מחוכים, איפור ומוזיקה אלטרנטיבית מחכים לבאי הפסטיבל הגותי הראשון

גיל יעיש, מה יהיה בפסטיבל הגותי הראשון, שאתה אחד ממארגניו?
“יהיה בזאר בגדים ואקססוריז, הופעות של להקות גותיות ישראליות בינלאומיות בסגנון EBM, סינת’פופ ואלקטרו ועד סימפוניית מטאל, דיג’יים, מופע רקדניות בטן גותיות, בורלסק ואקרובטיקה, וקולנוע שיקרין סרטים אלטרנטיביים קלאסיים כמו התפוז המכני, סרטים שגדלנו עליהם. והאנשים עצמם עושים את הפסטיבל – יש את כל ההווי והחוויה של הגותיקה, הלבוש הגותי, הוויקטוריאני, אנשים שמתלבשים עם ויניל ועור”.

איך זה התחיל?
“היייתי עם חבר שלי אולג, הוא סולן של להקת Deathmade, היא מופיעה בפסטיבל, ויש להם פרויקט מדהים. זו להקת EBM ישראלית. ההופעה האחרונה שלהם היתה לפני 6 שנים ואז הם סגרו את הפרויקט כי אין קהל. אמרתי לו, חבל שלהקה כזאת טובה תלך לאיבוד. ארגנתי לו הופעה של 180 איש בדנאג’ן, ואז הוא אמר, איך מופיעים הלאה. אמרתי, בוא נרים את הכפפה ונעשה פסטיבל. אנשים חשבו שאני קצת מטורף, לא נורמלי”.

מה זה אומר להיות גותי?
“הרבה אנשים רואים גותי לבוש בשחור ומתבלבלים, קוראים לנו פריקים או מטאליסטים או רוקרים, וזה לא נכון. הרבה מהגותים צמחונים, אנשים ירוקים, בהווי הגותי לא מתביישים לדבר על אהבה ודברים חיוביים. אנחנו לא אנטי ולא רוצחי חתולים”.

איך הגעת לזה?
“אני זכיתי להיות במסיבה הגותית הראשונה בישראל ב-1997, היינו הגותיק סוסייטי הראשונה בישראל, עשינו את המסיבות הגותיות הראשונות, היו באים 40-50 איש. זה התחיל להתגלגל ולהתרחב. זה משהו שמתחיל מבפנים. אם אתה לא גותי יהיה לך קשה להבין את זה. יש הרבה תיירים, ככה אני קורא להם, אנשים שבאים לראות ולצלם, ויש אנשים שמרגישים באמת גותיים. להרגיש מיוחד, להרגיש שאתה לא מתבייש לעשות דברים – גברים לובשים מחוך ופאות ומתאפרים בשביל ההווי. גם במילים וגם בהווי הגותי יש משהו מאוד עמוק עם הרבה רגש. להיות גותי, המילה הכי חזקה זה להיות עמוק, להיכנס לדברים לעומק. מיינסטרים כמו ‘כוכב נולד’ וכאלה זה משהו שטחי שמדבר לכולם. גותי זה משהו עמוק. כדי למצוא אותו אתה צריך ללכת במסדרון בחושך ולחפש עד שאתה מוצא את נקודת האור, ואז אתה נשאר שם, פור לייף גותי. הייתי בפסטיבל בגרמניה, היו שם אנשים עם ילדים וזוגות בני שמונים שלבושים בבגדים גותיים. אין לזה גיל”.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ixbM_4rxpCk[/youtube]

כמה גותים יש בארץ?
“הקהילה הפעילה היא 400 איש, פוטנציאלית אנחנו 700 פלוס – יש את ותיקי הסצנה שזרקו את המחוכים לבוידעם והפסיקו לצאת, אבל יש בהם משהו בוער, אם יש הופעה הם יוצאים; והדור הצעיר, אני מנסה לאתר אותו. הפסטיבל יהיה בלי הגבלת גיל, זה חשוב לי כי אני רוצה ליצור דור המשך. הייתי בפסטיבל בגרמניה, היו שם אנשים עם ילדים וזוגות בני שמונים שלבושים בבגדים גותיים. אין לזה גיל”.

אילו בילויים יש לקהילה הזאת בארץ?
“כמו בכל העולם, הגותים פה מתקשרים לעולם הבדס”ם, אולי בגלל הלבוש, שהוא זהה כמעט. במסיבות בדס”ם מקפידים על קוד לבוש שמאוד מתאים לנו. אנחנו לא רוצים לבוא למסיבה שאנשים באים אליה כמו שהם מתלבשים ביום יום. לובשים עור, ויניל, מחוכים וכו’. אנחנו באים גם למסיבות דפש מוד – סינת’פופ, גל חדש, אייטיז. רוב הלהקות הגותיות גדלו על דפש מוד של האייטיז. יש גם מסיבות ייעודיות לגותים. בד”כ זה רחבה שניה במסיבה, רחבת דארק או רחבת גותי. בסילבסטר תהיה מסיבת פתיחה של סטודיו 49, ותהיה עוד רחבה גותית”.

