אמנות נגד טייפונים // סמול טוק

גל ויניקוב רודפת אחרי טייפונים בפיליפינים, ומטפלת בילדים שנפגעו מהם באמצעות אמנות

איפה את?
“אני נמצאת בגיוואן (Guiuan) במחוז מזרח סמר באי סמר אשר בפיליפינים. מדובר באחד המחוזות העניים יותר, אם לא העני ביותר, במדינה. בנובמבר 2013 פגע הטייפון ‘יולנדה’ בפיליפינים עם רוחות במהירות 235 קמ”ש וגלים של עד 4 מטרים, וגיוואן היתה הנקודה הראשונה שנפגעה, כשאזורים שלמים נמחקו לחלוטין, כיוון שרוב התושבים גרים בבתים העשויים מדיקטים ופחונים. אני נמצאת פה מטעם ‘נתן – קואליציית ארגוני הסיוע הישראלים’ (שפעילותו מאורגנת ומרוכזת על ידי ארגון ‘ברית עולם‘), שלאחר יולנדה שלח משלחות סיוע פסיכו-סוציאליות להתמודדות עם פוסט טראומה. בהמשך הוא התמקד בפרוייקט שבו אני עובדת – גל ויניקוב. צילום עצמימרכז קהילתי בברנגיי (שכונה) פגנמיטן, אחד העניים ביותר, שבו נפגעה כמות גדולה של אנשים. המרכז הקהילתי מתמקד בעבודה בתחומי האומנות השונים עם ילדים בכל הגילאים, ומרכז פעילות יומיומית אשר מספקת תעסוקה לילדי הכפר, פיתוח מיומנויות ויכולות, ומרחב בטוח לבלות בו את שעות אחר הצהריים”.

באילו קשיים נתקלת?
“הקשיים הם רבים – החל מביורוקרטיה מול גופי העירייה השונים וכלה בפנייה לאוכלוסייה בתחום שאינו מוכר להם – אומנות כאמצעי מרגיע ומהנה, ולא רק דרך להעסקת ילדים. בהתחלה היה קשה לרתום את המבוגרים לעניין. קושי נוסף הוא העבודה עם קבלני הבניין המקומיים, ובכלל כל מוסר העבודה הפיליפיני, עמידה בזמנים וכאלה. כמו בכל עבודה עם ילדים, לוקח זמן לשכנע אותם להיפתח ולשתף פעולה, אבל את המחסום הזה עברנו מזמן ועכשיו הברנגיי הוא כמו המשפחה שלי, קהילה של ממש”.

לאן את ממשיכה משם?
“הייתי פה בחודשים יוני-יולי-אוגוסט ביחד עם עדי ארגוב, ציירת ומורה לאומנות, ובחודש אוקטובר חזרתי בגפי על מנת להשלים את המשימה – סיום המבנה והעשרת תכני המרכז. בתחילת דצמבר הגיע אלינו טייפון רובי וכל המשימה שלי תפסה כיוון חדש לגמרי, שעליו אפשר לקרוא בפוסטים שלי בפייסבוק. כרגע לגיוואן שלום ואנחנו לקראת יציאה להערכת מצב באזורים הפגועים אשר נכון להיום הינם מנותקים לחלוטין, הן מתקשורת והן מדרכי הגעה”.

למה את עושה את זה?
“מאז ומתמיד חלמתי על זה. כשהייתי קטנה ראיתי בערוץ הילדים ילד שמחלק אורז בסומליה והיה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות. גם במהלך התואר שלי, ממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה, הבנתי שעבודה הומניטרית היא התחום שאליו אני שייכת. יש כל כך הרבה עבודה בעולם, כל כך הרבה אנשים שצריכים עזרה, לרוב לא מאוד מורכבת, וזה נראה לי פשוט טריוויאלי ללכת לעשות את העבודה הזו. לא מרגישה גיבורה גדולה, אני באמת ובתמים אוהבת את מה שאני עושה”.

אחרי הקיפול: “יומני הטייפון” של ויניקוב.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 2.1.2015]]]


להמשך קריאה

תאכלו קרוב // סמול טוק

אורי מאיר צ’יזיק רוצה שנתקרב למזון שלנו כדי שנפסיק לפגוע בסביבה, בבריאות ובקהילה

מה אתה עושה?
אני עוסק במרחק בין אדם לאוכל שלו. אנחנו בעצם מאז המהפכה החקלאית התחלנו בתהליך של התרחקות מהאוכל שלנו, ממצב שבו אנחנו יודעים בדיוק מאיפה מגיע האוכל שלנו עד למצב שבו אין לנו מושג מאיפה מגיע האוכל שלנו. וככל שאנחנו מתרחקים מהאוכל שלנו אנחנו מעמידים בסכנה גם את הבריאות שלנו, גם את הסביבה שלנו וגם את הקהילה שלנו. אני עוסק בלקרב בין אנשים לאוכל שלהם, ויש כל מיני דרכים לעשות את זה”.

למה ההתרחקות מהאוכל פוגעת?
“ככל שאנחנו פחות יודעים מאיפה הוא הגיע ומה הוא עבר בדרך, אנחנו קונים אוכל שתהליכי הייצור שלו פגעו באנשים במקומות אחרים, בסביבה במקומות אחרים, השתמשו בהם בחומרים שלא היינו משתמשים בהם; בעוד שכשאתה קונה אוכל קרוב אליך ויודע מאיפה הוא הגיע ומה הוא עבר בדרך, סביר להניח שאתה גם תומך בקהילה, אוכל מקומי ותומך בסביבה שלנו, וכמובן שאתה אוכל אוכל יותר מזין, פחות מעובד, אתה תומך גם בבריאות”.

איך אתה מלמד אנשים להתקרב לאוכל שלהם?
“אני מלמד אנשים לבשל, שואל אותם מאיפה הם קנו את האוכל שלהם ועוסק איתם בשאלה הזאת, מקדם ככה כלכלה מקומית ואוכל מקומי; אני מתעסק במסורות מקומיות של תזונה, החל ממסורות בישול ועד ליקוט צמחי בר למאכל, ואני גם מלמד את ההיסטוריה והאבולוציה של התזונה, שנדע למה אנחנו אוכלים את המזונות שאנו אוכלים”.

