הפרימיטיבים ש-מ-פ-ח-דים מהאינטרנט | העין השביעית
סכנה ברשת
הכותרות בראש שערי כל עיתוני הבוקר מוקדשות לאיראן, אבל נראה שלא כל העיתונים עושים זאת במידה דומה של חדווה. ב”ידיעות אחרונות” ו”מעריב” הכותרת על איראן (“בדרך להסכם עם איראן” ו”בכיר ישראלי: המו”מ עם איראן לא יעכב תקיפה”, בהתאמה) מזכירה תשלום מס. שני העיתונים הללו מדווחים כאילו כדי לצאת ידי חובה על ההתפתחויות האחרונות בסכנה הקיומית לכאורה שעומדת בפני מדינת ישראל. כדי לטלטל את הקוראים, העיתונים מדווחים בהבלטה על מעשים פליליים.
“חשד: סמנכ”ל הייטק ניצל מאות ילדות”, נכתב במרכז שער “ידיעות אחרונות”, לצד החותמת “סכנה ברשת”. כותרת המשנה מסתיימת בשאלה שמציגה משטרת ישראל, ובעצם מציג העיתון: “האם גם בתכם הוטרדה?”. זו שאלה שיכולה להסעיר כל הורה. היא בוודאי טרייה יותר מהשאלה, “האם גם אתם תמותו מפצצת גרעין שתטיל איראן על מדינת ישראל?”. ההורה המודאג, שרוצה לדעת את התשובה, מופנה לכפולת האמצע, שם מופיעה ידיעה לא ארוכה מאת מאיר תורג’מן ואיתן גליקמן, המתפרסמת על רקע תצלום המחשה של אדם יושב בחושך מול מסך מחשב. “בבוקר סמנכ”ל הייטק, בלילה פדופיל”, לשון כותרת הטראש שבחרו עורכי העיתון לידיעה.
תיבה נפרדת בכפולת האמצע של “ידיעות אחרונות” מבהירה להורים המודאגים כיצד יידעו אם גם בתם הוטרדה על-ידי החשוד. לפי המידע שבתיבה, החשוד השתמש בתוכנה מסוג מסוים ובשמות בדויים מסוימים. סימנים נוספים לכך שבתכם הוטרדה על-ידי החשוד לפי “ידיעות אחרונות”: “אחרי היכרות ראשונית הוא הוביל את השיחה לנושאים מיניים” וכן “במהלך השיחות שידל את הילדות להתפשט מול המצלמה”. במלים אחרות, אם בתכם קיימה קשר וירטואלי עם מישהו שהוביל את השיחה לנושאים מיניים ושידל אותה להתפשט מול המצלמה, יש מקום לדאגה (תודות על התובנה הזו ניתן להעביר ל”ידיעות אחרונות”, ת”ד 109, תל-אביב).
כותרת ידיעה נוספת בכפולת העמודים המרכזית של “ידיעות אחרונות”, “4 נערים אנסו ילדה בת 11”, חסרה את המלה “חשד”. על האירוע שמתואר בה מדווח במרכז שער “מעריב”, שם אין כלל צורך לצרף את המלה “חשד”, שכן הכותרת אינה אינפורמטיבית.
“גיליתי היום שבנים זה עם רע”, נכתב בגופן גדול בלב שער “מעריב”, בין מרכאות, על רקע אדום. זהו ציטוט מתוך יומנה האישי של ילדה בת 11 מאזור הנגב. על עמוד השער מתפרסמים גזרי היומן שבהם נכתב, בכתב יד של ילדה, על רקע ורוד פרחוני: “גיליתי היום משהו מיוחד שבנים זה עם רע היום נאנסתי בידיי ארבע […] מה קרה, הם בכו יותר ממני לא רציתי לראות להם עד כמה אני עצובה […] אני כל הזמן מאשימה את עצמי במה שקרה לי, אני מרגישה שזו אשמתי”.
את הטקסט קורע הלב מביא אורי בינדר בכפולה השנייה של העיתון. הכפולה הראשונה מוקדשת לאותו עובד בענף ההייטק שחשוד בהטרדת מאות ילדות באינטרנט. לצד הדיווח על מעשיו מתפרסם טור מאת חן קוטס-בר, האמא של כולנו, שמפנה אצבע מאשימה כלפי הטכנולוגיה. “אם כל ילד משוטט באינטרנט, אז כל פדופיל יכול להגיע לכל ילד ולכל ילדה. כמעט כמו רולטה”, היא כותבת.
בעוד ששתי הכפולות הפותחות של “מעריב” עוסקות במעשים פליליים על רקע מיני, ב”ישראל היום” הנושאים הללו נדחקים לכפולה השנייה. “פדופיל בלב ההייטק” היא הכותרת ההיסטרית שמתנוססת בראש העמודים 4–5. “בעידן ה’מחשב בכל חדר’ הם [ילדינו] מסתגרים שעות על גבי שעות בחדרים מול מסך שמזמן להם גם מפלצות אדם המוגדרות פדופילים”, כותבת חגית רון-רבינוביץ’ בטור נלווה. “פחד אלוהים שהילדים יסתובבו בימות הקיץ ברחובות. והסיבות לכך ידועות ורבות. אך כעת ובכלל, לא פחות מפחיד שיישבו בבית”.
פורנוגרפיה נמוכה
בעיתון “הארץ”, לעומת זאת, ידיעה עם הכותרת הלקונית “נעצר בכיר בחברת היי-טק בחשד לניצול מיני של קטינות ברשת” מתפרסמת בראש עמוד 10. בתחתית שער העיתון, ועל פני כל עמוד 3, מדווח יאיר אטינגר על הגרסה החרדית למאמרי קוטס-בר ורון-רבינוביץ’: “60 אלף חרדים גדשו שני איצטדיונים בניו יורק לכנס נגד העולם המקוון ושמעו נאומים ביידיש על התועבה, בלי אף מילה על פייסבוק ופורנו”, לשון כותרת המשנה לכתבתו.
