קייטרינג סופר מריו
עלא יונס שיחק עם האוכל ויצא לו פריים ממשחק הווידאו “האחים סופר מריו”:
אתמול הייתי בחתונה וחשבתי שקראו לזמר מריו (או שזה מ[ה] שאישתי אמרה לי) אז הכנתי לו מתנה קטנה. יש עתיד?
נייר!
רועי בהריר כותב שהפרינט לא מת (מעריב, 28.9.2012), ומציע יקום חלופי שבו הנייר הוא הטכנולוגיה החדשה והמרגשת:
לא צריך לעשות הרבה כדי להתאהב מחדש בפלאי הפרינט. מספיק לדמיין מציאות הפוכה, שבה אמצעי התקשורת הדיגיטליים הומצאו לפני שנים רבות, ואילו הנייר היה הטכנולוגיה החדשנית שמאיימת להחליפם. במציאות כזאת, אפשר בהחלט להניח שברגע שבו סטיב ג’ובס היה חושף לראשונה את האיי-פייפר – משטח דקיק וגמיש, עשוי שבבי עץ מעובדים, שמודפסים עליו מילים ותמונות צבעוניות, ממש כמו באייפד, וייחודו טמון בהיותו חד-פעמי, משהו שניתן לקפל, להכניס לכיס ולהשליך לפח בתום השימוש – אנשים היו ישנים מחוץ לחנות הדגל של אפל במנהטן חודשים לפני ההשקה הרשמית כדי לארגן לעצמם אחד כזה לפני כולם.
בסופו של דבר גם טכנולוגיה היא עניין של אופנה, טרנד, באזז. אם עיתון מודפס היה המצאה חדשה, ייתכן מאוד שהוא היה מצליח להפוך למוצר צריכה מבוקש, לצד שלל המכשירים האלקטרוניים, כחלק מטרנד עולמי חדש של חזרה למרחב הגשמי.
אנשים שמקבלים יחס של חיות, חיות שמקבלות יחס של אנשים • כתבותי בוואלה טק השבוע
• “כלל הכבוד לך!!! המשיכי כל וואאללה צודקתת איילה אנחנו איתך!! חזק ואמץ!!!!!” היתה אחת מעשרות אלפי תגובות, שלוש קבוצות תמיכה וכמה ממים שקיבלה איילה בן נפתלי בפייסבוק אחרי שפרסמה תמונות של מהגרים אפריקאים בליווי הערות גזעניות באלבום בשם “סיור לילי בספארי דרום תל אביב”. את התגובה כתבה עדן אברג’יל, שלפני שנתיים קיבלה טיפול דומה אחרי שפרסמה בפייסבוק אלבום בשם “צבא..התקופה הכי יפה בחיי :)”, ובו תמונות שלה מצולמת מחייכת במדים על רקע עצירים פלסטינים כפותים. איילה בן נפתלי: גזענות ולינצ’טרנט >>
• ג’ון אנגר נראה בתצלום בתוך אגם, המים מגיעים לחזהו והוא מחזיק את הכלב שפ שנרדם בזרועותיו. אנגר אימץ את שפ לפני 19 שנה, ודלקת פרקים שהכלב לקה בה פגעה בהליכתו, בתאבונו ובשנתו. אנגר לקח אותו לאגם החמים, שם הציפה הקלה על כאביו של שפ ואפשרה לו להירדם. אנגר, שהבין שיצטרך להעניק לשפ המתת חסד, ביקש מחברה לצלמם ביחד במים בפעם האחרונה. התצלום הזה הציל את חייו של שפ. איש וכלבו במים – התמונה שהצילה את חייו של הכלב >>
מר קו
בפעם האחרונה שמדינת ישראל התמודדה עם הסכנה שאומה מזרח-תיכונית עוינת תחמש את עצמה בנשק גרעיני, נכנסו לפעולה מטוסי קרב ואמצעי תקיפה צבאיים אחרים. בחזית המילולית, לעומת זאת, נשמר שקט כמעט מוחלט, למעט התרברבותו של יו”ר האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, שקשרה בין אותה תקיפה של כור בסוריה לבין ישראל. כשמדובר בהתמודדות עם איום הגרעין האיראני, היחס מעט שונה: תקיפות נעשות, אולם רק באמצעי ביון ולוחמה טכנולוגית, ואת מקומן תופסות בעיקר הצהרות תוקפניות הלובשות צורות שונות: תדרוכים מאחורי הקלעים או לפניהם, נאומים חגיגיים ואף מופעים אודיו-ויזואליים.
