“פייסבוק הוא עכשיו ישות ההון הפתוח”

למה פתאום כולם מפרסמים “הצהרת זכויות” בפייסבוק, והאם זה בכלל יעזור להגן על זכויות היוצרים שלכם?

בשבוע האחרון נדבקה אומת הרשת העברית בווירוס רעיוני, מם שמשכפל ומפיץ את עצמו באמצעות הפחדה. “אני, [שם הכותב], בשל העובדה כי פייסבוק בחרה לערב תוכנה שתאפשר לגנוב מידע אישי שלי, מצהיר”, נפתח הסטטוס, שאחר כך מזכיר סעיפים של “קוד הקניין הרוחני”, וממשיך בהצהרה שלפיה “הזכויות שלי תקפות לגבי כל הנתונים האישיים שלי, שירים, צילומים, ציורים, תמונות, קריקטורות, קומיקס, טקסטים, מוזיקה וכו’, המפורסמים בפרופיל שלי ובנספחיו. לכל שימוש מסחרי נדרשת הסכמתי המפורשת בכתב”.

עוד קובע הסטטוס כי “על פייסבוק נאסר באיסור חמור לחשוף, להעתיק, להפיץ, לשדר, או לנקוט כל פעולה אחר נגדי על בסיס פרופיל זה ו/או התוכן שלו. האיסור והפעולות שהוזכרו לעיל חלים גם על עובדים, תלמידים, סוכנים, או אנשים בניהולו של פייסבוק”.

ההצהרה נחתמת בשורה האניגמטית “פייסבוק הוא עכשיו ישות ההון הפתוח”. המשפט הזה הוא תרגום עילג מאנגלית של “Facebook is now a publicly traded entity”, כלומר שפייסבוק היא מעתה יישות ציבורית שנסחרת בבורסה. אפשר להסיק מכך שהמם נולד ב-2012, בסמוך להנפקה הציבורית של פייסבוק. לפי האלמוני שיצר את המם, ההנפקה היא נקודת מפנה משפטית, שמצריכה הצהרת פרטיות וזכויות יוצרים מצד המשתמשים. כדי להפיץ את עצמה, ההצהרה מלווה בטקסט מאיים: “כל החברים מוזמנים לפרסם הודעה מסוג זה, ובאפשרותכם להעתיק גרסה זו. אם לא פרסמת את ההצהרה הזאת לפחות פעם אחת, לנוכח שתיקתך יתאפשר השימוש באלמנטים כגון תמונות שלך, כמו גם המידע הכלול בעדכון פרופיל”.

הטקסט המאיים שקרי, וההצהרה שמקדימה אותו חסרת משמעות מעשית. “הצהרת הזכויות שפורסמה, מלבד זאת שהיא תרגום ממש לא טוב של טקסט באנגלית, נעדרת תוקף משפטי מול פייסבוק”, מבהיר עו”ד יהונתן קלינגר, המתמחה בדיני רשת. “בשביל לשנות את היחסים המשפטיים המאוד חד-צדדים שלך מול פייסבוק תצטרך לבטל את תקנון השימוש של פייסבוק. אין מילות קסם שתוכל לומר כדי לבטל הסכם שחתמת עליו בלב מלא ובידיעה”.

ההסכם שקלינגר מדבר עליו הוא הסכם תנאי השימוש של פייסבוק, שמסדירים את התנהלות משתמשי הרשת החברתית והחברה המפעילה אותה. פייסבוק התייחסה לכך עם הולדת המם ב-2012, בתגובה להאפינגטון פוסט: “כפי שכתוב בתנאי השימוש שלנו, אנשים שמשתמשים בפייסבוק מחזיקים בבעלות על כל התוכן והמידע שהם מפרסמים בפייסבוק, והם יכולים לשלוט בדרך שבה הוא משותף דרך הגדרות הפרטיות והאפליקציה. לפי תנאי השימוש שלנו, אתם נותנים לפייסבוק רשות להשתמש, להפיץ ולחלוק דברים שאתם מפרסמים, בכפוך לתנאים ולהגדרות הפרטיות הרלוונטיות”.

חנן כהן דיווח בשבוע שעבר על המם באתר בדיקת השמועות שלו “לא רלוונטי”, ופירשן שם את המניעים לפרסום ההצהרה: “פרסום ההודעה על ידי משתמשי פייסבוק על האופן שבו הם רוצים שיתייחסו אליהם היא הבעה של אי נחת מהשליטה המוחלטת של פייסבוק בהתנהלות הדיגיטלית שלהם. האנשים שעוסקים בפיתוח תרבות האינטרנט מחפשים אלטרנטיבות לפייסבוק. כאשר האלטרנטיבות האלה יהיו מספיק נוחות עבור אנשים ‘רגילים’, פייסבוק ייאלצו לשנות את התנאים שלהם או שאנשים יעברו למקום אחר”.

---

התפרסם באתר וואלה, 21.9.2014

---

לינצ’טרנטים? אני מטא על זה // השרת

כשחגי פליסיאן התבקש להתנער מהרצח בבר-נוער בראיון ל”עובדה”, הוא הרים את עיניו למצלמה ואמר: “לא ביצעתי שום… את הרצח בבר נוער”. כמו ה”לא בשביל פר.. לא בשביל קבוצה” של יאיר לפיד, שנטען שהצליח להימנע ברגע האחרון מלהגיד את המילה הטעונה “פרענקים”, כך גם נטען כי פליסיאן כמעט ואמר “לא ביצעתי שום רצח”. הלפסוס הפרוידיאני של פליסיאן הפך למם, שבו הוא מתחיל במשפט מאיים, כמו “החיים שלך נגמרו”, ונסגר במשפט שמבהיר את המשמעות התמימה – “אני אשלח לך חדשים בקנדי קראש”.

המם גרר ביקורת על גזענות. “אנחנו נטפלים דווקא אליו בגלל שיש לו לוק מפחיד ו’משוגע'”, כתב ניר שרעבי-הופמן. “כשאני חושב למה חשבתי שהוא פושע מסוכן (אפילו נראה לי ‘מהמסוכנים בישראל’), אני מבין שזה כנראה בעיקר הפרצוף שלו + המבט שלו + השם שלו + הפרדס כץ. כל אלה, דברים שהוא לא באמת ‘אשם’ בהם, בצירוף חשד (והוא אפילו כבר לא בגדר חשוד עכשיו, נדמה לי) הספיקו לי בשביל לבסס עליו דעה קדומה שהוא פושע אכזרי. וככה. בדיוק. עובדת. גזענות”. ההאשמה הזאת גררה, כצפוי, דיון ארוך שגלש גם לסטטוסים אחרים.

שבוע לפני כן התקיים ברשת החברתית דיון על גיא גולד, סטנדאפיסט טוויטר ופייסבוק, שבעבר בייש גולשים (ובהם גולשת צעירה) שהעתיקו ממנו סטטוסים, וכעת התגלה שמספר רב של סטטוסים שלו פורסמו קודם לכן באנגלית, בין השאר בפרופילים מפורסמים כמו זה של השחקן וויל פרל. בלוגר הרכילות עומרי חיון התגייס לטובת גולד, ולטובתו של חיון התגייסה ידוענית הרשת בת טיפוחיו, חן טל. כחודש לפני כן נחשף במקו שאת הפוסט שכתבה על הסרטן שהיה לה בילדותה, טל העתיקה מסיפורה של דנה קידר בת ה-4. אף אחד לא רצה לשמוע מה יש לה להגיד על העתקות סטטוסים. גולשת אחת האשימה את המתדיינים בגזענות: “חייבת חייבת להבין איך קרה שגם בקרקס הזה של הגברים הלבנים המאגניבים והנכונים של פייסבוק, בסוף חן טל ועומרי חיון הם מושאי הלעג”.

בתחילת פברואר התקיים דיון נוסף, זנבה של שריפת רשת שפרצה בדצמבר, כשגולשים גילו שהרצאה של ענב גנד גלילי מטעם איגוד האינטרנט הישראלי על אבטחת מידע היתה מלאה בשטויות ומבוססת על מתיחה אינטרנטית. דף הפייסבוק “חדשות המהפכה” כתב עליה כי “חברה טובה שלי הפכה לקורבן של שובינזם גברי שהרס את העסק שבנתה והרס את שמה הטוב בצורה מכוערת תוך שימוש בשנאת נשים שכל כך נפוצה בארצנו”, והסיט את הדיון מתוכן ההרצאה למלחמת המינים.

השִׂנְאָנוּת על שלל גווניה (גזענות, שוביניזם וכיוצא בזה), אמיתית או מדומיינת, היא לא הבעיה הכי גדולה של רידוד השיח הציבורי לתחרות ממים. כמו שכתבה שירלי קליינמן: “דברים שלא אמורים להגיע למיצוי אלא על ידי פתרון ברור ומוחלט, מגיעים למצב בו הם מגיעים למיצוי כי לאנשים נגמרו הדברים השנונים לומר. ככה אולי דברים עולים למודעות רחבה, אבל כולם (כולל מפרסמים, מוסדות מדינה וגופי ציבור, פוליטיקאים וכו’) יודעים שהם ירדו באותה המהירות. כך שבאמת לאף אחד, שוב ועדיין, לא אכפת”.

---

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון מרץ 2014 של מוסף פירמה של גלובס

---

הזכויות שלכם עדיין בידיים של פייסבוק

למה פתאום כולם מפרסמים “הצהרת זכויות” בפייסבוק, והאם זה בכלל יעזור להגן על זכויות היוצרים שלכם?

בשבוע האחרון נדבקה אומת הרשת העברית בווירוס רעיוני, מם שמשכפל ומפיץ את עצמו באמצעות הפחדה. “אני, [שם הכותב], בשל העובדה כי פייסבוק בחרה לערב תוכנה שתאפשר לגנוב מידע אישי שלי, מצהיר”, נפתח הסטטוס, שאחר כך מזכיר סעיפים של “קוד הקניין הרוחני”, וממשיך בהצהרה שלפיה “הזכויות שלי תקפות לגבי כל הנתונים האישיים שלי, שירים, צילומים, ציורים, תמונות, קריקטורות, קומיקס, טקסטים, מוזיקה וכו’, המפורסמים בפרופיל שלי ובנספחיו. לכל שימוש מסחרי נדרשת הסכמתי המפורשת בכתב”.

עוד קובע הסטטוס כי “על פייסבוק נאסר באיסור חמור לחשוף, להעתיק, להפיץ, לשדר, או לנקוט כל פעולה אחר נגדי על בסיס פרופיל זה ו/או התוכן שלו. האיסור והפעולות שהוזכרו לעיל חלים גם על עובדים, תלמידים, סוכנים, או אנשים בניהולו של פייסבוק”.

ההצהרה נחתמת בשורה האניגמטית “פייסבוק הוא עכשיו ישות ההון הפתוח”. המשפט הזה הוא תרגום עילג מאנגלית של “Facebook is now a publicly traded entity”, כלומר שפייסבוק היא מעתה יישות ציבורית שנסחרת בבורסה. אפשר להסיק מכך שהמם נולד ב-2012, בסמוך להנפקה הציבורית של פייסבוק. לפי האלמוני שיצר את המם, ההנפקה היא נקודת מפנה משפטית, שמצריכה הצהרת פרטיות וזכויות יוצרים מצד המשתמשים. כדי להפיץ את עצמה, ההצהרה מלווה בטקסט מאיים: “כל החברים מוזמנים לפרסם הודעה מסוג זה, ובאפשרותכם להעתיק גרסה זו. אם לא פרסמת את ההצהרה הזאת לפחות פעם אחת, לנוכח שתיקתך יתאפשר השימוש באלמנטים כגון תמונות שלך, כמו גם המידע הכלול בעדכון פרופיל”.

הטקסט המאיים שקרי, וההצהרה שמקדימה אותו חסרת משמעות מעשית. “הצהרת הזכויות שפורסמה, מלבד זאת שהיא תרגום ממש לא טוב של טקסט באנגלית, נעדרת תוקף משפטי מול פייסבוק”, מבהיר עו”ד יהונתן קלינגר, המתמחה בדיני רשת. “בשביל לשנות את היחסים המשפטיים המאוד חד-צדדים שלך מול פייסבוק תצטרך לבטל את תקנון השימוש של פייסבוק. אין מילות קסם שתוכל לומר כדי לבטל הסכם שחתמת עליו בלב מלא ובידיעה”.

ההסכם שקלינגר מדבר עליו הוא הסכם תנאי השימוש של פייסבוק, שמסדירים את התנהלות משתמשי הרשת החברתית והחברה המפעילה אותה. פייסבוק התייחסה לכך עם הולדת המם ב-2012, בתגובה להפינגטון פוסט: “כפי שכתוב בתנאי השימוש שלנו, אנשים שמשתמשים בפייסבוק מחזיקים בבעלות על כל התוכן והמידע שהם מפרסמים בפייסבוק, והם יכולים לשלוט בדרך שבה הוא משותף דרך הגדרות הפרטיות והאפליקציה. לפי תנאי השימוש שלנו, אתם נותנים לפייסבוק רשות להשתמש, להפיץ ולחלוק דברים שאתם מפרסמים, בכפוף לתנאים ולהגדרות הפרטיות הרלוונטיות”.

