תגובה פבלובית | הכירו את התגובמולטור
וידוי: אני קורא טוקבקים
ארז וולף, ישוב בצפוןרוב האנשים שרואים הרווק מתביישים להגיד את זה. אני קורא תגובות, אפילו את הפלקטיות. יש תת-תרבות לפעמים שמתפתחת בכל אתר, יש לה דינמיקה משלה.
במדור יהדות בוויינט יש קהילה בתגובות, יש מגיבים קבועים, למשל גורנישט, שהוא תמיד יותר טוב מהכתבה עצמה. זה התוכן הכי מצחיק היום באינטרנט.
(ארז וולף בראיון הזה)
לא לחינם משווה וולף (37), הייטקיסט ובלוגר, את הטוקבקים לסדרת טראש-ריאלטי: בברנז’ה הבלוגרית-טוויטרית-טכנולוגית שהוא מסתובב בה, קריאת טוקבקים נחשבת לגילטי פלז’ר שעושים מול המחשב לבד, וגם זה רק באופן אירוני.
אבל גם וולף חטף בחילה מול נחשול תגובות הנאצה נגד העיתונאי אורי בלאו בפרשת ענת קם. בתגובה הוא הקים את ה”תגובמולטור“, אמולטור שמייצג טוקבקים ימניים מתלהמים. בראש האתר מתנוסס כפתור עם הכיתוב הבהול “ארץ ישראל בסכנה – מהר! חולל תגובה!”. לחיצה עליו שולחת את התגובמולטור להרכיב טוקבק שאפשר לשתול בכל אתר חדשות, בכל כתבה.
אם זה היה ימני, השופט היה זורק אותו לכלא
ברק חוסיין אובמה, מושב ברמת הגולןהחילונים ההומואים הברנז’ה התל אביבית מנותקת מהפריפריה. תפסיקו להאמין לכל מה שהפלסטינאים אומרים אני בטוח שהילד הזה לא היה כל כך תמים. בעזרת השם מפעל ההתיישבות הציוני רק יתחזק ויגבר! קודם שכונת שמעון הצדיק ואחר כך אבו גוש!..
(טוקבק של התגובמולטור)
“בשלב של ענת, אנשים עוד קראו את התוכן והגיבו אליו, אבל בסופשבוע זה התייחס לאורי, ושם זה כבר היה על טייס אוטומטי. התחושה שלי היתה שברור לכולם מי אשם, למה הוא עשה את זה, שונא ישראל”, אומר וולף.
הוא ביצע ניתוח ספרותי בטוקבקים המתלהמים והגיע למבנה קלאסי של מה שהוא מגדיר “משפט יהודי ערכי”. זה מורכב משלושה חלקים: “מישהו” (למשל אשכנזים, שמאלנים, בתי המשפט) שהוא “עוכר ישראל” (אנטישמים, אוהבי ערבים) עושה “משהו” (הורסים את המדינה, משתפים פעולה עם הגרועים באויבינו). הוא אסף מאגר ביטויים מתאימים לכל אחד מהחלקים – “עזרה לי פרשת ענת קם באותו שבוע, שנתנה לי הרבה מאוד תכנים” – הוסיף שמות מגיבים, ישובים וכותרות, והתגובמולטור היה מוכן לפעולה.
טרנספר לשמלאנים
מילואימניק הנושא בנטל, שיח מוניסאוהדי הפועל שונאי ישראל משתפים פעולה עם הגרועים באוייבינו. למה לשים את זה בכותרת הראשית? זה אתר ישראלי ולא של החמאס אנשים הזויים ומסכנים עוזרים לאוייב במקום לדאוג למדינה.
(טוקבק של התגובמולטור)
כתובת האתר רצה בין גולשים והביאה לו אלפי כניסות. המגיבים הפרקטיים הפתיעו את וולף: “שאלו אותי שאלות מאוד רציניות, כמו עם איזה אתרים זה עובד. פספסו את הבדיחה. חושבים שזה כלי אמיתי ומשתמשים בזה כבר. אבל הוא לא שימושי, הוא באמת רק כלי לבידור או לאיזושהי אמירה, והוא בעצם מתייחס לתרבות התגובות וסגנון התגובות ברשת, שהן הרבה פעמים מאוד פלקטיות, זה לא דיון אמיתי אלא דיון של צעקות מתלהמות, הרבה פעמים בלי קשר לתוכן של הכתבה, בלי קשר לתוכן או לדיון שנוצר בעקבותו, פשוט באים להגיד מנטרות: המבנה קבוע, הנושאים קבועים, הססמאות הן קבועות, הנימה היא קבועה, ובד”כ היא גם מתקיפה, היא שלילית, תקיפה של הצד השני, לא פרגון”.