מופע כזה, בכיכובו של מי שהוא היום ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, תופס היום באופן אקסקלוסיבי את הכותרות הראשיות של עיתוני המדינה. בצדק. נאומו של נתניהו אתמול באו”ם קבע נקודת ציון חשובה בטרנספורמציה הנערכת בחסות ממשלת נתניהו, ממדיניות של מעשים, שאיפיינה את הממשלה הקודמת, לכזו של דיבורים. ממשא-ומתן לשלום ומלחמות עקובות מדם – לדיבורים על רצון בשלום ואיומים במלחמות עקובות מדם. מתקיפת כור גרעיני – לאיום בתקיפת כור גרעיני.
השיא שנקבע אתמול היה בהפיכתו של הדיבור עצמו, הבא במקום המעשה – למעשה בעצמו. כך הפכה התקיפה לאיום בתקיפה, וזה הפך לדרישה לקבוע תנאי לתקיפה, וזו התגלמה בביטוי והפכה לדרישה ל”קו אדום”, ואזי ניתק הביטוי ממשמעותו ונותר בפני עצמו: קו אדום, קו אדום ממש. כזה המצויר בטוש על גבי בריסטול קשיח. אמת, יש בכך משהו מגוחך, אבל גם דבר מה מנחם.
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-28.9.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר ובפליקר
נתניהו והפצצה: תו”ל באגז באני
ואולי הוא לא אהבל כמו שחלק מהמבקרים עושים ממנו.
כשבנימין נתניהו שלף את תרגיל הפצצה, ישבתי במקום העבודה שלי בארה”ב. כמו כל ישראלי בניכר, פתחתי את וויינט כדי לוודא שישראל עדיין קיימת, וראיתי את התמונה של ראש ממשלת ישראל עומד מאחורי הפודיום בעצרת האו”ם, מחזיק איור של פצצה מסרטים מצויירים ומשרטט קו אדום בחלקה העליון.
“וואט דה פאק?!”, שאלתי בקול רם. כמה שחצן ויהיר יכול להיות האיש הזה, שמתנהג בעצרת האו”ם כאילו מדובר באותם סטודנטים שובתי רעב ששרה תקנה להם פיצה? הרי כל מי שיושב באולם הזה יודע ככל הנראה מה משמעותה של פצצה איראנית ומה דעתן של המעצמות בנושא, על אפה וחמתה של ישראל. מה זה ייתן, שאלתי את עצמי, להראות לראשי אומות העולם, דיפלומטים מנוסים, שהם ילדים קשיי תפיסה זו. לא העתקה של היהירות האיראנית המבחילה? זה לא יתרום רק להגברת האנטגוניזם שממילא מחכה בפינה?”.
“וואט דה פאק?!” שאלתי שוב בקול רם.
מי ששמע אותי היה אחד מהעובדים בחברה, שיושב בשולחן לצידי, אמריקאי טיפוסי בכל מובן המילה, בחור נפלא, בוגר קולג’ שעוסק במכירות ושיווק. הוא הציץ במסך שלי, לנסות להבין על מה התדהמה, וראה גיבובי טקסט בשפה זרה ואת התמונה המפורסמת. בדרך כלל הוא מסיט בחזרה את הראש למסך שלו, כטבעם של האמריקאים, אבל הפעם הוא התחיל דיאלוג מפתיע, שתרגמתי פה מאנגלית:
הוא: “בנאדם! למה האיש הזה מחזיק ציור של פצצה באו”ם?! רגע, מי זה, זה המנהיג של איראן שרוצה להשמיד את ישראל?”
אני: “לא אחי, זה ראש הממשלה של ישראל, הוא כזה פדחן, הוא מדבר לאו”ם כאילו שהם ילדים מפגרים, זה כזה מביך, אני פשוט….”
בשלב הזה הוא קטע אותי ונגע במסך: “רגע, מה זה הקו האדום הזה, זה אומר שאם הם יגיעו ל-90% זה יתפוצץ”.
