ישראבלוג בן 10
פוסט של יריב חבוט
ההתחלה
ישרא-בלוג התחיל כתרגיל בתכנות. הייתי צריך אז ללמוד כמה דברים בבניית אתרים שעדיין לא הכרתי. אני לומד דרך פרויקטים, אז חשבתי לעצמי מה אני יכול לבנות, מה עוד חסר. נתקלתי בבלוג של בחורה ישראלית שכתבה באנגלית וחשבתי שפלטפורמה שתשמש לכתיבת בלוגים בעברית יכולה להיות רעיון טוב. לא הייתי צריך להתלבט הרבה לגבי השם. ישרא-בלוג נראה לי כמו השם המתבקש לאתר בלוגים ישראלי. אחרי שהיה לי שם ביד, יכולתי לגשת לפיתוח. חודשיים-שלושה של עבודה ואתר עלה לאוויר.
לא היה לי מושג איך יראה האתר, כמה אנשים יצטרפו או אלו קהילות ייבנו שם. התחלתי מאוד בקטן, ישרא היה בסה”כ תיקיה באתר אחר שהיה לי אז, לקח כמה חודשים עד שהעברתי אותו לדומיין israblog.co.il. חשבתי שאנשים בגילי בערך (הייתי אז בן 28) ירצו לכתוב בלוגים, כי זה היה הגיל פחות או יותר של הבלוגרים המעטים שהיו אז ברשת. לא חשבתי שבני הנוער ימלאו את האתר ולא יכולתי לדמיין את השימושים השונים שאנשים יעשו בבלוגים, אם אלה ערים וירטואליות, בלוגי פימו או בלוגי הערצה לאמנים.
הגדילה
האתר תפס אחרי שנה. אנשים שמעו על האתר מאנשים אחרים, כעבור שנה בערך התחילו גם לכתוב עליו בתקשורת ואז בא קהל גדול.
זו תחושה מדהימה לבנות משהו אישי וקטן ולראות אותו גדל למימדים כאלה. היו לי פרויקטים לפני ישרא ואחריו ואף אחד מהם לא תפס כמוהו. זה מאוד נעים לראות מאות אלפי אנשים משתמשים במוצר שפיתחתי בעצמי בלילות, כפרויקט של בן אדם אחד. במשך השנים הצטרפו אליי המתנדבים שדאגו לחלק ניכר מהתקשורת מול המשתמשים, כמו הפורום והשאלונים והנושא החם, אבל הפרויקט ישב בעיקר על הכתפיים שלי. וזה כיף לראות את היצירה שלי חיה ונושמת.
בגלל שמדובר בבלוגים, ביומנים אישיים, אנשים מאוד מעורבים בזה, הבלוגים מהווים חלק מאוד משמעותי בחיים שלהם. כשהייתי רואה אנשים מרפרשים בלי הרף את דף הסטטיסטיקות שלהם או כשהכרתי זוגות שהתחברו דרך האתר, אז הבנתי את האימפקט ואמרתי לעצמי “וואו, יצרתי פה משהו משמעותי”.
הפרידה
עם השנים ישרא התחיל לתפוס יותר מהזמן שלי והרגשתי צורך להמשיך הלאה. עזבתי באותו זמן את העבודה שלי כדי שאוכל לפתח פרויקטים חדשים, וזמן קצר אחר-כך, כשהציעו לקנות ממני את האתר (2006), זה נשמע לי מתאים וחתמתי על החוזה.
הפרידה מישרא הייתה תהליך ארוך, עבדתי בנענע בשנה שאחרי המכירה ועשינו תהליך הדרגתי של חלוקת התפקידים בתוך נענע והעברת האחריות. אני לא כל כך זוכר את היום שאחרי, אם הייתה הקלה או עצבות. אני מניח שפשוט נהניתי מהשקט.
החיים אחרי
אחרי ישרא-בלוג התעסקתי בעיקר בפיתוח אפליקציות לפייסבוק. אחרי זה הייתי שנתיים בסטארט אפ Sense of Fashion. בשנה האחרונה אני עובד על פרויקטים חדשים, כמו האתר Going Out שמהווה אינדקס של הופעות מוזיקה ומסיבות בישראל.
במבט לאחור
כשאני מביט לאחור על התקופה המרתקת בישרא-בלוג אני יכול לומר שלמדתי הרבה על ניהול אתר וקהילה, כמה חשוב לערב את המשתמשים בפיתוח של האתר. במהלך השנים היו למשתמשים הרבה רעיונות טובים לגבי פיצ’רים או דברים אחרים שאפשר לעשות באתר. הייתי קשוב, אבל המשאבים שלי היו מוגבלים מכדי ליישם את כולם.
קצת חבל לי שלא חשבתי מספיק עסקית ולא מצאתי דרך להכניס מספיק כסף כדי להעסיק אנשים שיעזרו. בלי חשיבה עסקית מהרגע הראשון, קשה להחזיק אתר גדול.
נתקלתי גם בלא מעט רוע אנושי, אבל צריך לקחת את זה בחשבון. כשנותנים לאנשים כלי חופשי לעשות ככל שעולה על רוחם, יש שינצלו זאת לרעה.
למדתי שחשוב לפתח מהר ושמשתמשים יהיו סלחניים כלפי באגים כל עוד הם מרגישים שהמוצר מתפתח. למדתי להאציל סמכויות ולהעביר לאנשים אחרים את האחריות על דברים שאני חלש בהם.
חוץ מזה, לקחתי איתי מישרא הרבה חברים. בלי להיכנס למספרים, רוב האנשים שקרובים אליי היום הם אנשים שהכרתי בתוך ישרא-בלוג או סביבו. הרווחתי. מחוץ למעגל הקרובים, יש הרבה אנשים שאני מכיר בעולם הסטארט-אפים והווב הישראלי שמכירים אותי מהאתר, וזו תמיד נקודת פתיחה טובה ונעימה לשיחה.
אם לציין איזו אנקדוטה שזכורה לי מהתקופה שלי בישרא, אני זוכר עכשיו במיוחד את הבחור שכתב לי את כל סיפור הסכסוך שלו עם החברה שלו וחתם ב”אני בטוח שאתה מבין מה אני מבקש ממך”. כשעניתי לו שאני דווקא לא מבין, הוא כתב שהחברה שלו גם בלוגרית והם מאוד מעריכים אותי, לכן הוא בטוח שהיא תקשיב לי, אם אדבר איתה בשמו…
במבט לעתיד
אני מאחל לישרא שיהיה לו עתיד ארוך. קראתי כמה התבטאויות בשנים האחרונות בנוסח “הבלוגים לאן” ואני חושב שב-2011 יש מקום לבלוגים, לטקסטים ארוכים יותר מ-140 תווים. אני שמח לראות שהפעילות באתר ממשיכה. אני רואה שיותר ויותר אנשים כותבים בשמם האמיתי, כך יוצא שהאתר מתעדכן עם הטרנדים ברשת. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ופשוט להודות לבלוגרים כאן על שהם כאן ועל החוויות המשותפות שהיו לנו בעשור הזה.
עוד בנושא:
• נענע קונה את ישראבלוג
• יריב חבוט מראיין את עצמו על מכירת ישראבלוג לנענע
• יר’ב חב1ט, מייסT ישרXבלוג, מסרב להתנ3ל על ה9קאצ!ת
________________________
יריב חבוט הוא מייסד ישרא-בלוג. הפוסט התפרסם במקור בבלוג של ישרא-בלוג
אני יודע שאתה אוהב רמיקס נוי אלוש, אז עשיתי לך רמיקס נוי אלוש לנוי אלוש כדי שתוכל להאזין בזמן שאתה מאזין
תודה, אמיר.
שייקר החן: דיווחים מבילוי בבר הלוהט של פייסבוק
פוסט של לירן בן חיים
איור מסיבולה: אריאל ויסמן
כניסה ראשונה. חדר צפוף, הומה דמויות קטנות בלבוש סטריאוטיפי אחיד, בחורות בשמלות, גברים במכנסיים, מעליהם מתנוססות תמונותיהם. כמה דקות עוברות ובחור ראשון ניגש אלי. “מטורף הא??” הוא אומר, ואני מבינה שכמוני, גם הוא כאן בפעם הראשונה. בתול. לאחר החלפת רשמים והבעת התלהבות הדדית מהמקום, הוא נעלם. פוף. דמותו מתנדפת. בצג הטלפון הסלולרי שלו (המציג את הפרופיל האישי של כל דמות) כתוב “יוני עזב את הבניין”. התנתק. ייחסתי זאת לעומס הרב שהיה בלילה הראשון של השקת “שייקר” והמשכתי הלאה מבלי לקחת את זה קשה מדי.
