איזה תיכון מעודד העתקה בבגרויות?
תיכון עירוני חדש הרצליה, שהביא אותה בכמובמה כשהעתיק את הסיסמה Yes, We Can” לשלט פרסום על שיעור ההצלחה בבגרויות (ובאופן אירוני בהקשר הזה, בלי פיסוק ועם קפיטליזציה מיותרת). אסף שגיא צילם בהרצליה:
לוגואים שהופרדו בלידתם (3)
אוהד קצין מדווח על מייק וזאווסקי מ”מפלצות בע”מ” של פיקסר והלוגו של אתר Alljobs.
טל רוזנברג מלשין על אמות השקעות ורשת החנויות האמריקאית טארגט:
אני חשבתי שהלוגו של “המרכז האקדמי למשפט ולעסקים” דומה ללוגו של RSS. איתן שלו מצא את התאום האבוד האמיתי – The North Face.
נדבי נוקד רואה דמיון בין הלוגו של HOT Gold לזה של יוטיוב. ואני מוסיף: גם HOT דרמה, וביתר שאת.
ציפי לבני מרוטשת, אבל השיער שלה נראה נפלא
1. בהמשך לדברים שכתבתי פה, שמחתי לקרוא שציפי לבני הורתה להחליף את השלטים ללא תמונתה, שנתלו באזורים עם אוכלוסיה חרדית, בשלטים עם תמונה, או להסירם לחלוטין. בכנסת הבאה, אולי היא תסייע לקדם אכיפה נגד האפליה הזו נגד נשים, שבין השאר מנעה הצגת שלטי בחירות של מועמדות נשים בבחירות המוניציפליות בירושלים.
2. האתר של לבני עובד על וורדפרס. הורֵיי!
3. העברית מוטה לטובת הגברים, כשברירת המחדל היא שימוש בלשון זכר כשמתייחסים לקבוצה מעורבת של זכרים ונקבות (“אלפי אזרחים הגיעו לכיכר”). הראקציה לכך היא שימוש מתריס בלשון נקבה, כמו שעושה מרב מיכאלי. אני לא מצפה מלבני לדבר בנקבה (אם כי זה יהיה מצחיק: “שלום לכל השרות, ישיבת הממשלה נפתחת”), אבל היא יכולה להימנע משימוש בציווי יחיד זכר (“פגוש את ציפי לבני ברשת”) ולהחליפו ברבים (“פגשו את ציפי לבני ברשת”) באתר שלה.
4. בשלטי החוצות ראינו ציפי לבני לא מרוטשת אבל מקוצצת שיער (דנה ספקטור ביקרה את זה בטענה שמדובר בנסיון למחוק את נשיותה של לבני). באתר שלה עשו לה שפכטל מטריד, אבל השיער מתבדר בגאווה אילנה דיינית.
בדרך לעוד לקוח מרוצה
אולי כדאי לשמור את המודעות העצמיות השמחות של לוח מעריב למקומות אחרים בעיתון.
• ארכיון מוֹדעוּת
משחקים בכסף שלכם
אני מאוד מחבב מודעות שיש בהן משחק ויזואלי עם האיורים שעל גבי המטבעות והשטרות. מסתבר שגם מקאן אריקסון.
הנה מודעה שלהם מדהמרקר של היום לכנס “סדר פיננסי חדש” של דהמרקר. המודעה מציגה מטבע של עשרה שקלים שרוח סערה מכופפת את העץ המוטבע עליו, והכיתוב שואל: “האם המשק הישראלי ישרוד את הסערה?”
והנה מודעה שלהם, מאותו גיליון דהמרקר ממש, לבנק לאומי. המודעה מציגה מטבע של שקל שצורתו ריבוע, והכיתוב שואל: “מחפש יציבות לכסף שלך?”
מן הארכיף: אדלר חומסקי ממחזרים
לוגואים שהופרדו בלידתם (2)
בעקבות הפוסט לוגואים שהופרדו בלידתם הגיעו עוד כמה מועמדויות:
משחק המחשב Deus Ex ומרכז הצעירים באר שבע:
(ערן מ. גלבאור, הלשין אמיר)
ויז’ואל סטודיו של מיקרוסופט ובנק טפחות. זה יותר באווירת לוגואים בהשראת סימן האינסוף:
(הלשין: אריה)
תלמה וכל ארגוני הספורט האמריקאיים:
רשת חנויות-הדלק Buy the Way ויוטיוב. דורון פישלר דיווח על זה, אבל אין לנו צילום של לוגו Buy the Way, אז אם מישהו נתקל (יש סניף בכפר סבא), שיצלם וישלח בבקשה.
RSS והחניון מול בניין כלכליסט מעבר לכיכר, מלשין תומר ליכטש. שוב, אם מישהו מזדמן לשם, יצלם וישלח נא.
