עיריית תל אביב צבעה מעבר חציה בשלל צבעים טכניקולור אבל אז כיסתה אותם בלבן :(
עיריית תל אביב פרסמה הבוקר תמונה מסקרנת בדף הפייסבוק שלה, שבה נצבע מעבר חציה בין רחבת הבימה לשדרות רוטשילד בשלל צבעים:
החשד הראשון שלי היה שטמבור הצליחו לרכוש עוד חתיכה מהמרחב הציבורי, כפי שעשו עם החניה באילת.
ביררתי והסתבר שמדובר במהלך לקידום מצעד הגאווה, ושאחרי הצביעה והצילומים, מעבר החציה נצבע מחדש בלבן.
אבל לא באופן בלתי הפיך.
פינקוושינג, התנכלות לרוכבי הדו-גלגליים או מניעת דריסות?
התגובות בפייסבוק מעורבות. טעימה:
נין חזן: “אולי עכשיו גם נהגים לא ידרסו במעבר החציה הזה ויתנו להולכי רגל לעבור. ממליץ לשקול צביעה של כל מעברי החציה בעיר אם הפיילוט הזה יצליח”.
בנג’מין גילור: “כל עוד הצבע הזה ימנע החלקה של רכב דו גלגלי (בניגוד לסיד הלבן שמשמש לסימונים השונים על הכביש), שימו כל צבע שבעולם”.
אופיר גונן: “בתמונה: 2 עברייני תנועה מורחים צבע שמן נגד רוכבי דו-גלגלי. חשוב לדייק..”
שחר הכספי: “בפרט 811 ללוח התמרורים שפורסם בקובץ התקנות 7007 מיום 22 יוני 2011, מצויר ‘מעבר חציה להולכי רגל’ בצבע לבן. מאידך לא כתוב שם שצבעו צריך להיות לבן. מעניין אם העירייה בדקה האם מותר מבחינת התקנות לצבוע מעבר חציה צבעוני”.
עידן דורון: “שלום יש לי OCD ואני מוכרח ללכת רק על הקווים הלבנים. מה אעשה?”
לירון ברקוביץ: “אני לא יודע מה איתכם אבל לי זה נראה כאילו מישהו דורך על דגל הגאווה. לפי דעתי צריך לעזוב את התמרורים והסימונים בדרכים כמו שהם.ברגע שתתחילו עם איזה קונספט אז זה יצא משליטה. היום זה דגל הגאווה מחר זה גדל או סמל אחר בסוף הארץ והכבישים יראו כמו קרקס”.
סופיה הראל: “יפה מאוד אבל נשמח אם ‘תנקו’ את האלימות שמתפתחת בת”א לאחרונה וגם את ההתקהליות של בני מיעוטים (וזרים) במרכז העיר שהולך וגובר”.
לי גיל: “נהדר. רק אם אפשר שהצביעה (הנורא מרעישה הזאת) לא תתבצע מתחת לחלון שלי אחרי חצות, כמו שקרה לפני שבוע”.
זוהר אביגדורי: “לזה חברים, קוראים באנגלית PinkWshing, והכוונה להחצנה של סובלנות כלפי להט”ב בנסיון להיראות מתקדמים וליברלים, בעוד שהמציאות האמיתית מלאה בדיכוי מכל מיני סוגים. אז כן, בתל אביב צבעי הגאווה ישלטו ברחוב במהלך יוני ויביאו המון יח”צ והמון כסף מכל התיירים שיבואו לשתות קאווה בחוף הילטון ולהזדיין עם המקומיים בעוד שמי שמפנה להם את הזבל, מחנה להם את המכוניות ומנקה להם את הרחוב הם פליטים אפריקאיים שהעירייה מתעללת בהם, ערבים מיפו שמתגוררים בשכונות מוכות עוני ואלימות העוברות ג’נטריפיקציה, או סתם עובדי קבלן מופרטים, מנוצלים ושקופים. חג שמח? למי שיש לו כסף”.
שאול נמרי: “יופי .עכשיו תיצבעו את הפסל של קדישמן.אדום צהוב ירוק כמו רמזור. אולי סוף סוף אזרחים יבינו למה היתכוון קדישמן.אז לא היה לו תקציב לצבע. אז נישאר חלוד .כי חלוד זה יפה .מישנתו של הקדיש”.
תמונות מהצביעה
[עדכון 18:39]: העירייה שלחה הודעה לעיתונות ותמונות שצילם זיו שדה:
לקראת אירועי שבוע הגאווה, צבעה היום (ג’) עיריית תל-אביב – יפו מעבר חצייה בסמוך לתיאטרון הבימה בששת צבעי דגל הגאווה.