לא פעם תהיתי מה יש במקום הזה, פייסבוק, שגורם לנו לשבת מולו שעות, לשתף את המחשבות שלנו, רגשות, המקומות אליהם אנחנו הולכים, תמונות, מה לא? כנראה שככל שאתה יותר רחוק אתה מרגיש צורך יותר גדול לחשוף – כדי למלא את החלל. ובדיוק כשחשבתי שפייסבוק כבר הגיע לשיאו, ומה כבר ניתן לחדש בו מלבד שידרוגים מעצבנים בממשק ההפעלה הנכפים עלינו, הופיעה לה שייקר (Shaker), אפליקציית הבר בפייסבוק.
רבים מחבריי מגנים ומכנים אותה ואת האנשים המשתמשים בה “עליבות” ו”עלובים לשמם”, בהתאמה. למה? כי הם מניחים שזה תחליף בזוי לדבר האמיתי. עוד משהו שיגרום לנו להצטמח מול המסך במקום לקום ולצאת אל העולם האמיתי, עולם שבו פלירטוט מתחיל במבט בעיניים ולא בלחיצת כפתור ודרינק עולה מינימום 30 שקל. האם זה באמת תחליף? אולי לחלקנו. האם זה משקף את המציאות? בדרכים מסויימות. כמכורת פייסבוק, לא יכולתי שלא להיכנס ולנסות בעצמי.
כחובבת משחקי מציאות אהבתי את האופציה להוליך את דמותי בחלל החדר, ושיחקתי עם זה כמה רגעים. אחרי הבחור המתפוגג החלטתי שאני צדה. עוברת פרופיל פרופיל. ממוקדת מטרה. מחפשת מישהו לטעמי, שולחת משקאות לכל עבר ומנסה למצוא בחור מוצלח אחד לרפואה (המציג לא חייב להיות רופא) שיצליח לנהל איתי דו שיח קצת יותר מרגש מ”מאיפה בת כמה במה עובדת”. וכך עברתי לי מסלולרי אחד לשני, מתעלמת בחינניות מכל מיני נערים “חמודים”, שמנצלים את העובדה שחוק איסור מכירת אלכוהול לקטינים לא תקף בפייסבוק, ותרה אחרי האחד שיצחיק אותי ויעביר לי בנעימים את משמרת הלילה.
ועד שכבר מצאתי אחד כזה… אורי. בן 28 מת”א. אנחנו עומדים ומדברים לנו בכיף. שניים-שלושה משפטים, והבחור עומד בציפיות. אני ממהרת לנעול את חלון הצ’ט על מנת למנוע מאחרים להצטרף לשיחתנו ללא אישור. הוא שלי, התנדפו מכאן! פתאום נכנסת בחורה נוספת לחלון הצ’ט שלנו. אני מסתכלת בבלבול. רגע אחד, אם אני לא הכנסתי אותה לכאן, אז.. הבחור שלי כנראה לא מעוניין במופע סולו, ומצרף לשיחה בחורות נוספות. אני עומדת שם ומשליכה את ההזייה הווירטואלית הזאת למציאות. מדמיינת את עצמי עומדת בבר אמיתי, מפלרטטת עם מישהו, ותוך כדי השיחה איתו תופסת בידיים של עוד כמה בחורים שעוברים ליד ומושכת אותם לעמוד איתנו בשיחה. אתם חושבים שהוא היה אוהב את זה, הבחור שלי? אני בספק.
נשים רבות נחטפו לתוך השיחה שלנו, באו, הלכו, הגיעו גם בחורים, הכל התערבב. ומי בכלל זכר את הבחור שהתחיל את כל זה, הוא מזמן כבר התפוגג מהשיחה. אחרי כמה דקות של תעבורה בתוך המעגל שלנו התגבשה קבוצה של חמישה אנשים. וככה, באמצע צ’ט וירטואלי מודל 2011, מצאתי את עצמי מצ’וטטת חמש שעות עם אור בן ה- 24, יונתן בן ה-25, אור בת ה-26 וערן בן ה-28. כל אחד מאיתנו מעיר אחרת, ערן בכלל בחו”ל, והיה כיף! חמש שעות דיברנו ולא יכולנו להפסיק.
ברגע ההוא שמחתי ממש על האפליקציה הזאת, קראו לה עלובה ופאתטית כמה שתרצו, שהכירה לי חמישה אנשים שאולי שונים לגמרי ממני אבל גם מעניינים, רהוטים ומצחיקים, שילוו אותי בעולמי הפייסבוקי, ומי יודע, בהמשך אולי גם במציאות. אחרי הכל, אחת החברות הקרובות ביותר שלי בשנים האחרונות היא בחורה שהכרתי בפייסבוק והעברתי למציאות בזכות החיבור החזק.
לילה למחרת. שוב משמרת לילה בעבודה. נכנסתי לאתר להעביר את השעות המתות.
00:45 גלעד. סטודנט, בן 25. מתחיל איתי את השיחה ואווירת ריאיון העבודה אופפת את חלון הצ’ט. “בת כמה? מאיפה? במה עובדת?” אני מחזירה לו ב”איזה חיה אתה?” והוא מחחח בתגובה. 15 דקות ושלושה דרינקים וירטואליים מאוחר יותר הוא חושף את תכנית הסתרים שלו, סופרמן של הנשים הלא מסופקות בכבודו ובעצמו – “נראה כי לא יזיק לך גבר שיענג אותך”. מסתבר שזה יום המזל שלי: הוא כאן כדי לבצע את המשימה. חבל שגלעד שכח שהדרינקים הם רק וירטואליים, וההצעות המגונות הללו לא עובדות על יבש. צר לי. מודה לו על הרצון הטוב ומתרחקת ממנו לצד השני של הבר.
01:10 חגי. לא יודעת בן כמה, גם לא מאיפה. הוא רק שואל מה אני שותה. אני אומרת לו שלפי כאב הגרון שמתפתח אצלי נראה לי שאשתה תה. חגי, כנראה היפוכונדר רציני, כותב לי “תיזהרי לא להדביק פה את הבליינים”. כשאני עונה לו שבכל מקרה אין לי כוונה להחליף כאן נוזלי גוף עם אף אחד, הוא אומר לי “החלמה מהירה מותק”, סוגר את חלון השיחה ובורח לצד השני של הבר. כנראה שמערכת חיסונית או נימוסים הם לא הצד החזק של הבחור.
01:30 הודעה פרטית מחכה לי בצד המסך. בוריס כותב לי “I like big butts and I can not lie”. שואלת אותו מאיפה הוא יודע שיש לי אחד כזה – בכל זאת,סמכתי ושמחתי על הפיגורה המחוטבת של האוואטרית שלי שתסתיר את האמת המרה. הוא עונה שיש לו אינטואיציה גברית ומזמין אותי לצ’ט קבוצתי עם עוד חמישה. כנראה שצריך יותר מבחור אחד כדי להשתלט על תחת גדול. אני מוותרת.
02:00 החבורה מתכנסת שוב בהרכב כמעט מלא. אנחנו צדים לתוך המעגל שלנו אנשים חדשים ומפעילים עליהם את קסמינו. אנחנו כבר מגובשים, עם בדיחות פרטיות ומשפט מחץ איתו אנחנו פותחים כל שיחה עם מועמד חדש (“אני מבינה שאתה עוסק בדוגמנות”). לפתע אני מבחינה במרחק כמה סנטימטרים מהאווטארית שלי במישהו שממש ממש לא בא לי לראות, בחור מזדמן מלפני כמה חודשים שדאגתי לחסום בפייסבוק – הנה חדשות – באפליקציה אתם תִרְאוּ ותֵרַאוּ גם ע”י החסומים שלכם (שייקר, לתקן ומהר!). אני נחרדת, מבקשת מהחברים במעגל “תסתירו אותי!!!” ודוחפת את האוואטרית שלי ביניהם עד שהתמונה שלי אינה נראית. כולנו מאוד משועשעים.