אבל למה התגובמולטור מייצר רק תגובות ימניות? בשמאל אין טוקבקים פלקטיים ומתלהמים?
“אני חושב שזה קיים משני הצדדים, אבל אחד מהשתיים: או שכל המדינה היא ימנית ולכן 90% מהטוקבקים ימניים, או שפשוט הימין הרבה יותר אקטיבי ופעיל, ומגיב בצורה כזאת כמו בתגובמולטור. אני יודע שיש גם טוקבקים ימניים עם תוכן מעניין שהוא לא שחור-לבן, ואפשר להדיין איתו. אבל אני חושב שהרוב קצת מסתיר, קשה יותר לזהות אותם. וכשאני מזהה טוקבק מהצד שלי זה מחמם לי את הלב, נותן לי תחושה שאני לא לבד”.
מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ
אין דין ואין דיין, נהריה (09.10.10):הסמולנים החולים בשכל אני לא מאמין שאני קורא את הדברים האלה. חשבתי שזה אתר רציני. לתגובה 19 – אתה אידיוט! אנשים הזויים ומסכנים עוזרים לאוייב במקום לדאוג למדינה.
(טוקבק של התגובמולטור)
• פורסם במקור ב-7 לילות, 30.4.2010, עם האיור הזה
על הקקי של נגב קרמיקה
מדי פעם אני מוצאת על הפרווה של החתולים שלי פירורים שחורים. זה תמיד מוציא ממני אנחה גדולה, כי אלה לא פחות מאשר גללים של פרעושים (איכס), ובעוד שמהגללים אפשר להיפטר בקלות, המלחמה בפרעושים היא ארוכה ומסובכת ודורשת אמפולות, מסרקים, שואבי אבק, ספריי K2000, פצצות חכמות והתערבות של הילרי קלינטון. אבל מה תעשה – תשאיר את הפרעושים למצוץ לחתולים את הדם? לא ולא.
מה שיותר גרוע הוא שלפעמים יש לי פרעושים גם בבלוג. אני יודעת את זה לפי הגללים שהם משאירים:
עזבו, רגע את ג’ורג’! ראיתם את העיצוב המדהים באח הגדול??? אין דברים כאלה פשוט!! במיוחד הריצופים..פשוט מגרה לעשות דבר כזה בדיוק:) אין ספק שנגב קרמיקה עשתה עבודה מדהימה!
תגובה זו הושארה בפוסט שעסק בשימוש-יתר ברפרנסים לג’ורג’ אורוול בחדשות. קחו רגע כדי לעכל את הטראגיות שבדבר. איזה לכלכן-אינטרנט רפה שכל, שמפריך במו מקלדתו את הפתגם “כל עבודה מכבדת את בעליה”, אשכרה חיפש “האח הגדול” בגוגל כדי להשאיר בכל מקום פרסומת “סמויה” פתטית על נגב קרמיקה — וכשהוא הגיע לדיון שבו הביטוי “האח הגדול” כלל לא התייחס לתוכנית, הוא עדיין השאיר את התגובה.
יתר על כן: הנהלת נגב קרמיקה, נואשת להוציא את המירב מהעובדה שהאריחים שלה הופיעו בתוכנית פופולרית, שילמה על התגובות האלה. ככל הנראה בכסף אמיתי, שעמו היתה יכולה לעשות מגוון של דברים מועילים יותר, כמו לגלגל את השטרות ולדחוף אותם לאוזן כשחיוך של אושר מטומטם שפוך על פניה השמנות.
“זהו? מזה את מתלהבת? אף פעם לא שמעת על טוקבקיסטים ממומנים? כל חברה עושה את זה”. ובכן: נכון. נגב קרמיקה (שלנצח תחרת בזכרוני כחברה עם ליקויי למידה קשים) רחוקה מלהיות היחידה שמטנפת את הרשת בהפרשות שיווקיות. אבל – וקחו את זה כעקרון לחיים – זה שיש גם קרדיות לא אומר שהפרעושים בסדר. מבחינתי, כל חברה וחברה שהופכת את עצמה למפגע תברואתי ראויה לקבל מנה בריאה של K2000 לפרצוף בדמות לעג וקלס פומבי.
