מפלגת העבודה רוצה להסביר שספאם הוא לא סיבה להימנע מהצבעה; שולחת את ההסבר בספאם

(תודה, מלנקקת)

הפרקים הקודמים: הפריימריסטים של מפלגת העבודה מפגיזים בספאם; ממשיכים להפגיז בספאם

29 בנובמבר, 2012 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

ספאם “ישיבת קבר רחל הקדושה” חוזר בשם חדש: “ישיבת המקובלים בקבר רבי שמעון בר יוחאי”

את “הישיבה הקדושה בקבר רחל“/”ישיבת רחל אמנו“, שמנסה לגייס תרומות באמצעות הטרדות טלפוניות, כבר איתרנו, ובימים אלו מוגשת נגדה תביעה ייצוגית. גולשים מדווחים על גל חדש של שיחות כאלו ממוסדות נוספים: “ישיבת רבי מאיר בעל הנס“, “האר”י הקדוש” (גיא עשירי מדווח שקיבל את השיחה מהטלפון 077-3137049) ו”ישיבת המקובלים בקבר רבי שמעון בר יוחאי” (רשב”י). ערן ורד קיבל שיחה מרשב”י, והצליח להקליט אותה וגם להוציא פרטים מהטלפנית.

הארגון מוצג בהודעת הספאם כ”ישיבת המקובלים אור הרשב”י”, “מוסדות רבי שמעון בר יוחאי במירון” ו”ישיבת המקובלים בקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון”, הדובר מציג את עצמו כ”הרב משה דוידוב” (או דוידוף). כתובת: צה”ל 6, צפת. טלפון: 1-700-558080.

הקריין שפותח וסוגר את ההודעה המוקלטת (יקיר אביב?) הוא אותו קריין מ”קבר רחל”, ונוסח ההודעה של הרב דוידוב דומה גם הוא לנוסח של הספאם של קבר רחל. השוו:

הספאם מרשב”י:
[audio:http://room404.net/wp-content/uploads/2012/11/spam-rashbi-2012-11-29.mp3]

הספאם מקבר רחל:
[audio:http://room404.net/wp-content/uploads/2012/05/keverrachelspam.mp3]

הקוראת יעל ענבר מדווחת על קשר נוסף בין שני הגופים: “מתברר שמספר הטלפון 072-2219504, שהזדהה פעם כ’ישיבת קבר רחל’, הפך בספאם הטלפוני המוקלט האחרון (כבר פעמיים היום [27.11.2012]) ל’מוסדות רבי שמעון בר יוחאי במירון'”. נראה שיש לנו פיצוח.

במיינט התפרסם בחודש שעבר תחקיר של ענת יתח על מוסדות אור הרשב”י: “‘מוסדות אור הרשב”י’ מציעים לכם לשלם כ־2,000 שקל כדי שמקובלים בישיבה מטעמם יתפללו עבורכם בקבר במירון – אבל תחקיר mynet מעלה שישיבה כזו כלל לא קיימת שם. הגבאי במתחם: ‘אני מקבל פניות מאנשים שתרמו ומחפשים את הישיבה הזאת'”. הכתבת ביקרה בקבר אך לא מצאה את הישיבה, והתקשרה למוקד ההתרמה.

לפני יומיים ביקרתי במתחם קבר הרשב”י וחיפשתי את הישיבה שלכם, לצערי לא מצאתי אותה. אפילו שלט על הימצאה לא היה בשום מקום וגם גבאי המתחם אינו מכיר אתכם.
“קודם כול, לך אסור להיכנס למרפסת הכהנים, וחוץ מזה, אנחנו לא ממש יושבים במתחם המרפסת, אלא בקרוון הממוקם סמוך לכניסה”.

איזו כניסה? הכניסה לקבר? הכניסה למתחם הקבר?
“באחת הכניסות, אני לא ממש יודעת ואין לי עכשיו את מי לשאול”.

הרמנו את הכפפה וביקשנו לתאם את הגעתנו למקום. התבקשנו להגיע ביום שלישי השבוע בשעה 20:00, ואז להתקשר שוב למוקד. “מישהו ייצא אליכם”, הובטח לנו. הגענו במועד שנקבע והתקשרנו למוקד, אבל נאמר לנו שאף אחד לא פנוי כרגע לצאת אלינו. המוקדן הכווין אותנו לקרוואן סגור ונעול שנמצא בקצה המתחם. “אין שם אף אחד? כנראה כולם מתפללים”, נאמר לנו במוקד.

קיימנו עוד כמה שיחות עם המוקד הטלפוני וביקשנו לשוחח עם ראש הישיבה, אולם כל הניסיונות עלו בתוהו. התבקשנו להתקשר מאוחר יותר, להשאיר לו הודעות, אך את תגובתו לא ניתן היה להשיג. גם פניותינו אליו באמצעות כתובת הדוא”ל ומספר הפקס שמופיע באתר של המוסדות לא נענו. לאחר פניות רבות, הפנה אותנו המוקד לרב אהרון הראל.

אני מבקשת לדעת איפה אתם נמצאים ולמה אי אפשר לדבר עם ראש הישיבה.
“הוא נמצא בשיעור ואני עוזר לו כשאני יכול, את רוצה לתת לי את השם שלך לברכות?”

אני רק רוצה להבין איפה אתם נמצאים. בשיחה שלי אתכם בשבוע שעבר נאמר לי שאתם יושבים במרפסת הכהנים בקבר הרשב”י. ביקרתי שם בשבוע שעבר וסיירתי במקום עם חיים בן שמעון ולא מצאתי אתכם, אפילו שלט שלכם לא היה.
“את היית במירון ואנחנו לא היינו? טוב, אולי התפללנו בפנים. אני רק יכול לקחת ממך שמות לברכה ואת תראי שיהיו לך הרבה ישועות, כל האנשים שאנחנו מתפללים בשבילם מספרים על ישועות גדולות”.

האחראי על האתרים הקדושים מטעם משרד התיירות, ישראל דרעי, אמר ליתח: “אני לא מכיר את אור הרשב”י והם לא יושבים במתחם הציון של רבי שמעון בר יוחאי. שמעתי על מוקד ההתרמות שלהם וצר לי לומר שזו לא העמותה היחידה שפועלת באופן הזה. בכל מקרה, כדי שעמותה כזו תפעל במתחם הציון היא זקוקה להיתר מאיתנו והיתר כזה לא ניתן”.

בכתבה יתח מזכירה את אתר האינטרנט של הארגון. חיפשתי אותו והגעתי ל-miron.org.il, שמציג את מספר הטלפון שורד קיבל בשיחה עם הספאמרים ופרטים נוספים: כתובת דואר פיזי: מאור חיים 6/31 צפת; פקס: 04-682-6385; אימייל miron@miron.org.il.