חנן כהן דיווח בשבוע שעבר על המם באתר בדיקת השמועות שלו “לא רלוונטי”, ופירשן שם את המניעים לפרסום ההצהרה: “פרסום ההודעה על ידי משתמשי פייסבוק על האופן שבו הם רוצים שיתייחסו אליהם היא הבעה של אי נחת מהשליטה המוחלטת של פייסבוק בהתנהלות הדיגיטלית שלהם. האנשים שעוסקים בפיתוח תרבות האינטרנט מחפשים אלטרנטיבות לפייסבוק. כאשר האלטרנטיבות האלה יהיו מספיק נוחות עבור אנשים ‘רגילים’, פייסבוק ייאלצו לשנות את התנאים שלהם או שאנשים יעברו למקום אחר”.

---

התפרסם בוואלה, 21.9.2014

---

איך להכין ארוחות בנטו? ספר חדש במימון-קהל ילמד אתכם // סמול טוק

במקום סנדוויצ’ים וג’אנק פוד, ניבה קרן אור מכינה לילדיה מנות בנטו מאוזנות לבית הספר. עכשיו היא מגייסת כסף להוציא על זה ספר

את חושבת מחוץ לקופסה?
“אני חושבת הרבה בתוך הקופסה. במשך 3.5 שנים אני מכינה את כל האוכל של הילדים לבית הספר בתוך קופסאות בנטו, שזה קופסאות אוכל בסגנון יפני, שמתבטא גם בצורה האסתטית – האוכל מוגש חתוך קטן, אוכלים ביד או בצ’ופסטיקס, חמישה צבעים; ולעתים קרובות גם בתכולה, יש איזון תזונתי מסויים – 3/6 פחמימה כלשהי, אורז, אטריות, תירס, אפילו לחם, 2/6 ירקות, ביפן ישימו מבושלים ואני שמה בעכיקר חיים, ו-⅙ חלבון – מביצה, למשל טמאגו (חביתה מגולגלת), בשר כלשהו או סויה ונגזרותיה, כמו טופו. אבל אני לא אגדיר את עצמי כמכינה אוכל יפני בלבד, לפעמים אני מכינה להם אוכל מערבי או ים-תיכוני. כשהם היו יותר קטנים הייתי עושה להם המון קישוטים. היום הם כבר גדולים ולא רוצים ציורים”.

למה בנטו?
“הילדים שלי ממש חובבי יפן. זה הגיע דרכם, הדבר הזה. היה לי ילד קטן, מתן, היה בן 10 אז, והוא נורא התלונן על הארוחות, רצה לאכול ג’אנק פוד, ואני רציתי שהוא יאכל בריא. עשינו פשרה, הוא ביקש שאני אכין בנטו, הראה לי באינטרנט והתחלתי להכין. בהתחלה הם היו מכוערים נורא, והתמקצעתי עם השנים. נפלתי בהרבה בורות וניסיתי המון דברים, וזיקקתי לעצמי דרך עבודה שהיא מהירה. בהתחלה עבדתי על כל קופסה שעה. זה לא נורמלי לעבוד ככה. סיגלתי לעצמי כל מיני שיטות וקיצורי דרך. בספר אני מלמדת את כל הטריקים האלה”.

ספרי לי על הספר.
“יש לי שני בנים שהם ציירים מוכשרים. מתן מתמחה בלצייר בסגנון מנגה. בתחילת החופש הגדול אני מאוד רציתי לראות מה אפשר לעשות שיהיה משמעותי, הצעתי להם שנעשה את הפרויקט הזה ביחד, כדי למצות את הכישורים שלהם ואת הרעיונות שלי כדי להפיץ את כל הנושא של הבנטו ברחבי הארץ. אני מנהלת בלוג בנטו כבר שלוש שנים, וכל יום בשנת הליומדים אני מעלה תמונה של הבנטואים שאני מכינה. האמת שהרבה הורים נדבקו בזה, הרבה אנשים אמרו לי, וגם אני אמרתי, שצריך לרכז את כל הידע שהצטבר אצלי. לספר קוראים ‘בתוך הקופסה’, השם היחיד שהילדים שלי אמרו שהוא לא טפשי מדי”.

אתם מגייסים כסף למימונו.
“התחלנו גיוס במימונה פחות או יותר כשהתחילה המלחמה. כשהמלחמה נגמרה היינו על 8000 שקל, ובזמן האחרון זה התחיל לרוץ. עד עכשיו גייסנו 18 אלף, אנחנו רוצים לגייס 40 אלף. לשמחתנו התגייס לעזרתנו בחור נחמד שלא הכרנו, רז שרבליס, מדריך טיולים ביפן, שגייס את החברה הגאוגרפית והם יעשו בשבוע הבא במוזיאון ישראל ערב הרצאות על יפן, וההכנסות ייכנסו ישר לתוך הפרויקט. יש כבר כמה חברות גדולות לייבוא מוצרים מהמזרח, שמאז שהדבר הזה התחיל לתפוס תאוצה, הביעו עניין לתמוך בפרוייקט הזה”.

הייתם כבר ביפן?
“לצערי לא, אפילו לא בחו”ל. אנחנו לא במצב הכלכלי המאים לנסיעה ליפן. אבל אני מקווה שזה יגיע, אנחנו מאוד אופטימיים בקשר לעתיד. יפן הוא יעד מאוד חלומי מבחינתנו. יש לי הרבה חברות ביפן, במהלך השנים התחברתי גם ליפניות שדוברות אנגלית וגם לישראיות שגרות ביפן ונשואות ליפנים”.

אילו תגובות מקבלים הילדים בבית הספר?
“כששואלים את עמית, הוא אומר, ‘אנחנו לומדים בבית ספר דמוקרטי, יש אנשים יותר מוזרים מאיתנו’. הבן הצעיר, מתן, אני יודעת שהקופסאות שלו היו אטרקציה, במיוחד כשהן היו מצויירות. אנחנו מעודדים ייחודיות בבית הזה”.

---

התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 12.9.2014

---

הסוף לאינסוף: משרד התקשורת יגביל את החבילות “ללא הגבלה”

כשספקית תקשורת אומרת שהיא מספקת חבילת סמסים/שיחות/אינטרנט “ללא הגבלה”, היא משקרת. ההיגיון אומר שיש מגבלה לרוחב הפס של הספקית. תנאי השימוש שלה מבהירים זאת באותיות קטנטנות: החבילה ללא הגבלה כל עוד נעשה בה “שימוש סביר”. מה זה שימוש סביר? שימוש הוגן. מה זה שימוש הוגן? שימוש סביר, נו. רקורסיה.

אפשרות נוספת היא הגדרת השימוש הסביר כשיעור מתוך השימוש הממוצע של כל משתמשי השירות. כנראה שלא הייתם מסכימים שספקית התקשורת תחייב אתכם מדי חודש בסכום ממוצע כלשהו שאתם לא יודעים אותו מראש. אין סיבה להסכים לקבל תנאי שימוש ארעיים כאלה.

משרד התקשורת מבטיח לעשות לזה סוף. בתשובה לפנייתי בנוגע למבצע חדש של בזק בינלאומי, שמשתמש בערפל ה”שימוש אישי הוגן וסביר”, מסר המשרד:

לאור הקושי בקביעת מהו שימוש סביר, משרד התקשורת יבחן ויתקן את הוראות החוק ברישיונות החברות בכפוף לשימוע מקיף בענין, כנדרש, כך שמספר המסרונים, דקות השיחה או רוחב הסרט בגלישה יצוינו בהסכם ההתקשרות באופן ברור לצרכן בחבילה/הסדר “ללא הגבלה”/”הכל כלול”.

דיווחתי על כך אתמול ב”יהיה בסדר” בגל”ץ, והקו-מגישה לינוי בר-גפן הציעה הצעה שאני ממליץ למשרד התקשורת לאמץ: לאסור על ספקיות התקשורת את השימוש במונח “חבילה בלתי מוגבלת” על שלל הטיותיה, ולחייבן לקרוא לחבילות בשמות כמו “חבילת 100 שעות שיחה ו-10,000 סמסים בחודש”. זה קצת יותר מסורבל, אבל הרבה פחות שקרי.

למה יש לאפליקציה בית ספרית גישה לתמונות של המורים, התלמידים וההורים?

[עדכון: מנכ”ל סמארט סקול מגיב ומסביר את הצורך בהרשאות. ראו בתחתית הפוסט]

זוכרים את המורה שנתנה לתלמיד להשתמש בטאבלט שמשרד החינוך נתן לה, וזה חיטט, מצא תמונות עירום שלה שהסתנכרנו מהטלפון הפרטי שלה והפיץ, ובית הספר לא פעל נגד התלמיד ובמקביל ביקש מבקש מהמורה להתפטר?

אפליקציה שנועדה לקשר בין בית הספר לבין התלמידים והוריהם עלולה לאפשר התרחשויות דומות, בגלל דרישת הרשאות גישה מופרזות [מנכ”ל מפעילת האפליקציה מכחיש ומסביר, ראו את תגובתו בהמשך].

יאיר בר-און כתב בפייסבוק של שר החינוך שי פירון,

ככה נראות ההרשאות של אפליקציית וובטופ שמשמשת לקשר בין בית הספר, ההורים והילדים. לרוב המשתמשים זה נראה סינית, אבל מה שכתוב כאן זה שהאפליקציה עוקבת אחרי כל שיחות הטלפון של המשתמש ורשאית לגשת לכל התמונות שנמצאות על המכשיר.

קשה לי להבין איך משרד החינוך מרשה לעצמו את החוצפה לעקוב אחרי שיחות הטלפון של הילדים ושל הוריהם ולצפות בתמונות שהם מחזיקים על הטלפון שלהם.

בזהירות רבה אני אניח שגם אחרי הפוסט הזה אין לכם מושג על מה אני מדבר, אם תרצו הסברים נוספים אתם מוזמנים לפנות אלי בפרטי.

בעמוד האפליקציה בחנות גוגל פליי מצוין כי בין 50 ל-100 מכשירים הורידו אותה. היא מתוארת כך:

אפליקציית וובטופ / סמארט סקול לאייפון שלכם מבית Smart School.
צפייה בכרטיס תלמיד, ציונים, דיווחי משמעת, שינויי מערכת שעות והודעות אישיות.
קבלת התראות (Push Notifications) בזמן אמת על עידכונים במערכת.
האפליקציה חינמית להורדה ולשימוש כלל המורים המשתמשים במערכות סמארט סקול.
קבלת התראות push לסמארטפון להורים/תלמידים הינו בתשלום.

באתר של יצרנית האפליקציה, “סמארט סקול”, יש תוכנה ששמה כשם החברה, שמוצגת כ”מערכת האולטימטיבית והחדשה ביותר לניהול מכלול התהליכים הפדגוגיים בבית-הספר: אירועי משמעת, ציונים, בגרויות, הפקת תעודות, התאמות לימודיות ועוד. המערכת מבוססת אתר ומאפשרת לכל בעל תפקיד לצפות במידע הרלוונטי לו ולפעול בהתאם. באמצעות המערכת ניתן לייעל תהליכים לאין ערוך ולספק סביבת עבודה שיתופית, מבוקרת וחכמה יותר”.

המערכת, מדגישים שם, “פועלת באישור משרד החינוך ומתממשקת למנבס משרד החינוך”, וניתן לינק לאישור האמור, שהמשרד הנפיק במרץ השנה ותקף למשך שנה.

מנכ”ל סמארט סקול: האפליקציה לא שומרת קבצי משתמש

[עדכון 18.9.2014] מנכ”ל סמארט סקול, יוסי שמיר, מגיב לדברים שנכתבו כאן. הוא מסביר למה בדיוק הוא צריך את ההרשאות המדוברות, ומבטיח שהאפליקציה לא עושה שום שימוש בקבצים הפרטיים של משתמשיה.

האפליקציה דורשת את הדברים הבאים מהסיבות הבאות:

זהות המכשיר – על מנת לשלוח למכשיר התראות פוש כאשר יש מידע חדש במערכת.

קבצים – כדי שהמשתמש יוכל לצרף קובץ להודעה אותה הוא שולח לחברו לכיתה או למורה שלו.

טלפון ואנשי קשר – על מנת שתלמיד יוכל להתקשר לחברו לכיתה ישירות מהאפליקציה וגם להוסיפו לאנשי קשר בטלפון שלו ישירות מהאפליקציה.

האפליקציה אינה שומרת את קבצי המשתמש או את שיחות הטלפון שלו בשרתים או בכל מקום אחר. אתה מוזמן לבדוק זאת ע”י כלים שמנטרים תעבורה בצורה כזו או אחרת ולראות כי האפליקציה אינה מעלה לשרתי החברה שום מידע כזה.

סמארט סקול היא חברה שפועלת באישור משרד החינוך ועומדת בתקני אבטחה מחמירים מאד. המידע שכן קיים במערכות מוגן בתקנים המחמירים ביותר ואינו מועבר לאף גורם.