אני:”לא בדיוק, אבל בגדול זה הטיעון של ישראל. שזו נקודת האל-חזור…”
הוא: “אבל רגע, מה אתם צריכים את האו”ם? יש לכם את ה(פאקינג) צבא הכי מטורף במזרח התיכון. אל תפסיקו להפציץ אותם ולכבוש אותם עד שהם לא מפסיקים כמו שעשיתם עם האלו שהתאבדו אצלכם!”
אני: “תגיד, יש לך הערכה מה הגודל של מדינת ישראל? בגדול?”
הוא: “אני מניח שמשהו כמו פעמיים קליפורניה בגודל… לא?”
בשלב הזה פתחתי גוגל מפות בחלון לצד חלון והראתי איך ישראל היא בערך בגודל של מפרץ סן פרנסיסקו, כרבע מגודלה של קליפורניה.
ואז הוא שאל: “וואו, אז מה הגודל של איראן?”
התחלתי לעשות זום אאוט עוד ועוד עד שישראל הפכה לנקודה לא ברורה ואיראן נתגלתה במלוא גודלה.
“הולי שיט בנאדם! הם פי כמה מאות מכם בגודל! וזה ממש רחוק, מה לעזאזל?! מה אתם הולכים לעשות?”
אני: “בדיוק.”
הוא: “פאק. בוא’נה, זה רציני. אתם אשכרה לא יכולים לטפל בזה לבד. פאק.”
הוא המשיך לבהות במפה, להסתכל שוב בפצצה של ביבי והטוש האדום במבט חמור סבר.
ואז נפל לי האסימון.
נתניהו ואובמה לא יודעים באהבתם הגדולה, ואובמה, להבדיל מג’ורג’ בוש הבן, לא ספוג רגשות נקמה טקסנים של אחרי אסון התאומים. בנוסף, ההימור של נתניהו על חברו הכושל מיט רומני רק מעצים את הריחוק האישי מנתניהו, אבל גם את הריחוק הכללי של הממסד האמריקאי ממקבלי ההחלטות בישראל.
זה השלב שנתניהו, או יועציו, שיודעים היטב מה מניע סנאטורים מדושנים וגם נשיאים אמריקאים לקבל החלטות, כנראה בחרו לדלג עליהם ולעבור לדבר ישירות אל דעת הקהל האמריקאית. אותה דעת קהל שכנראה לא מוכנה לעוד מלחמה בלתי נגמרת עם מדינה מוסלמית שנמצאת אפילו עוד יותר רחוק מגבולותיה של ארה”ב. נתניהו ככל הנראה מעריך שאחד הגורמים, אם לא הגורם העיקרי, להימנעות הנשיא ברק אובמה משרטוט קווים אדומים, שלא לדבר על איום מפורש בהפעלת כוח, הוא הקושי לשכנע את הציבור ואת נבחריו ועסקניו שזו תהיה “מלחמה ראויה”.
לאמריקאי הממוצע, גם המשכיל יחסית, זה שסופג ערמות של ספינים וגימיקים באלפי ערוצי התקשורת שמקיפים אותו, סף הגירוי נמוך עד אפסי גבוה עד אינסופי. מידת האכפתיות האמיתית של האנשים הנפלאים ברחבי ארה”ב בנושא הפצצה האיראנית היא אפסית, משום שהיא לא באמת חודרת את תחומי העניין הרלוונטים – ביטוח הבריאות, מחירי הדלק, מזג האוויר ושיעור הביקוש לאייפון 5.
נתניהו יודע, שכמו שנשיא איראן קיבל את העמוד הראשי של רוב העיתונים ואתרי החדשות לאחר נאומו, גם הוא יקבל כנראה פוטואופ. אבל אם כבר, שהתצלום הזה יהיה האופטימלי ביותר, שיגרום לאמריקאי לעצור שניה, כמו איש המכירות שיושב לצידי, ולתהות “למה לעזאזל האיש הזה מחזיק פצצה וטוש אדום בידו על במת האו”ם ומי הוא בכלל?”. לעצם יצירת הסיטואציה, גם במחיר של גיחוך, יש פוטנציאל אדיר. כן, הממים, הגרוטסקה והדחקות רק יתרמו להחדרת המסרים הבאים לכל אמריקאי שיתקל בתמונה, בין אם באתר החדשות שלו או בדחקה ויראלית: “איראן, פצצה, 90% קו אדום, או”ם”. כי זה פשוט מה שרואים.
