פסח פסח פסח

לא יודע למה נזכרתי פתאום במערכון הספאם של מונטי פיית’ון (“ספאם ספאם ספאם ספאם ספאם”). אולי זה כי קראתי את “מדריך עסקים לפסח” שעלה באתר דפי זהב. טקסטים כאלה מיועדים לקידום אתר במנועי חיפוש. בדרך כלל הם נכתבים בלבן-על-לבן, אולם זו שיטה שנחשבת בעייתית ומנועי החיפוש מענישים את האתרים על השימוש בה. אז דפי זהב לא מסתירים כלום (וההדגשות שלי):

פסח הוא שעתם היפה של בתי עסק רבים המציגים מבצעים לפסח. בפסח ניתן האות לפתיחת מבול של מבצעים והזדמנויות. בפני המחפשים נופש בפסח עומדות מגוון אפשרויות, כגון, דילים בפסח הכוללים סדר פסח כהלכתו, ואף מלונות כשרים לפסח. אם אתם מתכננים נופש בפסח, מעוניינים למצוא מתנה לפסח או מחפשים מקום לערוך קניות לפסח, מומלץ להיכנס לרשימת בתי העסק הייעודיים לפסח, ולגלות במקום אחד את כל העסקים המציגים מבצעים לפסח. על מנת להיערך כראוי מוטב לא לחכות ליום האחרון, ולהקדים את פסח בכל הנוגע להכנות, לתכנון נופש בפסח ולאיתור דילים בפסח שיהיו אטרקטיביים וזמינים.

בתחתית העמוד, באותיות אפורות, כתוב:

במדריך בתי עסק לפסח ניתן למצוא, מלונות כשרים לפסח, דילים בפסח, מתנות לפסח, נופש בפסח, קניות לפסח, מבצעים לפסח, ועוד.

וכדי להיות מאה אחוז בטוחים שלא מדובר פה בעמוד לפורים או לשבועות, מילות המפתח שמוגדרות בקוד של העמוד הזה הן:

פסח, מבצעים לפסח, קניות לפסח, סידורים לפסח, אטרקציות לפסח, דילים בפסח, נופש בפסח

והתיאור של העמוד הוא:

קניות לפסח כבר עשית ? מבצעים לפסח ? מחפש/ת דילים בפסח? – דפי זהב מגישה מדריך בתי עסק לפי תחומים לכבוד חג פסח

גניבת דעת

חברת קרוקר טוענת בהודעה לעיתונות שכמה עשרות פוסטרים של מסע הפרסום החדש, בכיכוב כרמן אלקטרה, נגנבו, וכי תציב שמירה על חלק מהפוסטרים הנותרים. ב-NFC נכתב: “אתי לוי, מבעלי קרוקר, מסרה: החברה החליטה להעמיד מאבטחים בצמתים הראשיים בהם אלקטרה מופיעה. נוסף לכך, בכדי למנוע גניבות נוספות ובשל הביקוש הרב לפוסטרים אלו, בסניפי הרשת יחולקו פוסטרים בחינם ללקוחות החברה”.


שלט חוצות ריק. צילום: mediaboytodd, cc-by

אני לא מאמין לקרוקר. גניבת פוסטרים היא שטיק יחצני משומש שנועד לספק יחסי ציבור חינמיים למותג. חיפוש לא מעמיק העלה מהארכיון “גניבת פוסטרים” של TNT, נייקי והסרט “מר וגברת סמית'”.

גם בגלובס מפקפקים. “במה שנראה כחלק מספין פרסומי לא חכם במיוחד, הודיעה היום יצרנית הג’ינסים כי תציב מאבטחים בצמתים הראשיים בהם מוצבים שלטי החוצות”, נכתב בידיעה הלא חתומה (“שירות גלובס) שדיווחה על ה”גניבה”. “בקרוקר, אם מישהו זקוק עדיין להסברים, הולכים שוב על פרובוקציות. והפעם גם תושבי המרכז תורמים, ללא שמישהו שאל אותם, את חלקם”. אבל אם אתם לא מאמינים לקרוקר, למה לשתף פעולה עם הספין שלהם, ולהגדיל לעשות ולפרט בידיעה על המוצר ועל הקמפיין?

כותרת הפוסט

תגובה מאוחרת: פורים שמח

איכשהו עירית פתח תקווה חשבה שאם תעצבן את תושביה לרגע ואז תפיג את המתח בחותמת של ליצן, אז יהיה להם פורים שמח.

1. נחמד שקופת העיריה הולכת על בדיחות כאלה.
2. אני משוכנע שהבנאדם שהגה את הרעיון בעיריה עדיין צוחק מבדיחת “הלו? מדברים ממס הכנסה. סתם! זה, אני!”
3. בשנה הבאה בצווי 8. התכוננו.