לפי אטינגר, “הרבנים, שהבינו כי אין עוד טעם לאסור כליל את השימוש באינטרנט, התאחדו סביב הקריאה לצמצם את החשיפה לרשת ככל שניתן ובכל מקום שניתן”. אטינגר מצטט מאתר JDN את דבריו של האדמו”ר מסקולען בכנס: “כל המחלות והמיתות המשונות שפוקדות את עם ישראל הגיעו אך ורק בגלל התפשטות האינטרנט בבתי ישראל”.
ציטוטים נוספים בכתבתו שאובים מהתקשורת החרדית המודפסת בישראל. “בכתבת השער של מגזין ‘משפחה’ בסוף השבוע האחרון, תחת הכותרת ‘לעצור את המשחית’ כשלצדה תמונה של לפטופ מתפוצץ בחלל, נכתב כי העצרת בקווינס מכוונת נגד ‘הטכנולוגיה המודרנית המכלה כל חלקה טובה, שורפת נשמות ומורידה צעירים לעמקי שאול'”, כותב אטינגר. הוא מביא גם מדברי הרב חיים קנייבסקי שכתב ב”יתד נאמן” כי “מכשיר האינטרנט הוא יצרא דע”ז (יצר הרע של עבודה זרה) וגילוי עריות בדורנו, והוא חורבן גדול בישראל ורבים חללים הפילה עד שאול תחתית רח”ל (רחמנא לצלן) […] משפחות שלמות ובתים מלאים כל טוב כבר נהרסו מזה רח”ל. חייבים כולם לטכס עצות איך לשחוט את היצר הרע הזה”.
ציטוטים דומים מופיעים לעיתים בעיתונות החילונית. בדרך כלל תוך לעג לפרימיטיביות של הדוברים. למרות זאת, כאשר מתחולל מעשה פלילי הקשור בדרך כלשהי לאינטרנט, העיתונות החילונית מציגה עמדות דומות למדי. הבדל בולט בין הפחד החילוני מפני האינטרנט לבין הפחד החרדי מפניו – מגדר המתריעים.
“חרדים מהאינטרנט”, נכתב בכותרת ידיעת תצלום בכפולה המרכזית של “ידיעות אחרונות” (כן, ממש ליד הידיעה הגדולה על הסמנכ”ל ביום והפדופיל בלילה). בתצלום (AP) נראים אלפי החרדים שהתכנסו אתמול בניו יורק. “לאירוע הורשו להגיע גברים בלבד”, נכתב מתחת לתצלום, “בעוד שנשותיהם התכנסו בקבוצות ברחבי העיר כדי לצפות במפגן הכוח החרדי בשידור חי”.
בתחתית עמוד 15 של “הארץ” מדווח (שירות “הארץ”) כי “הסופר והפילוסוף השוויצי אלן דה בוטון הודיע כי הוא מתכוון להקים אתר אינטרנט ל’פורנוגרפיה גבוהה’, כהגדרתו”. על פי הדיווח, דה בוטון אמר כי הוא “מקווה שהאתר יגרום לאנשים להפסיק להרגיש רע על כך שהם צופים בפורנוגרפיה במחשבים שלהם”.
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-22.5.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית. תודה לגיא שפר על סריקת שערי העיתונים החרדים
עוד בנושא:
• פשקווילי אינטרנט: “אנטרנט=סרטן”, “האינטרנט הוא אבי אבות הטומאה”
• פשקוויל: אינטרנט מביא תסמונת שורש כף היד
• פשקוויל ביקורת בונה
• פשקוויל: חסה מביאה סרטן
נס, נר, נה.
מדי פעם מעיר מדור זה על השימוש הנפוץ בתיבה “נס” בדיווחים חדשותיים. עיתון אמור לדווח על המציאות, לא על טענות להתערבות של כח עליון במציאות (אלא אם כן ישנה הוכחה להתערבות כזו ואז – אדרבא). הבוקר צורף ל”מקור ראשון” קונטרס בשם “מגזין הניסים של המשפחה של רשב”י”, חוברת קטנה וצבעונית המקדמת, לקראת ל”ג בעומר, את הסברה כי הדלקת נר לזכרו רבי שמעון בר יוחאי מזכה בנסים ונפלאות.
“חשיפה ראשונית”, מבטיחה חותמת על שער המגזין, “כוחות קבלה נסתרים פועלים באירן ובמדינות אחרות בעולם”. “כוחות הקבלה נחשפים!”, לשון כותרת אחרת בשער המגזין, “הנר הקדוש שמחולל הדים עצומים בעולם כולו”. “הצדיק מבטיח הצדיק מקיים!!!” מובהר בשער האחורי.
הכתבה הפותחת במגזין (“פרסום ראשון”) מוכתרת במילים “יהודה ניצל בנס” ועוסקת ביהודה נעמד, צעיר בן 18 שנדקר בירושלים על ידי פלסטיני לפני כחצי שנה. “גילויים ראשונים מהפיגוע הקשה שפורסם בכל כלי התקשורת בארץ”, מבטיחה כותרת המשנה.
בראש כפולת העמודים שמוקדשת לכתבה, מתנוסס צילום של כפולת עמודים מתוך “ישראל היום”, שם דווח בעבר על הדקירה תחת כותרת הענק “יהודה ניצל בנס“. כתבי “ישראל היום” אפרת פורשר ויורי ילון, ציטטו בידיעה על הדקירה את אביו של נעמד, שאמר: “ברוך השם הוא יצא מזה בנס ואני מקווה שהוא ימשיך להתאושש”. עורך העמוד הפך זאת לכותרת הידיעה.