ואז, כשסוקר הסקרים ישאל את האמריקאי הממוצע את השאלות הצפויות, “האם יש להציב קו אדום שאחריו ארה”ב תפציץ את איראן?”, גדלים הסיכויים שהתשובה תהיה חיובית. אם זה עבד בשביל רואוד ראנר ובאגז באני, אין, זה בטוח יעבוד בשביל ישראל.
לייב פרום תל אביב, איט’ס איליאן מרשק! | יוצרשת
“שוב ביקור משטרה בניסיון לאיסוף מודיעין והפעם בכוח מוגבר כחצי שעה אחרי הביקור הקודם, 4 ניידות על רעש?? שיזדיינו!”, עדכן איליאן מרשק בפייסבוק מאור יהודה, שם בילה בתחילת החודש עם משפחת נפתלי בנסיון למנוע את פינויה מהגינה הציבורית. הסטטוס לווה בלינק לשידור חי שלו מהמקום, שהוא משדר מטלפון סלולרי לאתר השידורים החיים יוסטרים. “האח הגדול”, “מחוברים”, וידאו-בלוג, אקטיביזם ודיווח חדשותי חי מהשטח – מרשק עושה את כולם בו זמנית, והוא אפילו לא חתום על חוזה טאלנט – למעשה הוא מובטל, ומקבל סיוע (כסף, אוכל, אמצעי מחיה וציוד צילום) מאנשים שתומכים בפעילות שלו.
מרשק, תושב תל אביב בן 28, היה עובד קבלן בתחום הנקיון והשמירה כשהמחאה החברתית פרצה בקיץ שעבר. “יצאתי לרחוב וראיתי שנעשים דברים שהם לא חוקיים כלפי האזרח מצד השלטונות, בייחוד בהפגנות, ששם הממשק בין האזרח והשלטונות למיניהם בא הכי הרבה לביטוי. ראיתי שמצלמות הן כלי שמרתיע את השלטונות מלבצע את זממם בחופשיות. התחלתי להעביר את המראות מהשטח תוך כדי שאני בעצם מסביר לצופים תוך כדי השידור כל הזמן מה הם רואים – לא באופן של פרשנות אלא אינפורמטיבי, מי הדמויות בפריים, השמות, התפקידים, מה הסיטואציה”. הוא מדווח עצמאית ומספק תכנים גם לאתר החדשות של המחאה, “חדר המצב”, שמציין בימים אלה שנה להקמתו.
שידוריו משרתים מספר מטרות: דיווח בזמן אמת על התרחשויות, תיעוד (יוסטרים שומר את השידורים החיים כסרטונים שאפשר לצפות בהם ולשתפם), גורם מרתיע שמונע עוולות בזמן אמת ואיסוף ראיות לשימוש עתידי בבית המשפט. מה שכמובן הופך אותו לזבוב טורדני על אפה של המשטרה. “אתה מסתובב ברחוב ושומע שבמכשיר קשר המשטרתי לידך אומרים ‘תישאר על מרשק, תצלם’ – זה איום גם בלי לעצור אותך”, מספר מרשק, שסומן ונעצר באלימות על ידי כ-15 שוטרים ויס”מניקים בהפגנה לציון שנה למחאה, שבה נעצרה גם דפני ליף.
“הם לוקחים אותך, שוברים לך את האמ-אמא שלך. מה אתה עושה? מצלמה. אם אני מת, תמות נפשי עם פלשתים”. הוא המשיך לצלם ולשדר עד סמוך לניידת משטרה, אז זרק את הסלולרי לחבר והוביל לשרשרת התמסרויות והתנפלות אלימה של שוטרים על מפגינים כדי להשתלט על הסלולרי (אני עד ראייה לדברים). “אם זה מפריע למישהו, כלי הנשק הזה שאיתו אנחנו משתמשים, אז הוא לוקח אותנו ומכניס אותנו לקלבוש, זה עוד יום במשרד בשבילם”, הוא אומר. “כשזה לא מפריע למישהו, אתה סתם עוד מישהו”.
בהנחה שכל דרישות המחאה מתקבלות והיא מסתיימת, מה אתה עושה?
“מוזיקה, לחלוטין. אני רוצה לעשות מה שעשיתי תמיד: חצוצרה, ג’ז ושירים חסידיים”.