העיסוק באוכל בצורה הזאת נשמע כמו תחביב של אנשים שיש להם זמן וכסף – ללקט, לדאוג לקנות מקומי, לבשל. זה לא תמיד נגיש.
“נכון, אבל אני דווקא עוסק בזה מהמקום שבו אני רוצה להפוך את זה לנגיש. כשאני מדבר על כלכלה מקומית ואוכל מקומי, מבחינתי הכוונה היא לקדם את העסקים המקומיים, לשכנע יותר אנשים לקנות אצל בעלי מלאכה, מבחינתי זה מחזק את הקהילה שלנו. אני לא יכול להגיד לבנאדם שמרוויח שכר מינימום שילך לקנות את הבשר אצל הקצב, כי בסופר זה יותר זול. אבל בנאדם שנמצא במעמד קצת יותר גבוה, אני כן יכול להגיד את זה, ואם הוא יעשה את זה, זה ישפיע גם על מצבו הכלכלי של האדם שמקבל שכר מינימום. מבחינתי, חלק מהעניין הוא קידום קהילתי. כששואלים אותי במה אני מתעסק אני אומר שאני מתעסק בבריאות קהילתית, כי ככל שהקהילה שלנו תהיה יותר חזקה, היכולת שלנו לצרוך אוכל מקומי ולקדם את הכלכלה המקומית, תהיה יותר גבוהה. מבחינתי זה חלק מהעיסוק – האוכל הוא רק כלי או אמצעי שהוא מאוד מאוד זמין”.

Banksy's caveman. צילום: Lord Jim (cc-by)

“השאלות שאני שואל הן גם מאיפה אתה קונה את הארון שלך הביתה, ואיך אתה מקיים בעצם קהילה, גם בריאה, גם חזקה וגם תשמור על הסביבה. את זה אפשר לעשות על ידי פרוייקטים. מסלול הלימודים שלי, ‘הנהגת הבריאות‘, ששמו שאול ספרותית מהרפואה העתיקה, לא מ’להנהיג’ אלא מ’התנהגות’. זה מסלול להכשרת מנחים לאורח חיים בריא ותזונה בקהילה. הסטודנטים בשנה השילישית מפתחים פרוייקטים קהילתיים שעוסקים בבריאות קהילתית. לאו דווקא חייבים לעסוק דווקא באוכל. הם יכולים לעשות בתנועה, בכלכלה, כל מה שמחזק את הקהילה”.

איך הגעת לעיסוק הזה?
“שאלה טובה, אני לא בטוח שאני יודע. תמיד אהבתי אוכל ולאכול, ובאיזשהו שלב בארה”ב נתקלתי בספר על ההיסטוריה של התזונה, קראתי אותו מתחילתו ועד סופו, ספר מאוד גדול, ומאז לא הצלחתי להפסיק, והבנתי שהתזונה היא מנוע מאוד מאוד גדול, גם לתחזוקה ולבריאות של הגוף שלנו, גםן לקהילה, לחקלאות – הכל הכל קשור בחיים שלנו פה. ומאז אני חוקר ולומד את ההיסטוריה של התזונה ושל הרפואה. בעצם אני ד”ר להיסטוריה של התזונה והרפואה”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 20.2.2015


דאוס אקס מכונית // סמול טוק

אחרי שנתקעה עם אוטו שלא מתניע, תהילה דויטש החליטה ללכלך את הידיים בגריז

את חושבת שמוסכניקים עובדים על נשים יותר מאשר על גברים?
“כן, בהחלט. אני חושבת שנשים, בגלל שככה חינכו אותנו וככה גדלנו, לא מבינות שום דבר ברכבים, וברגע שבנאדם מגיע למוסך בלי שום מושג, והבנאדם שמולו מבין, הוא יכול לעבוד עליו בקלות. מישהי אמרה לי שהמוסכניק אמר לה שצריך להחליף רצועה למנוע, והיא הלכה למוסך אחר ואמרו לה שאצלה באוטו בכלל אין רצועות. אז מה לעשות, זה קורה”.

איך מונעים את זה?
“אני חושבת שידע זה כוח, ומאוד חשוב לדעת, לפחות ברמה בסיסית. ברור שלא כל בחורה יכולה להיות מכונאית ולהכיר את הכל. תהילה דויטש. צילום: שירה מנדילאם הולכים למוסך, לא להתבייש לשבת ליד, עם האוטו, להסתכל מה עושים. אם הוא אומר שצריך להחליף את הבלמים אז אני אומרת לו ‘תראה לי איך הם נראים, תראה לי איך נראים חדשים'”.

הבלוג שלך, אוטול’ה, מבוסס על ידע מקצועי שלך בתחום, או דברים שלמדת תוך כדי תנועה?
“אני לומדת תוך כדי. אני מתייעצת הרבה עם גברים, עם אבא שלי, עם המוסכניק, עם אנשים שעובדים איתי, כי מן הסתם אני לא מכונאית. כל דבר שאני כותבת עליו אני קודם כל בודקת, שואלת, מצלמת, מתחקרת. הייתי מתה שיהיה לי ידע מקצועי בתחום, הייתי מתה ללמוד אותו”.

מה היה המקרה שגרם לך לפתוח את הבלוג?
“לא הצלחתי להתניע, היתה לי בעיה במצבר, לא ידעתי מה צריך לעשות, לא היה לי מושג, לא היה לי למי להתקשר. חיכיתי בחום עד שמישהו שאני מכירה יבוא, והוא בא עם כבלים, לא ידעתי מה זה כבלים, איפה צריך לחבר אותם, מה זה מצבר. הרגשתי כזאת מטומטמת. אמרתי, אני חייבת להבין קצת מה זה. לא ידעתי מה זה כל חלק, לא ידעתי כלום. בהתחלה חשבתי לעשות סדנאות או קורסים לנשים על תחזוקה של רכב, ואמרתי לעצמי, קודם אני אתחיל עם בלוג, אני אראה מה התגובות ולאיפה הרוח נושבת ואז אחליט מה לעשות”.

אילו תגובות את מקבלת?
“אני מקבלת תגובות מעולות גם מגברים וגם מנשים, שזה מאוד שימושי. הרבה חברות שלי לא ידעו
איך למלא אוויר, איך לבדוק שמן. ואני משתדלת כל הזמן לענות על צורך שקיים – אנשים רוצים להבין יותר, שלא ידפקו אותם ולא יסבנו אותם ולא ישקרו להם. זה גם משהו שככל שבדקתי לא קיים”.

הבלוג מכוון לנשים, אבל יש הרבה גברים שגם לא מבינים ברכב.
“נכון, אבל אני מתמקדת בקהל יעד שהוא נשים. זה כמו שמכון קוסמטיקה, קהל היעד שלו הוא נשים אבל יש גברים שמגיעים. מי שלא מבין ברכב, לרוב זה נשים, יותר מאשר גברים. הרבה בנות ששאלתי אותן אמרו לי ‘אני באה עם אבא שלי למוסך, עם אח שלי, עם בעלי’, הן מפחדות ללכת לבד למוסך. אני מקווה לגרום לזה שבנות לא יפחדו ללכת למוסך, לא יפחדו לשאול שאלות ולא יפחדו קצת להבין ולהסתכל”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 6.2.2015


לישון עם הדגים, להבריח את הדייגים // סמול טוק

מרינה גרודינסקי הולכת לגור בספינה באינטרקטיקה כדי להגן על דגים מפני דייג בלתי-חוקי

מה את עושה באנטרקטיקה?
“ארגון ה’סי שפרד’ התפרסם בחלק הזה של בעולם בזכות הקמפיינים האנטרקטיים נגד ציידי לווייתנים. השנה היפנים נאלצו, בהוראת בית המשפט הבינלאומי בהאג, להפסיק את ה’מחקר’ שהם טוענים שהם עושים כשהם יוצאים לאנטרקטיקה בכוונה לצוד 1035 לווייתנים כל שנה. מדובר, אגב, ב-27 שנות ציד למטרת מחקר, שבמהלכן פורסמו שני מחקרים מדעיים בלבד (לאחרונה היפנים כבר הציגו את התוכנית הרב-שנתית הבאה, שלפיה הם יצודו 333 לווייתנים בשנה. סי שפרד יחכו להם באנטרקטיקה עם ארבע ספינות).