ב”מגזין הניסים של המשפחה של רשב”י” נכתב כי הנדקר נע בין חיים למוות עד שדודתו פנתה לישיבת המקובלים “אור הרשב”י וקיבלה מהם נר להדלקה. מיד לאחר הדלקת הנר, כך נטען, השתנה באופן דרמטי מצבו של הנדקר. הביטוי “נס רפואי”, מובא מפיהם של רופאיו של הנדקר, אך לקוראים מוסבר שהנס אינו קשור לרפואה אלא לרבי שמעון בר יוחאי.
בדיווח של “ישראל היום” מלפני חצי השנה, נסיבות ההתאוששות המתוארות שונות. זאב סופר, מתנדב באיחוד הצלה שהגיע ראשון לזירת הדקירה, סיפר כי מצא את הפצוע מדמם והעניק לו טיפול ראשוני. הפרמדיק אהרון אדלר ממד”א הוסיף כי “בדרך לבית החולים הצלחנו לייצב את מצבו”. לפי הדיווח של פורשר וילון, “עם הגעתו לבית החולים נכנס יהודה לחדר הניתוחים, יצא מכלל סכנה ומצבו מוגדר כעת בינוני ויציב”. ובכל זאת, ההחלטה של עורך העמוד שבו פורסמה הידיעה לקחת את הביטוי שבו השתמש אביו של הנדקר ולהפוך אותו לכותרת הידיעה מאפשרת למגזין המיסיונרי לספק לקוראיו ראיות לכאורה למהימנות טענותיו.
הבוקר, אגב, בעמוד 21 של “ישראל היום”, מתפרסמת מודעה המקדמת את “סגולת הנר” של רבי שמעון בר יוחאי.
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-4.5.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית
עוד בנושא:
• הרצח באיתמר: נס ותמונות קשות
• חדשות 2 מבקשים שתברכי על הנס
• ניסוח עיתונאי (תיאולוגיה)
הסכסוך הישראלי-פוטוגרפי
“מעריב”, שלפני יומיים דיווח בשערו על ההרוגים בעזה ואתמול סיפק דיווח בלעדי מאת כתב ברצועה, מתעלם הבוקר כמעט לחלוטין מהמתרחש מעבר לקו הגבול. על ההרוגים הפלסטינים לא מדווח כלל בידיעות החדשותיות בעיתון. רק באינפוגרפיקה המתפרסמת בכפולה הפותחת מוזכרים “7 פלסטינים הרוגים”, כולל שמות האזרחים.
יתרה מכך, במקום להקדיש עמוד שלם לזוועה המתחוללת בעזה, מקדיש “מעריב” עמוד שלם לידיעה [שירות ‘מעריב’] המסתמכת על פרסום בבלוג של דובר צה”ל, ולפיו “פלסטינים הפיצו ברשת תמונות מפוברקות נגד צה”ל”. למעשה התמונות אינן מפוברקות, הן מיושנות. באחת נראית ילדה הרוגה ובשנייה תקיפה אווירית על עזה. שתי התמונות צולמו בעבר, בשנת 2006 ובשנת 2009, והוצגו אתמול ברשתות חברתיות כאילו צולמו בימים האחרונים (אגב, לפי הידיעה הילדה בכלל מתה מתאונת דרכים, ולא מאש כוחות צה”ל). מהידיעה עולה כי מפיצי התצלומים הם גולשים פרטיים, לא סוכנויות ידיעות רשמית או משרד התעמולה בעזה.
לידיעה נלווה טור פרשנות מאת בן-דרור ימיני. “עצם המחסור בחומרים אמיתיים מוכיח שאפילו גל האלימות הנוכחית אינו מספק להם את הסחורה שהם כל-כך זקוקים לה”, הוא כותב. “כן, יש גם טעויות. כן, גם אזרחים וחפים מפשע נפגעים. אלא שלא קרה שום דבר שיכול לספק את תעשיית השקרים, שזקוקה לאיזו תמונה מדממת נגד ישראל”.
האם אין בנמצא תצלומים מזעזעים שצולמו בעזה בימים האחרונים ובהם נראים תקיפות צה”ל והרוגים או פצועים חפים מפשע? בוודאי שיש, גם של תקיפות צה”ל וגם של פצועים חפים מפשע. אבל היו פלסטינים שהפיצו תמונות ישנות, דרמטיות יותר, ויש עיתון שמעדיף להתמקד בזה ולפרסם תצלומים ישנים במקום עכשוויים. בעשותו כן מחסן “מעריב” את קוראיו למקרה שייתקלו, באיזה ערוץ זר, בתצלומים עכשוויים של תקיפות צה”ל ברצועה ובהרוגים פלסטינים חפים מפשע. “זה מפוברק, זה חלק מתעשיית השקרים”, יכול להגיד לעצמו הצופה המזדמן שנקלע למבוכה רגעית. או, לכל הפחות, “זה לא קרה אתמול אלא לפני שנים”.
כעת מוזמן כל ישראלי לשאול את עצמו: מה נלוז יותר? מה תועמלני יותר? גולש פרטי פרו-פלסטיני/אנטי-ישראלי, שמפיץ תצלומים מיושנים של התקפות צה”ל ופצועים עזתים תוך הצגתם כחדשים, או עיתון מוביל במדינת ישראל שמקדיש למקרה הזה עמוד שלם, טוען כי בימים האחרונים “לא קרה שום דבר שיכול לספק את תעשיית השקרים”, מתעלם כמעט לחלוטין מהרוגים (ועשרות פצועים) חפים מפשע מירי כוחות צה”ל, ועל הדרך עוזר לקוראיו להדחיק באופן יעיל יותר את מה שבאמת מתרחש ברצועה?
אגב, גם דובר בלשכת ראש הממשלה הפיץ אתמול תצלום מלפני כמה שנים. בתצלום נראית אם שכובה על הקרקע, מגוננת על ילדיה בעת התקפה על עיר בדרום הארץ. האם ניתן להסיק מכך כי בדרום המדינה אין אזרחים שחיים כבר כמה ימים בפחד נוראי? בוודאי שיש. עליהם מדווחת הבוקר התקשורת הישראלית בהרחבה.