03:00 כל החברים כבר פרשו לישון, ורק לי יש עד 7 בבוקר לשרוף. ממשיכה לשוטט בחוסר עניין עד שטל פונה אליי. בן 28 מת”א. חמוד! מתחנף יפה, מעיר אותי מהתרדמת שנפלה עליי. אנחנו מתחילים לקשקש. מספרת לו שאני במשמרת. אומר שגם הוא. שיחה קצרה על מקומות העבודה שמעסיקים אותנו בשעה כזאת. אני אומרת איפה אני בלי להסס. אך הבחור, שכנראה לא הכי שלם עם מה שהוא עושה, לא ממש שש לספר לי איפה הוא עובד. אני מודה – אני לוחצת עליו קצת יותר מדי. אני מבינה שהוא עובד ממש קרוב לבית שלי, ואני חוששת לרגע שהוא עובד במקום שאני נמצאת בו כל יום. הבחור לא מקבל את זה יפה וסוגר לי את חלון השיחה בפנים. מקסים, נכון? אבל טל לא מסתפק בזה: אחרי שאני שולחת לו הודעה לאינבוקס ושואלת מה עשיתי לא בסדר, הוא כותב לי שנראה לו שאני סטוקרית ושאני מהשב”כ, וחוסם אותי בפייסבוק!
לילה למחרת אני רואה את טל רוקד על הבר. כבר ציינתי שבאפליקציה אתם לא מנועים מלדבר עם חסומים שלכם? וגם ציינתי שבעוונותיי אני חובבת משחקי מציאות? אז החלטתי לשחק. טל חושב שאני סטוקרית פסיכית? טל יקבל סטוקרית פסיכית. אני לוקחת את האווטארית שלי ומעמידה אותה לידו. טל מבחין בה והולך לכיוון הספות. אני דולקת אחריו. וכך, במשך 20 דקות תמימות, אני הסטוקרית הווירטואלית של טל, הולכת אחריו לכל מקום שהוא זז בבר. לא פונה אליו בצ’ט. לא שולחת הודעות. רק נעמדת מאחוריו או מתיישבת לידו, ונקרעת מצחוק מול המחשב. הבחור מתעצבן ושולח הודעות נאצה, אבל אני לא מגיבה וממשיכה בשלי עד שהוא נשבר והולך. רק תעז לקרוא לי סטוקרית שוב!
האחרון שלוכד את עיניי בלילה הזה נראה בתמונותיו כמו חתיך תל אביבי מצוי. במציאות לא הייתי מעזה, אבל אני בבר וירטואלי ואני מרשה לעצמי לנסות את מזלי. אני מתיישבת לידו על הספה ושולחת לו דרינק. הוא קם, פונה ממני והולך לדבר עם האוואטרית שמעל ראשה מתנוססת תמונת פרופיל של בלונדינית בביקיני.
ואז אני מבינה: זה לא משנה אם אני בתוך המחשב או מחוצה לו. יש דברים שלא משתנים, ומנצחים תמיד, בכל מימד ובכל אינטראקציה חברתית ראשונית. שייקר החן, הבל היופי.
________________________
לירן בן חיים, בת 26 מרמת גן, עובדת חדר שידור של ערוץ מסחרי גדול בהווה, סטודנטית לקולנוע בעתיד הלא רחוק
צוות מנואל, את מי אתה מייצג? #tmanuel #j14
פוסט של חגי אלעד
“הכל יקום או יפול על אותנטיות השיח”, ציטטתי כאן ב-18.8 את אחד מהעומדים מאחורי צוות מנואל. חברת הצוות שירי פרציגר-כהן, בפוסט ב-20.8, השיבה ש”הדיון על שכר צוות מנואל מחטיא את העניין האידיאולוגי”. אכן – רצוי למקד את הדיון בעיקר ולא לנסות להסיטו.
מה זה “צוות מנואל“? בעמוד “אודות הצוות” באתר כתוב ש”הצוות פועל כגוף עצמאי במסגרת צוות ההידברות של ועדת טרכטנברג […] הצוות אחראי על האסטרטגיה ברשתות החברתיות ועל ניהול השיחה עצמה ע”י תגובות מהירות והתייעצות טלפונית בלתי פוסקת עם נציגי ועדת טרכטנברג ובעיקר צוות ההדברות”. בפוסט התגובה שלשום נכתב ש”לבחירה בשם ‘צוות מנואל’ היו שתי סיבות. סיבה אחת היא כדי להבהיר מי אנחנו – אנחנו לא מנואל עצמו ואנחנו גם לא הועדה. המטרה שלנו היא לשמש דרך להעברת מידע בין הציבור ובין הועדה בשני הכיוונים”.
נניח בתום לב שלא היתה כוונה שמישהו יחשוב בטעות ש”צוות מנואל” הוא “מנואל” או שהוא “ועדת מנואל”. זה מותיר אותנו עם השאלה הבאה: אם, כדברי העומדים מאחורי הצוות, “צוות מנואל” איננו הוועדה ואיננו מנואל – אז מה זה צוות מנואל? את מי הצוות מייצג, בשם מי הצוות מדבר, כלפי מי הצוות אחראי?
במילים אחרות, למה אי אפשר היה פשוט לומר את המובן מאליו, ש”צוות מנואל” הוא חלק מהדוברות של ועדת טרכטנברג? כשמישהו מוגדר, למשל, כדובר ראש הממשלה, אז אין צורך בכל הסאלטות הלשוניות כדי להסביר שהוא “אינו ראש הממשלה” ואף “אינו הממשלה” – לכולם ברור שפשוט מדובר בדובר מטעם, וזה בסדר גמור, וזהו.
בהקשר של “צוות מנואל”, אחרי שמנפים את המילים העוטפות את משפטי ההסבר הארוכים, נשארים עם התשובה הבאה המוצגת לציבור: צוות מנואל אחראי על משהו שבין “העברת מידע דו-כיוונית” לבין “ניהול השיחה” ברשתות חברתיות. אגב, יש הבדל מהותי בין שני הדברים – הראשון הוא צינור פסיבי שאינו מתערב בתכנים; השני הוא מעצב אקטיבי של השיח. בכל אופן, בין אם הצוות מתיימר להיות צינור אובייקטיבי ובין אם הצוות הוא יחצ”ן אקטיבי, עדיין נותרת בפנינו שאלה נוספת: מטעם מי זה נעשה? מטעם חברי ה”צוות”? מטעם מנואל? מטעם ועדת טרכטנברג?
למה כל זה מסובך כל כך, מסורבל ומורכב להסבר? מדוע נמנעים פשוט מלומר שלרשות ועדת טרכטנברג עומדים, מטעם המדינה, משאבי דוברות ויחסי ציבור, ושהתקבלה החלטה להשקיע חלק גדול ממשאבים אלו ברשתות חברתיות, ושלשם כך נשכר בתקציב מסוים כוח אדם בהיקף הנדרש (חלקו אולי עובדי מדינה, חלקו אולי שירותי יח”צ מגוף מקצועי חיצוני), ושלשם כך הוועדה העלתה בלוג, ופתחה חשבונות טוויטר, פייסבוק ויוטיוב?
אילו כך היה נאמר בפשטות, לא היו עולות התהיות שסימנתי. לגיטימי שהמדינה תשקיע משאבים, בהיקפים הולמים, בעבודת הדוברות ויחסי הציבור של ועדה בנושא חשוב כמו הנושא שלשמו הוקמה ועדת טרכטנברג. זה מובן מאליו.
אלא שלא כך נעשה, ולכן עלו התהיות. במקום שוועדת טרכטנברג פשוט תגיד לציבור את מי ואיך היא מעסיקה כדי שיטפל ביחסי הציבור שלה, קיבלנו את “צוות מנואל”. זהו העניין.