אני מבקש לתקן בכתבה שרשמת את כל הקונוטציה למקרה שקרה עם תמונות העירום של המורה, זה לא קשור ולא ראוי לדעתי להשוות מקרה כזה למערכת חינוכית כמו שאנחנו מספקים אשר עוזרת לצוות בית הספר לנהל את המידע ומייצרת שקיפות מידע להורים ולתלמידים.

כמו כן אני מבקש לתקן את החלק שרשמת שמתבצע מעקב אחר שיחות התלמידים והקבצים שלהם כי זה פשוט מידע שגוי.

קצת היסטוריה על השבת בתל אביב // תומר שלוש

---

---

חלק א’

בקיץ 1933 – לפני 81 שנה – פרסמה עיריית תל אביב מודעה “נגד חלול שבת בפרהסיא” בחתימת ראש העיר מאיר דיזנגוף. הייתה זו פנייה “לצבור התושבים, והחדשים מקרוב באו – שרבים מהם אינם יודעים אולי את מנהגי העיר הזאת”. הארץ נשטפה באותם ימים בגל עלייה של יהודים מגרמניה (הנאצים עלו לשלטון בראשית אותה שנה). יהדות גרמניה חיה מזה כמה דורות ברוח תקופת ההשכלה ובאורח חיים חילוני יחסית. מה הפלא שהעולים לא ידעו שתל אביב שומרת שבת? למרות האתוס החילוני של תל אביב, עוד בימיה הראשונים של העיר, היו סוגרים את הרחוב הראשי – רחוב הרצל – בשרשרת שבת!

עוד בנושא: מאבקי השבת של תל אביב, משנות ה-20 ועד היום // עידו קינן

המודעה פורסמה זמן קצר לאחר תשעה באב – מועד שכנראה לא הורגש בתל אביב רווית העולים, וכנראה עורר תחושות קשות בקרב שומרי המסורת. דיזנגוף דרש “לנהוג כבוד בשבת… גם בלי שוטר ונוגש”. לא רק נהגי “האבטובוסים הצבוריים”, אלא גם “בעלי האבטומובילים הפרטיים ואפני-הנוע”, נתבקשו שלא לנסוע בעיר בשבת, וגם הנהגים הלא-יהודים נדרשו שלא לעבור ליד בתי הכנסת בשעת התפילה. בעלי החנויות ובתי השעשועים נדרשו גם כן לסגור את עסקיהם, ואילו המסעדות ובתי הקפה היו יכולים להגיע להסדר פתיחה בשבת עם העירייה והרבנות הראשית. “שמרו על השבת והיא תשמור עלינו!” חתם דיזנגוף.

אבל המודעה, שרצתה להרגיע את הרוחות, דווקא הלהיטה את המריבות. “מהומה של שבת בתל אביב” דיווח עיתון “דבר”, שבוע לאחר פרסום המודעה, אור ליום ראשון. “המודעות עם הגושפנקא העירונית הטעו כמה מן הקהל החרדי התמים לחשוב, כי אמנם הוחק חוק עירוני החל בשטח תל אביב על כל יהודי,” ואלו יצאו מבית הכנסת הגדול לחסום את תנועת כלי הרכב ברחוב אלנבי. גם פועל בניין ששב מעבודתו בפתח תקווה לאחר כניסת השבת, הזדרז לעבור עם אופניו ליד בית הכנסת ונתקל בקללות וגידופים. קצין בריטי שהגיע למקום נקלע לעימות עם המפגינים, והזניק שוטרים נוספים שעצרו אותם באלימות. המפגינים חשבו שהתנהגותם מוצדקת נוכח הנוסעים ברחוב אלנבי, שבאו להכעיס. הם גם טענו שהשוטרים איימו להיכנס לבית הכנסת בשעת התפילה. מכל מקום, העצורים שוחררו בערבות שהפקיד עבורם ראש העיר מאיר דיזנגוף. כנראה שהוא חש אחראי למהומה שגרם.

חלק ב’

ב-1937 גרו בתל אביב כמעט 40% מהיהודים שהתיישבו בארץ ישראל. זה נתון מפתיע, כי המפעל הציוני תמיד נתן מקום מיוחד להתיישבות החקלאית (ובייחוד לקיבוצים), בעוד שהעיר נחשבה למקום סוטה ומנוון. ועוד נתון שלא כל כך מספרים עליו בשיעורי היסטוריה – תל אביב גם לא ממש התיישרה עם החזון הסוציאליסטי של הציונות, והקפידה, בהתרסה ובהפגנתיות, להעמיד ראשי עיר מתנועת “הציונים הכלליים” – מפלגה ליברלית-קפיטליסטית, שלימים התמזגה לתוך “הליכוד”. אם הייתם מאשימים תל אביבי של שנות ה-30′ בשמאלנות, הוא לא היה יודע על מה אתם מדברים.

לאחר קום המדינה, העיר התיישרה עם הסמכות המרכזית של הממשלה – נבחרו ראשי עיר מתנועת העבודה על גלגוליה השונים (מפא”י, המערך), והאוכלוסייה התפזרה לכל קצוות הארץ, בהתאם לחזון הציוני של יישוב הפריפריה. בשנות ה-70′ רק 10% מהישראלים גרו בתל אביב.

בתקופה זו, העיר נוהלה במשותף עם נציגי הדתיים, ולא נרשמו חיכוכים משמעותיים סביב סוגיית השבת, למעט מקרה אחד – העירייה הזמינה מהקולנוען דוד פרלוב סרט קצר על תל אביב (אז היה מקובל להקרין בבתי הקולנוע סרט קצר של כ-10 דקות לפני הסרט העיקרי, כדי להכניס את הקהל לאווירה ולגרום לצופים להרגיש שהם הרוויחו שני סרטים בכרטיס אחד). בתוך הסרט שולב קטע שמתאר את השבת בתל אביב, ובו נראית נערה בדרכה לחוף הים. ראש העירייה מרדכי נמיר לא מצא שום פגם בכך, אבל סגנו מהמפד”ל חשב “שזו אינה התגלמות השבת בעירנו”. מן הראוי לשלב צילומים של מתפללים בבית הכנסת, טען. הדיון בנושא לא הוכרע. והסרט – נעלם.

חלק ג’

כמה שנים לפני המהפך הפוליטי שהעלה את הליכוד לשלטון, התחולל המהפך הפוליטי הקטן – בתל אביב. לראשונה, מועמד הליכוד נבחר לראשות העיר, ולא סתם נבחר, אלא לארבע קדנציות רצופות (מ-1974 עד 1993). שלמה להט, שחלק מטיילת תל אביב נקרא על שמו עוד בחייו, הביא עימו משב רוח רענן. קודמיו בתפקיד – יהושע רבינוביץ (ההוא מגני יהושע) ומרדכי נמיר (ההוא מהדרך) – היו פקידים אפרוריים מזרועותיה השונות של מפא”י, ואילו הוא עשה קריירה צבאית של שלושה עשורים, ממלחמת העצמאות ועד מלחמת ההתשה. עיריית תל אביב החליפה ידיים – מפקידים למפקד.

יותר משהתואר “אלוף בדימוס” החמיא לשנותיו הרבות בצה”ל, הכינוי השובב “צ’יץ'” תימצת את השינוי האדיר שהביא עימו. ובניגוד לקודמיו בתפקיד, שעלו ארצה מרוסיה בשנות העשרים לחייהם, צ’יץ’ עלה מגרמניה עוד כילד, כך שהספיק ללמוד בגימנסיה הרצליה בתל אביב – הלימודים בתיכון העברי הראשון של העיר העברית הראשונה הכשירו אותו כ”תל אביבי מספיק” כדי להיות ראש העיר, אפילו שהוא ליכודניק. גם היום, השילוב של קריירה צבאית עם קשר לגימנסיה מבטיח לפחות ארבע קדנציות בראשות העיר (ע”ע רון חולדאי, אליו נגיע בסוף החלק הזה).

לקראת הבחירות המקומיות של 1974, פורסם סקר שערך עיתון “דבר”. לפי הסקר, בהתמודדות בין ראש העיר המכהן יהושע רבינוביץ’ למועמד הליכוד שלמה (צ’יץ’) להט, לא זו בלבד שרבינוביץ’ ינצח, אלא שגם מרבית הנשאלים גילו את דעתם שניסיונו הצה”לי של צ’יץ’ לא יסייע לו בהנהלת העירייה. ככה זה כשעיתון של מפלגת השלטון מפרסם שקרים… סליחה, סקרים. צ’יץ’ רקד כל הדרך אל הקלפי, וסילק את רבינוביץ’ מהעירייה. באופן מפתיע, הנושאים המרכזיים באותה מערכת בחירות היו תחבורה, ניקיון ברחובות, ביוב, תכנון ובנייה… אף אחד לא דיבר על היחסים בין דתיים לחילוניים בעיר. אף אחד לא ציפה למלחמות שבת.

השינוי לא הורגש בהתחלה – עם כניסתו לתפקיד, צ’יץ’ חתם על הסכם קואליציוני עם המפד”ל, בדיוק כמו קודמיו מהמערך. הוא הבטיח לשמור על הסטטוס קוו בעיר, ובייחוד על כך שבתי הקולנוע שהיו סגורים בשבת ימשיכו להיות סגורים בשבת, ואלו שהיו פתוחים ימשיכו להיות פתוחים. אבל המתח התחיל לבעבע מתחת לפני השטח. שלטון הימין לא היה יכול להכיל לאורך זמן את המתח שבין מחויבותו לעקרונות ליברליים, בייחוד בתחום הכלכלי, לבין מחויבותו למסורת ישראל. המתח הזה שבין חופש העיסוק ושמירת השבת היה חייב להתפוצץ.

בינואר 1979, הצגה של תיאטרון הקאמרי (עוד במקום מושבו בדיזנגוף פינת פרישמן, היכן שפועל היום תיאטרון בית ליסין), שהייתה אמורה להתקיים בערב שבת, ערערה את הקואליציה העירונית. הדתיים איימו לא רק על שלטונו של צ’יץ’ בעירייה, אלא גם על ממשלתו של מנחם בגין, שאולץ להתערב. בסופו של דבר, צ’יץ’ נכנע ללחצים, והורה להפסיק את ההצגות בתיאטראות העיר. בתגובה התקיימה הצגת מחאה בערב שבת בהשתתפות כאלף מפגינים על מדרגות התיאטרון. לאחר כמה חודשים, התיאטרון העלה סדרה של הופעות בערבי שבת, אבל ללא קטעים מוזיקליים ובחינם. אבל הקהל החילוני עדיין שיווע למשהו קצת פחות… משעמם.

בניגוד לתיאטרון שהיה בבעלות עירונית, בתי הקולנוע היו פרטיים לחלוטין, ולא סרו למרותו של ראש העיר. קולנוע “מקסים” ברחוב קינג ג’ורג’ פינת שדרות בן ציון (כיום, “האוזן השלישית” מול דיזנגוף סנטר) הקרין סרטים בערב שבת כדבר שבשגרה, לאור הסכמה עם רב השכונה, לפיה הצופים ייכנסו דרך כניסה צדדית. אבל במרץ 1980, נפתחה הכניסה הראשית בערב שבת, וככה התחילה קטטה המונית בין מפגינים חרדים לצופים החילונים. המשטרה סגרה את המקום מחשש למהומות אלימות נוספות.

הסטטוס קוו העירוני הביא לכל מיני דילים מוזרים שנרקמו בקואליציה העירונית, בין צ’יץ’ לדתיים, וכך למשל פעל בשבתות מוזיאון תל אביב לאמנות, אך כרטיסים נמכרו רק בימי חול. מי שרצה להגיע למוזיאון בשבת נדרש לקנות כרטיס מבעוד מועד. קבוצה של תושבים שקצה נפשם בסידור הזה פתחו בשבתות קופה לא רשמית ליד הכניסה למוזיאון, ומכרו בה כרטיסים שקנו בעצמם. גם הדולפינריום וגן החיות העירוני (עוד לפני שפונה מתל אביב לרמת גן) עמדו במוקדם של כמה סכסוכים בין דתיים וחילונים בעיר על רקע פתיחתם בשבתות.

בסופו של דבר, כל הדילים האלה לא סיפקו את הדתיים, וכך החל להירקם חוק עזר עירוני חדש, בנוגע לשעות הפעילות של בתי עסק בעיר. בתי קפה ובתי מלון הורשו לפעול בשבתות. בתי קולנוע וחנויות למיניהן נאלצו להיסגר. הוסכם גם שבתשעה באב ייסגרו גם בתי הקפה, וביום כיפור הכל יהיה סגור. לשם האיזון, נקבע גם שבתי העסק ייסגרו בערב יום השואה וערב יום הזיכרון (למרות שחוקי הכנסת כבר כיסו את העניין הזה). למעשה, רוב רובו של החוק עוסק בכלל בעסקים שפתוחים בלילה, ובייחוד בסכום האגרה שהם נדרשים לשלם על כך. מאז ששר הפנים אישר את חוק העזר באפריל 1980, העירייה ביקשה לתקנו כל כמה שנים. ראש העיר הנוכחי, רון חולדאי, חתום בעצמו על שלושה תיקונים – בשנת 2000, 2007 ו-2008.