בתמונה מופיעים חברי ההרכב האלקטרוני TYP: עברי לידר וג’וני גולדשטיין, והיא מתכתבת עם התמונה המפורסמת מאלבום “אבי רוד” של להקת “הביטלס”.
ההרכב המצליח, המופיע בימים אלה בכל רחבי העולם, יופיע בבמה המרכזית בחוף גורדון במסגרת מצעד הגאווה שיתקיים השנה ב- 8 ביוני.
האקרים הפילו אתר מחקר ישראלי שטוען שערכי העם האיראני תואמים דמוקרטיה ליברלית וסותרים את הממשל הדיקטטורי
בשנים האחרונות, פריצה לאתר משמשת את בעליו כהוכחה לחשיבותו, וכן עילה מעולה לאייטם חדשותי צהבהב. זה לא קורה בבלוגים בלשניים, למיטב ידיעתי (וטוב שכך), אבל סוף סוף זה קרה לאתר שהייתי מעורבת בו, Iran Research. הידד!
ואם מהירות הפריצה היא מדד, אז האתר הזה הוא כנראה מ-מש חשוב, כי הוא נפרץ, על ידי האקרים עם IP רוסי, פחות או יותר שתי שניות אחרי שעלה קישור אליו בוול-סטריט ג’ורנל בלילה שבין ראשון לשני. הפריצה היתה פשוטה ביותר, בלי קללות ונאצות, אבל היא הוציאה את כל המידע אל מחוץ להישג ידם של הגולשים. השיטה פשוטה ביותר – חוץ מדף הבית, כל הקישורים באתר הפכו לגוגל. אתמול בשעות אחר הצהריים המוקדמות האתר חזר לקדמותו.
אז על מה החגיגה? מה כל כך חשוב להוציא מהישג ידם של הגולשים? ובכן: הקישור לאתר הוא מתוך מאמר של יובל פורת על מחקר פורץ-דרך שמודד את מוכנותם של האיראנים לדמוקרטיה. יובל פורת הוא יועץ אסטרטגי פוליטי שבין האסטרטגיות המוכרות שלו אפשר למצוא את מפלגת הגמלאים כהצבעת מחאה, והקמפיין הכתום נגד ההתנתקות. לצידו עמדו כל הזמן שותפיו, יעל שטרן וגל לין, סטודנטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. המחקר המדובר מתבסס על מחקר בינלאומי של פרופ’ שלום שוורץ, פסיכולוג בין-תרבותי ואבי תיאוריית הערכים האנושיים הבסיסיים (theory of basic human values). שוורץ היה פעיל גם במחקר הזה ופיקח עליו. השתתפו במחקר גם אנשי אקדמיה מתחומים כמו פסיכולוגיה חברתית, איראניסטיקה וסטטיסטיקה, מומחים לניהול פרויקטים, וגם ישראלים ילידי איראן, רובם שדרנים או עובדים ב-רדיס-אין, תחנת רדיו פרסי שמשדרת מחולון. הם התגייסו להיות הסוקרים, בהתנדבות מלאה ובהתלהבות אין קץ. סחתיין.
ייחודו של המחקר הוא בכך שהוא אינו שואל ישירות על נכונותו של הנסקר לדמוקרטיה (כאילו שאיראני ממוצע יאמר שהוא תומך בדמוקרטיה כשמתקשרים אליו ממספר חסוי), אלא על מערכת הערכים שלו: יחס למסורת, מה יגידו, קונפורמיות, יצירתיות, צורך בביטחון אישי וחברתי, ועוד. כל זאת בהשוואה לשישים וארבע מדינות אחרות בשני מאגרי מידע שונים. האתר מפרט את שיטות המחקר, את הממצאים ואת המסקנות, אבל לא עד הסוף. הוא נמנע מלפרט איך עקפו את המסך האלקטרוני לאיראן, או איך הגיעו למדגם כל כך מייצג מבחינת התפלגות מחוזות, השכלה, גיל ושיוך אתני. הקשר שלי למחקר החל כשתרגמתי את השאלון הבינלאומי מאנגלית לפרסית. צוות המתרגמים כלל גם את פרויז ברח’ורדאר מרדיס-אין.
מכיוון שהמחקר א ביסלע רגיש, הוא התנהל כמבצע צבאי סודי. המתרגמים והסוקרים – וכמובן הנסקרים – יודעים שהם משתתפים במחקר חשוב על איראן בתחום הפסיכולוגיה החברתית, אבל לא מה מטרותיו הסופיות. כדי לשמור על בטחון הנסקרים ולמסך את מקור השיחות, השאלונים היו אנונימיים, והשיחות, מן הסתם, לא זוהו כמגיעות מישראל.