ישנם הסברים אפשריים שונים מדוע זה נעשה כך, מדוע לא התקבלו החלטות פשוטות, שקופות ומובנות. הנה, פעם נוספת, הסבר אפשרי, שכבר הוצג בפוסט הקודם שלי בנושא, הסבר המעוגן בהיבטים כמו “האותנטיות של השיח” ו”ניהול השיחה”: ההחלטות בנוגע ל”צוות מנואל”, כולל ההגדרות העמומות, הן חלק מניסיון לנהל את השיחה בעניין, ובפרט: לייצר לציבור שיח שמרגיש יותר אותנטי. זאת, על סמך תובנה מקצועית שעבודת יח”ץ טובה עבור ועדת טרכטנברג תהיה עבודה שתנהל את השיחה עם הציבור באופן שהוועדה תרגיש לציבור כמה שפחות כמו “ועדת טרכטנברג” (ממשלתית, רשמית) וכמה שיותר בגובה העיניים, קשובה לרחשי “העם”, אותנטית כמו מאבק האוהלים עצמו.
התהיות והטרוניות בעניין זה אינן עניין אישי והן אינן מופנות כלפי ד”ר אורן צוקרמן ופרציגר-כהן, העומדים מאחורי “צוות מנואל”. הטענות מופנות למדינה, לוועדת טרכטנברג, שקיבלה את ההחלטות כיצד לדברר את עצמה וכיצד “לנהל” את השיחה שלה עם הציבור. אלא שוועדת טרכטנברג החליטה, כידוע, לנהל את השיחה שלה עם הציבור באמצעות צוות מנואל, הצוות שמאחוריו עומדים צוקרמן ופרציגר-כהן. אלא שהשניים, כאמור, אינם מנואל ואינם ועדת מנואל – ולכן לא מהם צריך לבקש תשובות. כך שכל שנותר לי הוא לבקש מצוות מנואל לחדול לרגע מ”ניהול השיחה”, ופשוט להעביר את השאלות הבאות לאחד פרופ’ מנואל טרכטנברג, האיש העומד בראש ועדה שמינה ראש הממשלה, היא ועדת טרכטנברג:
- מי מנהל את עבודת הדוברות ויחסי הציבור של ועדת טרכטנברג?
- מהן הסיבות לכך שעניין זה לא הובהר לציבור עד כה בצורה ברורה?
- ועדת טרכטנברג, כך הוצהר, מחויבת למידה גבוהה של שקיפות ושיתוף הציבור. כידוע, התנהלות שקופה ופתוחה מסייעת לבסס אמון ציבורי, בעוד ניסיונות לתעתע פוגעים בכך ויוצרים ניכור, חשדנות מוצדקת וחוסר אמון. בהתחשב באופן בו פועל “צוות מנואל”, מה תרומתו של הצוות לביסוס אמון ציבורי בוועדת טרכטנברג?
לסיום: אני מבין שכיום כולם “חברתיים”. הטייקונים חברתיים. רני רהב חברתי. הסלבזים של הסוגה העילית “TLV עושים את תל-אביב” חברתיים. נתניהו, ברק ולבני חברתיים. כו-לם חברתיים – למעשה, תמיד היו. אז הנה עצה (בחינם!) לוועדת טרכטנברג: אל תנסו להצטרף לנשף המסכות, נסו עבודה עניינית. זה עושה פלאים לתדמית ויכול מאוד לסייע בניהול שיחה אותנטית.
________________________
חגי אלעד (פייסבוק, טוויטר) הוא פעיל לשינוי חברתי, בעל טור, מנווט וכותב. בעברו המנכ"ל הראשון של הבית הפתוח בירושלים ואסטרופיזיקאי, מוסמך מכון רקח לפיסיקה באוני' העברית. כיום מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל, אולם העמדות המבוטאות במאמר אינן מייצגות בהכרח את האגודה
בואו לשמוע הרצאות שאפילו המרצים לא שמעו
פאוורפוינט קריוקי ביום חמישי, 25.8.11 בשעה 20:00. בפאוור פוינט קריוקי לא צריך לדעת לשיר. גם בקריוקי רגיל לא צריך, אבל זאת לא הנקודה.
פאוור פוינט קריוקי הוא משחק אילתור שבו כל משתתף עולה בתורו לבמה ומעביר הרצאה קצרה בעזרת מצגת שנבחרה באקראי ושהוא מעולם לא ראה לפני כן. אפשר לנסות להעביר את המצגת כמו שהיא אבל אף אחד לא עושה את זה.
לדוגמה – מצגת על רפואת שיניים של ילדים הפכה להרצאה על העסקת ילדים במפעלים. מצגת אחרת הפכה לנסיון למכור לייזרים – כולל אפקטים קוליים שנעשו על הבמה. בפסטיבל אייקון כל המצגות הפכו למסע בזמן, באפי, שר הטבעות ובאפי.
אנחנו פותחים דלתות ב-19:30 בבית לייוויק, דב הוז 30, תל אביב. האירוע יתחיל ב-20:00.
במשחק נשלב את מרצי הבית ומשתתפים שנגריל מהקהל. הרשמה בכניסה. השתתפות לא חובה.
תבואו לא מוכנים.
מחיר: 20 שקלים
אפשר לקנות כרטיסים במקום או ברכישה מוקדמת. האירוע בפייסבוק.
וידאו (להדליק מסכים חובה):
צ’טרולט על הבמה בפסטיבל בת ים לתאטרון רחוב
הצגה המבוססת על אתר הצ’טים האקראיים צ’טרולט תוצג השבוע בפסטיבל בת ים לתאטרון ברחוב. צ’טרולט הוקם על ידי ההאקר הרוסי הצעיר אנדרי טרנובסקי ב-2009. כשפייסבוק משכה את המטוטלת לעבר הרשת המזוהה שבה אנשים מתנהלים בגלוי, בשם מלא ובפרטים אישיים אותנטיים, צ’טרולט היה הראקציה – צ’ט עם פרטנר אקראי, כל כך אנונימי שאין לו אפילו ניק (כינוי רשת), שאפשר להיפטר ממנו בלחיצת כפתור הנקסט, ושככל הנראה לעולם לא תפגשו שוב, אפילו לא בצ’טרולט עצמו. צ’טרולט חי בין שני קצוות, הקצה של טכנולוגיה של עולם מנוכר שבו אנשים זרים נקלעים למפגש שכל אחד מהם יכול לסיים בחטף ובלי להתנצל, והקצה של שיחה סופר אינטימית שהאנונימיות וחוסר המחוייבות מאפשרים. בישראל הקימה תפוז חיקוי מקומי בשם ספין צ’ט (בשנה שעברה סיפרתי על מסעי שם בנסיון להבין מה זה צ’טרולט ומה עושים עם זה).
יוצרת ההצגה, סיון בן ישי, בת 33, בוגרת בימוי וכתיבה באוניברסיטת תל אביב ובוגרת ביה”ס לתאטרון חזותי בירושלים, הכירה את האתר בנסיבות טרגיות, התחברה אליו והתמכרה. בהצגה היא תשב מול שלושה מחשבים עם מצלמות רשת. כל אחד משלושת בני שיחה (שיתחלפו קרוב לוודאי במהלך ההצגה) יראה אותה על רקע אחד משלושה חדרים, תפאורה שעליה עמלו המעצבת כנרת טופז והבמאי השותף והמנהל הטכני עופר לכיש. הקהל יראה מאחורי גבה של בן ישי הקרנה של שלושת המסכים, כשבכל אחד מהם מופיעה בן ישי ואחד המצ’וטטים איתה. המצ’וטטים לא יראו את ההקרנות ואת הקהל, רק את בן ישי, כאילו מדובר בצ’ט רגיל באתר. הנה הראיון המלא איתה, שגירסה מקוצרת שלו מתפרסמת היום ב-ynet מחשבים.
“זה לא סיפור, זו סיטואציה. העבודה מבוססת על האתר צ’טרולט. אני בד”כ אוהבת להעתיק את ההגדרה שלו מוויקיפדיה: אתר שבו אנשים פוגשים אחד את השנים בצורה רנדומלית דרך מנגנון של הגרלה, בינלאומי, קרוב לוודאי שלא אפגוש את האנשים האלה לעולם יותר. אם מישהו לא מעניין מישהו או שהשיחה קשה, אגרסיבית, יש אפשרות ללחוץ נקסט ולעבור לאדם הבא.
“סיפרו לי לפני שנה שמישהו התאבד בצ’טרולט. התחלתי לחשוב – למה? למה שם? איזה סוג של סיטואציות או אינטימיות אנונימית נוצרת שם, בספייס הזה. התחלתי להיכנס ולנהל אינטראקציה עם אנשים. גיליתי מרחב שהוא נורא מיני, ביזארי, קרקסי, אלים, גברי, ומצד שני מאוד אינטימי, הרבה רגעי רוך, פרטנריוּת שהזכירה לי יחסים בין שחקנים: יצירת סיטואציה משותפת, שתי דמויות, כל אחת עם רקע משלה, רצון משלה, סיבה שהיא בד”כ סוד למה היא פה. זה תמיד שאלה שקשה לענות עליה. נפגשים ביחד למצב משותף, קיצוני, דחוס בזמן, לרוב יש לו איזשהו פיק שמביא אותו לסוף. זה מאוד מזכיר מצב תיאטרלי, במכווץ ובלייב. ומשם התחיל הרעיון הזה להתגלגל.
“במופע אני עובדת מול שלושה מחשבים, הם מחוברים לצ’טרולט ובמעגל סגור ומוקרנים בגדול על קירות הבתים של אזור התעשיה של בת ים, מה שיוצר גלריה של פורטרטים, אדם בתוך חדרו, וגם אני יושבת בלוקיישן שמורכב משלושה חדרים. יהיה חדר אחד במצב לילה, אחד במצב יום, כל חדר ישדר משהו אחר עם אווירה אחרת וסיטואציה אחרת. אני יושבת במקום אחד ושלוש מצלמות עלי, כל אחת בכיוון אחר”.
יש בסיס להצגה שאיתו את משחקת, או שהכל מאולתר?
“ברור שבתקופת החזרות עם עופר לכיש, במאי שותף ומנהל טכני ומעצב תאורה, בנינו שלל של עוגנים שעוזרים לי לשרוד את הסיטואציה ברמה הבימתית. אבל הייתי אומרת שהעוגן הכי חזק בשבילי כשאני עולה לבמה הוא לזכור שגם אם אני פותחת את המחשב ורואה מולי זין, שזה קורה הרבה וגם יקרה במופע, מחובר לזין הזה בנאדם, והבנאדם רוצה קשר. זה לא קרקס. אנשים חושבים שזה אנתרופולוגי, שאני באה לחקור עולם. הם אולי רוצים מין אבל הם רוצים קשר, לא לאונן לבד מול המצלמה. יש להם אבא ואמא וילדוּת וחלומות והם ימותו יום אחד, והם יודעים שהם ימותו יום אחד. השיחות נהיות מענינות דווקא בגלל האינונימויות והתלישוּת שלהם. הן יכולות להיות מאוד אכזריות, אבל גם מאוד מנחמות.
“זה וידאו צ’ט מלא, יש את ההיבט הוויזואלי, אפשר לדבר, ואפשר להקליד. התנאי היחיד שאנחנו מציבים לפרטנר – או שהוא ידבר או שאני אדבר. אם שנינו מקלידים, הרבה פעמים נורא קל לברוח ולפטפט קלישאות. כששנינו מדברים זה יוצר סיטואציה, תאטרון. כן קורה שאני מדברת והבנאדם מקליד, כי הוא לא רוצה שישמעו אותו מהחדר השני. או הפוך – הוא מדבר ואני כותבת, זה גם יכול לקרות. בהצגה רואים את הכל על המסך”.
את מיידעת את בני שיחך שהם משודרים לקהל? בטח היתה לך התלבטות בנושא.
“לא. זו לא בדיוק התלבטות, זה הדימוי שהעולם הזה עובד בתוכו. כמו שאני רואה את זה – בעצם קראתי להצגה הזאת ‘דיוקן עצמי ציבורי’. קודם כל זה בהתיחס למרחב, המרחב הווירטואלי האנונימי הוא מאוד אכזרי, מיני ולא אתי. מה שיוצא שם לא יוצא בקניון רמת אביב. הסיבה לזה היא בגלל שהאלטר אגו שם מושתק, הזהות שם מושתקת, התיעוד הפרטי מושתק, אתה לא יודע את מי תפגוש, לא אכפת לך את מי תפגוש. לאנשים שיש להם בעיות אתיות עם העבודה הזאת, אני אומרת שיש בנאדם אחד שבא לאונן ויש בנאדם שבא לתלות את עצמו, ויש בנאדם שבא לקלל ולהיות אגרסיבי, ויש אחת שבאה לעשות מזה תאטרון.
“זה עולם תחתון, סמטה צדדית שאין בה חוקים, לפחות כרגע. אם מתלוננים על אנשים אז משעים אותם ל-40 דקות. אבל המרחב הזה פרוץ והוא אקסטרה ציבורי. דיברתי עם בנאדם בן 50 שאמר שיש לו בת 19. הפריים הפותח שלו היה בולבול. שאלתי אם הוא לא מפחד שהבת שלו תראה אותו שם. אז הוא לוקח את הסיכון, הוא מבין שזה ציבורי, שזו רולטה”.
גם בן ישי מהמרת ברולטה. בראיון באתר הפסטיבל סיפרה כי “לאט לאט התחילו לקרות לי שם כל מיני דברים. התחלתי להתרכך שם קצת… ולהתאהב – ולהתפקע מצחוק – ולהיעלב ואפילו להוריד חולצה… לא רק בשביל המחקר – אלא כי התחשק לי. הגעתי לרגעים שממש דפק לי הלב. לא ציפיתי לזה שידפוק לי באמת הלב…”
באיזו שפה אתם מדברים?
“אני מדברת איתם באנגלית אלא אם אני פוגשת דוברי עברית”.
מה אם הם ישימו לב שאת מדברת עם עוד אנשים במקביל?
“הם קולטים, אבל זה משהו מאוד רגיל. הם שמים צ’טרולט והמצלמה מצלמת, והם רואים טלוויזיה. כמו שאתה רואה טלוויזיה ומלטף את השיער של חברה שלך, והאי בכלל ישנה. עושה להם טוב שיש מישהו שם. הרבה פעמים ראיתי שהמחשב היה דלוק ומישהו מסתכל עלי, וברגע שהסתכלתי עליו הוא עשה נקסט”.
את עושה נקסט או מחכה שהם יעשו?
“האינסטינקט שלי הוא להישאר עד הסוף בכל מצב. שני המחשבים האחרים מאוד עוזרים. אם יש משהו שלא מתקדם לשום מקום – גם אם מישהו מאונן וגומר לי מול הפרצוף זו התקדמות, וגם שם יש לי עם מי לעבוד. אבל לרוב אני רוצה לתת לסיטואציה לקרות, ולא לקדם אותה באמצעות נקסט. נקסט זה דבר ממכר, כשמתחילים לעשות לא מפסיקים”.
את רואה את ההצגה שלך כיצירה דוקומנטרית?
“אני מגלה את הכוח של העבודה הזאת בשבילי רק עכשיו. זרקתי על העבודה הזאת בהתחלה. חיפשתי שחקניות חודשים, ושום שחקנית לא היתה לי טובה, עד שלפני חודשיים הבנתי שזו אני. זה נהיה דיוקן של עצמי, וזה נהיה נורא חשוף. ומצד שני, דיוקן אנושי, גם רך וגם עגום וגם מצחיק לפעמים של העולם הזה כמו שהוא היום, ושל האדם כמו שהוא מרגיש את עצמו בעולם היום. זה הדמעות שלפני השינה, השיחות האלה. רגע לפני שהולכים לישון – אתה רואה אנשים, אתה רואה את עצמך. נראה לי שרק בשבוע האחרון חשבתי – מה יהיה כשזה יגמר? אני לא אכנס יותר לאתרים? ברור שאני אכנס, אני מכורה לזה עכשיו לגמרי. מה אני אעשה עם זה? מה אני רוצה מזה. אני מאוד אוהבת את זה שזה אירוע בימתי.
“אין לי שום דבר מוכן. יש לי החלטות. המופע הזה עובד על שלושה ערוצים – ערוץ אינטרנטי מציאותי – בנאדם ליד מחשב; ערוץ תאטרלי, שרואה אותי ארבעים דקות וצריך סיפור, לא פרגמנטים; וצד קולנועי, שלושה פריימים גדולים שרואים בהם מצב ברזולוציה יותר גבוהה. השילוב הזה קורה על במה, היא מאפשרת את הרבדים האלה. אני עובדת הרבה עם עוגנים.