מאז החל לכהן ב-1998, חולדאי היה יכול להגיש בקשות לשינוי החוק או לביטולו לכל אחד מ-13 שרי הפנים שבאו והלכו במרוצת כהונתו. הוא היה יכול לעשות זאת בקלות, כשאברהם פורז ממפלגת “שינוי” מונה לשר הפנים ב-2003. הוא היה יכול לעשות זאת בקלות, כשאופיר פינס, חברו ממפלגת העבודה, מונה לשר הפנים ב-2005. הוא היה יכול לעשות זאת גם עם שרי הפנים ממפלגת “קדימה”, בין השנים 2006-2009 (והוא באמת הגיש לשניים מהם תיקונים לחוק העזר, שאושרו). אבל הוא לא עשה את זה. הוא חיכה לפסק הדין של בית המשפט העליון, שתקע אותו עם שר פנים מהימין.

חלק ד’

למה אני חוזר אחורה? כי מהעבר אפשר ללמוד הרבה על ההווה, ואולי גם על העתיד. כך למשל אפשר לגלות שתל אביב חתמה על הסכם שיתוף פעולה משולש עם ברצלונה ועזה בשנת 1998 – הסכם זה אמנם לא בוטל מעולם, אך הוקפא עשר שנים לאחר מכן, בשנת 2008. אז עוד לא חלמו על מנהרות בעזה, אבל כן חלמו על מנהרות בתל אביב – רון חולדאי ניבא שתוך חמש שנים, כלומר, בשנת 2013, תחל לנוע הרכבת התחתית בתל אביב.

מה עוד אפשר ללמוד מההיסטוריה? שתל אביב תמיד כיבדה את השבת, בצורה כזו או אחרת, אבל לפעמים ממש התקשתה לכבד את החוק. היחסים בין עיריית תל אביב לבין הכנסת והממשלה היו תמיד בעייתיים. לא סתם התקבע המונח “מדינת תל אביב” ביחס להתנהלות העיר במנותק מישראל. בסוף שנת 1980, לאחר שקידמה חוקים להחלת הריבונות הישראלית על מזרח ירושלים ורמת הגולן, התבדחו באחד העיתונים על כך שחברת הכנסת גאולה כהן מבקשת להחיל את החוק הישראלי גם על תל אביב. באותה תקופה היה נראה שחוקי הכנסת, כמו החוק למניעת זיהום אוויר, לא מצליחים להניע את העירייה לפעולה, ואף יותר מכך – היה נראה שהיא אפילו לא פועלת לאכיפת חוקי העזר העירוניים שהיא עצמה חוקקה.

אבל מה שבאמת הרגיז את התושבים היה האופן שבו העירייה השתמשה בחוק כראות עיניה. ראש העיר שלמה להט (צ’יץ’) אמר עם כניסתו לתפקיד ש”אחת הבעיות הקשות של החברה שלנו, שמותר אסור ואסור מותר… דבר אחד לא יהיה אצלי: חוקים שמחוקקים אותם בעת ובעונה אחת עם התחכמויות איך להפר אותם.” כמה שנים לאחר מכן התחילה העירייה לגרור מכוניות בהתאם לחוק שימור רחובות, שאסר על הנחת דבר ברשות הרבים באופן שמפריע לסדר ולניקיון. אישה אחת, שחנתה על המדרכה ומכוניתה נגררה, ביקשה להישפט. השופטת הייתה המומה מהפרשנות של העירייה לחוק, עד כדי כך שהביאה הגדרות ממילון אבן שושן, והוכיחה לתובע מטעם העירייה ש”דבר” אפשר להניח אבל “מכונית” לא. “מכונית” לא מניחים, אלא מחנים, קבעה השופטת. הקנס בוטל, והעירייה חוקקה את חוק העזר העירוני להעמדת רכב וחנייתו עם איסור חנייה על המדרכה. מאז מחולקים דוחות לחונים בתל אביב לפי חוק עזר זה.

אבל האמת היא שזה לא מדויק. החוק אמנם אוסר לחנות על המדרכה משך כל שעות היממה, אבל בשנים האחרונות העירייה לא אוכפת את האיסור משבע בערב עד תשע בבוקר. היא גם לא אוכפת האיסור בכלל על אופנועים. הנושא הזה הגיע גם כן לבית המשפט לאחרונה, והשופטת נעה תבור נאלצה לנזוף בעירייה: “חניית הרכב ברחובות העיר אינה משולה להשתתפות ברולטה… מתעורר החשש שמא נוח לה לעירייה לא לפרסם את ההנחיות ולחסות באפלה.” כלומר, העירייה לא פועלת לפי החוק, אלא לפי מה שמתאים לה (בין השאר, בתאם לצרכים הפוליטיים של ראש העיר).

על הדרך, העירייה גם יצרה מדיניות אכיפה סלחנית ביחס למכולות שפתוחות בשבת, עד לפסיקת בג”ץ בנושא. למעשה, פסק הדין ניתן ביוני 2013, העירייה חיכתה כחצי שנה, עד לאחר הבחירות המקומיות, ואז ניסחה מחדש את חוק העזר העירוני, והנוסח החדש היה צריך לעבור את אישורה של מועצת העיר (כולל הסיעות הדתיות), ואז שר הפנים לקח זמן כדי לנסח החלטה שלא מאשרת אותו, וכעת העירייה מנסחת את החוק מחדש בשנית. ובינתיים, קשה לומר שמדיניות האכיפה השתנתה מאז פסק הדין. חוק ומשפט הם המלצה עבור העירייה, שמיישמת אותם בזמן ובמקום שהיא מוצאת לנכון, ומצפצפת על חוקי הכנסת, על משרדי הממשלה ועל בית המשפט.

העירייה מתנהלת בהתאם לאינטרסים שלה גם בנושאים אחרים – למשל, מבנה נטוש בלב העיר בשם “בית צעירות מזרחי” היה במשך שנים אתר עלייה לרגל של נרקומנים, אך פניות התושבים לא הועילו, ורק בימי המחאה החברתית החליטה העירייה לגדר את המקום – כדי להבריח משם את המפגינים, שביקשו להשמיש את המבנה למען הציבור, ולא כדי לסלק את הנרקומנים.

ובאותו עניין, המחאה החברתית חייבת חוב גדול לעירייה, שניסתה לעצור אותה. ביום שבו דפני ליף רצתה להקים את האוהל שהצית את המחאה, היא רצתה לעשות את זה בכיכר הבימה. כיכר רבין הייתה בשיפוצים באותה תקופה, וכיכר הבימה בדיוק נפתחה לציבור. כשהעירייה גילתה שהולכים להגיע כמה מאות אנשים שימחו על יוקר הדיור, היא ביקשה מהמשטרה למנוע את ההפגנה. היה פחד שהמחאה תופנה כלפי חולדאי, שכבר דבק בו הכינוי “ראש עיר לעשירים בלבד”. במקביל, פקחי העירייה קיבלו הוראה להציב גדרות מסביב לכיכר. מה עשו יוזמי המחאה? פשוט חצו את הכביש מכיכר הבימה לקצה שדרות רוטשילד. והשאר – אתם יודעים. אפשר רק לדמיין מה היה קורה למחאת האוהלים, כשבבוקר הראשון כל המפגינים היו חוטפים שמש ישירה בכיכר הבימה הצחיחה, ולא חוסים בצל העצים של השדרה. לדעתי, הם היו מתקפלים כבר ביום הראשון.

ככה העירייה גם תכננה את שבילי האופניים באבן גבירול, בניגוד להוראות התכנון של המשרדים הממשלתיים. ככה העירייה גם פרצה מנעולים של אופניים, שלטענת הפקחים הפריעו לתנועה, וללא התרעה לבעלי האופנים פשוט העמיסה אותם למחסניה. ככה היא גם הכריזה שהיא פונה למשרד התחבורה בעניין תחבורה ציבורית בשבת, אבל למעשה בכלל לא פנתה. ככה היא גם מתעלמת מחריגות של חברות פרסום משטחי הפרסום שהוקצו להם, למשל, בתחנות האוטובוסים ברחבי העיר. ככה היא גם שלחה את אנשי “הסיירת הירוקה” לגנים ציבוריים כדי לפתוח ממטרות על מחוסרי דיור. ככה היא גם שלחה את שארית הפליטה של המחאה החברתית – אלו ששלוש שנים אחרי המחאה עדיין גרים באוהלים – אל גן וולובולסקי-קרני (ליד תחנת הרכבת ארלוזורוב), ובמקביל גם הוציאה לפועל תוכניות מגירה להקמת מחלף חדש על שטח הגן. ככה היה צריך לגרור את העירייה לבית המשפט כדי שתשחרר את ספר התקציב שלה. ככה העירייה התעלמה במשך שנים מחוק שנחקק ב-2008, שמחייב אותה לנסח תוכנית תחבורתית להפחתת זיהום אוויר, רק משום שיוזם החוק, ח”כ דב חנין, התמודד מול רון חולדאי על ראשות העיר. ככה העירייה יכולה לבטל יום לימודים כי זה לא מסתדר עם המרתון העירוני, חרף טענות ההורים. ככה העירייה יכולה להחליט שלא לאשר פרויקטים מסוג תמ”א 38, פשוט כי המהנדסים שלה חושבים שהחיזוקים מפני רעידת אדמה פחות טובים מאשר הריסת מבנים ישנים והקמת מגדלים במקומם. ככה העירייה משכה באף את תושבי קריית ספר במשך שנים, בניסיונה להקים חניון בשכונה (התושבים השיגו בסוף את אחד הפארקים היפים בעיר, אבל בהרבה יזע ודמעות). אפילו סמל העיר הוחלף במצוות ראש העיר, ללא הצבעה של חברי מועצת העיר. היחס של העירייה לחוקי מדינת ישראל ולחוקי העזר העירוניים הוא מקרי בהחלט. ושופטי בג”ץ חשפו זאת בעתירה של בעלי המרכולים – השופט אליקים רובינשטיין תרם את המילה שמקפלת בתוכה את הכל: “ישראבלוף” (לפסק הדין המלא).

אבל העיר עובדת מצוין, תאמרו. כולם רוצים לגור בתל אביב, אז למי אכפת מה היחס של עיריית תל אביב לחוק? העיקר שאת הזבל אוספים בזמן. אז נכון, את הזבל אוספים בזמן, ושירות הלקוחות במוקד 106 מצוין. אבל חוץ מזה, לעירייה יש השפעה אדירה על כל תחומי החיים שלנו – חינוך, בריאות, תחבורה, רווחה, תכנון ובנייה, רישוי עסקים, שטחים פתוחים ועוד. זה מסוכן לאפשר לרשות שלטונית לפעול שלא במסגרת החוק. וחשוב לזכור שפסק הדין בנושא המרכולים בתל אביב ניתן שבע שנים שנים לאחר הגשת העתירה לבג”ץ. במשך שבע שנים לפחות העירייה עשתה את הישראבלוף שלה (וכזכור, מאז עברה עוד שנה ללא שינוי). אז אל תסמכו על בית המשפט שיורה לעירייה לשמור על החוק, גם אם זה החוק שהיא עצמה חוקקה. במקרה הטוב, זה ייקח לפחות שמונה שנים לגרום לעירייה לפעול בהתאם לחוק.

אז עם כל היצרים סביב השבת בתל אביב, קצת מעצבן לגלות שזה בכלל לא זה. הסוגיה של השבת בתל אביב היא לא סביב יחסי דתיים-חילוניים או יחסי דת ומדינה. זו סוגיה של שלטון החוק. העירייה לא נדרשה לכבד את חוקי הדת, אלא את החוקים שלה! ובעניין זה, מומלץ לקרוא את הניתוח של קרני בן יהודה: “מרכולים בשבת? קודם כל שעיריית תל אביב תעשה שיעורי בית”. אז הפתרון אינו לנסח חוק חדש, אלא לפתח דמוקרטיה עירונית, כזו שמכבדת את שלטון החוק.

ועכשיו נחזור שוב לעבר, ונשאל מה נשתנה – סוחרים רבים בתל אביב חיכו משך תקופה ארוכה לחקיקת חוק לסגירת חנויות בשבת. לא רק הסוחרים הדתיים רצו בכך, אלא גם סוחרים חילונים, שרצו לעצמם יום מנוחה אחד בשבוע. בשנת 1937, שלטונות המנדט הבריטי אישרו את נוסח חוק העזר העירוני. זו הייתה הפעם הראשונה שהוחל בתל אביב חוק לסגירת בתי עסק בשבת. העירייה השתהתה בפרסום הוראות החוק. משעה שפורסם החוק, חלק מבעלי עסקים מחו על כך, שאין באפשרותם להתפרנס כראוי ללא פתיחת עסקיהם בשבת. תוך זמן קצר הודיעה העירייה שהחוק ינוסח מחדש, כך שלא יכלול מסעדות ובתי קפה, אך בינתיים יש להישמע לחוק שאושר. פקחי העירייה גילו שעסקים רבים פתוחים בשבת למרות החוק, והביאו את בעלי העסקים למשפט. בית משפט השלום בתל אביב לא רק השית קנסות על בעלי העסקים, אלא גם הדגיש שהקנסות יוגדלו עבור מי שיחזור על העבירה. בין השופטים היה גם אבנר שלוש, דוד של סבא שלי. השופטים פסקו: “כל עוד שהחוק יתקיים אנו נשליט אותו בכל תוקף.” כעבור זמן מה, בשנת 1938, קם קול זעקה מצד הדתיים, על כך שהעירייה פונה לתיקון החוק, שזה עתה אושר, ובינתיים היא מקפיאה את אכיפתו, כך שאיסור פתיחת העסקים בשבת כמעט ולא נאכף על ידה. עברה עוד שנה. מלחמת השבת הזו נגמרה, כי פרצה מלחמה אחרת – מלחמת העולם השנייה.

