה אופטימלית וקונים במבצעים של הרשתות – הרי שאנחנו חסרי תרבות במקרה הטוב, או אחראים באופן ישיר להרס התרבות וחיסול השירה במקרה הגרוע.

(דרך אגב, שירה הפסיקה להיות מיינסטרים תרבותי מתישהו בשנות ה-80, אז להאשים את הרשתות בהרס השירה זה כבר באמת מוגזם. אולי כדאי שהמשוררים יעשו חשבון נפש עם עצמם ויחשבו מה הם עשו או אלו תהליכים תרבותיים אחרים קרו בינתיים שגרמו לכך שהם הפכו ללא רלוונטיים לקהל הרחב).

בעיני, המחאה הזו משולה למעצב מכיכר המדינה שזועק על כך שהמוני העם מעדיפים לקנות בקסטרו ובפוקס “רק” כי יותר זול שם. כן, אני עובדת לפרנסתי, וערך העבודה שלי נקבע בשוק החופשי על ידי היצע וביקוש למקצוע ואיכות העבודה שלי. אני לא מתביישת לומר שאין שום סיבה שאמכור את עצמי ואת עבודתי בזול כדי לקנות עבודה של מישהו אחר ביוקר. חנות ספרים פרטית שנותנת יחס אישי היא דבר מקסים ונהדר, אך בעיקרה היא “בוטיק” ספרים שמיועד לקהל נישה שיכול ורוצה להרשות לעצמו לקנות ספרים ביוקר.

אכן, ספר אינו דומה למוצרים אחרים. מוצרים אחרים, ניתן למדוד או לבדוק לפני הרכישה. אם המוצר לא מתאים או לא מוצא חן בעיני לאחר הקניה – ניתן להחזירו לחנות. ספר במהותו, הוא נעלם. אין לי דרך לדעת אם ספר ימצא חן בעיני בעת הרכישה, אפילו אם המוכר הידען המליץ עליו בחום ואפילו אם כבר קראתי ספרים של סופר זה בעבר. כשאני צריכה לשלם 89 שקל עבור משהו בלתי ידוע – אני מעדיפה ללכת על בטוח. רק ספר שאני בטוחה (עד כמה שניתן) שאהנה ממנו. סופר חדש? אין סיכוי. ספר שירה? ממש לא, זה קצר מדי. עד שאגיע הביתה, כבר אצטרך לקנות ספר נוסף. כשאני צריכה לשלם 25 שקל עבור ספר (באותו מבצע 4 ב-100 הנאלח), אני יכולה להיות יותר הרפתקנית. זה מועיל לי וזה מועיל לספרות ולסופרים, שיש מי שקורא את הספרים שהם מפרסמים, במקום שהם ימשיכו לשבת על המדף במחיר מופקע.

ולגבי הטענה שלולא המבצעים, מחיר ספר לא היה עולה על 50 שקל, הרשו לי להגיב בגיחוך. התחרות והמבצעים הגדולים החלו בסביבות 2002. שלפתי כמה ספרים מהמדף שקניתי לפני שנה זו, אבל אחרי שכבר התחילו לסמן מחירים על הספרים – והנה – 74 שקל. והנה עוד אחד – 78 שקל. ואלו ספרים מלפני יותר מעשור. מאז כבר הייתה לא מעט אינפלציה, והמחיר הרווח לספר ללא הנחה הוא 89 שקל. אם לא יהיו מבצעים, אז באורח פלא מחיר הספרים יירד? לא ברורה לי התיאוריה הכלכלית שעומדת מאחורי טענה כזו.