גם אם היא ממש גרועה בזה.
מן הארכיון:
• תגובה מהממת!!!!!
• מלחמת האותנטים
• מקבלוג: פוסט מורטם
• אריה ניר והטוקבקים
• די ללכלך לי את האינטרנט
עדכונים בסיפור אריה ניר והטוקבקים
טוקבקים שמפרסמים את הספר “המסע לממלכת אורידור” פורסמו בכתבות על מותו של מו”ל הספר, אריה ניר, סיפרתי כאן.
שירלי יצחקי מיחסי הציבור של ההוצאה פרסמה תגובה:
הידיעות הללו הוכיחו שאין גבולות אבל אנחנו לא אנשים כאלה. לא יחסי הציבור ולא אנשי הוצאת אריה ניר כתבו תגובה שיש בה המלצה נסתרת על ספר. אנחנו כואבים מאד את מותו הפתאומי של אריה ואין בליבנו דבר חוץ מהאסון שנפל עלינו. אנא הניחו לנושא. מישהו עשה מה שעשה, העיסוק בזה רק מענג אותו יותר.
וּורד טוכטרמן הוסיפה:
כשקראתי על זה אצל גילי, מיד פניתי למיכל רגב (הסופרת), שאותה אני מכירה אישית ובהחלט לא האמנתי שהיא מסוגלת לדבר כזה.
היא הגיבה בזעזוע ואמרה שמיד תברר את העניין. היא אמרה שתגובות מעין אלה לחלוטין לא מקובלות עליה, שאריה ניר היה אדם יקר ועורך נהדר ושהיא כואבת את אובדנו, ושהכאיב לה לקרוא את התגובות האלה.
זו לא פעם ראשונה שאני רואה מקרה שמישהו (לפעמים מישהו בעל יוזמה חופשית בהוצאה, לפעמים מישהו מבין חבריו ומכריו של הסופר) עושה לספר שירות דוב שכזה, אם כי זה באמת אחד מהמקרים היותר ציניים ומצערים שראיתי.
מוות זה הובא לכם בחסות הספר “המסע לממלכת אורידור”
בידיעות על מותו של המו”ל אריה ניר (וויינט, וואלה) עלו שתולבקים שמפרסמים את הספר “המסע לממלכת אורידור”, שיצא בהוצאתו. גועל של נפש, כמו החברות שמפרסמות מודעות אבל ותוקעות לוגו ע-נ-קי שלהן בתחתית המודעה.
תגובה מהממת!!!!!
דברים מצחיקים קורים לך כשאתה מסנן טוקבקים. במיוחד אם אתה מסנן טוקבקים, כי הרי התחום הצר במנעד התגובות שאינו בנאלי, משעמם ומיותר יושב בדיוק משני צידי השנתות המראות מה על גבול הפסילה ומה יש לפסול מיד. אם לנסח את העניין באופן מתמטי, הרי שאם אתה זה שמסנן טוקבקים אתה מקבל פי שניים יותר הומור.
למשל, כשאנחנו מפרסמים אייטם על בחורה נאה מאוד, מורן אטיאס, ומפרסמים תמונות שלה בחזיה, לא כל הטוקבקיסטים הם שוביניסטים פרועים כמותנו, המעירים שהיא “כוסית”, או “סקסיתתתתת” – הנה, למשל, יש גולש אחד שמתעניין מאוד מה היא לובשת. “מהממות!!!!” הוא כותב לנו, מכתובת IP השייכת ל-AOL בארה”ב, “מישהו יודע של איזו חברה החזיות האלו?” ותוך קצת פחות משלוש דקות מפרסום הטוקבק יש מישהו שיענה לו, מכתובת אייפי אחרת השייכת לספקית נטוויז’ן, “תשובה: בוניטה דה מאס”. אני חלילה לא רומז שהחליפין האלו של שאלה ותשובה נשתלו על ידי בעלי אינטרס, הרי מסתובבים הרבה מומחי חזיות בערוץ הגברים של mako. אני רק אומר שזה זה מאוד יהודי לשאול וגם לענות.