עוד אתר דמוי אובמה מבית KCS
אתמול דווח פה מהלשנה של גל חן (ולפני כן, נודע לי מאוחר יותר, בבלוג joint.co.il) על האתר המחודש של בנימין נתניהו, שחברת KCS בנתה בהעתקה מהעיצוב של האתר של ברק אובמה. דה מרקר וּוויינט דיווחו גם הם, עם קרדיט, ו-nrg (שבמסגרת התפרקותו המתמשכת נפרד אתמול מראש דסק החדשות שלו, אורי גליקמן) העתיק בלי קרדיט.
דוברו של נתניהו, יוסי לוי, אמר לדה מרקר ולוויינט כי “ההשוואה בין שני האתרים מחמיאה” (למרות שלא היתה פה השוואה בין האתרים אלא תפיסת הליכוד על חם בהעתקה), “הקו המנחה בקמפיין של הליכוד הוא פתיחות ושקיפות כלפי הציבור תוך שיתופו המקסימלי בהליך הבחירות” (למרות שהשקיפות והפתיחות הם תעמולת בחירות שבכלל לא קשורה לשאלה).
בדה מרקר ציטטו גם גורמים לא מזוהים בליכוד שאמרו כי “כמו בכל תחום, גם כאן מי שבנה את האתר למד מקמפיינים שונים ברחבי העולם”. מגיב אנונימי מעדכן ש-KCS למדה גם שהיא יכולה למכור את אותו קופיפייסט ליותר מפוליטיקאי אחד, ויישמה זאת כשמכרה אתר אובמה לרוביק דנילוביץ’, המועמד שניצח בבחירות לראשות עיריית באר שבע.
דורון פישלר מנענע מזכיר שרותם ריעני, שרץ לראשות תל מונד, העתיק בצורה בוטה את הלוגו של אובמה, את סיסמת השינוי שלו ואפילו את המבט. מזל שלא צבע את הפנים במשחת נעליים חומה.
גנבו לברקוביץ’ את האמינות
הכדורגלן אייל ברקוביץ’ השתתף לא מזמן בקמפיין גרילה בתרמית פרסומית, בה כלי תקשורת מכובדים כאתר ONE דיווחו שנגנב הטלפון הסלולרי שלו, שהכיל חוזה סודי עם קבוצת כדורגל. הקמפיין לווה בעוד שלל פרסומים ומטרדי-רשת, כולל סרטון מצלמה נסתרת עלק, ובמהרה התברר שמדובר בפרסומת לטלפון סלולרי.
עכשיו מדווחת התקשורת שמישהו פרץ לברקוביץ’ הביתה, הרים צרור מפתחות וגנב לו את המכונית החדשה, שאותה קיבל רק יום לפני כן. כמובן שהמכונית יוקרתית, והמותג שלה זוכה לחשיפה יפה.
אני רוצה להאמין שאפילו המפרסמים לא חושבים שאנחנו אידיוטים עד כדי כך שניפול בפעם השנייה בשקר כזה, מה שמביא אותי למסקנה שאכן פרצו לברקוביץ’ לבית וגנבו לו את האוטו. ואני תוהה אם באיזון הקארמתי, הכסף שהוא קיבל מהקמפיין משתווה לכסף שהוא הפסיד על האוטו הגנוב. צדק, פואטי יהא שמך!
מלחמת האותנטים
שלום לקוראים של עידוק ולפעילי הרשת האותנטיים של רון חולדאי. אני ג’וני, זה שמבטיח לעידוק פוסט אורח כל חצי שנה ואז לא מקיים. אז הנה, עידוק. תראה מה קצת טרולים מצליחים להוציא ממני. פוסט אורח.
לאחרונה, כפי ששמתם לב, התלכלך הבלוג המצוין הזה באוסף של תגובות “אותנטיות” ו”מהשטח” של “אנשים” שמדברים “מהלב” למען ראש העיריה הנוכחי. הטובקים שלהם בולטים בין שאר התגובות כמו שטר של מאה שקל בין החוחים, לא רק בגלל שהמגיבים האותנטים כולם גילו את חדר 404 כאחד, אלא כי כולם כל כך לא דומים לאנשים שמסתובבים פה בדרך כלל, עד שזה נראה כמו קומדיה מוצלחת על המלחמה הקרה: כל מיני רוסים מסתובבים בעייריה אמריקאית קטנה ומנסים לדבר במבטא מיד-ווסטרני.
האם מתקפת האותנטים פוגעת בבלוג של עידוק כי הוא הודיע שהוא פעיל בקמפיין של דב חנין? לא היא; כי אפשר למצוא את החבר’ה האלו תחת כל עץ רענן ובכל דיון שאיכשהו נוגע בחנין ובראשות העיר ושכחו לכבות בו את הטוקבקים.
זה מפריע להמון אנשים, במיוחד לדורה, והרבה אנשים מדברים על כמה זה לא בסדר, שיש טוקבקיסטים מטעם. אבל זו טענה שכל כך קל לצד השני להתמודד איתה, שכל דיון מסתחרר בסוף לתהומות של ייאוש, כמו זה של תומר בבלוג של חנין. היי, היי, היי! גם אתם מטעם, אומרים לנו. גם אתם יוצאים די חארות במלחמתכם למען חנין. אז גם לנו יש זכות להיות מטעם (ובמובלע: גם לנו מותר להיות חרא באינטרנט).