אז ב-1938 לעירייה היה חוק עזר עירוני בנוגע לשבת, שיותר משהיא עמלה על אכיפתו היא עמלה על תיקונו מבלי לאוכפו. כדבריו של צ’יץ’, מנסה לחוקק את החוק ככה שכבר מראש יהיו בו הדרכים לעקוף אותו. הדתיים מחו, וגם החילונים, וכל העסק הזה דעך כשפרצה מלחמה. נשמע לכם מוכר?

---

תומר שלוש הוא חוקר ערים, מתרגל בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ומדריך סיורים בנווה צדק. הפוסט התפרסם במקור בבלוגו “תל אביב-יפו – עבר, הווה, עתיד”

---

מאבקי השבת של תל אביב, משנות ה-20 ועד היום

מאבקי השבת בתל אביב לא נולדו סביב המאבק לסגירת סניפי AM:PM וטיב טעם בשבתות, וגם לא בשנות השמונים, כשראש העירייה צ’יץ’ החליט לפתוח את ה”עיר בלי הפסקה”, אלא כבר בשנות העשרים, תחת שלטון המנדט הבריטי. הגירסה המורחבת לכתבה שהתפרסמה ב”טיים אאוט”

“הם גילו לי במאבק הזה עם הזמן דברים חדשים על היהדות שלי. נגד מי אני עובד, עם מי אני נלחם”, אומר יו”ר פורום המכולות, קובי ברמר, על המלחמה שלו נגד פתיחת מרכולים בשבת בתל אביב. הוא לא תמיד דיבר בשם היהדות – ביום שבו פסק בית המשפט העליון לטובתו, הוא אמר בראיון לוויינט: “הדרישה לסגור בתי עסק גדולים בשבת זה מאבק חילוני אמיתי, לא כפייה דתית. זו דרישה של אנשים שרוצים לחיות ולא רוצים להיות עבדים לעסק שלהם. זו הזעקה של העסקים הקטנים המשפחתיים, שאין להם מי שיעבוד 7 ימים בשבוע”. גם מהצד השני, המאבק נתפס כגדול יותר מהקניות בשבת. “המלחמה פה זה ממש לא על לקנות חלב וג’חנון בשבת בבוקר, זה הרבה מעבר”, אומר נמרוד פרידברג, שביחד עם זוגתו דניאל רוזנבאום הקים את דף הפייסבוק המחאתי “תל אביב לא שומרת שבת“. חבר מועצת עיריית תל אביב, עו”ד דן להט, אומר: “אנשים צריכים להבין שזה מאבק שבאמת משפיע על אופי המדינה, על העיר בטח, על אורח החיים שלנו. משפיע קריטית. אנשים לא לגמרי מבינים עד כמה זה משפיע עלינו”.

עוד בנושא: עוד בימיה הראשונים של העיר היו סוגרים את הרחוב הראשי בשרשרת שבת! // תומר שלוש

הסיבוב הנוכחי בקרבות השבת של תל אביב התנהל בצינורות המשפטיים והאקטיביסטיים כשש שנים לפני שפרץ אל פני השטח. ב-2007 עתרו בעלי מכולות תל אביביים ובהם מוריס, אביו של ברמר ובעליה של מכולת משפחתית ברחוב שינקין, לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב נגד עיריית תל אביב, על שאינה פועלת לאכוף את החוק האוסר להפעיל בתי עסק בשבתות (עת”מ 2500/07). רשתות הסופרמרקטים העירוניים הפתוחות בשבת, AM:PM וטיב טעם, שילמו את הקנסות שהטילה העירייה – 660 שקלים כל שישבת – והמשיכו ליהנות מהכוח הצרכני החילוני, שלא עוצר ליומיים מדי שבוע. מאחר שהקנסות נמוכים משמעותית מהכנסות סופי השבוע, הם הלבינו את העבירה על החוק והפכו את הפתיחה בשבת למשתלמת כלכלית לרשתות, שמאחוריהן אנשי עסקים מבוססים, דודי ויסמן בעלי AM:PM ושלום חגי בעלי טיב טעם. לעומתם, בעלי המכולות הקטנות רושמים מחזורים קטנים יותר, ובנוסף הם צריכים לשכור עובדים ולשלם להם תעריף שבת מוגדל, או להשתעבד לשבעה ימי עבודה בשבוע, במקרה של מכולות משפחתיות, ועל כן הקנסות יותר משמעותיים עבורם.

ברמר מספר שהמאבק בכלל לא נולד מפתיחת עסקים בשבת, אלא בימי חול. מול AM:PM, שהוקמה ב-2001 ופעלה 24 שעות ביממה, ברמר רצה להאריך את שעות הפתיחה של העסק שלו, וגילה לדבריו שהעירייה מעדיפה את הרשת על פניו. “ל-AM:PM וטיב טעם יש ‘התנחלויות לא חוקיות’ בלב ת”א”, אמר לוויינט ב-2012. “שמנו לב לכך לפני 4.5 שנים, אז התחלנו לקבל דו”חות מהעירייה על כך שאנחנו פתוחים אחרי חצות, ואחרי כניסת השבת”.

“שמונה שנים מושך אותי ראש העיר”, מספר ברמר לטיים אאוט. “אתה יודע שפניתי אליו לפני שמונה שנים ואמרתי לו, ‘תחליט, למי מותר למי אסור, האם לכולם מותר?’. אמר, ‘אני מחליט, אני לא מתייחס אליך’. אמרתי לו, ‘לא הגיוני שלהם מותר ולי אסור’. ביקשנו גם אנחנו לעבוד. אז הוא אמר שהוא מחליט, ומאז אנחנו מתקשקשים בבית משפט”.

רגע, אז אתה רוצה להגיד לי שאם לפני שמונה שנים העירייה היתה מפסיקה לקנוס, גם אתה וגם בעלי מכולות אחרים הייתם עובדים בשישי-שבת?
“לא, אבל היינו עובדים יותר מאוחר בערב. רציתי לעבוד יותר מאוחר באמצע השבוע. עזוב, שבת לא הייתי פתוח ואני לא אפתח אף פעם, זו לא שאלה בכלל. אבל ראש העיר, גם עכשיו, בכל החוקים שהוא מעלה, דואג רק לאינטרסים של הגדולים. עכשיו מתגלה למה, אני לא רוצה לספר לך למה אבל אנחנו מבינים את הקשר של ההון שלטון”.

אז תספר.
“עוד מעט זה ייצא”.

בפברואר 2012 דחה בית המשפט את עתירת בעלי המכולות. השופטת אסתר קובו, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, קבעה כי חוק רישוי העסקים עוסק בחופש העיסוק, לא בשמירה על השבת ולא בהגנה על עסקים מפני תחרות.”הבעיה של בתי העסק הקטנים היא בעיה אחרת לגמרי”, אומר ראש עיריית תל אביב בשנים 1993-1998, רוני מילוא. “היא לא נוגעת רק לפתיחת מינימרקטים בעיר, אלא גם למרכזי קניות מחוץ לעיר. בזמנו התלוננו עסקים ברעננה שזה שבשפיים יש עסקים שפתוחים בשבתות, זה מאוד מפריע להם. זה נושא אחר, שהוא לדעתי בעייתי, ובסופו של דבר ההתחשבות צריכה להיות מה משרת את הציבור יותר טוב. זה שבעלי עסקים קטנים קצת נפגעים זה מצער, אבל זו לא סיבה לא לפתוח את העסקים בשבתות. גם המהפכה התעשייתית פגעה בעסקים מסויימים, ולמרות זה היא בסופו של דבר ניצחה והתקיימה. זה גורלו של עולמנו, שהעסקים גדולים פוגעים במכולות. אז לא נפתח סופרמרקטים בגלל זה? גם בימי חול, לא רק בשבתות”.

ח”כ ניצן הורוביץ ממרצ, שהעלה מספר פעמים בשנים האחרונות הצעות חוק (שנפלו) לתחבורה ציבורית בשבתות וחגים, חושב שהן התחבורה הציבורית והן המרכולים הם חלק מאורח החיים המודרני היומיומי, והם צריכים להינתן בלי הפסקה מלאכותית. הטיעונים הסוציאליסטיים לא משכנעים אותו: “כל הסיפור של העבודה בשבת, שזה כאילו הנימוק של המרכולים, שאנשים ייאלצו לעבוד בשבת, זה דבר שאני לא מבין. יש הרבה אנשים שעובדים בשבת. הם מקבלים על זה תוספת שכר. שבת זה אחד מימי השבוע, זה חלק מהחיים, זה לא יום שמתקיים ביקום מקביל”.

האם אדם שדתו לא מאפשרת לו לעבוד בשבת לא ייפגע מזה?
“הוא לא חייב. אסור לפי החוק להעסיק בנאדם ביום המנוחה על פי הדת שלו. זו עבירה פלילית. אם מכריחים מישהו, זה כמו להעביד ילד בניגוד לחוקי העבודה. הוא צריך ללכת להתלונן. בפועל אין בעיה כזאת, כי יש הרבה אנשים שמעדיפים לעבוד בשבת, כי הם מקבלים 150% במשכורת ומעדיפים לקחת את יום החופש שלהם ביום אחר. במרכולים למשל, יש ערבים שמעדיפים לעבוד בשבת, והיום החופשי שלהם הוא יום שישי. זה טיעון סרק, וכשהחרדים משתמשים בו, זה טיעון צבוע. כי גם אם אתה מראה להם שכל הנהגים לצורך העניין יהיו לא יהודים, או שכל היהודים יעשו את זה מבחירה מלאה, הם אומרים לך שהם לא מסכימים”.

מדינת תל אביב: יהודית או דמוקרטית?

המכולתניקים לא התכוונו לתת להפסד בקרב לקבוע את גורל המלחמה כולה. הם ערערו לבית המשפט העליון (עע”מ 2469/12), ובסוף יוני 2013 קיבל העליון את הערעור והורה לעירייה לאכוף את החוק. השופט אליקים רובינשטיין הזכיר בדברים שכתב בפסק הדין את המתח שבין מדינת תל אביב החילונית למדינת ישראל המסורתית. “אמנם ער אני לדימויה כיום כ’עיר ללא הפסקה'”, כתב רובינשטיין, שכינה את האכיפה הקיימת “ישראבלוף”, “ואולם, תל-אביב אינה בארץ אחרת, וגם בה יש ציבורים המעוניינים בצביון משמעותי של השבת, והיא מחויבת לחוקי המדינה ולהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית”.

“אני חושב ששאלת המפתח היא מהו שירות לציבור יותר טוב, ובתל אביב שהיא עיר חילונית, פתיחת עסקים בשבת זה בהחלט חלק מהשירות לציבור”, אומר ראש העירייה לשעבר מילוא. “התפיסה הבסיסית שהדריכה אותי כשהייתי ראש עיר היתה שמה שמפריע לציבור דתי – לא צריך לעשות אותו, ומה שלא מפריע, צריך. אני מתכוון מפריע אובייקטיבית, לא שהם חושבים שזה מפריע. למשל, לא הפעלתי אוטובוסים בשבת כי באו אלי מתפללים מבית כנסת ברחוב בן יהודה פינת סמולנסקי, ואמרו ‘אנחנו לא יכולים שעוברים אוטובוסים כשאנחנו מתפללים בשבת’. אז במקום אוטובוסים הפעלנו הסעות מאורגנות מהשכונות לים, בלי שיעברו בקווים הרגילים ליד בתי כנסת. סופרמרקטים ומינימרקטים איפשרנו להפעיל באזורים לא דתיים, שלא לדבר על בתי קפה ומסעדות ועסקים אחרים, שלגביהם אין היום כבר מחלוקת. אז היתה גם מחלוקת לגבי הדברים האלה. תפיסת העולם היתה, תן לחיות בעיר הזאת. תן לחילונים חופש לנהל את חייהם כפי שהם רוצים, ומצד שני תתחשב בדתיים, לא להפריע להם ליד בתי כנסת ומקומות שחשובים להם בשבתות. אני חושב שגם התפיסה היום, שאין בעיה לפתוח בתי עסק, מינימרקטים ואחרים, באזורים שלא מפריעים לציבור דתי, זו התפיסה הנכונה”.

המאבק הנוכחי נפתח בהחלטה של העליון שפתיחת עסקים נוגדת את החוק, והחלטה של שר הפנים לא לאשר את חוק העזר העירוני המתוקן. מה היה המצב החוקי אז?
“אז לא היתה מניעה חוקית לפתוח עסקים, ואם היה צורך לתקן חוק עזר אז תיקנו אותו. שר הפנים אז, זו היתה ממשלת רבין, לא התנגד לפתיחת העסקים. היום יש בעיה עם שר הפנים ולכן יש בעיה עם העסקים”.