ובכן, שמחתי לשוחח ביום ג’ עם מ’, המשמשת כיועצת תקשורת ל-yes. באותו יום כתב לנו חגי אלקיים על בארני סטינסון, הדמות שהופכת את “איך פגשתי את אימא שלך” לשווה צפיה (כי חמוקיה של רובין שרבטסקי פשוט לא מחזיקים ארבע עונות). התלבטנו אם לפרסם שהסדרה משודרת אצל יס מדי שבת, אבל החלטנו, כיוון שהאינטרנט היא מה שהיא, דבר הנכון במיוחד באתרי תוכן ישראליים, שאם נוסיף את המשפט הזה לכתבה המהללת סדרת טלוויזיה באופן כן, היא תיתפס כאיזה מין שיתוף פעולה על רקע מסחרי בינינו ובין מי שיש להם אינטרס. זה אולי שיקול פרנואידי נורא, אבל הוא נראה לי נכון, וכך גם הסברתי למ’, ששלחה לי מייל וגם התקשרה להציע לי שאציין שהסדרה משודרת ב-yes Stars Comedy בימי שבת.
מ’ לא אהבה את התשובה שלי, אבל הייתה מנומסת ונעימה, כך שבאותה הזדמנות ציינתי בפניה שדקות קודם פסלתי שני טוקבקים לכתבה הזאת, שניהם מאותה כתובת האייפי, 79.178.10.165, השייכת לספקית בזק בינלאומי. הראשונה, מאת “לילי אלדרין”, הייתה לאמור “הסדרה משודרת ביס כל יום, ורקים חדשים בשבת” (הטעות במקור); השניה, מאת “רובין שרבטצקי”, הייתה “תודה ליס על הסדרה הנפלאה הזאת!!!!!”. מ’ ציינה שהיא לא יודעת מי השאיר את התגובה ואם היה זה מי מאנשי יס. אני אמרתי לה שאני לא מאשים אף אחד, אבל אני מעוניין להציע לה הצעה: בואי וכתבי בטוקבק מתי ואיפה משודרת הסדרה, אמרתי, אבל חתמי בשם החברה שאת מייצגת. לא רק שנאשר טוקבק כזה, אלא גם נשמח מאוד לקבל כמותו: הוא מוסיף לגולש ידע שמסיבה משונה כלשהי נמנענו מלספק אותו. מ’ הודתה לי, ונדמה לי לפחות שהיא אמרה שתעשה כעצתי.
ובכן, אני באמת לא יודע אם שיחת הטלפון שלנו היא שמנעה ממני טוקבקי-המשך מטד מוסבי וממרשל אריקסן; מה שבטוח הוא שהיא לא זיכתה אותי בטוקבק משל yes. וזה חבל, ויותר מאשר זה חבל, זה מראה משהו, נדמה לי, על הדרך שבה חברות מסחריות, שלפי כל מיני פרסומים בזמן האחרון מפעילות טוקבקיסטים מטעם, חושבות על זירת הטוקבק. לפי ההגיון הזה, לפרסם תגובה בעילום שם זאת פעילות ששווה נתח בתקציב יחסי הציבור של החברה, אבל תגובה מטעם היא טיפשות: לזירה המלוכלכת של הטוקבקים לא כדאי להיכנס כשאתה לבוש במדים הרשמיים של החברה שלך. מי יודע, אולי אורבים שם טוקבקיסטים של המתחרים, שלא יהססו לזרוק בך בוץ כל עוד אתה עומד שם.
==========================
שתי הבהרות קטנות. ראשית, בחרתי במקרה שתי דוגמאות הנוגעות לשתי חברות – המקריות כאן היא שאלו היו פשוט שני המקרים האחרונים שנתקלתי בהם – אבל גם אני לא מכיר חברה גדולה שאין לה טוקבקיסטים מטעם, ויח”צנים כבר הודו בפני שהם סופרי הצללים מאחורי כל מיני תגובות המהללות את מוצריהם.
שנית, אני משוכנע שבעיית הטוקבקים השתולים היא בעיה זמנית. ככל שהמחוקק והשופט יעמיקו את אחיזתם בענייני התגובות – ועם המיאוס שגם בעלי האתרים הגדולים ודאי חשים למראה הסחי שהם נותנים לו ביב לעמוד בו – כל כיכר השוק תנדוד לה לעבר עולם התגובות המזוהות, אלו שעומד מאחוריהן פרופיל.