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון ספטמבר 2012 של מוסף פירמה של גלובס
מחסום כיפור: מי הציב מחסומים עירוניי ומשטרתיים בכניסה למבשרת ציון, ועל מי הם מגינים?
נהוג לומר שאנשים נמנעים מלנהוג במכוניות ביום הכיפורים בזכות היעדר הכפייה החוקית. מתברר שיש מישהו שמנסה לשנות זאת. רפי מן דיווח על מחסומים בכניסה למבשרת ציון:
ואנחנו חשבנו שאחד הדברים היפים ביום הכיפורים שגם בלי חוק ומשטרה אנשים נמנעים מנסיעות ומעניקים לנו שלווה לסליחות, טיולים וסתם רגיעה.
כנראה שגם העידן הזה הולך להסתיים: כך נראו הבוקר שתי הכניסות למבשרת ציון מכביש מס’ 1.
העיתונאי גד ליאור הגיב אצל מן בפייסבוק: “בואו נעזוב סמנטיקה – ונלך ישר לפיקוח נפש. התקף לב חלילה במבשרת/מעוז ציון. נהג האמבולנס מתעכב 5 דקות להזיז את המחסום (שמוצב כמובן בניגוד מוחלט לחוק!!!). האיש מת. אפשר להאשים ברצח (בעסקת טיעון זה יירד להריגה) את מי שהציב אותו!!! אגב, הדרך הזאת גם מובילה מכל מקום בארץ ל”הדסה” עין-כרם. ומה עם יולדות? מחר בבוקר אני מתחייב לבדוק מי אחראי להצבת המחסום המסכן חיי אדם!”
יואב אברמוביץ’ דווקא תומך: “פיקוח הנפש שה[ו]זכר כאן הוא דווקא מכונית שנוסעת ביום כיפור בכבישים עמוסים בילדים קטנים על אופניים ועל סקטבורדים. אני בעד המחסום, וממש לא בגלל קדושת החג, אלא בגלל שהחג הוא ידוע בציבור החילוני כ’חג האופניים’, על כל מה שכרוך בכך. לאור זאת, מדובר דווקא ביוזמה מבורכת של המשטרה. בגלל שמבשרת היא ישו[ב] חילוני ברובו הגדול, ניתן להניח בבט[ח]ון שהמניע למחסום הוא בטיחות הולכי הרגל ביישוב, ולא מצוות ‘ועיניתם את נפשותיכם’ של הדת היהודית”.
מן שלח לי צילומים נוספים מהמחסום, וכתב: “המחסומים הם של המועצה, אבל לפניהם יש גם משולש ‘מחסום’ של המשטרה. אני מניח שהם יטענו שזה כדי להגן על הילדים שרוכבים על אופניים – אבל במקרה כזה צריך פשוט לתלות שלט שבו יבקשו ממי שנוסע לנהוג בזהירות”. בפייסבוק עדכן כי “בצד השני, מכיוון ירושלים, מישהו כבר הזיז חלק מהמחסום”.
שאלה בנושא בדף הפייסבוק של המשטרה טרם נענתה, כנראה בגלל החג.
[עדכון 22:56] פוסט של רפי מן על המחסומים ועוד חוויות מיום כיפור
עובדי מעריב, תקרעו את הפוסטרים מהקירות
אתמול שררו 29 מעלות במישור החוף, 27 בירושלים, ושעון החורף נכנס לתוקפו, ובתוך כך, דיווח אתר הברנז’ה אייס, מספר טכנאים הגיעו לסניף הירושלמי של מעריב ברחוב הלל 14, ושם עמלו בפירוקם של שני מזגנים מרכזיים. עובדי מעריב ששהו במקום – כתבי מעריב בירושלים והמקומון “זמן מעריב” – שאלו את הטכנאים לפשר מעשיהם ואלו הסבירו שמעריב חייב 25 אלף שקל לספק המזגנים. אז מפרקים. הפירוק, ידע אייס להסביר, היה צעד מונע לקראת צו הקפאת הליכים, שבית המשפט עלול להעניק למעריב. ואכן, צו כזה הוענק למעריב מאוחר יותר במהלך היום.