גם לחצי הזמנים הזכירו מבצעים צבאיים, כמו אותו לילה בלתי נשכח שבו תרגמנו בשיחת ועידה תלת לשונית – שני מתרגמים, פורת ואני הקטנה (אילו זה היה פרסית, הייתי כותבת עכשיו שלוש שורות של דברי הצטנעות. כמה שיותר דברי הצטנעות כך האדם בעצם יותר חשוב) – משתים עשרה בלילה ועד שהיינו צריכים ללכת לעבודה וללימודים בבוקר, ופורת היה צריך ללכת ולתת לסוקרים את השאלונים. עמיתיי בטח זוכרים את הבוקר שאחרי (זה היה בחנוכה, אם אני לא טועה), כי הייתי בעננים אחרי לילה של תרגום, כמו שהייתי בצעירותי אחרי לילות ללא שינה מסיבות אחרות. התחלתי לפרט וזה נהיה חופר ומתאים לאתר שלי, אז פיצלתי את הפוסט. הנה תיאור של אתגרי התרגום.
אבל הדבר המפתיע ביותר – וגם השאלה שלא נשאלה בהתחלה – היא מי היה רוצה להפיל את האתר. האם מישהו במשטר קרא את המאמר עד הסוף וראה שכתוב שם שמערכת הערכים של העם האיראני תואמת דמוקרטיה ליברלית ולכן היא עומדת בסתירה לשיטת הממשל הדיקטטורית?
זהות ההאקרים לא ידועה, כמובן, אבל בין התגובות של מערביים אפשר למצוא – לצד תגובות נלהבות, כמובן – גם תגובות שאומרות שהוא בסך הכול סמולני שרוצה למנוע את המתקפה על איראן, ובעיתונות האיראנית התגובות מפתיעות אף יותר: גם אתרים שמזוהים עם המשטר אימצו את המחקר בזרועות פתוחות, ללא מילת ביקורת. אפילו לא על כך שהמחקר נערך על ידי צוות ישראלי, או תהייה על עקיפת המסך האלקטרוני.
הכותרות באתרי חדשות כמו עצר-י איראן, המזוהה עם האגף הפרגמטי במחנה השמרני (או בעברית: מתנגדי הנשיא תומכי המשטר), היתה: “האיראנים הם האומה שהכי מאמינה בדמוקרטיה מכל עמי המזרח התיכון”. הם אפילו נתנו את הגרף, אבל שכחו לציין שציר ה-Y שלו מראה את דרגת הליברליות של המשטר, ושאיראן נמצאת עמוק מתחת לרצועת האלכסון. רצועת האלכסון משקפת את המתאם בין ערכי האוכלוסייה לבין מידת הליברליות של המשטר. רוב האתרים ציטטו את עצר-י איראן. התחלה אופיינית למאמר: “לפי דיווח של שורא ניוז, אתר עצר-י איראן ציטט את וול אסתרית ז’ורנאל (וול-סטריט ג’ורנל), שדיווח…”.
אתרי אופוזיציה ובלוגרים עצמאיים דווקא מצאו בקלות את הפסקה האחרונה, ובהם הכותרות הן יותר לכיוון פוטנציאל עצום של איראן לדמוקרטיה ליברלית, וכותרות משנה כמו “שוחרי חופש בצל משטר טוטליטרי”.
עד עכשיו מצאתי את הדיווח ב-17 אתרים איראנים שונים, מתנגדי משטר ותומכי משטר, ובאתרים עם תוסף פייסבוק אפשר לספור מאות שיתופים. חברים איראנים ששאלתי אותם לדעתם אמרו שהמחקר עצמו מעניין ביותר, גם השיטות וגם התוצאות, ושהעם האיראני אכן מאמין בדמוקרטיה ומשתדל להשיג אותה. היתה גם אחת שאמרה שיובל חתיך ושאלה אם הוא נשוי.
ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית, שמעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, “מגילת אסתר – היה או לא היה” ועוד.
גולן טלקום – שתי הערות על ספק הסלולר החדש
1. אתר גולן טלקום קרס, לטענת החברה בגלל עומס גולשים באתר. אז אתם לא יודעים להתמודד עם עומס שנובע ממספר רב של משתמשים בו זמנית על רשת תקשורת? מזל שאתם לא חברה שאמורה לספק שירותי סלולר להמונים.
2. בעקבות כניסת גולן טלקום לשוק, חברות הסלולר צפויות לפטר עובדים. המלצה לעובדים: כשהבוס מתקשר, תנו לו להתייבש עשר דקות על הקו, השיבו לו, ומיד אחרי שהוא אומר שאתם מפוטרים העבירו אותו למחלקת שימור לקוחות.
