גוגל, איך זה שאת כל כך טובה אלינו?
לצערי, אני כבר לא מצפה לשום דבר ממדור הטכנולוגיה של nrg מעריב. מדור הטכנולוגיה של nrg מעריב, מצדו, משתדל לעמוד ברף שהצבתי לו:
הכותרת הזאת, “מהיום: אתר יו-טיוב יוצג גם בשפה העברית“, נכתבה על ידי עורך שאינו יודע קרוא, או שלא קרא את הכתבה, או על ידי איזו תוכנה בגירסה 0.65 שהחליפה אותו בתפקיד בגל הפיטורים האחרון. מכל הדברים שאפשר היה להגיד על הגירסה המקומית של יוטיוב, הוא בחר להגיד שהאתר “יוצג בשפה העברית”, למרות שהאתר, במין גוגליות מתנשאת, לא יוצג בשפה העברית. הקטע הוא שהכתב, אסף מרגלית, דווקא יודע את זה – “אף על פי כן, בגוגל לא הלכו עד הסוף, והאתר לא גויר כהלכה. בניגוד לאתר הדואר האלקטרוני ג’ימייל שקיבל לאחרונה ממשק עברי מלא, האתר הישראלי של יו-טיוב שומר על הממשק המקורי באנגלית” (טוב, גוגל עלה חדש: הם עדיין לא החליטו איך מבטאים גוגל בעברית, וגם טוענים ש”עיתונאים יכולים לחייג למספר +44 (20) 7881-4403 או לשלוח דוא”ל לכתובת press-il@google.com כדי ליצור“).
כמובן שאין באייטם טיפה של ביקורת, כי ביקורת מצריכה יותר משכתוב קומוניקטים (“יאפשר האתר החדש התקשרות עם משתמשים ישראלים ובינלאומיים אחרים ביתר קלות” – אפשר לקבל הסבר לפיסת הכלום היחצנית הזאת?), וכי העיתונות, העולמית והישראלית, עדיין נרעשת עד לשד עצמותיה בכל פעם שגוגל מגהקת.
אבל במקום ללחך בתאווה את אוזניה של גוגל, אפשר למשל לשאול שאלות כמו למה אכפת לנו שיש הומפייג’ עם תוכן מקומי (גוגל השיקה, עלק. חמש דקות עבודה של לשים פילטר שיציג את הסרטונים שהיוצרים שלהם נרשמו לאתר כישראלים), ולמה גוגל ישראל לא עובדת על גיורים יותר חשובים ומשמעותיים, כמו לתת את גוגל ניוז הישראלי כשאני מקליד news.google.co.il, במקום להקפיץ אותי בחזרה לגוגל ניוז האמריקאי; או לזהות שאני כותב אימייל בעברית ולהעביר אותי אוטומטית לכתיבה מימין לשמאל, כמו שקורה בג’יטוק; או לאפשר לי לבחור שחלון הצ’ט הספציפי שאני מדבר בו כרגע יוצג בכיווניות עברית גם אם אני בוחר להמשיך לעבוד עם הממשק האנגלי של ג’ימייל; או ללמד את פיקאסה לזהות תיקיות בווינדוז גם אם השם שלהן בעברית, ולא להפוך אותן לרצף של מסעדה ×תיופית – ×× ×’’רה.
מצד שני, התקשרות עם משתמשים ישראלים ובינלאומיים אחרים ביתר קלות!
המתחרים של ציפי לבני
13 סיבות להתאהב בדב מורן
אל תראו אותי ככה בחורה מרירה וסרקסטית: אני מאמינה באהבה. אהבה ממבט ראשון, אהבה מרחוק, אהבה שהיא הערצה. וברור לי לגמרי שכשאתה מאוהב, אתה רוצה לדבר על מושא אהבתך, להסביר כמה הוא מופלא, אפילו לכתוב לו שירים. כך שאני לגמרי מפרגנת לדהמרקר בכל הסיפור עם דב מורן, גם אם כמה נשמות רעות טוענות שהגיע הזמן שהעיתון יתחיל לדבר על משהו אחר.
כבו לרגע את הציניות ותראו כמה זה יפה כשעיתון מאוהב, איזו רגישות ענוגה ומעיינות של פיוטיות זה מוציא ממנו.
1. “דב מורן קורא טוקבקים. אחד אחד הוא קורא אותם, את המפרגנים וגם את אלה שמאחלים לו כישלון. זה לא מעליב אותו, בוודאי לא מחדיר בו רגשות נקם. ‘זה מצער אותי’, הוא אומר בפשטות, ‘צר לי על כל הרשעות הזו'”.
נפשו האצילית! כאבו המוצנע! הוא מסתיר את זה טוב, אבל עיניים של אוהב רואות הכל.
2. “הציבור, התקשורת ואנשים לא מעטים מן התעשייה מדברים וכותבים עליו, אבל גם מחכים לו בפינה […] לשאלה אם הדברים האלה משפיעים עליו יש לו תשובה מוכנה. ‘אני אדם שחושב אחרת’, הוא אומר […] ‘בסדר, לא כולם יתפעלו תמיד מהרעיונות החדשניים שלי'”.