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-13.3.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית
תפוח אדמה גרעיני גדול ומתקתק על שולחנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו
עיתון “מעריב” מקדיש שתי כפולות שלמות ועמוסות לדיווח ופרשנות על החלטת בג”ץ לבטל את חוק טל. באובר-סטייטמנט אופייני מגדיר הפרשן בן כספית את חוק טל “אבי-אבות הטומאה שפשתה בקרבנו בעשור האחרון” ומברך על כך ש”הושלך אתמול לפח האשפה של ההיסטוריה”. בערבוב דימויים אופייני מגדיר הפרשן הבכיר של “מעריב” את הדילמה הפוליטית שנוצרה לאור פסילת החוק “תפוח אדמה גרעיני גדול ומתקתק על שולחנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו”.
במקור, נזכיר, תפוח אדמה לוהט הוא דבר מה שקשה לאחוז בו בידיים חשופות ועל כן עולה מאליו הרצון להעבירו הלאה לאדם אחר. מבחינה זו, הנזק שלו מוגבל לכוויות בדרגות נמוכות בידיו של המחזיק בו. עצם הנחתו של תפוח אדמה לוהט על שולחנו של ראש הממשלה פותרת מאליה את בעיית המגע הישיר עם מקור החום. מנגד, תפוח האדמה של כספית אינו לוהט, הוא גרעיני. כלומר, מדובר בפצצה אטומית שהוחבאה בתוך תפוח אדמה (או נוצרה בדמות תפוח אדמה, אולי כדי לבלבל את האויב) ואשר עלולה להשמיד לא רק את לשכת ראש הממשלה אלא את ירושלים כולה.
מצד שלישי, תפוח האדמה הגרעיני גדול. כך שאפשר שישמיד עד כדי מחצית ממדינת ישראל. מצד רביעי הוא גם מתקתק, כלומר לפצצת הגרעין הגדולה שהוחבאה בתוך תפוח אדמה או נוצרה בדמות תפוח אדמה כדי לבלבל את האויב ומונחת כעת על שולחנו של ראש הממשלה, מוצמד ככל הנראה שעון הפעלה אנלוגי, הסופר לאחור את השניות עד למועד הפעלת המרעום (לפחות לא מדובר בשעון חול מתקתק).
כיצד מנטרלים תפוח אדמה גרעיני גדול ומתקתק? על כך כותב כספית כי לנתניהו שתי ברירות. לנסח חוק חדש (“אזרחי, נועז”) או ללכת על חוק “עוקף בג”ץ”, בתיאום עם החרדים (“לשחק על זמן, לדחוק את הקץ ולהנציח את הכלום”, עד לעתירה נוספת שתידון בבג”ץ תחת נשיאותו של השופט אשר גרוניס). כספית מהמר על האפשרות השניה אבל מסייג ומציין כי נתניהו “גם יכול להפתיע”.
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-22.2.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית
כבוד לאומי/התקף פסיכוטי
הכותרות הראשיות בכל עיתוני הבוקר, למעט “הארץ”, מוקדשות ליחסי טורקיה-ישראל. אתמול, בנמל התעופה של איסטנבול, הועברו במשך כשעתיים כמה עשרות ישראלים בדיקות ביטחון מקיפות ופולשניות, וכמה מעיתוני הבוקר צווחים על כך בקולי קולות.
בראש שורת הצווחנים ניצב “ישראל היום”, שכותרתו הראשית קוראת “אקספרס של השפלות”. בסרט “אקספרס של חצות”, נזכיר, מתוארת מסכת הייסורים של אמריקאי שנתפס בטורקיה בניסיון להבריח סמים. הוא מושלך לכלא שבו הסוהרים נוהגים לאנוס דרך קבע את האסירים. על-פי הדיווח ב”ישראל היום” [אילן גטניו ושלמה צזנה], עשרות הישראלים שהושפלו אתמול בנמל התעופה הטורקי נדרשו, בין היתר, להיפרד לזמן מה מדרכוניהם, לעמוד בקבוצה נפרדת, לענות על שאלות ולעבור בדיקה גופנית. מכמה מהם דרשו הטורקים להתפשט.
הסגנון הקלישאתי-אסוציאטיבי-מתלהם מחלחל מהכותרת הראשית של “ישראל היום” אל הכפולה הפותחת, שלרוחבה מתנוססת הכותרת “להשפיל ישראלי ולנוח”. הצעה לכותרת מחר: “הלחמעג’ון המג’נון”.
כתבי העיתון מצטטים דברים שאמרה הנוסעת רבקה ברוך בשיחה עם ערוץ 10: “שמו אותנו בחדר חשוך, חלק מהנוסעים נדרשו להתפשט. אותי בדקו אפילו בחגורה של המכנסיים. מה אני אגיד? דבר לא נורמלי. מפחיד”. העובדה כי פלח נכבד מהאוכלוסייה המבקרת בישראל ויוצאת מנתב”ג עובר דרך קבע הליך בדיקה דומה נדחקת אחר כבוד אל התת-מודע. טענות של טורקים בדבר מקרה ספציפי של בדיקות פולשניות ומשפילות בנתב”ג, שאירע יום לפני הבדיקות בטורקיה, מוזכרות בחלקו האחרון של הדיווח בכפולה הפותחת, אך לא בכותרת, בכותרת המשנה או בלידים. בכל זאת, טורקים. כולם נראים כמו טרוריסטים.
בכפולה הפותחת מתפרסם מאמר מאת בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ בעיתון, המסביר מדוע נכונה היתה ההחלטה של ישראל לא להתנצל על הרג אזרחים טורקים על סיפון המאבי-מרמרה (ביסמוט אינו מזכיר במאמרו את נסיבות דרישתם של הטורקים להתנצלות).