מעניין שלאריה דרעי מש”ס לא היתה בעיה עם זה ולגדעון סער כן.
“דרעי היה זמן מאוד קצר ומוגבל [שלושה חודשים, ע”ק], וכשהוא היה הוא נזהר לא לעשות מהומות”.

איך היית פותר את הבעיה היום?
“אצלי העסקים היו פתוחים בשבת, נקודה. אני לא הייתי מפעיל פיקוח עירוני כדי לסגור אותם. אגב, בנושא זה אני חושב שראש העיר פועל בסדר גמור. אני לא מת עליו, אני לא חושב שבכל נושא הוא פועל כמו שצריך, אבל בנושא הזה כן”.

אתה חושב שהוא עושה רק את מה שהוא חייב לפי החוק ולא מעבר לזה.
“בדיוק”.

בתגובה להפסד בעליון, העירייה פרסמה בספטמבר 2013 מדיניות אכיפה חדשה, שהציבה בראש סדר העדיפויות עסקים שגורמים למטרד סביבתי, אחריהם עסקים שהחלו לפעול בשבת אחרי פסיקת העליון ובתחתית הרשימה עסקים שפעלו בשבת קודם לפסק הדין. העירייה אמנם הודיעה לעסקים הוותיקים כי עליהם להפסיק לפעול בשבת, אולם נתנה להם שנה ליישם זאת. ביוני השנה, שנה אחרי פסיקת העליון, פסק המחוזי כי מדיניות העירייה החדשה מפלה, ולמעשה היא ממשיכה לא לאכוף את החוק – אף קנס לא ניתן בחמשת החודשים ממועד פרסום המדיניות החדשה עד ינואר 2014, לעומת כ-1300 קנסות בתקופה המקבילה שנה קודם לכן.

דיזנגוף בעד ונגד שמירת שבת

“אבא שלי היה הראשון שבסוף שנות השבעים, כשהיה ראש עיר, החליט לשנות את פני העיר תל אביב יפו ולפתוח את המסעדות, את בתי הקפה ואת בתי העינוג, וזה חוקק כחוק ב-1980 אם אני לא טועה”, מזכיר חבר המועצה להט את מרכזיותו של אביו, שלמה “צ’יץ'” להט, שעמד בראש העירייה ארבע קדנציות, מ-1974 עד 1993, בעיצוב פני השבת בעיר. “עד אז תל אביב היתה סגורה לחלוטין בשישי. בשעה שלוש בצהריים – בום, הכל סגור, אין יוצא ואין נכנס. הוא ניהל מאבק אישי בנושא הזה, זה התחיל מפתיחת בתי הקולנוע, עבר לפתיחת בתי הקפה, מסעדות, לאט לאט, ואז החוק העירוני לפתיחת בתי עינוג בשבת. זה שינה את פני העיר ואחר כך את פני המדינה. אבל כל חוק עירוני צריך אישור של שר הפנים. אני לא יודע מי היה שר הפנים [בין 1977-1984 היה זה יוסף בורג מהמפד”ל; ע”ק], אבל העובדה היא שגם אז, מי שהיה הבין שאי אפשר לעצור התפתחות של עיר מסויימת, ונתן זכות באותה עת לפתוח איפה שצריך”.

ההישג בן 35 השנים עמד בסכנה. מדינת תל אביב החליטה לא להיכנע למדינת ישראל. העיריה הודיעה שתפעל לפי פסק הדין, שפסל את מדיניות האכיפה החדשה, אך הוסיפה כי “מועצת העיר חוקקה חוק עזר המסדיר את הנושא. החוק הובא לאישור משרד הפנים והעירייה מקווה שיאושר בקרוב”. החוק המדובר, תיקון לחוק העזר העירוני, נחקק במרץ השנה ואמור היה לאפשר לכ-300 בתי עסק ברשימה מוגדרת של רחובות להמשיך ולפעול בשבתות – “בעל חנות רשאי לפותחה בימי שבת ומועדי ישראל פרט ליום הכיפורים החל משעה 10:00 ועד לסיומם” בכפוף להיתר, שיצטרך להיות מחודש פעם בשנה.

“חשוב לזכור כי לתושבים המתגוררים בדירות קטנות חנויות המזון הן לעיתים המזווה”, כתב בפייסבוק ראש העירייה, רון חולדאי. הוא חזר אחורה להיסטוריה של תל אביב, העיר העברית הראשונה, שהוקמה לפני מדינת ישראל, וציין כי “האיזון העדין הזה שאותו אנו מנסים לעגן בחוק העזר מבטא יותר מכל את הרוח ה’תל אביבית’ הסובלנית הפועמת בעיר מימי דיזנגוף וביאליק – עיר המאפשרת לכל אחד לחיות את אורח חייו ולבטא את עצמו כרצונו ואשר מממשת הלכה למעשה את חזונו של הרצל למדינת היהודים החופשית”.

דבריו הם אולי תשובה לשופט רובינשטיין. בפסק הדין שקיבל את עתירת המכולות הביא רובינשטיין ציטוטים מדבריו של ראש עיריית תל אביב הראשון, מאיר דיזנגוף, בעצרת בנושא חילול שבת בפרהסיה, אשר דווקא תומכים דווקא בסגירת עסקים בשבת: “אין כאן שאלה שבדת בלבד, אלא שאלה ציבורית ולאומית. אסור לחלל שבת בפרהסיה. לכל עם ועם יש מסורת של השקפות, אמונות, מנהגים – השומרת עליו, זהו צביונו של עם הנותן לו קיום”.

מסע הבחירות של גדעון סער

“חוק זה פוגע בצורה לא מידתית בערך השבת כיום המנוחה הכללי במדינת ישראל וחורג מן הכלל בדבר איסור מסחר בשבת בצורה בלתי סבירה”, אמר ביוני השנה שר הפנים גדעון סער כשפסל את סעיפי חוק העזר העירוני המתוקן, המתירים להפעיל את המרכולים בשבת, אך אישר את פעילות השבת של המתחמים המסחריים בעיר – נמלי ת”א ויפו, מתחם התחנה וחנויות של תחנות דלק.

כמו כל המאבק הזה, גם החלטתו של סער נצבעה בצבעי מלחמה – הפעם המלחמה על הקול הדתי בבחירות (המתקרבות?) לכנסת. בראיון לחדשות 2 עם קבלת ההודעה על פסילת החוק אמר מנכ”ל עמותת חדו”ש לחופש דת ושוויון, הרב עו”ד אורי רגב, כי “החלטתו של שר הפנים תמוהה ומאכזבת, ומעוררת תהייה האם כבר החל להשקיע במפלגות החרדיות בתקווה לתמיכתם במועמדותו לראשות הממשלה”. גם ח”כ הורוביץ, שהתמודד על ראשות עיריית תל אביב בבחירות האחרונות, תולה את האשמה באינטרסים של סער: “אני חושב שהפסילה של שר הפנים את חוק העזר העירוני של עיריית תל אביב נעשית על רקע פוליטי ואישי. יש לו אינטרס, אני מניח שהוא מסתכל על הקריירה על הפוליטית שלו ומגיע למסקנה שכדאי לו לעשות את זה. אבל זה פוגע בתל אביב, ואני חושב שזה לא נותן שום דבר מבחינת התועלת העירונית”.

בהחלטתו סער חייב למעשה את העירייה לפעול נגד המרכולים הפתוחים בשבת, אולם פעילות זו הוקפאה בזמן מבצע צוק איתן, מה שגרם לבעלי המכולות לפנות שוב לבית המשפט, שאיים להאשים את העירייה בבזיון בית המשפט. בחודש אוגוסט ניסחה העירייה חוק חדש, ונתנה לשר הפנים שישים יום להחליט אם לקבלו או לדחותו. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע את הדיון הבא בנושא לתחילת נובמבר, חודש אחרי המועד האחרון להחלטת שר הפנים. המשמעות המעשית היא המשך פעילות בתי העסק בשבת עד לדיון בנובמבר.

מעיריית תל אביב נמסר: “לאור פסיקות בתי המשפט אשר חייבו את העירייה לאכוף את חוק העזר לסגירת עסקים בשבת, בין היתר באמצעות הגשת בקשות לצווי סגירה, ועם סיום המצב הביטחוני, ממשיכה העירייה את ביצוע האכיפה של איסור פתיחת עסקים בשבת. ההתראות והדו”חות יחולקו לעסקים לממכר מזון שלא לצריכה במקום: מכולות, מרכולים, פיצוציות וכיו”ב. כידוע, לאחר החלטת שר הפנים שפסלה את הצעת העירייה לביצוע תיקון בחוק העזר, שאמור היה לאפשר פתיחת מרכולים בשבת במספר רחובות בעיר, הגישה העירייה תיקון נוסף לחוק אשר ממתין כעת לתגובת השר. המשך האכיפה במתכונת הנוכחית, מכוח חוק העזר הקיים, הינו שלב ביניים עד לקבלת החלטת השר בעניין”. ממשרד הפנים נמסר: “עיריית תל אביב העבירה את חוק העזר האמור לאישור משרד הפנים. הנושא נבחן על ידי המשרד”.

“זו כניעה ראשונה, אבל ברור שזה לא ייעצר שם”, אומר פרידברג מ”תל אביב לא שומרת שבת” ובעל חברת פיד-מדיה לשיווק דיגיטלי, על אפשרות סגירת המרכולים. “אף אחד לא באמת מתרגש מנושא המכולות – פתוח או סגור, אפשר להסתדר, לעשות קניות בשישי ולהיערך לשבת. אבל בשבת הבאה זה הברים ובתי הקפה, ושבת אחר כך זה מוזיאונים, תאטראות ובתי קולנוע, ואת זה אנחנו רוצים למנוע. צריכים לשמור על הסטטוס קוו, כל אחד יחיה כראות עיניו וכפי שטוב לי, כפי שהיה עד עכשיו בתל אביב. חסימות רחובות בירושלים – זה גם מפריע לי, אבל זה כבר מאבק של ירושלמים”.

למה בעצם החלטתם לא לקיים הפגנה? אתם לא חושבים שאפשר להשתמש בהפגנה לשמור את הנושא על סדר היום ולהשפיע על החלטת השר?
“המצב כרגע זה שיש את ההצעה המתוקנת של עיריית תל אביב, שמחכה לאישורו של גדעון סער. אם הוא לא יענה בטווח 60 הימים שבית המשפט הקציב לו, בעצם ההצעה מאושרת אוטומטית. זה לא שאני אומר שצריך לעשות דממת אלחוט, אבל לדעתי הפגנה, אם היא תהיה מאוד מוצלחת או פחות מוצלחת, תבצר אותו בעמדתו. אני גם לא מאמין שזה ישפיע על דעתו בצורה גורפת, ההפגנה, מנסיוני מעבודתי בעבר בדוברות הליכוד. אם אני צודק וההתנגדות שלו התמוססה – מעולה, הצלחנו. לא הוצאנו אנשים החוצה, זה אולי פוגע באגו של אנשים שממהרים לעשות לעשות רעש אבל זה נגמר, כולם ירדו מהעץ. אם הוא כן יחליט לדחות את ההצעה המתוקנת של העירייה, יש עוד יותר טעם להפגין, כי סער בעמדתו פחות יושפע מהפגנות מאשר השופטים בירושלים – כי אם הוא פוסל הולכים לבג”ץ, יש גם בג”ץ של העירייה שמחכה וגם של קבוצה פרטית. אני מקווה שגדעון סער יבין שזה תפוח אדמה לוהט ויתן לזה להתמוסס, לא יתייחס להצעת התיקון ובית המשפט יאשר אותה. זה מוצא אלגנטי. הפגנה מול גדעון סער, אני לא חושב שכרגע זה יהיה הצעד הנכון. לפני חודשיים זה היה עושה פלאים, רצינו להפגין מחוץ לבית שלו, המלחמה קצת מוססה את זה והיתה התקדמות משפטית. אני רוצה להאמין שהוא קיבל מוצא אלגנטי”.

ממטה המאבק של העסקים הקטנים והמכולות נמסר בתגובה אחרי פרסום הכתבה ב”טיים אאוט”: “הנושא הוא לא השבת אלא על הזכות לפרנסה הוגנות ובתנאי תחרות שווים, שהם מנשמתה של כל עיר פלורליסטית. טייקוני התאגידים, בשיתוף פעולה עם עיריית ת”א, יצרו מציאות בה אנו נאלצים לספוג הפסדים כלכלים ניכרים או לעבוד ביום המנוחה היחיד שיש לנו. בשני המקרים מדובר במציאות מעוותת, לא מוסרית ובוודאי שאינה ערכית, כלפי ציבור גדול של בעלי עסקים שפועלים בת”א עשרות שנים. ליבראליות ונאורות זה לא לקנות חלב בשבת בבוקר, מנגד, זה כן יתבטא בדאגה לתנאים סוציאליים בסיסים לכולם ותנאי תחרות הוגנים. יום מנוחה שבועי, כפי שאנו דורשים, הוא אלמנט סוציאלי בסיסי ומתבקש, ולא נסכים להמשך מסחר קמעונאי כה גורף, שפוגע בזכויותינו, ובוטה בעזות המצח שלו, כלפי החוק ופסיקות ביהמ”ש.

“רשתות השיווק בת”א (בדגש על טיב-טעם ו-am:pm), מובילות מהלך ציני ומגוחך כאילו מדובר במאבק דתי, מתוך ידיעה שסגירת המרכולים בשבת תפגע במחזור הכספי שלהם בצורה קשה. זהו מהלך דמגוגי ונחות. אנחנו בעד ת”א חופשית – העיר הזו תמיד הייתה חופשית ופתוחה וכך היא גם תישאר. אנו מזכירים שעד לפני כ-13 שנה נשמר החוק בת”א, ולא התאפשרה פתיחתם של המרכולים בשבת, ובכל זאת העיר ת”א נחשבת כבר למעלה מ-100 שנה, כבירת הכלכלה, והמסחר ומרכזה התרבותי-חינוכי של כל מדינת ישראל. אנו גם מזכירים לעיריית ת”א ולבעלי ההון, שמאחורי חוקי העבודה ומנוחה עומדים אנשים ומשפחות, ושחוקים אלו נועדו להגן על עובדים ועל עסקים קטנים ולא על טייקונים גדולים”.

הדרך אל הגיהנום עוברת באלנבי

ההיסטוריה של מאבקי השבת בתל אביב מתחילה הרבה לפני מהפך חילון השבת של צ’יץ’, ועוד לפני הקמת המדינה. תל אביב נוסדה רשמית ב-28.7.1909, יום הגרלת הקרקעות בין חברי “אחוזת בית”, התאגדות של יהודים תושבי יפו שעזבו אותה כדי לייסד עיר, ובסמוך לכך החלו הוויכוחים על כללי הדת והשלטתם על הציבוריות של העיר העברית הראשונה: חילול שבת, כשרות, שחיטה כשרה, צניעות נשים (רבנים התלוננו לראש העירייה רוקח על “לבישת מכנסי גבר ע”י נשים צעירות המגלות שוקיהן בצורה בלתי צנועה בהחלט”, ותושב העיר מ’ פרידמן התלונן לראש העירייה הראשון מאיר דיזנגוף על “הבחורה המטיילת בפרהסיה במכנסים קצרים וסיגריה בפיה – היא תהיה אח”כ אם עבריה המקימה בית חדש בישראל?”), הפרדת נשים-גברים ויהודים-ערבים ואפילו מה שכונה ההפקרות בשפת הים.

סביב שמירת השבת בפרהסיה התנהל “מאבק תרבותי קשה במיוחד”, כותבת ד”ר ענת הלמן במאמר “תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל-אביב המנדטורית” (“קתדרה לתולדות ארץ-ישראל וישובה”, גליון 105, תשס”ג; המאמר המלא מוטמע בתחתית כתבה זו). בספרה “אור וים הקיפוה” היא מציינת עוד כי “הסכסוך על שמירת השבת לא התקיים באופן חד-משמעי בין דתיים לחילונים. מצויות עדויות על דתיים ושומרי מסורת שחיללו שבת, ועל גורמים חילוניים שהביעו תמיכה פעילה בשמירתה”. הסקירה להלן מובאת מהספר ומהמאמר של הלמן. בשנות העשרים של המאה הקודמת אישרה ממשלת המנדט חוק עזר עירוני, שבו קבעה מועצת העירייה איסור על עבודה בבתי חקושת ופתיחת חנויות ובתי מסחר, למעט בתי אוכל. רוב העסקים נסגרו אחרי תקיעת חצוצרה או שופר בשישי ולא נפתחו לפני מוצאי שבת (בשוק מחנה יהודה בירושלים נשמר המנהג, כש”משגיחי שבת” חרדים מסתובבים בצהרי שישי ותוקעים בחצוצרות או בוובוזלות כדי לזרז את בעלי הדוכנים לסגור את הבאסטה). עם זאת, תושבים ומבקרים הסתובבו ברחובות ועל שפת הים, ורצו לבצע קניות, שהיו כרוכות מן הסתם בחילול שבת.

אגודה בשם “משמרת שבת” הקימה סניף תל אביבי בתרפ”ב (21′-22′). חבריה הציפו את העירייה במכתבי מחאה, פרסמו מודעות, ערכו אספות והפגנות, לעתים היכו ותקפו מחללי שבת (האגודה נדרשה לפצות בעל בית קפה שפעיל שלה ירק לו במיכל גלידה), ועקבו אחרי מקומות מחללי שבת ופנו לאנשים בנסיון לשכנע אותם להפסיק זאת, או פנו בנושא לוועדת השבת שהרבנות הקימה בשנת תרפ”ו (25′-26′), שנועדה לבירור תלונות בנושא חילול שבת בפרהסיה, אשר העבירה את התלונות לרבנות או לעירייה. הרבנות, ממש כמו היום, התנתה מתן תעודות כשרות לעסקי מזון בשמירה על השבת. היא גם פרסמה כרזות שניסו לפנות לרגש הלאומי והפועלי-סוציאליסטי, והציגו את השבת כנכס לאומי וחלק מהעבריות החדשה, את שמירתה כמעשה סוציאלי, ואת חילולה כהדוניזם ומטריאליזם.

דיזנגוף, שב-1930 נזף בחיים נחמן ביאליק על חילול שבת במסיבות “עונג שבת” באוהל שם (אירועים דמויי “שבת תרבות” של ימינו), ראה גם הוא בשמירת השבת ערך לאומי יותר מדתי, שמירה של הצביון “העברי הלאומי של העיר”, וטען ש”ליכודם ומיזוגם [של תושבי העיר] לחטיבה לאומית ציבורית אחת בארץ זו ובעיר תלויים הרבה בהשלטת צורות ומנהגים משותפים בחיינו”. עם זאת, הוא כתב למשמרת השבת ב-1933 על נסיעה בשבת כי “אין עלינו לשכוח שאנו עומדים לפני זרם גדול – זרם החיים הדורשים את תפקידם ואין שום כוח שבעולם שיכול לעוצרם גם ברצון הכי טוב”.

הערבים שיחקו תפקיד משולש וכפוי טובה במאבקי השבת של היהודים: הם היו גוי של שבת, תירוץ לפעילות בשבת וקורבן לקרבות השבת. כגוי של שבת, ערבים הפעילו עסקים כדי לאפשר עבודה בשבת בלי חילולה על ידי עובדים יהודים; מנהלי בית החרושת לקרח “מעדן” השתמשו ביחסי היהודים והערבים כתירוץ לעבודה בשבת – הם הסבירו שאם לא ייצרו קרח בסופי שבוע, שנחוץ לחולים ולענייני פיקוח נפש, הציבור יצטרך להסתמך על בית חרושת של ערבים ביפו, והזכירו שבמאורעות תרפ”א הערבים אמרו שלא יספקו קרח לחולים יהודים (האירוניה היא שמנהלי “מעדן” ביקשו מהעירייה אישור להמשיך להפעיל את בית החרושת בשבתות על ידי ערבי); כקורבן, הם חטפו מכות ממפגינים אלימים נגד עסקים מחללי שבת.

ב-1926 חוקקה העירייה חוק לסגירת עסקים והפסקת התחבורה בשבת. ב-1928 תבע בעל בית הקפה “אלטשולר” את העירייה, ובית המשפט המחוזי קבע שחוק השבת נוגד את החוק המנדטורי לחופש מצפון ודת. בית המשפט העליון דחה את ערעור העירייה וביטל את חוק השבת. ב-1932 חוקק חוק שבת חדש, שהטיל איסור פעילות עסקית בשבת רק על יהודים ונמנע מהגבלת תנועת רכב פרטי. החוק החריג בתי אוכל, משום שרבים מהתושבים היו רווקים ולא בישלו בבית. “חשוב לזכור כי לתושבים המתגוררים בדירות קטנות, חנויות המזון הן לעיתים המזווה”, נימק ראש העירייה רון חולדאי את הצורך בפתיחת מרכולים בשבת, עדות נוספת לכך שדברים רבים לא השתנו מתחילת המאה הקודמת.

“בתל-אביב מתגוררים אלפי רווקים ואנשים מחוסרי משפחה, הסועדים רק במסעדות. אם לא תנתן להם האפשרות לסעוד בשבת, בסדר ידוע ובזהירות ידועה, ילכו רבים מהם למסעדות טריפה של ערבים ביפו הסמוכה, ויביאו לידי חילול שבת וחילול השם כאחד”, כתב דיזנגוף במכתב לקבוצת “חובבי ציון” מפולין ב-1935. עם את, כי באותה שנה החליטה העירייה להדק את שמירת השבת בחוק, משום שבעלי המסעדות ובתי הקפה ניצלו והרחיבו הפירצה של סעודות הרווקים, עד כדי כך שהשבת היתה אחראית ל-50% מהכנסותיהם. ב-1937 חוקק החוק, שמגביל את שעות והיקף הפעילות של המסעדות בשבתות, אולם העירייה לא מיהרה ליישם את החוק, ממש כמו בעניין המרכולים בשבת. בלחץ הרבנים, ובהם הרב הראשי יצחק הרצוג, החלה העירייה באכיפה, אולם ב-1938 השתכנעה לדון בתיקון החוק. בעלי עסקי המזון לא היו מרוצים מהתוצאה, ובתחילת יוני 1938 קיימו שביתה בת יום, שהורגשה היטב: ההערכה היא שכ-60% מהתל אביבים נהגו לאכול מחוץ לבית באותה תקופה.

בעלי חמישה בתי קולנוע בתל אביב פנו ב-1938 לעירייה בתלונה על הצגות שמועלות בבתי קפה בתל אביב בשבת, תמורת תשלום. אם לבתי הקפה מותר להציג בשבת, מדוע שבתי הקולנוע, שההצגות מתחרות בהכנסותיהם, לא יוכלו לפעול? הנימוק הזה מזכיר מאוד את מאבק בעלי המכולות של ימינו, שטוענים שפתיחת מרכולים בשבת פוגעת בהכנסותיהם (אם כי הם לא מבקשים לקבל אישור לפעול בשבת, אלא לסגור את המרכולים). בתי הקולנוע החליטו לפתוח בשישי-שבת, כשאת הכרטיסים ימכרו לפני כניסת השבת (שיטה שפועלת עד היום במוסדות שונים בירושלים, ומשמשת גם דתיים). הקרנת הסרטים עצמם כמוה כהפעלת מכשיר רדיו שיש בכל בית בתל אביב, טענו בעלי בתי הקולנוע, וזה אינו חילול שבת בפרהסיה, בניגוד להצגות שכן מהוות חילול שבת. ראש העירייה הצדיק את טענותיהם וכתב לבתי הקפה שעליהם להפסיק לקיים את ההצגות בשבת. התשובות התחלקו בין “זה לא חילול שבת כי אין תזמורת” לבין “הופעת אמנים אינה חילול שבת, הרי יש הופעות כאלו גם בהבימה”. כלומר, בתי הקפה נקטו באותה לוגיקה של בתי הקולנוע: אם להם מותר, גם לנו מותר. אגודת מכבי תל אביב נדרשה אף היא לנמק בפני העירייה קיום משחק כדורגל בשבת, והסבירה ש”רחוקים אנו מלראות בתחרות ספורטיבית גרידא משהו מחילול שבת”.

ב-1934 התקיימה הפגנה של חרדים נגד חילול שבת ליד בית הכנסת הגדול. ההפגנה הידרדרה להתפרעות, ו-15 מהמתפרעים הובאו בפני השופט הבריטי בודילי, שגזר עליהם עונשי מאסר של עד חצי שנה. “הנך יכול להיות דתי ולנסות לזכות בגן עדן”, אמר השופט, “אך אין לך שום זכות להפריע לאנשים המוכנים ללכת לגיהנום, גם אם דרכן זו עוברת ברחוב אלנבי”. התערבות בענייני דת, נאמר בישיבת מועצת העיר מ-1923, תביא “לנו צרות אין סוף שלא נוכל לצאת מהן”. 91 שנה אחר כך, העירייה עדיין לא יצאה מהצרות הללו.

---

התפרסם בגירסה קצרה יותר ב”טיים אאוט תל אביב”, 3.9.2014

---

המאמר “תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל-אביב המנדטורית” של ד”ר ענת הלמן, מאומבד מאתר סנונית:

להורדה (PDF, 28KB)

חברת הסטארטאפ הישראלית קלאודין גייסה 4 מיליון דולר // שוברים אמברגו

רוצים לקרוא על הגיוס של קלאודין? הוא נשלח באמברגו לפרסום היום ב-14:00, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.

תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.

הודעה חשובה- אמברגו עד 14:00- הישג נוסף לחברת הסטארט אפ הישראלית קלאודין‎

שלום רב,

מצורפת ידיעה אודות גיוס של הסטארט אפ הישראלי “קלאודין”- החברה המובילה בעולם לניטור שירותי ענן.
הידיעה היא באמברגו עד השעה 14:00, אשמח לתאם שיחה טלפונית עם שרון וגנר המנכ”ל​ אודות ההישג של החברה.

אודה ​לשילוב הידיעה.
​
הישג נוסף לחברת הסטארט- אפ הישראלית ‘קלאודין’

גייסה 4 מיליון דולר

עם רוח גבית של 2,400 לקוחות ברחבי העולם וגידול של 400% במכירות בשנה, חברת הסטארט-אפ הישראלית ‘קלאודין’ מגייסת 4 מיליון דולר המיועדים לפיתוחים טכנולוגים חדשים והרחבת סל המוצרים

את הגיוס הובילו קרן ההשקעות ‘טיטניום’ ו- RDSeed מבית אלרון ורפאל

קלאודין Cloudyn)), חברת הסטארט-אפ הישראלית המובילה בעולם בניטור וייעול שירותי ענן לעסקים, מודיעה ​​על גיוס של כ- 4 מיליון דולרים. עד כה ההשקעה ‘בקלאודין’ עומדת על סך 5.5 מיליון דולרים.

טל מזרחי

להורדה (DOC, 333KB)

סטוארט לואו עף על עצמו בחינם, וגם אתם יכולים

בסופשבוע אחד בינואר 2012 טס סטוארט לואו (Stuart Loh) מסן פרנסיסקו לשיקגו. כשנחת, ירד מהמטוס, עלה למטוס אחר וטס בחזרה לסן פרנסיסקו. הוא חזר על הפעולות שלוש פעמים ברציפות באותו סופשבוע. בסופשבוע הבא הוא עשה זאת שוב, ושוב בסופשבוע שאחרי כן. בסך הכל לקח לואו תשע טיסות הלוך ושוב, כשכל אחת מ-18 הטיסות משנעת אותו כ-1850 מיילים (3000 ק”מ) ב-4-5 שעות, כשהוא יוצא משדה התעופה או’הייר לחורף הקפוא של שיקגו רק פעם אחת בכל המסע המטורלל הזה. למה, בשם כל מה שטוב ויקר, בזבז לואו כסף וקצת פחות משש יממות לעוף הלוך ושוב כמו זבוב שלכוד במכונית נוסעת? “אני מנחש שאתם לא רוצים לדעת על מזג האוויר בשיקגו”, כתב בבלוגו, “אתם רוצים לדעת למה לקחתי תשע טיסות הלוך-ושוב לאורך המדינה במהלך שישה ימים. זה לא היה לצורך עסקים ולא בשביל בחורה (למרבה הצער). אם תחשבו על זה לרגע, זה יכול להיות רק בשביל דבר אחד”. והדבר הזה הוא טיסות בחינם.

“עשיתי זאת כדי לנצל כמה מבצעים שאמריקן איירליינז הריצו, שהכניסו לי מאה אלף מיילים [כ-161 אלף ק”מ] וסטטוס Executive Platinum, הסטטוס הגבוה ביותר בתוכנית הנוסע המתמיד שלהם, תמורת כ-2000 דולר”, מספר לואו בראיון אימייל לטיים אאוט. מה עושים עם המיילים האלו? “מאה אלף מיילים מספיקים לטיסה הלוך-חזור לאירופה במחלקת עסקים. עשיתי גם טיול סופשבוע (עם כרטיס טיסה שהוזמן באמצעות מיילים) שבו ביליתי 24 שעות בטוקיו, לשם טסתי דרך פרנקפורט, וחזרתי דרך האוקיינוס השקט (אני מתגורר ליד סן פרנסיסקו)”.

כהייטקיסט מעמק הסיליקון, לואו ממילא מבלה חלק נכבד מחייו בטיסות לצרכי עבודה. שילוב של כישורי ההאקינג שלו ושעות הטיסה המרובות שלו הובילו אותו להפוך ל-mile hacker, אדם שמנסה לפצח תוכניות נוסע מתמיד כדי להוציא מהן כמה שיותר מיילים. אלו מתורגמים לטיסות חינם, שדרוגי מחלקות חינם, יותר מזוודות, עלייה מוקדמת למטוס, קבלת מושבים מועדפים ושאר ממתקים.

“נכנסתי לפצחנות מיילים לפני כשנתיים”, מספר לואו. “קניתי כרטיסי טיסה מסן פרנסיסקו לישראל, להשתתף בחתונה של חבר, וחשבתי שבטח יש דרך טובה יותר לטוס מאשר לבלות 20 שעות במחלקת תיירים ולשלם מחיר מופקע. אחרי קצת גיגול נתקלתי בקהילה של בלוגי פצחנות תיירות, שכותבים על איך להרוויח הרבה מיילים בתוכניות נוסע מתמיד ונקודות בכרטיסי אשראי בלי לבזבז הרבה זמן או כסף, ואיך להמיר את המיילים והנקודות לטיסות וחדרי מלון חינמיים או זולים שאחרת לא היית מוכן לשלם עליהם”.

כדי לקבל מעמד אקזקיוטיב פלטינום באמריקן איירליינז צריך לטוס בפועל 100 אלף מיילים, שהם כ-200 שעות טיסה נטו, לא כולל נסיעה לשדה התעופה, בדיקות דרכונים, אבטחה והמתנה למסלול שיתפנה כדי שהמטוס יוכל להמריא או לנחות. אבל בבלוג פצחני המיילים One Mile at a Time נתקל לואו בפוסט שבו הכותב, “לאקי”, הסביר איך שילוב שני מבצעים של אמריקן מאפשר למי שמתגורר בקליפורניה, טקסס או אילינוי להגיע למעמד הזה בשליש מהמרחק בכ-72 שעות טיסה שנפרשות על פני שלושה שבועות, ובפחות מ-2000 דולר. לואו נדלק, וזמן קצר אחר כך פצח בפיצוחים במסע הנצחון בן 33 אלף המיילים בין סן פרנסיסקו לשיקגו.

מאז נכנס לפצחנות טס, להערכתו, 350 אלף מיילים, רובם במחלקות פרימיום, “אבל אני יודע שיש פצחני מיילים שמצליחים לעשות כמות כזאת של טיולים בכל שנה. מספר המיילים שהרווחתי נמצא באזור שבע ספרות” כשאני שואל אותו אם הוא בעניין של הטיסות החינמיות או הריגוש, הוא אומר “שניהם! מיילים מאפשרים לי לטוס במחלקות פרימיום שאחרת לא הייתי יכול לממן מכספי. אני אוהב לחוות כמה שיותר חוויות מגוונות בחיים, אחת מהסיבות שאני אוהב לטייל, וטיול בחלק המחודד של המטוס הוא בהחלט חוויה שונה. בנוסף, אם אתה יכול לטוס בנוחות, הטיסה הופכת להיות חלק מהחופשה במקום המסע המפרך בדרך אליה. מיילים מאפשרים גם להשיג טיסות של הרגע האחרון בזול, כשבלעדיהם היית משלם תעריפים בשמיים. ולבסוף, הצלחתי להשתמש במיילים שלי לאפשר להורים לחוות טיסה במחלקה ראשונה – זה אולי אפילו יותר מתגמל עבורי מכל טיסה שאני לקחתי”.

נסיונותיו של לואו להגדיל את הקהילה סביבו לא ממריאים: “עבדתי קשה לגייס חברים להיות מעורבים במה שאני עושה, אבל לרוב הם חושבים שזה קשה מדי או יותר מדי עבודה – למרות שזה בדיוק להיפך! קהילת פצחני המיילים המקוונת היא באופן כללי מאוד ידידותית, מסייעת ושמחה לשתף מידע”. לואו מתעדכן בטיפים וטריקים בבלוגים, ניוזלטרים ופורומי פצחני מיילים, ובהם flyertalk.com ו-milepoint.com. “אני זאב בודד שאורב בשולי הקהילה – אני קורא הרבה ממה שאחרים כותבים, אבל מדי פעם תורם בחזרה בפוסטים משלי”, הוא אומר. בשנה שעברה השתתף עם עוד 300 משוגעים לדבר בכנס המקצועי “מיילים ונקודות” בשיקגו, וקיבלו הרצאות ממומחים בתחום.

פודינג בשחקים

פצחן המיילים המפורסם בעולם הוא דייוויד פיליפס, שב-1999 זכה ב-1.2 מיליון מיילים בערך של יותר מ-150 אלף דולר, בהוצאה של 2200 דולר בלבד. פיליפס שמע על מבצע של יצרנית המזון הלת’י צ’ויס, שהעניקה לצרכנים 500 מיילים בחינם על כל עשרה ברקודים שגזרו ממוצריה ושלחו, כשברקודים שיישלחו בחודש הראשון יזכו את שולחיהם בפרס כפול – 1000 מיילים.

פיליפס קנה מרקים משומרים ב-90 סנט לפחית, אבל החליט לצאת למסע בין רשתות השיווק בחיפוש אחר העסקה הטובה ביותר, ומצא רשת דיסקאונט שמכרה גביעי פודינג שוקולד ב-25 סנט לחתיכה, כלומר 1000 מיילים ב-2.50 דולר. הוא פשט על כל סניפי הרשת וקנה את כל גביעי הפודינג שהיו במלאי, בהוצאה של כ-3000 דולר, כשהוא מסביר שהוא אוגר מזון כהכנה לבאג 2000.

קילוף המדבקות עם הברקודים מהגביעים התגלה כמשימה מתישה עבור משפחתו של פיליפס, שעלולה לגרום לו לפספס את כפל המבצע. במוחו של פיליפס הבריקה מזימה נוספת: להפיל את העבודה על אנשים אחרים. הוא פנה לסניף מקומי של ארגון הסיוע לעניים “צבע הישועה”, והציע להם את כל הפודינג חינם בתנאי שיקלפו עבורו את המדבקות. מתנדבי הארגון עשו עבורו את העבודה הקשה, ופיליפס אפילו קיבל זיכוי מס של 800 דולר על התרומה.

לפי כתבה שפורסמה לפני שנה בגיזמודו, 14 שנה אחרי המבצע המקורי, לפיליפס יש בתוכניות נוסע מתמיד שונות 4 מיליון מיילים, ובאמצעות פצחנות מיילים הוא מצליח להרוויח מיילים חדשים פי 5 מהר יותר משהוא מבזבז אותם, כך שהוא כנראה לעולם לא ישלם על טיסה עד סוף ימיו.

טיפים של סטוארט לואו לפצחנות מיילים

1) הפנו את המיילים לתוכנית הנוסע המתמיד הנכונה – הצטרפו לתוכנית של חברת תעופה שחברה בברית (למשל Star Alliance, Oneworld ו-Skyteam) שטסה במסלולים שאתם רוצים לטוס בהם, ונתבו את כל המיילים שלך לאותה תוכנית. השתדלו לא לפזר את הנקודות בין תוכניות שונות. אנשים רבים לא יודעים שאם הם טסים בחברת תעופה מסויימת, אפשר להעביר את המיילים לחברה אחרת שחברה בברית. זה נכון גם להיפך – אפשר לממש מיילים שהרווחתם בחברת תעופה אחת בטיסות של חברה אחרת באותה ברית. כמה מחברות התעופה האמריקאיות נותנות תעריפי מימוש טובים מאוד עבור המיילים שלהן.

2) הוציאו את כרטיס האשראי הנכון – אפשר להרוויח הרבה מיילים לא מטיסות, אלא מהצטרפות לכרטיס האשראי הנכון. רבות מחברות כרטיסי האשראי האמריקאיות מציעות בונוסי הצטרפות משתלמים, שיכולים להגיע עד 100 אלף מיילים בחברות תעופה מסויימות.

3) שלמו בכרטיס האשראי על כל מה שאפשר, במקום במזומן. פעמים רבות, כרטיסי אשראי נותנים בונוסים על תשלום על דברים מסויימים, כמו מיילים כפולים לשימוש במסעדות. אבל הקפידו לשלם את חשבונות האשראי שלכם בזמן.

4) איספו מיילים למטרה קבועה. אל תאספו מיילים רק לשם איסופם. מיילים הם לא כמו מזומן בבנק – הם לא צוברים ריבית, אלא מאבדים ערך לאורך זמן. הכי טוב לבחור יעד טיול, ואז לתכנן איך להרוויח די מיילים או נקודות להגשים את היעד הזה. למרות שזה נראה ברור מאליו, חשוב לממש את המיילים לא פחות משחשוב להרוויח אותם!

5) קראו בלוגים ופורומים של פצחני מיילים ושאלו שאלות. אין הרבה דברים שקהילת הפצחנים עושה שהוא סוד שמור היטב. כל המידע זמין מקוונות, ויש הרבה אנשים שיסכימו לעזור למי שחדש במשחק.

---

התפרסם בגירסה שונה ב”טיים אאוט תל אביב”, 14.8.2014

---

אחרי הקיפול: גלם הראיון המקורי באנגלית

להמשך קריאה

← לדף הקודם — לדף הבא →

• מה זה פה?

  חדר 404 של עידו קינן הוא מגזין תרבות דיגיטלית, טכנולוגיה וחיי רשת. הקליקו למידע נוסף »

  Room 404 by Ido Kenan is an Israeli based digital culture magazine. Click for more info in English »

• רוצה להפיק פודקאסט?

  

• המלצת סייברסייבר (מ)

  

• פרנסה

  

• לאחרונה בחדר 404

  • ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
  • ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • איך מדרגים בעברית?
  • שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
  • זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
  • ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
  • פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
  • תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
  • זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
  • מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ

•