כשהמשוררים והסופרים יוצאים בקריאות על השכר העלוב ועל כך שהרשתות לוקחות את כל הרווחים לעצמן – יש לי רק תשובה אחת: אל תמכרו ברשתות. אתם לא יכולים לאחוז את המקל בשני קצותיו. גם לנצל את החשיפה שמקבלים רק ברשתות גדולות עם פרישה ארצית, וגם לקבול על כך שהן לוקחות את הרווחים לעצמן. אלה הם כוחות השוק. אתם רוצים גם וגם: גם להיות מורמים מעם ולעסוק באמנות לשם האמנות, וגם להרוויח מכך מספיק למחייתכם. לצערכם, זכות זו שמורה רק למתי מעט, האליטה של האמנים (ולא תמיד בגלל איכות היצירה שלהם, אלא לעתים קרובות דווקא בגלל שהם פחות איכותיים ולכן יותר פופולריים). בידיכם הבחירה: לעבוד לפרנסתכם בתחום אחר ולעסוק בכתיבה כתחביב, או לשנות את מודל ההעסקה שלכם. הבחירה לגלגל את העלויות על הצרכנים על ידי גרימת ייסורי מצפון היא לא הוגנת, אבל יותר מזה – פשוט לא תעבוד.

בעידן הנוכחי אנו עדים להיעלמותן של חנויות פרטיות שרובן לא מצליחות להתמודד עם הרשתות בצורה נבונה. זה עצוב, אבל זה תהליך שקיים בכל התחומים העסקיים, לא רק בתחום הספרים. רשת פרטית מציעה לצרכן איכות אחרת, מקומית ואישית, ועל המאפיינים האלה יש אנשים שמוכנים לשלם פרמיה. כמו שיש אנשים שמוכנים לשלם על איכות ויצירתיות של מעצבי אופנה. אבל לא כולם. ול”לא כולם” האלה, שהם הרוב הגדול, יש את הרשתות. לקרוא להם “מחרבי הספרות והשירה” זה לא נכון ואפילו מעליב. למעטים יש חנויות פרטיות, במידה שהתמזל מזלם לגור במטרופולין גדול שמאפשר את זה, ובעיקר – יש את האינטרנט.

צאו וראו מה קרה לתעשיית המוזיקה בשנים האחרונות, תהליך שקורה גם בתחום הספרות. כשכל אחד יכול לפרסם בפורמט דיגיטלי ולמכור בחנות מקוונת – פתאום מגלים את הזנב הארוך. פתאום אפשר להחזיק גם ספרים קצת יותר ישנים במלאי, כי המלאי הוא כמה ביטים על שרת, ולא ספר שתופס מקום יקר במחסן. פתאום אפשר להגיע כל אותם צרכנים מבודדים שרוצים משהו איכותי שאינו במיינסטרים. ובאופן מפתיע – הם מוכנים לשלם. כמה הם מוכנים לשלם? דולרים בודדים במקרה הטוב. אבל כשאין את כל מנגנוני השיווק, החנויות, המוכרים, המחסנים וכל גוזרי הקופונים בדרך, מסתבר שזה מספיק.

אז תתאגדו, תחתמו על חוזים יותר מוצלחים, תפתחו הוצאה לאור משלכם, תמכרו באינטרנט. אל תבואו אל הרשת הגדולה, שמטרתה – כמוכם, היא להרוויח ותגידו לה להרוויח פחות. ובוודאי אל תבואו אל הצרכן ותגידו לו שהוא שווה פחות מכם, ולכן הוא צריך לקנות ביוקר מוצר זהה, רק כדי שמישהו אחר ירוויח על גבו.

רינה ארטשטיין היא תוכניתנית ואם לשני ילדים וכותבת הבלוג “תופרת וחופרת”. גרפים שלה על החיים התפרסמו בגליון ינואר 2011

כל הפרקים של פולמוס צומטסקי בחדר 404 >>

איור פלסטלינה: טופי סטולר.

29 באפריל, 2012 | בנושאים: 404, צומטסקי | 17 תגובות 

“הידעת? עטיפות של בזוקה כביטוי לאינדוקטרינציה המפא”יניקית לגילאי יסודי עד תיכון” ועוד כותרות אפשריות בהחלט לספרים בהוצאת רסלינג

איזה מן הבאים הוא כותרת ספר בהוצאת רסלינג, ואיזה פארודיה על כותרת כזו?

• “משטר זה שאינו אחד, כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר ( 1967 – )”
• “מהצ’חצ’ח ועד הערס – פוליטיקה ופואטיקה בין הברזלים של עיירות הפיתוח למיינסטרים של החברה הפוסט-ציונית”
• “בין שדרות לשדרות רוטשילד, יחסי מרכז-פריפרייה בתרבות הישראלית בפרספקטיבה בינלאומית”
• “פרחים בקנה – פדופיליה ופרהסיה, מגע מיני עם פעוטות על בימת מופע. תיאטרון האכזריות של ארטו או נהיגה בשכרות?”
• “הסובייקט שאמור להאמין, הנצרות בין פרברסיה לחתרנות”
• קוויאר באופן ביקורתי: הערות על הקיבה הבורגנית”
• “הגלובליזציה של ישראל, מק’וורלד בתל-אביב, ג’יהאד בירושלים”
• “מהפרייבט ועד הליסינג: כלי הרכב של הפטריארכיה הישראלית 1970-2010”

“הסיפור האמיתי והתמים הוא שבערב ביום העצמאות נדכאה נפשי קמעה וסירבתי להצעה של חבר, יוסי אלמגור, לצאת לחגוג את יום העצמאות ולשתות בירה איפשהו”. מספר אלעד אהרון. “אחרי איזה שעתיים אמרתי לו ‘טוב, מה אני, מסרב לחגוג את יום העצמאות כמו איזה פוסט ציוני? רק חסר לי לקרוא איזה ספר של רסלינג כדי להפוך את התמונה למושלמת’. ואז המצאתי איזו כותרת של ספר, וגם הוא המציא אחת, וחשבנו שזה ממש מצחיק ושצריך לעשות דף כזה”. כך נולד דף הפייסבוק “ספר של רסלינג ביום, כותרות אפשריות בהחלט לספרים שיוצאים בהוצאת רסלינג”, שממנו לקוחים הכותר שבכותרת הפוסט וכל כותר שני ברשימה לעיל.

“יצא לי לקרוא פרקים מתוך ‘ציונות והביולוגיה של היהודים’, וגם לעיין בתרגום ל’מניפסט החלאה’ שיצא בהוצאתם. אבל בהחלט ניתן להגיד ששמה של ההוצאה הולך לפניה”, אומר אהרון. “אפשר להגיד שיש כאן אותו סוג של הומור על התחכום-יתר שקשור בספרים של רסלינג (או בכלל, ב’ברנז’ה האקדמית’ המזוהה עם השמאל). בגלל זה גם המקום הראשון שבו הפצתי את הדף הזה היה בעמוד ‘חתולים מסיתים לשמאל‘ – אנשים שמבינים את ההומור של הדף הזה, יותר מסביר להניח שיבינו את ההומור של ‘ספר של רסלינג ביום'”.

אתם מוזמנים להציע שמות ספרים פיקטיביים של רסלינג בתגובות.

29 באפריל, 2012 | בנושאים: 404 | תגובה אחת 

גוגל סטריט ויו מגיע לישראל, אני מגיע ל-CNN

התראיינתי ב-CNN על כניסת גוגל סטריט ויו לישראל. שודר ב-27.4.2012 בתוכנית The Situation Room (וידאו, תמליל).

29 באפריל, 2012 | בנושאים: 404 | 7 תגובות 

קטשופיות צצות כפטריות אחרי שהכנסת מוציאה את החומוס אל מחוץ לחוק

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=cJ4W6gh4WCk[/youtube]

סרטו של ערן ורד, “היחידה לחקירות חומוס“, הוקרן אתמול, מוצג ביוטיוב וחופשי לשימוש ברשיון cc-by-nc-nd. בלרב:

קצינת משטרה סקסית ומושחתת, טייקון כבד והמאכל שכל הישראלים אוהבים, נפגשים במקום אחד.

בסמטאות החשוכות ובחצרות האחוריות של ישראל, מעמד שלם של ישראלים הופך לעבריין בעל כורחו, בצל קשר אפלולי, מאבק התנגדות נואש ואייקון קולינרי בסכנת הכחדה.

29 באפריל, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב 

תום אבני ושני אייפונים מרכיבים קליפ חמוד לשיר של בן ארצי

“נוצר בצהרי שבת משעממת במיוחד”, מעיד היוצר.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=AeTaDlcqlD8[/youtube]

____________
דרך עמיחי יעקובי.

29 באפריל, 2012 | בנושאים: 404 | תגובה אחת 

לדף הבא →