“לאלה הסבורים כי ישראל היתה צריכה להתנצל גם על חשבון נטילת סיכון”, הוא כותב, “צריך להזכיר שקיים גם מושג כזה שנקרא כבוד לאומי. במזרח התיכון יש לו משמעות מיוחדת”. לפי ביסמוט, “אלה שקראו להתנצלות של ישראל כנראה לא קוראים נכון את המפה האזורית. מה לעשות, הזמנים אינם טובים”. במלים אחרות, לא עוד “וילה בג’ונגל”, כי אם “ג’ונגל בג’ונגל”.
לצד מאמרו של ביסמוט מתפרסם מאמר מאת דן מרגלית. “רג’פ טאיפ ארדואן החליט לכבוש מעמד בכורה בעולם הערבי על גבם של היהודים. אנטישמיות קלאסית”, מבאר מרגלית את מצב העניינים באזורנו. משפט זה מופיע גם בשער העיתון, כחלק מתמצית טורו, תחת הכותרת “אנטישמיות קלאסית”.
בהמשך הטור משווה מרגלית בין הקוראים כיום לפיוס עם טורקיה ובין יהודים קומוניסטים ובונדיסטים שהתנגדו לציונות וניסו להשתלב במדינות שבהן חיו. במשתמע, מרגלית משווה בין ארדואן ובין שני הרוצחים הגדולים של המאה העשרים – היטלר וסטלין.
כמו ביסמוט, גם מרגלית בדעה שהזמנים אינם טובים. הנה, לפי מרגלית, תמצית מציאות חיינו: “האזור אחוז התקף פסיכוטי של מחלת הנפש האנטישמית, מחלה כרונית שאין לה מרפא. כל שניתן לעשות הוא להוריד את גובה הלהבות ולשכך את הטירוף לתקופות ממושכות”.
מוזר שהטור של מרגלית, והעיתון שבו הוא מתפרסם, אינם נענים להמלצתו להוריד את גובה הלהבות ולשכך את הטירוף. ההפך הוא הנכון. מרגלית והעיתון מלהיטים עוד יותר את המצב, במה שנראה כניסיון לרכוב על הטירוף. עד לאן? מה שיותר רחוק, אולי עד הבחירות הבאות.
כמו ערבים
הכותרת הראשית של “ידיעות אחרונות” – “הטורקים חיפשו חיילים קרביים” – נראית במבט ראשון רצינית יותר מזו של “ישראל היום”. עיון בידיעה המתפרסמת בכפולה הפותחת של העיתון [איתמר אייכנר, בנימין טוביאס, ליאור אל-חי ודוד רגב] מגלה כי היא מתבססת על כרעי תרנגולת.
דליה קליגר, אחת מהנוסעים שנבדקו בקפידה יתרה אתמול בטורקיה, מצוטטת בפתח הידיעה כאומרת: “הטורקים לקחו הצדה גברים צעירים ושאלו אותם איפה שירתו בצבא. הרושם שלנו היה שהם מחפשים חיילים קרביים או כאלה שקשורים להשתלטות על המרמרה”. על בסיס רושם זה, של אחת הנוסעות, ללא כל ביסוס נוסף נראה לעין, נוסחה והודפסה כותרת ראשית שקוראיה מוזמנים לדמיין תסריטי אימים על אודות חיילים קרביים שמופרדים בסלקציה מיתר הנוסעים הישראלים ומושלכים לכלא טורקי (וכל מי שראה את “אקספרס של חצות” יודע מה הולך שם).
דמיינו עיתון במדינה זרה שהופך שאלה בסיסית בתחקור היומיומי של גורמי הביטחון בנתב”ג לכותרת ראשית דומה ותבינו עד כמה העיתונות כאן היסטרית במאמציה לשמור על הכבוד הלאומי. ידיעה נפרדת [איתמר אייכנר ובנימין טוביאס] מוקדשת לטענות נוסעים טורקים על מסע השפלה שעברו קודם לכן בנתב”ג.
עוד בכפולה הפותחת של “ידיעות אחרונות”, דיווח מאת תלם יהב, שליח העיתון ואתר ynet לטורקיה, שנחת שם אתמול, ניסה להתסיס את האווירה, אך התקבל באדישות. “למרות אינספור נסיונות קנטור מצדי לקצין ביקורת הגבולות, הוא הביט בי במבט עייף והחתים לי את הדרכון ושיחרר אותי לדרכי”, כותב יהב. למרות קבלת הפנים המשעממת, כותרת מודגשת בשער “ידיעות אחרונות” – שחור על גבי צהוב – מספרת על “הישראלי היחיד בביקורת הדרכונים באיסטנבול”.
הטון ששולט במאמרי הפרשנות של “ישראל היום” על טורקיה צץ גם ברשימה ב”ידיעות” מאת רז שכניק, המתפרסמת במוסף “24 שעות”, כחלק ממדור “ראש בראש” (חנוך דאום מציע הבוקר את העמדה ההפוכה). שכניק מסביר מדוע על אזרחי ישראל להחרים את טורקיה וכותב כך: “אני מכיר את התשובות שלכם, אנשי הדילים. אוהב במיוחד את ההסבר שלפיו ‘הטורקי ברחוב לא אשם שהממשלה שלו כזו ואנחנו לא צריכים להעניש אותו'”. שכניק מציג שלוש תשובות לטיעון זה. אפשר להסתפק בראשונה כדי להבין עד לאן הידרדר השיח הציבורי בישראל – “לא בטוח שאותו טורקי קטן לא אשם”.
