עורך “העיר” עייף

פוסט של אייל בר חיים


מה שכן, ייתכן שישנה עייפות מסוימת בבסיס התפיסה שלי.

אלון עידן, “העיר” 16.7.2010.

אלון עידן עייף. מסתבר שעייפות זה הטרנד החדש. העיתונאות החדשה, המגניבה, זו שאנחנו אמורים לצרוך כאלטרנטיבה לעיתונאות הישנה, שהיא כנראה נמרצת ומלאת חיים.

אלון עידן עייף, לא מקריסת הדמוקרטיה, כמו שהעיתון שלו הראה שבוע קודם, לא מגזענות, הומופוביה, עונת היובש או מכל אותם נושאים בוערים שיכולים לעניין את קהל הקוראים, המדומיין או לא, של העיתון אותו הוא עורך. הוא עייף מסיבות אחרות. אחרי שצעד עם הסופרג’יסטיות, נלחם למען זכות האישה על גופה, פעל למען ייצוג נאות של נשים בתקשורת ולקח קורס בחירה עם קתרין מק’ינון, אלון עידן התעייף מהפמיניזם.

מדוע דווקא הפמיניזם מעייף אותו? להלן ההסברים: לפי אלון עידן, הפמיניזם לא ישיג את מטרותיו. כאילו שהמאבק בכיבוש, שממריץ אותו כל כך, נוחל הצלחות על ימין ועל שמאל. עוד הוא מסביר, שהדרישה להתגבר על ייצרו היא מוגזמת לפחות כמו הדרישה מילדים בגיל שלוש להיגמל מחיתולים.

אבל בעיקר, פמיניזם מעייף את אלון עידן כי הוא לא נוח לו.

לא נוח לו שאסור לו לכתוב על כל מה שהוא רוצה. הוא יושב מול הטלויזיה ולא יכול לכתוב כל דבר שעובר לו בראש. אם יעלה על הדפוס את יצירת המופת שהגה בה, אל מול הטלוויזיה, מיד יותקף, יוחרם וידוכא. למעשה, את הגיגי הכורסא של אלון עידן אפשר לקרוא רק במחתרת הסודית והמאוד מגניבה.

לפני שבועיים ארעה תקלה. מנגנון הרשע הפמיניסטי השולט בתקשורת נתן לאחד ההגיגים של אלון עידן לחמוק מבעד למסננות המגדר וגם אנחנו, שאיננו נמנים עם המחתרת המגניבה, זכינו לראות טקסט שאינו נכנע למגבלות האימתניות של הפוליטיקלי קורקט הפמיניסטי: להג חרמני על יעל בר זוהר.

כמו כל טקסט שמתיימר להיות חתרני ומגניב על ידי חיפצון נשים, גם הטקסט המקורי של אלון עידן היה טקסט משעמם וחתרני בשקל. התייחסות לא רלוונטית לאיברי גוף של גברים או נשים היא פרובוקציה לשם הפרובוקציה וההיתממות היא הכי מנחם בן של טרום האח הגדול. אתם רוצים לכתוב ניו ג’ורנליזם? קודם כל תכתבו טוב. אתם רוצים לחפצן נשים? בשביל זה המציאו את המילואים.

אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. הוא כתב על צילום אנשים בניגוד לרצונם בגליון נובמבר 2009

מדברים עלי אך לא איתי

פוסט של אייל בר חיים

אף אחד לא רוצה לקום בבוקר ולגלות שהוא מככב בסרטון אינטרנט. זה נכון לעידוק, ולאסף שגיא וגם לאישה הזקנה שצילם פרופ’ רונן שמיר בכיכר רבין:

האישה היושבת במרכז הכיכר – ראיתי שהיא גם ישנה שם בלילות – לא ענתה לבקשתי לצלם אותה אז צילמתי אותה בכל זאת.

או במילים אחרות, אדם ביצע פעולה על גופו של אדם אחר בניגוד לרצונו.

ברוב המקרים כשמתבצעת פעולה כזו, אנו נוטים להגדירה כאלימות. ואכן, צלמים רבים שואלים את עצמם האם צילום של אדם, ללא בקשת רשותו, הוא אקט מוסרי.