זה סיפור שחוזר משחר ההיסטוריה: כאבו של גאון שהקדים את זמנו. לוון-גוך זה עלה באוזן.
3. “לא ברור אם מוטו החדשנות של מורן נגזר מאופן חשיבתו השונה, ממוחו הקודח, מניסיון חייו ההיי-טקי והאישי, ואולי מכולם”.
תמיד קשה לאתר את מקור הגדולה של אנשי מופת בסדר הגודל הזה, אבל במקרה של דב מורן קרוב לוודאי שזה קשור לזה שהוא המשיח.
4. “אחת התכונות החזקות של מורן היא יכולתו למוסס התנגדויות תוך שימוש בקסם אישי רב”.
גם שריריו המסוקסים וריח המושק הגברי והמשכר הנודף ממנו לא מזיקים.
5. “טכניקה אחת היא לדבר על עצמו בפתיחות. […] המידע הזה שופך אור אישי ומעניין שמבהיר כי אופן החשיבה השונה של מורן לא מסתיים בגבולות המשרד”.
דהמרקר יכול להקשיב במשך שעות לטיפים שלו לנצחון מהיר בטאקי.
6. “טכניקה אחרת, אולי החשובה שבהן, היא היצטנעות. ‘כל אדם בחברה הזו טוב ממני, ‘הוא אומר […] כל סטודנט שנה א’ לפסיכולוגיה יוכל להסביר בקלות כמה ביטחון עצמי נדרש מאדם שמתנהל בדרך הזו”.
רק דבר אחד הוא לא הצליח עדיין: לברוא אבן שהוא לא יכול להרים. אולי אחרי שהוא ייצא לפנסיה יהיה לו זמן רב יותר לעבוד על זה. דהמרקר ישמח לעזור, או לפחות לעסות את כתפיו העייפות.
7. “החדר שלו, אולי אחד מסימני הסטטוס הבולטים, רחוק מלהיות לשכה. הוא קטן, נטול חלון, בסיסי במיוחד”.
בקרב עמו הוא יושב. זו אחת הסיבות שהוא צריך להנהיג את המדינה.
8. “ההצטנעות האינטנסיווית וחלוקת התשבוחות מעלות את השאלה המתבקשת: האם מדובר בפוזה, או בהתנהלות אמיתית”.
נחשו. לא, נחשו. טוב, נגלה לכם.
9. “תשובה מסוימת ניתן למצוא בסקר שביעות רצון חיצוני שנערך בחברה לא מכבר. הסקר קובע כי 85% מעובדי מודו מגלים נאמנות גבוהה במיוחד למקום עבודתם […] מורן טוען שמספרים דומים הוא מכיר מהחברה הקודמת שלו – אם סיסטמס.
“איך זה קורה?”
אני חושבת שבשלב זה כבר אין צורך לשאול!
10. “במהלך השנים הפך מורן למנהל ששמו הנרדף הוא העצמה וטיפוח. אצל העובדות הבכירות של מורן – ‘אני מטפח גם המון גברים, שאף אחד לא יבין לא נכון’ – דוגמת דנה גרוס, ציפי עוזר-ערמון, רונית מאור ונטלי קרמר – מנהלות שהגיעו גבוה תחת חסותו, נזקפות לו זכויות רבות”.
דהמרקר לא מגזים. בשבילי באופן אישי דב מורן הוא כמו אבא, ואני אפילו לא מכירה אותו.
11. “למרות המסננת ההדוקה, גם מורן טועה”.
מורן… טועה? לא הבנתי.
12. “כשהוא מתאכזב מעובד אותו טיפח, הוא לא ישן את שלוש השעות הרגילות, של לילותיו הקצרים ממילא”.
אוקיי, זו לא ממש טעות, זה פשוט שהוא היה טוב מדי, הרעיף יותר מדי מטובו על אחד העובדים שלו. כמו שה’ פינק יותר מדי את עם ישראל, והעם כל פעם התחיל להשתובב.
בבקשה, דהמרקר, אל תדאיגו אותי ככה שוב. מספיק קשה לי עם זה שהוא עובד קשה מדי ולא נח מספיק.
13. “לעתים דווקא מהדברים הקטנים ניתן להבין דברים גדולים על המנהל ועל הארגון. במקרה של מודו מדובר ב-Something, מסר מיילי קצר שמורן שולח לעובדיו בכל יום ראשון. טור מספר 164 נשלח בשבוע שעבר:
“‘ברלין מדהימה. ירוקה. פורחת. שוקקת חיים. כאילו לא היתה מלחמת עולם שנייה. בדרך חזרה מהתערוכה למלון הצעתי לעבור במוזיאון השואה המפורסם. כשיצאנו שאלתי מישהו מהחבר’ה מה הוא מרגיש. התשובה: כעס. “אפשר להבין ולהזדהות עם הכעס הזה, אך כל שאני הרגשתי שם זה שאני פה בשביל לייצג את כל ה-6 מיליונים האלה, שאני צריך לעשות מודו מדהים כזה, שלא יהיה גרמני אחד או פולני אחד או אוקראיני אחד שלא ישמע על מודו מישראל. זהו. רציתי לחלוק איתכם'”.