“אנחנו הולכים לנצל את השקט הזמני של הלווייתנים ולצאת בקמפיין ‘אייספיש‘, שיתמקד בעבריינים אחרים שפועלים באותם ‘אזורי הצללים’ (shadowlands), כפי שמכנים את האזורים האלה בסי שפרד, בגלל היותם מרוחקים ולכן יקרים למדי מבחינת עלויות אכיפת החוק בהם. השנה נצא להגן על דג השן הפטגוני (Patagonian toothfish) והאנטרקטי (Antarctic toothfish). הדגים האלה מוכרים יותר בשם השיווקי שלהם: הבס הצ’יליאני. זהו דג ענק, שמגיע בבגרותו ל-2.2 מטר אורך ולמשקל 150 ק”ג. בגלל הנטייה שלהם להישאר באותו אזור, ובגלל ההתבגרות המאוד איטית שלהם – הם מגיעים לבגרות מינית רק בגילאי 13-17 שנה – הדג הזה מאוד פגיע לדיג יתר. ומנגד שני, הדיג שלהם כל כך רווחי, עד שספינה עם 1500 טון דגים עליה, קצת יותר מ-9000 דגים, שזה נחשב לשלל רגיל, תרוויח כ-83 מיליון דולר, ולכן הדג הזה מאוד מבוקש על ידי העבריינים. הוועדה לשימור חיי הים האנטרקטיים (CCAMLR) פרסמה רשימה של 6 ספינות שחשודות בדייג לא חוקי. העבריינים מחליפים את שמות והדגלים (כלומר מדינות רישום) לעיתים קרובות מאוד. הן רשומות על כל מיני חברות קש, מה שהופך את איתור המפעילים של הספינות האלה לבלתי אפשרי. כתבנו כתבה מפורטת על דייג עברייני של דג השן הפטגוני באתר אנונימוס. השורה התחתונה היא שהשנה ננסה לתעד את העבריינים, אם יהיה צורך, לא נהסס לחסום אותם ולהתעמת איתם, וציוד לא חוקי שיימצא יוחרם ויושמד”.

איך הגעת לזה?
“בישראל אני פעילה באנונימוס לזכויות בעלי חיים, והתפקיד שלי בעמותה בסביבות שנת 2006 היה לענות על מיילים. המייל של אנונימוס היה ברשימות תפוצה של כמה וכמה ארגוני זכויות בעלי חיים וסביבה בחו״ל, וביניהם גם ה’סי שפרד’, שקיים מ-1977. כך נחשפתי ב-2006 לראשונה לפעילות שלהם, למדתי עליהם עוד, ומאוד אהבתי את מה שהם עושים. באיזשהו שלב התחלתי לחשוב על הצטרפות לפעילות שלהם, אבל לקח לי זמן להתבשל עם זה. רק במרץ 2014 סוף סוף שלחתי טופס הצטרפות, וביוני קניתי כרטיס טיסה למלבורן והצטרפתי לצוות שעובד על תחזוקת הספינות. שם קבלתי פרטים על הקמפיין הקרוב. למרות שעבדתי מאוד קשה, ובאתי בתקופה מאתגרת במיוחד (Dry dock של ״סטיב אירווין״. הספינה נלקחה למספנה בטסמניה, הוצאה מהמים ועבדנו עליה כחודש וחצי כל יום, לפעמים 12 שעות עם הפסקות מעטות), לא היה לי מובן מאליו כלל שיזמינו אותי להצטרף לקמפיין – מעל 5000 איש מכל רחבי העולם שולחים בקשות להצטרף לפעולות הארגון, ובפועל יוצאות השנה שתי ספינות עם 61 פעילים. יצאנו מוולינגטון בניו זילנד לכיוון האוקיינוס הדרומי עם הספינה ‘סם סיימון’, על שמו של יוצר סימפסונס המופלא, שתורם רבות לפרוייקטים שקשורים לזכויות בעלי חיים, וגם שילם על הספינה הזאת”.

כמה זמן את הולכת להיות שם?
“עד היום, הקמפיינים של סי שפרד נמשכו כחודשיים-שלושה, וזה היה תלוי בעונת ציד הלווייתנים. היינו מגיעים לשם עם הציידים ועוזבים ביחד איתם. קמפיין ‘אייספיש’ הוא מאוד יוצא דופן וחסר תקדים, כך שקשה לומר כרגע כמה זמן הוא יימשך”.

מרינה גרודינסקי ליד הספינה סם סיימון. צילום: סי שפרד

איך מתמודדים עם הקשיים שכרוכים בשהות כזאת?
“אתגרים רבים וקשים לפנינו – לא רק הקור האנטרקטי וחציית האוקיינוס, אלא גם דברים כמו לחיות 30 איש בספינה קטנה יחסית. קשה למצוא כאן פרטיות או לברוח להיות לבד כשמתחשק, במיוחד אם מזג האוויר סוער ואסור לצאת לסיפון. עם זאת, ישנה הידיעה שכולנו כאן לאותה מטרה, כולנו מקריבים המון כדי להיות כאן, ואנחנו גם מוכנים לוותר על הנוחות האישית שלנו. ויש משהו מאוד מיוחד באווירה שנוצרת בקבוצה של אנשים שפועלים ביחד כדי להביא לשינוי חיובי בעולם, בין אם זה מתוך נכונות לשמר מינים בתוך המערכת האקולוגית, או סתם להציל חיים. בנוסף, לבקר באנטרקטיקה זו פריווילגיה של מעטים, וכולנו שמחים על ההזדמנות שניתנה לנו ומרגישים ברי מזל בסך הכל.

“כמובן שגם הקור והמזג אוויר באנטרקטיקה הם קשים. אנחנו מצטיידים בלבוש תרמי – סינתטי, כמובן: צמר לא בא בחשבון, מכיוון שהספינות שלנו הן טבעוניות ולא נכנסים אליהן מוצרים או פרטי לבוש מהחי, וכותנה היא בעייתי מכיוון שכשהיא נרטבת, היא קופאת עם העור. למזלנו יש היום כל כך הרבה בגדים סינתטיים מחממים (פליז, למשל), שהינם גם זולים בהרבה מצמר או כותנה.

“אתגר נוסף הוא כמובן היריב האגרסיבי, שלא מהסס לצאת נגד כל אמצעי אכיפה הבינלאומיים. אנחנו מתכוננים לכל תסריט אפשרי. עד עכשיו הכרנו את הציידים היפנים, שיכלו לטעון שהם לא עבריינים כי בעצם יש איזו פירצה בחוק שמאפשרת להם לצוד למטרת מחקר. ועדיין, אלה אנשים שלחוק יש משמעות מספקת עבורם כדי לטרוח לחפש פרצות ולהצדיק את מה שהם עושים. השנה אנחנו יוצאים נגד עבריינים ממש, שלא טורחים לחפש הצדקה חוקית למעשים שלהם, ועוברים על החוק ביודעין”.

מה ההרפתקה הבאה שלך?
“ההרפתקאה הבאה כנראה תהיה לחזור לארץ ולהמשיך לקדם את המודעות לזכויות בעלי חיים, שעלתה כל כך יפה בשנים האחרונות. חלק די גדול מהאנשים שאיתי על הספינה הם טבעונים מטעמי אקולוגיה, ולאו דווקא הימנעות מהתעללות כסיבה ראשונית. גיליתי שגם מי שהגיעו ממקומות שיש בהם משקים, שבמונחים של הארץ ייחשבו להומאניים, מפסיקים לצרוך מוצרים מהחי בגלל ההשלכות האקולוגיות הבלתי הפיכות של תעשיית מזון מהחי. ואם כבר טבעונות, ממש שמחתי לגלות שפעילים מחו״ל עוקבים בעניין רב אחרי מה שקורה בארץ, ורוצים לראות גם אצלם את השינוי שחל בארץ בשנים האחרונות”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 9.1.2015


מאיר נאור עוזר בתשובה // סמול טוק

מאיר נאור התנתק מהדת ומהמשפחה לפני עשור. היום הוא עוזר ליוצאים בשאלה ולחרדים שרוצים להיות דתיים

מתי ברחת מהדת?
“בגיל 24, שבוע אחרי פסח, לפני עשר שנים. באתי להורים שלי, סיפרתי להם שהחלטתי להיות חילוני, אבא ואמא אמרו לי שאם ככה אז אין לי מה לעשות בבית ומצאתי את עצמי ישן בפארק בלילות עד שחברים גילו לי שיש עמותה שנקראת ‘הלל’ שעוזרת ליוצאים בשאלה”.

באיזו חסידות היית?
“אני נולדתי מספר 9 מבין 13 ילדים, המשפחה היא מחסידי בעלז בירושלים, אוקראינים, קהילה ליברלית יחסית מכל הקהילות האחרות. כמה שנים אחרי שיצאתי בשאלה הייתי מספר פעמים אצל האדמו”ר ובקהילה, כולל עם שיער ארוך, ותמיד קיבלו אותי יפה. יש להם יכולת לקבל גם כשיצאתי בשאלה מבלי שזה יערער להם את הבטחון, וזה אומר משהו על הקהילה.

אבל אתה לא בקשר עם המשפחה.
“היום אני כבר שנתיים לא בקשר עם המשפחה בכלל”.

ואיך אתה עוזר לאנשים כמוך?
“את ארגון ‘ובחרת – ארגון יוצאי המגזר החרדי‘ הקמתי לפני שלושה חודשים אחרי שנה של פעילות בפייסבוק, שהתחילה בינואר 2014 בעקבות התאבדות של שניים מהחברים שלי, שיצרה גל של התאבדויות בקרב חברי קהילת היוצאים בשאלה. בשבועות הראשונים היינו עסוקים בלייצב את המצב ולהרגיע את הגל הזה, פעילויות חירום רבות שהייתי עושה, כולל אנשים שהקפיצו אותי באמצע תוך כדי נסיונות התאבדות. אחר כך התחלתי לעשות פרויקטים של תעסוקה ושל אירוח. מההתחלה הכיוון היה להקים קבוצת פייסבוק של יוצאים בוגרים יותר שיוכלו לעזור ליוצאים הצעירים יותר. הקבוצה הפכה להיות תוססת ופעילה מאוד. מאות יוצאים נמצאים שם ועוזרים אחד לשני. בשלב השלישי התחלתי לשים לב שיש מגוון של תתי-זרמים בתוך היציאה מהמגזר החרדי, שאין להם מענה בשום מקום. לדוגמה, היוצאים שבאים מבית חרדי אבל רוצים להיות דתיים, או לחילופין כאלו בשלבים שלפני היציאה, או משפחות שלמות שיוצאות יחד עם הילדים, או חד-הוריות שמנהלות מאבקים משפטיים ואף אחד לא נותן להן תמיכה. בעקבות זה החלטתי להקים את הארגון”.

הרשויות מסייעות לך?
“יש מגוון מאוד רחב של גופים שעוזרים ל’ובחרת’ – רוח חדשה, ישראל חופשית, קרן הרצוג ועוד הרבה גופים”.

מאיר נאור לפני ואחרי היציאה בשאלה. צילומים באדיבות נאור

מה הדבר הכי קשה ביציאה בשאלה?
“אני לא יודע אם יש משהו שהוא הכי קשה, אבל אני חושב שאובדן של זהות, שהיא אבסולוטית מאוד, שבה תלויים גם האמונה שלי, גם אורח החיים שלי, גם היכולת להתפרנס, גם הזהות האישית שלי. אובדן של זהות כזה, שמקיף את כל חלקי החיים, זה אובדן קשה ביותר”.

איך אתה הרגשת ביום שיצאת?
“לבד מאוד. בודד מאוד. למזלי היה פורום ב’תפוז’ – ‘יוצאים בשאלה’, ששמה הפנו אותי ואמרו לי שיש את עמותת הלל, שבאמת עזרה לי למצוא מקום מגורים ראשון, עבודה ראשונה, וללא ספק זה מה שהציל אותי”.

קרה לך שהמלצת למישהו לא לצאת?
“אני לא ממליץ לאנשים איך לפעול כי אני אף פעם לא יודע מה נכון לבנאדם. אני מאוד שואף להגיע למצב שאוכל להציג לו את מגוון האופציות ולתת לו את התמיכה בכל אופציה שיבחר, כדי שתהיה לו יכולת לבחור, בלי שום אילוצים, את מה שהכי טוב לו”.

לך יש חרטות?
“כן. אני חושב שאם בזמנו היה ארגון שנותן אפשרות אמיתית לבחור לא רק שחור ולבן, אלא דרך אמצע, יכול להיות שהייתי מוצא דרך יותר אמצעית, או לפחות הבחירה שלי היתה יותר אמיתית”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 13.2.2015


תזדיינו לשלום

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מצחיק את גאזי אלבוליווי, שמציע לצדדים להזדיין לשלום

[This Post in English • פוסט זה באנגלית]

סרטך הקומי “שלום אחרי החתונה” (Peace after Marriage) מציג פלסטיני מכור לסקס, כשלון עם נשים, שאין לו כסף וגר אצל ההורים, וישראלית שלא מצליחה להחזיק מערכת יחסים, גרה בדירה זעירה ומחפשת נישואי גרין קארד. אתה תופס את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבדיחה טרגית או כנישואים ללא אהבה?
“טרגי במובן שיש לך שתי תרבויות, שתי דתות, שנולדו מאותו סיפור היסטורי ומאותו אדם, אברהם. במובן מסוים, זו דרמה/טרגדיה משפחתחת או אופרת סבון רעה, ששורשיה בכעס על אב שנאלץ לבחור בין שני בניו, ישמעאל ויצחק, ואיך שני הבנים הללו גדלו להיות האבות של הערבים והיהודים של ימינו. כן, אלה נישואים בלי אהבה במובנים רבים. ואם הישראלים והפלסטינים היו הולכים לייעוץ זוגי, המטפל היה אומר, ‘אתם צריכים להדליק מחדש את הניצוץ המיני הישן’. בסרטי, סקס עבורי היה הגשר שחשתי שעשה הומניזציה של שתי הדמויות הראשיות, במקרה פלסטיני וישראלית, ששכחו מהסוגיות הדתיות והפוליטיות. ישראלים ופלסטינים צריכים להתחיל לעשות סקס. שהבנים של אברהם יגמרו יחד שוב, מילולית וסמלית.

איך הגיבו הצדדים השונים לסרט?
“הישראלים שראו אותו בפתיחת פסטיבל הסרטים היהודי בירושלים בשנה שעברה חיבבו ואף אהבו אותו. היו ישראלים שבאו אלי אחרי הההקרנה והציעו לי לצאת עם הבנות היהודיות הרווקות שלהם. פלסטינים לעומתם לא צפו בסרט בארץ הקודש. אבל רבים מהפלסטינים בדף הפייסבוק של הסרט, שלו יותר מ-20 אלף עוקבים,
מתרגשים לראות את הסרט אחרי שקרו את הקדימון. אבל יש גם יהודים ופלסטינים שמאוד כעסו על המסר של הסרט. רב אחד בירושלים טיקבק: ‘כל היהודים אוהבי התורה צריכים להימנע מהסרט הזה. ערבים שמתחתנים עם יהודיות יהיו הסוף של ישראל. החרימו את הסרט הזה’. והיה פלסטיני משכם בגדה המערבית שאמר, ‘מוסלמים לא צריכים להתחתן עם כובשים יהודים ציונים’. העובדה שאני יכול להביא להסכמה בין יהודים ימנים לערבים ימנים, כשהם מעולם לא הסכימו על דבר, אומרת שעשיתי משהו נכון עם הסרט הזה”.

אתה עומד להשתתף בשיחות שלום לא-דיפלומטיות בכנס Comedy for a Change [הראיון פורסם לפני הכנס, ע”ק].
“המסר שלי יהיה הצעה חלופית למחסום-הדרכים הנוכחי בין הממשלה הישראלית והרשות הפלסטינית. המסר שלי, שנגענו בו בראיון, יהיה מהפכני, ואם רוב הישראלים והפלסטינים ילכו בעקבותיו, הוא יביא שלום לארץ הקודש. התוכנית שלי תתייחס לכל הנקודות הבעייתיות, כולל זכות שיבה לכל הפליטים הפלסטינים, מעמדה הסופי של ירושלים, ואיך לשחרר את הכעס בין הצדדים כדי להביא שלום בר-קיימא לאזור. הדיון ביני לבין איש הטלוויזיה הישראלי ליאור שליין, שיציג את יוזמת השלום שלו מטעם הישראלים, יהיה קורע מצחוק”.

''Peace after Marriage'' – Official Trailer from Ghazi Albuliwi on Vimeo.

אתה חושב שקומדיה והומור באמת יכולים לפתור סכסוכים, אפילו אם הם טעונים לאומית או דתית?
“לא, אבל מה שקומדיה יכולה לעשות זה לגרום לאנשים שנמצאים בחוסר הסכמה לפקפק באופן תת-מודע בסכסוך ובשנאה שמאחוריו. גיבור סרטי, ערפאת, מספר בדיחה על הסקס הראשון עם אהובתו הישראלית: ‘זו הפעם הראשונה שפלסטיני התפוצץ כל כך קרוב לישראלי בלי לגרום לנפגעים’. הרבה ישראלים צחקו מהבדיחה הזאת בירושלים, והרבה ערבים צחקו ממנה בפסטיבל הסרטים באבו דאבי. האם שיניתי את דעתם בנוגע לסכסוך? לא. אבל באותו רגע של צחוק, שני הצדדים שכחו את השנאה שלהם זה לזה בזמן שצחקו יחד, אפילו שהם לא היו באותו אולם כשזה קרה”.

סרטך לא הוקרן בישראל, מלבד בפסטיבל. מדוע?
“אני לא יודע למה. אני חושב שישראלים פה היו אוהבים את הסרט. הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא שזו מזימה סודית של הליכוד נגד הסרט. המתנחלים האורתודוקסים לא רוצים שהמסר שלי על אהבה וסקס חופשיים בין הנשים היהודיות שלהם לבין גברים פלסטינים יתפשט. תסתכל על חוק הלאום, הוא לא עוסק בשימור זהות יהודית, אלא בלמנוע מפלסטינים כמוני את ההזדמנות להכיר בחורה ישראלית נחמדה להתחתן איתה ולאכול חומוס”.

אומרים לך שיש לך חוש הומור יהודי? כיליד ירדן שגדל בברוקלין, מאיפה זה הגיע?
“כן, התקשורת השוותה אותי לוודי אלן, בין השאר כי שנינו מגיעים מרקע של סטנדאפ וגדלנו בניו יורק סיטי. אני מתלוצץ, אבל זה נכון, אם אתה גר בניו יורק מספיק זמן אתה מומר אוטומטית ליהודי נוירוטי. אין לך בחירה בזה. חוש ההומור שלי, שאכן נשען על הצד היהודי, מגיע מהשפעות קומיות יהודיות מוקדמות, ובהן מל ברוקס, וודי אלן, לני ברוס וניל סיימון”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 19.12.2014


קרקס ללימוד יהדות // סמול טוק

סתיו מישר רוצה לתת לילדים שלכם חינוך יהודי טוב, אז היא עושה להם קרקס

מה הקשר בין קרקס לחינוך?
“קרקס כאמצעי לחינוך לכישורי חיים וכישורים חברתיים ומוטוריים זה משהו שקיים כבר שנים. יש בכל העולם ארגונים של קרקס חברתי שמלמדים ילדים ג’אג’לינג, אקרובטיקה, ליצנות וכל מיני דברים כאלה כאמצעי לרכישה של קואורדינציה, של כישורי עבודת צוות, תקשורת וכישורים מוטוריים. הדברים האלה עוזרים לילדים גם נורמטיביים וגם עם קשיים וצרכים מיוחדים לרכוש מיומנויות. חינוך יהודי וקרקס, ככל שידוע לי, אני הראשונה שחשבה לחבר בין השניים, ככה שאני יוצרת את זה די ממוחי הקודח בעודי מתקדמת”.