בעולם הזה – שבו כבר יהיה פחות כדאי להמציא לעצמך אישיות ופרופיל בפייסבוק רק כדי להגיד שהמתחרה שלך הוא קקה בלבן – אני בטוח שדווקא נראה “זהויות קורפורטיביות”, שינהלו דיון אודות עצמן ברשת בערך באותו אופן שהיום יח”צנים שולחים תגובות לכתבות והודעות לעיתונות. חלק מזה קורה כבר עכשיו – למשל, עידוק מנהל בשם העין השביעית טוויטר שיש לו תחומי עניין, דיעות ואישיות (עידוקית במפגיע, למרבה הצער); למשל, מאמצי קידום התוכן של mako באים לידי ביטוי גם בפרופיל פייסבוק, שיש לו אופי ודעות גם על הכתבות שהוא מפרסם לגולשים, והוא גם מגיב לתגובות, כותב על קירות המשתמשים (או זהויות-פייסבוק) החברים שלו, וכולי. כשזה לא יהיה השוליים, אלא הרוב של פעילות היח”צ בעולם החדש, אני משוכנע שאנחנו נהיה עדים למשחק מעניין הרבה יותר של זהות ושל אזרחות-רשת – וגם שלבעלי חברות מסויימות תהיה סיבה שלמה אחת פחות להימנע מלהביט במראה בבוקר.
יהונתן זילבר כותב מדי פעם את הבלוג ציטוטסגורציטוט ועורך את makoגברים ואת makoדיגיטל. תקליטו החדש, “פליקס, הזחל האחורי”, ייצא בקרוב בהוצאת טף-לטף. זילבר כתב כאן בעבר על טוקבקים שתולים, וקיבל על זה הרבה טוקבקים
תנועת “יש תגובה” נגד גזענות בטוקבקים
הודעה שהגיעה אלי:
יש תגובה – נלחמים בגזענות בטוקבקים!
גם לכם נמאס מהטוקבקים הגזעניים והקיצוניים? גם אתם לא מוכנים להמשיך לעבור עליהם בשתיקה? אנחנו מאמינים שאפשר לשים לזה סוף!
“מוות לערבים”… “רבין בוגד”… “פושעי אוסלו לדין”…
“נטפל בערבים, אחר כך בשמאלנים”
אתם מכירים את הטקסטים האלה. הם מופיעים מדי יום, בעמודי החדשות באינטרנט, ונקראים על ידי מיליונים. הטוקבקים משפיעים על המציאות. ההסתה והגזענות בתגובות, שפעם נראתה כצעקות של שוליים סהרוריים, הפכה לכוח לפוליטי שמעצב היום מדיניות ממשלתית.
מול המציאות הזו צריך להגיב.
יש בישראל מספיק אנשים שמאמינים בשוויון, בסובלנות, ובצורך בתהליך השלום. האנשים האלו, אנחנו, פשוט שקטים יותר. הבעיה היא שהתייאשנו. אבל עלינו להשמיע קול. אנחנו לא לבד, והגיע הזמן שניקח יוזמה. ביחד נוכל להצליח, אבל אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומנו.
יש תגובה!
אנחנו קבוצה של אנשים שנמאס להם מהתמונה המעוותת של ישראל שנשקפת אלינו מטורי התגובות באתרי החדשות, והחלטנו להתארגן כדי לשנות את התמונה הזו.
אנחנו קוראים לכם להצטרף אלינו!
כרגע, זה אמור לעבוד ככה:
· שלחו אימייל לכתובת yeshtguva@gmail.com – אנחנו נחזור אליכם במייל ונאשר לכם שצורפתם לרשימה. כמובן שלא נמסור את המייל שלכם לאף ארגון או אדם (אם המייל לא נפתח לכם אוטומטית בלחיצה על הקישור, הקלידו את כתובתנו ידנית).
· מרגע שתצטרפו, נשלח לכם בדוא”ל קישורים לידיעות חדשותיות חשובות המפורסמות באתרים מרכזיים, להן מצורף (או תכף יצטרף) שובל של תגובות קיצוניות או גזעניות.