והם צודקים. מותר להם. ברשת מותר לכל אחד להיות שקרן ומניפולטיבי. מותר לשקר לגבי הזהות שלך (זה הרי הקסם הגדול באינטרנט, הנזילות הזו של הזהות). זאת לא הבעיה, שהם מטעם. הבעיה היא שהם שכירי חרב.
לכל קמפיין פוליטי יש אנשים מטעם, אחרת הקמפיין עקר ורדום. ככל שליותר אנשים איכפת יותר, ככה הם יותר מטעם יותר מהזמן. ההיסטוריה הקצרה שלנו מלאה קמפיינים מלוהטים שבהם כותבים פמפלטים ושוברים ראשים. והרבה לפני שהמציאו את האינטרנט כבר ידעו אנשי שלומנו להסתנן למחנה היריב, לשתול טקסטים מביכים, לשבור עצרות תמיכה. כששני מחנות מתדיינים בלהט יש בדרך כלל תוצאות בלתי נעימות. ומי שאוהב נקניקיות ומכבד את שלטון החוק, עדיף שלא יברר איך רוקחים את מי מאלו.
הבעיה הגדולה היא שלראש העיר הנוכחי אין מחנה, אין תמיכה עממית, אין אהבה גדולה. לא קל להיות תל אביבי ולחבב את האיש כבד היד הזה, את העירייה הלא-חמה הזו. הוא לא ראש עיר נוראי, אבל הוא לא ראש עיר טוב, והוא בטח לא מנהיג כריזמטי ואהוב. גם מי שיצביע עבורו יצביע מתוך תחושה שאין טוב ממנו. אפשר למצוא מי שידבר בעד ראש העיר הזה, כמובן, אבל אי אפשר למצוא מי שיהרג בשבילו. לחנין, לעומתו, יש אוהבים. יש תנועה עממית. יש אנשים שהם מטעם בכל לבבם. איך יתמודד עם זה מנהיג שאין לו קהל? חוכמת אנשים מלומדה היא עוד מימי יוון הקלאסית, שכשהתושבים שלך לא ירימו חנית כדי להגן על עירם, אתה מזמן שכירי חרב מן החוץ.
וזה מה שכל כך מעליב ודוחה באנשים האלו שמופיעים בחדר 404 לאחרונה: לא שהם משקרים לגבי זהותם, לא שהם מניפולטיבים, אפילו לא כמה שהם משעממים. גם אנחנו לפעמים מצנזרים, משקרים, מתעללים ביריבים שלנו. הסיבה היא שהאורחים החדשים האלו הם ציבור כל כך מרופט וציני, שיש כל כך מעט להט מהפכני מאחורי המילים שלהם וכל כך הרבה שבלוניות מרירה ועייפה. אתה קורא את התגובות וממש רואה לנגד עיניך איך הכותב משפיל עיניים מדי פעם, כדי לקרוא מהדף המודפס את הנקודות שיש לחזור עליהן. אתה לא שומע אותם אומרים דברים חמים ונמלצים בזכות המועמד שלהם. רק לועגים לג’יפ של שי אביבי.
אנחנו שומעים מהם כל הזמן שציבור מרוצה לא יוצא אל הרחובות – אבל לקוחות נאמנים ומאושרים, כשהם שומעים שיחליפו להם את החנווני שהם אוהבים, יוצאים להגן עליו. ועם זאת איש לא אוהב את חולדאי ואיש לא מדבר בזכותו – רק חבורה של רונין, עיקשים וחסרי כבוד, שמסתתרים בינינו ומנסים לשכנע אותנו שהם, כמונו, אנשים שאיכפת להם מהעיר הזאת.
יהונתן זילבר הוא עיתונאי, עורך ערוצי דיגיטל וגברים במקו, וכותב הבלוג a digitali.st
ביבי עשה סיבוב על מכונת הזמן
בראש השנה שלח בנימין נתניהו לגולשים סרטון ברכה, שבעמוד בו נשלחה הופיעה קריאה לשלוח לליכוד הצעות לסיסמאות לבחירות המוניציפליות. מאוחר יותר פורסם סרטון המשך, בו נתניהו מודה לשולחים על הסיסמאות ומבקש מהגולשים לדרגן.
אלא ששני הסרטונים צולמו באותו סשן צילומים, על רקע אותו קיר לבנים אדום ואותו עציץ, כשנתניהו לובש את אותה חליפה ואותה עניבה. כלומר, כשנתניהו מודה לגולשים על הסיסמאות ואומר שהן היו מוצלחות ומצחיקות, הוא עוד לא ראה ולו סיסמה אחת – משום שהסרטון בו ביקש את הסיסמאות צולם דקות לפני כן או אחרי כן, וטרם פורסם.
בקולנועית זה נקרא “חרא קונטינואיטי (continuity)” – אתה לא מצלם סצינות שמתרחשות בזמנים שונים ומלביש את השחקן באותם בגדים בדיוק. בעברית זה נקרא “ביבי שוב נתפס בשקר לבן”.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