מה ייחודי בקישור שאת עושה בין קרקס לבין חינוך יהודי?
“אני לא זוכרת מי אמר את זה, אבל פסיכולוג כזה או אחר מצא שילדים לומדים כ-20% ממה שהם שומעים, 30% ממה שהם רואים ואני חושבת 80% ממה שהם עושים. כך שישנו הוכחות בשטח שיש יותר תועלת בלימוד שהוא אקטיבי ושיתופי מאשר משהו שהוא פרונטלי ממקום של להרצות. סתיו מישר. צילום: שירין טינאטי
יש המון בתי ספר ואפיקים שמשתמשים במוזיקה, במחול, בתאטרון בשביל ללמד. אני פשוט הבאתי את הקרקס כי זה מה שאני עושה, וזו התשוקה שלי והמגנט סביבו סובבים חיי בשנים האחרונות. אני עובדת בחינוך יהודי כבר שנים, אז כשהתחלתי לעסוק בקרקס זה פשוט נראה טבעי להתחיל להביא את מה שאני אוהבת ונותן לי ניצוץ בעיניים לכיתה, בתקווה לתת את הניצוץ הזה גם לילדים שלי. התחלתי לחשוב איך אפשר להשיק בין שני התחומים האלה והצלחתי למצוא כל מיני שיעורים יעודיים, ערכים ונושאים שאפשר להביא אליהם את הקרקס, בין אם זה אקרובטיקה, ג’אגלינג או כל מיני דברים קטנים. אני קוראת לזה Dreamcoat Experience, מחווה למחזמר ‘יוסף וכתונת הפסים המשגעת’, מתוך איזושהי גישה ליהדות שהיא צבעונית ורב-תחומית כמו הכתונת”.

את חיה ופועלת בניו יורק. איך את מלמדת שם?
“כשחיים במציאות הישראלית של סכנה ופיגועים ומלחמות וכל זה, מאוד קל להרגיש קרובים אחד לשני. אבל פה, בשביל הילדים שאני מלמדת אותם, ארץ ישראל זה משהו נורא רחוק ובלתי נתפס. יהדות זה משהו שהם עושים פעם-פעמיים בשבוע, הולכים לבית כנסת, ולא ממש משהו שהם מרגישים שהוא חלק מהאישיות ומהחיים שלהם. המשפט ‘כל בני ישראל ערבים זה לזה’ הוא משהו שלא קל להעביר וללמד אותו. מצאתי שאקרובטיקה ופרטנר-אקרו, כלומר שותפות אקרובטים בין אנשים, זה משהו שמעביר בצורה נורא ברורה מה זה אומר להיות ערב אחד לשני. ברגע שאתה על הגב ומרים משקל של מישהו בידיים או ברגליים, אתה מרגיש אחריות וערבות. אם תפיל אותו חס וחלילה על הראש זה לא יהיה נעים, ובטח ובטח אם תפיל אותו על עצמך. אחרי פעילות כזאת אפשרי לפתוח דיון איך זה להיות ערב לשלומו של מישהו אחר. הבנאדם האוויר – איך הרגיש עבורך לסמוך על מישהו אחר, לתת לו להיות ערב לך”.

את מגיעה לביקורים בארץ. את מתכוונת להעביר כאן שיעורי קרקס וחינוך יהודי?
“הייתי נורא שמחה לעשות את הפעילויות האלה גם בארץ, אבל מרגיש לי כאילו הדת בארץ היא משהו ששייך לדתיים החרדים, לאורתודוקסים, הם ניכסו את זה לעצמם, וכל מי שמנסה למצוא גישה אחרת ליהדות, יותר פלורליסטית ומודרנית, זה נורא קשה. כשאני התחלתי לעסוק בזה התגובה המיידית של אמא שלי היתה, ‘אוי, אל תתני להם להפוך אותך לאחת מהם’. אם היה לזה קהל בארץ, אם היו מזמינים אותי לעשות תוכנית כזאת במקום שהוא לא דתי, לא משיחי, אלא מקום שמלמד יהדות כמשהו שהוא חברתי ותרבותי, הייתי שמחה. אבל אין לי מושג אפילו איפה לחפש מקום כזה”.

קל לדמיין איך עסקני דת לא יראו בעין יפה אישה בבגדי קרקס צמודים מלמדת יהדות.
“באמת בתחילת דרכי בחינוך היהודי עבדתי אצל חב”ד, אצל אורתודוקסים מודרניים. הייתי כמובן מתלבשת כמו שצריך, שרוולים ארוכים, מכסה את כל הקעקועים כדי לא להעליב אף אחד. בזמנו היה לי שיער כחול, ובית הכנסת שלימדתי בו שנתיים, ומאוד אהבו אותי, הממונה עלי נאלצה לפטר אותי משום שהשיער הכחול לא התאים ואני חושבת שהיא מאוד הופתעה כשחילונית שכמותי אמרה לה, ‘גברת, אני יודעת את החוקים וההלכה, אין שום דבר נגד צביעת שיער, את לא יכולה להביא לי את זה בתור עילה לפיטורים. זה לא נכון’. היא השפילה את הראש ואמרה, ‘אני אומד אוהבת אותך כמו
שאת אבל ההורים אומרים שאת לא מודל יהודי טוב לילדים שלהם'”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 30.1.2015


לטייל זה קל, נראה אתכם חוזרים בחיים // סמול טוק

ישראלים הם טיילים הרפתקנים, לפעמים עד סיכון חיים. גלעד שדה רוצה ללמד אותנו לשרוד בשטח

למה אני צריך לללמוד הישרדות בשטח?
“קודם כל, בגלל שאנחנו הישראלים, אחרי שאנחנו יוצאים לעולם הגדול אנחנו חושבים שאנחנו כל יכולים, אז כדאי מאוד שנדע איך לצאת מהצרות שאנחנו מבשלים לעצמנו בשטח. בגרף של מטיילים בעולם אנחנו בין ההרפתקנים ביותר. הייתי שם עוד כמה מדינות ביחד איתנו – גרמניה, ארה”ב, פולין וצ’כיה. אלה רוב האנשים שבהם נתקלתי בסיטואציות הכי הזויות בשטח”.

תן לי דוגמה.
“רכס הקווקז, זוג צ’כים לבד בלי מפה באמצע שומקום. במקרה מצאתי אותם שמה כשעשיתי טרק. ירדתי מרכס מאוד מורכב, היה שמה ערפל כבד ותנאים מאוד קשים לניווט. האישה נקעה את הרגל, כמעט סיימו את האוכל שלהם, לא ידעו מה לעשות. היו די קרוב לכפר אבל הם לא ידעו את זה כי לא היתה להם מפה. מה שהכי מצחיק, כשאני ראיתי אותם ממרחק של כמה מאות מטרים למטה, הם היו באמצע סקס פרוע לחלוטין – כאילו, אין מחר, יאללה, בוא נשתגע. ניסיתי לעקוף אותם וכשהם ראו אותי הם התחילו לצרוח ולקרוא לי שהם צריכים עזרה. חבשתי את הרגל שלה, לקחנו חלק מהציוד ועזרתי להם לצאת משם”.

מה אתה מלמד בקורס הישרדות?
“זה מתחלק לכמה חלקים. אחד זה עניין של פסיכולוגיה, איך אנחנו מתמודדים עם מצבי חירום, פועלים נכון ולא נותנים לפאניקה להשתלט עלינו. חלק שני זה מיומנויות פרימיטיביות – הדלקת אש בכל מיני דרכים, אם זה רק על ידי חיכוך של עצים, אבני צור, ודרכים מתקדמות כמו שימוש בבטריות ונייר של מסטיק; מציאת מים בשטח – איך למצוא מים באזורים מיוערים ומדבריים בעזרת כל מיני סימנים בשטח, סוג של גששות; בניית מחסה מכל מיני דברים שיש בשטח, מעצים ועד שימוש בזבל של האחד שהוא האוצר של האחר, זה יכול להיות יריעת ניילון, תרמיל, כל מיני דברים כאלה; שיטות לחימום, כמו מיטת גחלים – אתה חופר באדמה, מדליק מדורה, ועל המדורה הזאת אתה שם אבנים ואדמה, הם מתחממים ואתה יכול לישון עליה, והרצפה פולטת חום במקום לקרר אותך”.

יש לך גם בלוג.
“כשחיפשתי מידע בעברית והבנתי שאין הרבה, מלבד כמה ספרים שקשה להשיג אותם, החלטתי שאני כותב בלוג, ‘בשטח של גלעד‘, שאנשים יכולים להגיע אליו בקלות, שהמידע יהיה זמין לכל אחד בחינם. אני גם עושה הרצאות חינמיות. מטיילים לפני טיול גדול יכולים להגיע, לשמוע על כל מיני סיטואציות שהם יכולים להיקלע אליהן, איך להתנהג נכון במדינות עולם שלישי, איך להתארגן על ציוד נכון ובזול בלי להתפתות לדברים שהם לא צריכים. הטופ של זה זה איך לנהל מצב חירום בשטח, מה קורה כשנתקעים באיזושהי צרה, עם מי מדברים, איך מנהלים את הרגשות וכל מה שעובר להם בבטן תוך כדי הסיפור הזה”.

מה הביא אותך לעיסוק הזה?
“כשהייתי ילד ראיתי ירחון של נשיונל ג’יאוגרפיק. די התמכרתי, בעיקר לכתבות של כל מיני אנשים שחצו כל מיני מקומות בעולם ועשו דברים משוגעים, והחלטתי שזה מה שאני אעשה בחיים – טיולים מטורפים בכל מיני מקומות בעולם ולעשות על זה כתבות, להגיע לקצה. וחלק מהעניין של לעשות את הטיולים ואת כל המסעות על הקצה זה לדעת להתמודד עם מצבי חירום. החיבור שלי הוא ברצון לחיות כמה שיותר פראי”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 16.1.2015


לא תאמין מה סבתא שלך מספרת // סמול טוק

נתאי פרץ מתעד סיפורים של אנשי דור השואה והקמת המדינה, וגם שם אין מספיק נשים

איך הגעת לעסוק בתיעוד סיפורים אישיים של ישראלים?
“של דור המדינה, נקרא לזה. אני תסריטאי ודוקומנטריסט בהכשרה שלי. יש לי משיכה להיסטוריה ולסיפורים. עבדתי כמה שנים בפרויקט של המכון למורשת בן גוריון שנקרא ‘והגדת לבנך’, תיעוד ראשוני וחלוצי הנגב. אם אין לך תקציב לאלף פרשים אוסטרלים שרוכבים לשקיעה או צבא ההצלה של קאוקג’י עולה על ההר, זו מגבלה אמנותית מאוד חמורה, שהפכנו אותה איכשהו ליתרון. מה שאתה עושה זה לא בדיוק סרט. הפרדוקס הוא שאם הייתי מגיש את הסרטים שאני עושה עכשיו בבית הספר לקולנוע שבו למדתי, היו מגלגלים אותי מכל המדרגות. כי זה לא נחשב קולנוע, זה נחשב משהו מאוד נחות בתעשיה, ראשים מדברים, למרות שיש במאים שעושים כאלו, כמו ארול מוריס, שהוא לא בדיוק במיינסטרים”.

מה הגישה שלך?
“מה שאני עושה זה להתרכז בסיפור של האדם מנקודת מבטו, מהנרטיב שלו, כיצד הוא מספר אותו. אני פחות במאי ויותר שליח של האדם לדורות הבאים. אני רואה את עצמי ככלי שבאמצעותו האדם מספר את סיפורו כפי שהוא היה רוצה לספר אותו לדורות הבאים. זה משהו שמאוד משחרר מבחינתי ומאוד מקל על העשיה. סרטים דוקומנטריים בדרך כלל נופלים או בהגדרה של המקום של הבמאי או באיך שהוא מספר את הסיפור. אני משתדל לא להימצא אלא לתת לאדם להיות הבמאי, והתפקיד שלי הוא לעזור לו שהסיפור יהיה קוהרנטי. אני משוחרר מלהמציא נרטיב, אני עומד ליד”.

אתה מתעד הרבה סיפורי שואה וגבורה, נקרא לזה.
“כן. כילד, כתוצר של מערכת החינוך, לא כל כך התחברתי לנושא השואה. כשאומרים לך שבאושוויץ נהרגו כל יום 40 אלף איש, כילד, וגם כמבוגר, לא בטוח שיש לך מה לעשות עם המידע הזה. אבל דווקא מהסיפורים האישיים של אנשים, אפילו אלה שהסיפורים שלהם לא סיפורי שואה הארדקור, אתה פתאום כן מתחיל להתחבר לנושא הזה. יותר קל להבין את השואה מסיפור של אדם אחד, שגם לא היה ממש בשואה אלא רק היה פליט, מאשר מלראות הר אפר במיידאנק, לפחות לי אישית. מה שכן, בזמן האחרון אני מעדיף לעשות על מזרחיים, כי היה סרט אחד על זוג באושוויץ שפשוט הכניס אותי לדכאון שהיה מאוד קשה לצאת ממנו – חומרים קשים מנשוא”.

נתאי פרץ. צילום עצמי

כמספר שעומד מהצד, יש לך אידיאולוגיה?
“קראתי לעסק ‘סיפורי סבתא‘ כי אני יותר אוהב לתעד סיפורים של נשים מבוגרות, כי הן חסרות בהיסטוריה. כשאתה בא לנשים, הן בדרך כלל באיזושהי מבוכה מעצם הבקשה, בדרך כלל של הילדים שלהן, שיספרו – ‘אני? מה כבר עשיתי?’ – אפילו אישה ששרדה את השואה או פליטוּת אחרת והגיעה למשפחה משגשגת. זה משפט שאני שומע הרבה. חשוב לי להנכיח סיפורים נשיים. זה לא שאני לא מקבל לקוחות גברים, אבל אני באמת רואה בזה משימה מיוחדת”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 23.1.2015


מיסה קריטית // סמול טוק

אורי קציר רוצה שנכיר את מנהגי הנוצרים (אבל לא נאכל מלחם הקודש שלהם)

מהי מיסה?
“זה טקס ששמו המלא ‘סעודת האדון’, שנועד לשחזר את הסעודה האחרונה ולהביא לכך שהמשתתפים בו יחלקו באופן סמלי בדמותו של ישו המשיח ביניהם, כולל את מותו ואת תחייתו. הטקס כולל תפילות, קריאה בכתבי הברית החדשה ודרשה של כומר. האירוע שבמרכז ההמיסה נקרא אוכריסטיה, ובו הכומר מחלק למתפללים את לחם הקודש, שמסמל את בשרו של ישו, וחוזר על דברים שהוא אמר בסעודה האחרונה שלו בירושלים בליל הסדר עם תלמידיו – הוא אומר ‘קחו איכלו, זה בשרי, זה חלק מגופי’. בנוסף, הוא מוזג יין ואומר, ‘קחו תשתו, זהו דמי’. וכך המשתתפים בטקס חולקים באופן סמלי בבשרו ובדמו של ישו. החסד, שנמצא בנשמתו של ישו, עובר בצורה הזו באופן סמלי למשתתפים”.

איך נולד אצלך כיהודי העניין בטקס הזה?
“מבלי לשים לב, אנחנו חיים את זה כל הזמן, אנחנו מוקפים בתרבות נוצרית. בכל פעם שאתה הולך לסרט קולנוע או שומע שיר פופ אתה נתקל בדברים האלה. אורי קציר. צילום באדיבותו
אצלי העניין הזה התעורר מזמן, הייתי בעיתונות 20 שנה, אבל להדריך סיורים זה משהו שתמיד עשיתי במקביל. עד כמה יהודים מתעניינים בטקסי נוצרים אתה יכול לראות כשאתה מגיע לכנסיה בארץ בחג המולד, ורוב מוחץ, למעלה מ-90% מהנוכחים, הם יהודים ישראלים דוברי עברית. זה לא קהל שלא ישנה את דתו בעקבות ביקור בכנסיה. הוא בא לשם כי הוא סקרן. רוב האנשים שאני מכיר לא גדלו בסביבת כנסיות או קהילות נוצריות. מה שטבעי בעיניי יהודי שנולד בברוקלין, לוס אנג’לס או שיקגו לא כל כך טבעי ליהודי שגדל בארץ, ולכן יש סקרנות עצומה”.

מה הדבר שהכי מפתיע את המבקרים היהודים?
“דבר אחד הוא העובדה שיש נוכחות אדירה של יהודים. דבר שני הוא ההסתגלות של הכנסיות לתופעה הזאת – יותר ויותר כנסיות מקיימות טקסים, או חלקים מהטקס, בעברית. כנסית עמנואל, שנמצאת ממש ליד שער יפו, שנבנתה במקור במטרה שנועד לנצר יהודים ויש בה כיתובים בעברית, מקיימת טקס בעברית באופן קבוע. יש כנסיות שבהן מקריאים קטעים מסויימים בעברית, אולי כחלק מהעובדה שהתנ”ך נכתב במקור בעברית, אבל גם כדי לחבר את המאזינים לטקס, כי רוב הישראלים לא שומעים גרמנית או לטינית או צרפתית. אתה מגיע לבניין ימק”א, ארגון נוצרי שלקח על עצמו להיות גשר בין שלוש הדתות המשפיעות, ולכן עורכים שם טקס בשלוש שפות, ומדגישים את הנושא של הדמיון והאחדות ורוח השלווה והשלום בין שלוש הדתות השונות. יצא לי פעם אחת להיות שם עם חבר כאשר הקריאו בליל חג המולד את אחד משיריו של יהודה עמיחי, והוא הופתע לא פחות ממני”.


אתה מציג בסיור נקודות דמיון בין המנהגים הנוצריים והיהודיים.
“כשאתה נותן לבנאדם לחם קודש, שזה מין קרקר כזה, ויין, בסופו של דבר זו מסורת יהודית שאתה עושה אותה כל יום שישי בשולחן ליל שבת, אתה בוצע לחם ומקדש את היין. מאוד ברור ששורשי הנצרות נטועים עמוק ביהדות. חג המולד מצוין בין ה-24-25 בדצמבר. בברית החדשה לא כתוב שישו נולד בלילה המסוים הזה. זו מסורת שהשתרשה עם השנים. המקור של חג המולד זה כנראה חג פגאני קדום שלא במקרה גובל גם בחנוכה שלנו, והסיפור מסביב לחג הזה הוא שהוא מציין את נצחונו של האור על החושך. בתקופה הזאת שעות האור מתחילות להתאריך על חשבון שעות החושך. זה לא מקרה שחנוכה הוא חג האורות, וחג המולד מלא גם הוא באורות. בחג המולד מופיע, לפי המסורת, קשיש טוב לב עם זקן לבן וחיוך גדול. גם ביהדות יש ציפיה לקשיש מזוקן שיופיע בפסח, ואף שומרים לו כסא מיוחד ליד השולחן. כמובן שסנטה קלאוס ואליהו הנביא אינן דמויות מקבילות או שואבות זו מזו, אבל יש לא מעט קווי דמיון. מה שמפתיע זה שיהודים ישראלים באים לשם להכיר את הזרות ולא את המכנה המשותף”.

נוצר קשר בין המתפללים למבקרים?
“אין הרבה פעמים חיבורים בין נוצרים לבין יהודים שנמצאים שם. אתה בא, מסתכל, הולך הביתה. לפעמים הזרות, או הישראליוּת, גורמת למצבים מוזרים. לפני מספר שנים, במהלך טקס שנערך בכנסיית הדורמציון, הגיע השלב שבו עומדים בתור, פותחים את הפה והכומר מניח שם את לחם הקודש. אנשי הכנסייה ביקשו במפורש שרק נוצרים יבואו להשתתף בזה. אז כמובן שהיה שם ישראלי שנעמד בתור, עבר לפני הכומר וקיבל את לחם הקודש לפה. הוא סגר את הפה, השאיר אותו בפנים, איך שיצא מהתור הוציא את זה מהפה ונפנף לכולם, ‘תראו איזה יופי, עבדתי עליו’. הנזירים והכמרים כמובן מאוד כעסו. התביישתי. זה מסוג הדברים שמעידים על חוסר כבוד”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, [[[תאריך]]]


← לדף הקודםלדף הבא →