ברכה לפורים מטעם עירית פתח תקווה

השף הפרטי שלהם?

גיל חובב התחיל לעבוד בשנת 2002 כמבקר מסעדות פרילאנס במוסף “גלריה” של עיתון הארץ. מספר חודשים לאחר מכן פוטר משם בגלל קמפיין שעשה לרשת הסופרמרקטים סופר סנטר. עורך המשנה של הארץ דאז, יואל אסתרון, הסביר בתגובה לשאלת מעריב בנושא: “גם איש חינני ופרחוני כמו גיל חובב לא יכול להמציא מחדש את האתיקה. לפי הכללים, מי שמשכיר את עצמו למסע פרסום, לא יכול להיות עיתונאי”.

החל מסוף 2004 כותב אייל שני, יחד עם זוגתו מירי חנוך, טור אוכל במוסף הארץ. בימים אלה מככב שני במסע פרסום למשטחי המטבח של “אבן קיסר”. האם הוא ימשיך לכתוב ב”הארץ”?

דרושים (מ)

גאדג’טים • מנועי חיפוש •מקינטוש • סלולר • חומרה • תוכנות • מערכות בידור (ביתיות, אישיות, לרכב) • גיימינג (משחקים, קונסולות)

אובססיביים לאחד מהנושאים הנ”ל? לנושאים אחרים במרחב הגיקי? יודעים לכתוב היטב, יסודי ומעניין? דברו איתי באימייל, עם דוגמאות כתיבה. מכירים מישהו כזה? שלחו לו לינק.

תודה.

הזמנה מן העבר

יש לי 89 הזמנות לג’ימייל. מישהו צריך?

הזמנות ג\'ימייל

ודורה, ברגע של חולשה (היא מסרה שהיא מבקשת להתנצל), סימסה לי את אחת הבדיחות היותר אוּבּר-גיקיות שיצא לי לשמוע:
הידעת? במספר מדינות באירופה קוראים לג’ירפה “גוגלרפה”.

500 שקל ע”ש סמי עופר

[הנה פוסט אורח של תומר ליכטש. אני מציין את זה כי מישהו, ואני לא רוצה לנקוב בשמו, מר ליכטש, לא הצליח לגרום לוורדפרס להציג את שם הכותב בעמוד הראשי. –ע”ק; הא! תיקנתי בעצמי! –ע”ק]

באתר המרכז הבינתחומי, בעמוד המפרט את שכר הלימוד, מפרט סעיף מס’ 1:

1. שכר הלימוד בשנת הלימודים תשס”ט הוא 31,500* ₪ לתשלום במזומן.

מה אומרת הכוכבית? כמובן:

* תלמידי בית ספר סמי עופר לתקשורת יחויבו בנוסף לשכר הלימוד הנ”ל בתוספת של 500 ש”ח בגין הוצאות ייחודיות של בית הספר.

איזה משפט מדהים. אפשר להגיד איתו הכל, בעצם. תלמידי בית ספר סמי עופר לתקשורת יחויבו בנוסף לשכר הלימוד הנ”ל בתוספת של 500 ש”ח בגין דרישות ייחודיות של בית הספר. תלמידי בית ספר סמי עופר לתקשורת יחויבו בנוסף לשכר הלימוד הנ”ל בתוספת של 500 ש”ח בגין גישות כלכליות ייחודיות של בית הספר. תלמידי בית ספר סמי עופר לתקשורת יחויבו בנוסף לשכר הלימוד הנ”ל בתוספת של 500 ש”ח בגין גחמות/המצאות/סיבות/קופות ייחודיות של בית הספר.

בתכל’ס, זה נראה כמו מס למי שרוצה תואר ע”ש סמי ואביבה עופר (עכשיו! בגרסה האינטרגלקטית!)

כך נודע לדה מרקר מקריאה בכלכליסט

גיא גרימלנד מדה מרקר העתיק יפה את הסיפור שפרסמתי היום בכלכליסט על חייל 8200 שנידון ל-19 ימי מחבוש על פרסום צילום מבסיס צה”ל בפייסבוק. מרוב המאמץ להקליד את הסיפור מחדש מהעיתון המודפס הוא שכח לתת קרדיט. גרימלנד, בפעם הבאה פשוט בקש ואני אשלח לך את הטקסט באימייל. ואולי תיקח שיעור מעמיתתך עדנה אברמסון בקפטן אינטרנט של “הארץ”, שזכרה איך מאייתים את השם שלי.