הדומיין miron.org.il רשום על שם שירה ליברמן, “מפתח העיר 2006 בע”מ” (“מפתח העיר” הוא דפי זהב חרדי של אזור המרכז), ת”ד 3214, רחוב כהנמן 111, בני ברק 51544. טלפון 03-6748888, פקס 03-6782060, אימייל maft@maft.co.il. עד כאן לעת עתה.

אם אתם מקבלים שיחת ספאם מישיבת/קבר רחל/לאה/רשב”י/שמשון הגיבור, כך תעזרו לאתר את המטרידים:

• הפעילו אפליקציית הקלטת שיחות על הסלולר, או העבירו את השיחה לרמקול והקליטו בתוכנת הקלטה במחשב או בטייפ דיגיטלי.
• אם לא הצלחתם להקליט את ההודעה מתחילתה, חכו עד סופה והיא תרוץ מחדש.
• בסיום ההודעה הקישו את הספרה שמבקשים מכם כדי להגיע לנציג אנושי.
• בקשו את שם הנציג, שמה המלא של העמותה, מספר העמותה, מספר טלפון של המשרדים וכתובת פיזית. רשמו לכם גם את המספר שממנו הגיעה השיחה.
• אם הוא מסרב/מתחמק, נסו לברר איך אפשר לתרום לעמותה. שווה לתרום סכום קטן כדי לאתר את פרטי העמותה – גם בחיוב האשראי וגם בקבלה שתבקשו שישלחו לכם. אם הם אומרים שהם לא שולחים קבלה, ספרו לי, ואני אספר למס הכנסה ולרשם העמותות.
• בקשו לדעת מאיפה השיגו את מספר הטלפון שלכם, מה מספר מאגר המידע ואיזה פרטים נוספים יש להם עליכם. ציינו שהם חייבים לתת את המידע הזה לפי החוק.
• בקשו שיסירו אתכם מרשימת התפוצה שלהם ושלעולם לא יתקשרו אליכם שוב.
• שלחו לי את המידע וההקלטות ל-ido@room404.net. אפשר גם לפרסם את המידע כאן בטוקבקים, כולל מספר הטלפון שממנו הגיעה השיחה.

29 בנובמבר, 2012 | בנושאים: 404 | 72 תגובות

אחד שהבין // האם האינטרנט היתה מצילה את עיתון “חדשות”?

כמעט כולם מסכימים שאף תרחיש כלכלי לא היה מושיע כנראה את “חדשות”, אך האם האינטרנט היה מסוגל מציל את העיתון החדשני לכשעצמו? רון מיברג, זאב חספר, יאיר רוה, רענן שקד ונוספים מטקבקים בעד ונגד

עיתון חדשות נולד ב-1984 ברעש, עם מסוקים שהפיצו אותו מהגג כדי לעקוף את פועלי הדפוס שהפגינו נגד שבירת החוזים הקיבוציים, ומת ב-1993 בשקט, בהודעת ביפר ובפגישה שבה הודיעו לעובדים שאין להם עבודה. כשנסגר, אמרו עליו שאם כל מי שהספיד אותו גם היה קורא אותו, הוא היה מצליח לשרוד. לרון מיברג, אחד מכותביו ומעורכיו הבולטים, היה עוד רעיון, שאותו פרש בפני קוראי מעריב בנובמבר 2008, בטור שהקדיש ליום השנה ה-15 לסגירה: “עוד כמה שנים והאינטרנט היה מציל את ‘חדשות'”, קובע מיברג. “הוא היה יכול להיות עיתון האינטרנט הראשון. לפתח את התחום. לפרוץ את הדרך. הוא היה אינטרנטי ממילא. לא היו לו קוראים. היו לו גולשים. ‘חדשות’ נסגר ביום שבו התברר שהיו לו 20 אלף קוראים. לירחון ‘מוניטין’ היו 20 אלף קוראים. קוראים גלשו ב’חדשות’ לפני האינטרנט. אם היה מושך שנתיים נוספות, היה ניצל. החרון הקדוש ש’חדשות’ היה שופך על רצח רבין היה הופך את המדינה. לשיטתו”.

“התחושה שלי היתה שחדשות, לפחות בתפיסתו היומית, היה אינטרנטי”, מסביר מיברג בראיון טלפוני מביתו במדינת מיין שבארה”ב (הראיון המלא עם רון מיברג כאן). “המהדורה היומית של חדשות, כפי שהיא תוכננה בידי אנשים שהיו אינטליגנטים ומשכילים מדי כדי לעמוד במשימה, היתה לפשט את ההגשה, זאת אומרת מעט מילים, תמונות גדולות, טקסטים קלים. המאמץ האינטלקטואלי והטקסטים הפוליטיים נשמרו למהדורת סוף השבוע. […] הרבה לפני האינטרנט, בהשוואה לעיתונים אחרים, היה משהו מאוד קליל, מאוד קצר. התחושה היתה, וגם היתה טענה בזמנו, שבעצם בחדשות אתה מדפדף בזמן שלוקח לך לנגב את החומוס. זה לטעמי מזכיר את הפורמט של האינטרנט. […] אבל הוא נסגר ב-1993 ממחסור חמור בכסף. אינטרנט אז לא היתה אופציה. אם הוא היה שורד או מחזיק מעמד עוד חמש שנים, או לא יודע להגיד לך בדיוק כמה, הוא היה יכול לעשות את המעבר לאינטרנט ולהיות הראשון בעצם, כי היה לו כבר את כל הנתונים, גם את כוח האדם, גם אתה האנשים הצעירים, גם את האנשים היותר מתקדמים במקצוע, היותר מחוברים לחו”ל”.

“חדשות בעצם ניסה להציג לשוק הישראלי את הנוסחה המנצחת שיש היום בהרבה מאוד עיתונים בעולם”, אומר שמוליק סגל, חבר צוות ההקמה של חדשות ומנהל השיווק שלו והיום מנהל חברת סליקה בניו יורק. “השילוב של החדשות המקוצרות והכותרות הרציניות ביחד זה בעצם היום מה שקורה בכל העולם. הרעיון היה מאוד נכון, לצערי הוא יצא טרם זמנו. הקהל בארץ לא היה מוכן לכל מה שהעיתון הזה הביא”. סגל מביא כדוגמה את העיתון ששימש מודל לחדשות, USA Today. מדובר באחד מהעיתונים הנפוצים בארה”ב, המכונה שם McPaper משום שהוא גירסת המקדונלדס של העיתונות: מהיר ומשביע. “ותראה את USA Today פורח היום, אחת החברות היחידות באמריקה שמדווחת על רווחים בעולם של הפרינט”. לגבי חזון הרשת הוא אומר: “הצלחה של עיתון באינטרנט היא אם הוא מצליח להגיע לקהל הצעיר. אתה מכיר את כל הקלישאות שהקהל המבוגר רגיל לקרוא את העיתון המודפס, קשה לו מאוד לקרוא באינטרנט. כל ההצלחה של אתר אינטרנט היא כמה הוא מצליח להגיע לאנשים שמוכנים לוותר על העיתון, שיש להם תחומי עיסוק אחרים וקריאת עיתון היא לא החלק העיקרי של היום”.

“זו אמירה מיברגית נחמדה”

“ל’חדשות’ לא היה מקום כעיתון פרינט בשלהי תקופתו, ובוודאי שלא יכול להיות לו מקום היום, כשגם עיתוני הפרינט הגדולים נאבקים בזמנים משתנים ומול עתיד שאינו בהכרח לוקח אותם בחשבון. ‘חדשות’ כאתר אינטרנט היה מקום שאליו הייתי שמח מאוד לגלוש על בסיס קבוע”, אומר רענן שקד, היום בעל טורים ב-7 ימים וב-7 לילות ועורך 24 שעות של ידיעות אחרונות, וב’חדשות’ שימש משכתב דסק, כתב מגזין וכתבות צבע ו”בתול בכיר”, כהגדרתו.

דבורית שרגל, שהיתה שם מגיהה, עורכת בדסק וסגנית עורכת מוסף הקולנוע והמוזיקה קליפ, עבדה בעיתון תל אביב וברייטינג והיום כותבת את בלוג ביקורת התקשורת “ולווט אנדרגראונד“, אומרת: “אני משוכנעת שחדשות כמו שהוא היה, היה מצליח באינטרנט, זה אין לי ספק. מצליח במובן שאנשים היו קוראים אותו. שטח הפנים הרבה יותר גדול באינטרנט, כמו שאנחנו יודעים. אין ספק שהוא היה מגיע לקהלים גדולים יותר”.

“זה נכון שזה היה עיתון שכל מה שהיה חדשני בו זה כניסת הכתיבה האישית והניו ז’ורנליסטית”, אומר יאיר רוה, עיתונאי ומבקר קולנוע בידיעות אחרונות ופנאי פלוס ובעל בלוג הקולנוע “סינמסקופ“, שחלטר בחדשות והתקבל לעבודה שם בדיוק יום לפני הסגירה. “לכאורה כיום זו כתיבה שמאפיינת, נגיד, בלוגים. ‫אבל היא מגיעה מתרבות מגזינית אמריקאית. רולינג סטון, למשל. אינטרוויו.‬ ‫כלומר, חדשות היה צריך להפוך לשבועון, לשרוד עשר שנים ככה, ואז להפוך לאתר”.‬

“זו אמירה מיברגית נחמדה, אבל זה נשמע לי משונה”, אומר זאב חספר, מי שהיה בחדשות כתב כלכלי בכנסת ואחר כך העורך הכלכלי, לפני שעבר להיות עורך כלכלי בידיעות אחרונות, ממייסדי ynet ועורכו הראשי, מנכ”ל נענע10 וכיום סמנכ”ל ניו מדיה בערוץ 10. “חדשות היה מאוד חדשני כי הוא היה צעיר, האנשים שעשו אותו היו מאוד צעירים, זה היה דור אחר של עיתונות, שנולד במקומות אחרים. אבל אני לא רואה בהכרח את הקשר בין הכתיבה של חדשות של אז לבין האינטרנט. […] הכתיבה של חדשות היתה כתיבה עיתונאית פרופר, אולי היו אזורים שהיה בהם יותר ניו ג’ורנליזם, אבל בשורה התחתונה היתה כתיבה עיתונאית. הכתיבה באינטרנט היא מאוד מגוונת שיש בה הכל מכל, כך שאני לא בהכרח רואה את הקשר”.

Dan Ben-Amots is attending

עמודי החדשות של חדשות הגיעו עם הכנה לאינטרנט: טקסטים קצרים עם תמונות גדולות, הרבה פוליטיקה ופלילים. “הטקסטים היו אולי קצרים יותר מעיתונים אחרים, כותרות גדולות, יותר ‘קליפי’, כמו שנהגו לומר, הרבה מאוד רפרורים וקישורים לכל מיני מקומות”, מאבחנת שרגל. ההומפייג’ של חדשות ודאי היה דומה לכל הומפייג’ חדשותי אחר שאנחנו מכירים היום, אבל עם יותר תמונות: כמה כתבות ראשיות עם תמונות גדולות (ומבנה חלופי של כתבה ראשית אחת עם תמונה ענקית באירועים חשובים או סקופים גדולים), סקרול מבזקים, ובהמשך כתבות מחולקות לפי נושאים: תרבות, פוליטי-מדיני, ספורט וכו’. “אין לי ספק שהחלק החדשותי של ‘חדשות’ – על הידיעות הקצרות יחסית והגרפיות במידה רבה, שאומץ ושוכלל מאז על-ידי העיתונות הישראלית כולה, היה מיתרגם בקלות לאינטרנט – כולל גלריות מפורטות וממשקי פלאש מעצבנים”, אומר שקד.

ההומפייג’ היה נותן גם מקום בולט לשדרת הכותבים-הכוכבים, כשלכל כוכב עמוד משלו עם לינקים לכל הכתבות שלו, פרטים אישיים מפייסבוק ולינקים לכתבות ואתרים שהוא שיתף דרך Google Reader. מתבקש לאפשר להם גם לכתוב בלוגים, בהם יתקשרו עם הקוראים וישתפו חומרים מעניינים שלא נכנסו לכתבות. “אם להקצין, כתבי עיתון חדשות הם בלוגרים של ממש ואפילו יצרני UGC [תוכן גולשים]”, קובע עופר שני, ממייסדי נטקינג ו-nrg, סמנכ”ל התוכן והעורך הראשי של וואלה והיום אחראי על חממת מיזמי המדיה המקוונים קונקטור. “הם היו ממציאים את טוויטר ואת פליקר כבר באמצע שנות התשעים, אולי לא כפלטפורמה של UGC אבל בטח כפורמט עיתונאי”. נושאים ואירועים מתמשכים שחדשות העניק להם טיפול מיוחד – כמו משפט דמיאניוק, שיענקל’ה רוטבליט ליווה באופן צמוד – היו מקבלים אזור מיוחד בפורמט בלוגי, שמאפשר דיווחים ניוזיים שוטפים, כתבות סיכום יומיות ומפעם בפעם מאמרים ארוכים ומעמיקים יותר.

מדור הרכילות ציפורה, שסבב סביב דמותה הבדויה של כותבתו לא פחות מאשר סביב הסלבים, היה ממציא את עצמו מחדש בטאמבלר, פלטפורמת בלוגים גמישה שהיתה מאפשרת לו לשלב אייטמים מילוליים ותמונות פפראצי בלתי נמנעות, שחלקן היו מגיעות מהקוראים החמושים במצלמפונים. אופציה נוספת לפפראצי היא חשבון פליקר, שם היתה יכולה הציפורה התורנית להוסיף על התמונות notes עם הערות שנונות על המצב. דן בן אמוץ היה פותח לששת קוראיו קבוצה בפייסבוק, והם היו עושים attending למסיבות החשק הידועות לשמצה שלו. את המריבה המיתולוגית שלו עם מיברג, שאותה ניהל בטורו השבועי, יכולים היו השניים להמשיך בזמן אמת בטוקבקים.