מה אתה מקווה להשיג בפסטיבל הזה?
“הקהל קטן. המטרה של הפסטיבל היא להרחיב את הקהל. בזכות הפסטיבל גילינו אנשים שלא הכרנו. יש מישהי מרמת הגולן שקנתה שלושה כרטיסים לה ולחברים שלה, ויש בנאדם מאילת שיגיע. הפסטיבל יניע גם את המסיבות האחרות, זה משהו שמאוד חשוב לנו. כלכלית אנחנו לא יכולים להביא להקה מחו”ל, אבל ב-2014 ודאי שנביא להקה מחו”ל, אבל נצטרך להעלות את מחיר הכרטיס. הכרטיס היום עולה 80 שקלים, זה מחיר של כניסה למסיבה. אנחנו נצא מזה בהפסד”.

התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 28.12.2012

30 בדצמבר, 2012 | בנושאים: סמול טוק | להגיב זה מגניב

חדש בדואר ישראל: מיקוד לכל אדם

המיקוד, קידוד של אזורים גאוגרפיים בספרות ובאותיות לשם ייעול חלוקת הדואר, הומצא באוקראינה לפני שמונים שנה. באתר חברת דואר ישראל נכתב כי “המיקוד הוא מספר, המהווה חלק בלתי נפרד מן המען, אשר נועד לסייע בניתוב דבר הדואר לתעודתו”. בתחילת 2013, באישור שר התקשורת משה כחלון, תיכנס אצלנו לתוקף שיטת מיקוד חדשה – שבע ספרות במקום חמש.

סין, מדינה בת 1.34 מיליארד תושבים על שטח של 9.7 מיליון קמ”ר, משתמשת במיקוד בן שש ספרות. ארה”ב, 315 מיליון תושבים על 9.8 מיליון קמ”ר, משתמשת בחמש ספרות, כשב-1983 נוספו ארבע ספרות, אולם הן אופציונליות. גרמניה, 81 מיליון תושבים על 357 אלף קמ”ר, שדרגה ב-1990 מארבע לחמש ספרות. שוויץ, 8 מיליון אזרחים על 41 אלף קמ”ר, מסתפקת בארבע ספרות.

ישראל, קצת פחות מ-8 מיליון אזרחים על 22 אלף קמ”ר, מתעקשת לעבור מחמש ספרות, שמאפשרות כמעט 100 אלף מיקודים שונים, לשבע ספרות, שנותנות פוטנציאל של כעשרה מיליון מיקודים – 2 מיליון יותר ממספר התושבים בישראל. אגב, גופים שירצו לקבל הנחה על משלוח דואר כמותי יצטרכו להדפיס על המעטפות 7 ספרות של המיקוד החדש ו-9 ספרות של קוד חלוקה, ובסך הכל 16 ספרות – שמספקים ביליארד מיקודים אפשריים. הו, האפשרויות!

הקורא ישראל זיירמן, שכתב לנו על כך, מציע: “ניתן פשוט להקצות מספר מיקוד לכל תושב. כך תהיה דיפרנציאציה מלאה. ניתן לקבוע את המיקוד כמספר תעודת הזהות (שהיא ייחודית, כמובן) ולחברות – את מספר העסק. יהיו פחות מספרים לזכור, ובקרוב ניתן יהיה לזהות מיקומו המדויק של כל תושב ע”פ מיקומו של הסמארטפון, שהוא נושא בידיו, וכך לבצע מסירה לידיו – ישירות. זה שיפור!”

מחברת דואר ישראל נמסר בתגובה: “על מנת להתאים את שיטת חלוקת הדואר להתפתחות האורבנית שמאפיינת את ישראל בשנים האחרונות (נבנו שכונות חדשות, נוספו בניינים בתוך השכונות הקיימות ועוד), החליטה חברת דואר ישראל על עדכון שיטת החלוקה על ידי הוספת שתי ספרות למיקוד הביתי. בשיטה החדשה מיון הרוב המוחלט של דברי הדואר ייעשה באופן ממוכן וממוחשב, במטרה להגביר את היעילות, האמינות והדיוק במשלוח הדואר”.

התפרסם במקור במדור “תוצרת הארץ” ב”מוסף הארץ”, 28.12.2012, ובאתר “הארץ” באנגלית ב-1.1.2013

בונוס לקוראי חדר 404: המכתב המלא של ישראל זיירמן.

בימים אלו מקדם ומפרסם דאר ישראל, ברבים, שינוי / עידכון למספרי מיקוד לכתובות: במקום 5 ספרות יהיה המיקוד החדש בן 7 ספרות. הסיבה לכך לא מפורטת מלבד ההודעה הלקונית: שיפור שירות.

מתעוררות בשל כך מספר תהיות:

1. מספר בן 7 ספרות יכול לכסות עד 9,999,999 (10 מיליון פחות אחד!) כתובות. בנושא זה אני יכול רק להביא הצעת ייעול: במדינה, שמספר תושביה הוא כ- 7.5 מיליון בלבד, ניתן פשוט להקצות מספר מיקוד לכל תושב. כך תהיה דיפרנציאציה מלאה. וכדרך אגב: ניתן לקבוע את המיקוד כמספר תעודת הזהות (שהיא ייחודית, כמובן) ולחברות – את מספר העסק. יהיה פחות מספרים לזכור ובקרוב ניתן יהיה לזהות מיקומו המדויק של כל תושב ע”פ מיקומו של הסמארטפון, שהוא נושא בידיו, וכך לבצע מסירה לידיו – ישירות. זה שיפור!

2. בארה”ב, מדינה בעלת מספר תושבים פי 40 ממדינת ישראל, נהוג מיקוד של 5 ספרות. להם זה מספיק, כנראה, אך השירות שם מצוין. אין עוררין על כך; גם לא בפי התושבים… ושם מחולק הדאר עדיין בשיטה הישנה, ברוב המקומות: לתיבת הדואר שלפני ביתו של התושב. אצלינו נהוג לחסוך ולכן יש תיבות חלוקה שכונתיות (שאגב עובדות לא רע אך מאלצות את כל התושבים להגיע אליהן ו”למשוך” את הדאר בעצמם בתנאי שהוא לא מספיק גדול כדי להטריח אותם לתורים הארוכים, שבסניפי הדאר).

3. אפילו בסין הרחוקה והמאוכלסת ב- 1.3 מיליארד תושבים המיקוד הוא בן 6 ספרות בלבד. האם יש כוונה להגיע לאוכלוסיה מסדר גודל כזה?

שלוש הנקודות הנ”ל נכתבו חצי-בבדיחות-הדעת-חצי-ברצינות. הבעיה לא מסתיימת שם.

– צריך לחשוב מה יקרה לכל הכמות העצומה של מעטפות ודפי מכתב של חברות ויחידים, אשר טרחו להדפיס כתובתם עליהן (למען הבהירות) ולעשרות ומאות מיליוני כרטיסי ביקור, אשר ידרשו לעידכון כתובת. זה לפח?

– צריך גם לחשוב על אנשים, מבוגרים בעיקר, שהזכרון שלהם יועמס בעוד מספר רב ספרתי. המקרה הזה אינו ט.ל.ח.

דואר ישראל לא מפרט איזה שיפור נראה, ומה הסיבה האמיתית לשינוי. ראוי שנדע אלא אם יש כאן חשש להתחייבות עצמה לשיפור…

ישראל זיירמן, זכרון יעקב

30 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404 | 8 תגובות

ילדים זה רעיון לטור בעיתון

פוסט של ויטה קיירס
“יותר קבוע מזמני“

אני בת 30 וחודשיים ואין לי ילדים. לא רק שאין לי אותם, אני לא בטוחה שאני רוצה ליצור כאלה בשנים הקרובות. תל אביבים שעשו ילדים אחרי גיל 35 מרגיעים אותי ואומרים “למה את רצה, יש לך עוד זמן”, ומספרים לי היתרונות הרבים של הורות מאוחרת. לעומת זאת, הפריפריאלים בנפשם מביטים עלי בחצי זעזוע – חצי רחמים ורומזים בעדינות, “טיפולי הפריה זה לא משהו שאת רוצה לעבור. זה לא טבעי לגוף להתעבר אחרי שלושים”. לאור העובדה שביציות התחילו להתגלש מהחצוצרות שלי בגיל 12, והגוף חשב שזה טבעי כבר אז להיכנס להריון, לא הייתי סומכת עליו במיוחד בקבלת החלטות כל כך משמעותיות.

כשאני מנסה להבין למה כלבלב עושה לי את זה יותר מתינוק, אני מגיעה לשתי מסקנות. הראשונה והברורה מאליה, היא שהחיים שלי טובים מידי. אני ישנה בין שמונה לתשע שעות בלילה, יכולה לא לעשות שום דבר מתי שבא לי, יכולה לפתח את עצמי מבחינת עבודה וקריירה ולחשוב על תואר שני, המקרר שלי יכול להיות ריק שבוע וזה לא יפגע בכושר השרידות שלי, אני יכולה לפגוש את החברות שלי בכל יום ולא רק ב”יום היציאה היחיד של אמא”, השדיים שלי עדיין נהנים מתהילת האטרקטיביות של חוסר התועלת – במקום להיות בלוטות של מזון ורק השנה הייתי בשלוש חופשות בחו”ל (“הו כמה נפלא”!).

בחודשים האחרונים יש איזו יוזמה של השכבה שלי מהתיכון לנסות לערוך פגישת מחזור. לטובת הסיפור הזה נפתחה כמובן קבוצה בפייסבוק, שם נשים זרות בנות שלושים מעלות סטטוסים כמו “הו, איזה רעיון נפלא! זה זמן טוב להכיר גם בין הבעלים שלנו”. לתוך תמונת הפרופיל של חמישים פיקסלים, הצמודה למשפטי ה”כמה נפלא”, הן מצליחות לדחוף את עצמן, בני זוגם ושלושה ילדים, שלושה! מתי הספקתן לחיות?

הסיבה הנוספת שבגללה המחשבה על תינוק לא מעוררת בי תשוקות צרכניות לרכישת נעלי פורנרינה קטנות במיוחד, ולשמה התכנסנו כאן, היא בעלי הילדים עצמם. למרות החיבה הטבעית שלי לכנות, הורים צעירים היום לא מתביישים לספר, ואפילו להבליט, את הצדדים המדכאים של גידול ילדים. “אני אוהבת את הילדים שלי, ושמחה שהבאתי אותם לעולם אבל…”: החיים ברמת גן הם לא אותו דבר, אני לא זוכרת מתי ישנתי לילה אחד נורמלי, הם הרגו לי את הזוגיות, אחרי החיתולים והגנים – אין לנו כסף לכלום, אני לא אומרת שאני רוצה להרוג אותם, אבל לפעמים קצת כן, הגוף שלי בחיים לא יחזור להיות אותו דבר.

לפעמים, בשבתות, כשיפתח עוד ישן ואני כבר מתחילה להיות קצת רעבה (בכל זאת, כבר כמעט שתיים), אני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי “אני כל כך אוהבת אותו, אולי נגשים את אהבתנו באמצעות יצירת אדם”. שלוש שניות אחר כך המחשבה הזו מתחלפת ב: “אני כל כך אוהבת אותו, למה להרוס את זה עם אדם נוסף שיכנס למערכת היחסים הזו וימלא אותה בחרא ובכי ודרישות?”

***

היום, לא רק שההורים הצעירים כבר אינם חוששים להגיד את האמת, נראה שכל התרבות מעודדת אותם לכך. ולא רק בגלל שלשחק בתחרות התלונות זה כיף אשכנזי, אלא כי האמת היא השחור החדש. הדרך הטובה ביותר להצטייר אנושי ולהתבלט ולהתנגד לזיוף הסכריני של הטלוויזיה, הפרסום, הקולנוע ומשפטי ה”כולנו משפחה אחת גדולה” בתפוצת המייל בעבודה היא להגיד את האמת.

לואי סי קיי לא היה מיליונר אם לא היינו מואסים בפוליטיקלי קורקטיות ובשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו. רק בימים בהם המציאות ההורית מוצאת לאור באופן לגיטימי יכול קומיקאי לדבר על האופן בו הוא מנקה שאריות צואה מהוואגינה הקטנה של בתו כשהוא מחליף לה חיתול. האמיתות הללו היו קיימות גם מקודם, אבל סי קיי עטף את התובנות בהומור והפך אותן לנגישות כמעט לכולם. במילים אחרות, הוא תרם לאופנה, לא רק התפתח על רקע קיומה.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=nqRh9IToskA[/youtube]

בזירה המקומית, סביר להניח שדנה ספקטור לא היתה טאלנט של ידיעות אם היתה מספרת לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע על זוגיות והורות, ועמוס רולידר (“תגידו לילד שלכם, ‘מתוקי שלי, תוציא את היד המזוינת שלך מהשקע לפי שאני כורת לך אותך ועושה לך פיסטינג'”) לא היה אורח פאנלים קבוע אם הורים לא היו רוצים מידי פעם להתנקש בנושאי הגנים שלהם. אגב, את סופר נני אני לא מכניסה לקטגוריה הזו, כי מדובר שבהפקה שבוחרת באופן מכוון במשפחות שהיו צריכות לבחור מלכתחילה בהפלה.

***

יום שישי אחר הצהריים. אני שוכבת במיטה, חולה. מסביבי קליפות תפוזים, כוס תה, פתיתי טישו משומשים ומוסף סוף השבוע של הארץ. בעמוד 14 אני פוגשת את סייד קשוע, שבדרך כלל מצחיק אותי, בוחר גם הוא לשלוף שוב את האמת על הורות:

“זה כל כך קשה. ואם כבר סוף שנה ומסקנות, אז אל תביאו ילדים, ואם כבר החלטתם אז אחד, ואם כבר הסתבכתם אז תסתפקו בשניים. אבל תעשו לעצמכם טובה ואל, פשוט אל תעשו תינוק כשיש לכם ילד או ילדה מתבגרים בבית. המרדף אחר תינוק זוחל מצד אחד, וללכת מכות עם מניאק בחטיבה מצד שני, זה פשוט סיוט שלא ברא השטן”.

“והנה אני, עוד מעט בן 40”, הוא ממשיך, “את התוכניות לעתיד החלפתי בתוכניות למצוא כמה רגעי שינה. אם פעם שאפתי שיום אחד יהיה לי זמן לעסוק רק במה שמעניין אותי ובוער בקרבי, היום אני מייחל רק לכמה שעות שינה, ללילה אחד בו ארגיש שישנתי טוב. אוי אלוהים, מתי היתה הפעם האחרונה שלא התעוררתי בגלל ילד בוכה או קופץ על המיטה?”

אנחנו בתקופת בחירות, תקופה מצוינת להבטיח הבטחות לעתיד טוב יותר (וכפי הנראה לשכוח מהן כמאה ימים אחרי ה-23 בינואר). אני רוצה לפנות למחוקקים לעתיד ולזהיר אותם: אם לא תפעלו למניעת התפשטות האמת ביחס להורות – אנחנו נקלע לבעיה דמוגרפית חמורה בקרב חילונים ממרכז הארץ, וזו תהיה מכה קשה לכוח האלקטורלי של מצביעי השמאל.

***

אני רוצה ילדים ביולוגיים, ואם הייתי יכולה – הייתי עושה אותם בגיל חמישים או מבקשת מהודית נחמדה שתעשה לי אותם בגיל חמישים, אבל מאחר ופיזית זה לא כל כך אפשרי וכלכלית זה לא יתאפשר, אני מאוד מקווה בשבילי ובשביל הוריי שבשנים הקרובות יתחשק לי לעשות ילד כמו שבא לך פתאום לעשות פיפי, ששום דבר, לא משנה כמה כיפי הוא, לא יוכל לעצור את הדחף הזה. שארגיש שהטבע קורא לי ולא תהיה לי ברירה אלא לענות.

ויטה קיירס היא כתבת ynet מחשבים וכותבת הבלוג “יותר קבוע מזמני“. היא סיפרה כאן איך מסרה את האייפד של ג’וני לגנב בגליון ינואר 2012

29 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404 | 4 תגובות

פלינדרום אהוב: בוקר רקוב

הִלה שלג

צינה של בוקר. צינה של לילה. צינה של דיזנגוף. קר-לי-בך.

מוֹכר מבוגר מהמיציה שבין פינסקר לבוגרשוב, נִסה לעזור לפרוץ מכונית שננעלה מבפנים. אמר שהתמחה בזה. פעם הוא היה סוחט אנשים, היום הוא סוחט תפוזים.

חרוזים תמיד מחייבים לשטויות. במיץ עגבניות.

למה אומרים “מיץ תפוזים” ו”מיץ תפוחים” אבל לא “מיץ גזרים”? זה עמוק מדי?

אני אוהבת את הביטוי “תהומות הנשיה”, אבל הוא מטעה כי הוא נשמע סקסי, כמו ליפול לתוך מחשוף עמוק או לאורך שסע בשמלה, כשזה למעשה להאבד במחשכי השכחה.

פסיכדליה בכוס ספרייט.

הִלה שלג, המכוּנה גם Frozen May, היא קופירייטרית, מוזיקאית וטקסטולוגית מומחית, ולא ממש אוהבת לדבר על עצמה בגוף שלישי, אז כדאי להפסיק את זה כאן.

ארכיון המדור “קצה הקרחון” >>

27 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404, קצה הקרחון | תגובה אחת

החמאס מחרים כלי תקשורת ציוניים

פוסט של אורן פרסיקו
העין השביעית

מתן דרורי, עורך חדשות החוץ ב”מעריב”, חתום על ידיעה לפיה ארגון חמאס אסר על כתבים פלסטינים לסקר עבור כלי תקשורת ישראליים את הנעשה בעזה. דרורי מסביר כי בשל הודעת הארגון חדל העיתון ליצור קשר עם כתבו ברצועה, סמי עג’רמי. “סמי וקומץ חבריו שעובדים עם התקשורת הישראלית לא קיבלו כל הודעה רשמית מצד הרשויות”, כותב דרורי. “כמה מהם שביקשו בכל זאת לברר את העניין נענו שאם יצפצפו על ההוראה החדשה, הם עלולים להסתבך, ואף נרמז להם שיהיו מואשמים בשיתוף פעולה עם ישראל”.

“ההחלטה לקלוט דיווחים על הנעשה מכתב פלסטיני לא הייתה קלה”, מבהיר דרורי, “בייחוד בתקופות שבהן היו נפגעים מקרב חיילינו או בעורף הישראלי. היו בנו שחששו שהדיווחים של כתבנו ספואת כחלות, ומחליפו סמי עג’רמי, עלולים לגרום דה-מורליזציה בעורף, אפילו בצבא. היה חשש, ולא התביישנו בכך, משום שמעריב היה ועודו עיתון ציוני. אבל הגענו להכרה שבניגוד לצד השני, החברה הישראלית פתוחה וחסונה דייה גם להכיל את נקודת המבט של הצד השני”.

עמירה הס מספקת ב”הארץ” את לשון האיסור של חמאס: “הממשלה החליטה לאסור על שיתוף פעולה ועבודה עם כלי התקשורת הציוניים, בהיותם כלי תקשורת עוינים. האיסור חל על כל העיתונאים והכתבים הפלסטינים”. בעוד דרורי מדגיש כי ב”מעריב” לא פנו אתמול לעג’רמי, מחשש לסבך אותו, הס מביאה מדברי עביר איוב, שהחלה לאחרונה לדווח ל”הארץ” על הנעשה ברצועה. אולי סומכים במערכת העיתון על חמאס שלא יכניס את “הארץ” לקטגוריית כלי התקשורת הציוניים.

אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-27.12.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית

27 בדצמבר, 2012 | בנושאים: עיתונות ותקשורת | להגיב זה מגניב

להיות בן 22. להעתיק טור של יאיר לפיד. לפרסם אותו בפייסבוק. לחשוב שלא תיתפס.

“להיות בן 22“, פוסט-פייסבוק שניר ודנה פרסם ביום ראשון, חרך את הרשת – 3893 לייקים, 101 תגובות ו-1023 שיתופים, ואפילו זכה לפארודיה (“להיות בן 22 בשנות טפירים“) מהדף המוצלח ביותר באינטרנט אי פעם, “לחברים טפירים”.

טעימה מהפוסט של ודנה:

להיות אחרי הבגרויות, אחרי השחרור, אחרי הטיול בדרום אמריקה. להתחיל משפטים במילה ‘בברזיל’, ולדעת שהוריך, שפעם חשבת שיודעים הכל, מעולם לא עשו חצי מהדברים שאתה עשית . ולהגיד לעצמך לבדוק ב”פייסבוק” מה שלומה של ההיא, לראשונה בחייך, שיש אנשים שאתה אוהב ולעולם לא תפגוש עוד.

לגדל שיער עד הכתפיים אבל לדעת שזו הפעם האחרונה. לשבת בלילה עם ספר-הדרכה של האוניברסיטה ולשאול את עצמך מה זה בדיוק “אשכול קורסים”. להתלבט בין קולנוע לראיית חשבון ולחשוב שזו התלבטות הגיונית, לשבת בלילה עם חברים במרכז כמו בגיל חמש-עשרה ולהגיד “טרנטינו” כאילו שכל אחד יכול להיות טרנטינו. לדעת שיותר מדי אנשים לומדים משפטים ולשקול את זה בכל זאת.

אם זה נשמע לכם כמו טור של יאיר לפיד, זה רק כי ~~אתם מקנאים בכשרון נטול המאמץ שנשפך מהמקלדת של ודנה~~ זה באמת טור של לפיד, שפורסם בידיעות אחרונות ב-28.5.2010, ושוכתב קלות על ידי ודנה, שאפילו הכניס בו אזכור של מועדון האוקטופוס שהוא מיחצן.

היו גולשים שהזכירו זאת בתגובות. רובם נמחקו.

ודנה סירב לפנייתי להגיב בנושא.

ולפיד? נראה לי שהוא יהיה בסדר עם זה.

26 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404 | 2 תגובות

נפתלי בנט לא מוצא חייל עם כיפה – מגייס אחד בפוטושופ

פוסט של ג’וני זילבר

חוקי תעמולת הבחירות בישראל דומים קצת לשלטי “אסור לעשן” שתלויים מעל למאפרות בחדר מדרגות של בית חולים. זה באמת נשמע כמו רעיון טוב, אבל… והנה דוגמה. מכירים את החוק הזה שלפיו “לא ייעשה שימוש בתעמולת בחירות בצבא הגנה לישראל באופן העשוי ליצור רושם כי צבא ההגנה לישראל מזוהה עם מפלגה או עם רשימת מועמדים”? (תודה, תומר פרסיקו). אז הנה תמונה של ארבעה חיילי צה”ל יוצאים למסע – ממש כמו מפלגת “הבית היהודי” היוצאת לכבוש את ספסלי המליאה – ארבעתם אמיצים, ארבעתם חסרי מורא, אחד מהם אפילו דתי, אבל בעצם יש רק שלושה מהם:

הומ. הומ. מה קרה פה? כמו שחשף הגולש יואב רבינוביץ ביום א’, והגולש ג’ון בראון הביא לעיוננו מחדש היום, במפלגת הבית היהודי כל כך אוהבים את המדינה שהם לקחו חייל חובש כיפה, עולץ ושמח כאילו הוא בעיצומו של מופע מחווה ל”אוף שימחעס”, ופיטשפו אותו לתוך התמונה. התמונה היא תמונת סטוק – כלומר, תמונה למכירה שכולם יכולים לקנות, גם מי שאינם מפלגות דתיות. [עדכון 19:04] יוסי יוסיפון איתר את תמונת החייל חובש הכיפה. היא צולמה על ידי אותו צלם ועברה היפוך ראי לפני פיטשופה לתוך התמונה הקבוצתית. [\עדכון]

חיילים ישראלים במדבר הנגב, נלחמים בטרור (נשבע לכם, ככה קוראים לתמונה) (צילום: פבל ברנשטם)

הפוטושופ, לעומת זאת, חובבני ומעליב (תראו את המרפק הימני של החייל העולץ). אני לא אתפלא אם ברגע של הפתעה מפתיעה יתגלה שגם הכיפה מפוטשפת. [עדכון 19:04] היא לא. [\עדכון]

עידוק מוסיף מהמחשב ליד: “זה ממש כמו שלושת המוסקיטרים! כשאתה מגלה בסוף שיש רק שלושה ואחד מהם עם כיפה!”

[עדכון 17:47] ממפלגת הבית היהודי נמסר בתגובה: “כדי להמחיש דאגה לשיוויון בנטל, איחדנו שתי תמונות של חיילים לתמונה אחת”. יצויין כי בניגוד לנאמר בתגובה, מדובר ב#כשל.

[עדכון] קשבנו עמיר שיבי מוסר:

26 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

ישראל היום מציג מצרי כמטוס סורי שערק לירדן, חצי שנה אחרי שהטעות נחשפה

“חשיפה: מיג-21 הסורי, שערק בחודש יוני לירדן, הוכשר לשאת נשק כימי ואף לפעול ללא טייס”, מדווח היום יואב לימור ב”ישראל היום”. לכתבה מצורפת תמונה של מטוס עם הכיתוב “מיג סורי בירדן”. למעשה, מדובר במטוס חיל האוויר המצרי שצולם במצרים.

צלם בשם ראלף לאנט צילם את התמונה בשדה תעופה במצרים, ופרסם אותה באתר חובבי התערוכות האוויריות הבריטי “UK Airshow Review” ב-2010. התמונה נמסרה לסוכנות הידיעות הצרפתית AFP מסוכנות הידיעות הירדנית עמון ניוז, שקיבלה אותה מאקטיביסטים סורים. AFP הפיצה אותה ביוני השנה כתמונה של המטוס הסורי, והיא פורסמה אז בכלי תקשורת רבים בארץ ובחו”ל, כולל ב”ישראל היום”.