בעיתון “מעריב” מתייחסים לקוראיהם, ולמשבר עם טורקיה, ביתר רצינות. הכותרת הראשית מתעלמת מהאירוע בנמל התעופה של איסטנבול ומתמקדת ביחסים בין שתי המדינות: “טורקיה קיבלה החלטה אסטרטגית להתנתק מישראל”, מצוטט “גורם בכיר מתוך דיוני השמינייה”. בכפולה הפותחת מביא בן כספית ציטוטים ארוכים מפי אותו “גורם בכיר”, המסביר מדוע טורקיה נקלעה למצב ביש בזירה הבינלאומית ונכון היה לא להתנצל “על תוקפנות שננקטה נגדה”.
מנגד מצטט כספית גורם עלום אחר, התומך בהתנצלות ולועג למלחמת הכבוד של ישראל (ולכל הערבים באשר הם). “באמת כל הכבוד”, אומר אותו אדם, “סוף-סוף נטמענו במזרח התיכון, הפכנו לערבים, פתאום מדיניות החוץ הישראלית מתבססת על כבוד. לפי זה, בקרוב נחוקק כאן חוק שמצדיק רצח על כבוד המשפחה”. ידיעה על השפלת הנוסעים הישראלים באיסטנבול מתפרסמת בתחתית עמ’ 3, על פני פחות ממחצית העמוד.
עיתון “הארץ” דוחק כותרת על היחסים עם טורקיה אל מתחת לקפל עמוד השער, ומכל מקום מתרכז בזירה המדינית ולא במלחמת הכבוד על חשבון האזרחים. “טורקיה גירשה את חברי הסגל הדיפלומטי הישראלי הבכיר”, מדווחים ברק רביד, זהר בלומנקרנץ ורויטל חובל. מסע ההשפלות בן השעתיים של הנוסעים הישראלים מוזכר בשער רק בגוף הידיעה, אם כי מדווח בהרחבה.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-6.9.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית
מעריב חטפו צינור לילה
פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית
במדור הרכילות של מוסף “עסקים” של מעריב, “הסיטי”, מדווח כי אמש התכנסו בכירי ערוץ 10 לחגיגות השנה של התוכנית “צינור לילה”. מצוינים גם שמות המנהלים והעיתונאים הבולטים שטרחו והגיעו לאירוע. אלא שאתמול דווח באתר ICE (אלכסנדר כץ) כי בשל ההסלמה בדרום, בוטלה החגיגה.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-21.8.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית
קריקטורות של עיתונים
פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית
אפריטיף
“בתקיפה הראשונה עולים פירות יער פראיים, אדומים ושחורים, ואלה מוליכים בניחותא לפטל אדום ושחור, בתמיכה של רמזים לתבלינים ולקליפת הדרים, ובגימור הארוך עולה גם רמז לעור אוכפים. עם התפתחותו בבקבוק חפשו בו גם רמזים לרוטב שמנת מפולפל קלות” (דניאל רוגוב כותב על יין רקנאטי, שיראז, 2010. מדור “צוואר הבקבוק“, מוסף “גלריה”, “הארץ”, הבוקר).
“זה ייתן לך הנגאובר עשיר בניחוח עץ אלון” (דברי סומלייה לסועד, בקריקטורה של זכארי קנין מה”ניו-יורקר”. מוסף “גלריה”, “הארץ”, הבוקר).
כך יכולים קוראי מוסף “גלריה” לפתוח את היום עם ניפוח עצמי והומור עצמי בזה אחר זה. אומרים שזה טוב למערכת העיכול.
בדרך למטה
“מה תזמרי לנו?”, שאלו אתמול ארבעה שוטרים את הזמרת מרגלית צנעני בקריקטורה מאת גיא מורד שהתפרסמה ב”ידיעות אחרונות”. “המשטרה תציע למרגול לזמר”, קוראת הכותרת בראש הכפולה הפותחת של “מעריב” הבוקר. אבי אשכנזי מדווח כי המשטרה מנהלת עם הזמרת מגעים במטרה להפוך אותה לעדת מדינה.
מה אפשר ללמוד מכך שהתחכמות שהופיעה אתמול בקריקטורה מתפרסמת הבוקר בכותרת הידיעה החדשותית הפותחת של אחד העיתונים? שאין הבדל מהותי בין פינת ההומור לעמודי החדשות. שהמטרה של הידיעות החדשותיות בטבלואידים אינה להעביר מידע בלבד, אלא גם לבדר את הקורא. זו לא חדשה מרעישה, אבל מצער לגלות בכל פעם מחדש עד לאיזה שפל מידרדרים עמודי החדשות של הטבלואידים. מי שתוהה על עתידם מוזמן לעלעל בכותרות השנונות של מוספי הספורט.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-18.8.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית
ישראל היום נגד חינמונים
פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית
הכותרת בראש שער “ישראל היום” מוקדשת לתוצאות סקר TGI שהתפרסמו אתמול (סקר בעל בעיות מובנות משמעותיות), לפיהן “ישראל היום” הוא העיתון בעל שיעור החשיפה הגבוהה ביותר בישראל. כל הכפולה הרביעית בעיתון מוקדשת לחגיגות הניצחון, שהפכו לנוהג קבוע.
הידיעה המרכזית, מאת “כתב ‘ישראל היום'”, כוללת גזיר מההודעה לעיתונות של מכון הסקרים המבצע את סקר החשיפה, בו ניתן לראות כי כותרת ההודעה לעיתונות קוראת “לראשונה ניתן להכריז רשמית כי ‘ישראל היום’ הנו העיתון הנקרא ביותר בישראל”.
ההחלטה לשלב את גזיר העיתון בידיעה מלמדת כי עורכי “ישראל היום” מודעים לעובדה שהדיווחים שלהם בנושאים מסוימים נחשבים ללא אמינים עד כדי כך שעליהם להביא עדות חיצונית לקביעותיהם.