· כל אחד מאיתנו יצטרך רק לשלוח תגובה אחת לכתבה (או שתיים אם יש לו המון זמן), לא יותר, כדי שהתמונה תשתנה, והרושם שיעלה למי שייכנסו לכתבה יהיה שונה לחלוטין.
אנחנו משוכנעים שמאות ואלפי אנשים יצטרפו אלינו. ברגע שנפעל בתיאום אנחנו יכולים ליצור שינוי אמיתי בהלך הרוח בישראל. כל מה שנדרש מאיתנו זה כמה דקות של השקעה ביום.
כן, זה דבר פשוט וקטן. אבל אנחנו מאמינים ששינויים גדולים התחילו מפעולות קטנות. השינוי לא יקרה בבת אחת. זה ייקח זמן. אבל עצם העובדה שטוקבקים גזעניים וקיצוניים עוברים ללא תגובה היא מסוכנת כרגע לתרבות ולדמוקרטיה הישראלית. ההידרדרות כבר החלה, אבל היא לא בלתי נמנעת. ביחד, התגובה שלנו יכולה לשנות לא רק את תרבות הדיון בישראל, אלא את החברה כולה.
בשלב זה אנחנו אוספים את כתובות האימייל. נתחיל לפעול רק כשתיווצר מסה קריטית של כמה מאות מגיבים לפחות. אנחנו מאמינים שזה יקרה מהר.
שלחו את האימייל הזה לחבריכם!
יש קול אחר, יש קול שפוי. ביחד נגרום לו להישמע.
בברכה,
צוות “יש תגובה“
השתולבקיסטים של חברת החשמל (טור שלי ב”העין השביעית”)
מלחמת האותנטים
שלום לקוראים של עידוק ולפעילי הרשת האותנטיים של רון חולדאי. אני ג’וני, זה שמבטיח לעידוק פוסט אורח כל חצי שנה ואז לא מקיים. אז הנה, עידוק. תראה מה קצת טרולים מצליחים להוציא ממני. פוסט אורח.
לאחרונה, כפי ששמתם לב, התלכלך הבלוג המצוין הזה באוסף של תגובות “אותנטיות” ו”מהשטח” של “אנשים” שמדברים “מהלב” למען ראש העיריה הנוכחי. הטובקים שלהם בולטים בין שאר התגובות כמו שטר של מאה שקל בין החוחים, לא רק בגלל שהמגיבים האותנטים כולם גילו את חדר 404 כאחד, אלא כי כולם כל כך לא דומים לאנשים שמסתובבים פה בדרך כלל, עד שזה נראה כמו קומדיה מוצלחת על המלחמה הקרה: כל מיני רוסים מסתובבים בעייריה אמריקאית קטנה ומנסים לדבר במבטא מיד-ווסטרני.
האם מתקפת האותנטים פוגעת בבלוג של עידוק כי הוא הודיע שהוא פעיל בקמפיין של דב חנין? לא היא; כי אפשר למצוא את החבר’ה האלו תחת כל עץ רענן ובכל דיון שאיכשהו נוגע בחנין ובראשות העיר ושכחו לכבות בו את הטוקבקים.
זה מפריע להמון אנשים, במיוחד לדורה, והרבה אנשים מדברים על כמה זה לא בסדר, שיש טוקבקיסטים מטעם. אבל זו טענה שכל כך קל לצד השני להתמודד איתה, שכל דיון מסתחרר בסוף לתהומות של ייאוש, כמו זה של תומר בבלוג של חנין. היי, היי, היי! גם אתם מטעם, אומרים לנו. גם אתם יוצאים די חארות במלחמתכם למען חנין. אז גם לנו יש זכות להיות מטעם (ובמובלע: גם לנו מותר להיות חרא באינטרנט).
והם צודקים. מותר להם. ברשת מותר לכל אחד להיות שקרן ומניפולטיבי. מותר לשקר לגבי הזהות שלך (זה הרי הקסם הגדול באינטרנט, הנזילות הזו של הזהות). זאת לא הבעיה, שהם מטעם. הבעיה היא שהם שכירי חרב.