כמה הופעות יהיו?
“שש הופעות – שתיים ביום”.
את חושבת שתפתיעי את עצמך?
“הסיכוי היחיד שלא אפתיע את עצמי זה אם ארגיש מסורסת או חשופה מול הקהל. אבל אם אני בעניין, אם אני באמת נכנסת ופוגשת בנאדם, זה תמיד אחר. אף פעם לא היתה שיחלה שהיא לא הפתעה גמורה. ברור שיש מהלכים – בולבול לראש, ראש לפופיק, תנועה, רוקדים ביחד, כל מיני דברים שקורים ואני יודעת לכוון אותם”.
את מתנתקת מהקהל כשאת מדברת בצ’ט?
“דֵי. כלומר, עוד לא עשיתי את זה, ויכול להיות מצב שהקהל יצעק או יפריע – זה חלק מהסיטואציה. כמו שאמר גילי, המנהל האמנותי של הפסטיבל, יש הרבה משתנים בהופעה הזאת”.
"צ'אט רולט: דיוקן עצמי ציבורי" יוצג ב-23-25 באוגוסט ב-20:00 וב-21:45, בסמטת הסוללים 7, בת ים. המופע מיועד למבוגרים בלבד, והכניסה חופשית.
גלילאו הצעיר והדוב הפדופיל
עוד כלי תקשורת נפל בפח של הפדובר, ודווקא כזה שפונה לצעירים. פדובר (“דוב פדופיל” בתרגום חופשי) הוא כינוי גנאי, ובעקבותיו קמע של דוב שמח, שהמציאו באתר הקהילות הפרוע 4chan לפדופיל או למי שמעשיו או דבריו עשויים להשתמע כפדופיליים. חגי גילר מגלה בבלוגו “שסק” שפדובר הצליח לחדור, עם שמו ותמונתו, גם למגזין הצעירים “גלילאו צעיר”, באיור לכתבה על גלים.
גלילאו צעיר נמצא בחברה טובה: איור של קמעות אולימפיאדת החורף, שפדובר צורף אליו, הפיל בפח עורכים ברחבי העולם בשנה שעברה.
הדיון על שכר צוות מנואל מחטיא את העניין האידאולוגי. תשובה לחגי אלעד
פוסט של שירי פרציגר-כהן
שמי שירי פרציגר-כהן ואני מנהלת בכירה בחברת יחסי הציבור שנחשבת לשנייה בגודלה בישראל. אני מרוויחה לא רע, דבר המאפשר לי להתנדב לפעולות נוספות, לעתים בשכר זעום. אבל חשוב מכך: המעסיקים שלי מכבדים את השקפותיי האידאולוגיות ומאפשרים לי להקדיש זמן ומשאבים לפעולה מהסוג של “צוות מנואל”.
חגי אלעד, שכתב כאן נגד השכר הנמוך שאנחנו מקבלים עבור העבודה בצוות מנואל, מחטיא את העניין האידאולוגי. אורן צוקרמן ואני הצטרפנו לצוות ההידברות של ועדת טרכטנברג כי שנינו מאמינים שמנואל הוא האדם הנכון לעשות שינוים מרחיקי לכת בכלכלה ובחברה הישראלית. המעורבות שלנו מגיעה מאמונה אמיתית שאנחנו יכולים להיות חלק מהתהליך הזה, להשפיע עליו ולעזור לחולל שינוי בר-קיימא מבפנים. השבוע האחרון הראה שהזירות החברתיות מוכיחות את עצמן כהזדמנות נדירה לדמוקרטיה ישירה ולשיח מהותי. אני בטוחה שגם אלעד רואה ומבין שזו הפעם הראשונה שנציגי ועדה מקצועית מגיבים למאות שאלות שמגיעות מגולשים ברשת – דבר המגדיר מחדש את המושג “דמוקרטיה ישירה”.
לבחירה בשם “צוות מנואל” היו שתי סיבות. סיבה אחת היא כדי להבהיר מי אנחנו – אנחנו לא מנואל עצמו ואנחנו גם לא הועדה. המטרה שלנו היא לשמש דרך להעברת מידע בין הציבור ובין הועדה בשני הכיוונים. הסיבה השניה, והפרוזאית יותר, היא שרצינו שם שיהיה פשוט להקלדה ולזכירה כדי לקדם את הדיאלוג ולא לפספס אף אחד. אנחנו מקפידים להבהיר שאנחנו מתייעצים עם מומחים לגבי שאלות מקצועיות, ומפרסמים ציטוטים ישירים של מנואל על ידי שימוש ב”מנואל:” או “מנואל אומר:” כדי שיהיה ברור מתי המילים הן שלו ומתי שלנו.
העובדות לגבי גובה שכרנו: צוקרמן ואני באנו להתנדב, אבל התברר שמסיבות משפטיות לא ניתן להתנדב בסיטואציה כזו. לכן הודענו למארגנים שכל שכר שיוחלט מקובל עלינו והם קבעו את השכר. החלטנו לפרסם את גובהו משום שהשקיפות היא ערך מהותי בעבודת הצוות.
לגבי הצוות שלנו – אני אישית גייסתי את חברי הצוות מהיכרותי איתם. שלושתם אנשים ללא ניסיון בתחום, אבל עם להט, תחושת שליחות ורצון להביא לשינוי חברתי. הם אינטליגנטים, חריפים ומחויבים למטרה בצורה שגורמת לי להשתאות כל יום מחדש. בשבוע האחרון הם צברו ניסיון שכבר עכשיו מעמיד אותם בשורה הראשונה של אנשי המדיה החברתית בישראל, ובסוף הדרך הניסיון והידע שלהם יהיו שווים יותר מכל תמורה כספית. ברור ששכרם, 6000 שקל לחודש, לא משקף את המאמץ האדיר שהם משקיעים, אבל ביחס למקובל במשק הוא הוגן לחלוטין. העסקתם היא זמנית מטבע הדברים, כיוון שהוועדה כונסה לזמן מוגבל.
אגב, אחד המעסיקים שלי עבד במשך כמה שנים עבור האגודה לזכויות האזרח, שאלעד הוא מנכ”לה, בנושאים של דוברות ופרסום, בשכר זעום במיוחד. האם האגודה ניצלה אותו? האם הרגיש מנוצל? התשובה בשני המקרים היא לא. ממש לא. להיפך: הוא אסיר תודה על ההזדמנות שניתנה לו להיות מעורב ולהשפיע. כך גם אנחנו מרגישים בעבודתנו עבור “צוות מנואל”.
[עדכון 22.8.2011] צוות מנואל, את מי אתה מייצג? חגי אלעד ממשיך בדיון [\עדכון]
________________________
שירי פרציגר-כהן (טוויטר) פעילה ברשתות חברתיות, מנהלת חטיבת דיגיטל במשרד יחסי הציבור שלום תל אביב ומנהלת יחד עם אורן צוקרמן את "צוות מנואל" ערוץ המדיה החברתית של ועדת טרכטנברג (פייסבוק, טוויטר, בלוג, יוטיוב)
צוות מנו: האותנטיות של השיח (#tmanuel #j14)
פוסט של חגי אלעד
1.
“רצינו להצליח וליצור שם שמתאים למדיום. זאת לא חשיבת יח”צ, אלא חשיבה של מה נכון לגולשי האינטרנט”. ד”ר אורן צוקרמן, מומחה לניו-מדיה וראש התמחות תקשורת אינטראקטיבית בבית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה, בראיון שהתפרסם הבוקר בדה-מרקר. ד”ר צוקרמן הוא אחד משני “האנשים שמאחורי צוות מנואל“.
2.
יחד עם ד”ר צוקרמן מהבינתחומי מובילה את היח”צ של צוות מנואל שירי פרציגר-כהן, ש”הגיעה מהעולם העסקי” (שאלה: אם אדם לא עוזב את המקום ממנו בא, אז לאן בעצם הוא מגיע?). פרציגר-כהן עומדת בראש “חטיבת דיגיטל” בשלום תל אביב, שהיא “חברת יחסי ציבור המספקת שירותי ייעוץ תקשורתי, ניהול משברים ופתרונות אסטרטגיים לגופים מקומיים ובינלאומיים“.
3.
במשרדי יחסי ציבור, מסתבר, לא “חושבים יח”צ”: חושבים מה נכון לגולשים. מזל שלצוות מנו אין יח”צ.
4.
“אנחנו חמישה אנשים בצוות, שעובדים בשכר זעום” (צוקרמן, שם). ואכן, בעמוד “אודות צוות מנואל” כתוב שעבור “ניהול זירות פייסבוק טוויטר והבלוג” (שכחו את היוטיוב) מקבלים “3 צעירים שכר של כ-6,000 ש”ח בחודש כל אחד”.
5.
6,000 ₪ ברוטו בחודש זה קצת יותר מהשכר הממוצע למשרת שכיר בתחום השירותים הקהילתיים, קצת פחות מהשכר הממוצע למשרת שכיר בתחום החינוך (נתוני מאי 2011, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).
6.
ע”פ צוקרמן, באינטרנט “הכל יקום או יפול על אותנטיות השיח”. צוות מנו גאה ב”שכר הזעום” שהוא משלם לעובדיו: הם חוסכים בשבילנו כסף! הם חברים שלנו! בהסתכלות ניאו-ליברלית, להשוויץ בזה שאתה מעסיק צעירים באופן זמני בשכר זעום בהחלט נשמע “אותנטי”. אם מטרת ההעסקה של שלושת הצעירים היא למכור לישראלים עתיד בו יהיה אפשר להמשיך להעסיק עוד המון אנשים (מורים, עובדים סוציאליים, רופאים מתמחים, צוות היח”צ של ועדה ציבורית שאמורה לעסוק בשאלות קריטיות לעתיד של כולנו) בשכר זעום, זה אפילו עוד יותר אותנטי.
7.
מקבלי שכר נוספים בצוות מנו: “שירי פרציגר-כהן, 3,500 ₪; אורן צוקרמן 2,000 ₪”. מדובר בשני אנשים שהם מומחים בתחומם, בעבודה אינטנסיבית. לא מדובר בשכר ראוי. למעשה, לא מדובר ב”שכר” בכלל: גובה השכר עצמו הוא מודעה בתשלום, והוא נקבע מן הסתם כחלק מהיח”צ, כחלק מהחשיבה איך לעצב את “מה שנכון לגולשי האינטרנט”. מה שנכון לגולשים זה לחשוב על צוות מנואל בתור הדבר האמיתי, האותנטי, הדבר הקרוב ביותר לכמה צעירים שעובדים בהתנדבות מאוהל ברוטשילד. הדבר הכי רחוק מנתניהו וטרכטנברג, הדבר הכי קרוב למנואל, שירי ואורן, שעושים את מה שהם עושים “ממניעים של משימה חשובה ונכונה, ולא משיקולים כלכליים או תדמיתיים”. בעצם יש כאן בדיוק חצי אמת: השיקול בקביעת “שכרם” אכן לא היה כלכלי, אלא תדמיתי נטו.
8.
שכר לא ראוי הוא ביטוי של העסקה נצלנית. את מי מבקשת לנצל העסקתם של פרציגר-כהן וצוקרמן?
9.
פרציגר-כהן: “אני הוקסמתי ממנואל, מהכנות שלו”. טרכטנברג, בבלוג של מנואל: “כדי שנצעד יחד חשוב שכל אחד יפתח צוהר אל פנימיותו”. הטוויטר הרשמי של צוות מנואל: “מנשנו אותנו”.
10.
אייל גבאי, חבר ועדת טרכטנברג (ומנכ”ל משרד ראש הממשלה), בשיחה עם מפגינים באמצעות המדיה הישנה המכונה שיחה: “בישראל לא תהיה מדינת רווחה”. מנואל טרכטנברג, ראש הוועדה הנושאת את שמו, בשיחה עם גולשים באמצעות המדיה החדשה המכונה טוויטר: “לא אני אעצב את הגורל שלכם”. אולי בכל זאת כדאי להאמין לטרכטנברג.
[עדכון 20.8.2011] הדיון על שכר צוות מנואל מחטיא את העניין האידאולוגי. שירי פרציגר-כהן משיבה לחגי אלעד [\עדכון]
[עדכון 22.8.2011] צוות מנואל, את מי אתה מייצג? חגי אלעד ממשיך בדיון [\עדכון]
________________________
חגי אלעד (פייסבוק, טוויטר) הוא פעיל לשינוי חברתי, בעל טור, מנווט וכותב. בעברו המנכ"ל הראשון של הבית הפתוח בירושלים ואסטרופיזיקאי, מוסמך מכון רקח לפיסיקה באוני' העברית. כיום מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל, אולם העמדות המבוטאות במאמר אינן מייצגות בהכרח את האגודה
מחאת האוהלים: ק’ זה קטמארי דמאשי
ב-2004, אחרי שנה וחצי של עבודה והשקעה של פחות ממיליון דולר, יצא משחק הווידאו קטמארי דמאשי, פרי מוחו היפני ודמיונו הפסיכדלי של קייטה טקהאשי. השחקן במשחק מגלם נסיך שצריך לברוא ירח, כוכבים וקבוצות כוכבים שאביו, מלך כל הקוסמוס, הרס בטעות. הנסיך מגלגל כדור, קטמארי ("גוש" ביפנית), שמדביק אליו מה שנקרה בדרכו, מעפרונות וספסלים דרך חיות ועצים וכלה במטוסים ובניינים, עד שגוש החי-צומח-דומם הזה מתייצב ומגיע למסה קריטית של כוכב.
אוהל הדוט.קום
בני ישראל סבלו מרעב בכנען, ירדו למצרים, שגשגו והחלו להיתפס כאיום על המלך פרעה, שהפך אותם לעבדים. שליח מגמגם של אלוהים, משה, ושורת אסונות שהלכו והסלימו, שכנעו את פרעה לשלח אותם לדרכם. מצרים הפכה במסורת היהודית לסמל לשעבוד, ויציאת מצרים לסיפור מכונן של יציאה מעבדות לחירות ובסופה של דרך ארוכה, איטית, מייגעת, רצופה מכשולים ומבחנים, לעצמאות. במסורת הקיברנטית, השחיתות, העוני והרודנות במצרים דחפו את המצרים עצמם לצאת נגד השלטון שלהם. הם עשו שימוש בכלים אינטרנטיים להפצת המסרים, תיאום פעולות המחאה ודיווח לחבריהם ולשאר העולם על הנעשה תוך עקיפה של הצנזורה והתקשורת המגויסת. הנשיא חוסני מובארק נלחם והגיע עד לכדי ניתוק המדינה מהאינטרנט יומיים אחרי פרוץ המהומות. אבל שלטונו נפל, ובעת כתיבת שורות אלה הוא, שני בניו וכמה מבכירי ממשלו עומדים למשפט שישודר בטלוויזיה בשידור חי.
אומת האינטרנט הישראלית ראתה את מהפכת הפייסבוק והטוויטר המצרית, ודמיונה ניצת. מחאות פייסבוק לא היו דבר חדש לישראלים, משימוש בדוגמניות רזות מדי בפרסומות ועד הקריאה להחזיר את החייל השבוי גלעד שליט. אולם אין דין מחאה שמתמצה באיסוף לייקים כדין מחאה שמוציאה המונים לרחובות ומפילה שלטון מושחת בן עשרות שנים.
מחאת הפייסבוק המשמעותית הראשונה שנולדה אצלנו בעידן פוסט מובארק היתה זו של איציק אלרוב. הוא פתח דף פייסבוק שקרא לחרם: “קוטג’ מוצר כ”כ בסיסי שעלותו הגיעה לקרוב ל 8 ש”ח לא קונים במשך חודש”. אלרוב הוא חרדי, ציבור שידוע בחרמות צרכניים יעילים. מחאת הקוטג’ שלו רשמה הצלחה מהדהדת: התגייסות של הגולשים, דיון ציבורי, עיסוק תקשורתי, הנחות של רשתות השיווק, מגוון רעיונות לשיפור המצב, התערבות של פוליטיקאים ויצרניות חלב שהפגינו הלם, חשש ומרירות לסירוגין.
הקרב על הגבינה עם הבית סלל את הדרך לקרב על הבית: מחאת הדיור. כשלונה של יוזמת המחאה, דפני ליף, למצוא דירה בשכירות בתל אביב במחיר סביר, הוביל אותה ליזום התנחלות אוהלים בשדרות רוטשילד. היא גייסה כמה שותפים למאבק בשיטת חבר מביא חבר בפייסבוק, העלתה את האירוע “מצב חירום, לוקחים אוהל ונוקטים עמדה” ושלחה לחברים. בתוך פחות משבועיים אוכלסה השדרה כולה, ומאהלי מחאה הוקמו במוקדים נוספים בתל אביב, בחיפה, בירושלים ובערים נוספות (מחאת הדיור, שנולדה בהשראת מחאת הקוטג’, החזירה לה השראה: יוזמי מחאת הקוטג’ הקימו בסוף יולי מאהל מול ביתה של יו”ר שטראוס עופרה שטראוס, שיצאה לדבר איתם, וימים ספורים לאחר מכן זומנו לפגישה עם יו”ר תנובה זהבית כהן, שהבטיחה לתרום להורדת המחירים בתנאי שגם הגורמים האחרים בשרשרת הייצור יתרמו את חלקם).
במקביל לסיקור התקשורתי (האוהד ברובו), מחאת הדיור מתועדת בבלוגים, פלטפורמות לשיתוף תמונות ורשתות חברתיות על ידי המוחים, תומכיהם וגם מתנגדיהם. המחאה הישראלית זכתה לתגית #J14, ה-14 ביולי, יום הקמת האוהל הראשון. “תכלס“, האתר הרשמי של יוזמי המחאה, אימץ אותה גם כן, וכתובתו היא J14.org.il. זו קריצה רבת משמעות לתגית #Jan25, ששימשה לעדכוני המהפכה במצרים, אשר פרצה ב-25 בינואר.
מחאת הקטאמרי דמאשי התחילה באישה אחת שמחתה על דמי השכירות הגבוהים בתל אביב. האוהל התגלגל והדביק אליו מוחים מכל מיני סוגים: סטודנטים, אנרכיסטים, תושבי פריפריה, ניו אייג'יסטים, אמהות, חסידי עוזי משולם, עצמאים, חרדים, פעילי מפלגת זכויות הגבר, מתנחלים, נכים, מילואימניקים ורופאים, שמוחים על מחירי הנדל"ן, היעדר דיור בר השגה, יוקר המחיה, משכורות לא מספיקות, תנאי עבודה לא ראויים, עלות גידול ילדים ועוד ועוד.
איפה זה פייסבוק?
כשההפגנות עוד בערו ברחובות מצרים, מלקולם גלדוול כתב בניו יורקר כי “העובדה הכי פחות מעניינת בנוגע אליהן היא אם חלק מהמפגינים השתמשו (או לא השתמשו) בנקודה זו או אחרת בכמה מכלי הניו מדיה לתקשר זה עם זה. אנא מכם. אנשים הפגינו והפילו ממשלות לפני שפייסבוק הומצא. הם עשו זאת לפני שהגיעה האינטרנט. כמעט לאיש במזרח גרמניה של שנות ה-1980 לא היה טלפון”. טכנית, הממשק הראשון של מחאת הדיור עם הציבור היה האירוע של ליף בפייסבוק. אבל השאלה אם זו מחאת פייסבוק היא השאלה הכי פחות מעניינת, ולא בגלל מה שגלדוול אומר.
“הרשת אינה הדבר הזה שמתחברים אליו אחרי עשר בלילה כדי לחסוך כסף, בחדר הצדדי. היא איתנו בכל אשר נלך”, קובע פוסט של גדי שמשון, מוותיקי האינטרנט הישראלי. “במוצ”ש, כשההפגנה הפכה אלימה, ידענו מה קורה בזמן אמת, ואנשים יצאו לפעול בזמן אמת. המהפכה קורית ברחוב, והרשת היא כבר חלק מהרחוב. התפיסה שהרשת נפרדת מהחיים היא אחות לכל התפיסות המיושנות שקורסות מולנו, יחד עם הספינים והשיטות הישנות של הפרד ומשול”.
“עיר האוהלים היא יצירה שיתופית. ההיווצרות של המיקרו-פוליטיקה במקום היא מוח כוורת”, כתבו טל מסינג ויואב ליפשיץ בבלוג “ארץ האמורי”. “מדובר בעצם בקוד פתוח שנכתב לנגד עיננו. כל נאום חדש בהיידפארק הוא שורת קוד נוספת. בעידן הפוסט-דיגיטלי ההוויה עצמה היא דיגיטלית”. לדברי אלי לוין בבלוג “הציווי החדש”, “מחאת האוהלים היא מם רשת, רעיון מופשט שאף אחד מאתנו לא יכול באמת להגדיר באופן מדויק ולהסביר על מה בדיוק אנחנו מוחים ומה בדיוק אנחנו רוצים להשיג. כל אחד מאתנו יכול רק להעניק לו את הפרשנות האישית שלו כאשר הוא לוקח חלק פעיל בשכפולו והפצתו של הרעיון”.
“מאהל המחאה הוא הפייסבוק החדש, הוא המקום שאליו מגיעות כל המחאות כדי להישמע”, אמר לי איתמר שאלתיאל, מפעיל “אקטיביזם הוא קוד פתוח“, פלטפורמה לדיון ולהצגת כלים לאקטיביזם מקוון ולא-מקוון. לדבריו, “יש פה סינגולריות של מחאות – זה גדל בצורה כל כך מהירה ופסיכית, כך שאי אפשר להקיף את זה, להבין את זה או לסיים את זה. יש לזה דינמיקה משלו”.
בזמן כתיבת שורות אלה מכינים יוזמי המחאה מסמך דרישות לממשלה, אולם הם כבר לא מייצגים את המחאה ההטרוגנית. יכול להיות שתוך זמן קצר יאבדו האוהלים תאוצה ויתקפלו. ואולי המוחים יצליחו בכל זאת להביא את הקטמארי החברתי למסה קריטית, ולתקן את מה שהדור של הוריהם הרס בלי כוונה.
שטייניץ מפחד מטוויטר?
מי אמר שהממשלה לא עוקבת אחרי המחאה ברשתות החברתיות? בסוף יולי, ביום שישי שלפני ההפגנה הגדולה, ישב העורך הכלכלי של מעריב, יהודה שרוני, בבית קפה לא רחוק משדרות רוטשילד, שהפכו זמנית לשדרות “לו הייתי רוטשילד”. מאבטחים נכנסו וסרקו את המקום, ואיש שנכח שם המתיק סוד לכמה מהלקוחות: “הולך להגיע שר האוצר ולשבת כאן, אז אם יש לכם חברים במאהל תודיעו להם”.
אחד הלקוחות סימס את המסר לפעיל במאהל במטרה שזה יפיץ שם את המידע אופליין. זמן קצר לאחר מכן התקפלו שרוני והמאבטחים, והפגישה עברה למיקום חדש. האיש שסיפר על בואו של השר אמר: “כנראה שביטלו את זה כי זה פורסם”.
מסתבר שאחד מהמוחים שהיו בסוד העניינים, אסף מהללאל, לא הבין את חשיבות השמירה על חשאיות המבצע, וכתב בטוויטר: “שטיניץ מגיע להתרריין [השגיאה במקור] בקפה ג’ו בחשמונאים בחצי שעה הקרובה. מי בא לעשות באלגן”. יותר מעשרה טוויטריסטים ציטטו את הציוץ.
האם אנשי שטייניץ או מאבטחיו מהיחידה לאבטחת אישים עוקבים אחרי המתרחש ברשת החברתית ופועלים לפי המידע בזמן אמת? “אני מעדיפה לא לדבר על הפגישות של השר”, מסרה יועצת התקשורת של שטייניץ, שרונה מזליאן-לוי, “אבל לשנות פגישה בגלל פרסום בטוויטר – זה הזוי, זו הפעם הראשונה שאני שומעת על זה”.
"אם משחק פשוט כזה יכול להיות פופולרי דיו לצאת במערב", אמר טקהאשי על יצירתו, "אולי העולם הוא לא כזה מקום רע אחרי הכל".
_________________________
התפרסם במקור (1, 2) בגליון אוגוסט 2011 של מגזין ”פירמה" של גלובס
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