הפייסבוקבקיסטים של ידיעות אחרונות לזוג הנאנס: תצמיחו ביצים
היה זה פרופסור יוברט פרנסוורת, בן המאה השלושים ואחת, שטבע את הביטוי היפה “אני לא רוצה לחיות על כוכב הלכת הזה עוד”. הביטוי הזה עבר לי בראש כשקראתי את תגובות הפייסבוק לידיעה של “ידיעות אחרונות” שעוסקת בצעיר שנאלץ לצפות בחברתו נאנסת בחניון גן העיר במשך שלוש שעות. רגע, כמה הערות מקדימות, למקרה שלא ידעתם: (א) לידיעות אחרונות יש אתר אינטרנט משלו, בנפרד מ-ynet – אבל לא באמת. עמוד הבית של ידיעות אחרונות משמש לשרת את מנויי עיתון הדפוס; מדי פעם מתפרסמת שם כתבה, או מובאה מכתבה, אבל כדי לנווט בתוכן שמופיע שם תצטרכו ללכת לעמוד הפייסבוק של ידיעות. (ב) בשנה האחרונה ידיעות נותנים פייט רציני על הקידום בפייסבוק. יש להם 172 אלף לייקים, ובעמודי הכתבה המוזכרים לעיל שיבצו שם רכיב תגובות פייסבוק, ממש בדומה למעצמת תוכן אחרת, חדר 404. עכשיו, מה יש לגולשי פייסבוק להגיד על בחור בן 17 שבילה שלוש שעות בחדר שירותים טחוב בחניון תת קרקעי, כשאדם נושא סכין אונס את החברה שלו?
ליאת פרי וגיורא ישכרוב, למשל, מאוכזבים מהקורבנות. גיורא היה רוצה שלדור של היום יהיה יותר חיספוס. ליאת הייתה רוצה שבן השבע עשרה יהיה חזק יותר. יש לה גם השגות לגבי העדות שנתן: איך אפשר גם לאנוס מישהו וגם לאיים על מישהו אחר בסכין? גיורא מסכם את הדיון: “פשוט תצמיחו קוהונס”.
גיא אברהם כועס על המתלונן, שיכל לתקוף את האנס עם הקסדה שלו. קוראי ידיעות אחרונות כבר יודעים שקסדה היא כלי נשק קטלני, כפי שגילה ב-2010 אלי איפרגן, אב לשלושה שהוכה בראשו בקסדה ומת מפצעיו. גם בן ה-17 יכל להרוג את תוקפו, ובמקום זאת בחר לאכזב את הטוקבקיסטים. אברהם מסכם: “איזה ילדים מפגרים, דור איקס מזויין”.
סיכם את זה יפה ידידנו עבגד:
אויבי ישראל אורבים בחניון!
אבל רגע, רגע, זה לא הכל:
מורן צברי ולולה לוי מזכירים לנו, כל אחד בנפרד, שיש לפרשה הזו גם הקשר לאומי חמור מאוד. לוי מזכירה לנו שהסוד(א)נים הם אנסים ורוצחים חופשי, וצברי תוהה אם, לאחר האונס, שבוצע ככל הנראה על ידי ערבי ישראלי פלסתיני, ישארו יפי נפש שירצו להשאיר פה את הפליטים הסודנים והאריתראים.
למזלם של לוי וצברי מגיעה רונה אפל (שאת תמונת הפרופיל שלה מעטר תגפרופיל נאה של מגן דוד) ומזכירה להם מי באמת אויבי ישראל. אפל היא גם הראשונה לשים על השולחן את האופציה הצבאית. אני מאחל לכולכם בהצלחה עם כוכב הלכת שלכם וביי.
יהונתן זילבר לא מבין למה את לא נותנת לו את הטלפון שלך
זה נכון מה שאומרים על החבילה של גולן טלקום
ממש זולה. קליק להגדלה:
_________
תודה, יניב אביטל.
רעידת אדמה בפייסבוק, אומת הרשת הצרפתית מתחמנת, חוזרים לטירה הנאצית | שישבת
סיפורים מהפינה “האחראי על האינטרנט” בשישבת עם אסף ליברמן בגל”צ:
• רעידת אדמה פקדה את ישראל ביום שישי. אומת האינטרנט היתה הראשונה לזהות ולהתבדח.
• חוק ישן בצרפת אוסר על פרסום סקרי בחירות ותוצאות מקלפיות דמה לפני סגירת הקלפיות. אומת הרשת הצרפתית משתעשעת ומשחקת במרגלים וסוכנים.