אנחנו עובדים קשה לבנות לעצמנו דימוי קוהרנטי. גם פנימי וגם חיצוני. זה יכול להתבטא בסגנון הלבוש בגיל 12, בדעות פוליטיות בגיל 18 ובהעדפות קולינאריות בגיל 32. ברור שהעדפות האלו אינן תוצר יש מאין וכי הן תלויות בהקשר החברתי, אך חשיבותן, מעבר לסימון מיקום חברתי ולתגמולים הנלווים לכך, היא בהקניית תחושת אוטונומיה ושליטה. אם אני משדר לאחרים דימוי קוהרנטי של עצמי, אני שולט במידה מסוימת ביחס אלי ומשיג עצמאות כלשהי בעולם. פירוק של הדימוי הזה מהווה פגיעה בתחושת האוטונומיה שלנו, בדומה לפגיעות אחרות שאינן פיזיות.

עידוק מסתתר מאחורי מפית של מוזס. צילום: יהונתן קלינגר (cc-by-sa)

דוגמאות למצבים כאלו לא חסרות ותמיד התגובה אליהם קשה, אם כי לעיתים לא מובנת על ידי מי שאינם קורבנות של האירוע, פוגעים וצופים כאחד. חשיפת שמו של כותב בלוג, התייחסות לא עניינית אליו (“בלוג יפה, מוזמן לשלי”) או אפילו חשיפת בלוג באתר בעל תפוצה רחבה יותר, עוררו תמיד תגובות בסגנון זה מצד קורבנות החשיפה:

אני מרגישה כאילו שפרסמו צילום עירום שלי על שלט חוצות ענקי במרכז העיר.

לרוע מזלם של הקורבנות, בניגוד למקרים של אלימות מינית שכוללת צילום, החוק מאפשר לצלם אדם במרחב ציבורי כל עוד לא מדובר בתמונה משפילה. לכן, כביכול, צילום במרחב הציבורי אינו נחשב אלימות. הטענה הרווחת אומרת שקשה להפריד בין מי שהוא אישיות ציבורית לבין אנשים פרטיים, ובין אנשים שראוי שמעשיהם הנלוזים ייחשפו לבין בלוגרים שקמו בבוקר וגילו שהם מתנדבים להשתתף במסע פרסום.

הקוד האתי של אגודת העיתונאים, כמו גם של חוקרים במדעי החברה, עושה עבודה טובה בהקשר הזה. הוא לא אוסר על הכתיבה, אבל מחייב את הכותבים ליחס הוגן שמבוסס על מערכת יחסים ולא על החלטה כוחנית של מי שמחזיק מצלמה או מפרסם תוכנית טלוויזיה. אולי הגיע הזמן שמחלקת הפרומו של ערוץ 10 תאמץ קודים דומים.

אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב

הישרדות: הנפילה והאמת

פוסט של אייל בר חיים

האלה שיורים שם ברחוב, האם זה אמיתי?
האם זה קטע חדשות רטוב
או סרט איכותי?

(קוצים א’, מאיר אריאל)

הישרדות הישראלית, שפרצה לחיינו בשנת 2007, הביאה איתה שני טרנדים מפוקפקים: הראשון, לגיטימציה להשתמש במילה “תחת” גם במקומות מהוגנים; והשני, תחרות “בוא נמצא איפה עובדים עלינו בעיניים”: המתמודדים מקבלים אוכל נוסף, ישנים באיים מיושבים ואפילו מצחצחים שיניים. בוויקפדיה העברית הוחלט להקדיש סעיף בערך על העונה הראשונה לשאלת אמינותה.

אין ספק שאמינות היא ערך חשוב. נדמה לי שהוא אפילו אחד מערכי צה”ל. אני רוצה שתוכנית החדשות שלי תהיה אמינה (והיא לא), אני רוצה שהממשלה שלי תהיה אמינה (והיא לא) ואני רוצה שהמרצים שלי יהיו אמינים (אופס), אבל אני לא רוצה שתוכנית הריאליטי שלי תהיה אמינה.