הטעות התגלתה למחרת. פטריק באז, מנהל צילום אזורי של המזרח התיכון וצפון אפריקה ב-AFP, מסר בתגובה לידיעה שלי בעין השביעית: “הרגנו את התמונה [נוהל שבו מפרסמים את התמונה כשעליה איקס אדום ומודיעים שאין להשתמש בה, ע”ק] ומחקנו אותה ממאגר המידע שלנו יום אחרי שהופצה. כל המנויים שלנו עודכנו. התנצלנו ואנחנו עדיין מתנצלים על הטעות”.

ישראל היום כנראה לא עדכן את מאגר התמונות שלו בתיקון הזה.

• תודה למיכאל גרוסברג על ההלשנה.

25 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

המלחמה על ראשי הפוליטיקאים: מי יככב בבאנרי הבחירות של אתרי החדשות?

פוסט של טל שניידר, הפלוג, הבלוג הפוליטי
ישורון תורג’מן, שאריות ברשת
ועידו קינן, חדר 404

מעקב אחרי באנרי הבחירות של אתרי החדשות הגדולים מאפשר הצצה לשיקולי העורכים, כמו גם לאירועים החדשותיים של מערכת הבחירות 2013, ואף למאבקים של מאחורי הקלעים.

לפני מספר חודשים, כאשר השר אלי ישי ואריה דרעי נאבקו על ראשות מפלגת ש”ס (מאבק שהוצג בתקשורת כרגע האיחוד הגדול), הוחלפו הבאנרים באתר מאקו, כפי שדווח בבלוג “שאריות ברשת”. ישי הוביל את הבאנר ראשון ודרעי השתלט על הלוקיישן החשוב הזה, למרות שאינו מוביל את רשימת המפלגה, כפי שהוגשה לוועדת הבחירות המרכזית.

זה קרה גם ב-nrg מעריב, מאוקטובר לדצמבר 2012:

הקוראים חדי העין ישימו לב שדמות נוספת נמחקה מן הבאנרים הפוליטיים – יו”ר האופוזיציה, שאול מופז, שנמחק בסקרים ובהתאם נמחק מן הכותרים המוצגים בראשי עמודי הבחירות.

הנה באנרי הבחירות של וואלה, אוקטובר ודצמבר 2012. האיש במרכז הבאנר הועלם.

במאקו החליטו לא להסתפק בשש מפלגות, והיום אפשר לראות שם 12 מתוך 34 המתמודדות. ארץ חדשה (שלא תופיע בוויינט) ועם שלם, הנמוכות עד אפסיות בסקרים, מיוצגת; קדימה של שאול מופז, שהופיעה בסוף אוקטובר, הועלמה בדצמבר.

מי עוד יכול להיות ממורמר? שר החוץ לשעבר, כמובן. בסוף אוקטובר, מיד אחרי שאביגדור ליברמן מיזג את ישראל ביתנו לתוך הליכוד, עוד היה לו ספוט משלו על הבאנרים של nrg מעריב ושל מאקו.

ועכשיו? ליברמן כבר לא בראש מפלגה שרצה עצמאית, אז הוא לא כאן.

ומי הילד החדש בשכונה? נפתלי בנט לא היה שווה את האינצ’ים שעל הבאנרים כל עוד ניצב מתחת לעשרה מנדטים. אבל בשבועיים האחרונים, הסקרים של מפלגת הבית היהודי עולים ובייבי-פייס בנט מתקדם למיצוב במקום טוב בבאנר.

באנר וויינט מסוף אוקטובר 2012 – איפה הילד? באנר וויינט מדצמבר 2012 – הנה הילד, קצת בצד, קצת מבויש.

אבל אל חשש, אצל וואלה בנט מתקדם למקום יותר טוב בתמונה מאוקטובר לדצמבר:

ומה לגבי יו”ר התנועה, ציפי לבני? למרות שהמפלגה שלה מדשדשת מתחת לעשרה מנדטים ולא מממש מתרוממת (בניגוד למה שהיא ציפתה), לבני מקבלת מאתרי החדשות הישראליים מקום של כבוד, במיקום מרכזי בכל הבאנרים של בחירות 2013.

לסיום, באנר הארץ, שונה מכל השאר, בתוספת אשת ראש הממשלה – ויחד עם זאת לא ממש מעודכן (ברק במרכז התמונה, לפיד ובנט חסרים):

זאב ינאי, יועץ תקשורת העוסק רבות בתחום הפוליטי – בפריימריז האחרונים עבד עם מיקי רוזנטל ממפלגת העבודה – אומר שאתרי החדשות מציבים את האייקונים שלדעתם מביאים להם הכי הרבה גולשים: “אני בטוח שהצבת האימג’ים האלה מלווה בלחצים של מאחורי הקלעים, כולל אפילו לחצים כלכליים מסוימים, שאם לא ימוקם הפרצוף, שעבורו עובד יועץ תקשורת, כספי פרסום ילכו למקום אחר. זה יכול להיות איומים מרומזים, אך שנוגעים לסכומים גבוהים. אמנם אמורה להיות חומה סינית בין מחלקה מערכתית לבין פרסום, אבל זה לא תמיד כך.”