• משחק המחשב Wolfenstein 3D, הטירה הנאצית בשבילנו, מציין 20 שנה ליציאתו. גיבורו, בי.ג’יי בלזקוביץ’, “הרג את היטלר, ואִפשר לכל ילד בישראל לערוך אלפי משפטי אייכמן מיניטאוריים שגם סימנו פריצת דרך חלוצית במשחקי המחשב”, כותב אנטוניו מונטנה.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=OIZvU2l9_9o[/youtube]
עשרים שנה לטירה הנאצית | בי.ג`יי בלזקוביץ`, מלך היהודים
כשהייתי בן 4 שנים ו-9 חודשים אימצתי בלית-ברירה את גיבור הילדות הראשון שלי. דרגתו הייתה תת-אלוף ושמו היה נחמן שי. הוא שימש כדובר צה”ל בימים שבהם מסיכות מפחידות ואזעקות מבעיתות עוד יותר נפגשו לכדי חוויה שאף אדם לא אמור לחוות בחייו, בטח שלא בגיל כה צעיר: מלחמת המפרץ. היה מספיק רק בנראותו של שי כדי להרגיע אותי; החרב האדומה ועלה הזית שעל כתפיו, עיטוריו, שיערו המסודר, והמשקפיים הגדולים, שריצדו על מסך הטלוויזיה באיכות האירלי-ניינטיז הערוץ-אחדית הדיסטינקטיבית. “לשתות כוס מים” אמר נחמן והרגיע מדינה שלמה. עצם הידיעה הבטוחה הזו שתמיד יהיה שם נחמן, באולפן או בטלפון כשנחש הצפע יחליט להכיש, הפכה את תקופת הבעתה הזו להרבה יותר נסבלת.
קו ישיר עובר בין נסיבות מלחמת המפרץ לבין הנסיבות שהביאוני, גם בלי הרבה בחירה, לרכוש לעצמי גיבור חדש. זה כנראה היה מתישהו בקיץ 1992, משום שאת כיתה א’ התחלתי בספטמבר 1992 ואני זוכר שעוד לפני-כן, ריסס בכדורים את דרכו לחיי גיבורי החדש. הוא היה אמריקאי ממוצא פולני, הוא הרג הרבה נאצים, ולא כמו נחמן, הוא היה פיקטיבי לחלוטין. שמו היה ויליאם ג’וזף (בי.ג’יי) בלזקוביץ’, והוא שימש כדמות הראשית במשחק המחשב פורץ הדרך, Wolfenstein 3D, או כפי שתורגם מלעז אל שפת הקודש באותם ימים קסומים: “הטירה הנאצית”.
במועד לא מוגדר כלשהו בזמן מלחמת העולם השנייה, בלזקוביץ’, חייל קומנדו מובחר בצבא ארה”ב, מצוּוה להתגנב אל תוך טירת הולֵהאמר. משימתו: מציאת התכנית הגרמנית הסודית “אייזנפאוסט” (אגרוף הברזל), שבאמצעותה, כך לפי החשד, מתכננת גרמניה הנאצית להקים צבא מושלם, יתכן שבאמצעותם של חיילי-על מושבחים, יצירים דמוניים מן הגיהינום, זומבים, רובוטים אנטישמיים ושאר חסידי אומות עולם. המשימה נכשלת; בלזקוביץ’ נתפס ונזרק לצינוקה של טירה אחרת, טירת וולפנשטיין, “ה”טירה הנאצית. הנאצים מתכננים להוציאו להורג, אבל בלזקוביץ’ לא יוותר כך בנקל: הוא מחסל את הזקיף שמשגיח על תאו, בוזז ממנו סכין ואקדח, ויוצא במסע בריחה מן הטירה המנואצת, שכורך בתוכו גם מסע נקמה של טיהור אינספור נאצים.
ישבתי מול מחשב בחדרם הישן של בני-דודיי, בקומה החמישית בבניין בגבעת-שמואל, בגיל 6 וקצת, ואחזתי באקדח מפוקסל. מצאתי את עצמי בתוך תא כלא עם לבנים כחולות ולרגליי גווייתו של נאצי טבועה בתוך שלולית דם. ברקע התנגנה מוסיקה קצבית, הרואית, כמו מעודדת אותי הלאה, לפתוח את דלת המתכת הנוצצת שניצבה לפניי. חץ למעלה, מקש ארוך. הדלת הנוצצת נפתחת, מלווה בצליל מהדהד שיישמע כל-כך הרבה מעתה והלאה, ויותר בי חותם נצחי. אני מביט בחלק התחתון של המסך ומבין כי הגברתן הנאה שקלסתרונו פוזל כל כמה רגעים בחשדנות שמאלה וימינה הוא בעצם אני. עיניו כחולות ושיערו שטני-חום, תספורת צבאית עם פוני.