[עדכון 13:19]
גרימלנד התקשר אלי למחות על הפוסט. ביקשתי ממנו לכתוב תגובה, והבטחתי לצטט אותה בפוסט כלשונה:

עידו, כמו שציינתי בפניך בטלפון. ישנם כמה דברים שראוי להזכיר אם כותבים פוסט שכזה בלשון מכפישה.
1. בעיתונות יש מושג שקוראים לו פולו. גם אתה מכיר אותו. אנחנו לא עוסקים בנרטיבים, בסיקור אייטמים ובקרדיטים. התפקיד שלנו הוא סיקור המציאות והבאתה לקוראים. מה בדיוק אתה רוצה שהציבור ימנע מלדעת על העניין הזה רק כי זה נכתב קודם לכן בכלכליסט? כתבתי את הידיעה על החייל לאחר שהיא פורסמה ראשונה בכלכליסט עם תגית ענק “בלעדי”. הנה, הרווחת את לחמך ביושר. אבל מה בדיוק אתה רוצה, שמעכשיו אף אחד לא יטפל בסיפור?
2. בכל מקרה, בוודאי שלא העתקתי. האשמה של קופי פייסט מצידך זה על גבול לשון הרע. הלכתי, ביררתי את העניין. וידאתי שזה נכון ומדויק עם דו”צ (ואם לא, לא הייתי מפרסם). ואז פרסמתי. גם בכלכליסט נוהגים מעת לעת לעשות פולו, עוד לא ראיתי שהם מואשמים על ידיך ב”בהעתקה”. בינתיים זה רק דה מרקר ובכלכליסט זכים וטהורים.
2. רוצה לדון בגבולות האתיקה של העיתונות. מתי מגיע קרדיט לכתב ומתי הסיפור הוא נחלת הכלל? מצוין. רק תגיע עם ידייים נקיות. אתה לא בלוגר עידו. אתה עיתונאי בכלכליסט שמתחרה בדה מרקר. כתבת פוסט בנושא? אהלן וסהלן. למה לא לציין שכמעט באף מקום בעיתונות לא נהוג לתת קרדיט בפולואים, גם בכלכליסט. גם אתה לא ב-100%. וגם אם תעביר את החומר עם קרדיט, בעריכה יורידו לך את זה. ולכן לא תראה אף ידיעה מרגע הולדתו של כלכליסט שנותן קרדיט שזה פורסם לראשונה בדה מרקר או בעיתון אחר. כי זה המצב בתקשורת. זה יפה? האמת, לפעמים מעצבן ולפעמים לא. אותי זה היה מעצבן כשמדובר בסיפורים גדולים, תחקירים וכו’. ידיעת חייל נכנס לכלא בגלל פייסבוק שמישהו צלצל/שלח מייל/כתב הודעות פייסבוק אליך – לא ממש מכניסה את זה הסיפור הזה לקטיגוריה הזו.
3. בלי, קשר אם הייתי צריך לספור את כמות הפעמים שכלכליסט לא נתן לי קרדיט על ידיעות שפרסם אחרי, נראה לי שהייתי כבר מליונר שפורש מעסקי העיתונות. עידו מדובר בעשרות ידיעות.

התהודה המתמדת של חיינו הקיברנטיים

סנונית ליס מאתר נענע10 ראיינה אותי לפרוייקט הפסח של האתר. ניהלנו שיחה בת שעה, שממנה התפרסמו כמה הרהורים על החיים הקיברנטיים שלנו.

אתרי ה-2.0 Web הם אולי השינוי הבולט ביותר שחל ברשת בשנים האחרונות. אם עד לפני שנים מעטות היו רוב הגולשים צרכני תוכן פאסיביים, הרי שכיום הגולשים עצמם הם מקור תוכן מרכזי. כל אחד מאיתנו הוא סופר, עיתונאי, חוקר, צלם, משורר וסלבריטאי לעת מצוא, שזהותו הוירטואלית מתועדת ברשת באופן תמידי. “אנו עוברים את חיינו במקביל לתיעודם. אני חושב שזה משנה את האופן שבו אנו חשים וחווים דברים”, אומר עידו קינן – בעל הבלוג חדר 404 וכתב תרבות דיגיטלית בכלכליסט. “כשאני הולך למסיבה, יתכן שאתועד גם אם לא ארצה בכך. זה משנה את הצורה בה אני מתנהג ואת חווית המציאות שלי. הרשתות החברתיות והבלוגיות הפכו לאקסטנציה וירטואלית של חיינו. נוצר קופי פייסט של חיים – תהודה מתמדת שאנחנו לא יכולים לשלוט בה”, אומר קינן.

אם יתיר הזמן, בהמשך אתמלל ואפרסם את השיחה המלאה.

לדף הבא →