לשיא של חוסר מודעת עצמית מגיעה הידיעה בהתייחסה לעלייה המתונה שנרשמה במידת החשיפה לעיתון “ידיעות אחרונות” בחציון האחרון: “‘ידיעות אחרונות’ מחלק מאז מחצית החציון הקודם, ולמן היום הראשון של החציון הנוכחי, רבבות עותקים בחינם”, נכתב. “[…] הצפת השוק בעותקי חינם היא הסיבה לעלייה של 2.1% שנרשמה בחשיפה ל’ידיעות אחרונות’ בסקר הנוכחי”.
העורך הראשי עמוס רגב מספק טור נלווה תחת הכותרת הכמעט קבועה “בענווה, ובהכרת תודה לקוראים”. “בברנז’ה לא ממש אוהבים אותנו, כי ניפצנו את המוסכמות”, כותב רגב, “שיבושם להם”. עורך “ישראל היום” מזכיר את הטורים הביקורתיים של נדב איל ב”מעריב” ויאיר לפיד ב”ידיעות אחרונות” על אודות המצב החברתי-כלכלי במדינה מבלי להזכיר את שמות הכותבים אך עם תזכורת לכך שהם עצמם עובדים אצל כמה וכמה טייקונים.
ב”גלובס” מתפרסם טור פרשנות מאת לי-אור אברבך על תוצאות סקר TGI. “אם בכל זאת יש דבר שאינו תלוי שיווק והפצה שעשוי להשפיע על סקר TGI”, כותב אברבך, “מדובר ברוח החדשה שמנשבת ברחוב הישראלי, ואשר ‘ישראל היום’ בוחר במפגיע לא להיות חלק ממנה. העיתון בעל החשיפה הגדולה בציבור, מתייצב לצד עוולות הממשלה ומבקש לעקר את המחאה ההולכת וגואה. ואם למדנו על עצמנו משהו בתקופה האחרונה זה שמי שבוחר לא לקנות קוטג’ ולא משלים עם מחירי הדיור, לא יהסס לוותר גם על עיתון, אפילו אם זה יינתן לו חינם”.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-21.7.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית
אלון עוזיאל נ’ סמי עופר: על הסיבות לשנאת העשירים
פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית
בטורו הקבוע שבמוסף “ממון” של “ידיעות אחרונות” מתייחס הפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון, סבר פלוצקר, לשנאת העשירים במדינת ישראל, וזאת בעקבות ריקוד המחאה שביצע הבלוגר אלון עוזיאל מול הלווייתו של המיליארדר סמי עופר.
“הצעירים שחגגו בכיף את מותו של סמי עופר לא באים יש מאין, והם לא גידולי פרא. להפך. הם לבטח קוראים אדוקים של עיתונים מסוימים, מאזינים קבועים של תוכניות רדיו מסוימות וגולשים לאתרי אינטרנט מסוימים. משם הם מקבלים את השראתם. משם הם יונקים את השנאה למי שמכונים בשיח הישראלי ‘בעלי ההון'”.
פלוצקר אינו נוקב בשמות כלי התקשורת שלדעתו מעודדים את שנאת העשירים בישראל, אך אפשר לנחש שלא מדובר ב”ידיעות אחרונות”. בהמשך טורו מזהיר פלוצקר מפני התחזקותה של שנאת העשירים בתקופה האחרונה. “ראיתיה מתעצמת מחדש, מרימה ראש”, הוא כותב, ומשווה את שנאת העשירים בישראל לשנאת העשירים באירופה הפשיסטית.
“לרקוד בהלוויה של סמי עופר נראה לאותם צעירים כמו מחאה”, כותב חנוך דאום ב”מוסף לשבת” של “ידיעות אחרונות”, “אבל רק אנשים שטחיים ודווקאניים, עם תפיסת עולם שטוחה של מתבגרים ג’ינג’ים בסחנה, לא מסוגלים לתת לבנים להיפרד בכבוד מאביהם בדרכו האחרונה. יש להניח שהבחורים הצעירים הללו נהנו במהלך חייהם מבתי-תרבות, בתי-חולים ומוזיאונים שלא היו נבנים אילולא החליט סמי עופר לתרום מאות מיליוני דולרים לטובת ישראל. תרומתו חסרת התקדים לישראל איננה מחייבת אותם להתמלא עצב על מותו, אבל זה אמור היה להספיק לפחות כדי שלא ירקדו לו על הדם”.
“למה אנחנו שונאים אותם?”, שואלת כותרת טורו של רענן שקד במוסף “7 ימים” של “ידיעות אחרונות”. שקד, שמרבה להקדיש את טורו האישי במוסף לכסף, מנסה להבין בטורו היום את מקורות סלידתו שלו ממשפחת עופר. הוא נזכר בסרט התיעודי “זהב לבן”, שתיעד את תנאי העבודה של עובדי המפעלים בים המלח, הוא נזכר גם ב”שיטת השקשוקה”, שתיעד את עסקאות המשפחה עם מדינת ישראל, ומגיע בסופו של דבר למסקנה כי האחים עופר הם “אנשי עסקים מצוינים שיודעים לנצל הזדמנויות”.
לדעת שקד, “כשאנחנו נובחים על העשירים, אנחנו שונאים את השחקן במקום את המשחק. אנחנו נובחים על העץ הלא נכון. הכתובת שלנו איננה אנשי עסקים ישראלים שהתעשרו באופן לגיטימי – לפעמים אפילו יצירתי – אלא רשויות קיקיוניות בהתנהלותן, ובכירי וראשי מדינה ואוצר המשרתים אינטרסים פרטיים, לרוב של עצמם. זו הכתובת האמיתית שלנו”.
“אחד הדברים שיותר מעצבנים אותי זה העשירים שטוענים שבארץ לא מפרגנים להם”, כותב דרור פויר בטורו הקבוע שמתפרסם בסוף מוסף “G” של “גלובס”. “השאלה שלי היא הפוכה: למה שנפרגן? […] הם רוצים שיפרגנו להם כי הם מעסיקים אנשים. נו? מה יש לפרגן על זה? מי שמקים עסק מעסיק עובדים. מה רציתם, גם להתעשר וגם לא לשלם לאנשים? הם רוצים שנפרגן להם כי הם עובדים קשה. נו? אנחנו עובדים יותר קשה, ובשבילכם. מתי מישהו יפרגן לנו משהו?