לגבי המגזין של חדשות, נדמה שאין מי שהיה מעז לאתגר את המוסכמה שלאנשים אין כוח לקרוא כתבות ארוכות באינטרנט. “אתה לא אמור לקרוא 2500 מילה – אני מוכן להתווכח איתך ולהגיד שכן, אבל לא כך זה נולד”, אומר מיברג, שלו רק היו מבקשים ממנו, יכול היה למלא חצי אינטרנט. רענן שקד אומר ש”החלק המגזיני היה מוכרח להתאים את עצמו לפורמט הכתבות הקצרות יותר, אבל העריכה המגזינית של ‘חדשות’ היתה משתלבת היטב ברוח הלא מחייבת של האינטרנט הישראלי”.

“הוא לא היה מחולל מהפכה”

האם חדשות היה מתגלה כמהפכני, פורץ דרך ומשפיע באינטרנט כפי שהיה בפרינט? חספר מזכיר שהעיתון העברי הראשון שפתח מהדורת רשת היה גלובס: “אתה מצפה מעיתון כלכלי לשמרנות כלשהי בתפיסה, ולא היא. הוא היה העיתון הראשון שעבר לווב. […] בכל זה אני רוצה לבוא ולומר שהחדשנות של חדשות לאו דווקא היתה מתורגמת לחדשנות וובית”. לדבריו, “ידיעות אחרונות של היום וגם כמובן מעריב לא היו נראים כמו שהם נראים היום לולא חדשות של אז, אבל כללי המשחק בווב הם כ”כ אחרים, יש כ”כ הרבה שחקנים, ויש שם אוקיינוס של רעיונות ואנשים, כך שאין גוף אחד שמוביל, בעצם”, גורס חספר. “אני לא חושב שחדשות היו הופכים לכאלה. ואני חושב שזה טוב. להבדיל מעולם הפרינט הסגור יחסית, זה שבווב העושר הוא כל כך גדול, שאין גוף אחד שמסוגל להוביל אחריו את כולם, וכולם מעתיקים אותו וכו’, זה דווקא נראה לי סבבה, דמוקרטי יותר, נכון יותר, פלורליסטי יותר, זה בדיוק הכיף של האינטרנט”.

“חדשות היה מוצא דרך להפוך ייחודי – ולא שמדובר במשימה קשה כשזה מגיע לאינטרנט הישראלי. תמהיל כותביו, הרוח האנטי-ממסדית הקלה שלו ומסירותו לתוכן לפני הכל היו נותנים לו ערך מוסף”, אומר שקד, אבל מסכים עם המסקנה של חספר: “הוא לא היה מסוגל לחולל מהפכה באינטרנט כפי שאף אתר תוכן ישראלי לא מסוגל לעשות כיום. אבל הוא יכול היה להיות תוספת מבורכת, פופולרית ובועטת למצאי הקיים המצומצם והשמרני של אתרי תוכן מרכזיים בישראל”.

יש אתר ישראלי שמזכיר לך את ‘חדשות’, או את המהפכה שהוא עשה בפרינט?
“מתבקש לומר ‘וואלה’, אבל כשחושבים על זה, לחדשות היתה איכות מובחנת, היו כותבים, היתה אמירה, היה קו, היתה רוח והיו נורמות עיתונאיות — כך שלמעשה אין שום דימיון לוואלה”.

אוהל הדוט.קום

כמו “העולם הזה” בשבועונים, גלי צה”ל ו-103FM ברדיו, כל העיר במקומונים, הכבלים וערוץ 2 בטלוויזיה ו-ynet, וואלה ורוטר באינטרנט, גם “חדשות” עשה מהפכה בתקשורת הישראלית, לטוב ולרע. אף שגם בימיו הטובים הוא היה רק מקומון ארצי של הברנז’ה העיתונאית-תרבותית-בליינית, הוא החדיר לעיתונים הגדולים, החזקים ומאריכי הימים ממנו את פורמט הטבלואיד, את הכתיבה הצהובה, את הגישה העממית, את הניו ג’ורנליזם, את התמונות והכותרות הגדולות על חשבון הטקסט, את הצבע בעמודי החדשות, את האינפלציה של הטורים האישיים, את ההתרסה מול מוקדי הכוח וגם את הטאלנטים עם החוזים האישיים.

סיפור הצלחתו וכשלונו של חדשות הוא תבנית שחזרה לפניו ואחריו אצל המו”ל עמוס שוקן: הוא מאתר נישה לא מטופלת ומשיק בה באומץ מוצר חלוצי (המקומונים הנשכניים; הטבלואיד חדשות; קפטן אינטרנט; IOL), ריח ההצלחה עולה באפיהם של השחקנים הגדולים, הם מעתיקים ממנו את הרעיון ומשקיעים בו הרבה יותר כסף, והתחרות מאלצת את שוקן לשנות מהותית, לצמצם או לסגור את המיזם שלו (הטלטלות שעברו על “העיר” ו”כל העיר” וההחלטה לאחד את מערכות המקומונים; סגירת חדשות; גוויעתו של הקפטן אל המיינסטרים; חניקת IOL בתוך וואלה).

האם, כמו בפנטזיה של מיברג, “חדשות” היה משכיל לתרגם את החדשנות להצלחה אינטרנטית עיתונאית, רייטינגית וכלכלית? או שהוא היה מדמם כסף וקוראים מול התחרות החזקה ושוק העיתונות הנחלש, מדשדש ונסגר? לאופטימיים נזכיר שמעריב, שפעם היה העיתון הגדול במדינה ואחר כך השני בגודלו ואז השלישי, ושמחזיק אתר שהצהיר פעם שיביס את ynet בתוך שנה וחצי, נקלע לקשיים חמורים כל כך שסגירתו עמדה על הפרק; ושאפילו ידיעות אחרונות, העיתון הגדול במדינה מקבוצת התקשורת החזקה במדינה, קיצץ משכורות ותלושי חג. “חמוד שמיברג גילה את האינטרנט”, מחמיא רוה. “אבל הוא גר במיין, הוא רואה עיתונים נסגרים סביבו כל יומיים, חלקם נשארים בתור אתר, ‫והוא חושב, ‘אולי זה מה שהיה צריך לקרות לחדשות’. ‫אבל אנחנו ב-2009, איזה אתר סביבך הוא דמוי ‘חדשות’, הוא בעברית, והוא עושה כסף? ‘‫חדשות’ היה נסגר גם בתור אתר אינטרנט”.