למה? דווקא בגלל שזו “תוכנית מציאות”. אידיאל האמינות בתוכנית כזו הוא אמיתי מדי. אנחנו נהנים לראות אלימות, רוע וסבל במינונים גדולים מבעד למסך הטלוויזיה, אבל לא בטוח שהיינו שמחים לראות את סצינות החיסול מהסופרנוס מבעד לחלון ביתנו. תוכניות הריאליטי מטשטשות קצת את ההבחנה הזו. בתוכנית ריאליטי, בניגוד לסופרנוס, אם צובטים אותך אתה מצטבט.




הדרישה לאמינות ב”הישרדות” היא דרישה שהמתמודדים יסבלו באמת. מכיוון שאומרים לנו שהם מצטבטים, אנחנו דורשים שיצבטו אותם. אנחנו רוצים שיבודדו אותם, שירעיבו אותם, שיכאיבו להם, שיפגעו בהם, הכול בשם האמינות.

לכאורה, החשיפה והדיון לגבי “הנפילה שלא היתה” לגיטימיים לחלוטין. אין כאן דרישה לגרום סבל למשתתפים כמו בשאלת הרעב או צחצוח השיניים, אלא רק “לא לשקר”. אבל אם הבסיס לדיון הוא האכזבה מכך שלמשתתפת לא אירע שום דבר רע, אנחנו משדרים ל”הפקה” שאנחנו רוצים דם ולא קטשופ. אנחנו רוצים לראות את משתתפי הריאליטי שלנו סובלים באמת.




אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב

לכל איש יש שם. אפילו לליברמן

פוסט אורח של אייל בר חיים



הבובות הנהדרות מאבניו קיו לימדו אותנו שכל אחד הוא גזען מדי פעם. אבל לאיש השמאל הישראלי יש מעט הזדמנויות להפגין את זה. לכן, טוב שהמציאו את אביגדור ליברמן. ליברמן הוא גזען בעצמו, שהצלחתו הפוליטית נובעת מיכולתו להפנות את הזרקור מהסכסוך הישראלי פלסטיני לסכסוך יהודי ערבי. למרבה המזל, אביגדור ליברמן היגר לישראל מברית המועצות לפני 31 שנה, מה שהופך אותו ל”רוסי” (ליברמן הוא יליד מולדובה, מדינה עם נציגות באו”ם ובאירווויזיון). לכן, כאשר מתקיפים אותו על אמירה גזענית, כוחנית, פאשיסטית או סתם טיפשית שלו, מיד יימצא איש, או עיתון נאור מספיק בשביל להזכיר את זה.

בובה של אביגדור ליברמן. צילום: יואב לרמן, cc-by-nc-sa

עיתון “הארץ” עושה את זה פשוט. לאביגדור ליברמן יש שם קודם, “איווט”. בהארץ לא נדיר למצוא ידיעות עם טקסטים כמו “יומלץ להגיש כתב אישום נגד איווט ליברמן” או “מלאה הארץ איווט ומעלליו“. מגדיל לעשות אתר האינטרנט של הארץ, המציב מדי בהפניות לטורים כותרות שונות מאלו במהדורה המודפסת, בהן ההתייחסות לליברמן היא כמעט תמיד בשם “איווט”. גם לשמעון פרס היה שם קודם, אבל אנחנו לא נתקלים בידיעות כמו “פרסקי נפגש עם ראש מועצת גדולי התורה“.

בובת פּלאש של אביגדור ליברמן. יוצר: רן קר-פה

דוגמה אחרת אפשר למצוא היום (26.8.09) בידיעות אחרונות. איתן הבר מבקר שם את התנהלותו של ליברמן, ולא רק משתמש לחליפין באיווט ובאביגדור, אלא גם כותב:

בבחירות קודמות, כאשר הבחין בחוסר יכולתה למשול, יצא [ליברמן] עם “נאש קונטרול” והשאר היסטוריה.