“[…] עשו עימדי חסד ואל תדברו איתי על פילנתרופיה. […] כל הפילנתרופיה הנהדרת שעשירי ארצנו כל-כך גאים בה ומתנאים בה – ‘אחריות חברתית’ הם קוראים לזה – ובכן, כל הפילנתרופיה הזו, על הפאר וההדר המזויף שהיא כוללת, היא פחות מעשירית מהכסף שהיא לא משלמת במסים שלהם היא מחויבת. […] אנא, עשו שימוש בנתון הזה בפעם הבאה שאחד מאלה מתחיל לדבר איתכם על פרגון ועל פילנתרופיה. זה בוטנים, חברים, בוטנים שהם זורקים לנו”.
המקרה של חזקיהו
העמוד הפותח במוסף “עסקים” של “מעריב” מוקדש לחמישה: יורם טורבוביץ’, אריה מינטקביץ’, ניר גלעד, משה ברקת ורוני חזקיהו.
הראשון היה הממונה על ההגבלים העסקיים ולאחר פרישתו עמד להתמנות למנכ”ל בזק. לאחר התערבות היועץ המשפטי מונה למנכ”ל דיסקונט-השקעות, ובשנתיים האחרונות מכהן כיו”ר דלק-אנרגיה. השני כיהן כיו”ר רשות ניירות הערך, ולאחר פרישתו התמנה ליו”ר בנק דיסקונט ובהמשך ליו”ר אלרון מקבוצת אי.די.בי ולסגן יו”ר גזית-גלוב. השלישי כיהן כחשב הכללי באוצר והתמנה לאחר פרישתו למשנה למנכ”ל מגדל ובהמשך למנכ”ל החברה. כעבור שנה מונה למשנה למנכ”ל החברה-לישראל ובהמשך למנכ”ל החברה. הרביעי ניהל את מחלקת התאגידים ברשות ניירות הערך, ועם פרישתו התמנה למנהל בקבוצת תשובה. בהמשך מונה ליו”ר הפניקס. החמישי כיהן עד לאחרונה כמפקח על הבנקים, ועם פרישתו דווח כי ימונה לתפקיד בכיר בקבוצת תשובה.
ב”ישראל היום” מדווח הבוקר כי מינוי זה לא ייצא אל הפועל. “חזקיהו היה במשך חודשים רבים במשא-ומתן עם איש העסקים יצחק תשובה על הצטרפות לקבוצת דלק, אך ל’ישראל היום’ נודע כי החליט נכון לעכשיו לוותר על הצעת העבודה”, מדווח זאב קליין, ומצטט מההודעה שמסרה קבוצת דלק: “חזקיהו ביקש לדחות את מועד תחילת עבודתו על מנת לברר את תקופת הצינון הנדרשת ממנו, ונכון לעכשיו הוא אינו ממלא שום תפקיד רשמי בקבוצת דלק”.
“נו באמת, עכשיו בודקים?”, תוהה חזי שטרנליכט בטור נלווה. “מה, המפקח על הבנקים לא הכיר את תקופת הצינון הנדרשת ומה המשמעות שלה? אין יועצים משפטיים בנמצא? זו הודעה הגובלת בהיתממות. אבל טוב שהצדדים ביקשו לקחת פסק זמן”.
“לכאורה, כמפקח על הבנקים לא היתה לחזקיהו נגיעה לענייניו של תשובה, ולכן הוא סבר כי אין בעיית צינון”, מסביר סמי פרץ ב”דה-מרקר”. “ואולם למעשה, למפקח על הבנקים יש נגיעה לכל אחד מהלווים הגדולים במערכת הבנקאות – ותשובה הוא אחד משלושת הגדולים. לפיכך, אף שתשובה אינו בעלים של בנק, הוא רלבנטי מאוד למערכת הבנקאות. אין ספק שבמהלך כהונתו עסק חזקיהו בענייניו של תשובה ושל טייקונים ממונפים אחרים, ולכן תקופת הצינון מתבקשת. עם זאת, זו הבעיה הקשה פחות, כי יש להניח שחזקיהו ישמור על שמו הטוב ולא יסטה מהוראות הצינון. הבעיה העיקרית היא אחרת ונוגעת למסר שבמינוי כזה. המקרה של חזקיהו הוא דוגמה טובה לבחינת המסר שמתקבל ממעברו האפשרי לקבוצת תשובה”.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-10.6.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית
הספדי יום הזכרון
פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית
“מה לא הטלנו על שכם יהונתן וחבריו”, שאל פרס כשהספיד את סא”ל יוני נתניהו לאחר שנהרג במהלך מבצע אנטבה, “את הקשות שבמשימות צה”ל; את הנועזים שבמבצעיו; את הפעולות הרחוקות מן הבית ואת הקרובות ביותר לאויב; את אפלת הלילה ואת בדידות הלוחם; את ההתמודדות עם הבלתי נודע, ואת ההסתכנות החוזרת והולכת, בימי שלום כבימות מלחמה”.
“אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים”, אמר דיין מעל קברו של סגן רועי רוטברג, שנרצח סמוך לעזה בשנת 1956 על-ידי מחבלים שחדרו מהרצועה לשטח ישראל. “מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם”.
“מתוקון שלי, אני כועסת”, אמרה רונה רמון בהספד לבנה הטייס, אסף, שנהרג בתאונת אימונים בספטמבר 2009. “אני כועסת כל-כך. הבטיחו לי לשמור עליך, הבטיחו לי לשמור על אבא. אני יודעת שעכשיו אתה שומר עליו, אבל אני רציתי אותו קצת איתי, לידי”.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-8.5.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