חץ שמאלה, חץ ימינה, אני מהלך בין החדרים, פותח וסוגר דלתות, חולף ליד כלובים חשוכים שמתוכם מבצבצות גולגלות, ועל הקירות המון צלבי קרס, נשרים גרמניים מפחידים, ותמונה של האיש הכי רשע בעולמי בגיל 6: אדולף היטלר. אני נתקע מול הפורטרט של גדול צוררי היהודים, בוחן את השפם, נרתע מצלב הקרס שעל הזרוע. המסך מאדים, המבט מוסת בכוח מן הצייר האוסטרי הדחוי ומסתובב ב-180 מעלות, תוך צלילה אל הקרקע, עד שהוא מתביית על נאצי המכוון לעברי אקדח ויורה ללא הרף. הוא חובש קסדה בוהקת ועיניו הן זוג פיקסלים כחולים. אני מת והוא צועק “אכטונג”. מתחיל מחדש. הפעם אני כבר לא מתמהמה על הנוי שמסביבי, אלא נערך מראש אל המפגש עם הנאצי הממוחשב.
השנה היא 1992 לספירת הנוצרים, ומטרתי היחידה היא להקדים את פגישתו של הנאצי המשוקץ עם בוראו. אני קצת מפוחד, הנאצי המפוקסל הזה מפחיד אותי. הוא עלול להגיח מעבר לפינה הבאה ולהרוג אותי שוב. ולעזאזל, הוא נאצי חמוש ואני ילד בן 6 שמתחיל לאכול את הקציצות הכי טעימות בעולם במדרגה ה-7 בין הקומה השנייה לשלישית שבחדר המדרגות ברחוב הצדדי של אבן-גבירול עם מכוניות הפסאט המכוסות, כי סבתא ראתה את יעקב, אבא שלה וסבא-רבא שלי, נמק למוות בדרך לגטו קולומיאה. שמעתי על זה הרבה, אולי יותר מדי, עד הגיל הרך שהוא 6. שמעתי כל-כך הרבה עד ששירבטתי ציור של תא גזים פעיל והקדשתי אותו לסבא שלי.
“אכטונג!”. טח-טח-טח. יריות באיכות מהודהדת מפלחות את הדממה שהייתה יכולה להיות מוחלטת אילולא צלילי פינויי הצלחות והסכו”ם מן השולחן הגדול שבסלון בית דודי. חץ שמאלה, חץ ימינה, יריה, “איייי!”. דיטר, רודולף, וילהלם, קלאוס, או אולי הלמוט. מישהו מהם מוטל ללא רוח חיים לפניי, בן להוֹך-קולטורה הגרמנית המפוארת, לב לבה הפועם של אירופה שהלך והשתבש לו לחלוטין, בלונדיני כמו קודמו, גם הוא טובע בשלולית של דם, ואני, לבי הקטן פועם – הרגתי נאצי. אני מתחיל לטפס בקומותיה של הטירה. גרמנים במדים חומים מאיימים ומגפיים גבוהים מנסים לשים קץ לקיומי המדומה, אבל אני דוקר בהם ויורה בהם ולוקח מהם תחמושת ומטהר את העולם מקיומם המרושע. מדי פעם כלבי זאב רצחניים מסתערים עליי וגם לחייהם אני מוכרח לשים קץ.
לא חולף זמן רב ובעודי עסוק בבזיזת גביעי זהב ויהלומים שבטח בלאו הכי נגנבו מיהודים, תוקפת אותי צרחה מקפיאת דם: “שוצסטאפל!”. בריון נאצי במדים כחולים, חובש כובע, יורה בי. הוא איש SS. אני יורה בו בחזרה. הוא מצליח לפצוע אותי, אבל גם הפעם ידי על העליונה. הוא נופל על הקרקע אל תוך שלולית דם תוך כדי הזעקה הקנונית “מיין לייבן!”, זועק לחייו, אולי בניסיון לא מוצלח לבקש מחילה בעבור קיומו השרירותי. אבל כמו שהוא לא ריחם על כל המשפחה של סבתא, וכמעט כל המשפחה של סבא, גם אני לא מרחם עליו. אני נוטל את תת-המקלע שברשותו ומתחיל לחורר נאצים.