לכל קמפיין פוליטי יש אנשים מטעם, אחרת הקמפיין עקר ורדום. ככל שליותר אנשים איכפת יותר, ככה הם יותר מטעם יותר מהזמן. ההיסטוריה הקצרה שלנו מלאה קמפיינים מלוהטים שבהם כותבים פמפלטים ושוברים ראשים. והרבה לפני שהמציאו את האינטרנט כבר ידעו אנשי שלומנו להסתנן למחנה היריב, לשתול טקסטים מביכים, לשבור עצרות תמיכה. כששני מחנות מתדיינים בלהט יש בדרך כלל תוצאות בלתי נעימות. ומי שאוהב נקניקיות ומכבד את שלטון החוק, עדיף שלא יברר איך רוקחים את מי מאלו.
הבעיה הגדולה היא שלראש העיר הנוכחי אין מחנה, אין תמיכה עממית, אין אהבה גדולה. לא קל להיות תל אביבי ולחבב את האיש כבד היד הזה, את העירייה הלא-חמה הזו. הוא לא ראש עיר נוראי, אבל הוא לא ראש עיר טוב, והוא בטח לא מנהיג כריזמטי ואהוב. גם מי שיצביע עבורו יצביע מתוך תחושה שאין טוב ממנו. אפשר למצוא מי שידבר בעד ראש העיר הזה, כמובן, אבל אי אפשר למצוא מי שיהרג בשבילו. לחנין, לעומתו, יש אוהבים. יש תנועה עממית. יש אנשים שהם מטעם בכל לבבם. איך יתמודד עם זה מנהיג שאין לו קהל? חוכמת אנשים מלומדה היא עוד מימי יוון הקלאסית, שכשהתושבים שלך לא ירימו חנית כדי להגן על עירם, אתה מזמן שכירי חרב מן החוץ.
וזה מה שכל כך מעליב ודוחה באנשים האלו שמופיעים בחדר 404 לאחרונה: לא שהם משקרים לגבי זהותם, לא שהם מניפולטיבים, אפילו לא כמה שהם משעממים. גם אנחנו לפעמים מצנזרים, משקרים, מתעללים ביריבים שלנו. הסיבה היא שהאורחים החדשים האלו הם ציבור כל כך מרופט וציני, שיש כל כך מעט להט מהפכני מאחורי המילים שלהם וכל כך הרבה שבלוניות מרירה ועייפה. אתה קורא את התגובות וממש רואה לנגד עיניך איך הכותב משפיל עיניים מדי פעם, כדי לקרוא מהדף המודפס את הנקודות שיש לחזור עליהן. אתה לא שומע אותם אומרים דברים חמים ונמלצים בזכות המועמד שלהם. רק לועגים לג’יפ של שי אביבי.
אנחנו שומעים מהם כל הזמן שציבור מרוצה לא יוצא אל הרחובות – אבל לקוחות נאמנים ומאושרים, כשהם שומעים שיחליפו להם את החנווני שהם אוהבים, יוצאים להגן עליו. ועם זאת איש לא אוהב את חולדאי ואיש לא מדבר בזכותו – רק חבורה של רונין, עיקשים וחסרי כבוד, שמסתתרים בינינו ומנסים לשכנע אותנו שהם, כמונו, אנשים שאיכפת להם מהעיר הזאת.
יהונתן זילבר הוא עיתונאי, עורך ערוצי דיגיטל וגברים במקו, וכותב הבלוג a digitali.st
החמישיה הקאמרית על טוקבקי ספאם פוליטיים
בהמשך לזה:
(הלשינה: ניבה שושי)
די ללכלך לי את האינטרנט
כשבן אדם כמו עידוק מקבל ספאם ויאגרה או קזינו או עוקץ ניגרי לג’ימייל, הוא מוחק אותו.
כשהוא מקבל בחדר 404 טוקבק באנגלית עילגת של בוטים עם 27 לינקים לאתרי זבל, הוא מוחק אותו.
אבל כשהוא מקבל טוקבק בזו הלשון — או עשרים מהם —
תאורה יפה. איפור נהדר. כל השאר מזויף לא פחות. הרצון הבוער של ה”סלבס” האלה לחקות את הכוכבים הגדולים של ארה”ב במערכת הבחירות שלהם, גרם להם להגיע לסטודיו ולפטפט מול המצלמות. כל זה בשביל מועמד שמגדיר את עצמו כלא-ציוני? ממי אני אמור להתרגש שם? משי אביבי, שמדבר בדיוק באותה אינטונציה שבה הוא מקדם כרטיס אשראי של בנק גדול???