שקד מזכיר את הדיילי ביסט כמודל לאתר המדומיין של חדשות, ופנטזיה דומה יש גם לעופר שני: “הלוואי שהיה לנו פה בארץ אתר עם כותבים ועורכים כל כך מוכשרים כמו שהיו בחדשות. אני משוכנע שזו היתה אורגזמה אינטרנטית יומית עבור גולשי ישראל. עיתון חדשות הריח ממשהו שמזכיר היום אתרים כמו האפינגטון פוסט והדיילי ביסט, ותחשבו שכל זה יכל להתרחש באמצע העשור הקודם”. רוה מוכן לתת סיכוי לאתר כזה, בתנאי שהוא יתוחזק בסופר-גרופ של העיתונות הישראלית: “אם כל צוות חדשות עכשיו ברגע זה יתקבץ ויעלה אתר, אולי יש סיכוי.‬ מיברג. רינו צרור.‬ דורון רוזנבלום. ‫ציפורה. ‫עירית לינור.‬ נילי לנדסמן. ‫כמו הופעת איחוד של להקה”.

וזה הרי לא יקרה. גם אין באמת טאלנטים של “חדשות” שהלכו לאינטרנט.
“אבל כל אלה שהזכרתי קצת נעלמו. זה יהיה הקאמבק שלהם. אדם ברוך ואודי אשרי מתו. הם מבינים שלא נשאר הרבה זמן”.

“הדיילי ביסט לא ממש תפס, אבל ההאפינגטון פוסט והסלייט הם מרתקים כשלעצמם”, אומר מיברג. “אני במקרה מסתכל במהדורה המקוונת של הניו יורק טיימס כי זה יותר מהר מלקבל את העיתון, יחסית לאיפה שאני גר. אבל אני לא מחמיץ את ההאפינגון פוסט ואת הסלייט בשום יום, שמה הכיף שלי, יש שם טקסטים שאני לא מוצא באף מקום אחר. וזה מבחינתי סיבה לקיומו של גוף תקשורת”.

אם מישהו היה מקים אתר ישראלי דומה, ברוח “חדשות – הדור הבא”, היית מצטרף?
“הייתי צועק ‘אחרי!’ ויוצא ראשון מהעמדה. התשובה היא כן, חד משמעית”.

חדשות קידם את העיתונות הישראלית לעידן האינטרנט, אבל לא ראה את הארץ המובטחת ולא בא בשעריה. שנתיים אחרי סגירתו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, וכמה שעות אחר כך העלה משרד הפרסום טמיר כהן אתר בשם נטקינג, בו גולשים יכלו להדליק נר זכרון וירטואלי לרבין. נטקינג היה סנונית הפורטלים ואתרי החדשות הישראליים. הוא ניסה לבנות מגה-מטרופולין לאומת האינטרנט הישראלית, שבקושי היו בה מספיק תושבים למלא את נס ציונה, ונסגר חמש שנים מאוחר יותר. אם כל מי שהספיד אותו היה גולש אליו, גם אז הוא לא היה שורד. גם כל בדיקת היתכנות כלכלית אופטימית אחרת ל”חדשות”, ולא רק בגירסה אינטרנטית, נתקלה בעת כתיבת כתבה בנבואות שלאחור שחורות בלבד.

(מו”ל “חדשות” עמוס שוקן לא הסכים להתראיין לכתבה, בטענה שדשו בנושא מספיק. הוא הסכים רק לומר בחיוך ש”גם ‘הצפירה’ (עיתון עברי מסוף המאה ה-19, ע”ק) היה יכול להצליח אם הוא היה עולה לאינטרנט”).

התפרסם במקור בגירסה שונה בגליון אפריל 2009 של מוסף פירמה של גלובס

בונוס לקוראי חדר 404: הראיונות המלאים, אחרי הקיפול.

להמשך קריאה

29 בנובמבר, 2012 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת | להגיב זה מגניב

הפריימריז בעבודה: הצעירים של פואד, הרקע הקרבי של סתיו שפיר והג’ינג’ים הפייטרים

“רק טבעת יהלום חסרה לך, יחפן”, כמו שסבתא עיישה ז”ל תמיד היתה אומרת. כלומר, אני מניח שזה מה שהיא תמיד היתה אומרת – היא מתה קצת לפני שנולדתי. אבל אם הפריימריסטית סתיו שפיר יכולה לאמץ את בנימין בן אליעזר כסבא פוליטי – “חבר הכנסת הוותיק ביותר והמתמודדת לכנסת הכי צעירה (זו אני!) – בשיחה לילית בפאב תל-אביבי על כל מה שרציתם לשאול על עיראקים (וחצי-עיראקיים) בפוליטיקה” – אני בטח רשאי לגייס את סבתי הביולוגית. “בסוף הערב הוא הרים כוסית עם הצעירים, ונשאר לפטפט בעיראקית עם סבתא שלי”, כתבה שפיר. איזו אישה בת מזל ‏– סבתא שלי בכלל דיברה מרוקאית.

גם איציק שמולי חתם על דיל עם פואד, כך עולה מעדכונים שהעלה לפייסבוק. “שמולי ופואד מזמינים אתכם לבירה”, כתב בהזמנה לאירוע משותף. “בין שמולי לפואד מפרידות עשרות שנים, אך שניהם מחויבים לחברה הישראלית ולמפלגת העבודה”. אני מקווה שהצעירים הנמרצים לא מתישים את שועל קבלני הקולות הוותיק עם כל האקשן והאלכוהול.

עוד סמל סטטוס בפריימריז של העבודה הוא הקיבוץ. ד”ר אבנר בן-זקן (“משכונה ד’ בב”ש לאוניברסיטת הרווארד […] למרות הדרך הארוכה שעשה וההכרה העולמית אותה קיבל, נשאר נאמן למקורות עליהם גדל ואינו שוכח מהיכן הגיע”) משחיל באלגנטיות של מלפפון חמוץ כי הוא “נשוי לעטר, בת קיבוץ ‘בית השיטה'”, וכמוהו גם שאול “אני נשוי לשי בת קיבוץ גזית” ינאי.

חקלאות? בכיף: דקל-דוד עוזר: “עבדתי עם אבי בחקלאות שנים רבות”. עמית הרשקוביץ: “אני אהיה שם לדאוג שהחקלאות בישראל תשגשג”.

הבטחוניזם הוא סמל סטטוס ישן ומשומש, מעמר בר-לב, אל”מ במיל’ ומפקד סיירת מטכ”ל, ועד שפיר, שמודה לאליס מילר כי “גם אני, בזכותה, זכיתי להגשים חלום ולהיות צוערת בקורס טיס: להתאמן בחברת גברים ונשים, לערוך מסעות וניווטים, לחלום על לעשות את הבלתי יאמן – ובסוף גם להמריא” (היא המריאה החוצה משם אחרי 5 חודשים לתפקיד כתבת “במחנה”).