בינתיים, אל חדר עם פוסטר גדול של מייקל ג’ורדן וחלון אל אוניברסיטת בר-אילן, דירה בקומה החמישית בבניין בגבעת-שמואל, מגיח סבי בן ה-72, מרכיב את משקפיו הכהים שמסתירים את העין המלאכותית שהחליפה את זו שהוציאו הנאצים במכות מקל בטרזין. סבא, שאשתו ובתו התינוקת הומתו בתאי הגזים של טרבלינקה, הוזעק אליי: קראו לו כדי שיראה את הנכד הצעיר שלו, “הקליגע קופף” כפי שנהג לכנותו בהתמדה, מחסל נאצים. הוא התיישב לידי וצפה בי משחק, בזמן שבן-דודי מצביע על המסך ומסביר לו מה קורה שם, על-אף שסבא לא באמת צריך, הוא מבין היטב. האדם שכל עולמו התמוטט עליו, ששוחרר וגויס כמתורגמן לצבא האדום, שהכריח גרמנים “תמימים” להרים את החולצה ולבדוק אם הם אינם חברי אס-אס כפי שטענו, אותו אדם יושב לידי, מעודד ומשבח אותי ככל שנערמות להן הגופות הנאציות.
***
זהו אחד מן הזכרונות החזקים ביותר שלי מילדותי. סבא שלי, ז”ל, יושב לידי ומביט בי משחק בוולפנשטיין בפעם הראשונה בחיי. השואה שעליה סופר לי בלי הרבה צנזורה, למן הרגע שבו יכולתי להבין, ומשחק מחשב מטורף ומהפכני, נפגשו, ואני שלטתי בדמות המרכזית, היא ביג’יי בלזקוביץ מחסל הנאצים’. גברוּתו התחברה היטב עם זו של נחמן שי. נחמן אמנם לא הרג נאצים, אבל הוא היה שם כדי להרגיע אותי ברגעים שבהם רבים וגם אני, חשו שהכול יכול להסתיים בכל רגע, כאשר העורף הישראלי נמצא תחת איום טילים בליסטיים לאורך תקופה ארוכה. ושוב קמים גויים כדי לכלותנו, ויושבים בחדרים אטומים עם מסיכות גז, וחושבים על האוקראינים הבני-אלף שהתנדבו כדי לבוא ולעזור לירות ביהודים, ואולי כל זה הולך להיגמר. אבל נחמן נמצא שם כדי לומר: chill, יהיה בסדר. ומדינת ישראל לא הושמדה.
ואז בא בי.ג’יי בלזקוביץ’ שאין לדעת אם היה בן דת-משה, וגם אם לאו, הוא היה אחד מגיבורי היהודים הגדולים, וראוי לשתול לכבודו עץ ביד ושם. הוא שם לאל את תכנית “אייזנפאוסט” הנאצית שלבטח הייתה עלולה למנוע את ניצחונן של בעלות הברית, וכל המשתמע מכך באשר ליהדות אירופה, הוא הרג את היטלר, ואִפשר לכל ילד בישראל לערוך אלפי משפטי אייכמן מיניטאוריים שגם סימנו פריצת דרך חלוצית במשחקי המחשב, שהיוותה אב מייסד לז’אנר חדש של משחקי יריות ממבט-ראשון. במרוצת השנים, משחקי מחשב המתרחשים במלחמת העולם השנייה שבמסגרתם נלחמים בנאצים, או לא בהכרח ב”נאצים” גופא אלא בחיילי וורמאכט, הפכו לפופולאריים מאוד.
הרחבות, המשכים וחידושים רבים יצאו גם ל”טירה הנאצית”, אך שום דבר לא השתווה, לא משתווה וגם לא ישתווה, למשחק המקורי*, מאז ועד היום, שהיווה בשבילי מפגש מקסים ובלתי-אמצעי, ואולי גם משונה מעט, עם מחוללי השואה, גם אם במשחק הם ספציפית שימשו כזקיפים בטירת וולפנשטיין ותו לא. בי.ג’יי בלזקוביץ’ לא כרע ברך מול מכונת המלחמה הנאצית המשומנת היטב, המשומנת אף יותר מן המונח העייף. הוא לקח תת-מקלע שמייסר וחורר לה את הצורה, והפך גם בעבורי, אי שם ליד נחמן שי, ורבין, ומכסחי השדים ושמעון ויזנטל, לגיבור משונה מאוד, אבל גדול ומיוחד.
____________________
* המשחק המקורי אמנם נח שנים רבות על לפטופי הארכאי, משמש להריגת זמן באמצעות הריגת נאצים בהרצאות מתות, אבל הפוסט עצמו נכתב לכבוד ציון 20 השנה שחלפו מאז שחרורו במאי 1992. לשם ציון התאריך החגיגי, המשחק נהפך לנגיש למשחק באמצעות דפדפן האינטרנט וניתן לשחק בו כאן.