— הוא מגלגל עיניים וממשיך הלאה. והקוראים של הבלוג צריכים לעשות את אותו הדבר.
למה ספאם (=הודעת זבל מסחרית) פוליטי מקבל יחס סלחני יותר מסוגים אחרים של ספאם?
על זה צריך לשאול את עידוק, אבל יש לי כמה השערות:
1. עידוק לא אוהב למחוק תגובות באופן כללי, מכיוון שהוא עצמו כותב פרובוקטיבי ולא רוצה שישתיקו אותו. היושרה שלו דורשת ממנו סובלנות יתרה לפרובוקציות של אחרים.
2. מחיקת תגובות בדיונים פוליטיים, במיוחד כשהבלוגר מזוהה עם אחד הצדדים, מסריחה מצנזורה, וזה לא נעים.
3. אדם שוב, שאחראי על השיווק האינטרנטי של רון חולדאי, כבר התלונן בעבר על צנזורה אנטי-חולדאית בבלוגים ועידוק רוצה להיות נקי כפיים ב-200 אחוז בפעם הבאה שנכנסים לוויכוח הזה.
כל אלה טיעונים טובים, אבל אני לא בטוחה שהם טובים מספיק. תחשבו איתי שניה מה זה ספאם, ולמה אנחנו מוחקים אותו.
ספאם באינבוקס, כמו הדוגמה שנתתי למעלה, הוא מייל שלא ביקשנו; הוא מגיע אלינו בניגוד לרצוננו, לא מציע לנו דבר ודורש מאיתנו השקעה מסוימת (בקריאתו ובמחיקתו); הרבה פעמים הוא משקר לנו (בזיוף שם השולח, במתן שורת נושא מטעה וכדומה); והמטרה שלו בכל זה היא לשכנע אותנו, לפתות אותנו, להוציא מאיתנו משהו, בדרך כלל כסף. מקובל עלינו להתייחס לדואר זבל לא כדואר, בעצם, אלא כטפיל על שיטת הדואר האלקטרוני, מין מזיק שבבירור צריך להשמיד, ואם אפשר — ללא מגע יד אדם.
יש סיבה שעיתונים מפרידים, לפחות רשמית, בין התוכן המערכתי לפרסומות. יש סיבה שבארצות רבות חוקי הגנת הצרכן דורשים שפרסומות בכל מדיום יסומנו בבירור כפרסומות. פרסומות, מטבען, הן שקרים (“הכי טוב שתראו השנה!” “מכיל אנזימים שנלחמים בקמטים!” “יביא שלום!” — אף אחד לא חתום על האמירות האלה ולא נושא באחריות עליהן). אנחנו רוצים לדעת מראש כשמישהו מנסה לשקר לנו כדי למכור לנו משהו. כך לפחות נוכל לנסות לעמוד על המשמר.
טוקבקים ממומנים הם פרסומות סמויות. הם מתחזים לשותפים כנים וידידותיים בשיחה המקוונת, כשבעצם הם אורחים לא קרואים שבאו בחשכת הלילה כדי לכייס. מבחינת התועלת (האפסית) והנזק (האפשרי) הם זהים לספאם הוויאגרה הפתטי — רק שהם באמת עלולים לשכנע מישהו. על פי ההגיון, מקומם בבלוג מתוקן הוא כמו מקומו של לכלוך שהכלב של מישהו השאיר באמצע האינטרנט, וזה שרבים מהעורכים ומהבלוגרים מהססים למחוק אותם רק מעיד כמה השתרשה בישראל נורמת אי-מחיקת-הטוקבקים הפופוליסטית והדי מטומטמת.
באשר לטוקבקים ממומנים פוליטיים… אני לא יודעת, אבל האינסטינקט אומר שהם עוד פחות לגיטימיים, כי הם עוד יותר קשים לזיהוי לגולש הלא-מנוסה, וכי לפחות אני אישית מעדיפה שינסו לגזול ממני עשר שנקל ולא את הקול שלי בבחירות דמוקרטיות.
אז עידוק ובלוגרים אחרים: אולי אפשר לבקש כבר — גם אם זה יבעס אתכם כשלא תוכלו להגיד במסיבת השמאלנים הבאה שמעולם לא סתמתם את הפה למגיב — שתתחילו לשמור על נקיון סביר באגף הטוקבקים. הריח פה נהיה נורא.