בחור חכם, ספק המזגנים. בחברה הישראלית, אנחנו הולכים ולמדים, יש חלוקה מעמדית ברורה בין מי שמבין מה הולך ומי שלא מבין. אבל מה שבאמת מעניין אותי זה לא קורותיהם של הטכנאים (למרות שבדיווח של אייס נשאר הרבה מקום לשאלות: האם מבצע הפירוק הסתיים בשלום? האם המזגנים הועמסו בסוף על הטנדרים והוסעו משם? האם החורים שהשאירו מאחוריהם המזגנים בקירות המערכת הירושלמית של מעריב תוקנו או כוסו לפחות ביריעות ברזנט או נשארו פעורים לרוח ולנושים?) אלא מה עשיתם אתם, עובדי מעריב, באותו זמן. האם המשכתם לעבוד על הכתבות שלכם בעוד הטכנאים עומדים לכם על השולחן כדי להגיע לברגים של המזגנים? האם שיחקתם בעצלתיים בפייסבוק? צילמתם תמונות של הטכנאים והעלתם לאינטרנט? (אכן, כך היה). או הסתודדתם במטבחון כניצולי ספינה טרופה והחלפתם הלצות עצבניות על הטכנאים, החובות, השעון, נוחי דנקנר והמצב?
אני יודע מה אני הייתי עושה במקומכם. אני הייתי אומר על טכנאי המזגנים האלו שכל הכבוד להם. יש להם אחלה רעיון, לטכנאי המזגנים. ואז הייתי לומד מהם ולוקח הביתה כל מה שלא מחובר חזק מדי לרצפה.
באופן שמדהים ועורר גאווה אפילו בקולגות שלכם, אתם, עיתונאי מעריב, ממשיכים להוציא את העיתון שלכם מדי יום. בינתיים, ביום שישי, אמר האשף הפיננסי שהשליך אתכם כטישו לח שהוא “ימליץ” לחברה הפיננסית ברשותו שתשלים כשבעים אחוז מכספי הפנסיות שהיו אמורים להיות בחשבונכם. הוא גם אמר שהוא “מקווה”, תקווה שאין לה שיעור, שהגאון הפיננסי השני שבצילו משתופף הבנין שלכם ישלים את השאר. שלשום הוא כבר אמר שהוא “עושה ימים כלילות” כדי שזכויותיכם ישמרו “במלואם”. בעברית מדוברת – זאת של מי שיודע מה הולך – זה אומר שאל תצפו לפנסיות – אבל בינתיים אתם משעים גם את הזכות שלכם להשבית את העיתון בערב יום כיפור, לבקשת נאמני מעריב.
איך לנסח את זה בדרך עדינה פחות? עקבו אחרי ספק המזגנים. הוא יודע מה עתידו של העיתון מעריב.
יודעים מה, נדמה לי שהדהמתם אותנו ועוררתם בנו גאווה מספיק. מה דעתם, לשם שינוי, להרגיש איך זה להיות בצד שמבין מה הולך? את הכסף שלכם לא תראו מהאנשים האלו. אבל מה על על דפי מדפסת? מסדרונות מעריב עדיין מלאים בהם. חבילות על חבילות. קחו אותן הביתה עוד היום, תוכלו להשתמש כדי להדפיס קורות חיים. וכדי להדפיס קחו גם מדפסות – קחו גם פקסים לשלוח אותם – קחו גם מחשבים ומסכים ועכברים וכבלי מחשב, באשר תמצאו אותם, תאמינו לי, הם עולים פחות ממזגנים מרכזיים. מסדרונות מעריב משופעים עדיין בתמונות אבל קשה להאמין שמישהו ייתן לכם תלושי שי לרשתות העיצוב בפסח הקרוב. התמונות האלו שלכם – והשולחנות האלו שלכם – והכיסאות האלו שלכם – בטח יותר שלכם מאשר כספי הפנסיה שלכם מגיעים למשפחת נמרודי ולמשפחת דנקנר. קרעו אותם מהקירות ופרקו אותם מהרצפה וגלגלו אותם החוצה. קרעו גם את הקירות וקחו גם את החלונות. גם הם שלכם, גם חוטי החשמל שלכם. דסק”ש ושלמה בן צבי – כולם, להבדיל מכם, חברים באליטה החברתית הזו שמבינה מה הולך – מתכוונים לפרק את העיתון שלכם לגורמיו הראשוניים, ואת כל מה שלא ניתן להבריג החוצה מן הרצפה ולמכור לספקי מזגנים – כלומר אתכם – לשלוח הביתה. אז לכו לכם הביתה. אבל יחד איתכם קחו איתכם לקח לבאות – וגם את כל מה שאפשר להבריג החוצה מהרצפה. כשהאנשים האלו יכנסו לבית מעריב אל תשאירו להם אפילו את הכבלים של המעליות. פנסיה הם אולי לא יתנו לכם, אבל בשנים הקרובות תוכלו להתקרר לכם במזגני מעריב ולהתבדר מול מרקעי טלוויזיות מעריב ולשתות מכוסות קפה של מעריב ולהסביר למורות של ילדיכם למה הם מביאים לבית הספר את שיעורי הבית שלהם מודפסים בפורמט טבלואיד.