אבל הג’קפוט הוא האירוע שהיה כל כך טראומטי, שהוא זכה לשתי עצרות זכרון השנה. “לא צנחתי מבחוץ, צמחתי מבפנים – הייתי כאן ברגעים הכי קשים ובתקופת רצח רבין ז”ל הובלתי את ‘נוער הנרות’, הייתי כאן גם ברגעי הניצחון הגדולים”, מעידה דנה אורן-ינאי. ואיילת נחמיאס-ורבין, “מי שעבדה לצידו של יצחק רבין ז”ל וכמנכ”ל לשעבר של עמותת ‘שלום חבר'”, מזכירה שהיא “‘ג’ינג’ית’ חסרת מנוח, לוחמת ללא לאות, פייטרית 24/7!”. ואתם זוכרים מי עוד היה פייטר ג’ינג’י, נכון?

מתפרסם במדור “תוצרת הארץ” ב”מוסף הארץ” של ה-30.11.2012

29 בנובמבר, 2012 | בנושאים: 404 | 2 תגובות

ישראל היום על כשל הפריימריז בליכוד ובעבודה

פוסט של שוקי טאוסיג
העין השביעית
צילום: טל שניידר, הפלוג

“עושים צחוק מהעבודה”, ליגלגה כותרת הכפולה הפותחת של “ישראל היום” מעל לכותרת המשנה שהודיעה כי “3 שעות מפתיחת הקלפיות, קרסו המחשבים והפריימריז בוטלו”. הידיעה המרכזית, של גדעון אלון, נפתחה במלים “ביזיון, בושה, פארסה, פיאסקו”, וכיתוב התמונה קבע כי מדובר ב”מצעד האיוולת”. “עכשיו יגידו שאם אנחנו לא יודעים לנהל פריימריז – איך נוכל לנהל את המדינה”, צוטט “גמלאי”. ידיעה נפרדת הוקדשה לקריאות לפטר את חבר-הכנסת האחראי על ניהול הפריימריז (תמונה מלעיגה שלו התפרסמה סמוך לידיעה).

בטור הפרשנות קבע דן מרגלית תחת הכותרת “הסמליות שבכישלון” כי מדובר ב”צדק פואטי” וכי “הטכנולוגיה הכושלת” משקפת את מצבה של המפלגה. “הכתובת היתה על הקיר”, קבעו הכתבים מתי טוכפלד ואילן גטניו בידיעה אחרת. הכותרת הבולטת על השער היתה “תאונת עבודה”. השנה: דצמבר 2008. המפלגה: מפלגת העבודה.

ובחזרה ל-2012: “התקלה והמבוכה”, מתנצלת הכותרת הראשית (באותו יום בדצמבר 2008 הכותרות הראשיות של כלל העיתונים עסקו ב”בית המריבה” בחברון). “הכל היה מוכן לפריימריז בליכוד”, פותחת כותרת המשנה, ומוסיפה בשיעול, “חוץ ממערכת ההצבעה […] ולמרות הכל”, מוסיפה הכותרת, אחרי תיאור התקלה והתירוץ (האקרים!), “51.6% הצליחו להצביע”, ומסיימת: “בעבודה, שמבססת את הפריימריז על אותה מערכת, עוקבים בדאגה”. הידיעה הראשית, של מתי טוכפלד ואילן גטניו, מדווחת רק על “פארסה”. הביזיון, הבושה והפיאסקו נותרו נבוכים ב-2008.

כותרת הכפולה הפותחת היא “קריסת מערכות”. אף גמלאי של הליכוד לא מצוטט כמי שרואה בתקלה עדות לאוזלת ידה של מפלגת השלטון. האשמה היחידה שמוזכרת בידיעה הראשית ובידיעה הנוספת בעמוד העוסקת בתקלה היא חברת המחשבים. לצד תמונות המצביעים המאוכזבים לא נכתב על איוולת, אלא “מול המערכת הממוחשבת” ו”הקלפי בגני-התערוכה”.

ואולם, ניתן למצוא גם עקביות באופן שבו בוחרים ב”ישראל היום” לסקר תקלות בבחירות המקדימות, בין אם היו במפלגת שמאל ובין אם היו במפלגת הבית של העיתון: בשני המקרים, ב-3 בדצמבר 2008 וב-26 בנובמבר 2012, מתנוסס בכפולה הפותחת של החינמון תצלום מחמיא של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הנה הוא לפני ארבע שנים, נואם מעל בימת מרכז הליכוד כשמאחוריו מציץ מנחם בגין; הנה הוא היום, יחד עם הגברת נתניהו, שניהם עטורי חיוכים, משלשל מעטפה לקלפי. “הגיעו בזמן: נתניהו ורעייתו הצליחו להצביע”, נכתב בכיתוב התמונה. אם כן: ניצחון.

שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-26.11.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר ובפליקר

26 בנובמבר, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

מפלגת העבודה ממשיכה להספים לקראת הפריימריז | שישבת עם אסף ליברמן

הסיפור בפינה “האחראי על האינטרנט”, המשודרת מדי שבת ב-19:30 בתוכנית שישבת עם אסף ליברמן בגל”צ:

יו”ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ’ ביקשה מהמועמדים לפריימריז להקפיא את הקמפיינים שלהם בזמן מבצע “עמוד ענן”. ביום רביעי ב-21:00 נכנסה לתוקף הפסקת האש שסיימה את מבצע “עמוד ענן”. ברבע לעשר למחרת כבר שלח המתמודד ד”ר אבנר בן-זקן סמספאם, והוא לא היחיד.

בשבועות האחרונים הפציצו המתמודדים את חברי המפלגה בספאם. בעקבות פניית הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע, ואחרי תלונות רבות של חברי מפלגה, אסרה ועדת הבחירות של המפלגה על המועמדים לשלוח אימיילים ישירות לחברי המפלגה (אלא אם קיבלו את הסכמתם המפורשת), ודרשה שהאימיילים יישלחו במרוכז באמצעות המפלגה. לא שזה עזר – בנימין בן אליעזר, למשל, הספים השבוע חברים במפלגה (וגם אנשים שמעולם לא היו חברים במפלגה או חברים שלו, כמוני).

בכל מקרה, המטרדים הקשים יותר – שיחות מוקלטות, שיחות אנושיות וסמסים – לא הוסדרו על ידי המפלגה, והם ממשיכים להטריד. חברת המפלגה אפרת בן-צור מעידה שקיבלה השבוע 11 סמסים ממועמדים – שישה מהם ביום חמישי, ומתוך השישה, חמישה בטווח של שלוש שעות. הודעה אחת היתה ארוכה במיוחד, וכללה קורות חיים שלמים ומפורטים של מועמד בטחוניסט; אחרת הגיעה מיו”ר המפלגה שלי יחימוביץ’, שביקשה לקדם את אחת המועמדות.