למה חלק מן הדמויות המובילות את המפלגות לא נמצאות על הבאנר? איפה יעקב ליצמן, איברהים צרצור, אחמד טיבי וזהבה גלאון?
“אני חושב שחלק מן העורכים ומנהלי האתרים, חושבים שאולי חרדים לא נמצאים בתוך השיח שקיים באתר שלהם, מסיבות סוציולוגיות בסיסיות. הם לא תופסים אותם בתור מישהו שראוי לשים שם או כי דמותו לא מעניינת את הקוראים. הם חושבים אולי שחרדים אשכנזים לא קוראים את וויינט או את וואלה. באשר לגולשים ערבים, הרי הם כולם גולשים לאתרי החדשות בעברית כל הזמן, ועורכי האתרים בטח מודעים לכך, אז אני מניח שחלקם חושבים שעליהם לשחק בתוך המגרש של הקונצנזוס ושהם אולי יקבלו ריקושטים מהעלת פנים של ערבי בכותרת. הם לא רוצים לייצר משהו שאינו נעים לגולשים. לא שאני מצדיק חלילה את הגישה הזו, אבל זה מה שהם מניחים”.

יש לכם באנרים משלכם? צילומי מסך עם טרנדים של הבחירות? שלחו לנו וציינו מאיזה תאריך הצילומסך.

הפוסט מתפרסם במקביל בבלוגים הפלוג, הבלוג הפוליטי, שאריות ברשת וחדר 404

25 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404, פוליטיקה | להגיב זה מגניב

אבא עושה בושות בפייסבוק // אוהד עוזיאל חושף את האמת הסודית של ההורים: “ילד נורמלי זה דבר מעיק”

אוהד עוזיאל, מה מסתירים מאיתנו על הורות?
“מסתירים מאיתנו שזה נורא קשה ומבאס ומלוכלך ומתסכל. לא רק זה שמסתירים מאיתנו, יש המון ספרי שמסבירים לך איך להיות הורה יותר טוב, וכולם מיועדים לעורר בך רגשות אשמה. עבור כל אלה שמרגישים באסה ולא נעים, הוצאתי ספר, ‘100 Hidden Truths of Parenting’, שבעזרתו הם יוכלו להבין שהם לא לבד, שכל אחד שונא את הילדים שלו מדי פעם; ובעיקר לצחוק”.

איך הספר נולד?
“לפני שלוש שנים הילדים שלי היו חולים תקופה והייתי תקוע איתם בבית. התלוננתי עליהם בפייסבוק, והיתה לי עוד תלונה ועוד תלונה, עד שפתחתי אתר אינטרנט, hiddentruthsofparenting.com, ובסופו של דבר החלטתי להוציא את זה כספר. זה נולד מזה שגיליתי את הסוד של נשים, שלהתלונן זה דבר נהדר. כמות הבלוגים של נשים אמהות שמתלוננות היא פשוט אינסופית. החלטתי שאני מתחבר לצד הנשי שלי ואני חולק עם העולם את כאבי. מהר מאוד גיליתי שאני גבר טיפוסי שימכור את הנשמה של הילדים שלו בשביל פאנצ’ליין, וזה מה שעשיתי”.

איך אנשים מגיבים? אומרים לך שאתה אבא נוראי?
“דווקא להיפך. התגובות היו מאוד חמות ומחממות את הלב. אנשים גם התחילו לשלוח לי את האמיתות שלהם, הן מופיעות באתר ובדף הפייסבוק. חשבתי שזה שהיה לי כלב יכין אותי להורות. אבל כלבים מפסיקים להשתין על הרצפה באיזשהו שלב”.

בני כמה הילדים שלך?
“היום הגדול בן 6 והקטנה בת 4”.

הם מודעים לכך שהם גיבורים של ספר כזה?
“הם יודעים. התמונה על הכריכה זה הבן שלי. אני גם מתלונן עליהם בפניהם, אני לא חוסך מהם את התלונות שלי”.

תן תלונה מייצגת.
“‘ילדים חולים זה באסה’ זה הדבר הראשון שגיליתי. ועוד כמה:
אמת סודית של הורים #14: ילדים אוהבים לזרוק דברים לזבל. חפש שם כל מה שאתה לא מוצא – כמו המפתחות, הארנק או החיים שלך.
#13: עוגיות שנאפו על ידי ילדך הרכים באמת טעימות יותר. כלומר השוליים טעימים יותר, המרכז נוטה להיות גוש בצק לא אפוי.
#22: אף פעם אל תשאל את הילדים מה הם רוצים לארוחת ערב. הם משקרים.
#56: זה מדהים שילד שהרגע ניסה ללעוס חיפושית זבל, יסרב לגעת בנקניקיה החשודה שנגע בה חרדל.
#78: לפעמים אני שונא את הילדים שלי. הם כל הזמן נוגעים לי בצעצועים.
#87: כל פעילות שנעשית בלי הילדים היא רומנטית, וזה כולל לראות כדורגל”.

איזה ילד אתה היית?
“אני חושב שנורמלי. גם הילדים שלי נורמליים. אלא שילד נורמלי זה דבר מעיק”.

התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 21.12.2012

25 בדצמבר, 2012 | בנושאים: סמול טוק | תגובה אחת

לדף הבא →