השאר באמת היסטוריה, כי מי זוכר שהסלוגן הזה שימש את מפלגת “ישראל בעלייה” בראשות נתן שרנסקי, ולא את ליברמן ומפלגתו? הרי שניהם “רוסים” וברור שכל ה”רוסים” אותו דבר.

אפשר להילחם בגזענים בעזרת גזענות, אבל אי אפשר להילחם בגזענות בעזרת גזענות. לנגן על מיתרי שנאת הזרים שיש בכל אחד מאיתנו זה לא מסובך, ויש גם סיכוי שזה יעזור להעיף את אביגדור ליברמן ממשרד החוץ. אבל כנראה שזה לא יהפוך את ישראל למדינה פתוחה יותר וגזענית פחות.

קופסון של אביגדור ליברמן. יוצר: רן קר-פה

אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב

חקיקת “תחזיקו אותי”: המאבק הצליח, הדמוקרטיה מתה

פוסט אורח של אייל בר חיים

כנסת ישראל, בסיועה האדיב של ממשלת ישראל, חוקקה בתקופה האחרונה מספר חוקים שעוררו התנגדות בבלוגוספרה ומחוצה לה . חוקים כמו “חוק הנכבה“, “חוק הפליטים” ו”חוק המאגר הביומטרי” הוציאו אנשים לכיכר העיר הווירטואלית, ובמקרים קיצוניים גם להפגנות בפועל.

במרבית המקרים, החוקים תיארו “פשיסטיים”, וההתנגדות התמקדה במספר סעיפים הזויים וביזאריים במיוחד, סעיפי “תחזיקו אותי”, המתמקדים בקרימינליזציה של פעולות הנחשבות מוסריות בעיני מרבית אזרחי ישראל ה”שפויים”. כך, במקרה של חוק הנכבה, הוצע עונש מאסר למי שיציין את יום העצמאות כיום אבל; בחוק הפליטים נקבע כי כל סיוע למסתננים יגרור אחריו מאסר של עד 20 שנה; והצעת חוק המאגר הביומטרי כללה שנת מאסר למי שיסרב למסור את טביעת האצבע שלו למאגר.

באופן לא מפתיע, לאחר הצלחת המאבק והוצאת הסעיפיםהבעייתיים“, המשיכה החקיקה, תוך התנגדות פחותה בהרבה. חוק הנכבה כבר עבר, חוק הפליטים יעמוד לקריאה שנייה ושלישית, וחוק המאגר הביומטרי בדרך לשם. הארגונים הנאבקים מול חוקים אלו יכולים להציג הישג מוגבל והציבור יכול לנשום לרווחה, אנחנו עדיין לא חיים במדינה פשיסטית.

The Law, by smlp.co.uk, cc-by-sa

Tehran Protests, by .faramarz, cc-by

למעשה, ביטול הסעיפים הביזאריים הביא לתוצאה הפוכה. חוק הנכבה הפך להיות מכשיר לשלילת תקציבים מגופים שיציינו את הנכבה, ובמילים אחרות, מכשיר ללגיטימציה לאי שוויון בתקצוב מוסדות ורשויות ערביות. מחוק הפליטים הוצא הסעיף המטיל מאסר על כל סוגי הסיוע. חוק המאגר הביומטרי יעמוד להצבעה ללא הסעיף המטיל שנת מאסר.

ואם לא? מה היה קורה אם סעיפי ה”תחזיקו אותי” היו עוברים? האם המחוקקים היו נדרשים לקחת אחריות על הפיכת אחוז ניכר מהמצביעים לפושעים אידיאולוגים? האם החוקים האלו היו שורדים, גם לאחר שנחקקו והוחל ביישומם, הפרה שיטתית ובוטה על ידי קבוצות מאורגנות? האם כל מחוקק יכול לסמוך עלינו שהחוק המופרך והפשיסטי שלו יעודן באמצעות הביקורת הציבורית, עד שרק ידגדג את גבול הלגיטימיות אבל לא יעבור אותו? האם בכך אנחנו לא נותנים בעצם יד להמשך ההשתוללות הזו?

________________________
אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב