ג’ואן ריברז כותבת מהקבר, דניס רודמן פוגש את דאע”ש

דניס רודמן לא איבד את הראש

קים ג’ונג און, שליט צפון קוריאה הנוכחי ובנו של המנהיג המנוח קים ג’ונג איל, שונא את אמריקה אבל אוהב את הכדורסל שלה. בפברואר שנה שעברה ניצלו אנשי מגזין וייס את העובדה הזאת ושלחו משלחת של עיתונאים וכדורסלנים מקבוצת הפעלולים הארלם גלובטרוטרז, וכן הכדורסלן דניס רודמן, לפגוש ולתעד את אנשי הדיקטטורה הגרעינית המבודדת.

לאור זאת, ההחלטה של רודמן לנסוע למזרח התיכון לפגוש את פעילי דאע”ש לא התקבלה בהפתעה גמורה. “אני יודע שרבים לא יבינו מה אני עושה, אבל זו ההחלטה שלי”, צוטט רודמן באתר נשיונל ריפורט. “אני חושב שאם רק אוכל לדבר עם המנהיגים של דאע”ש, הם יוכלו לראות מה שגוי בדרך שלהם. אני עוקב אחרי דאע”ש כבר חודשים. יש הרבה דברים שהם עושים שאינם קול”, אמר רודמן באנדרסטייטמנט לא אופייני. הדברים הלא-קוליים הללו כוללים טבח במוסלמים שאינם אדוקים מספיק לדעתם ועריפת ראשים של שבויים מערביים. “אני אגיד להם מה אני חושב ואולי הם ישנו את דרכיהם. אני חושב שכישורי הכדורסל שלי גם יעזרו הרבה”, המשיך רודמן. “חשבתי לעשות קעקוע דאע”ש מגניב כדי לגרום להם להבין שאני רציני”. הבעיה היא שהתנועה הרצחנית לא משחקת בכללים המקובלים, כמו לתת חסינות לעיתונאים כדי שיוכלו לסקר את פעילותה, לכן רבים הביעו חשש כי רודמן יחזור משם נמוך במעט מ-2.01 המטרים שלו.

לרודמן יש 99 פרובוקציות, אבל פגישה עם דאע”ש אינה אחת מהן. “הסיפור עלי והביקור אצל מנהיגי דאע”ש אינו נכון”, כתב רודמן בטוויטר. “איזה אתר מנסה להיות כמו The Onion, רק בלי הומור והשנינות”.

העיתונות העולמית ואומת הרשת נוטות ליפול בפח של אתרי חדשות סאטיריים, מהבצל (The Onion) הוותיק ועד לנשיונל ריפורט, שמפרסמים ידיעות מפוברקות כביקורת סאטירית על המצב או סתם בשביל הכיף. וברשת, שקרים עסיסיים על סלבריטאים מקיפים את העולם שלוש פעמים בזמן שהאמת עוד שורכת את שרוכי נעלי הכדורסל שלה.

ג’ואן ריברז לא פיברקה את מותה כדי לפרסם את האייפון החדש

באירוע ההשקה של אפל ב-9 בספטמבר הוכרזו שני דגמי סלולר חדשים, אייפון 6 ואייפון 6 פלוס, ובשבוע שעבר הם הגיעו לחנויות. באותו יום פורסם בדף הפייסבוק של הקומיקאית ג’ואן ריברז סטטוס שבו היא מספרת שתקנה את הטלפון החדש.

לצד תמונת אריזה של אייפון ישן יותר נכתב: “החיה הרעה מוחלפת באייפון 6 (לא השמן). את זה קיבלתי ב-2010, ואחרי ארבע שנים, התלונה היחידה שלי היא שהאפליקציות מעוצבות עבור מסכים גדולים יותר, והסוללה התחילה להתעייף. אף פעם לא היה לי קייס בשבילו, כי הוא הכי יפה בפני עצמו. הישג נפלא של עיצוב. מוצר נפלא”.

ההמלצה הזאת משונה: לא בגלל הפרגון של הקומיקאית העוקצנית, אלא כי היא פורסמה שבועיים אחרי מותה. הדיווח על הסטטוס לא מגיע מאתר סאטירי כמו הבצל, אלא מאתר הרכילות TMZ, ובניגוד לדיווח על רודמן, הוא אמיתי לגמרי.

מה קרה שם? זה כנראה הסיפור: בדפי פייסבוק אפשר לתזמן מראש סטטוסים לפרסום בתאריך עתידי. ריברז, או מי שמפעיל את הדף שלה, הכינו את הסטטוס, ככל הנראה במסגרת חוזה פרסום עם אפל, ותזמנו אותו לפרסום ביום הגעת הטלפונים לחנויות. בינתיים ריברז מתה, והסטטוס המתוזמן נשכח, וצץ בתאריך המיועד. הוא הוסר במהירות, לא לפני שגולשים הספיקו לעשות צילומסך שלו ולפרסם ברחבי הרשת. ב-TMZ סיכמו ברשעות אופיינית כי לא ניתן היה להשיג את תגובת סטיב ג’ובס (המייסד-השותף המנוח של אפל).

סיפור סלולרי נוסף נקשר במותה של ריברז, שטופלה על ידי רופאת גרון בשם ד”ר גוון קורובין, שמרבה לטפל במיתרי קול של סלבריטאים הוליוודיים. מקור שמקורב לחקירת מותה של ריברז סיפר ל-CNN שחברי צוות בקליניקה שבה טופלה סיפרו לחוקרים שקורובין הצטלמה איתה בסלפי בזמן שריברז היתה מורדמת. עובדים בקליניקה אמרו ששמעו את קורובין אומרת משהו כמו שריברז “תחשוב שזה מצחיק” או “תאהב את זה” בזמן שצילמה. עוד נטען כי קורובין ביצעה בה הליך רפואי שריברז לא אישרה, ושקורובין כלל לא מוסמכת רפואית לבצע. עו”ד מטעמה של קורובין מסר שהרופאה שומרת על סודיות רפואית ועל כן לא תגיב לטענות. מקורב לקורובין מסר ל-CNN שהיא “מכחישה קטגורית” שצילמה סלפי ושביצעה הליך רפואי אסור, ול-TMZ נמסר כי המקור של CNN “מפריח שקרים”.

הףאפנינג נמשך

עוד שערוריה שמערבת סלולריים ממשיכה להתפתח. בסוף החודש שעבר, האקרים פרסמו באתר הקהילות הפרוע 4Chan אוסף של תמונות עירום פרטיות של שחקניות וזמרות מפורסמות, שכונה The Fappening (משחק מילים על The Happening, ההתרחשות או האירוע, ו-FAP, אונומטופיאה לאוננות בסלנג אינטרנטי). כנראה שהתמונות צולמו בטלפונים סלולריים, ונגנבו על ידי פריצה לשירותי אחסון בענן, כאלו שמאפשרים לגבות קבצים ממחשבים וסלולריים בשרתים מרוחקים, ולגשת אליהם במקרה שהם לא זמינים או נמחקו מאותם מכשירים.

בין השאר הופצו תמונות שהוצגו ככאלו של השחקנית ג’ניפר לורנס (שדובר מטעמה מסר כי “זו הפרה בוטה של פרטיות. פנינו לרשויות, ונפעל משפטית נגד כל מי שיפרסם את התמונות הגנובות של ג’ניפר לורנס”), הדוגמנית בר רפאלי (שכתבה בטוויטר, “רק רציתי ליידע את מעריציי שהתמונות האלו שלי שהודלפו אינן שלי. זה מעשה לא חוקי, אנא אל תשתתפו”), השחקנית והזמרת אריאנה גרנדה (שצייצה בטוויטר: “התחת הקטן שלי הרבה יותר חמוד מזה”) והשחקנית קירסטן דאנסט (שצייצה בסרקזם “תודה אייקלאוד” – שמו של שירות אחסון הענן של אפל, שנחשד שפריצה אליו איפשרה את השגת התמונות – וצירפה אייקונים של משולש פיצה וערימת צואה מחייכת).

השבוע הופץ אוסף Fappening שני, ובו בין השאר תמונות עירום של הסלבריטאית קים קרדשיאן, השחקנית מרי קייט-אולסן ושחקנית הכדורגל הואופ סולו.

וכמו בפעם הקודמת, גם הפעם הגולשים צריכים לקבל החלטה מוסרית: האם יורידו את התמונות ויצפו בהן, כשהם פוגעים בצנעת הפרט של נשים שתמונותיהן האינטימיות נגנבו, רק כדי לספק את יצריהם, ורק כי אפשר.

ווינסלואו עושה את לד זפלין

סרטון לסיום: מייקל ווינסלואו, “איש עשרת אלפים האפקטים הקוליים”, המוכר לנו מסדרת סרטי “תרגיל לשוטרים מתחילים”, מבצע את Whole Lotta Love של לד זפלין.

התפרסם ב”מוטק’ה”, 22.9.2014

29 בספטמבר, 2014 | בנושאים: 404 | 3 תגובות

אזור פיקניק ליונים

עופר ברנשטיין מספר,

התמונות צולמו ב-2006, באחד מהרחובות הקטנים שיוצאים מכיוון תחנת הרכבת התחתית Elephant & castle לכיוון קמפוס אוניברסיטת South-Bank. בניין אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה נמצא ממש בסמוך, ובהתאמה כל האזור מלא בפאבים, מסעדות זולות ודירות להשכרה מלאות צעירים. מישהו ודאי חשב שזה יהיה משעשע להגדיר את פינת ההאכלה הבלתי רשמית ליונים, שממוקמת ליד מכולת (אם זכרוני אינו מטעני) כפינת הפיקניקים. הדבר אירוני במיוחד משום שבדיוק באותה התקופה החלו בכיכר טראפלגאר לחדש את עמוד נלסון, ובתוך כך שכרו חברה שתבריח את היונים משם.

29 בספטמבר, 2014 | בנושאים: עירוניה | להגיב זה מגניב

מד זווית ומחוגה – קנו עכשיו! // הבונים החופשיים בקמפיין ישראלי

אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית, ועוד פחות מכך לקמפיין פרסומי של הבונים החופשיים. אולם מודעה מפתיעה כזו פורסמה באחרונה והעלתה אל פני השטח את הארגון אפוף המסתורין. כראוי למודעה שמקדמת גוף ותיק ומוכר, ובהתאם למסורת החשאית שלו, המודעה לא מנסה למכור מוצר או שירות, אלא חושפת ולצרוב את המותג בתודעה. הוויז’ואל מורכב מטקסט לבן שבו מוצגים שמות של אח”מים של הבנייה החופשית, מוולפגנג אמדאוס מוצרט דרך רודיארד קיפלינג ועד יצחק רבין (שמנוכס כאן על ידי הארגון, אולי לראשונה באופן רשמי), על גבי רקע שחור, כשהמילים יוצרות את סמל התנועה, מחוגה ומד זווית שיוצרים ~~מעויין~~ דלתון ובמרכזו האות G, שפרשנויות מקשרות אותה למילה God (אלוהים) או גאומטריה. בתחתית המודעה מופיעה הסיסמה (באנגלית) “אנחנו לוקחים אנשים טובים ומשפרים אותם”.

בשולי המודעה יש פרטים ליצירת קשר עם מוטי צבירן, שמוגדר שם כ”הנשיא הגדול”. “באופן עקרוני, היום ברור לנו שלהיות מאחורי הקלעים בארגונים מסוג זה – עבר הזמן”, אומר צבירן על ההחלטה להסיט מעט את וילון הסודיות. “אנחנו כבר נמצאים היום בדור חדש, בתקופה חדשה, והשמירה הזאת [של החשאיות] היא על בסיס היסטורי מסורתי, היא היתה מאוד טובה לפני 100, 200 ו-300 שנה, אבל היא לא טובה היום. אם אנחנו שומרים על זה אנחנו גורמים לכך שיש רק חרושת של שמועות ואי ידע, וזה לא מה שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים שהנושא של המוסר, הצדק, אחווה ודברים דומים להם, יצאו החוצה אל הציבור ולא יישארו סגורים בתוך המערכת שלנו”.

צבירן היה סגן הנשיא הגדול ב”הלשכה הגדולה למדינת ישראל”, התפצל ממנה לפני שנתיים והקים את “הלשכה הגדולה החדשה ירושלים”. מוטי צבירן. צילום פרטי באדיבותו border= “אם הייתי נשאר הייתי מגיע להיות נשיא גדול. החלטתי שלא חשוב לי כל כך הנושא של נשיא גדול אלא תפיסת העולם וההתנהגות והדרך שלנו”, הוא אומר. “אני לא רוצה להיכנס לפרטים מסיבה מאוד פשוטה: רוב האחים שם הם עדיין אחים שלנו היום, אנחנו חברים. הקמתי שם מכללה ללימודים מסוניים [כלומר, של המייסונרי, ארגון הבונים החופשיים, ע”ק]. מישהו שם ביטל אותה כי הוא פחד, אבל זה רק היה הסימפטום, גילינו שיש הרבה בעיות בתחומים האלה. הלשכה הגדולה ותיקה, בת 60 שנה, והדרך שלה לא נראתה לנו. נראה לנו שיש עייפות חומר. אנחנו הבנו שאנחנו צריכים לעשות משהו אחר באווירה חדשה. בכל העולם התופעה הזאת קורית, כמעט בכל מדינה אם לא בכל המדינות, שיש בהן בונים חופשיים – עוזבים והולכים לדרך אחרת, כי מבינים שאנחנו לא יכולים להמשיך ולחיות ולהתנהג בלי שאנחנו פונים החוצה לציבור”.

צבירן מסביר שהבנייה החופשית קמה כהמשך לתנועת הנאורות של המאה ה-18 ומשלבת אלמנטים מהרנסנס, אולם התנועה התאבנה מאז. “הרבה לשכות גדולות בעולם הפסיקו לעסוק בנושא הזה ונשארו על המסלולים של הטקס וכבוד ודברים מסוג זה, וזה בסדר. אני פשוט קראתי הרבה חומר וכתבתי שלושה ספרים, וגיליתי שאנחנו לא מקיימים את הבנייה החופשית המהותית, ועשינו את הסוויץ’. זה חזרה אחורה עם הפנים קדימה”. לשם כך גייס את בעל משרד הפרסום ד’ה בריף, נמרוד ניר, ולא במקרה. “אני כבר 10 שנים בונה חופשי, סבא שלי ז”ל היה בונה חופשי, אצלי זה משהו שהוא מאוד שורשי וחזק”, מספר ניר. “ראש עיריית רמת גן זינגר, שעשיתי לו את הקמפיין ואנחנו עושים פעילות ביחד, פגשתי אותו כאח בלשכה שלי. אני מעורב בבונים החופשיים, האמת שאני טכנית חבר בשתי הלשכות, גם הישנה היותר וגם ביותר חדשנית. זה בהחלט משהו שאני גאה לקחת בו חלק”. בדף הפייסבוק שלו כתב ניר: “יש לי משרד פרסום אבל אני לעולם לא מעלה מודעות, קמפיינים ומהלכים שאנו עושים, כי זה לא נראה לי נכון. אבל כשמדובר בבריף לא מסחרי, למותג אינסופי בעומקיו, בין הוותיקים באנושות, הרשת החברתית הראשונה, ארגון שאני גאה להשתייך אליו כבר עשור כסבי לפניי – מותר לשבור את הטאבו”.

ניר מודה ש”כל הבניה החופשית נתפסת כנורא אנכרוניסטית, אני מוריד שם את הגיל הממוצע ל-80, הכל נורא דועך”. את צבירן הוא מכנה “בנאדם מאוד מדהים שם”, נמרוד ניר. צילום: רמי זרניגר שהלשכה שהקים היא “קונטרה לבונים החופשיים המסורתיים. בלשכה החדשה הוא מכניס הרבה יותר ליברליות, משלב גם נשים. יש רצון לייצר איזושהי רלוונטיות מחודשת לארגון הזה, וליצור עניין בקרב צעירים ויותר אינטלקטואליים.

ניכוס סלבריטאים הוא פרקטיקה מקובלת וממוסדת של חברות מסחריות. בבונים החופשיים, הסלבריטאים הם אנשי ממשל ורוח, והניכוס אמור להחמיא להם לא פחות משהוא מחמיא לארגון. “יש את השופט האמריקאי שפעם אמר, אני לא יודע להגדיר פורנוגרפיה אבל אני מזהה אותה כשאני רואה אותה”, אומר ניר. “להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה לא סודי להגיד מי היה בונה חופשי, גם אם לא מדברים יותר מדי על התוכן עצמו. ואז עלה הרעיון של לעשות את המודעה הזאת, שבעצם אומרת הכל בלי להגיד כלום. זה עזר לי להגדיר מחדש את הבונים החופשיים בתור סוג של בריינסטורם קבוצתי שמשתתפים בו חלק מהמוחות הגדולים בכל הזמנים”.

מה המטרה העיקרית של הקמפיין – מודעות, גיוס חברים חדשים או תרומות?
צבירן: “המטרה העיקרית זה לשפר את הסביבה החברתית שלנו, לא למשוך חברים. למשוך חברים זה מין תוצאה, לא בהכרח שתתקיים, אני מקווה. אבל הדבר המעשי והמשמעותי זה לקחת את הרעיונות שלנו ולהוביל אותם החוצה. לשפר את הציבור, לתת לחברה להיות יותר טובה. הדברים לדעתי הם גם תגובה על איזושהי ירידה ברמה ההתנהגותית החברתית שלנו בארץ. אני חש, ואני חושב שכולם חשים את זה ,שהמצב לא טוב, שיש אלימות והתנהגויות לא בריאות. היינו רוצים שבכביש יסעו אנשים שלווים ורגועים יותר, שאנשים לא יהרגו את נשותיהם, עוד ועוד דברים שכל אחד רוצה”.

למרות הבמה הספרותית הצנועה שנבחרה להשקת הקמפיין, הוא עורר עניין גדול, מעיד ניר: “אמרתי, נעשה את הטסטינג ב’הבא להבא’, אני רוצה לעלות ב’טיים אאוט’ והאמת שאני גם רוצה לעשות מודעה ב’הארץ’. כרגע, שתבין את הבעיה – שמתי את המייל שלי והטלפון של הנשיא ליצירת קשר, והבנאדם פשוט קורס, הם לא רגילים לזה. יש היענות מטורפת. עכשיו אנחנו רוצים להרחיב את הגבולות של הקמפיין עם מערך של אנשים שיוכלו לתת את הבקאופיס לכל הפניות שהתקבלו”.

לצד הקמפיין, הלשכה החדשה השיקה לפני מספר שבועות אתר אינטרנט חדש, שנראה עדכני הרבה יותר מהאתר דמוי גאוסיטיז של הלשכה הישנה (בסמליות שאולי היא מקרית, הלשכה הישנה יושבת בסיומת של ארגונים, freemasonry.org.il, בעוד החדשה אימצה דומיין עסקי, freemasons.co.il). באמצע השנה הבאה צפוי אירוע “אנשי השנה”, שבו הבונים החופשיים יעניקו אותות לאנשים מחוץ לארגון שתרמו “בתחומים שאנחנו מאמינים בהם”, בלשונו של צבירן.

כשהכניסו טבעונית לתוכנית “האח הגדול”, היא העלתה לסדר היום את נושא הטבעונות. יש סיכוי שנראה אח בונה בתוכנית ריאלטי?
“אני אהיה הוגן, אתה ראשון שהעלה את המחשבה הזאת. אני אהיה איתך עוד יותר הוגן, אני ורבים מאיתנו לא ראינו את התוכנית ולא יודעים מה קרה שם. הרעיון שלך הוא רעיון נחמד. מחר יש אסיפה כללית רבע שנתית שלנו, אני אעלה את הרעיון. לא חשבתי עליו”.

התפרסם במוסף הארץ, 19.9.2014

29 בספטמבר, 2014 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

תן לפקיד את הסיסמה לתעודה החכמה, הוא גם ככה לא יזכור אותה

תעודות הזהות החכמות, שהפיילוט להנפקתן החל ביולי 2013, אמורות לשמש בעתיד גם כאמצעי לחתימה אלקטרונית. בעלי תעודות כאלו יוכלו להחזיק בבית מסופון המחובר למחשב, להכניס לתוכו את התעודה, להקיש קוד סודי ולחתום אלקטרונית כדי לבצע פעולות שכיום מצריכות ביקור בסניפי משרדים ממשלתיים, חתימה בנוכחות נוטריון וכיוצא בזה.

עדו ברית הוציא באוקטובר 2013 תעודת זהות חכמה וביקש לקבל גם חתימה אלקטרונית, וזומן לקבלה בלשכת האוכלוסין בחיפה. לפי הנוהל, החתימה האלקטרונית נעולה לשימוש מרגע ייצור הכרטיס ועד שבעליה מזין סיסמאות למסופון בלשכה. את הסיסמאות הוא מקבל בלשכה במעטפה חתומה, שעליה נכתב: “סודי! אישי! מעטפה זו מכילה את סיסמאותיך הסודיות. בדוק את שלמות המעטפה בעת קבלתה. יש להחזיר מעטפה פגומה לנותן השירות”.

אלא שהמעטפה הגיעה לידיו של ברית פתוחה. “את המעטפה פתחה עובדת הלשכה ביוזמתה וללא אישורי”, סיפר ל”הארץ”, “והקריאה לי אותן בקול כדי שאזינן למסוף”. עד כאן: פתיחת מעטפה שמיועדת לאזרח על ידי פקידה בניגוד לתקנות ובלי אישורו, קריאת הסיסמאות שלו והקראתן בקול. הנחמה היחידה היא שתהליך ההנפקה לא התבצע בדלפק בחלל הפתוח אלא בחדר פרטי, כך שלפחות מבקרים אחרים בלשכה לא נחשפו לסיסמאות.

בנוהל “מנפיק ממשלתי לתעודות אימות” (פדף, עותק שמור) נכתב בבירור כי “בשלב מסירת התעודות על ידי נותן השירות בלשכות הרשות, כרטיס תעודת הזהות מוכנס לקורא כרטיסים מאובטח והתושב מקיש את הסיסמה הידועה רק לו, מבלי שעמדת המחשב תיחשף לסיסמה”.

דוברת רשות האוכלוסין, סבין חדד, מסרה בתגובה לפניית “הארץ”: “קיבלנו את פנייתך ונחליט עד מחר אם אנחנו מתכוונים להגיב לך או לא”. בהמשך הודיעה כי “הנושא ייבדק”.

אלא שהנושא כבר נבדק, בעקבות תלונה שהגיש ברית למשרד הפנים. “התהליך שעברתי היום, מעיד שהתהליך פרוץ, ויש לפחות עוד אדם אחד שיודע את הסיסמא לתעודתי (אם היה רוצה לזכור אותן). אפילו תהליך הנפקת כרטיס אשראי בבנק, וקבלת הססמא ע”י המשתמש בלבד בטוח ומוגן יותר”, כתב ברית. מנהלת מינהל האוכלוסין של לשכת חיפה, רות טרבילוב, הבהירה לו בתשובתה שנהלי אבטחת המידע הם המלצה בלבד מבחינתה: “מעטפת הקוד הסודי מגיעה סגורה ונפתחת רק בנוכחות בעל התעודה לאחר שנבדקה תקינותה. ע”מ לייעל ולזרז את תהליך המסירה המורכב, הפקידים מסייעים בתהליך וודאי שאינם זוכרים את כל הקודים שהוקלדו בזה אחר זה, תוך כדי תחלופה גבוהה של אנשים. יחד עם זאת, אני מקבלת בברכה את כל הערותיך ונפיק לקחים בהתאם”.

התפרסם ב”מוסף הארץ”, 25.10.2013

אחרי הקיפול: מכתב התלונה ומכתב התשובה.

להמשך קריאה

28 בספטמבר, 2014 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

סיבוב ב-Ello, רשת חברתית בלי פרסומות ועם הבטחה לפרטיות

“זה כאילו בקטע סטימפאנקי קצת, כאילו מישהו ניסה לדמיין איך היית נראית רשת חברתית אם היו ממציאים אותן בשנות החמישים או משהו כזה”, כתב פעיל הרשת שחר אבן-דר מאנדל בפרופיל ה-Ello שלו על החוויה הוויזואלית של הרשת החברתית הטרייה, שמתגאה שהיא לא דורשת הזדהות בשם אמיתי, לא מוכרת מידע על משתמשיה, לא מציגה פרסומות, לא מצנזרת פורנו ולא מתאימה לכל אחד.

לכתבה המלאה על אלו בוואלה טק >>

אלו מעוצבת במינימליסטיות בשחור-לבן-אפור, שקטה הרבה יותר מהרעש שמאפיין את פייסבוק. אפרופו רעש, את החברים באלו אפשר למיין לאחת משתי קטגוריות – “חברים” ו”רעש”, שמשמשות את המשתמש לבחור בכל רגע נתון אם הוא רוצה לראות בפיד את התכנים של חבריו או את ה”רעש”, הפרדה שלא קיימת בפייסבוק.

הפונקציונליות באלו מינימלית כמו העיצוב. אין דפי עסק, אין אירועים, אין קבוצות – רק משתמשים וסטטוסים. לצד כל משתמש אפשר לראות אחרי מי הוא עוקב ומי עוקב אחריו, טרמינולוגיה דומה לזו של טוויטר, ופחות מחייבת מה”חברים” של פייסבוק. כמו כן אפשר לראות כמה פוסטים הוא פרסם.

אלו מאפשרת להעלות סטטוסים טקסטואליים, ובניגוד לפייסבוק, מתירה גם עיצוב מינימלי – הדגשה (bold), אותיות נטויות (italics) והייפרלינקים. אפשר לערוך סטטוסים לאחר פרסומם. אלו מאפשרת לפרסם בסטטוסים תמונות, כולל גיפים מונפשים, ולא משטחת אותם לפריים בודד ונטול תנועה כמו שפייסבוק עושה. אלו לא מאמבדת תצוגה מקדימה של לינקים כמו פייסבוק, אלא מציגה אותם במלוא ה-URL והופכת אותם לקליקים. בתחתית כל סטטוס נכתב מתי הוא פורסם, כמה אנשים ראו אותו (בפייסבוק רק בעלי דפים יכולים לדעת כמה אנשים ראו סטטוס בדף) וכמה הגיבו.

היחס לתגובות באלו שונה מזה שבפייסבוק. באלו התגובות סגורות כברירת מחדל, וכדי לצפות בהן צריך להקליק על האייקון מתחת לסטטוס, בעוד שבפייסבוק התגובות על פי רוב פתוחות ומוצגות בפיד עצמו. בעוד פייסבוק מאפשרת לפרסם תמונות בתגובות, התגובות באלו טקסטואליות בלבד. בפייסבוק אפשר לתת לינק ישיר לתגובה מסויימת. באלו לא. אלו מאפשרת לסגור את התגובות כך שאיש לא יכול להגיב – אולם הדבר חל על כל הפרופיל, ולא על סטטוסים ספציפיים. בפייסבוק אפשר למנוע באופן גורף תגובות של מי שאינם חברים של המשתמש, אולם אין אפשרות למנוע תגובות לחלוטין.

ועוד משהו משמעותי: באלו אין לייק. שיטת האינטראקציה העצלה והמינימליסטית, שמאפשרת לסמן סטטוס או תגובה כמעניינים בלי להוסיף תוכן לסימון, לא קיימת. אם אתם רוצים לספר למשתמש שאתם אוהבים את הסטטוס שלו, תצטרכו לפרסם תגובה.

מבחינת פרטיות, משתמשי אלו יכולים לבחור אם הפרופיל שלהם יוצג לכל גולש, או רק לחברים באלו. הסטטוסים כפופים לאותה חוקיות, ואין אפשרויות מתקדמות, כמו בפייסבוק, של הגבלת צפייה לכל סטטוס בנפרד. בקיצור, אלו לא באמת מספקת פרטיות למשתמשיה. כל מי שירצה יוכל להצטרף לרשת, לאסוף מידע על המשתמשים ולעשות בו שימוש, וכל זה בלי לשלם לאלו, שנראה שמפסידה מכל הכיוונים.

באלו מבהירים שבעתיד יוכנסו פיצ’רים נוספים, ובהם פיצ’רי פרטיות. המשתמשים יידרשו לשלם עבור שימוש בפיצ’רים הללו, כלומר מודל ףרימיום (freemium) – שירות בסיסי בחינם ושירותי פרימיום בתשלום. אחד ממייסדי אלו, טוד ברגר, הסביר בראיון לגרדיאן: “לפרטיות יש מחיר, ולחלק מפיצ’רי הפרטיות המתקדמים שלנו תהיה תווית מחיר”.

28 בספטמבר, 2014 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

רואה, רחוק // חנות המשקפיים שמגיעה למוגבלי תנועה הביתה

אנשים מוגבלי ניידות מתקשים להגיע לחנויות אופטיקה. טל טפר מגיעה עד הבית לעשות להם משקפיים

מה את עושה?
“אני אופטומטריסטית ואני מפעילה שירות שנקרא ‘אופטיקה עד הבית‘, שנותן פתרון לכל מי שצריך משקפיים ולא יכול לצאת מהבית. זה כולל אנשים סיעודיים, שנמצאים בכסא גלגלים, או בקומה גבוהה ולא יכולים לצאת מהבית, אנשים במחלקות סיעודיות, אנשים מונשמים כמו חולים בניוון שרירים או שתלויים בבלון חמצן. כמעט כל האנשים האלו צריכים משקפיים כדי לתפקד ביום יום, גם כדי להעביר את הזמן שאצלהם הוא מצרך אינסופי. אם אני יכולה לעזור להם לקרוא ולראות טלוויזיה, עשיתי הרבה מאוד בשבילם”.

איך התחיל השירות?
“עבדתי בחנות, ועזבתי כי רציתי להקדיש את כל הזמן שלי רק לעסק הזה, של השירות עד הבית. טל טפר. צילום: שירה וייס סבתא שלי היתה בכסא כלגלים במחלקה סיעודית, ואמרו לה שהיא צריכה ללכת לחנות לעשות בדיקת ראייה אצל אופטומטריסט, ולהביא אותה לחנות זה היה קריעת ים סוף – היינו צריכים אמבולנס ואח שילווה אותה, ולעבור מכסא הגלגלים לכסא הבדיקה, זה מאוד קשה לאנשים במצב הזה. צריך גם לזכור שמשקפיים זה לא כיסא שאתה קונה ושולחים לך הביתה – אחרי שהם מוכנים צריך לבדוק שהם מתאימים ויושבים טוב על הפנים. אז עלה לי הרעיון שזה שירות ממש חיוני, וחשוב מאוד שהוא יהיה נגיש לכולם”.

התעריף שלך גבוה יותר?
“אני עובדת עם אותם מחירונים שעובדים בחנויות. המחיר כולל את הבדיקה, המשקפיים ועוד ביקור למסירת המשקפיים ולבדיקה שהכל בסדר, וגם יש אחריות לשנה עד הבית. ההבדל היחיד הוא שאני כן מחייבת על בדיקה אם לא מזמינים משקפיים, כי אני מקדישה זמן ומעבירה ציוד, אני בעצם מביאה את כל החנות הביתה”.

מלבד מוגבלים בניידות, יש לך לקוחות נוספים?
“כן. יש כאלה ששונאים ללכת לחנויות ויש כאלה שעסוקים. אז לפעמים אני עושה בדיקה במשרד, למשל של עורכי דין”.

איזה לקוח זכור לך במיוחד?
“היה לי מקרה שהזמינו אותי למושב מרוחק בערב חורפי בצורה בהולה. התברר שזו משפחה שרצתה שהאמא, שהיתה חולת סרטן וימיה היו ספורים, תצליח לראות את כל המשפחה לפני שהיא הולכת לעולמה. היו לה משקפיים שבהם היא לא הצליחה לראות בכלל. היא הספיקה להשתמש במשקפיים החדשים במשך שבוע, ואז נפטרה. אחרי השבעה הבן התקשר להודות לי על זה שלפחות בימיה האחרונים היא הצליחה לראות את הילדים והנכדים. זה מקרה קיצוני שהם לא חסכו. בדרך כלל אני נתקלת במקרים הפוכים, כשמדובר בחולים סופניים, או שחוסכים בכלל על משקפיים ולא עושים, או שמבקשים את הכי זול, כי יודעים שזה לא להרבה זמן. פה היה הפוך – רצו את הכי טוב, הכי יקר והכי מהר”.

התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 30.8.2013

24 בספטמבר, 2014 | בנושאים: סמול טוק | להגיב זה מגניב

50 דייטים, 50 ימים, 50 מדינות: מארי סטוארט נואל יצאה למסע דייטים באמריקה

לפעמים המזל רודף אחריך. לעתים הוא רודף אותך. “רגע לפני שהייתי צריכה לצאת גירדתי את כרטיס ההגרלה, ולא זכיתי. שניות אחרי הגירוד, הטלפון שלי, שהיה מונח על קופסה, נפל. ריסקתי את מסך האייפון שלי ולא יכולתי אפילו להרים אותו מהרצפה. הדבר המצחיק הוא שבדיוק החלפתי אייפון לפני חמישה שבועות, אחרי שהקודם פשוט לא נדלק. התחרפנתי ורציתי לבכות, כמובן, אבל לא היו לי דמעות. הרמתי את התינוקת הפצועה שלי וליטפתי אותה. למזלי, חבר שבדיוק קנה אייפון חדש רצה למכור את המכשיר הישן שלו. התקשרתי אליו ושילמתי 350 דולר על האייפון המשומש קלות שלו”.

זה מה שקרה למארי סטוארט נואל ממש לפני הדייט שלה, הראשון מתוך חמישים שהיא החליטה לעשות ב-50 ימים ב-50 המדינות של ארה”ב. כשהיא לא במרתונים משוגעים כאלה, נואל, רווקה אמריקאית בת 27, היא מו”ל ועורכת מגזין הכרויות לפנויים-פנויות. תגידי, אבא שלך סנדלר? “מערכת היחסים הרצינית האחרונה שלי הסתיימה בקיץ 2008”, מספרת נואל בראיון אימייל לאונלייף. “הכרתי את האקס שלי שנים רבות לפני שהתחלנו לצאת. הזוגיות שלנו נגמרה זמן קצר אחרי שהוא חזר הביתה מתקופת השירות השנייה שלו בכוויית”.

“בתור המו”לית של Massachusetts’ Singles Magazine, אני כל הזמן מבקשת מגברים ונשים רווקים להציג את עצמם במגזין”, כתבה בפוסט הפתיחה של בלוג המסע שלה, Marie Dates America*. “רווקה אחת שאלה אותי, ‘מארי, את סינגלית?’ באופן טבעי, התשובה שלי היתה ‘כן’, כי אין לי זמן לדייטים, אני מפוקסת על בניית ההוצאה לאור, בני זוג רציניים ומערכות יחסים יבואו מאוחר יותר. ואז היא שאלה, ‘למה שלא תציגי את עצמך במגזין שלך כדי למצוא דייט?’ ידעתי שרבים תהו לגבי זה, אבל רק הגברת הזאת העלתה בפני את השאלה. פלטתי אוויר ואמרתי ‘אני המו”ל, אני צריכה לשמור על מקצועיות’. היא בחנה את פניי ולא נראתה משוכנעת. בהמשך היום חשבתי על התשובה שלי והבנתי שהיא היתה רציונלית. ואז זה עלה: אני יכולה להציג את עצמי לא באופן מקומי, אלא לאומי. מה אם אני אחפש את הנפש התאומה שלי, נסיך החלומות או איך שתרצו לקרוא לו, ברחבי אמריקה? הגיתי את התוכנית לטייל בכל חמישים המדינות בחמישים ימים בחיפוש אחרי האחד”.

המרתון כלל נסיעות ארוכות במכוניתה בין המדינות, מנוחה במלון מקומי, יציאה לדייט, חזרה והתחברות לאינטרנט – לא תמיד משימה פשוטה – כדי לפרסם פוסט על כל אחד ואחד מהדייטים, שכלל התרשמות מהמדינה, מהבילוי ומהבחור. נואל שמרה על פרטיותם של הדייטים, כינתה אותם בשמות פרטיים ולא כללה אותם בצילומים שהעלתה לבלוג, אף כי תיעדה את הבתים של חלק מהם. קשה לדמיין פרויקט כזה בלי בלוג שמלווה אותו, אבל במקרה של נואל הוא לא נחל הצלחה גדולה. קוראים מעטים שלחו לה תגובות באימיל, וטוקבקים כמעט ולא היו. נכון יותר היה להשתמש ברשת חברתית, עם עדכוני סטטוסים שוטפים, פוסטים יומיים, תמונות ועדכוני מיקום ביישומים כמו פורסקוור. נואל, שכמו”ל של מגזין מודפס מאמינה בפרינט, השתמשה בבלוג בין השאר כטיוטה ראשונה לספר שהיא כותבת על המסע.

הדייט הראשון (ג’ון, ניו המפשיר) דווקא היה מוצלח. אחר כך היא נסעה 515 ק”מ בארבע שעות כדי לפגוש את הדייט השני (אדם, ורמונט) – “אדם הוא גבוה ([1.98 מטר]), מאוד נאה ובעל תשוקה לעתיקות. לאדם ולי לא היה דבר במשותף. אומרים שהפכים נמשכים, אבל לא אנחנו. […] חלקתי לו כמה מחמאות, אבל הוא לא החמיא בחזרה. […] למדתי הרבה עליו ועל אהבתו לוורמונט”. שש שעות נסיעה אחר כך היא היתה במיין, כשהדייט המיועד ביטל מבעוד מועד, נכנסה לאתרי הכרויות ומצאה שישה פוטנציאליים שעם שניים מהם קבעה להיפגש. שניהם ביטלו, אחד ממש שתי דקות אחרי שהם קבעו. ארבעת האחרים היו עסוקים. היא התקשרה לקבל תמיכה ממאמנת הדייטים שלה, קארן באייר, ואז הלכה להום דיפו, צדה בחור (קני) שרכש צבע לדירה, דיברה איתו רבע שעה, החליפה איתו טלפונים ונסעה לעיירה סמוכה, שם פגשה את דייט מספר שלוש השני (קים).

המזל לא האיר לה פנים גם בלאס וגאס, העיר שמתפרנסת מהאמונה הכוזבת במזל. לא פחות מחמישה גברים ביטלו איתה את הדייט ה-26 כשהודיעה שלא יהיה סקס. השישי היה סנדי, מרי סטוארט נואל. צילום באדיבותה שחקן פוקר מקצועי שניסה להשכיב אותה ופניו לא הסגירו את העובדה שיש לו בת זוג וילד, אבל התמונה שלהם על הסלולרי שלו כן. הוא הסביר שהם ביחסים פתוחים, אבל נואל לא שמרה על פרצוף פוקר והוא התחפף.

“רבים מהגברים שביטלו את הדייטים איתי בזמן שהייתי בדרכים הרגישו שלצאת איתי לדייט יהיה בזבוז זמן”, היא מספרת לי. אולי כי לא היתה לה שום כוונה לשכב איתם. “אני אשת מקצוע שיוצאת לבליץ דייטים. אני לא כוכבת פורנו. אם זו היתה התוכנית שלי, הייתי מתקשרת לוויויד אנטרטיימנט [חברת ההפקות הגדולה בעולם לסרטי פורנו] וקוראת למסע שלי ‘מארי עושה את אמריקה’ או ‘מארי דופקת את אמריקה’ והשם שהכי אהבתי, ‘מארי יורדת לאמריקה'”, כתבה בשעשוע מהול בכעס. בראיון היא אמרה ש”אני חושדת שזה בגלל שרובם פשוט חיפשו סקס ולא לקחו את מסע הדייטים שלי ברצינות”.

אבל היא התחילה. סקס או לא סקס, כמה רציני יכול להיות דייט קלקר חד-פעמי שנלגם תוך כדי ריצת מרתון של אישה שמעידה על עצמה ש”הייתי בכל כך הרבה דייטים ראשונים שזכיתי לכינוי ‘דייטרית סדרתית'”? “בממוצע, סינגל – גבר או אישה – יצא למאה דייטים לפני שיתחתן. במקרה שלי, אני משוכנעת שאני אצא להרבה יותר ממאה דייטים לפני שאתחתן”, כתבה בבלוג. “אני אוהבת דייטינג סדרתי כי תמיד יש לי מישהו חדש לצאת איתו לדייט. […] מאחר שכבר יצאתי ללמעלה מחמישים דייטים בדייטינג סדרתי, אני בטוחה שאחרי שאצא לדייטים עם חמישים גברים מרחבי אמריקה, אני אמצא את בעלי”.

“למרות שמטרת המסע שלי היתה לצאת לדייטים בכל 50 המדינות, באמת חיפשתי להצליח ליצור חיבור עם מישהו”, היא מתגוננת. “פגשתי ארבעה אנשים שהבטחתי להם דייט שני. עד עכשיו יצאתי לדייט שני עם שניים מהם, ואני מצפה לפגוש את השניים האחרים”. אבל כשמנהלת הייצור במפעל הבשר של הדייטינג טעמה מהסחורה שלה, “בכנות, זה עשה אותי צינית. אני חושבת שאנשים רבים מפגינים קוצר ראייה והופכים את הדייטינג למסובך יותר ממה שהוא באמת. דייטינג צריך להיות כיף ובלי לחץ. לרוב האנשים יש יותר מדי ציפיות מדייט ראשון, או שהם כל כך ממוקדים באג’נדה שלהם, שהם הופכים את הדייטינג לדבר קשה. המטרה של דייט ראשון היא להכיר את האדם שיוצאים איתו וליהנות. פשוט למדי, אבל רבים לא עושים את זה כמו שצריך”.

הדייט החמישים (פיטר, הוואי) היה בסדר. ארוחה מוצלחת, טיול על החוף, חילוקי דעות אמנותיים (היא רצתה ללכת לקריוקי, הוא רצה ללכת להופעה) ופרידה ב-21:30 כשהיא לא הצליחה להחזיק את העיניים פקוחות. המסע הסתיים: 40 יום במקום ה-50 שתוכננו, 17570 ק”מ בדרכים (לא כולל טיסות), שריטה בדלת מעמוד, כתם דם של ציפור שהתאבדה בסמליות על השמשה הקדמית, גוף כואב מהנסיעות הארוכות ועלייה במשקל של קילו וקצת. “מגיע לך יחס מיוחד החודש”, הכריזה עוגיית מזל בדייט ה-17 (סם, איווה), “תהני מהקינוח”.

ביום הראשון למסע קנתה נואל שני כרטיסי הגרלה של 2$, אחד לגירוד לפני הדייט הראשון ואחד לגירוד אחרי הדייט האחרון. “בדרך כלל אני לא מהמרת, אבל אני מניחה שדייטים עם 50 גברים מ-50 מדינות זה סוג של הימור”, הסבירה. כמה ימים אחרי הדייט האחרון, כשהיא רווקה כמו ביום שגירדה את הראשון, שלפה נואל את השני, גירדה וזכתה ב-4$, בדיוק הסכום ששילמה על שני הכרטיסים. לפעמים המזל מפגין חוש הומור משונה.

* הבלוג של נואל הוסר מהרשת, כל הלינקים שבורים :/

אחרי הקיפול: גלם הראיון המלא באנגלית.

התפרסם באתר “אונלייף”, 7.10.2010

להמשך קריאה

23 בספטמבר, 2014 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

“הסגנון שלי הוא פחות פאנצ’ים מצחיקים, בלי גסויות, רק תיעוד” // יוצרשת

עידו קינן

“מאז שהתחלתי להוסיף בצל ירוק למנה חמה אני לא מזמינה יותר ג’ירף”, כתבה נונימייד בטוויטר בספטמבר 2012, ואז שתקה שנה ושישה ימים, וחזרה לספר על ספרה, “שולחן שולחן שולחן שולחן“, ספר שמורכב מסטטוסי הטוויטר שלה, בעימוד שירי.

נונימייד, ובשמה הארצי נועה סיון, היא מעצבת גרפית ואינפוגרפיקאית בת 34, שבילדותה עברה בין בסיסי חיל האוויר, בגיל 16 עברה לתל אביב ולפני תשעה חודשים עברה לספרד. היא הצטרפה לטוויטר ב-2010 בהמלצת חבר, ובראיון לפירמה היא מספרת: “בהתחלה לא ידעתי מה לכתוב, כל מה שרציתי זה למצוא חן בעיני אנשים. היו לי כמה פאנצ’ים מצחיקים וזה הספיק לתקופה מסוימת, אבל לא הרבה מעבר לכך. אחרי כמה חודשים התחלתי לכתוב משפטים קצרים על פתקים וניירות זמינים. אחד-שניים ליום, לפעמים עשרה. הכתיבה הזו היתה שונה מכל מה שכתבתי עד אז. החומר היה אוטוביוגרפי, לפעמים עם עוקץ סוריאליסטי. למשל ‘זולה קבועה בבניאס’:

מעולם לא היתה לי
זולה קבועה בבניאס
ואף פעם לא ידעתי
להכין שקשוקה על הגזיה
אבל לשכב עם מישהו
כי לא נעים להגיד לא –
זה כן.”

בסטטוסים שלה, שנשארו פתוחים לקוראים גם אחרי פרישתה, היא מרבה לעסוק בארס-פואטיקה של טוויטר, ובפרט במטא-מטאפורות, כמו בשיר “הטחב הרגיל”:

יום אחד אתה נכנס הביתה
ויש שם ריח של זבל
ואתה בודק את הפח
ואת הכיור ואת סמרטוט הרצפה
ואת הטחב הרגיל ואת חצר הבנין
וכלום. שום מטאפורה

“העניין עם המטפורות גם התפתח מעצמו”, היא אומרת. שער הספר "שולחן שולחן שולחן שולחן" של נועה סיון “באופן כללי התמקדתי בקציר של רגעים, אבל זה לא תמיד היה אפשרי. לרוב לא קרה כלום ומצאתי את עצמי יושבת בבית או בעבודה, ובוהה בקומקום חשמלי או בקיר עם טחב. לא התכוונתי לכתוב מטא-מטפורי, כפי שאתה מכנה זאת. פשוט בעיני השימוש במטפורות כבר היה נראה כמו פארודיה על כאלו”.

הסטטוסים הצטברו והועברו לחשבון חדש ונמוך פרופיל. “אלא שאז התחיל קיץ 2011 ואיתו מהפכת האוהלים. כל האווירה החדשה והשינויים שעמדו לקרות גרמו לי להתגעגע לקהילה של הטוויטר. יש שם אנשים נהדרים שהפכו לחברים במציאות. הם עוזרים אחד לשני, הם מעשירים את הידע שלך, הם מרגשים. אז חזרתי ליוזר הישן, נונימייד, והמשכתי עם הסגנון שלי – פחות פאנצ’ים מצחיקים, בלי גסויות, רק תיעוד”. לפני שנה, כאמור, עזבה את טוויטר – “לא יכולתי להיות שם בלי לתת ולקבל יחס אישי, כבוד הדדי ואינטימיות יחסית – עד כמה שמאפשר המדיום”. ביום העזיבה החלה לאסוף את מיטב הציוצים שלה, “שתהיה לי אפשרות לעבור עליהם או להראות אותם לחברים מבלי להיכנס לטוויטר. ערכתי את הספר במשך כל הזמן הזה, אבל פחדתי להוציא אותו תחת השם האמיתי שלי. חששתי שאכאיב למשפחה שלי, לאנשים הקרובים אלי. אבל לא היה שום רגע שבו רציתי להפסיק”.

דוכן פורפרות

פקח אחד עצר ערבי
שעמד עם דוכן פורפרות ברחוב
ואחרי תשאול ואזיקים
בחן פורפרה אחת, ואמר:
מי קונה את הזבל הזה?
והמוכר אמר:
אנא עארף, היבסטרים

נתניה על הים

המדביר אמר
שלא בריא בתל אביב
עם כל הפיח הזה
הוא גר בנתניה על הים
עוד תשעים ושמונה הדברות הנכס שלו
הוא נכנס לרסס ויוצא משתעל
יש לו מסכה
אבל הוא לא אוהב אותה

אלימות כבושה

בזולה של הנרגילות
ישבו כמה גברים
ועישנו בשקט
עד שרזה אחד סינן:
זיבי אני מרים דוד שמש מחר לבד
ופמפם את הנרגילה
באלימות הכבושה של השכירים

פאקינג תל אביב

ליד העבודה עצר אותי איש עם תוכי
וביקש עשרה שקלים בלי סיבה
אז נתתי ושאלתי אם התוכי מדבר
והאיש אמר: למה, היית נותנת יותר?
והתוכי מלמל: פאקינג תל אביב

קצין תלונות הציבור

מחוץ לתחנה עמד קצין תלונות הציבור
ועישן עם שוטרת יפה
גם אבא שלו היה קת”צ
התלוננה הרבה אמא שלך? צחקה
והוא דרך על בדל הסיגריה
ואמר: לא, שום מילה

התפרסם בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון 10.2013 של מוסף פירמה של גלובס

23 בספטמבר, 2014 | בנושאים: יוצרשת | להגיב זה מגניב

הצגה מוקלטת בין חיות מתות // סמול טוק

מיכל ואעקנין תיקח אתכם לביקור לא־שגרתי במוזיאון מלא פוחלצי חיות

קחי אותי לסיור במוזיאון.
“אז ניפגש בלילה, בחושך. אני אפתח לך את שער החומה שמקיפה את המוזיאון ואזמין אותך להיכנס. בפנים תוכל לראות לב בפורמלין, דוב, לביאה, פינגווין, שלד ואם תהיה ילד טוב אראה לך גם את העגל הדו ראשי. אל תפחד, אני אתן לך פנס שתראה את הדרך ואני לא אעזוב אותך לרגע. מיכל ואעקנין. צילום: יאיר מיוחס רק שאני לא באמת אהיה שם, אתה תהיה לגמרי לבד. זה מה שקורה ב”ההיפך מחי”, מופע לצופה יחיד במוזיאון הטבע בירושלים. הקהל נכנס אחד-אחד, מצויד בפנס, מכשיר mp3 ואזניות. דרך האזניות הוא פוגש את המדריכה שמלווה אותו בסיור, מובילה אותו בין החדרים ומלמדת אותו על הטבע, או לפחות איך שהיא רואה את הטבע. את המופע הזה יצרתי עם שותפתי אילנית בן יעקב, בהפקת תיאטרון הזירה הבין תחומית ובמסגרת פסטיבל ‘בבית’ של עונת התרבות בירושלים”.

מה אנשים אומרים לך על החוויה שעברו?
“‘אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה הרגשתי כל כך חיה’. זה משהו שמישהי אמרה לי ברגע שסיימה את הסיור וזו תגובה שחוזרת על עצמה בווריאציות שונות. חלק משקשקים מפחד, חלק משוטטים בין החיות המתות כאילו הם בסלון שלהם, אבל כמעט כולם מגדירים את זה כחוויה ולא כהצגה או עבודת סאונד, ואז אני יודעת שהצלחנו”.

בניגוד להצגה רגילה, כאן את לא רואה את הקהל ולא מרגישה אותו. זה מבאס
“בכלל לא, אני מקבלת מהקהל הרבה יותר מצחוקים ומחיאות כפיים, אבל איך ולמה אני לא אוכל לספר לך, זה סוד. אגלה רק למי שיבוא למופע. זה בהחלט המופע המתגמל ביותר שעשיתי עד היום. מה שכן מאוד מפתיע זה שלקהל שמגיע בדרך כלל לא ממש אכפת שהבטיחו לו מופע אבל הוא לא פוגש שחקנים, במה, צופים אחרים, אפילו תאורה אין. הוא מגיע ופוגש את עצמו. הצופה הוא משהו בין הקהל לשחקן ואולי שניהם. הוא גם התאורן של עצמו ובסופו של דבר הוא מחליט מה לראות, מתי ולאן ללכת, עם או בלי המדריכה. ולכן יש פה אמון מאוד גדול – גם אם לא באמת ליוויתי אותו בכל צעד, העובדה שהוא סמך על הקול ובסופו של דבר הגיע לסוף המסלול היא מרגשת”.

למה דווקא מוזיאון הטבע בירושלים?
“המוזיאון התחיל את כל זה. למרות שגדלתי בירושלים לא הייתי בו אף פעם. ביקרתי בו לעשר דקות לפני שלוש שנים וידעתי שאני לא יוצאת ממנו עד שאני מוצאת דרך להביא אותו לקהל. זה אחד הבתים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות ומקום שראה כל כך הרבה מההיסטוריה של ירושלים- גרו בו המושל התורכי, היה בו מועדון קצינים בריטיים… האריה במוזיאון היה מתנה של אידי אמין לטדי קולק. המוזיאון עצמו בסכנת סגירה כבר שנים, ויש משהו בו שדומה לחיה נכחדת, למוזיאון של מוזיאון. ובכלל יש במוזיאוני טבע משהו שהוא לא לגמרי מהתקופה הזו – הרי ילדים יכולים לראות תמונות של חיות באינטרנט, והידע הוא כל כך זמין, שזה מוזר קצת להסתכל בדיורמה ולקרוא רק את כמה שורות האינפורמציה שנכנסות ליד דגם פעולת הריאות עם הבלונים המתנפחים. אבל יש משהו במוחשיות הזו – של לעמוד מול נמר בגודל אמתי – שאין לה תחליף. תמיד עובר בך איזשהו רעד. וזה מה שגרם לי לחשוב – אם אנחנו יודעים שהנמר הזה מזמן מת והוא רק מוצב במעין פוזיציה כאילו הוא עומד לקפוץ עלינו, למה יש בזה משהו מאיים? כי אנחנו חיים. כי גם אנחנו טבע, ואנחנו משלימים בדמיון את מאבק ההישרדות הזה מולו”.

יש לך תוכניות לעשות הצגות/סיורים כאלה עבור מקומות נוספים? איזה?
“האמת שכן, בבית מלון. זה פרויקט שבתקווה עתיד לעלות בעונת התרבות שנה הבאה. אני מאחלת לכל אומן לעבוד עם עונת התרבות, זה גוף כל כך נדיר באומץ, בנדיבות ובהיותו באמת באמת מונע משיקולים אמנותיים. בכל מקרה אני מניחה שאם אגיע לאתר שיש בו איזשהו מתח פנימי, משהו שצריך לפצח, הדרייב האמנותי שלי יקרא עליי תיגר ליצור שם מופע, והוא כמובן יהיה שונה בתכלית מהמופע הזה ויתאים רק לאותו חלל”.

התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 28.6.2014

22 בספטמבר, 2014 | בנושאים: 404, סמול טוק | להגיב זה מגניב