יהונתן זילבר הוא הרגע הישראלי בעינינו
סופר-מם נולד: בעולם אידיאלי
הרועי קהת שכותב בס”ד המציא מם אינטרנטי חדש, “בעולם אידיאלי“, שהוא למעשה סופר-מם שמתלבש על ממים קיימים.
“חשבתי לעצמי על סטטוס של ‘בעולם אידיאלי, אני כרגע לא מבזבז את הזמן שלי בפייסבוק, אלא עושה דברים שאני אמור לעשות’ על שלל הטיותיו”, סיפר קהת שכותב בס”ד לחדר 404. “ואז אמרתי לעצמי שאולי כדאי למצוא לזה תמונה מתאימה‘. ואז חשבתי ‘הי, זה יכול להיות סוג של מם’. ואז אמרתי ‘אז אולי בעצם אני אעשה את זה על ממים’. ואז שכחתי מה היה הרעיון המקורי וזרמתי עם זה”.
האם תגובות השנאה נגד איילה בן נפתלי נובעות מהיותה אישה?
בסופהשבוע האחרון עברה איילה בן נפתלי לינצ’טרנט על פרסומיה הגזעניים נגד מהגרים אפריקאים. לצד הביקורת הלגיטימית, הופנו נגדה גם נאצות ואיומים, בהן איחולי מוות ואונס. הנה כמה דוגמאות, שאספו היא עצמה ואביתר גת:
בן נפתלי סירבה לתת לי ראיון (“אל תעלב – אבל משום מה, לא נראה לי שבתור איש שמאל אנטי-דתי מובהק תוכל להיות כתב אובייקטיבי בנושא הספציפי”), אבל ויטה קיירס הימנית ויראת השם ב-ynet קיבלה ממנה ציטוטים:
בחברה הישראלית בכלל ובחברה המכנה עצמה ליברלית בפרט, קיים פחד קמאי מאשה חזקה שמביעה דעה נחרצת שאינה תואמת ל”סט הדעות הנכון”.
[…]
ריבוי תגובות השנאה נבע מסיבה אחת: היותי אישה […] ויעיד על כך האחוז הגבוה של תגובות פוגעניות המתייחסות להיותי אשה, וההחפצה של גופי בתמונות פוטושופ גסות שהפיצו פעילי שמאל בשבת במטרה לפגוע בכבודי כאשה, כיהודיה וכדתייה. אציין גם כי דבריה של מירי רגב נגד המסתננים, שאיני בהכרח מסכימה איתם, זכו לתהודה רבה ולתגובות מיזוגניות מבחילות מצד אותם האנשים, בזמן שחברי כנסת אחרים שאמרו דברים קשים יותר זכו להתעלמות. […] ברור לי שאילו גבר היה מעלה תמונה ביקורתית כלפי המסתננים, הוא היה זוכה להתעלמות מוחלטת.
אבן הבוחן היא לעולם השאלה: מה היה קורה אילו היה מדובר בגבר. […] נוכח השיח הציבורי הלא-בדיוק-פוליטיקלי-קורקט בפייסבוק, ונוכח העובדה שכמעט רוב הפוסטים שעוסקים בנושאים פוליטיים הם הרבה, הרבה יותר בוטים משלי, התשובה ברורה.
מה דעתכם, האם גבר שהיה אומר דברים דומים היה הופך לוויראלי כמוה? האם מעבר לדבריה המקוממים, מיזוגיניה ושוביניזם עומדים מאחורי תגובות השנאה והאיומים? או שכל אדם שהיה מפרסם דברים כאלו היה זוכה לתגובות שנאה שמותאמות לו ספציפית, על מראה חיצוני, מוצא, עילגות וכיוצא בזה?
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