שניים מהמועמדים צפצפו על הוראתה של יחימוביץ’ ושלחו הודעות לפני הפסקת האש. ליאת שוחט סימסה ביום שלישי: “חברי בעבודה, כולנו מחזקים את צה”ל ומתפללים לשלום החיילים”; איציק שמולי, שיחימוביץ’ מקדמת, סימס ביום ראשון: “בצו 8 נקראתי למילואים. מתנצל שמבטל אירועים ופגישות. רק טוב! איציק שמולי”.

24 בנובמבר, 2012 | בנושאים: האחראי על האינטרנט בשישבת בגלצ | תגובה אחת

בירה אחרי המלחמה: מתגייסים להציל את מועדון “עשן הזמן” | סמול טוק

צחי גולדברג, בעלי המועדון-פאב-חנות-ספרים “עשן הזמן”, תן לי בירה עוד חודשיים, ושתהיה קרה.
“בעקבות המלחמה והטרור והמצב שקורה פה בבאר שבע, ולא בפעם הראשונה, העיר די משותקת, רוב הלקוחות שלנו לא נמצאים בעיר או לא יוצאים מהבתים. אנחנו פונים ללקוחות שלנו שנמצאים מחוץ לעיר ומציעים להם להמשיך לקנות אצלנו מרחוק – חצי גולדסטאר, שלושה ספרים בחמישים שקלים, כרטיס חבר להופעות במהלך שנה שלמה – כדי שהתזרים שלנו יחזיק מעמד. אנחנו תלויים בעצמנו ובלקוחות שלנו בלבד, מבקשים שימשיכו לקנות אצלנו, יקבלו זיכויים דרך המייל ויממשו את הקניה ברגע שהם יחזרו לכאן, כשיהיו ימים טובים יותר”.

מאיפה הרעיון?
“מאבי עדאקי, מוזיקאי שסיים פרויקט שבו הוא אסף כסף באינטרנט כדי להוציא אלבום אולפן ראשון. הוא החליט דרך האינטרנט לשתף את הקהל העתידי שלו במימון האלבום – הוא היה צריך סכום מסוים ושם רשימה של סכומים, סכום שמקנה לך אלבום בנדקמפ, סכום שמקנה לך אלבום פיזי, סכום שמקנה אלבום וכרטיס זוגי להופעה. הוא לא ביקש הלוואה, הוא מכר מראש את האלבום שאנחנו רוצים לשמוע”.

המקום פתוח כרגע?
“הוא פועל בעשירית מהקיבולת הרגילה שלו, גם כי אין הרבה אנשים וגם כי אי אפשר לעשות אירועים גדולים – קשה עד בלתי אפשרי לקחת שמונים אנשים למקלט בזמן קצוב. אנחנו ממשיכים עם ההופעות הקטנות, בהנחה שעל כל 30 איש יבואו עשרה, ואת ההופעות הגדולות אנחנו מבטלים”.

מתי התחלתם את הגיוס?
“ביום שני, ותוך שעתיים גייסנו את הנזק בכיס שנגרם ביום רביעי [תחילת מבצע “עמוד ענן”; ע”ק], כשבאו להופעה 10 אנשים והיה ערב מת. אנחנו מקווים שזה יחזיק אותנו באוויר בחודשיים האלה, בהנחה שמדובר בחודשיים”.

בעוד חודשיים יגיעו המון אנשים ויממשו זיכויים, אבל לא יכניסו כסף חדש.
“לאו דווקא. קודם כל, אנשים, כשהם כבר פה, הם קונים עוד. חלק מהדברים זה אנשים שפשוט התגייסו לקנות דברים כדי לסייע לעסק להמשיך לתפקד. ספרים אני תמיד יכול להביא עוד, ולגבי הסחורה שאנחנו נצטרך לתת לאנשים כי הם קנו אותה – זה הרבה יותר טוב מאשר לקחת הלוואה בריבית קצוצה מהבנק. זה המשך היחסים עם הלקוחות שלנו כשהם נמצאים בצפון או במילואים, כל אחד באשר הוא. אנחנו לא מבקשים מאנשים להכניס לנו כסף שהוא מחוץ ליחסים הרגילים של קניה ומכירה – לא מדובר על תרומה, ואנחנו מקווים שלא נגיע למצב שנזדקק לזה”.

איך הסתדרתם בעבר?
“כשאתה לא יכול לשלם ארנונה בזמן, מע”מ, שכירות, את הצ’קים שכבר בחוץ, אתה לא יכול לתפקד, וזה פוגע בך בהמשך מבחינת אשראי. בפעם הקודמת שזה קרה, לפני עופרת יצוקה, המקום הפסיק לתפקד והיו כמה חודשים בלי פעילות וכמעט נאלצנו לסגור. יצאנו מהבור הזה בעבודה קשה מאוד. לא ניכנס לזה שוב. עסק קטן שמשותק בזמן מלחמה, אין מי שיעזור לו. כשאתה בא לבנק, הוא מעדיף להפיל את מסגרת האשראי ולקחת ריבית כפולה על האוברדראפט, מחלקת הארנונה נכנסת לאטרף של גביה ושולחת מעקלים לכל מקום. אנחנו לא מצפים לשיתוף פעולה של הרשויות”.

מה אתה מאחל לנו?
“אני מאחל שכולם יחזרו הביתה מהר, ושייפסק החרא הזה”.

נכתב ב-19.11.2012, לפני הפסקת האש, והתפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 23.11.2012

23 בנובמבר, 2012 | בנושאים: סמול טוק | להגיב זה מגניב

אינסטגרם עם הגבלות: אפ צילומים שנעלמים ואפ לצילום אחד בלבד

התפתחות טכנולוגית הצילום קידמה את האנושות מאנשים שחוששים שהמצלמה גונבת את נשמתם לאנשים שמסירים תיוגים מתמונות שלהם בפייסבוק. חברת סנאפצ’ט האמריקאית מציעה כלי לאנשים שרוצים שיתוף תמונות שמתנהג כמו מפגש פנים אל פנים – הוא לא משאיר עותק דיגיטלי, רק זכרון.

“רוב אפליקציות התמונות בשוק פרסמו דרכים להפוך את התמונות ליפות או מסוגננות יותר”, כתב בבלוג של סנפצ’ט המייסד השותף אוון ספיגל, שייסד את החברה ב-2011 עם עמיתו ללימודים בסטנפורד, בובי מרפי. “רצינו ליצור מקום לשתף דיוקנאות עצמיים מביכים וצילומים מצחיקים עם החברים שלנו. אחרי ששמענו סיפורים מצחיקים על הסרת תיוג בהולה בפייסבוק לפני ראיון עבודה ופיטשופ של כתמים מצילומים לפני שהם עולים לאינטרנט (כי העולם שלך יתפורר אם מישהו יגלה שיש לך חצ’קון ביום ה-38 של כיתה ט’) – חייבת להיות דרך טובה יותר”.