מנהיג ומשורר. איש-שלום וציוני. מודו הוא לא סתם גאדג’ט – הוא תקומת עם ישראל, מרוכזת לתוך מכשיר אחד קטן, פלוס ששה ז’אקטים במחיר מבצע ושעון מעורר אופציונלי.
—
עכשיו שהתרגשנו ביחד, אני מקווה שתצטרפו אליי באיחוליי לדהמרקר שיצליח לכבוש את לבו של מורן ויתנה עמו אהבה מתוקה בכנס החדשנות של דהמרקר, שיתקיים ב-21 בספטמבר. הראיון הזה פורסם במסגרת סדרת כתבות לקידום הכנס, בו ירצה מורן.
להביא את הסיפור
חשש: עצמות מרוסקות בכל גופו של קטין ששיחק בגן שעשועים
יהונתן הקטן טיפס הבוקר (שלישי) על עץ בחצר ביתו, כשניסה לחפש אפרוחים. במהלך הטיפוס יהונתן מעד ונפל מגובה העץ, המשוערך בכמה מטרים. הקטן הביע כאב, וחולץ מן המקום בידי כוחות חילוץ, שהגיעו למקום, וחילצו אותו. מהמקום. כוחות הביטחון מעריכים כי מכנסיו של הקטן נקרעו, וכי איחר הבוקר לגן.
ערוץ 1 ישדר כנראה את “שיטת השקשוקה”
קומוניקט של רשות השידור:
להלן החלטת הועד המנהל של רשות השידור בנושא שידור הסרט ‘שיטת השקשוקה ‘ בערוץ הראשון:
חברי הועד המנהל של רשות השידור קיבלו את הסרט ולדעתם הסרט מעלה בעיה חשובה והעובדה שלא נמצא ערוץ שהסכים לשדרו היא לכשעצמה בעייתית.
מתפקידיו של השידור הציבורי להביא לידיעת הציבור גם נושאים שנויים במחלוקת, שהערוצים המסחריים מסיבות שלהם אינם מעוניינים לשדר.
הועד המנהל קיבל דיווח מהיועצת המשפטית ומן המנכ”ל, שמינה שני עובדים בכירים לאשר שינויים מסוימים.
הועד המנהל רשם לפניו כי המנכ”ל, שהוא העורך הראשי של הרשות, החליט לשדר את הסרט והוא מחזק את ידיו בנקודה זו.
אבל צריך לזכור שיוצר הסרט, מיקי רוזנטל, סירב לשינויים בסרט בעבר, ולדברי יונה ויזנטל, סמנכ”ל התוכן של yes, זו הסיבה שהם החליטו לא לשדרו. כך דיווחה ולווט מכנס שערכו בנושא איגודי הבמאים והתסריטאים, שנערך ב-31/8/2008:
ויזנטל הסביר שהסיבה שוויתר על הסרט היא שהוא לא תאם לבריף שקיבל: היוצרים, כך לדבריו, הוסיפו 20 דקות על סרטן והאשמת האחים עופר בכל מיני תחלואים לא נראתה לו הדבר הנכון. אף שביקש מרוזנטל ומאילן עבודי, הבמאי לעשות שינויים שונים ואלו נעשו, זה לא סיפק אותו עדיין והוא ויתר, ונפרד בידידות – כך הוא מקווה – מהסרט ומהשניים. המפעלים המזהמים האלו, כך אמר, היו בבעלות המדינה 70 שנה ועוד שבע שנים בבעלות משפחת עופר. הון ושלטון, הוא אומר, לא קשורים לסרטן.
הר השנקלים
התקשורת בעד דב מורן. דב מורן נגד התקשורת
שחררו
עידוק בפורמטים אחרים
התחלתי לכתוב בכל מיני מקומות חדשים, ובעתיד יהיו עוד. הביכורים הם כתבה בעין השביעית על יועץ תקשורת שלא הוצג ככזה באייטם על לקוחות שלו בתוכנית הכלכלית של גל”צ, וכתבה בעכבר העיר אונליין על המסעדה האתיופית אנג’רה.
ובקריירת המשחק שלי, השיבוד של מבצע סבתא, מבצע מבצע סבתא, עלה סוף סוף לאוויר. הוא מוטמע פה, ובאתר שק.לי אפשר לראות סרטונים מאחורי הקלעים וסצינות שנפלו בעריכה.
זה כמו שבקולנוע אסור להכניס שתייה מבחוץ
לאן הגענו אם סחבק לא יכול להכניס נשק לתערוכת הישגי התעשיות הבטחונית וצה”ל?
(הלשין: אחי רז)
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