“ערביות כוסיות”, כותב (ומוחק) מקו מכתבה על המהפכה התרבותית של צעירי ערביי ישראל
במקו התפרסמה שלשום (10.5.2012) כתבה על התנערות ערביי ישראל הצעירים מהמסורת והשמרנות לטובת בילויים, שופינג וסקס. בין השאר פורסמה תמונה של הדוגמנית הערביה הודא נקאש בבגד ים. “ערביות כוסיות”, נכתב בכותרת התמונה (title), שמוצגת כשמשהים את הסמן על התמונה, ובטקסט החלופי (alt), שמוצג כשהתמונה לא נטענת.
המילה “כוסית”, שמקורה ב-كُسّ הערבית, רווחת מאוד בעברית המדוברת, ובו זמנית נתפסת כפוגענית כלפי נשים. כנראה שהשימוש בה הפריע למישהו במקו, או שקוראים התלוננו. למחרת פרסום הכתבה הוחלף הכיתוב ב”הודא נקאש” הנייטרלי.
________
תודה, בני שלזינגר.
רעש אדמה בישראל, רעש סטטוסים בפייסבוק | המולטיספירה
כמו שאמר דן קופר, “לא מספיק להרגיש את רעידת האדמה, צריך לכתוב עליה סטטוס”. רעידת אדמה הורגשה בישראל בשעה האחרונה. לא הרגשתי אותה, אבל שמעתי עליה בפייסבוק. הנה כמה מהסטטוסים המוצלחים בנושא:
הראשון לזהות את רעידת האדמה (יובל בינדר)
אל דאגה, שלחנו שני שוטרי סיור לטפל בבעיה. (עמיר שיבי)
נשלחה שוטרת למוקד הרעש בקפריסין. היא טוענת שלא היה כלום (גלעד שילוח).
הכניסו בדיחת אבי ביטר כאן #רעידתאדמה (טל איתן)
יום אחד מישהו יחשוף שכל עדויות ה”X, שגר ב-Y, סיפר שהבית רעד וה-Z נפל מה-A” של YNET נכתבו בידי אלגוריתם שמחליף את המשתנים בשם, ישוב, חפץ, רהיט בלחיצת כפתור ברגע שהוא מזהה רעידת אדמה (גילעד נס)
אלה שלא הרגישו עדיין את רעידת האדמה – זה בגלל שהקשבתם לה בגוגל פלוס ולא בפייסבוק. (דן קופר)
לא הרגשתי כלום. ודווקא בדיוק הלכתי על קורה ממש ממש דקה (ליאור מורג)
בני המאיה אנטישמים. רק לכאן סוף העולם הגיע? (אבנר ראסל)
או.קי. אני הולך להמר עכשיו לראשונה על סמך סיסמוגרפיה של רשתות חברתיות: הדיווחים הראשונים בפיד שלי על רעידת אדמה היו מחיפה, והאחרונים מאזור ירושלים, אז אני מנחש שהמוקד היה בצפון. (יובל דרייר שילה)
אוף, נמאס לי לפספס את כל הרעידות האלו רק בגלל שאני גר בבית קרקע! אני עובר ליפן! (ניר אילן)
לא הרגשתי כלום. כבר 18 שנה. (יונתן מלול).
במקרה של רעידת אדמה, פיקוד העורף ממליץ להתחבא מתחת לשולחן ולייבב כמו חתול. זה לא יעזור הרבה אבל יהיה חמוד לאללה (דור צח)
”איריס, יש רעידת אדמה! בואי נרוץ לפייסבוק ונראה מה כתבו על זה!” (גיא בוסקו)
מה רעידת אדמה בעיניך? (אסף לוי)
בגלל שלא התפללנו חזק או משהו כזה? (נמרוד גנצרסקי)
קול ישראל לא דיווחו על רעידת האדמה. אני דיווחתי על רעידת האדמה. מרגישה כאילו ניצחתי את העולם. (נועה ארגוב, שדרנית בגלצ)
לא הרגשתי רעידת אדמה. מרגיש עכשיו כמו הקיץ של אביה (אסף שפירא)
היתה רעידת אדמה וגם לי אין חוש הומור. (עמוס בר)
הקונסוליה האמריקאית ממליצה על חיוך :)
טיפ מהקונסוליה האמריקאית בירושלים לגבי תמונות דרכון:
חיוכים נורמליים ולא מוגזמים מתקבלים. למעשה, חיוך הוכח מדעית כמשפר את הבריאות ומפחית את רמת המתח. קדימה, חייכו קצת :)
תודה, יואב פרנקו.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