משתמשי סנאפצ’ט (חינם, זמינה באייפון ועכשיו גם באנדרואיד), שהלוגו שלה הוא רוח רפאים, מצטלמים ושולחים את התמונה לרשימת חברים, אחרי שקובעים כמה זמן התמונה תהיה זמינה לצפייה, שאחריה תיעלם, כמו התמונה של מרטי מקפליי ב”בחזרה לעתיד”. הנמענים יכולים אמנם להתחכם ולעשות צילומסך של התמונה הזמנית, אולם האפליקציה תודיע על כך למצלם, והוא יוכל לנקוט נגדם באמצעים בעולם הפיזי.

תוך חצי שנה צולמו באפליקציה מעל 100 מיליון תמונות, ובסוף החודש שעבר, קצת יותר משנה אחרי ההשקה, היא הגיעה למיליארד תמונות.

והופ… הן נעלמו.

רגע חד פעמי

יישון תמונות בעזרת פילטרים באינסטגרם ובאפליקציית הצילום המשודרגת של פייסבוק הוא סימפטום של סינדרום השריטות על התקליט – געגוע לפגמים שבטכנולוגיות הישנות, שעשו אותן לחמימות ואנושיות יותר. זה הדהוד לתחושה הנוסטלגית הסובייקטיבית שפעם היה פה יותר טוב. הנה דילמה לדוגמה: פילם לצילום נמכר על פי רוב בגלילים של 12, 24 או 36 תמונות, ועם מילוי המכסה צריך לקחת אותו לפיתוח והדפסה ולקנות פילם חדש. כרטיסי זכרון יכולים להכיל אלפי וגם עשרות אלפי תמונות, והם רב-פעמיים – מורידים אותם למחשב או לענן ומחזירים למצלמה, ריקים ומוכנים לאגור מחדש. האם האפשרות לצלם הרבה יותר תמונות היא התפתחות חיובית, או שהיא פוגעת בחוויית הצילום ומוזילה את ערכן האמנותי והרגשי של התמונות שצולמו?

התשובה של One Memento היא רטרו-ראקציוניות קיצונית. “מה אם יכולתם לצלם צילום אחד נוסף בלבד, לחלוק עם העולם לנצח. מה הייתם מצלמים?”, שואל אתר אפליקצית הצילום, שמוצעת להורדה בחינם ופועלת בדומה לאינסטגרם – מצלמים או בוחרים תמונה שכבר צולמה, מעבדים אותה באמצעות פילטרים שונים ומפרסמים.

אלא שוואן ממנטו מאפשרת לכל משתמש לצלם צילום אחד בלבד. בעמוד האפליקציה באייטיונז נכתב שוואן ממנטו היא “ההזדמנות שלכם להחזיר את הערך לצילום הדיגיטלי על ידי שיתוף רגע אחד עם העולם”. כמה אלפי תצלומים צולמו באמצעות האפליקציה עד כה, וכשיגיע התצלום ה-250 אלף היא תיסגר, והתצלומים כולם יישמרו ויוצגו בגלריה מקוונת, שמפעילי התוכנה מבטיחים שתתקיים “לנצח”.

הטקסט על וואן ממנטו התפרסמה במסגרת כתבה בוואלה על צילום דיגיטלי מול צילום אנלוגי, 21.10.2012; הטקסט על סנאפצ’ט התפרסמה במדור fi בגליון נובמבר 2012 של מוסף פירמה של גלובס

22 בנובמבר, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

“עמוד ענן”, שיר המלחמה של שלמה איינשטיין

טייכר וזרחוביץ’ הוציאו שיר לסיכום המלחמה.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ISQPrICuF_Y[/youtube]

22 בנובמבר, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

ישיבת רבי מאיר בעל הספאם // הוטרדתם בשיחה מוקלטת? שתפו מידע כדי שנאתר אותם

השיחות המוקלטות לגיוס ישיבות מ”ישיבת קבר רחל” הציקו להמון אנשים, שלא היה להם למי לפנות כי הן הגיעו ממספרים שאי אפשר לחזור אליהם. דיווחתי על המטרד בחודש מאי, ורק בסוף אוקטובר הצלחתי לאתר את מקור השיחות, במקרה. הם התקשרו אלי, ובמקום להתעצבן ולנתק, הקשתי מה שביקשו, הגעתי לנציגה וביקשתי ממנה פרטים של העמותה, ואחר כך התקשרתי לשם ושאבתי עוד פרטים. עכשיו יש את פרטי העמותה המלאים, וכל מי שנפגע יכול להגיש תלונה במשטרה או תביעה אזרחית (ותביעה ייצוגית מתארגנת בימים אלו).

כדאי להתחיל לעניין חברי כנסת בחקיקה שתכניס לחוק הספאם גם את הספאם הפילנתרופי והספאם הפוליטי, ותסדיר את האפשרות של גופים להתקשר או לסמס לנו ממספרים חסויים/בדויים/לא מנוטרים.

עד שזה יקרה, בואו נטפל במטרידן החדש, ישיבת רבי מאיר בעל הנס. קיבלתם שיחה מוקלטת? הנה מה שצריך לעשות כדי לאתר את פרטיה:

• הפעילו אפליקציית הקלטת שיחות על הסלולר, או העבירו את השיחה לרמקול והקליטו בתוכנת הקלטה במחשב או בטייפ דיגיטלי.
• אם לא הצלחתם להקליט את כל ההודעה מוקלטת, חכו עד סופה והיא תרוץ מחדש.
• הקישו את הספרה שמבקשים מכם כדי להגיע לנציג אנושי.
• בקשו את שם הנציג, שמה המלא של העמותה, מספר העמותה, מספר טלפון של המשרדים וכתובת פיזית. רשמו לכם גם את המספר שממנו הגיעה השיחה.
• אם הוא מסרב/מתחמק, נסו לברר איך אפשר לתרום לעמותה. שווה לתרום סכום קטן כדי לאתר את פרטי העמותה – גם בחיוב האשראי וגם בקבלה שתבקשו שישלחו לכם. אם הם אומרים שהם לא שולחים קבלה, ספרו לי, ואני אספר למס הכנסה ולרשם העמותות.
• בקשו לדעת מאיפה השיגו את מספר הטלפון שלכם, מה מספר מאגר המידע ואיזה פרטים נוספים יש להם עליכם. ציינו שהם חייבים לתת את המידע הזה לפי החוק.
• בקשו שיסירו אתכם מרשימת התפוצה שלהם ושלעולם לא יתקשרו אליכם שוב.
• שלחו לי את המידע וההקלטות ל-ido@room404.net. אפשר גם לפרסם את המידע כאן בטוקבקים.

22 בנובמבר, 2012 | בנושאים: 404 | 10 תגובות

לדף הבא →